את ההארכה במשחק מס' 2 בסדרת הגמר בין הפועל ירושלים למכבי ת"א ראיתי על מיוט. את הדאנק של ג'סטין סמית' עוד ראיתי בטלוויזיה של מועדון החיילים בפיקוד העורף, אבל את ההארכה ראיתי על מיוט בטלפון, מחוץ לחדר הדיונים של הבסיס. כשהמשחק הסתיים השעה כבר הייתה מאוחרת, וידעתי שלילה ארוך לפניי. ושאת משחק מס' 3 אני כבר לא אראה בקרוב, וכנראה שלא אראה בכלל.

האזינו לקפלן מקריא את הטור

5:09

את ההכנה לשידור רבע גמר היורוקאפ בין הפועל ת"א לטורק טלקום עשיתי איפשהו על גבול בולגריה-סרביה. הנוכחים ברכב היו חברי הטוב שי האוזמן (שאוט-אאוט להאוזמן, תודה לך על השנה הזאת), מפיק העל יונתן ארבל ואיש סאונד סמוקובי בשם קוקו, שליום אחד הפכו אותו לנהג בינלאומי. הנסיעה בת 8 השעות כללה סופרמרקטים מיתולוגיים, תמרורים שמזהירים מחזירי בר חוצים, ואנקדוטות שבשלב זה בחיי השתיקה יפה להן.

וזה אמנם טור על 2025, אבל honorable mention ליום הלגמרי בנאלי ההוא מאוקטובר 2024 בו רגע אחד הייתי במקלט עם יואב לימור ועידו קוז'יקרו, וכעבור 10 דקות כבר שידרתי התקפה של הפועל ת"א נגד מועדון הכדורסל וולבס זצ"ל (שאוט-אאוט למועדון הכדורסל וולבס זצ"ל, שלום שלום ואל תבואו לי בחלום).

כשאני מנסה לסכם את 2025 שלי בכדורסל (ומוסיף קצת משאריות השנה שלפניה), היא רוויה ברגעים כאלה שבהם תפקיד הכדורסל נע בין משל לתפאורה לאתנחתא, רק שבשנה הזאת האתנחתא לא הייתה קומית. היא הייתה קיומית. כי היא הרגיעה לי חרדה כשכל המציאות הרגישה תלויה על בלימה. כי היא אפשרה לי להתרכז וליהנות ממשחק כדורסל בעיר שכוחת-אל במזרח אירופה, ועל הדרך לשכוח שהסיבה שאנחנו בכלל כאן היא שמשהו מאוד לא טוב קורה בבית.

כמה טוב לשכוח לפעמים. וכמה טוב הכדורסל בלעזור לנו לשכוח. כמה מבורכים המשחקים האלה שמושכים אותך אליהם, ויוצרים חיבור כזה שפתאום הפוזשן הבא או זריקת העונשין המכריעה הופכים לדבר הכי חשוב בעולם. וזה לא שרגשות האשמה שמלווים את ההנאה הזאת נעלמים. הם פשוט מושהים קצת, וצצים אחרי. אני עד עכשיו לא לגמרי בטוח מה אני מרגיש לגבי הרגשות האלה, ולגבי רגעים נדירים של כיף טהור, בתקופה שהיא הכול חוץ מטהורה. אני לא באמת יודע להגיד אם יש משהו לא מוסרי בלנסות ליהנות כשהמציאות בחוץ מזוויעה, אם יש משהו אנושי בלנסות לקחת קצת אוויר, ואם זה משנה בכלל או שזה עוד ניסיון לשכנוע עצמי שיש לנו איזושהי שליטה על משהו. הדבר היחיד שאני יודע אחרי השנה הזאת הוא שאני לא רק צורך ספורט, אני צריך ספורט.

את משחקי הישראליות באירופה השבוע כבר ראיתי בסלון שלי. הטלוויזיה לא הייתה על מיוט, ויצאו ממנה הקולות המתוקים של קהל ביתי שמגיע להיכל ומעודד את הקבוצה שלו, ולא צריך לטוס לבלגרד או סופיה (או לנסוע לסמוקוב ר"ל) כדי לעשות את זה. אחרי כל מה שעברנו, אלה רגעים שאני לכל הפחות כבר יודע לנצור. של לשבת ולצפות בטלוויזיה, מבלי להיות בכוננות אם תקפוץ מצד ימין התרעה על ירי רקטות וטילים, אלא להתרכז אך ורק במשחקה של הפועל ת"א, אחת הפייבוריטיות לזכייה ביורוליג(!). סימן הקריאה הוא כי לפני שנתיים ככה החלק האחרון של המשפט הזה היה נשמע לא שפוי. אבל בינואר 2026 אנחנו כבר עם פרופורציות לגבי מה שפוי. ועדיין, נחמד להכניס קצת ספורט "נקי" לטור הזה.

בקיצור, מה שאומרים הוא כנראה נכון, והספורט הוא באמת מיקרוקוסמוס של התקופה – הכדורסל השתגע כי אנחנו בתקופה משוגעת. אז אולי נסכם שב-2026 זה יחזור להיות מובן מאליו שחובבי הכדורסל בישראל נוסעים לאולם יחד עם עוד אנשים כדי לראות משחק? או, בפראפראזה על שירה האלמותי של רבקה מיכאלי (כן, אם אתם רוצים אותי פה מדי פעם, יהיו פה שירים של רבקה מיכאלי): "אמרתי לילה טוב, ובעזרת השם, אולי מחר תהיה לי שנה משעממת".

רגע, בעצם אפשר גם נ.ב. אישי קטן?

אני שונא להיות הסיפור, אבל (שזו אגב המקבילה של אנשי תקשורת ל"אני לא רוצה לדבר על שופטים, אבל"), עברה עליי שנה סוריאליסטית. פסגות ספורטיביות התערבבו עם שינויים טקטוניים בזהות המקצועית שלי, מה שהוליד מערבולת רגשית של מתח, אדרנלין, ספקות וסיפוק. ואני? אני רק מנסה איכשהו לשמור על שליטה וסוג של הבנה מה קורה. רוב הזמן אני חושב שהצלחתי. אבל כשמרקוס פוסטר קלע את סל הניצחון מול ולנסיה, משהו פחות מעובד השתחרר מהגרון שלי. זו הייתה שאגה לא אופיינית לי, שכמה ימים טובים אחרי השידור ניהלתי איתה מערכת יחסים של אהבה-שנאה. בסוף יצאתי עם שיעור קטן גם לחיים המקצועיים. אמנם ב"חיים עצמם" כולנו באמת צריכים קצת יציבות ושגרה וביטחון, אבל אם אנחנו מגבילים את זה ל-40 הדקות שבין הטיפ-אוף לבאזר, כולנו צריכים קצת רגעים של שיגעון. גם השדרים.