סיכום 2025 ב-NBA

מה הטעם בסיכום שנה קלנדרית ב-NBA, בעיצומה של עונה חדשה בזמן שהקודמת מרגישה כמו זכרון רחוק? במובן מסוים, בדיוק בגלל זה. ברגע שמסתיימת העונה הרגילה ב-NBA מתחיל הפליי-אין, ואז פלייאוף, דקה אחרי הגמר כבר יש דראפט ומיד אחריו מתחילת תקופת ה-free agency שתמיד כוללת הרבה מאוד מהלכים מעניינים. בלי לשים לב מגיעים לאוגוסט בלי שהיה רגע לעצור ולהסתכל על העונה הקודמת, להסתכל על התמונה הגדולה יותר, על מגמות מעניינות.

אז החלטתי לנצל את המעבר ל-2026 כדי לעשות את הסיכום שלא קרה בשום שלב קודם. אולי לא סיכום קלאסי עם דירוגים ועניינים, אלא התמקדות בשלוש נקודות שעניין אותי במיוחד להסתכל עליהן ממבט על. זו הייתה גם הזדמנות עבורי להכתיר כאיש השנה של 2025 שחקן שלא ראה פרקט כבר חצי שנה ולא ישחק כלל בעונה הנוכחית, גם כדי שלא נשכח אותו, ואת המשמעות שלו עבור הליגה, ברצף האירועים.

איש השנה ב-NBA: טייריס האליברטון

אינדיאנה היא הסיפור הגדול של העונה שעברה, אגדה שהייתה באמת והסתיימה באופן שהצליח להיות בו זמנית טראגי וסתמי. השאלה איך היה נגמר משחק 7 של הגמר אלמלא הפציעה של האליברטון היא אחת משאלות ה-'מה אם' הגדולות בתולדות הליגה, כזו שמאפשרת לכל אחד להשלים את הסיפור הזה כרצונו. והקבוצה הזאת נבנתה בצלמו של האליברטון, סביב היכולות המאוד מסוימות שלו שלא דומות לאף שחקן אחר בליגה. הוא עזר להגדיר מחדש מה זה אומר להיות רכז, מה זה אומר להיות סופרסטאר ואיך נראית קבוצה מנצחת. בואו נפרק את המשפט הזה לגורמים.

המספרים של האליברטון מזכירים אבטיפוס קיים: רכז ה-20 נקודות ו-10 אסיסטים. כריס פול הוא אולי המייצג המושלם של האבטיפוס, ומי שיעזור לנו להבין במה האליברטון שונה. רכז ה-20, 10 הקלאסי הוא מומחה פיק נ' רול מתודי שכל משחק ההתקפה נבנה סביבו ולשאר השחקנים יש תפקידים משניים מוגדרים. האליברטון הוא שחקן שכל מהותו היא לאפשר לשחקנים סביבו להביא את עצמם לידי ביטוי, למצות את היכולות שלהם. בקבוצה שלו אין שחקנים שהתפקיד שלהם הוא לעמוד בפינה ולזרוק שלשות. המסירה שמייצגת אותו היא המסירה המהירה קדימה, בדרך כלל מסירה פשוטה, שיוצרת התקפת מעבר שמאפשרת למישהו אחר להבליט את היכולות שלו בסיטואציה נוחה. אין לו בעיה לזוז הצידה ולתת לאחרים לככב, אבל כשצריך הוא יודע לקחת על עצמו את המשחק ולהיות דומיננטי. וכשאני אומר לקחת על עצמו, אני מתכוון לאיש שאחראי על אוסף הרגעים הזה בפלייאוף אחד:

https://www.youtube.com/watch?v=Mp5qaREhxPk

התכונות האלה הופכות את האליברטון לעוף נדיר בין הכוכבים בליגה. יש עשרות שחקנים ב-NBA שיוצרים מצבי זריקה ברמה גבוהה יותר ממנו, יש גם מוסרים יצירתיים ואיכותיים יותר, אבל אף אחד מהם לא היה יכול להוביל את אינדיאנה לאן שהוא הוביל אותה. קחו את טריי יאנג, למשל. באמת, אטלנטה תשמח שתקחו, לא נראה שמישהו רוצה לקחת. אטלנטה תקועה בסיטואציה בה בלי יאנג ההתקפה זורמת, יותר שחקנים מהסגל המוכשר באים לידי ביטוי, היא גם מנצחת יותר, אבל חסר לה בדיוק השחקן הזה שייקח על עצמו את המשחק כשצריך. חסר לה הסופרסטאר. גם כוכבים מצליחים יותר כמו לוקה דונצ'יץ' וג'יילן ברונסון הם כאלה שבנויים לכך שהכל יעבור דרכם, שהמשחק ישוחק בקצב שלהם, שחוסר היכולת לעצור אותם יהיה הגורם המכריע. גם לידם לא פשוט לבוא לידי ביטוי.

השמות שמצטברים פה כמנוגדים להאליברטון עוזרים לחדד את הדבר שכמעט כל סופרסטאר ורכז דומיננטי צריכים והוא מוכן לוותר עליו בשמחה: שליטה. בעולם של האליברטון, מי ששולטת זו הסיטואציה. הוא המשרת שלה, מממש את מה שהיא מכתיבה. לאינדיאנה שלו לא הייתה דרך מסוימת ליצור מצבי זריקה, היא קראה את מה שההגנה נותנת והתנהלה בהתאם. כך, היא הייתה יכולה לזהות מיס-מאץ' בירידה להגנה ולנצל אותו תוך חמש שניות, או להניע כדור 20 שניות עד שהטעות מגיעה בשנייה ה-21. יריבות לא ידעו איך ללמוד אותה כי לא היה מה ללמוד, לא הצליחו להכריח אותה לחשוב מחוץ לקופסה כי היא תמיד מחוץ לקופסה, מעולם לא נכנסה אליה.

להצלחה הלא צפויה של אינדיאנה פנים רבות. זו הייתה עבודת האימון המרשימה ביותר בקריירה המרשימה של ריק קרלייל, וניתן לעבור כאן על רשימה של שחקנים שהיו מוכנים להצטרף להרפתקה, להשתחרר מכבלי הסגנון הרגיל, למצוא בעצמם יותר כשהם קיבלו הזדמנות לכך. אבל האליברטון הוא הגורם שאין לו תחליף, המנוע של המערכת הזאת, הרוח החיה, הכוכב האחד שניתן לבנות סביבו קבוצה כזאת.

מעניין יהיה לראות אם הוא ישנה את האופן בו מועדונים מחפשים שחקנים לבנות סביבם קבוצות מצליחות. האם יצוצו עוד שחקנים דומים לו, או שיתברר שהוא תופעה חד פעמית בסגנון סטף קרי, תופעה שהמון היו רוצים לחקות ואף אחד לא מתקרב. ובמקביל, נגלה האם האליברטון עצמו יחזור להיות השחקן הזה ואינדיאנה תחזור להיות הקבוצה הזאת בשנה הבאה. אני מקווה שכן, אבל יש משהו בסיפור המופלא הזה שמרגיש נכון שיהיה חד פעמי, אגדה שהייתה ולא תשוב, קסם בלתי ניתן לשחזור.

עידן היתרון היחסי

אינדיאנה מייצגת גם מגמה רחבה יותר, בה לא ניתן יותר לדבר על דרך מסוימת לבנות קבוצה מצליחה. קרלייל הבין מה יש לו ביד עם האליברטון והבין מה סגנון המשחק שימקסם את האיכויות הייחודיות שלו. קווין פריצ'ארד דאג לבנות סגל עם שחקנים שמתאימים לסגנון הזה, שיכולים להיעזר בו כדי להוציא מעצמם יותר מכפי שהצליחו במקומות אחרים, וכך נולדה הקבוצה המיוחדת הזאת. הרעיון הכללי הוא לזהות את היתרון היחסי שלך ולמקסם אותו, ללכת איתו עד הסוף.

זה לא חדש. גם בנקודה הזאת גולדן סטייט של סטף קרי וסטיב קר היא המודל, כקבוצה חד פעמית שנבנתה באופן יצירתי במיוחד סביב היכולות החד פעמיות של הכוכב שלה. גם את האלופות של השנים הקודמות ניתן להכניס לקטגוריה של ניצול מקסימלי של יתרון יחסי. המאזולה-בול של בוסטון נועד לנצל את הכשרון הרוחבי ויכולת הקליעה של שישה-שבעה שחקנים בכירים. זה סגנון מורכב עם ניואנסים מעניינים, אבל חלק ממנו קשור פשוט להעדפה לקחת את הזריקה הסבירה הראשונה שמגיעים אליה. לסגנון של דנבר ניתן לקרוא יוקיץ'-בול, סגנון שלוקח עד לקצה את האופן המסוים בו השחקן הטוב בעולם משנה את הגיאומטריה של המגרש.

זה לא חדש, אבל ב-2025 התופעה הזאת הגיע לשיאים חדשים, לרגע בו ניתן להצהיר שאנחנו עמוק בתוך עידן היתרון היחסי. קבוצות פחות ופחות מנסות לאזן את הסגל שלהן, במקום הן מעדיפות לקחת את מה שיש להן ולהקצין אותו. האליפות של אוקלהומה סיטי הגיעה אחרי שסם פרסטי הוסיף להגנה המצוינת של הקבוצה שלו עוד שורה של שחקני הגנה איכותיים, הפך הגנה נהדרת להגנה היסטורית. בתקופה בה נהיה קשה יותר ויותר להשיג עצירות בעקביות, OKC הביאה עוד ועוד מומחי הגנה עד שהפכה להיות הקבוצה האחת שכן עושה את זה. אנצל את הפסקה הזאת כדי להשחיל סרטון היילייטס הגנתיים של רול פלייר השנה שלי, אלכס קארוסו:

https://www.youtube.com/watch?v=CTIWMJhHnss

המייצגת הבולטת של עידן היתרון היחסי בעונה הנוכחית היא יוסטון, עם סגנון שניתן לכנות ריבאונד-בול. רפאל סטון העמיס עוד ועוד גבוהים ומומחי ריבאונד התקפה בסגל של הרוקטס, איימה יודוקה משתמש בהרכבים חסרי תקדים מבחינת הגודל שלהם ושולח אותם להתנפל על ריבאונד ההתקפה. זה אומר שבהתקפה ממוצעת של יוסטון שניים-שלושה שחקנים יחנו סביב הצבע, ונראה שחשוב להם יותר להיות בעמדה טובה לריבאונד מאשר לסייע להגיע למצב זריקה טוב. וזה עובד, לרוקטס עדיין יש את אחת ההתקפות הטובות בליגה וריבאונד ההתקפה הוא הסיבה המרכזית לכך. יוסטון ו-OKC מחברות אותנו גם לנקודה הבאה.

העתיד כבר כאן

אמור היה להיות כאן גם דיון על מותה של קבוצת הכוכבים. נראה שבבחירה בין סגל של כוכב בודד ו-6-7 שחקנים איכותיים לסגל של 2-3 כוכבים וצוות מסייע נחות, יותר ויותר קבוצות נוטות לאופציה הראשונה. הנסיונות האחרונים לאגד שלושה כוכבים דומיננטיים, בפיניקס ובלייקרס, לא נראו טוב. אבל במחשבה נוספת, יש כרגע שלושה מועדונים שהולכים להפוך את הדיון הזה למיותר, שלושה מועדונים שיש להם כמה מהכוכבים הגדולים ביותר של ההווה והעתיד, צוות מסייע ראוי ושורה של נכסים עתידיים שיכולים לעזור להם לתחזק את מה שקיים ולהתחזק איפה שצריך. מדובר באוקלהומה סיטי, סן אנטוניו ויוסטון.

כתבתי מספיק על כל השלוש אז לא אפרט עליהן כאן. הנקודה החשובה לסיכום השנתי היא הקיום של שלושתן ביחד. נדיר שיש קבוצה אחת עם שילוב כזה של הווה ועתיד, של כוכבים צעירים איכותיים, מאמן נהדר, סגנון שהתגבש או מתחיל להתגבש, סגל רחב ומגוון ושורה של בחירות דראפט שקבוצות אחרות חייבות לה, בחירות שחלקן יכולות להיות גבוהות. אז אם אחת כזאת זה נדיר, מה נגיד על שלוש?

נגיד ששאר 27 הקבוצות צריכות להיות מאוד מודאגות, במיוחד ה-12 שבמערב. כשיש קבוצה אחת דומיננטית ניתן לקוות שדברים לא יתחברו, שתהיה שחיקה, ששחקנים משמעותיים יתבררו כפציעים. כשיש שלוש כאלה קשה אפילו לדמיין איך להתמודד ברצינות על אליפות, ואנחנו מדברים פה על תקופה שיכולה להימשך גם עשור. שאר הקבוצות צריכות להתפלל לאלוהי הלוטורי שלא יסדרו בחירות גבוהות מדי בשנים הקרובות ל-OKC בעזרת הבחירות של הקליפרס בשנתיים הקרובות ושל דאלאס ב-2028, ליוסטון בעזרת הבחירות של ברוקלין ופיניקס ב-2027 ושל פיניקס ודאלאס ב-2029, ולספרס בעזרת הבחירות של אטלנטה בשנתיים הקרובות, דאלאס ב-2030 (ממש כדאי לליגה שדאלאס תהיה טובה) וסקרמנטו ב-2031.

נקודת מבט נוספת היא שהשלוש האלה יוכלו לייצר משהו שלא היה כבר שנים בליגה: יריבות אמיתית בין קבוצות לאורך שנים. בעשור האחרון ניתן לציין בעיקר את היריבות בין גולדן סטייט לקליבלנד, שלאחר המעבר של קווין דוראנט לווריירס הפכה לחד צדדית, ואת היריבות הנהדרת בין בוסטון למיאמי. 2025 הסתיימה עם ה-"סדרה" בין OKC לסן אנטוניו, שהזכירה לנו כמה אנו זקוקים ליריבויות כאלה.

האופטימיות לגבי האיכות בעתיד לא נגמרת בשלוש הקבוצות האלה. מחזור הרוקיז של 2025 הוא המרשים ביותר שאני זוכר מזה שנים ארוכות, אולי בכלל כשחושבים על העומק של שחקנים איכותיים כבר בחצי הראשון של עונת הרוקי שלהם. בדראפט הבא כבר מדברים לפחות על עוד שלושה סופרסטארים עתידיים עם רמת בטחון גבוהה מאוד. ברור שחלק מהצעירים המבטיחים האלה לא יממשו את הציפיות, אבל עם כל כך הרבה אפשרויות סביר להניח שהשנתיים האלה יוסיפו לליגה שורה של שחקנים שניתן לבנות סביבם קבוצות טובות. בכל מה שקשור לכמות הכשרון ב-NBA, יש סיבה להיות מאוד מאוד אופטימיים לגבי העתיד. אז נסיים עם עוד תירוץ להראות את אחד מאנשי השנה שלי, שם שמעטים שמו לב אליו לפני 2025 וכעת הוא המוביל במירוץ לתואר רוקי העונה שממשחק למשחק נהיה פחות הגיוני כמה הוא טוב ויציב כבר עכשיו. ליידיז אנד ג'נטלמן, קון קנופל:

https://www.youtube.com/watch?v=_guV_hYuyCc