אחד הדברים שהכי חשוב לי להעביר לשלושת ילדיי, הוא לקחת את החיים בפרופורציה נכונה. ביצירת המופת של כוכב הילדים "רועיקי", הוא מסביר לילדים וגם להורים ש"לא מכל שטות, נמרחים כמו תות". בקיצור: אם קרה? אז קרה. יום לפני הטיול הירושלמי בפולין, ישבו חובבי הענף מסוקרנים לראות מה יקרה במפעל ליגת האלופות במשחק של טראפאני מול חולון. טראפאני עלתה עם חמישה שחקני נוער או משהו בסגנון, לא באמת משנה. מה שכן משנה שזה שהיה ניסיון למשהו תחרותי לשתי התקפות, ואז - משהו מוזר של פאולים בכוונה, פציעות מזויפות ותחושת שכונה כללית. השופטים הפסיקו את המשחק בשלב כלשהו, כשהתוצאה שנשארה על הלוח היא 38-5. כשהתיישבתי לראות את ורוצלאב נגד הפועל ירושלים ידעתי שיהיו פערי רמות, אבל האם ציפיתי למשהו דומה מאוד (במסווה של משחק לגיטימי) למחזה שראינו רק יום קודם? לא. אבל אנחנו כבר פה, ולא מכל שטות נמרחים כמו תות אז בואו נתמקד באוסטין ווילי. תובנות כדורסל מורכבות לא יהיו כאן. אוסטין ווילי, לפני שנתיים השחקן המצטיין של הליגה הטורקית החזקה מאוד, רץ בשתי העונות האחרונות מטבעת לטבעת במדי הפועל ירושלים. המילה "רץ" עלולה לתת את התחושה שמדובר בכדורסלן חסר יכולות כדורסל בסיסיות, אבל זה רחוק מהאמת. מדובר בכישרון. כישרון לא חייב להתבטא ביכולות הכדרור של הארפר, בהתעופפויות של סמית' או בחתוליות של ווינסטון. כישרון יכול לבוא בכל הסוגים, הגדלים והצבעים. והכישרון של ווילי הוא פשוט: מודעות עצמית. חמש דקות בתוך הרבע השני, ווילי נעל את השחקן שלו באמצע הצבע. שאר השחקנים היו מרווחים יפה מחוץ לקשת, וכל מה שנותר לזוסמן זה למסור מסירה קלה לגבוה שלו. אבל זוס היסס ומסר לווינסטון. ווינסטון נתן עוד הזדמנות לווילי לנעול, ואוסטין עשה בדיוק את זה. הפעם קשיוס מסר לגבוה שנעל מטר מהטבעת, בערך ב"טופ של הסמיילי" בצבע. ווילי החטיא; אם היו מוסרים לו קצת לפני, אולי היה לו קל יותר לסיים בשתי נקודות קלות. יהיו שחקנים שיעשו פרצופים לזוס ולווינסטון, כאלה שיסננו קללות בדרך להגנה, או כאלה שלא ירדו בכלל ורק יצעקו לכיוון הספסל "למה לא מוסרים לי בזמן?". לא ווילי. ווילי ירד להגנה, המשיך להתאמץ בשני צידי המגרש, והמשיך לחיות מדישים ומריבאונד התקפה. לא מתלונן ולא מתבכיין, אוסטין ווילי. צילום: מיכל בן גיגי, הפועל מידטאון ירושלים בדיוק כמו בשיר של רועיקי מתחילת הטור, ווילי רץ מטבעת לטבעת ולא מתלונן או מתבכיין. הוא מודע לעצמו; הוא לא שחקן פוסט אפ גדול, ואם הוא נמצא במרחק של יותר מרבע אינץ' מהסל, אין טעם אפילו לנסות. אז הוא בוחר להישאר בסביבה של הלייאפ או הדאנק. זה כישרון עצום. ופה יונתן אלון, השחקנים ואוהדי ירושלים נמצאים בסוג של מלכוד, אבל לא באמת. מצד אחד, למה לא לדרוש יותר משחקן בגובה 2.11 עם אתלטיות ועוצמה כזו? הרי כשהוא והארפר מייצרים חילוף, נכון שהארפר מקבל שחקן כבד, אבל ווילי מקבל, לפחות בתיאוריה, שחקן נמוך. בוא'נה, תדרוש את הכדור כבר! מצד שני, למה בעצם? הרי זה עובד טוב, וזה פשוט לא באופי שלו. הוא לא מתבכיין ולא מתלונן, אז למה לנסות לכפות עליו משהו אחר? הרכבת הזו כבר מזמן יצאה מהתחנה. כולם, כולל אוסטין עצמו, מודעים לעובדה שנקודות בהתקפה הוא ייצר רק מעל הטבעת: יהיה פיק-אנד-רול שיסתיים במסירה לטבעת, יהיו דישים שיגיעו אליו קרוב לטבעת, או שהוא פשוט יילך בעצמו לריבאונד ההתקפה. וזה אוסטין ווילי, השחקן שנלקח הכי כמובן מאליו במערכת של הפועל ירושלים. אין פה מחשבות אל תוך הלילה של הצוות המקצועי על איך לסדר לו יותר מקום בהתקפה, ולא צריך שיחות מנטליות כדי להעיר אותו. הוא ימשיך להתאמץ בשני צידי המגרש ויאכל בדיוק את מה שיגישו לו. 17 נקודות ו-12 ריבאונד בלי פרצוף אחד של מרמור. והקרדיט פה מגיע לשחקן, אבל גם למערכת. ירושלים קרעה את הפולנים, היא קלעה 115, הורידה 46 ריבאונד וחילקה 29 אסיסטים. לא נראה שבאמת היה מתנגד במשחק ואני מאמין שעד השלבים האחרונים היא לא תרגיש קונטרה אמיתית. הנה האוזמן יסביר: אוסטנד הבלגית ולוליו השבדית ונובו מסטו הסלובנית ורעננה הרעננית. וגם ורוצלאב הפולנית. גם אלו הרכיבו את רוסטר הקבוצות של ליגת הסופרוליג מודל 2000/01, זה שממנו יצא פיינל פור של צסקא, אפס פילזן, פאו ומכבי תל אביב. זה שממנו יצאה אלופה בשם מכבי תל אביב. ולמה אני חופר לך על עניינים היסטוריים, יא הופמן? כי הפועל ירושלים מודל 25/26 משחקת בסופרוליג משל עצמה. היורוקאפ הנוכחי הוא דרעק. יש בו קבוצות שאינן ראויות למאכל אדם, גם אם הן כן מלבישות יותר מ-5 שחקנים בסדרה. יש בו כל מיני פאניונוסים. ו-ורוצלאבים. וכן, כשתגיע הקבוצה מבירתנו הקדושה לחצי הגמר פלאס, בלי נדר, היא תפגוש יריבות לא רעות. וכן, זאת עונה שחייבים לקחת. כי לאף אחד לא יהיה איכפת, אם וככל שיושג הכרטיס ליורוליג, מי עמד בדרכו של ג'ארד הארפר. לפרטים, אגב, אפשר לפנות לפרשן פיני גרשון, המכונה מורנו ורבנו. את הסופרוליג, רמתו והמשמעויות של הזכייה בו הוא הכיר ומכיר מעולה. כמה נקודות שראיתי בפעם הראשונה העונה בהפועל ירושלים: פוסט אפ לזוס - הסתיים בדאנק של ווילי מסירה לסקאפינצב מהפיק אנד רול ועוד מהרצפה. הסתיים בפאול על הסנטר. טריפל ג'יי חודר לימין לא אחרי תלישה אלא באחד על אחד מלא מול שחקן שעמד מולו יציב. 2 נקודות ג'יימס. מגיעה מילה טובה למערכת של הפועל ירושלים, ולא רק על ווילי. הסגל הזה מפוצץ בכישרון ועמוק מאוד. ההצטרפות של מובלי, באופן מפתיע, מוציאה את המיטב מנמרוד לוי ומאנתוני לאמב, והמבחן עכשיו הוא להשאיר את כל השחקנים "על קוצים". שכל מי שייקרא לדגל, בכל מסגרת, יידע להרים את עצמו ולתרום. כבר ביום ראשון, עם חמישה זרים בלבד ב"קלאסיקו" של הכדורסל הישראלי, יהיה אפשר לבחון את זה בזמן אמת. מזכיר שהכל אבל הכל אמת לשעתה.

במינוס 11, 35 שניות לסיום משחק ההפסד של מכבי תל אביב בברצלונה, הרים תמיר בלאט הגבהה לכיוונו של ג'יילן הורד, שהנחית עוד אליהופ נאה לעין. זה היה האסיסט התשיעי של הרכז הראשון במשחק הזה. אלו היו נקודות 14 ו-15 של הפורווארד שאמור להיות עוגן בקבוצה הזאת. ובעודי שרוע על הספה ותוהה מה כותבים, חשבתי לעצמי שאם אני אוהד של הצהובים, אני שונא את האליהופים האלה. ואם אני על הספסל של הצהובים, אני שוקל לאסור על הדבר הזה. אליהופים זה אחלה. במקרה של יותר מדי מהשחקנים בצהוב, אליהופים הם המהות. זה יותר חשוב מנצחון. זה יותר חשוב מנקודות. זה בטח שיותר חשוב מלשמור בצד שעליו לא כיף לדבר. הכי מלוכלך במשחק אפתיע אתכם. את הטור הזה אני רוצה לפתוח במחמאות. המשחק אתמול היה עוד אחד בשורה של, ששכנע אותי שאחלה וויל ריימן שבעולם. 11 דקות פלאס של לוחמה מרוכזת בשטח בנוי. של מאמץ מרוכז. אין תרגיל מלוכלך בספר שהוא לא יעשה בו שימוש. אין פלופ, בהתקפה או בהגנה, שהוא יותר מדי או פחות מדי עבורו. הוא כמו דמות ב WWE. הוא השחקן הכי מלוכלך במשחק. והוא גאה בזה. כמו ריק פלייר, רק עם סידור שיער שונה. ויש את קפטן דיברתולומיאו. שלפעמים משחק ולפעמים מתייבש. שאתמול הרים רק זריקה אחת משך יותר מ-17 דקות פרקט, וגם אותה החטיא. שגם אם המאצ'אפ ההגנתי שלו הוא פארה, 202 סנטימטרים של עוצמה, הוא עושה הכל כדי להחזיק מעמד. וביחד ולחוד עם וויל.פאקינג.ריימן, הוא היה המנוע דרכו מכבי תל אביב איכשהו נותרה תחרותית במשחק שבתכלס נגמר אחרי כמה דקות. לדעתי כבר כתבתי את זה כאן פעם, אבל הרפרנס ההיסטורי שלי לשחקנים כאלו הוא הצמד שמותג כ"יפנים" אם אני זוכר נכון, שאחד מהם הוא מוטי דניאל והשני ווילי סימס ז"ל. ולא בגלל רמת הכשרון, אלא בגלל הרצון לנגוח ולרדת לגליצ'ים. במכבי תל אביב הזאת קיימת בחירה מובנית: או שחקנים של אליהופים וכו וגו ודו או שחקנים שעולים מהספסל ומנסים לחפות עליהם בדם, יזע ודמעות (של היריב). אם אתה הולך עם הבלאטים, ווקרים וסורקינים של העולם, תקבל כדורסל התקפי מהפנט שלרוב מפסיד. אם אתה הולך עם הריימנים של העולם, תקבל כדורסל של נגיחות, ולרוב תפסיד. אם אתה מחפש גם וגם, תחפש לרוב במקומות אחרים. וויל פאקינג ריימן. צילום: מאור אלקסלסי, באדיבות ליגת ווינר סל הגיע הרגע לו חיכיתם. מראים את החורים בחסות פתיחות רעות מהעבר, מכבי תל אביב שינתה כמה דברים בתחילת המשחק מול ברסה. בלאט, גם בחסות ההתעלות מול העמק, בחמישיה. שומרים בלי סוויצ'ים. כאלה. והפרצות בהגנה הסתיימו בתחילת המשחק בעיקר בשלשות של מיילס נוריס. עכשיו יש לי בקשה מכם: אני אראה לכם את שתי השלשות הראשונות של נוריס, אבל עזבו לרגע הפעם את הטקטיקה והטעויות. אני רק רוצה שתביטו בתנועות הידיים של שחקני ההגנה אחרי שהטריצה נכנסת. כאן תנו מבט בבריסט בכלל וביד שמאל שלו בפרט. כאן תנו מבט בהורד בכלל ובידיים שלו בפרט. והאמת היא שהורד כיכב במשחק הזה. כלומר לא כיכב במשחק הזה. כי בניגוד למינימום אליו הרגיל אותנו, הוא היה חלק בלתי נפרד מהחדירות בהגנה, כולל ובמיוחד ברגעים שהפרידו בין שתי הקבוצות. ברצלונה הגיעה לנקודות קלות בכלל ונקודות קלות בצבע בפרט, כולל במהלכי אחד על אחד חוזרים של השנגליות של העולם אל מול כל יריב צהוב, בין אם הוא גבוה ובין הוא גארד שנקלע לארוע לאחר חילוף הגנתי. וזה לא שנעדר כאן רעיון הגנתי, כי התכנית הייתה לא רעה בכלל. ידעו לאן לכוון את הביג גאי עם הכדור. ידעו איך מתכווצים ומאיפה. הכל ידעו. אז מה אם ידעו? או סל קל בצבע. או מסירה החוצה וטריצה. למשל כאן. חילוף בין הורד לבלאט, שמקבל עם הגב לסל את שנגליה. אוקיי. בלאט מנסה לכוון אותו אלי בייסליין, במסגרת כלל העזרה שמכבי נוקטת לא אחת. מה שאומר שסנטוס אמור להגיע ולעזור או לייצר שמירה כפולה. ועכשיו אני נאלץ לבקש שתעצרו מסך כשהשעון מראה 6:17. בלאט מגיע לשנגליות של שנגליה, ולכן האיש עם הקוקו יכול לראות הכל ולמסור למי שבא לו. סנטוס עוד מסמן שהוא בדרך. עכשיו הגאורגי יכול למסור פנימה להרננגומס, אם בא לו. וכשפארה חותך פנימה ולוקח איתו את בריסט, נשאר שחקן אחד פנוי. שהוא טוב בלקלוע, על פי הנטען. היידה מסירה קלה לפאנטר. היידה שלשה קלה של פאנטר. קדימה. בואו נדבר ונראה חוסר תיאום הגנתי. כשהשעון הגדול הראה 4:19, כשהיא במינוס 7, נהנתה מכבי תל אביב מפסק זמן טלוויזיה רגע אחרי איבוד כדור של תמיר בלאט. נו, זמן טוב לעצור, לחשוב ולראות מה עושים עכשיו בכלל ובמיוחד בצד שבו ברסה מתעללת בה בפרט. סבבה? סבבה. הקטלונים, שלא ממש מחבבים את הקונספט של מדינת הלאום, הולכים לפיק נ' רול ספרדי של שני הצ'כים שלה, סטורנסטי פלאס וסלי. אוקיי, אז נתחיל מטיפול רע של סורקין את איפה בחסימה הראשונית. נמשיך מזה שסורקין נתקע על החסימה הגבית של קייל. אחר כך לונדברג נכנע קל מדי לדרייב של סטורנסקי. בריסט מנסה כמיטב יכולתו. בלאט לא מתכווץ כדי לעזור מאימת פאנטר אשר בפינה הרחוקה. הקיצר, אחלה טיים אווט. ושוב, שלא תחשבו לרגע שאין למכבי תל אביב רעיונות הגנתיים. כי יש. והנה כאן, על היציאה של פאנטר מהחסימה, מתייצב לעברו תמיר בלאט כדי לייצר מולו הרתעה/ חניקה. לג'יט. אבל מה הבעיה? תעצרו רגע את הפריים ב8:19 בבקשה. אם ההגנה מתואמת ויודעת מה היא רוצה מעצמה, אין סרט שבמקביל לעזרה של בלאט נותר לו בריסט נטוע עמוק בצד שרחוק מהכדור, ועוד על פאקינג פארה. הוא אמור, בשלב הזה, כבר להיות בדרך אל המסירה הראשונה, כלומר אל סטורנסקי. ומאחר שהוא לא, אז 3 מסירות מהירות ודאנק שנגליה בפרצוף. לא לעניין. עכשיו ירידה להגנה. שוב, אני מבקש שתעצרו רגע את המסך כשהכדור אצל סנטוס והשעון הגדול מראה 2:22. הבה נחפשה את שאר חבריו בצהוב. קלארק בפינה שקרובה אליו. ליף, דיברתולומיאו ובריסט באמאמא של הצבע. מי כאן מוכן לירידה להגנה? יצאנו לבדוק. עכשיו נעצור שוב כשהשעון מראה 2:19. שנגליה עם הכדור. לא יודע איך משרטטים קווי אופסייד ב VAR, אבל דיברתולומיאו נמצא מתחת לכדור. גם בריסט. סנטוס וליף רק מעט מאחוריו. וקלארק די לידו, ומביט. אין סרט שמכאן מצליחים לעצור יציאה לצד השני של ברצלונה. 6 שניות מאוחר יותר, עם שחקנים שיורדים להגנה, אם בכלל, מאוחר מדי, הטריצה של לפרוביטולה כבר בנקודת היציאה מהרשת. ברצלונה סיימה את המשחק הזה עם 67% ל-2 ו-50% ל-3. ונכון, היא כמעט ולא נטלה כדורים חוזרים בהתקפה, אבל זה בעיקר כי היא כמעט ולא החטיאה. עוד משחק עבר. עוד משחק שבו מכבי סופגת מעל 50 במחצית ומעל 90 במשחק. אין מה לראות כאן. אפשר להתפזר. ועכשיו לחדשות הטובות יש להניח שלא מעט מצופי המשחק יצאו בתחושה שהכל הסתיים לו ברבע הראשון או במחצית הראשונה. כי היי, תראו איזה קאמבק נאה של האורחת וכמה שהיא התקרבה. תראו את השלשות של בלאט, את המחצית השניה הטובה של סנטוס או את ההתאוששות של לונדברג. אני ממליץ שלא. כי בעיני, כל מה שראינו אתמול גם בצד המוצלח של מכבי תל אביב מזכיר הרבה יותר מדי משחקי נפל קודמים אחרים. הנה קלארק שוב מרים לכיוון הכללי של הטבעת את הכדור הראשון שבו הוא נוגע, גם אחרי פיל סוויץ' אגרסיבי של פאנטר. הנה הורד, כן הורד, הולך עם הראש בקיר מול קייל. כאן, כשהוא מקבל את הכדור, יש לו אופציית מסירה לבריסט לפינה, אחכ יש לו את המסירה הכי קלה בעולם ללונדברג בחוץ, אבל לא. הורד רוצה לזרוק, בכוח, על דרייב לשמאל. למה? ככה. כי אם לאחרים מותר, אז גם לג'יילן הורד. והמחיר? סל קל בצד השני. והנה תמיר בלאט, במשחק שבו הכל נכנס לו, זורק את שאריות הסיכוי לייצר איזה קאמבק ולגנוב משהו שלא הגיע למכבי תל אביב. לוקח זריקה רעה, בכוח ובלי שום סיבה – ונחסם על ידי שנגליה עם שתי דקות וחצי לסיום. למה? כי הוא יכול. למה? כי למרות הדיבורים ולמרות החילופים שקטש כן עושה, התחושה שלי היא שסוגיית האחריות האישית במכבי תל אביב רחוקה מלהיות חד משמעית או מובהרת. צילום: אלעד גולדשטיין, מכבי Rapyd תל אביב שכל החטופים יחזרו כבר הביתה. שכל החטופים יוחזרו כבר הביתה. כולם כולם כולם. עד האחרון. שיהיה לנו טוב.

19:49 בנקודות. 1:67 במדד. יותר איבודים (9) מסלי שדה (6) לדובאי. הפועל ת"א עם מספר סלים זהה במחצית השנייה כמו בראשונה (13 לשתיים, 4 שלשות), אבל ב-13 זריקות פחות. כן, זה אמור להיות טקסט שמביע כמה קיצוניות וחסרות תקדים היו ההתרחשויות על הפרקט בהיכל מנורה לאחר ההפסקה. רק ש... רק ש... הן לא בדיוק היו קיצוניות, או לפחות לא תקדימיות. הדובאים בסך הכל המשיכו במה שהתחילו בסופ"ש האחרון במדריד. ובתרגום למספרים - הם הובסו 112:54 במחציות השניות של שני המשחקים מול ריאל והפועל. מה. זהההה. ואולי, כדי להמחיש את הפער, לא צריך להשוות בין המנצחת למפסידה, אלא רק בין המנצח למפסידה. כי זה מה שקורה כשאנטוניו בלייקני נכנס לזון: הוא קלע 16 נקודות ב-18 דקות בחצי השני, וכל שחקני דובאי יחד קלעו 19 ב-100 דקות. הוא פגע ב-5 מ-5 מהשדה, והם ב-6 מ-25. הוא ירה 2 מ-2 לשלוש, והם 0 מ-6. תשכחו מה-3>2 הנושן של האוזמן המיושן. היום, יותר מתמיד, 1>5. אל תספרו לטרפאני. שמע, מיושן מיושן, אבל יש מצב שאם אני עולה בחמישייה של טרפאני, המשחק נגמר אחרת. כלומר, יותר מוקדם. כלומר אני מקבל שתי עבירות טכניות, לפחות, במקביל לג'אמפבול, תוך כדי שאני צורח שיקוב את הדין את ההר, אבל 3, אהרלוס, גדול מ-2. רק תנו לי את האפשרות, ואני מקבל כאן גם את הטכנית השלישית. בהמשך ישיר להפסדי הבית הרצופים לז'לגיריס קובנה ולהפועל ירושלים, דימיטריס איטודיס ביצע מיני-מהפכה בחמישייה: ים מדר פינה את מקומו לוואסילייה מיציץ', וג'ונתן מוטלי פתח (לראשונה מאז ההפסד לפנרבחצ'ה לפני חודשיים) יחד עם דן אוטורו, בציוות שנועד להוציא את העוקץ מהצמד בורג' & ח'ליפה, כלומר - פיליפ פטרושב & פיונדו קאבנגלה. צילום בלייקני: capture_il.sport אובדן השליטה שאירע ברגעי המשבר בשבוע האחרון, והיעדרו של מבוגר אחראי (בדגש על מבוגר. ואחראי), הבליטו את היתרונות הגלומים בדמות המורכבת העונה לשם ואסה. שכבר אינו בשיא כוחו, ואולי אינו מסוגל לסחוב בטופ-לבל במשך 40 דקות, אבל לנגיעות הגאונות שלו אין תחליף. לא בטוח שלתוצאה שקרתה בתחילת המשחק אמש כיוון המשורר: כשהוא מלא מוטיבציה ורעב, לקח מיציץ' 4 מ-10 הזריקות הראשונות של הקבוצה, ובתוך 124 שניות הספיק לתרום שלשה, ריבאונד וגם שתי עבירות. במקרים הקודמים שבהם מוטלי נכלל בחמישייה הפותחת, הוא הקפיץ את ממוצע הנקודות שלו מ-8.3 ל-12.3 נקודות (למרות שמספר הדקות שלו נותר על פחות מ-16), אבל הפעם זה פחות עבד. אחרי ששני הסנטרים חיברו 0 מ-1 מהשדה ברבע הרביעי מול הירושלמים, הם נתקעו על 1 מ-5 במחצית הראשונה נגד דובאי, שהייתה חדה וטובה, ועלתה ליתרון, ואיימה גם לברוח. למרות השינויים, הכל נראה בדיוק כמו בשני המשחקים הקודמים. טאי אודיאסי, דווקא הוא, היה הראשון לזנק מהספסל, ו... תחזיקו חזק: החזיק את הפועל ת"א במשחק. מי לא ראה את זה בא. ואז הסתיימה ההפסקה. כבודו של בלייקני במקומו, ובלי להוריד מאומה, צריך לעצור לרגע ולתת מילה טובה לאלייז'ה בראיינט, דווקא ביום פחות טוב שלו. ה-MVP באדום (בשחור!), שלא הצליח לחבר שתי פעולות טובות לאורך כל המחצית הראשונה, ביצע שש כאלו בשתי הדקות הראשונות של הרבע השלישי ופתח את הצ'אקרות גם לאחרים. ואז בא הוד מיציצ'יותו, עם שבע נקודות בשלוש דקות, ובלייקני, נו בלייקני, והתברר שהציוות הנכון בצבע הוא בכלל בין מוטלי לאודיאסי. דובאי איבדה קשר עם ספינת האם, ולפני שהספיקה להגיד קנאן קמניאש, כבר היה 20 הפרש. יאללה, תנוחו. יש מכבי ר"ג ווילרבאן בשבוע הבא. לא ברור מי תקשה יותר. אם הכל יעבוד על פי יחסי הכוחות הבסיסיים והאובייקטיביים, הפועל ת"א תזכה השנה באליפות ישראל הראשונה שלה מאז 1969. ובמידה שזה יקרה, יוכלו אוהדי מכבי ת"א לסמן את ליל 4 בינואר כזה שבו הכל הוכרע. זה היה הערב שבו קבוצתם ניצחה בקרב את הפועל העמק וטיפסה (זמנית, בזכות משחק עודף) למקום הראשון בליגת העל, אבל גם הערב שבו היא הפסידה במערכה ואיבדה את טייריק ג'ונס, שכבר היה סגור אצלה. לצהובים הייתה הזדמנות, כנראה חד-פעמית, לצאת מהמרה השחורה שאליה הכניסו את עצמם בשנתיים האחרונות. ייאמר לזכותם שהם זיהו את הצ'אנס; ברגע ששחקן בסדר גודל כזה עמד להתפנות, הם פנו וניסו והיו מוכנים להשקיע את הסכומים שאף פעם לא מיוחסים להם. ובכל זאת, איכשהו, הם הצליחו להיכשל ונכשלו בלהצליח גם בזה. האם העובדה שג'ונס לא הגיע משפיעה על הדרך שבה הקבוצה מופיעה על המגרש? מן הסתם לא, כי השחקנים אמורים להיות מנותקים מסיטואציה שכזו, וממילא לא הורגלו לשחק לצידו. הרי אתה לא יכול לאבד את מה שלא היה שלך מלכתחילה. אז מה קרה שהם חזרו חודש וחצי לאחור? איך הם הגיעו שוב למצב שבו הם סופגים 31 ו-32 נקודות ברבע הראשון מבאיירן מינכן ומברצלונה? שהופכות ל-50 ו-56 נקודות במחצית? והם צועדים ביתרון למשך 120 שניות בלבד מתוך 80 דקות בשני המשחקים יחד? וזה עוד לפני ריאל מדריד? צילום: THE GATE בסוף, הקבוצה הזו - בעצם, ליתר דיוק, המועדון הזה - מתהלך על חבל דק. ומחבל דק נופלים בדרך כלל. הסנטר שהגיע, זאק הנקינס, לא הספיק להיות רלוונטי לפני שנפצע, והותיר את הקו הקדמי בדיוק כפי שהיה (מינוס קליפורד אומורי הזקן, כן?). ואיפה לונדברג אחלה שחקן שבעולם, ואת השינוי שהביא איתו לא ניקח ממנו, אבל בעת הנוכחית הוא נדרש למלא את מקומם של לוני ווקר + ג'ף דאוטין מהתוכנית המקורית. כלומר, מה שיש כרגע, קצר יותר אפילו מהמחדל שהתנהל לנגד עינינו בקיץ. מכבי, כנראה לא במנותק ממאזן האימה המשתק בין בעליה האחרים, ירדה עוד קומה במנהרה התת-קרקעית שמוליכה אותה לשום מקום. בעוד שמונה ימים יחזרו שוב משחקי היורוליג ליד אליהו, הפעם אחרי הפסקה של חודש בלבד, ואולי זה יעזור לה לחזור למסלול. אבל את תקרת הזכוכית היא הציבה לעצמה ברגע ששוב התעקשה להיות חלשה בדבר הבסיסי שקרוי ניהול מועדון. יש קבוצות ששואפות לפיינל פור, יש כאלו שממש חייבות פלייאוף, ויש כאלו שבונות על כניסה לפלייאין. לצהובים מת"א יש מושג משלהם: פלייאאוט. או, כמו שהקהל המוחה קורא לזה: ביי. אאוט.

האם קבוצות כדורסל יכולות להשתנות? כלומר, לא סתם לשנות - את סגל השחקנים או את המאמן. האם אותה קבוצה, באותו סגל, ועם אותו מאמן, יכולה לשנות הרגלים מושרשים תוך כדי עונה? בטורו האחרון תהה ידידי שי האוזמן בעקבות שני הפסדים רצופים, לז'אלגיריס ולהפועל ירושלים: "קשה להשתחרר מהתחושה שיתכן והגיעה העת לעוד שכבה של כדורסל. שהפועל תל אביב זקוקה למשהו נוסף. למשל קצב אחר ולא רק הכתבה וכדרור. למשל אלמנט תנועתי שיתווסף אל יכולות האחד על אחד...מעניין מאוד לראות אם המסקנה הזאת מתורגמת גם ליוונית". מניסיוני עם מאמנים יווניים, במיוחד מקורבים לעוזרו של איטודיס, AI עושה פלאים לתרגום לכל שפה, כולל זו של איטודיס. רק שמשהו בשפת הגוף שלו, בפנים המכורכמות-מתלוננות תמידית, בידיים שמתנופפות קדימה בתחינה נדהמת, מרמז ששינוי זה לא הקטע שלו. הוא בטוח בעצמו ובדרכו. עקשן. גאה. הוא בהחלט ישנה פה ושם. טקטית, לא אסטרטגית: לפעמים מוטלי ישחק יותר וויינרייט פחות. לפעמים הוא ישלוף שחקן ספסל יחסית שולי - עם שכר עצום - כשיחוש צורך בכך, למשל טאי אודיאסיי אתמול. אחרי הפציעה הטראגית של טיילר אניס (איזה באסה על אחלה שחקן) הוא כנראה ייתן יותר דקות לים מדר. אבל שינוי קונספטואלי, סגנוני? לתחושתי, לא יקרה. לפחות אמש, בניצחון הגדול על דובאי, לא קרה. המשחק דווקא התחיל בתנועתיות לא אופייניות. תראו כאן את מיציץ', מוסר לאוטורו מצד ימין ואז חותך בתנועה מעגלית על חסימה מדורגת של מוטלי ואותו אוטורו - שמסתיימת בהנדאוף - תנועה שמכונה זום, או שיקגו - וקולע שלשה. זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שהיה משהו תנועתי יחסית במשחק של הפועל, למרות ההמלצה של ידידי האוזמן. כן, היו כמה תרגילים קבועים של איטודיס, של הנדאוף ופיק אנד רול, אבל זהו בגדול. התקפית, הפועל כאן כדי לנצל מיסמצ'ים באחד על אחד וללכת פעם אחר פעם על רגליים חלשות של היריבה. ובדובאי, ברוך השם, או אללה, יש הרבה רגליים חלשות. אז הנה רגע מייצג יותר את הפועל של איטודיס, שגם ממחיש כמה החיפוש אחרי מיסמצ'ים הופנם שם. אלייז'ה בריאנט עובר את החצי בכדרור ולא מאמין למזלו הטוב - שומר עליו דאויס ברטנס, האיש עם הרגליים האיטיות ביותר במזרח התיכון, מזרחה לרומן סורקין. מוטלי קולט את הסיטואציה, מסמן לאודיאסיי לפנות את הצבע ואז מתוך אינסטינקט נע לחסום לבריאנט. באמצע הדרך מוטלי קולט שזה מיותר לגמרי, זז אחורה, ובריאנט לוקח את ברטאנס לסל בניחותא, וכשהעזרה מגיעה מוריד את הכדור לאודיאסיי לליי אפ קל. הנה, זאת הפועל האמיתית, גרסת איטודיס. משמידת המיסמצ'ים. נחזור רגע אחורה, לרבע הראשון, אז נראה היה שהמשבר נמשך. דובאי הייתה חדה והציגה שלל כלי נשק התקפיים - בייקון, קבנגלה, פטרושב, אפילו אבאס, כשנראה היה שהפועל שמה את רוב הז'יטונים שלה על הדג' אגרסיבי על מקינלי רייט. איטודיס התאים את עצמו להרכב הגבוה של דובאי עם אוטורו ומוטלי. השילוב של שניהם עם מלקולם סיפק תחושה של היעדר כלים התקפיים מספיקים ושל רכות הגנתית. הנה, בפיק אנד רול מדורג שמסתיים בחסימה אחורית לחוסם השני, קבנגלה, מלקולם הוא איש המפתח ששומר את החוסם, בייקון. אם היה אמור להיות כאן חילוף הגנתי, החילוף לא קורה, ומלקולם קופא. אם מיציץ' היה אמור להגיע לעזרה מהצד החלש - גם לא קורה. בכל מקרה, ההאלי הופ הזה של רייט לקבנגלה מייצג היטב את ההגנה של הפועל ברבע הראשון, שחטפה 24 נקודות - לעומת ממוצע של 12 בכל אחד מהרבעים הבאים. וההתמודדות הבעייתית של שני הגבוהים עם קבנגלה הובילה לשליפה מהירה של אודיאסיי מהספסל, בדרך למשחקו הטוב באירופה. הרבע השני, לעומת זאת, נתן רמז שיש סיבה שדובאי לא ממצה את הפוטנציאל שלה, וזה לא רק פציעות. ייתכן שיוריצה גולמאץ, ואני אומר זאת בזהירות, אינו מאמן חד כל כך. אחרי שמיציץ', במשחק הטוב ביותר שלו מזה חודשים, החזיק את הפועל במשחק ברבע הראשון, התחיל הקואץ' האורח את הרבע השני כשקלמן פרפליץ', בן 33 ולא שומר עילאי גם בשיאו, מופקד על אנטוניו בלייקני. אז מה שבלייקני עשה זה פשוט לקחת את הגארד הסלובני לסל, כמו כאן - פשוט שני כדרורים, ג'אמפ סטופ וסל קל. סל שסימן ערב שכולו מיסמץ' ארוך עבור בלייקני. והרבה סלים. ההגנה השתפרה ברבע השני, אבל לרבע השלישי הגיעה קבוצה ברמת אינטנסיביות אחרת. זה התחיל כבר בפוזשן הראשון, כשאוטורו עשה דיפלקשן על מסירה פשוטה למדי של רייט לקבנגלה, והוביל לאיבוד כדור; ונמשך בהתקפה הבאה של דובאי, כשחסימה של בייקון לפטרושב (שמכונה אינוורטד פיק אנד רול, פיק אנד רול הפוך, של נמוך לגבוה) הסתיים בחטיפה של בריאנט. כשמיציץ' קבע 41:42, וגולמאץ לקח טיים אאוט 8:17 דקות לסוף הרבע, דובאי כבר הרימה ידיים, לפחות מנטלית, בדרך למחצית עם התוצאה המטורללת 19:49. עד כמה הפועל הצטיינה בחדירות לצבע ובניצול מיסמצ'ים? היא הביסה למרות 4 מ-19 משלוש. צריך לסייג ולומר שדובאי היא קבוצה בלי אוהדים, בלי עבר ובלי מסורת (לא, אנחנו לא דורכים על יבלות של עופר ינאי ומשבר הקהל שלו), וגם משחקת ככזו. עם סף שבירה נמוך, בלי כבוד עצמי ועם מינימום מאמץ במחצית השנייה המחפירה. הקבוצות האלה, כבר למדנו העונה, הן הלחם והחמאה של איטודיס. אין טוב ממנו בלנצל חולשות הגנתיות והתקפיות. השאלה היא מה קורה כשאין חולשות כאלה, כלומר מול קבוצות איכותיות, מיוון, מטורקיה או מספרד. ואיך מנצחים בליגה קבוצות כאלו, כשתומר גינת וים מדר ממשיכים להיות ניצבים בקושי בהצגה? איטודיס לא ישתנה, הפועל לא תשתנה. הרוטציה לא תשתנה באופן משמעותי. אז גם אחרי הניצחון הגדול על היריבה האסיאתית, השאלה עדיין מרחפת: האם אפשר לשחק בדיוק אותו דבר ולשנות תוצאות מול הגדולות של אירופה? מעניין מאוד לראות מה התשובה לשאלה הזאת ביוונית.

יומני היקר, הלילה כמעט לא ישנתי. לא כי פחדתי. כי ידעתי. ידעתי שזה היום שבו כל מה שעשיתי בחיים מתכנס לרגע אחד. גיל 17, בכורה בבוגרים, ליגת האלופות של פיב"א, והתחושה הברורה שהעולם עומד לגלות מי אני. קמתי מוקדם, קשרתי את השרוכים לאט, פעמיים, כמו תמיד. אכלתי בדיוק את אותו הדבר שאני אוכל לפני משחקים חשובים מאז גיל 12. לא נגעתי בטלפון. היום צריך להיות נקי. כשנכנסנו לאולם וראיתי את הסמל של הפועל חולון, הרגשתי דקירה בבטן. ככה זה אמור להרגיש, אמרתי לעצמי. משחקים כאלה לא אמורים להיות נוחים. הם אמורים לבדוק אותך. ידעתי שאני מוכן. הרי כל החיים התאמנתי לרגע הזה. אימונים לבד בערבים. זריקות אחרי שכולם הלכו. הדמיון שבו אני עולה לבוגרים, שקט באולם, והכדור הראשון נכנס. בחדר ההלבשה המאמן, אלכס לאטיני, דיבר אליי בשקט, כאילו אנחנו לבד. “פרנססקו, זה הרגע שלך. תשחק חכם. אל תנסה להיות גיבור, תהיה נכון.” חייכתי. מבפנים כבר הייתי גיבור. ואז הגיע עוזר המאמן, דריל מידלטון. הוא לא חייך. “אני שיחקתי בישראל,” הוא אמר, “שם לא מחכים לילדים. הם ינסו לשבור אותך. אם אתה נשאר עומד, אתה מנצח.” אמרתי לעצמי: אני לא רק נשאר עומד. אני בא לנצח את כולם. צילום: FIBA.BASKETBALL עליתי לפרקט עם תחושה שאני נכנס לקרב. כל נגיעה בכדור הרגישה היסטורית. הקהל היה רעש אחד גדול. ואז, כמעט בלי ששמתי לב, המציאות התחילה להתפרק. שחקן אחד מהקבוצה שלנו עוד נלחם ויצא בחמש עבירות, כמו שלימדו אותנו. כל השאר פשוט החליטו שהמסע נגמר. אחד אחד הם קמו, ירדו, ונעלמו. ואני נשארתי. לא כי הייתי אמיץ. כי ככה זה אמור להיות. קלעתי חמש נקודות. כל הנקודות של הקבוצה. לא כי זה הרבה, אלא כי זה כל מה שהיה. כל סל היה מאבק. כל מבט לשעון היה הבנה שאני לבד מול העולם. חמישה שחקנים, שלושה שופטים, אולם שלם, ואני. לוח התוצאות הראה 38-5, אבל בפנים ידעתי שאני מנצח. אני עומד. הם לא. כשהשופטים הודיעו על הפסד טכני, לא הזזתי שריר. זה לא היה הפסד. זה היה מבחן אופי. אני לא יצאתי. לא עשיתי עבירה. לא נשברתי. עמדתי בדיוק כמו שדמיינתי בכל אותן לילות של אימונים לבד. יש שיגידו שזה היה משחק מביך. אני יודע שזה היה המשחק של חיי. כי בפעם הראשונה הבנתי: לא צריך לנצח על הלוח כדי לדעת שניצחת את הרגע.

התחלנו את היום עם הבחירות של פרשני הדיסקו לסיכום הסיבוב הראשון ביורוליג, אבל מה עם חוכמת ההמונים? אספנו את דעותיהם של כמה מקוראי הדיסקו, וגם אתם מוזמנים להגיב, להתווכח, לחזק ולשתף במחשבותיכם בתגובות ברשתות החברתיות. יאללה, יוצאים לדרך. שחקן הסיבוב הראשון צביקה באר: אלייז'ה בראיינט בסוף אוגוסט ראיינתי את אלייז'ה בראיינט במסגרת הפועל TV באימון הפתיחה בסופיה, והסתכלתי עליו מגיע כשהוא נועל כפכפים וגרביים לבנים, כמו היה בן נוער שמסתובב בקניון G בכפר סבא. באותו רגע שאלתי את עצמי אם זה באמת השחקן שינהיג אותנו. עכשיו אני יכול להגיד שסימן השאלה הפך לסימן קריאה. עזבו רגע 15.4 נקודות, יותר מ-6 ריבאונדים ומדד יעילות מעל 20. תסתכלו על השקט שלו, הקלאס וההשפעה על הקבוצה. מספיק לראות מה קורה כשהוא לא מצטיין, כמו נגד ז'לגריס קובנה בשבוע שעבר, ואיך זה משפיע על כל הקבוצה. ואת כל זה הוא עושה בקבוצה שמחזיקה במאזן הטוב ביורוליג. לי, כאוהד הפועל ת"א, יש פחד מתמיד לבחור שחקן מהקבוצה כמצטיין כדי לא לנחס, אבל חלאס. להפועל החדשה שרוצה לזכות בתארים ומסתכלת לקבוצות היורוליג בלבן של העיניים אסור לפחד להגיד ששחקן שלה הוא ה-MVP של הסיבוב הראשון. רון סימנר: אלייז'ה בראיינט כאוהד מכבי ת"א, מבאס לבחור שני שחקנים של היריבה העירונית (ספוילר לבחירה הבאה שלי), אבל אובייקטיבית - לראות את הפועל ת"א העונה זה פשוט תענוג לעיניים. אחת הסיבות העיקריות לחגיגה הזו היא אלייז'ה ברייאנט. אני בטוח שאני לא הראשון ולא האחרון שמעלה את השם שלו כ-MVP של היורוליג, רק שלפעמים אפשר לא להילחם בדברים וללכת עם התשובה האסוציאטיבית. כשצריך מנהיג לעצור סחף שלילי - הוא שם. כשצריך שמישהו יקלע זריקה שמייצרת מומנטום - הוא שם. כשצריך מישהו שירים את הקהל - הוא שם. הוא תמיד שם, לפחות ל-30 דקות במשחק. הוא משחק בשלוש עמדות, חלק גדול מהזמן מתפקד כמוביל כדור, והוא גם שחקן קלאץ' לדקות הסיום, משחק חכם וממעט לטעות. באמת שחקן שכל קבוצה הייתה רוצה בסגל שלה. אלייז'ה ברייאנט - MVP. מאמן הסיבוב הראשון דניאלה אלבאום: דימיטריס איטודיס ראשית, גילוי נאות: אני אוהדת מכבי ת"א. ועם זאת - התשובה לשאלה הזו היא חד־משמעית: דימיטריס איטודיס. היכולת שלו לנהל את קבוצת הגלאקטיקוס שנבנתה בהפועל ת"א היא לא פחות ממרשימה. כל אחד מהכוכבים מצליח לבטא את עצמו, למצוא את מקומו בתוך הרוסטר, ולעשות זאת בלי תחושת קיפוח - סמויה או גלויה. בעידן שבו אגו מפרק חדרי הלבשה בקצב מהיר יותר מפיק־אנד־רול רע, זו חתיכת הצהרה ניהולית. הכדורסל של איטודיס אולי לא תמיד הכי יפה או יצירתי, אבל הוא אפקטיבי. הוא יודע "לגמור משחקים", מציב הגנה אמיתית (ריבונו של עולם, כבר שכחתי איך זה נראה) ומוביל קבוצה לסקור התקפי של כ־88 נקודות בממוצע, וזה לא מובן מאליו. כשמוסיפים לזה את ההקשר הרחב - עונה ראשונה של קבוצת כוכבים שרצה יחד, סגל עמוק במיוחד, פוטנציאל לא קטן לחיכוכים ולאגו שיכול היה להתפוצץ - ההישג מקבל משנה תוקף. איטודיס מצליח לשמור על מיקום גבוה בצמרת מרגע פתיחת העונה, בעקביות ובשליטה, וזה רחוק מלהיות מובן מאליו. לא כדורסל של היילייטס, כן כדורסל של ניצחונות. ובסוף, זה המדד. צביקה באר: פדרו מרטינס אם בבחירת ה-MVP פחדתי לנחס, אז בבחירת המאמן אני ממש אשמח. יש פער עצום בין האיבה שאנחנו כישראלים רוחשים לפדרו מרטינס (לא משנה אם אתה אדום או צהוב) לבין היכולת שלו כמי שעומד על הקווים של בני יהודה של היורוליג. הבכיין והמתלונן הסדרתי מספרד (גם על הקהל של הפועל בסמוקוב וגם על הקהל של מכבי בארנה הוא הגיש תלונה רשמית להנהלת היורוליג) לקח קבוצת יורוקאפ, שכשזכור הגיעה רק לחצי הגמר בשנה שעברה, חיזק אותה בקטנה והפך אותה לקבוצה שחולקת יחד עם הפועל את המקום הראשון. בעוד אצלנו הכוכבים ומשחק הבידודים נותנים את הטון, בוולנסיה זה המאמן. בן קפלן: פדרו מרטינס הוא אולי לא אוהב אותנו, אבל אני אוהב אותו. ולנסיה לא רק ראשונה בטבלה בסיום הסיבוב, אלא גם משחקת את הכדורסל המרשים והמפעים במפעל עד כה. בסיבוב הראשון היא ניצחה בבית את פנרבחצ'ה וריאל ובחוץ את אולימפיאקוס ופנאתינאייקוס תוך הפגנת עליונות. יש נטייה לבקר את ניהול המשחק של מרטינס, את החילופים הקבועים שנעשים כמעט בלי קשר למתרחש על המגרש, את השיתוף המוגזם לעתים של הספסל, אבל בשורה התחתונה השיטה שלו הובילה לתוצאות מעולות ולכדורסל שקבוצות מתקנאות בו. זה גם יכול להסתיים בפיינל פור. מי הרוקי מה-NBA שהשתלב הכי טוב ומהר? ארז מילר: טיילן הורטון-טאקר "טיילר הורטון-טאקר הוא כדור באולינג אנושי, שחקן מסיבי שיהיה קשה מאוד לעצור בדרך לטבעת, שלצד הפיזיות והמהירות יש לו גם לא מעט טריקים בשרוול". כך כתב אסף רביץ בטור לפני תחילת העונה, והנתונים מוכיחים שהוא צדק. הורטון-טאקר קולע 14 נקודות למשחק ב-56% לשתיים. הוא הולך לקו 4.6 פעמים, מה שמציב אותו במקום ה-12, בין היתר לצד שותפו ווייד בולדווין ושותפו החדש ננדו דה קולו. הוא קלע בדו-ספרתי ב-12 מתוך 16 משחקים, כאשר בחמשת האחרונים קפץ ל-19 נקודות למשחק בכמעט 69% לשתיים. האמריקאי עושה את זה תחת שרונאס יאסיקביצ'יוס, מאמן שלא מאפשר המון יצירתיות במשחק ההתקפה, ובכל זאת נדמה שהורטון-טאקר הוא חתיכה מרכזית בפאזל של הטורקים בניסיון לעשות בק טו בק. עקב האכילס שלו הוא הקליעה משלוש (27%), ויהיה מעניין לראות האם הוא ישתפר בתחום. בגיל 25, יש לו הזדמנות טובה להיכנס לקבוצה מצומצמת של 13 שחקנים בלבד - שזכו גם ב-NBA וגם ביורוליג. רון סימנר: אנטוניו בלייקני (כן, כן) הרוקי כמעט בן 30 ויש לו יד חמה. על פי הכללים של השאלה הזו, הייתי אמור לבחור בצורה טבעית בהורטון-טאקר או בספנסר דינווידי (שבינתיים הספיק לעזוב את באיירן מינכן), שהצליחו להסתגל למגרש הקטן יותר ולהגנות הנוקשות בליגה שבה לכל משחק יש משמעות ויותר קשה לייצר מרווח לזריקה פתוחה. אבל הראש שלי חורג קצת מהכללים והולך לשחקן שאמנם יש לו ניסיון אירופי, אבל הוא רוקי ביורוליג והוא מרשים אותי יותר במיוחד ואני לא יכול להתעלם ממנו. אנטוניו בלייקני עלה עם הפועל ת"א מהיורוקאפ ככוכב וקיבל תפקיד חדש בקבוצת העל שבנו האדומים: להיכנס פתאום לתפקיד שעל הנייר משני זה דבר שכשלעצמו דורש חוסן נפשי ואינטליגנציה רגשית, אבל להיכנס לתפקיד ולמקסם אותו בצורה שהוא עושה העונה זה פשוט תענוג לעיניים. לבלייקני יש עלייה מהירה וגבוהה מאוד מהמקום, מעטים השחקנים שיכולים לעלות ולתת "פייט" לג'אמפ-שוט שלו, יש לו אחד על אחד אדיר, שליטה בכדור, מהירות, הגנה אישית וקבוצתית, וכמה מההיילייטים הגדולים שלו באו בכלל מההגנה. הוא עולה מהספסל כמו תוסף נייטרו למנוע של הקבוצה, חניכיו של איטודיס רצים, שולטים בקצב, ופתאום הוא עולה מהספסל וברוב המקרים חל עוד שיפור במשחק של הפועל. עם כמעט 13.5 נקודות ב-21 דקות, כשהוא קולע ביותר מ-50% מהשדה וכמעט 42% מהשלוש, קולט 2.2 ריבאונדים, והכל בשטף של המשחק, ולזה תוסיפו את ההגנה, הלחימה והאישיות - קיבלתם את רוקי חצי העונה שלי. איזו קבוצה תחולל מהפך בסיבוב השני? בן קפלן: אולימפיאקוס למרות שהיא עם 11 ניצחונות ובמקום השביעי, הסיבוב של אולימפיאקוס קצת מאכזב. היא שווה יותר. ליוונים מפיראוס יש את אחד הסגלים הטובים והעמוקים ביורוליג ואת אחד המאמנים הטובים במפעל. הניצחון בדרבי היווני, שבו אולימפיאקוס נראתה כמו הקבוצה הגדולה שהיא יכולה להיות, מסמל את תחילת הנסיקה שתסתיים לכל הפחות במקום השני בסיום העונה הסדירה. בטח כשלסגל המעולה גם ככה מצטרף טייריק ג'ונס, בדיוק הגבוה האתלטי שחסר כדי להשלים את מילוטינוב בעמדת הסנטר. ארז מילר: אנאדולו אפס לאחר מסע רכש מרשים בקיץ שכלל את ניק וויילר באב, אייזיאה קורדינייה, ג'ורדן לויד, יורגוס פפאיאניס, קול סוויידר, קאי ג'ונס ושהמוס האזר, ציפיתי מאנאדולו אפס להתחרות על יתרון ביתיות. במקום זאת, היא סיימה את הסיבוב הראשון במאזן 13:6, הגרוע בליגה (יחד עם חמש קבוצות נוספות). הפציעות היוו גורם משמעותי ליכולת הירודה: שיין לארקין הופיע רק ב-11 משחקים, רודי בובואה ב-9, פי.ג'יי דוז'ר ב-8 וונסן פוארייה ב-5. המרחק מהפלייאין הוא חמישה ניצחונות, כך שהסיכויים של פאבלו לאסו לא נוטים לטובתו, אבל לארקין אמור לחזור בקרוב, ויחד איתו יש מספיק איכות בסגל כדי לעשות לכל הפחות מאזן חיובי בסיבוב השני. אל תופתעו אם הטורקים יצליחו להשתחל לאזורי המאבק על הפלייאין. ניצחונות על היריבות הבאות (פריז, מילאנו ובאסקוניה) יוכלו לסמן דרך חדשה עבורם. דניאלה אלבאום: ברצלונה התלבטתי לא מעט, והנטייה הטבעית שלי הייתה ללכת על אנאדולו אפס. אבל כדורסל, כמו כדורסל, נמדד גם במציאות. מאזן של 13:6 הוא בור עמוק שכמעט בלתי אפשרי לצאת ממנו, ואם אני מחפשת מהפך אמיתי, כזה שמבוסס על הישגיות ולא רק על פוטנציאל - קשה להצדיק בחירה באנאדולו. אז מי כן? ברצלונה. עם מאמן מהטופ האירופי, סגל מנוסה והרבה מאוד רעב להוכיח, אני לחלוטין מאמינה שבארסה יכולה לטפס גבוה בטבלה ולהפוך לאיום ממשי על כל יריבה. לא שמישהו אי פעם זילזל בקבוצה ספרדית, אבל התחושה היא שברצלונה עדיין לא מימשה את מלוא הפוטנציאל שלה. יש לה מאזן 7:12, היא במקום שישי, ועם מגמת שיפור ברורה, שקשה להתעלם ממנה. מבחינתי? זו קבוצה עם כל הכלים להגיע רחוק, ואין לי ספק שעוד נראה אותה בפיינל פור.

המחזור ה-20 ביורוליג ייפתח הערב, ואיתו ייצא לדרך הסיבוב השני של העונה הסדירה הארוכה בתולדות. כן, רק עכשיו. אז מי ה-MVP של מחצית הדרך? ומי מאמן הסיבוב? איזה רוקי שבא מה-NBA השתלב הכי טוב ומהר? ומי עומדת לחולל מהפך במחצית השנייה (לטוב או לרע)? שי האוזמן, אהרל'ה ויסברג, אודי הירש וירון ארבל עונים, מסבירים ומתווכחים, ועוד מעט יגיע גם תורכם להיכנס לתמונה ולדיון. שחקן הסיבוב הראשון שי האוזמן: אלייז'ה בראיינט בדברים האלה אני שמרן בן שמרן. בגדול, מי שמוביל במדד היעילות הוא המועמד המוביל שלי להיות שחקן הסיבוב. אבל לא, לא ניקולה מילוטינוב. ולא, לא סשה וזנקוב. לא מגיע לקבוצה שלהם, עם סיבוב ראשון מתחת לציפיות, לשלוח מועמד לקבל את התואר המכובד. אז תגידו רגע, מי השלישי ברשימה? אלייז'ה בראיינט הוא שחקן הסיבוב שלי. יכול להיות שהציפיות שלנו מהפועל ת"א, על התקציב העשיר והשחקנים העשירים, אמורות היו להיות גבוהות יותר, אבל אנחנו - אף אחד מאיתנו - לא חשב שהיא תעשה סיבוב פסיכי כזה. והשחקן המוביל שלה הוא בראיינט. לא בטוח שהוא סופרסטאר במובן הקלאסי. לא בטוח שהוא גו-טו-גאי במובן הקלאסי. די בטוח שהוא לא אלפא ברמת הדמות שלוקחת על עצמה קבוצה, מבחינת הווקאליות והיכולת להשפיע על האחרים, כי יש בו משהו שמשדר שהוא בעיקר מרוכז בדברים שהוא עצמו צריך לעשות. אבל הוא כן, בוודאות, הדבר הכי טוב שקרה העונה בסגל של דימיטריס איטודיס. הוא לא ירד בשום משחק ממדד יעילות דו-ספרתי. הוא מוביל את הקבוצה שלו בנקודות, ריבאונד הגנה, עבירות שסחט וכמובן מדד. שיתוף הפעולה שלו עם כריס ג'ונס ממשיך מהנקודה שבה פסק כשלבשו צהוב. יכולת האחד-על-אחד שלו רק הולכת ומשתבחת, כחלק בלתי נפרד מעונת השיא בקריירה של האיש שפגשנו לראשונה באילת. עכשיו בואו נראה אותו ואת הקבוצה שלו בסיבוב החשוב יותר. אהרל'ה ויסברג: קנדריק נאן אני אקדים ואומר שאני לא מסכים עם עצמי. הפועל ת"א, בעונת הבכורה שלה ביורוליג, היא אחת מ-3-2 הקבוצות שמחזיקות במאזן הכי טוב. ואלייז'ה בראיינט, בעונת הבכורה שלו ככוכב כמעט בלעדי (מצחיק קצת לומר את זה בסגל שיש בו כל כך הרבה כוכבים), הוא ה-MVP. אבל חייבים לגוון. אז הנה המועמד השני שלי. קנדריק נאן הוא שחקן היסטורי. אחד כזה שבעוד 24 שנים, בחגיגות היובל ליורוליג, ייכלל בכל רשימת עיזים אפשרית. הוא באמת GOAT. האיש שנחת באתונה אחרי 13 שנים שחונות, והפך קבוצה עם מאזן שלילי לאלופה. והחזיר אותה לעוד פיינל פור. והשנה מארח פיינל פור. פנאתינייקוס, בטח בעידן שאחרי מתיאס לסור, היא כלום בלי נאן. באנגלית זה נשמע טוב יותר: None without Nunn. קוסטאס סלוקאס מתבגר, טי.ג'יי שורטס לא כל כך מוצא את עצמו, ארגין עתמאן החליט לזרוק את חואנצ'ו הרננגומס ודינוס מיטוגלו מתחת לגלגלים אחרי הדרבי (איכס, מה זה?!), ונשארו נאן וקצת ג'די אוסמאן. 61.2% לשתיים. 38.1% לשלוש. 92.1% מהעונשין. 19.8 נקודות בפחות מ-30 דקות. 2.9 ריבאונדים. 3.6 אסיסטים. וזה עוד כשלנתונים משוקללת הירידה הקבועה שלו במשחקי חוץ. לפעמים צריך פשוט להביט בשחקנים היסטוריים ולהפנים שהם כאלה, כדי לא לפספס את החוויה. מאמן הסיבוב הראשון ירון ארבל: פדרו מרטינס נו, באמת. בלי לעשות פרצופים. כמאמר המצייצר - צאו מהפוזיציה. גם מהפרובנציליות. אנחנו בענייני כדורסל, לא פוליטיקה. זה פדרו מרטינס וזה קל. לכאורה, משעמם לבחור את מי שמוביל את קבוצתו למאזן הכי טוב (יחד עם הפועל ת"א ואולי פנרבחצ'ה) כמאמן הסיבוב, אבל זו ממש לא הסיבה. ולנסיה לא שולטת בליגה. יותר מחצי מהמשחקים שלה הוכרעו עד 7 הפרש, והמאזן שלה מול הטופ 10 הוא 4:5. המקום הראשון הזה הוא זמני, ורחוק שבועיים מג'עג'עים מהמקום שבו משחקים פלייאין (לתשומת לב האוסישקינאים). אז למה פדרו? כי הסגל הזה לא "שווה" את המאזן הזה. אין בו אף שם נוצץ, והתקציב בטח לא באזורי החיוג של שאר החברות לצמרת. בעונה שעברה היה לפריז את טי.ג'יי שורטס, ולכל היבשת היו ברורים שני דברים - הוא המטרה מספר 1 של הגדולות בסוף העונה, ואחריו שום דבר לא יהיה אותו דבר באזור חיוג לובר. אתם יודעים להגיד מי השורטס של ולנסיה? שבעה שחקנים קולעים בין 8.7 ל-11.4 נקודות. אף אחד לא משחק יותר מ-22.5 דקות. יותר "קבוצה" מזה... קשה למצוא. חשוב מכך, גם אם תסירו ממנה את הכתום הייחודי, עדיין בלתי אפשרי שלא לזהות את ולנסיה על המגרש. יש לה את הסגנון שלה, או אם תרצו, טביעת אצבע של מאמן. אחרי חמישה משחקים היו לה רק שני ניצחונות, ואחד מהם היה בקושי מול וילרבאן. מאז היא ניצחה 11 מ-14, כולל שני שחמטים באתונה. לשחק מהר זו הדרך להיות הקול-קיד של 2025, אבל לשחק מהר ולנצח זה כבר יותר מסובך. ולנסיה בין ארבע הקבוצות שמשחקות הכי מהר ביורוליג העונה, זה לא מפתיע, אבל האחרות - פריז, מכבי ת"א ובאסקוניה - מדורגות אי שם למטה. עוד סיבה לתת את הקול לקואוץ' מרטינס. הסיפור של המועדון בוולנסיה הוא מהמתוקים בכדורסל האירופי וראוי שיסופר בו. בתקופה שבה נשמעים קולות על שינויים טקטונים ואובדן הרומנטיקה לטובת הכסף (פעם נוספת), כיף שיש קבוצה כזו. ממש כיף. סוג של גרין ביי פאקרס של היורוליג. מועדון ביתי, עם מתקן האימונים הכי מרשים באירופה, והחל מהעונה גם אולם חדש, שמומלץ בחום לבקר בו. כן ירבו. שי האוזמן: פדרו מרטינס כן כן, גם אני. בתכלס, אין יותר קל מאשר הבחירה הזאת. פדרו מרטינס הוא הרבה דברים. הוא איש שמח וטוב לב. הוא איש שהחיוך שלו ממלא את החדר, בתנאי שאין אף אחד אחר בחדר. הוא איש מלא אהבה לפרויקט הציוני. ואני אגיד לכם מה הוא לא: הוא לא מאמן יורוליג לג'יט. ובטח שלא מאמן יורוליג מוביל. ובתכלס, הוא גם לא אמור היה לאמן העונה ביורוליג. עם כל הכבוד לריצה הנהדרת של ולנסיה בעונה שעברה, הבלייקני'ז של העולם שלחו אותה הביתה בחצי הגמר. אבל פוליטיקה, יו נואו, והיא כאן. ונכון, הסגל של ולנסיה איננו זהה לזה של העונה שעברה. הגיעו כמה שחקנים שעושים הבדל כמו דאריוס תומפסון, אבל עזבו שחקנים משמעותיים לא פחות דוגמת כריס ג'ונס או סמי אוג'ליי. ולנסיה של מרטינס היא קבוצה עם רעיון, והרעיון הזה בא לידי ביטוי בכל משחק ומשחק שבו היא נוטלת חלק. בקצב, בריווח, בדיוק ההתקפי וההגנתי כאחד. שליטה מוחלטת בכדורסל שנראה לעיתים חסר שליטה, אבל רק לעין הבלתי מזוינת. שחקנים, כלומר כל הפראדיות, הפוורטואים, הקוסטלואים והארוסטגיים (כשהוא משחק) של העולם. אליהם אפשר להוסיף, למרבה התדהמה, גם את קמרון טיילור הנשכח, שמזהים על הוואן את הסיטואציה ויודעים בדיוק איך להגיב. ולנסיה מדורגת במקום ה-17 בכמות הזריקות לשתיים, אבל ממוקמת שנייה בזריקות לשלוש. בדומה לאחותה לסגנון, היא שנייה גם בקטגוריית ריבאונד ההתקפה (אחרי פריז, כן?). היא מוסרת הרבה אסיסטים ומאבדת הרבה כדורים, באופן יחסי, אבל את כל זה צריכים לייחס לקצב. אה, והקצב: היא מקום שני בכמות הפוזשנים למשחק. ולפחות לפי הטבלה המעוותת של הליגה השנייה בטיבה בעולם, היא כרגע במקום הראשון (בתכלס היא שנייה). והכל זה שיטה. והכל זה מחשבה. והרוב זה אימון ורעיון. כלומר, מרטינס. מאמן הסיבוב שלי. מי הרוקי מה-NBA שהשתלב הכי טוב ומהר? אהרל'ה ויסברג: טיילן הורטון-טאקר עם הרחבת היורוליג, ועזיבתם של שחקנים לצד השני של הכדור, לא מעט קבוצות נאלצו לקחת הימורים משווקים רחוקים. מכבי ת"א לקחה את זה לאקסטרים, אבל למעשה, פחות משליש מהקבוצות (הפועל ת"א, מונאקו, מילאנו, וילרבאן, וירטוס בולוניה וז'לגיריס קובנה) הצליחו להרכיב סגל שמורכב כולו משחקנים בעלי ניסיון אירופי. יסכימו כולם (חוץ מאלה שבוחרים לטעות) שאחד המאמנים שאצלם קשה יותר לנחות ביבשת הישנה הוא שרונאס יאסיקביצ'יוס. תשאלו את ברנדון בוסטון וארמנדו בייקוט, והם יסבירו לכם. אבל טיילן הורטון-טאקר שונה ואחר. והוא אחד האחראים לפריחתה של אלופת היורוליג ולהתאוששותה מפתיחת עונה מדכאת של 3:1 ו-5:3, כולל תבוסות מחפירות ב-24 הפרש בבית לדובאי וב-26 במדריד, לקבוצה שניצחה ב-9 מ-10 משחקיה האחרונים ונצמדה לפסגה. הורטון-טאקר קלע 20 נקודות כבר בהופעת הבכורה שלו, אבל סבל מתנודות קיצוניות והגיוניות לסטטוסו. בחמשת המחזורים האחרונים הוא הפך לבאנקר: אמנם פגע רק ב-1 מ-10 לשלוש, אבל מספר הזריקות שלו לשתיים קפץ מ-6 ל-10.2 בערב (עם 68% פנטסטיים), הוא סחט בזכות החדירות האלה 5.1 עבירות והגיע לקו העונשין 5.8 פעמים, וממוצע הנקודות שלו זינק מ-11.6 ל-19.4. כשכל זה קורה, פתאום טאריק ביברוביץ' מקבל מבטים פנויים והופך לשחקן של 15 נקודות בערב, בונזי קולסון יורה ב-70% מעבר לקשת, להגנות קשה יותר להתמקד בווייד בולדווין (ה-MVP של המחזור האחרון), והכל הופך להיות פשוט וקל. כעת, עם שובו המרגש של ננדו דה קולו והגעתו של שחקן מטרה פוטנציאלי בצבע כמו כריס סילבה, האלופה נראית כמעט בלתי פגיעה. אודי הירש: טריי ליילס טריי ליילס היה שחקן NBA ממש בסדר. לא יותר, לא פחות. 7.6 נקודות למשחק, 4.3 ריבאונדים, סטרץ' פור שזורק יותר משלוש מאשר לשתיים, כפי שנהוג כיום בליגה. אם נסיר לרגע את הציפיות הלא הוגנות שהיו ממנו כבחירה ה-12 בדראפט, אירוע מופרך שנבע בעיקר מכך ששיחק בקנטאקי הסופר-מוכשרת עם קרל אנתוני טאונס ודווין בוקר, לא הייתה סיבה שייפלט מהליגה כבר בגיל 30. רק שב-NBA היום יש מקום בעיקר לוותיקים עם חוזי עתק, ולשחקנים צעירים עם חוזי רוקיז. אז ליילס נפלט לריאל, וקשה היה לצפות ממנו להרבה, כי מה כבר סטרץ' פור יכול לעשות חוץ מלזרוק כמה שלשות? מתברר שאפשר ללמד כלב זקן טריקים חדשים. ליילס מתאים את עצמו לכדורסל הממושמע והמתודי של סרג'יו סקאריולו, משחק עם הגב לסל, מתמצא בצבע, וזורק בערך פי שתיים משתיים מאשר לשלוש. יש גם ערבים חלשים, כי סופרסטאר הוא לא, אבל הוא העמיד 29 נקודות בקלאסיקו מול ברצלונה, ממוצע של 13.7 נקודות ו-4.9 ריבאונדים ושורה תחתונה שהיא אפילו יותר מבסדר. וזה ממש לא מעט לעונה ראשונה במקום עם קהל, קצב, חוקים ומאמנים שונים לגמרי. איזו קבוצה תחולל מהפך בסיבוב השני? אודי הירש: ברצלונה המגמה הבולטת בחצי העונה ביורוליג, חוץ מהסנסציה במקום הראשון (הכוונה לוולנסיה, כן?), היא התרסקותם וירידתם מהבמה של אגדות האימון ז'ליקו אוברדוביץ' ואטורה מסינה. למרות המחאה הלא נגמרת של אוהדי פרטיזן בלגרד (למילאנו יש אוהדים?), שניהם פשוט לא הצליחו להשפיע על קבוצות שהן ברובן אמריקאיות, כפי שהצליחו להוביל בעבר קבוצות עם אוריינטציה אירופית. המאמן המצליח במפעל כרגע, פדרו מרטינס - לא חובב ישראל אבל כן אחלה בלאמן כדורסל - ויתר על שליטה על כל פוזשן ונותן לקבוצה שלו לרוץ בכל הזדמנות, עם שני תרגילים וחצי. אז זהו, לא נראה עוד מאמנים אירופאים קלאסיים שמנסים לשלוט בכל פוזשן? שרונאס יאסיקביצ'וס מוכיח שאפשר לשלוט ולהצליח, עם יכולת יוצאת דופן להגעיל כל משחק שבו פנרבחצ'ה נוטלת חלק. אבל יש מאמנים שיודעים לעשות זאת אסתטי יותר. לכן, אני מקווה ומאמין שברצלונה תהיה הקבוצה המשתפרת של הסיבוב השני. צ'אבי פסקואל צעיר יותר מאוברדוביץ' ומסינה, וכבר הוביל בעבר להצלחות קבוצות עמוסות בזרים. אחרי שנים בגלות בסנט פטרסבורג, הוא חזר למועדון שאותו הוביל לזכייה ביורוליג, ובינתיים לא מצליח להוביל לשיפור דרמטי - כולל שני הפסדים רצופים למונאקו ולפנרבחצ'ה. אבל בליגה ברצלונה ניצחה בחוץ את ריאל מדריד, ובארסה נראית טיפה, רק טיפה, יותר כמו קבוצה. ומעל הכל - אנחנו בעיקר חייבים להאמין שלמאמנים טובים עוד יש משמעות בענף הזה. אין לנו על מי להישען, אלא על צ'אביינו שבשמיים. ירון ארבל: וירטוס בולוניה צ'יקן שיט מוב, כי לא מתחייב על "המהפך הכי גדול בסיבוב השני", אבל יש משהו בווירטוס בולוניה שלא מיצה את עצמו עד הסוף, ויכול להביא אותה לפלייאוף. לכאורה, היא הכי מצ'עממת שיש. מהשנייה הראשונה ועד האחרונה של הסיבוב היא הייתה סביב, מה האמריקאים מכנים, 500. מאזן ממוצע. בסוף סיימה את הסיבוב במקום ה-11 עם מאזן 10:9. מייצג. מצד אחד בולוניה היא קבוצה שהפסידה בחוץ בדו-ספרתי ל... פריז, באסקוניה ובאיירן מינכן (?!?), ומצד שני הייתה שניות מלנצח בחוץ את פנרבחצ'ה והכוכב האדום בלגרד. מצד אחד היא כל כך תלויה בקרסן אדוארדס שליט''א, ומצד שני ברוב המשחקים הוא לא היה הקלע המוביל. מצד אחד היא מאבדת כדורים בלי סוף, ומצד שני מייצרת הרבה נקודות מחטיפות, למרות קצב משחק ממוצע. לכאורה, קבוצה עם ניגודים שאמורה להמשיך להסתובב סביב ה-500 עד סוף העונה. אלא ששלושה עוגנים יש בכל זאת: היא הפסידה בבית רק פעמיים - לאולימפיאקוס בשניות האחרונות ובחמש הפרש להפועל ת''א אחרי שהובילה 35 דקות, וביום הכי נורא של אדוארדס העונה (2 נקודות); הגנה סבירה לחלוטין עם לא מעט אתלטיות, פיזיות ואורך בהרכבים מסויים (והגירסה האירופית לאלכס קארוסו); קליעה מהטובות ביותר במפעל (רק ז'לגיריס קולעת יותר טוב, אבל זורקת הרבה פחות). אם וירטוס תמשיך לשמור על הבית, ותימנע מהפסדים לא מחוייבים, היא עשויה למצוא את עצמה מארחת משחק פלייאין. ובבולוניה, כאמור, היא תמיד במשחק.

התבוסה ב-54 הפרש להפועל תל אביב תשאיר צלקת שתלווה כל אוהד חולון שנים קדימה. אבל מה שהכי עצוב? הכתובת הייתה על הקיר. יגידו שאני חכם בדיעבד. אני מודה, גם בחלומות הכי שחורים לא האמנתי שנראה תצוגה נרפית, חסרת כבוד ומבזה שכזו. אבל השורש לבעיה הוא אחד: אימפוטנציה ניהולית. להפועל חולון יש כיום שלושה זרים שלטעמי פשוט לא ראויים לליגת העל: טוד ווית'רס, נסייר ברוקס ודמיון רוסר. חושבים אחרת? אם מחר הם בשוק, האם נתניה מחתימה אותם למאבקי הישרדות? אני בספק גדול. עם זאת, אני חושב שלברוקס ורוסר יש דווקא מקום בסגל רחב של 8 זרים, כמו בתחילת העונה. בעולם מתוקן ברוקס משחק רק באירופה ורוסר משלים סגל. אבל במקום להתנהל כמו מועדון גדול, בחולון בחרו לחסוך משכורות ולא להביא מחליפים למרטין ובון. התוצאה: רגע לפני טרפאני, אנחנו עם סגל קצר וכדור שלג של פציעות. מי שקונה בזול, משלם ביוקר - ומי ששילם את המחיר הוא דני פרנקו. האם מאמן שחוטף 54 הפרש בבית יכול להישאר? התשובה היא לא. הוא גם בנה את הסגל השבע והמבוגר הזה. אבל בואו לא נתבלבל - הוא הש.ג. לפרנקו הייתה מטרה על המצח מהקיץ. הסכסוך עם הקהל עוד מימי הפחים הפעיל לחץ על ההנהלה מהרגע הראשון. פיטורי המאמן באמצע העונה זה כבר דפוס שחוזר על עצמו בשנים האחרונות. זה התחיל עם שרון דרוקר ב-2020, נמשך עם מאורציו בוסקאליה בעונת האליפות - ואפילו לגיא גודס לא הייתה חסינות בשנה שעברה. מה עשו הפעם חוץ מלפטר מאמן? כלום. יואב שמיר קיבל גיבוי מההנהלה, זכה לפוסטים "מרימים" ברשתות החברתיות ואף אחד לא יופתע אם ימשיך עד סוף העונה (אלא אם יפסיד ב-60 הפרש). וכל זה מוביל אותנו לסדרה מול טרפאני, קבוצה שאיכשהו מצליחה להיות יותר מסובכת אפילו מחולוניה. בטרפאני המציאו מחדש את המושג 'כאוס'. המאמן יסמין רפשה ברח, הנשיא הושעה עד 2027, והכוכבים נטשו בזה אחר זה. על המשחקים האחרונים בליגה הם ויתרו מראש (הפסד טכני), ולמשחק הראשון בסדרת הפליי אין שייערך הערב (שלישי, 18:45) בסמוקוב הם מגיעים עם שישה שחקנים בכירים בקושי, בלי אף גבוה דומיננטי ועם ילד מהנוער כדי להשלים מניין. השורש לריקבון נמצא אצל האיש שעומד בראש, או ליתר דיוק, עמד. ולריו אנטוניני, נשיא המועדון, בנה בקיץ מגדל בבל של הבטחות וכסף גדול. הוא שפך סכומים דמיוניים כדי להנחית כוכבים ושמות נוצצים, אבל מהר מאוד התברר שהיסודות עשויים מקש. הליגה האיטלקית לא קנתה את ההצגה, חשפה אי-סדרים חמורים ושלחה את אנטוניני ל"צינון" כפוי עד 2027. יסמין רפשה, המאמן הוותיק, הבין לאן הרוח נושבת ועזב ראשון. השחקנים הבינו שאין למי לפנות - והחלה הנטישה ההמונית. לפניכם תמונת המצב המלאה של ההתפרקות גם ליואב שמיר, המאמן הזמני (?) של הפועל חולון, לא יעמדו כל הכלים. טוד ווית'רס שספג פציעה מחרידה בהפסד 78:70 לראשון לציון בשבת נשאר בישראל. גם דריק וולטון, שנפצע בשריר הירך האחורי באותו משחק, ככל הנראה לא יהיה כשיר. תוסיפו לזה את אקסבייר מנפורד שסובל מפציעה בכף הרגל ולא שיחק למעלה משבועיים - וקיבלנו סגל חסר במיוחד. זו בדיוק הסיבה שטרפאני היא יריבה בהזמנה. תרחיש האימים האמיתי היה מפגש מול טופאש בורסה החזקה. למזלנו, הטורקים ניצחו את טרפאני בהארכה וחסכו מאיתנו את התענוג המפוקפק הזה. ביום חמישי הסדרה הזו עוברת לסיציליה למשחק השני. בסיטואציה רגילה, היינו חוששים מהר הגעש באולם בטרפאני, אבל המציאות שונה: הפועל חולון פוגשת יריבה מפורקת שלא עתידה להתקיים עוד זמן רב. לכן, שום תירוץ על עייפות, פציעות או טיסות לא יתקבל. חולון חייבת לחזור מאיטליה עם הכרטיס לשלב הבא, כי מול יריבה שנמצאת במוות קליני, כל תוצאה פרט לניצחון תהיה חרפה גדולה. נגמרו ההנחות. סתיו טבוך, אוהד הפועל חולון ופאנליסט בפודקאסט "הקול סגול"

נתחיל בביקור קצר במחלקת העובדות: הליגה הספרדית היא אחד ממוצרי הכדורסל הטובים ביותר בעולם. שילוב קטלני של היכלים מפוצצים, שחקנים איכותיים, מאמנים עם תפיסות עולם מגובשות, ליגה שמנוהלת למופת ותרבות ספורט מהמעלה הראשונה - הופך את חווית הצפייה במשחקים לכזו שמסתכלת ליורוליג בלבן של העיניים. וכן, הטייק הזה תקף החל ממאבקי הצמרת של ריאל מדריד, ברצלונה, ולנסיה ומלאגה ועד לגרנדות, אנדורות והליידות של העולם. לכן, כשנדרשתי לתת מבט על הקלאסיקו הספרדי ולספר מה היה שם - נעניתי לאתגר על אוטומט. קודם כל בגלל שACB בראשון בצהריים זו מסורת כמעט מקודשת לכל חובב כדורסל אירופי, וכמובן בגלל המשמעות של הקלאסיקו בפתיחתו של שבוע יורוליג ספרדי כפול למכבי תל אביב. כבר מחר הצהובים של קטש ינסו להתאושש מהטרחה במינכן אצל ברצלונה, ובחמישי ימשיכו למשחק קשוח במדריד. שובר מושכלות יסוד מושכלת היסוד הראשונה של קהילת קוראי הדיסקו היא שמאמן זה לא חשוב בכדורסל. כלומר, זה לא שלא חשוב בכלל, אבל כזה שמידת ההשפעה שלו על ההתרחשויות בפרקט הולכת ופוחתת עם השנים. הנה, מוזמנים לקרוא כאן את האוזמן מלהג על כך בפעם ה-1,750,372 בחייו. מאז לקח על עצמו צ'אבי פסקואל את האחריות על פרויקט בית האבות בבירת קטלוניה, הוא עסוק רק בדבר אחד: לנתץ, לשבור, לרסק ולהשמיד את התזה הזו. הוא הגיע לקבוצה עייפה, זקנה, חסרת אנרגיות ומוטיבציה, שרשמה את אחת מפתיחות העונה הגרועות ביותר שלה בליגה עם ארבעה הפסדים מששת המשחקים הראשונים. גם המצב ביורוליג לא היה מזהיר (בלשון המעטה), אך הספרדי הוותיק לא חשש לחזור למקום שמזוהה איתו יותר מכל. מאז עמד על הקווים לראשונה בהפסד היורוליג לאנדולו אפס ב-20 בנובמבר, הבלאוגרנה טסה ל-12 נצחונות ב-15 משחקים, בלי אף שחקן רכש שהצטרף בדרך. כלום. אותו חומר גלם שג'יעג'ע אצל פניארויה, עושה כעת קסמים ומאיים לחזור לדומיננטיות שאפיינה את המועדון הזה משך לא מעט שנים - ונעלמה כמעט לחלוטין. הניצחון העצום בקלאסיקו אתמול, 105-100 על ריאל במדריד, היה גולת הכותרת בתהליך השינוי שעוברת ברצלונה. הבלאנקוס שלטו כמעט לחלוטין במפגשים האחרונים בין השתיים, וניצחו 23 מ-24 משחקי הבית האחרונים שלהם בכל המסגרות. זה לא הפריע לחבורה של פסקואל להגיע ולייצר יתרונות ברורים בפרמטרים של קצב, ריבאונד ואגרסיביות, ולקטוף ניצחון יוקרתי. זמן לצלול לעומק. אמאל'ה של רמת ביצוע קשה להצביע על מאפיין מובהק יותר למשחק הזה מאשר רמת הביצוע האינדיבידואלית הכל-כך גבוהה. שתי קבוצות שמשחקות בשטף מעורר עונג, וגם אם לדקות מסוימות הוא נעצר או מאט לו - יש מי שיודע לייצר לעצמו ולקלוע זריקות לא הגיוניות. שווה לשים על זה דגש, כי גם ריאל וגם ברצלונה ידעו גרסאות הרבה יותר נוצצות של עצמן ברמת השמות והאיכויות האינדיבדואליות בעבר. כמות ה"אמאל'ה" שהוצאתי מהפה תוך כדי צפייה במשחק, גרמה לי להבין די מהר שיש פה פיגוז של משחק. קחו דוגמה סרחיו-יויות קלאסית: בייסלין אאוט עם פחות מ-2 שניות על השעון. יוי הבלתי נגמר מצליח לחמוק מקווין פאנתר בלי חסימה, בזמן שהזוניה מושך את נוריס בתנועה אל תוך הצבע ומפנה לו את השטח. כמובן שזה יסתיים בזריקה בלתי אפשרית על הבאזר, שאיכשהו תצלול פנימה. שלא תעזו לקרוא לזה פוקס. זו דרך חיים. נחזור לתחילת המשחק. ריאל מדריד הלכה כבר מההתחלה על פאנצ'ים קצרים למגה-זורד שלה: מריו הזוניה. בעולם ללא דז'נאן מוסא, הקרואטי הוא האינסטנט-סקורר הבולט בחמישייה של סקאריולו. בפוזשנים הראשונים זה הוא ואין מלבדו. בין אם זה להריץ פיק נ' רול עם טבארס ולהרים שלשה מכדרור; לקחת בפוסט אפ אגרסיבי את מיילס נוריס עד הטבעת; או לקלוע עוד שלשה במהלך שמתחיל בהנד-אוף ליוי ומסתיים בפיק נ' פופ וזריקה מוצלחת מבחוץ. הוא עשה הכל מהכל, וקצב המשחק המהיר אליו דחף פקונדו קמפאסו מאוד החמיא לו. מן העבר השני, ברצלונה הצליחה להישאר בעניינים בעיקר בזכות הקליעה מבחוץ. בהקשר הזה - זום-אין על תומאס סטוראנסקי. כן, כן, אותו אחד שאף פעם לא התאפיין בקליעה אמינה ויציבה מבחוץ. אותו אחד שרשם פתיחת עונה בינונית ולא יציבה כמו שאר הקבוצה. הצ'כי נמצא אולי בכושר הקליעה הטוב ביותר שלו בשנים האחרונות. 13/16 ל-3 בחמשת משחקי הליגה האחרונים, 4/4 אדירים בקלאסיקו ובכלל - מעל 1.2 שלשות למשחק ב-45% העונה בכל המסגרות. הרכז הצ'כי הציג כבר בתחילת המשחק את המאפיינים הקלאסיים שלו: גודל ואגרסיביות שהתישו את קמפאסו (וכפו עליו איבוד כבר בפוזשן הראשון), איום חדירה וניהול משחק. אבל ברגע שמקבלים גם קליעה מכדרור בכזה בטחון - אפשר להעניש בכיף את האנדרים המעליבים של היריבה. וכמה שזה מענג. בדיוק כמו במקרה הזה ברבע הראשון, בו סטוראנסקי עובר על שתי חסימות ודופק לארגנטינאי שעובר מלמטה את השלשה בתוך הפרצוף. כואב. וד"ש לננו גינזבורג. ערגת חוטבי העצים קצב גבוה, שלשות ורמת ביצוע גבוהה במיוחד אפיינו את הקלאסיקו כבר מדקותיו הראשונות. זמן לתת תשומת לב לסקנד יוניט. סקאריולו ציוות את קמפאסו ויוי בחמישייה, כאשר תיאו מלאדון ואנדריאס פליז נשלחו להחזיק את הקו האחורי מהספסל. בדקות האלה אי אפשר היה שלא לשים לב לירידה באיכות של ריאל בהתקפה העומדת. פוזשנים סטטיים שנגמרים בהוק שוטים עייפים של ליילס מהאלבו הם לא באמת הסיבה לשמה התכנסנו. אז נכון שהם אגרסיביים, טסים במעברים ויודעים להגיד לטבעת, אבל כששני הגארדים הצעירים (יחסית) ביחד על הפרקט - זה לא מספיק שוטף. תוסיפו לזה קו קדמי לא מספיק גדול של גארובה וליילס, ותקבלו שליטה כמעט אבסולוטית של ברצלונה, שפתחה פער דו ספרתי של 10 נקודות במהלך הרבע השני. יוסופה פאל ובהמשך הרננגומז, הצליחו להביא את עצמם לידי ביטוי במיוחד מול הרכבים קומפקטיים של היריבה מהבירה. באופן כללי, כבר במחצית הראשונה ברצלונה הצליחה לייצר על ריאל יתרון משמעותי במישור הריבאונד. הקטלאנים סיימו את המשחק עם 50% בריבאונד ההתקפה (כל החטאה שנייה נפלה לידיהם), גם בדקות של יתרון בסייז אבל גם בדקות של טבארס - בעיקר בזכות עבודה קשה של חוטבי העצים. טוקו שנגליה שתמיד בא לעבוד, ג'ואל פארה הנהדר וצמד המיילסים – קייל את נוריס – שסימנו יותר מכולם את האפרוריות של הסגל הזה בתחילת העונה ועכשיו מצליחים להתבלט בתוך שיטת הפיצוצים שמנחיל פסקואל. יכול להיות (מה זה יכול להיות, בטוח) שיתרון האיכות נמצא בצד של הבלאנקוס, אבל היכולת של בארסה להרוויח פוזשנים דרך הריבאונד ובכך לעמוד בקצב הסקורינג החריג של ריאל - היא המפתח שהשאיר אותה בחיים עד השלבים האחרונים של המשחק. חטיאר ד' מה עושים ביום שבו חטיאר א' (יאן וסלי) וחטיאר ב' (וויל קלייברן) לא בסגל, וחטיאר ג' (שנגליה) על 3/10 מהשדה? הולכים לחטיאר ד', כמובן. ניקו לפרוביטולה יחגוג בסוף החודש 36, אחרי שחזר לאחרונה מהיעדרות ממושכת עקב קרע ברצועות הברך. לא נעים להגיד אבל כבר הספקתי לשכוח איזה קלאסה של שחקן הוא. אחרי שברבע השלישי אלברטו אבאלדה הרים את רמת האגרסיביות על קווין פאנתר והצליח לנתק אותו מהמשחק, הרכז המשופם לקח את המושכות והחליט שאת זה הוא מנצח. 19 נקודות ו-9 אסיסטים בפחות מ-23 דקות מספרים רק חלק מהסיפור. המשחק שהתנהל צמוד צמוד לכל אורכו נכנס לרגעי הקראנץ' כאשר פסקואל מחליט לראשונה ללכת עם לפרוביטולה וסאטורנסקי יחד על הפרקט, כשפאנתר צופה מהצד. בדקות האלה קיבלנו היפוך תפקידים: הצ'כי דופק שלשות עם ידיים בפנים, והארגנטינאי חודר בכדרור ומגיע עד הטבעת. בחלק מהפעמים כדי לסיים בעצמו, ובחלק מהפעמים כדי לפנק את הגבוהים בדישים לקרש-סל. שימו לב לפוזשן הסופר-קריטי הזה. פיק נ' רול של לפרו והרננגומז, אותו שומרים אבאלדה וטבארס מהצד השני. הרננגומז מצליח לייצר לחברו מדרום אמריקה את המרווח הדרוש, כשאבאלדה עובר מעל החסימה. טבארס נסוג לאחור בדרופ, ולפרוביטולה תוקף את הרגליים שלו וחודר לצבע. סטורנסקי נכנס גם הוא לאיזור הצבע ומיד יוצא חזרה לפינה ומושך איתו את השומר שלו, כשגם הזוניה מכווץ מכיוון פארה. קיצר, יער לבן בתוך הצבע שבתוכו מצליח להשתחל הרכז הזריז מברצלונה ולעשות שתיים מתוקות במיוחד. תענוג. כשזה הגיע לאיזורים של 10 הפרש כדקה לסיום - שום דבר כבר לא יכל לקחת מברצלונה את הניצחון. טור לא הוגן זה טור לא הוגן. כך יצא. אבל ככה זה כשתמיד הפוקוס הוא על המנצחים, במיוחד אחרי ניצחון קשה. גם פסקת הסיום, תרשו לי, תהיה קצת לא הוגנת. ברצלונה צלחה משוכה קריטית והמשיכה את התנופה תחת מאמנה החדש-ישן, בעיקר כי היא רוצה. היא אנרגטית, היא שורטת, היא אגרסיבית, היא דומיננטית בריבאונד ההתקפה. עם הסגל הזה, זה בהחלט בגדר נס. ביכולת כזו של הקו האחורי, יש גם מי שיקלע סלים קשים ויפעיל את הגבוהים. האם זה יספיק לה כדי להיות איום אמיתי על הפיינל פור? לא בטוח. כי בסופו של יום היא כולה החליפה מאמן. ומאמן, כידוע, זה לא כזה חשוב. אלא אם קוראים לך צ'אבי.

מכבי ת"א והפועל העמק הגיעו למשחק אמש אחרי הפסד שעל הנייר לא היה אמור לקרות. מכבי, שהייתה הקבוצה הכי חמה באירופה, קיבלה טרחה מהאחרונה ביורוליג, באיירן. העמק היו אמורים לנצח את חולון שעדיין מלקקת את הפצעים אחרי הטרחה מול הפועל, והראש שלה בכלל בקבוצת הנוער של טראפאני. למרות ההפסדים המפתיעים, ציפיתי, וגם 7,000 הצופים בהיכל (נתון יפה) למשחק כדורסל טוב. עזבו טוב. טוב זה לחלשים. שיהיה משחק כדורסל תחרותי. טוב, עזבו תחרותי. שיהיה משחק כדורסל. מכבי תל אביב נגד הפועל העמק (64-89) מה שהיה בהיכל אתמול הוגדר, על פי כל הפרמטרים, משחק כדורסל. היו שם שתי קבוצות שהעמידו בכל רגע נתון חמישה שחקנים, והם, השחקנים, זרקו להנאתם לסל. בסוף גם הייתה מנצחת. קשה להאשים את מכבי תל אביב ב־40 הדקות האלה אבל אם נהיה ריאליים רגע, גם קשה להאשים את הפועל העמק. העמק הגיעה מראש כדי לבלגן את המשחק, להפוך אותו לקרב חצר. ולמה בכלל אני מוותר לחבורה הלוחמת של העמק על סגנון המשחק הזה שהם לגמרי הצליחו לכפות על מכבי תל אביב? הסיבה היא, כמו שהבנתם, שלהעמק, בניקוי שדריק, אין באמת מה למכור מול הגודל של מכבי. אברהמי, שהוא אלוף השטיקים והטריקים, בחר בדרך המשחק היחידה שהוא מכיר: לחץ מטורף על הכדור, חילופים על הכול, ויאללה בלאגן. כמאמר הקלישאה: הניתוח הצליח, החולה מת. מכבי שלטה מתחילתו ועד סופו של המשחק הזה. העמק, כרגיל ובטח בהיעדרו של הסנטר היחיד בקבוצה, שדריק, החליפה על כל חסימה, חוץ מניב משגב. וגם כשהוא כבר עשה חילוף, הוא מיד חיפש טריפל סוויץ׳ שיגן עליו ממיס מאץ׳ מול שחקן גבוה. תכלס, אני לא יודע למה, מדובר בשומר הפוסטאפ הכי טוב בליגה. בטח מבין הגארדים. בהתקפה לא היה לעמק מה למכור, אז היא בעיקר ניסתה לשחק מהר וחיפשה את צ׳יילדס, ווילר או קלארק לשלשות מהפינות. גם מנקו ניסה, וגם ניב משגב לא טמן את ידו בצלחת — וזה בערך כל מה שהיא יכלה לתת התקפית. חיפשה לשחק מהר, הפועל העמק. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל הבעיה היא שהעובדה שאתה מתבסס על זריקות לשלוש לא אומרת שהן ייכנסו. 4 מ-22 חלש מאוד בחצי הראשון. למזלם, קצת אופנס ריבאונד ואקטיביות של ווילר בהגנה סידרו להם כמה סלים קלים, ואיכשהו הם נשארו במשחק. מכבי, לעומת זאת, לגמרי “נפלה” למלכודת שסידר לה אברהמי. 9 איבודים בחצי הראשון מול 8 אסיסטים בלבד, זה כבר נתון שמספר את הבלאגן שאברהמי הצליח להכניס לתוך הקבוצה הצהובה. העניין הוא שהעמק, כאמור, שיחקה בבלאגן משל עצמה. מכבי סיימה חצי רע עם יתרון 8 וזה אומר הרבה על איזה כדורסל היה פה. אם בחצי הראשון הכדורסל היה גרוע, בחצי השני, ובכן, כבר היה משעמם. בין הרבע השלישי לרביעי אברהמי, כך דיווחה כתבת הקווים של ערוץ הספורט, אמר לשחקנים שלו: “תאמינו, אנחנו יכולים לנצח את המשחק הזה”. בתחילת הרבע הרביעי עמד ההפרש על 13 בלבד - לא צמוד, אבל גם לא משהו שכמה שלשות ומומנטום לא יכולים לסגור. אם הלכתם לשירותים בתחילת הרבע האחרון, פספסתם את הדקות האחרונות שמישהו בשתי הקבוצות, בקהל, בבית, או בעולם בכלל עוד האמין שיכול להיות פה מהפך. מכבי בעיקר שיחקה עם עצמה ולקחה אופנס ריבאונד. בחצי הראשון עוד הצליחה העמק להגביל את מכבי ל-7 ריבאונדים בלבד בהתקפה. במחצית השנייה זה כבר פחות עבד, כשמכבי לקחה 12 כאלה. שיחקו עם עצמם אופנסיב ריבאונד. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל בסוף זה נגמר בהפרש נוח לחבורה בצהוב, במשחק משעמם בטירוף ואחד הגרועים מקצועית שראינו פה השנה. ועדיין, שווה לדבר על מצטיין המשחק, ועל האיש שהכי מעניין לראות איך הוא יגיב לפציעה של לוני ווקר: תמיר בלאט. בשבועות האחרונים, עד ההפסד לבאיירן, ראינו משהו מאוד שונה מהכדורסל שהתרגלנו מעודד קטש. דיברנו וקשקשנו מלא על זה, אבל הנה עיקרי הדברים: ווקר על המגרש - הכדור הולך אליו. בידוד, תרגיל לקליעה, או פשוט “קח ותעשה משהו”. מעמד תמיר בלאט פוחת: הדקות והיוסג' בירידה. יש מחשבה הגנתית: קלארק מקבל משימות, סורקין פחות בקלאץ'. איפה לונברג בעל הבית בדקות האחרונות. יוסג': אחוז ההתקפות שבהן שחקן מסיים את הפוזשן כשהוא על המגרש: זריקה, איבוד או עונשין. (כשמדובר בבלאט גם אסיסט נלקח בחשבון מכיוון שהוא יוצר המון בפיק אנד רול) אחרי שהתרגלנו לשינוי הזה בריצה היפה של מכבי באירופה ובליגה, היא הגיעה למשחק הזה בלי ווקר הפצוע. איפה לונדברג חולה, דאוטין כבר לא זוכר איך מכדררים (פצוע), ונשארנו עם שלושה גארדים בלבד שצריכים לקבל החלטות: קלארק, ג'ון די ובלאט. עכשיו, קלארק וג'ון די חיים מאנרגיה. כדי לקנות את הדקות שלהם, הם חייבים לתת תחת בהגנה. אצל בלאט זה עובד אחרת. בלאט לא “קונה דקות”. הוא בא לקחת אותן וזה אומר להשתלט על המשחק התקפית. בא לקחת את הדקות, תמיר בלאט. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל כדי להבין למה הסיפור עם בלאט שונה, צריך להבין איך תמיר בלאט מחזיק מעצמו. שלא תטעו: הרכז הישראלי משוכנע שמגיעות לו כל הדקות בעמדה מספר אחת במכבי תל אביב. חלק יקראו לזה שחצנות, אני קורא לזה ביטחון עצמי מוגזם אבל שימושי. כל עוד זה בלי פרצופים ובלי בעיות התנהגות, זה אפילו יתרון. בלאט חטף ירידה דרסטית בדקות וביוסג' וזה לא בהכרח עשה לו רע. להפך: הוא מקבל דקות מרוכזות יותר. הוא עולה, מקבל את הפיק אנד רול, מקבל רשות לירות משלוש, ואם זה לא עובד, הוא מוחלף. לא “נתקע” על המגרש כדי לצבור עוד טעויות שנובעות מהאופי הבלתי מתפשר שלו. נגד העמק, תמיר בא להזכיר: אם אין ווקר ואין לונדברג, אני האופציה ההתקפית שתנהל את העניינים. והוא עדיין פה. ובשבועות הקרובים, בלי ווקר, הוא גם לא יהסס לקחת על עצמו. האם זה יצליח ביורוליג כמו שזה הצליח מול העמק? לא בטוח. אבל סמכו על תמיר בלאט בדבר אחד: הוא ינסה. 21 נקודות היו לרכז הישראלי עם 5/10 מרשים מחוץ לקשת בתוספת הפלוס מינוס הגבוה בקבוצה של +20. הוא בעיקר שלט בקצב והוא היחיד בשתי הקבוצות שנראה כאילו הוא משחק כדורסל מקצועני ולא בא לסטריט בול הרצליה קטגורית 50+. הוא העניש על האנדרים ומסר כמה מסירות יפות כששחקני העמק טעו בפיק אנד רול. עכשיו באמת, מכבי ניצחה קבוצה במקום השלישי ב-25 הפרש ואין לי חוץ מבלאט מחמאות לשחקנים? אולי לקטש? אז נו יאללה עם המרפק - הורד היה בסדר, סורקין וליף שיחקו גאגא עם הסלים וגם ג'ימי קלארק המפוזר סיים עם 4 אסיסטים על 0 איבודים. זהו, משחק קשוח לסיקור ספציפי. מכבי נכנסת לשבוע פסיכי: שני משחקי יורוליג מול הספרדיות ברצלונה וריאל ואז קלאסיקו מול החבורה של יונתן אלון מהבירה. העמק, בינתיים, יצטרכו להתאושש משני הפסדים רצופים ולראות איך הם מתאימים את עצמם לחיים בלי שדריק. הפועל באר שבע נגד בני הרצליה (94-86) אוקיי, המשחק המוקדם היה לא רע. הוא היה גם צמוד, ובסופו הקבוצה הטובה יותר ניצחה. אפשר לדבר על ההיעדרות של פוסטר מבאר שבע. אפשר לדבר על העובדה שכרגע, חוץ מוויטלם היא לא מקבלת תרומה אמיתית מהישראלים. אני יכול להסביר איך הרצליה, בעזרת היידיגר, קרטר, סטויארט ולוגשי, העלתה קצב כדי להוציא את באר שבע מההתקפות האיטיות שלה. אבל אני בוחר ולא במפתיע, לתת את כל הכבוד לשון דוסון. 29 נקודות, 5 ריבאונדים ו-7 אסיסטים. 34 מדד. כן, זה חלום והשנה היא 2016. שון פאקינג דוסון. לפני כמה שנים הוא היה כמעט ב־NBA. הוא יצא לספרד והתחיל שם את הקריירה האירופית בצורה טובה ואז הגיעה סדרה של פציעות, וזה כבר לא היה אותו שון שהכרנו. האתלטיות ירדה, והיכולות המוכחות שלו בכל הנוגע לצבירת נקודות נראו בירידה מתמדת. אם לפני שלוש עונות הוא עוד הלך ודעך בחולון, בשנה שעברה הוא בכלל נעלם במעמקי הליגה השנייה באיטליה. והשנה? הוא כאן, בקבוצה המשתפרת של הרצליה. והיא, להזכיר לכם, פתחה את העונה לא משהו. שון שיחק, אבל התקשה לשחזר את ההצלחה של לפני כמה שנים. אבל הנה, שלושת המשחקים האחרונים: הרצליה מנצחת את כולם, ושון בדו ספרתי. המשחק השלישי בבאר שבע היה השיא. ומעבר לסטטיסטיקה היפה, הוא גם התכבד בשלשה שסגרה את המשחק, 50 שניות לסוף. זה העלה חיוך על שפתי, וחימם את ליבי. שון דוסון איז בק!!! מזכיר שהכל אבל הכל אמת לשעתה. שון דוסון מחמם את הלב. צילום: הפועל ב"ש/דימונה

ראשית כל, שאפו וצל"ש גדול לאיגוד השופטים על השיבוץ למשחק הזה. לא שיבוץ "שבלוני" של שמש, בלק, אסתרון וכד' (מבלי לגרוע ממקומו ותרומתו לכדורסל הישראלי של כל שופט אחר), אלא שיבוץ עם עין לעתיד הקרוב וגם עוד הרבה רחוק מזה. איגוד השופטים והליגה כולה יהיו זקוקים לשופטים צעירים מבטיחים כאלה אם יש מי שרוצה שתהיה ליגה טובה ותחרותית בעתיד. הליגה כבר תהיה זקוקה לשופטים אלה במשחקי פלייאוף העתידיים הקרובים – וגם לעשורים לא מעטים לאחר מכן. הרי ה"מבוגר" בין השופטים אתמול, פאר, הוא רק בן 34. ובמידה ואין חס וחלילה בעיות בריאות או אחרות, הוא ושני החברים האחרים מאמש, וגם כמה צעירים נוספים יהיו חלק מנוף הכדורסל הישראלי (והאירופאי – פאר וגורדון כבר שופטי יורוליג) במשך לפחות עוד 20-30 שנים. אין מקום יותר טוב להכשיר ולאפשר לשופטים צעירים כאלה להתנסות מאשר במשחק מרכזי טרום פלייאוף כמו הפועל י-ם והפועל ת"א, עם אוהדים מושבעים וקולניים, שחקנים מהטובים ביבשת ושני מאמנים "מאתגרים". יהיו כאלה שיטענו שאיגוד השופטים "מתגלח" על הקבוצות, אבל איני מכיר עוד דרך להכשיר שופטים מאשר לזרוק אותם למים העמוקים ולראות אם הם מסוגלים לשחות. שופטים הם בדיוק כמו שחקנים: לשבת על הספסל אינו עוזר לאף אחד להתפתח. שופטים זקוקים לזמן משחק בדיוק כמו שחקנים. מבחינתי, השיבוץ אתמול היה צעד מתבקש שאפילו היה צריך לבוא יותר מוקדם, אבל מוטב מאוחר מאשר אף פעם. ואיך שחו החבר'ה אתמול? ודאי היו טעויות ורגעים קריטיים. אין ספק שכמו שחקנים שרוצים להשתפר, השופטים גם כבר ראו שידור חוזר של המשחק והפיקו לקחים לעתיד. רבע ראשון הרבע הראשון התנהל על מי מנוחות. כמעט כל השריקות התקבלו בהבנה וגם המאמנים היו בסה"כ שקטים מאד. מאמן הפועל ת"א דמיטריס איטודיס נראה מתרגש משום מה משריקה להפרת "רגל" 4 שניות לפני סוף הרבע, אבל מעבר לזה, לא היה כלום. איטודיס אח"כ טען לעבירה על גינת (8:36), אבל אם הוא מקבל את השריקה הזו, אז הוא צריך לקבל גם עבירת הנד-צ'קינג על מדר שבסופו של דבר לא נשרקה (7:21). בשני המקרים, נו-קול היה החלטה סבירה בהחלט. אם למישהו היו טענות ברבע הראשון, זה יכל להיות ליונתן אלון על עבירה שלא נשרקה לבלייקני בעת ליי-אפ של קרינגטון (4:57). במקרה בולט יותר עבירת בלוקינג שנשרקה לקרינגטון לאחר מכן (4:38), במקום עבירת תוקף (גם לבלייקני). המגן הירושלמי נע בצורה חוקית ובלייקני פגע בו ישירות בחזה. מהצד השני, ייתכן שהיה מקום לשרוק ללוי עבירה בעת ליי-אפ של ג'ונס (0:52). אבל, בסה"כ המשחק זרם, השחקנים שיחקו, המאמנים אימנו והקריטריונים לעבירות והפרות היו ברורים ומובנים לכל הצדדים. רבע שני גם תחילת הרבע השני התנהלה על מי מנוחות עם סדרה של שריקות לעבירות ברורות לחלוטין ללא עוררין לשני הצדדים. ואז מאמן הפועל ירושלים, יונתן אלון, מקבל עבירה טכנית עבור התנהגות שלא קשורה למציאות (6:45) – אלא אם כן הוא חשב שזה יעורר את הקבוצה שלו(?). אחרת, בשביל מה לפתוח את הג'ורה כאשר הכל בסדר גמור מבחינת שיפוטית? לא מובן בכלל. מה שכן, השופט פאר נותן את הטכנית ברוגע כמו שצריך. מי שכן התעורר לאחר העבירה הטכנית, זה הקהל, ושם ירושלים לאט לאט זחלה חזרה למשחק. יונצ'וק המשיך בדרכו ההתנהגותית הלא מובנת ועל סף עבירה טכנית והרחקה כאשר נגד לאמב נשרקה נכון עבירת תוקף העבור חסימתו הלא חוקית על ברייאנט. איכשהו, יונצ'וק החזיק את עצמו בעזרת עוזריו כדי להימנע מהעבירה הטכנית השנייה. היה קצת ריפיון אצל השופטים לקראת סוף המחצית. בעת חדירה לסל (3:11) הארפר הוריד את היד של ג'ונס שאיבד את הכדור החוצה ללא שריקה לעבירה. התגובה של ג'ונס זוכה גם לעבירה טכנית. אלא אם כן ג'ונס ממש קילל, זה נראה לי קצת חטא על פשע והיה מקום לוותר לג'ונס על התגובה האינסטינקטיבית שלו (שנקראת בלקסיקון של ה-NBA, תגובת "Heat of the moment"). השריקה לעבירה של אוטורו על סמית' (1:57) הייתה נכונה, ולא היינו צריכים את העזרה של השופט העוקב מבחוץ לו הקולגות שלו אבחנו בעבירה. בכלל, שופט הסנטר מיקם את עצמו מאד רחוק מהאירוע בטכניקה שיפוט לא נכונה. הוא היה צריך להישאר בעמדתו מול קו העונשין ולעשות צעד אחד לתוך המגרש כדי לאפשר לו זווית נכונה על המהלך. היו גם שריקות נכונות ויפות לאורך כל הרבע, כולל עבירת תוקף של מוטלי ועבירת בלוקינג נכונה לגינת (1:11). סה"כ מחצית טובה בהחלט לשופטים. רבע שלישי מן הסתם במשחקים כאלה, הלחץ מתחיל לגבור בתחילת המחצית השנייה והשופטים צריכים להיות מוכנים מנטלית לשינוי האווירה במגרש וגם מהלחץ שיופעל מכיוון הספסלים. מאד חשוב שהדיוק בהחלטות יהיה גבוה ככל האפשר. השיפוט ברבע השלישי התחיל ברגל שמאל. כבר ב-9:21, נראה שהארפר דוחף (clear out) את פלטין – למרות שהוא מפספס את השריקה ואין בסך הכל "נזק". לאחר מכן, יש אירוע ליד הספסל של ירושלים כאשר ברייאנט טוען לעבירה של זוסמן (9:10) – אבל לעולם לא נדע כיוון שערוץ 5 לא מרבה בהילוכים חוזרים. העניינים התחילו להתיישר אבל אז נשרקה שריקה נכונה לעבירת תוקף ברורה למדר (7:46) שחסם את זוסמן בצורה לא חוקית. נשרקו עבירות טכניות גם לאיטודיס וגם לספסל – אך לא ברור מדוע מאמן הפועל ת"א לא הועף לכל הרוחות! בעת הכנסת הכדור, השופטים מפספסים הפרת רגל של פלטין אך שורקים עבירה מרחוק על הארפר (7:42). לאחר מכן היו שני אירועים לא רצויים שנשרקו נגד הפועל ת"א. הראשון, ב-3:18, היא עבירת בלוקינג שנשרקת נגד ברייאנט בעת כניסה לסל של סמית'. בהילוך החוזר רואים ששחקן הפועל ת"א התייצב בעמדת הגנה חוקית מחוץ לחצי-עיגול. המקרה השני היה כאשר נשארו 1:56 דקות על השעון ברבע השלישי. נשרקת נגד גינת עבירת צעדים כאשר תנועת הרגליים שלו חוקית לחלוטין. אגב, גם נגד הארפר נשרקה בטעות עבירת צעדים בסוף הרבע כאשר נשארה שנייה אחת על השעון. ואז מוטלי נכנס לפעולה ומאבד שליטה. ב-1:16, הוא חוסם בצורה לא חוקית באופן די ברור. ובהתקפה הבאה (0:48) הוא מרים מרפק גבוה לתוך הפרצוף של לאמב ונשרקת נגדו עבירת תוקף. הרבע נגמר 66-62 לטובת המקומיים. הסיפור לא בדיוק נגמר. רבע רביעי למרבה ההפתעה, הרבע רביעי במשחק הזה היה הרבה לפרוטוקול. הפועל ת"א החטיאה זריקות, איבדה כדורים ולא הצליחה לעשות "סטופס". לגבי השיפוט, הייתי רוצה לראות שוב את האירוע בו נשרקה נגד ברייאנט עבירה 7:15 לסוף, עוד פעם בעת כניסה של סמית'. אך, שוב, לערוץ 5 לא היה הילוך חוזר למרות הדרמטיות של האירוע הספציפי הזה. 3:17 לסוף נשרקה עבירה בלתי-ספורטיבית נכונה לווינסטון שהפיל את מדר עם הרגל (tripping). הייתה שליטה מלאה של השופטים עד סוף המשחק. סיכום בסה"כ היו 10-12 שגיאות שיפוט במשחק – כמובן השאיפה היא "0", אבל מדובר בטעויות אנוש, וזה סה"כ מספר שגיאות סביר בהחלט. גם המספר הזה התחלק די בשווה בין הקבוצות, למרות ההרגשה הלא טובה של הפועל ת"א לגבי שתי החלטות ברבע שלישי (בלוקינג לברייאנט במקום תוקף לסמית' והצעדים נגד גינת). מצד שני, הם גם נהנו כמובן מכמה החלטות לא נכונות נגד ירושלים שיצאו לטובתם. ערב לא רע בכלל ל-3 שופטים צעירים במשחק מרכזי מאד מאתגר, וגם סימן טוב לעתיד איגוד השופטים. אז, מה זה כל העליהום על השופטים מצד הפועל ת"א, ובמיוחד, מדוע הם מסמנים את השופט אדר פאר? מהניסיון שלי, לחץ מיותר מהספסל משפיע לרעה דווקא על תפקוד השחקנים במגרש. מעבר לזה, הפועל ת"א יכולה להודות לשופטים שהם לא הרחיקו את איטודיס. היה עדיף אחרי המשחק להסתכל במראה במקום על השופטים: 20 מ-41 לשתי נקודות, 7 מ-25 משלוש (כולל 1/8 של הקלעי הכי טוב שלהם), 16 מ-25 מהעונשין ו-20 איבודים. חברים, זה כל הסיפור. לא השופטים.

מה הטעם בסיכום שנה קלנדרית ב-NBA, בעיצומה של עונה חדשה בזמן שהקודמת מרגישה כמו זכרון רחוק? במובן מסוים, בדיוק בגלל זה. ברגע שמסתיימת העונה הרגילה ב-NBA מתחיל הפליי-אין, ואז פלייאוף, דקה אחרי הגמר כבר יש דראפט ומיד אחריו מתחילת תקופת ה-free agency שתמיד כוללת הרבה מאוד מהלכים מעניינים. בלי לשים לב מגיעים לאוגוסט בלי שהיה רגע לעצור ולהסתכל על העונה הקודמת, להסתכל על התמונה הגדולה יותר, על מגמות מעניינות. אז החלטתי לנצל את המעבר ל-2026 כדי לעשות את הסיכום שלא קרה בשום שלב קודם. אולי לא סיכום קלאסי עם דירוגים ועניינים, אלא התמקדות בשלוש נקודות שעניין אותי במיוחד להסתכל עליהן ממבט על. זו הייתה גם הזדמנות עבורי להכתיר כאיש השנה של 2025 שחקן שלא ראה פרקט כבר חצי שנה ולא ישחק כלל בעונה הנוכחית, גם כדי שלא נשכח אותו, ואת המשמעות שלו עבור הליגה, ברצף האירועים. איש השנה ב-NBA: טייריס האליברטון אינדיאנה היא הסיפור הגדול של העונה שעברה, אגדה שהייתה באמת והסתיימה באופן שהצליח להיות בו זמנית טראגי וסתמי. השאלה איך היה נגמר משחק 7 של הגמר אלמלא הפציעה של האליברטון היא אחת משאלות ה-'מה אם' הגדולות בתולדות הליגה, כזו שמאפשרת לכל אחד להשלים את הסיפור הזה כרצונו. והקבוצה הזאת נבנתה בצלמו של האליברטון, סביב היכולות המאוד מסוימות שלו שלא דומות לאף שחקן אחר בליגה. הוא עזר להגדיר מחדש מה זה אומר להיות רכז, מה זה אומר להיות סופרסטאר ואיך נראית קבוצה מנצחת. בואו נפרק את המשפט הזה לגורמים. המספרים של האליברטון מזכירים אבטיפוס קיים: רכז ה-20 נקודות ו-10 אסיסטים. כריס פול הוא אולי המייצג המושלם של האבטיפוס, ומי שיעזור לנו להבין במה האליברטון שונה. רכז ה-20, 10 הקלאסי הוא מומחה פיק נ' רול מתודי שכל משחק ההתקפה נבנה סביבו ולשאר השחקנים יש תפקידים משניים מוגדרים. האליברטון הוא שחקן שכל מהותו היא לאפשר לשחקנים סביבו להביא את עצמם לידי ביטוי, למצות את היכולות שלהם. בקבוצה שלו אין שחקנים שהתפקיד שלהם הוא לעמוד בפינה ולזרוק שלשות. המסירה שמייצגת אותו היא המסירה המהירה קדימה, בדרך כלל מסירה פשוטה, שיוצרת התקפת מעבר שמאפשרת למישהו אחר להבליט את היכולות שלו בסיטואציה נוחה. אין לו בעיה לזוז הצידה ולתת לאחרים לככב, אבל כשצריך הוא יודע לקחת על עצמו את המשחק ולהיות דומיננטי. וכשאני אומר לקחת על עצמו, אני מתכוון לאיש שאחראי על אוסף הרגעים הזה בפלייאוף אחד: התכונות האלה הופכות את האליברטון לעוף נדיר בין הכוכבים בליגה. יש עשרות שחקנים ב-NBA שיוצרים מצבי זריקה ברמה גבוהה יותר ממנו, יש גם מוסרים יצירתיים ואיכותיים יותר, אבל אף אחד מהם לא היה יכול להוביל את אינדיאנה לאן שהוא הוביל אותה. קחו את טריי יאנג, למשל. באמת, אטלנטה תשמח שתקחו, לא נראה שמישהו רוצה לקחת. אטלנטה תקועה בסיטואציה בה בלי יאנג ההתקפה זורמת, יותר שחקנים מהסגל המוכשר באים לידי ביטוי, היא גם מנצחת יותר, אבל חסר לה בדיוק השחקן הזה שייקח על עצמו את המשחק כשצריך. חסר לה הסופרסטאר. גם כוכבים מצליחים יותר כמו לוקה דונצ'יץ' וג'יילן ברונסון הם כאלה שבנויים לכך שהכל יעבור דרכם, שהמשחק ישוחק בקצב שלהם, שחוסר היכולת לעצור אותם יהיה הגורם המכריע. גם לידם לא פשוט לבוא לידי ביטוי. השמות שמצטברים פה כמנוגדים להאליברטון עוזרים לחדד את הדבר שכמעט כל סופרסטאר ורכז דומיננטי צריכים והוא מוכן לוותר עליו בשמחה: שליטה. בעולם של האליברטון, מי ששולטת זו הסיטואציה. הוא המשרת שלה, מממש את מה שהיא מכתיבה. לאינדיאנה שלו לא הייתה דרך מסוימת ליצור מצבי זריקה, היא קראה את מה שההגנה נותנת והתנהלה בהתאם. כך, היא הייתה יכולה לזהות מיס-מאץ' בירידה להגנה ולנצל אותו תוך חמש שניות, או להניע כדור 20 שניות עד שהטעות מגיעה בשנייה ה-21. יריבות לא ידעו איך ללמוד אותה כי לא היה מה ללמוד, לא הצליחו להכריח אותה לחשוב מחוץ לקופסה כי היא תמיד מחוץ לקופסה, מעולם לא נכנסה אליה. להצלחה הלא צפויה של אינדיאנה פנים רבות. זו הייתה עבודת האימון המרשימה ביותר בקריירה המרשימה של ריק קרלייל, וניתן לעבור כאן על רשימה של שחקנים שהיו מוכנים להצטרף להרפתקה, להשתחרר מכבלי הסגנון הרגיל, למצוא בעצמם יותר כשהם קיבלו הזדמנות לכך. אבל האליברטון הוא הגורם שאין לו תחליף, המנוע של המערכת הזאת, הרוח החיה, הכוכב האחד שניתן לבנות סביבו קבוצה כזאת. מעניין יהיה לראות אם הוא ישנה את האופן בו מועדונים מחפשים שחקנים לבנות סביבם קבוצות מצליחות. האם יצוצו עוד שחקנים דומים לו, או שיתברר שהוא תופעה חד פעמית בסגנון סטף קרי, תופעה שהמון היו רוצים לחקות ואף אחד לא מתקרב. ובמקביל, נגלה האם האליברטון עצמו יחזור להיות השחקן הזה ואינדיאנה תחזור להיות הקבוצה הזאת בשנה הבאה. אני מקווה שכן, אבל יש משהו בסיפור המופלא הזה שמרגיש נכון שיהיה חד פעמי, אגדה שהייתה ולא תשוב, קסם בלתי ניתן לשחזור. עידן היתרון היחסי אינדיאנה מייצגת גם מגמה רחבה יותר, בה לא ניתן יותר לדבר על דרך מסוימת לבנות קבוצה מצליחה. קרלייל הבין מה יש לו ביד עם האליברטון והבין מה סגנון המשחק שימקסם את האיכויות הייחודיות שלו. קווין פריצ'ארד דאג לבנות סגל עם שחקנים שמתאימים לסגנון הזה, שיכולים להיעזר בו כדי להוציא מעצמם יותר מכפי שהצליחו במקומות אחרים, וכך נולדה הקבוצה המיוחדת הזאת. הרעיון הכללי הוא לזהות את היתרון היחסי שלך ולמקסם אותו, ללכת איתו עד הסוף. זה לא חדש. גם בנקודה הזאת גולדן סטייט של סטף קרי וסטיב קר היא המודל, כקבוצה חד פעמית שנבנתה באופן יצירתי במיוחד סביב היכולות החד פעמיות של הכוכב שלה. גם את האלופות של השנים הקודמות ניתן להכניס לקטגוריה של ניצול מקסימלי של יתרון יחסי. המאזולה-בול של בוסטון נועד לנצל את הכשרון הרוחבי ויכולת הקליעה של שישה-שבעה שחקנים בכירים. זה סגנון מורכב עם ניואנסים מעניינים, אבל חלק ממנו קשור פשוט להעדפה לקחת את הזריקה הסבירה הראשונה שמגיעים אליה. לסגנון של דנבר ניתן לקרוא יוקיץ'-בול, סגנון שלוקח עד לקצה את האופן המסוים בו השחקן הטוב בעולם משנה את הגיאומטריה של המגרש. זה לא חדש, אבל ב-2025 התופעה הזאת הגיע לשיאים חדשים, לרגע בו ניתן להצהיר שאנחנו עמוק בתוך עידן היתרון היחסי. קבוצות פחות ופחות מנסות לאזן את הסגל שלהן, במקום הן מעדיפות לקחת את מה שיש להן ולהקצין אותו. האליפות של אוקלהומה סיטי הגיעה אחרי שסם פרסטי הוסיף להגנה המצוינת של הקבוצה שלו עוד שורה של שחקני הגנה איכותיים, הפך הגנה נהדרת להגנה היסטורית. בתקופה בה נהיה קשה יותר ויותר להשיג עצירות בעקביות, OKC הביאה עוד ועוד מומחי הגנה עד שהפכה להיות הקבוצה האחת שכן עושה את זה. אנצל את הפסקה הזאת כדי להשחיל סרטון היילייטס הגנתיים של רול פלייר השנה שלי, אלכס קארוסו: המייצגת הבולטת של עידן היתרון היחסי בעונה הנוכחית היא יוסטון, עם סגנון שניתן לכנות ריבאונד-בול. רפאל סטון העמיס עוד ועוד גבוהים ומומחי ריבאונד התקפה בסגל של הרוקטס, איימה יודוקה משתמש בהרכבים חסרי תקדים מבחינת הגודל שלהם ושולח אותם להתנפל על ריבאונד ההתקפה. זה אומר שבהתקפה ממוצעת של יוסטון שניים-שלושה שחקנים יחנו סביב הצבע, ונראה שחשוב להם יותר להיות בעמדה טובה לריבאונד מאשר לסייע להגיע למצב זריקה טוב. וזה עובד, לרוקטס עדיין יש את אחת ההתקפות הטובות בליגה וריבאונד ההתקפה הוא הסיבה המרכזית לכך. יוסטון ו-OKC מחברות אותנו גם לנקודה הבאה. העתיד כבר כאן אמור היה להיות כאן גם דיון על מותה של קבוצת הכוכבים. נראה שבבחירה בין סגל של כוכב בודד ו-6-7 שחקנים איכותיים לסגל של 2-3 כוכבים וצוות מסייע נחות, יותר ויותר קבוצות נוטות לאופציה הראשונה. הנסיונות האחרונים לאגד שלושה כוכבים דומיננטיים, בפיניקס ובלייקרס, לא נראו טוב. אבל במחשבה נוספת, יש כרגע שלושה מועדונים שהולכים להפוך את הדיון הזה למיותר, שלושה מועדונים שיש להם כמה מהכוכבים הגדולים ביותר של ההווה והעתיד, צוות מסייע ראוי ושורה של נכסים עתידיים שיכולים לעזור להם לתחזק את מה שקיים ולהתחזק איפה שצריך. מדובר באוקלהומה סיטי, סן אנטוניו ויוסטון. כתבתי מספיק על כל השלוש אז לא אפרט עליהן כאן. הנקודה החשובה לסיכום השנתי היא הקיום של שלושתן ביחד. נדיר שיש קבוצה אחת עם שילוב כזה של הווה ועתיד, של כוכבים צעירים איכותיים, מאמן נהדר, סגנון שהתגבש או מתחיל להתגבש, סגל רחב ומגוון ושורה של בחירות דראפט שקבוצות אחרות חייבות לה, בחירות שחלקן יכולות להיות גבוהות. אז אם אחת כזאת זה נדיר, מה נגיד על שלוש? נגיד ששאר 27 הקבוצות צריכות להיות מאוד מודאגות, במיוחד ה-12 שבמערב. כשיש קבוצה אחת דומיננטית ניתן לקוות שדברים לא יתחברו, שתהיה שחיקה, ששחקנים משמעותיים יתבררו כפציעים. כשיש שלוש כאלה קשה אפילו לדמיין איך להתמודד ברצינות על אליפות, ואנחנו מדברים פה על תקופה שיכולה להימשך גם עשור. שאר הקבוצות צריכות להתפלל לאלוהי הלוטורי שלא יסדרו בחירות גבוהות מדי בשנים הקרובות ל-OKC בעזרת הבחירות של הקליפרס בשנתיים הקרובות ושל דאלאס ב-2028, ליוסטון בעזרת הבחירות של ברוקלין ופיניקס ב-2027 ושל פיניקס ודאלאס ב-2029, ולספרס בעזרת הבחירות של אטלנטה בשנתיים הקרובות, דאלאס ב-2030 (ממש כדאי לליגה שדאלאס תהיה טובה) וסקרמנטו ב-2031. נקודת מבט נוספת היא שהשלוש האלה יוכלו לייצר משהו שלא היה כבר שנים בליגה: יריבות אמיתית בין קבוצות לאורך שנים. בעשור האחרון ניתן לציין בעיקר את היריבות בין גולדן סטייט לקליבלנד, שלאחר המעבר של קווין דוראנט לווריירס הפכה לחד צדדית, ואת היריבות הנהדרת בין בוסטון למיאמי. 2025 הסתיימה עם ה-"סדרה" בין OKC לסן אנטוניו, שהזכירה לנו כמה אנו זקוקים ליריבויות כאלה. האופטימיות לגבי האיכות בעתיד לא נגמרת בשלוש הקבוצות האלה. מחזור הרוקיז של 2025 הוא המרשים ביותר שאני זוכר מזה שנים ארוכות, אולי בכלל כשחושבים על העומק של שחקנים איכותיים כבר בחצי הראשון של עונת הרוקי שלהם. בדראפט הבא כבר מדברים לפחות על עוד שלושה סופרסטארים עתידיים עם רמת בטחון גבוהה מאוד. ברור שחלק מהצעירים המבטיחים האלה לא יממשו את הציפיות, אבל עם כל כך הרבה אפשרויות סביר להניח שהשנתיים האלה יוסיפו לליגה שורה של שחקנים שניתן לבנות סביבם קבוצות טובות. בכל מה שקשור לכמות הכשרון ב-NBA, יש סיבה להיות מאוד מאוד אופטימיים לגבי העתיד. אז נסיים עם עוד תירוץ להראות את אחד מאנשי השנה שלי, שם שמעטים שמו לב אליו לפני 2025 וכעת הוא המוביל במירוץ לתואר רוקי העונה שממשחק למשחק נהיה פחות הגיוני כמה הוא טוב ויציב כבר עכשיו. ליידיז אנד ג'נטלמן, קון קנופל: