וואוווו. איזה קלאסיקו זה היה

נתחיל בביקור קצר במחלקת העובדות: הליגה הספרדית היא אחד ממוצרי הכדורסל הטובים ביותר בעולם. שילוב קטלני של היכלים מפוצצים, שחקנים איכותיים, מאמנים עם תפיסות עולם מגובשות, ליגה שמנוהלת למופת ותרבות ספורט מהמעלה הראשונה - הופך את חווית הצפייה במשחקים לכזו שמסתכלת ליורוליג בלבן של העיניים. וכן, הטייק הזה תקף החל ממאבקי הצמרת של ריאל מדריד, ברצלונה, ולנסיה ומלאגה ועד לגרנדות, אנדורות והליידות של העולם. 

האזינו לרואי מקריא את הטור

8:43

לכן, כשנדרשתי לתת מבט על הקלאסיקו הספרדי ולספר מה היה שם - נעניתי לאתגר על אוטומט. קודם כל בגלל שACB בראשון בצהריים זו מסורת כמעט מקודשת לכל חובב כדורסל אירופי, וכמובן בגלל המשמעות של הקלאסיקו בפתיחתו של שבוע יורוליג ספרדי כפול למכבי תל אביב. כבר מחר הצהובים של קטש ינסו להתאושש מהטרחה במינכן אצל ברצלונה, ובחמישי ימשיכו למשחק קשוח במדריד.

שובר מושכלות יסוד

מושכלת היסוד הראשונה של קהילת קוראי הדיסקו היא שמאמן זה לא חשוב בכדורסל. כלומר, זה לא שלא חשוב בכלל, אבל כזה שמידת ההשפעה שלו על ההתרחשויות בפרקט הולכת ופוחתת עם השנים. הנה, מוזמנים לקרוא כאן את האוזמן מלהג על כך בפעם ה-1,750,372 בחייו. מאז לקח על עצמו צ'אבי פסקואל את האחריות על פרויקט בית האבות בבירת קטלוניה, הוא עסוק רק בדבר אחד: לנתץ, לשבור, לרסק ולהשמיד את התזה הזו. 

הוא הגיע לקבוצה עייפה, זקנה, חסרת אנרגיות ומוטיבציה, שרשמה את אחת מפתיחות העונה הגרועות ביותר שלה בליגה עם ארבעה הפסדים מששת המשחקים הראשונים. גם המצב ביורוליג לא היה מזהיר (בלשון המעטה), אך הספרדי הוותיק לא חשש לחזור למקום שמזוהה איתו יותר מכל. מאז עמד על הקווים לראשונה בהפסד היורוליג לאנדולו אפס ב-20 בנובמבר, הבלאוגרנה טסה ל-12 נצחונות ב-15 משחקים, בלי אף שחקן רכש שהצטרף בדרך. כלום. אותו חומר גלם שג'יעג'ע אצל פניארויה, עושה כעת קסמים ומאיים לחזור לדומיננטיות שאפיינה את המועדון הזה משך לא מעט שנים - ונעלמה כמעט לחלוטין.

הניצחון העצום בקלאסיקו אתמול, 105-100 על ריאל במדריד, היה גולת הכותרת בתהליך השינוי שעוברת ברצלונה. הבלאנקוס שלטו כמעט לחלוטין במפגשים האחרונים בין השתיים, וניצחו 23 מ-24 משחקי הבית האחרונים שלהם בכל המסגרות. זה לא הפריע לחבורה של פסקואל להגיע ולייצר יתרונות ברורים בפרמטרים של קצב, ריבאונד ואגרסיביות, ולקטוף ניצחון יוקרתי. זמן לצלול לעומק. 

https://www.youtube.com/watch?v=6MbcBj-xH_Q

אמאל'ה של רמת ביצוע

קשה להצביע על מאפיין מובהק יותר למשחק הזה מאשר רמת הביצוע האינדיבידואלית הכל-כך גבוהה. שתי קבוצות שמשחקות בשטף מעורר עונג, וגם אם לדקות מסוימות הוא נעצר או מאט לו - יש מי שיודע לייצר לעצמו ולקלוע זריקות לא הגיוניות. שווה לשים על זה דגש, כי גם ריאל וגם ברצלונה ידעו גרסאות הרבה יותר נוצצות של עצמן ברמת השמות והאיכויות האינדיבדואליות בעבר. כמות ה"אמאל'ה" שהוצאתי מהפה תוך כדי צפייה במשחק, גרמה לי להבין די מהר שיש פה פיגוז של משחק. קחו דוגמה סרחיו-יויות קלאסית: בייסלין אאוט עם פחות מ-2 שניות על השעון. יוי הבלתי נגמר מצליח לחמוק מקווין פאנתר בלי חסימה, בזמן שהזוניה מושך את נוריס בתנועה אל תוך הצבע ומפנה לו את השטח. כמובן שזה יסתיים בזריקה בלתי אפשרית על הבאזר, שאיכשהו תצלול פנימה. שלא תעזו לקרוא לזה פוקס. זו דרך חיים.

נחזור לתחילת המשחק. ריאל מדריד הלכה כבר מההתחלה על פאנצ'ים קצרים למגה-זורד שלה: מריו הזוניה. בעולם ללא דז'נאן מוסא, הקרואטי הוא האינסטנט-סקורר הבולט בחמישייה של סקאריולו. בפוזשנים הראשונים זה הוא ואין מלבדו. בין אם זה להריץ פיק נ' רול עם טבארס ולהרים שלשה מכדרור; לקחת בפוסט אפ אגרסיבי את מיילס נוריס עד הטבעת; או לקלוע עוד שלשה במהלך שמתחיל בהנד-אוף ליוי ומסתיים בפיק נ' פופ וזריקה מוצלחת מבחוץ. הוא עשה הכל מהכל, וקצב המשחק המהיר אליו דחף פקונדו קמפאסו מאוד החמיא לו.

מן העבר השני, ברצלונה הצליחה להישאר בעניינים בעיקר בזכות הקליעה מבחוץ. בהקשר הזה - זום-אין על תומאס סטוראנסקי. כן, כן, אותו אחד שאף פעם לא התאפיין בקליעה אמינה ויציבה מבחוץ. אותו אחד שרשם פתיחת עונה בינונית ולא יציבה כמו שאר הקבוצה. הצ'כי נמצא אולי בכושר הקליעה הטוב ביותר שלו בשנים האחרונות. 13/16 ל-3 בחמשת משחקי הליגה האחרונים, 4/4 אדירים בקלאסיקו ובכלל - מעל 1.2 שלשות למשחק ב-45% העונה בכל המסגרות. הרכז הצ'כי הציג כבר בתחילת המשחק את המאפיינים הקלאסיים שלו: גודל ואגרסיביות שהתישו את קמפאסו (וכפו עליו איבוד כבר בפוזשן הראשון), איום חדירה וניהול משחק. אבל ברגע שמקבלים גם קליעה מכדרור בכזה בטחון - אפשר להעניש בכיף את האנדרים המעליבים של היריבה. וכמה שזה מענג. בדיוק כמו במקרה הזה ברבע הראשון, בו סטוראנסקי עובר על שתי חסימות ודופק לארגנטינאי שעובר מלמטה את השלשה בתוך הפרצוף. כואב. וד"ש לננו גינזבורג.

ערגת חוטבי העצים

קצב גבוה, שלשות ורמת ביצוע גבוהה במיוחד אפיינו את הקלאסיקו כבר מדקותיו הראשונות. זמן לתת תשומת לב לסקנד יוניט. סקאריולו ציוות את קמפאסו ויוי בחמישייה, כאשר תיאו מלאדון ואנדריאס פליז נשלחו להחזיק את הקו האחורי מהספסל. בדקות האלה אי אפשר היה שלא לשים לב לירידה באיכות של ריאל בהתקפה העומדת. פוזשנים סטטיים שנגמרים בהוק שוטים עייפים של ליילס מהאלבו הם לא באמת הסיבה לשמה התכנסנו. אז נכון שהם אגרסיביים, טסים במעברים ויודעים להגיד לטבעת, אבל כששני הגארדים הצעירים (יחסית) ביחד על הפרקט - זה לא מספיק שוטף. תוסיפו לזה קו קדמי לא מספיק גדול של גארובה וליילס, ותקבלו שליטה כמעט אבסולוטית של ברצלונה, שפתחה פער דו ספרתי של 10 נקודות במהלך הרבע השני. יוסופה פאל ובהמשך הרננגומז, הצליחו להביא את עצמם לידי ביטוי במיוחד מול הרכבים קומפקטיים של היריבה מהבירה.

באופן כללי, כבר במחצית הראשונה ברצלונה הצליחה לייצר על ריאל יתרון משמעותי במישור הריבאונד. הקטלאנים סיימו את המשחק עם 50% בריבאונד ההתקפה (כל החטאה שנייה נפלה לידיהם), גם בדקות של יתרון בסייז אבל גם בדקות של טבארס - בעיקר בזכות עבודה קשה של חוטבי העצים. טוקו שנגליה שתמיד בא לעבוד, ג'ואל פארה הנהדר וצמד המיילסים – קייל את נוריס – שסימנו יותר מכולם את האפרוריות של הסגל הזה בתחילת העונה ועכשיו מצליחים להתבלט בתוך שיטת הפיצוצים שמנחיל פסקואל. יכול להיות (מה זה יכול להיות, בטוח) שיתרון האיכות נמצא בצד של הבלאנקוס, אבל היכולת של בארסה להרוויח פוזשנים דרך הריבאונד ובכך לעמוד בקצב הסקורינג החריג של ריאל - היא המפתח שהשאיר אותה בחיים עד השלבים האחרונים של המשחק.

חטיאר ד'

מה עושים ביום שבו חטיאר א' (יאן וסלי) וחטיאר ב' (וויל קלייברן) לא בסגל, וחטיאר ג' (שנגליה) על 3/10 מהשדה? הולכים לחטיאר ד', כמובן. ניקו לפרוביטולה יחגוג בסוף החודש 36, אחרי שחזר לאחרונה מהיעדרות ממושכת עקב קרע ברצועות הברך. לא נעים להגיד אבל כבר הספקתי לשכוח איזה קלאסה של שחקן הוא. אחרי שברבע השלישי אלברטו אבאלדה הרים את רמת האגרסיביות על קווין פאנתר והצליח לנתק אותו מהמשחק, הרכז המשופם לקח את המושכות והחליט שאת זה הוא מנצח. 19 נקודות ו-9 אסיסטים בפחות מ-23 דקות מספרים רק חלק מהסיפור. המשחק שהתנהל צמוד צמוד לכל אורכו נכנס לרגעי הקראנץ' כאשר פסקואל מחליט לראשונה ללכת עם לפרוביטולה וסאטורנסקי יחד על הפרקט, כשפאנתר צופה מהצד. 

https://www.youtube.com/watch?v=dFqAtitDNvs

בדקות האלה קיבלנו היפוך תפקידים: הצ'כי דופק שלשות עם ידיים בפנים, והארגנטינאי חודר בכדרור ומגיע עד הטבעת. בחלק מהפעמים כדי לסיים בעצמו, ובחלק מהפעמים כדי לפנק את הגבוהים בדישים לקרש-סל. שימו לב לפוזשן הסופר-קריטי הזה. פיק נ' רול של לפרו והרננגומז, אותו שומרים אבאלדה וטבארס מהצד השני. הרננגומז מצליח לייצר לחברו מדרום אמריקה את המרווח הדרוש, כשאבאלדה עובר מעל החסימה. טבארס נסוג לאחור בדרופ, ולפרוביטולה תוקף את הרגליים שלו וחודר לצבע. סטורנסקי נכנס גם הוא לאיזור הצבע ומיד יוצא חזרה לפינה ומושך איתו את השומר שלו, כשגם הזוניה מכווץ מכיוון פארה. קיצר, יער לבן בתוך הצבע שבתוכו מצליח להשתחל הרכז הזריז מברצלונה ולעשות שתיים מתוקות במיוחד. תענוג.  כשזה הגיע לאיזורים של 10 הפרש כדקה לסיום - שום דבר כבר לא יכל לקחת מברצלונה את הניצחון.

טור לא הוגן

זה טור לא הוגן. כך יצא. אבל ככה זה כשתמיד הפוקוס הוא על המנצחים, במיוחד אחרי ניצחון קשה. גם פסקת הסיום, תרשו לי, תהיה קצת לא הוגנת. ברצלונה צלחה משוכה קריטית והמשיכה את התנופה תחת מאמנה החדש-ישן, בעיקר כי היא רוצה. היא אנרגטית, היא שורטת, היא אגרסיבית, היא דומיננטית בריבאונד ההתקפה. עם הסגל הזה, זה בהחלט בגדר נס. ביכולת כזו של הקו האחורי, יש גם מי שיקלע סלים קשים ויפעיל את הגבוהים. האם זה יספיק לה כדי להיות איום אמיתי על הפיינל פור? לא בטוח. כי בסופו של יום היא כולה החליפה מאמן. ומאמן, כידוע, זה לא כזה חשוב. אלא אם קוראים לך צ'אבי.