שלוש פעמים פגשה פורטלנד את גולדן סטייט העונה, בשלושתן היא יצאה עם היד על העליונה. אבדיה היה שם כדי לפרק את ההגנה של סטיב קר, להכתיב קצב ולספק סדר בקבלת ההחלטות. הבוקר, כשהוא נעדר לראשונה, פורטלנד קיבלה הוכחה כואבת: אבדיה הוא לא רק השחקן הכי טוב שלה, הוא המערכת כולה. הציר המרכזי שסביבו נבנה הסדר והשקט המקצועי. ובלעדיו? פורטלנד נראתה כמו קבוצה שאיבדה את המצפן. יש רגעים בעונה של שחקן שבהם המניות שלו נוסקות דווקא כשהוא לא דורך על הפרקט. הלילה בסן פרנסיסקו, אבדיה רשם את אחד הניצחונות הגדולים שלו העונה מבלי לקלוע סל אחד. התבוסה שספגה פורטלנד מגולדן סטייט לא הייתה סתם עוד הפסד בלו"ז הצפוף של הליגה. זה היה שיעור בכדורסל, כזה שהבהיר לכל מי שעוד פקפק בחשיבות המבנית של אבדיה לרוטציה ולשיטה של פורטלנד טרייל בלייזרס. כשמסתכלים על שלושת המפגשים הקודמים מול הווריורס העונה רואים תבנית ברורה. אלו היו משחקים שבהם אבדיה ניצח לא רק בסטטיסטיקה, אלא ביכולת השליטה שלו במשחק. הוא ידע בדיוק מתי לקחת את הכדור פנימה ולנצל את היתרון הפיזי שלו על השומרים היותר נמוכים של קר ומתי לשחרר את הכדור לקלעים ברגע שההגנה התכווצה. הוא היה זה שזיהה את המלכודות של דריימונד גרין ועקף אותן באינטליגנציית משחק של רכז בתוך גוף של פורוורד. הלילה כל האלמנטים האלו פשוט התאדו. בלי אבדיה פורטלנד נראתה כמו קבוצה ששכחה איך לדבר כדורסל. הנעת הכדור שהפכה לסימן ההיכר של הקבוצה מאז שאבדיה לקח את המושכות הוחלפה בקיפאון. המספרים מראים הכל: פורטלנד רשמה הלילה 34 חדירות לסל בלבד, צניחה של כמעט 30% מהממוצע העונתי שלה שעומד על כ-46.5 למשחק כאשר אבדיה לבד מבצע בממוצע 20.4 כאלה. ובהיעדרו לא היה מי שיפעיל לחץ על ההגנה וייצור סדקים בצבע של הווריורס. כשמוסיפים לזה יחס כמעט מאוזן בין 20 אסיסטים אל מול 22 איבודי כדור, מקבלים התקפה שעומדת במקום. במקום המסירה הנוספת ראינו כדרור יתר. במקום התנועה ללא כדור שאבדיה מקפיד להנדס ראינו שחקנים שעומדים ומחכים לנס. זה בדיוק ההבדל שאבדיה מביא. הוא לא רק מייצר לעצמו, הוא כופה על כולם סדר. הוא המנצח על התזמורת שהלילה הנגנים שלה פשוט לא ידעו מה לעשות עם הכלים שלהם. הוכחה נוספת לחסרון שלו הייתה בקו העונשין. אבדיה הולך לקו העונה באזור ה-13 עד 15 פעמים למשחק כמעט לבדו. הלילה הקבוצה בשלמותה הגיעה לקו רק 17 פעמים ודייקה ב-11 מתוכן. מעבר לאחוזים, זה נתון שמראה על חוסר אגרסיביות בחדירה לצבע. בלי הנוכחות של אבדיה שחורש את הצבע לא היה מי שיסחט מגע, יאט את הקצב וייצר נקודות קלות מהקו. המשחק הפך לסטרילי מדי עבור גולדן סטייט שיכלה לשמור נקי מבלי לשלם שום מחיר. עד כמה זה היה חסר סיכוי? סטף קרי אפילו לא היה צריך להתאמץ. הוא קלע רק 7 נקודות ב-23 דקות אבל חילק 11 אסיסטים, כמעט כמו כל פורטלנד יחד. כשקרי יכול להרשות לעצמו לא לעלות לרבע הרביעי ולסיים עם חד ספרתי בנקודות ועדיין לנצח ב-22 הפרש, מבינים שהבעיה היא לא בהגנה על הכוכב היריב, אלא בעובדה שלא היה שום מענה התקפי שיחזיר מלחמה. פורטלנד ריחפה בחלל ללא כיוון. ברגע שאבדיה לא היה שם כדי למגנט אליו את ההגנה, הגיאומטריה ההתקפית קרסה עבור הבלייזרס. פורטלנד ייצרה הלילה רק 11 זריקות מבט פנוי, ירידה דרסטית מהממוצע העונתי שעומד על מעל 17 כאלו למשחק. בדיוק סוג הזריקות שאבדיה יודע לייצר לקבוצתו יחד עם כ-18 אסיסטים פוטנציאלים למשחק. לפתע, לא היה מי שיכריח את העזרה בצבע להתכווץ אליו ויפנה את הקלעים בפינות. הבוקר היה מספיק להעיף מבט בשיח של אוהדי פורטלנד ברשתות החברתיות כדי להבין את גודל החרדה. בקהילה של הבלייזרס, עצם הידיעה שאבדיה נאלץ להיעדר מהמשחק הפכה מהר מאוד להסבר המרכזי לחוסר האונים הקבוצתי; התחושה המשותפת בפורומים ובציוצי האוהדים הייתה שבלעדיו, השיטה פשוט לא קיימת. בקרב הקהל והפרשנים המקומיים עלה שוב ושוב הדימוי של התקפה מבולבלת וחסרת סדר, מעין פאניקה של קבוצה שאיבדה את המנהיג שלה. הדיונים הלילה הבהירו שבעיני הקהל אבדיה הוא הגורם האחראי היחיד בחדר, ובלעדיו, כל מבנה הזהות שבנתה פורטלנד העונה פשוט עומד בפני קריסה. ומה הלאה? החלק המדאיג באמת עבור הבלייזרס הוא העובדה שאבדיה צפוי להיעדר מעוד מספר משחקים בטווח הזמן הקרוב כאשר פציעתו וחומרתה עוד לא אובחנו. אם המשחק הלילה היה הפרומו, הרי שהסרט המלא הולך להיות מבחן אופי אדיר עבורו כמנהיג גם מהצד. אבדיה אולי יצטרך למצוא את הדרך להשפיע מהספסל, לכוון את הצעירים ולנסות להעביר להם מעט מהביטחון העצמי והקשיחות שהוא מפגין העונה. במשחקים הקרובים פורטלנד תצטרך ללמוד איך לא לקרוס כשהמנוע שלה במוסך.

המשחק המרכזי, שהוא לא ה"סופר קלאסיקו", הפגיש את רמת גן, שרוצה להיות בטופ 8 ולשחק בגביע מול ואסיליה מיצ'יץ', כאילו.. מול הפועל תל אביב. בדרך כלל, כשהפועל לא פוגשת את ירושלים או את מכבי, המשחק אמור להיות קל מאוד. לכן, כל המפגש הזה התרכז במשימה של הפועל: להמשיך את החזרה של מיצ'יץ' לדומיננטיות, ובמקביל לוודא שבמשחק הליגה הראשון שלו הכל עובר חלק, כלומר שלא ירגיש בנוח מידי ובסוף יקבל בראש מהרונאלדו סגוים של העולם. כן התוצאה זה חשוב, האגו של הכוכב הגדול שלך יותר. מכבי רמת גן - הפועל תל אביב (91-81) כדי שנבין כמה הפועל "מטיילת" בליגה, ההפרש הממוצע של הקבוצה בניצחונות הליגה שלה (ללא ההפסד הבודד מול ירושלים) עומד על 18.3 נקודות. אם נוציא מהמשוואה את הניצחון הדחוק ב-5 הפרש על מכבי תל אביב, הממוצע הזה כבר מזנק לאזורים המאוד חריגים של מעל 20. מנגד, רמת גן היא אי של חוסר יציבות. היא עוד לא השיגה שני ניצחונות ברצף העונה, אבל למען האמת, את רוב המשחקים "בליגה שלה" היא ניצחה. נכון, במחזור השני התפלק לה הפסד לנתניה, אבל היה גם תיקון עם ניצחון לא צפוי על קריית אתא. הקבוצה של שמוליק ברנר מבליטה בעיקר שני שחקנים: רונאלדו סגו וז'ורדן ניקוליס. שניהם מקבלים ממני 7 מתוך 10 ב"מדד השמות התשוקתיים". אם הראשון הוא "לוז קאנון" בכל מובן המילה, מקום שישי בליגה באיבודים ומקום שני באסיסטים, מניקוליס אתה יודע מה תקבל, אבל אני מאמין שהוא יכול לתת אפילו הרבה יותר. עם שורה סטטיסטית של 16 נקודות, 11 ריבאונדים ו-5 אסיסטים, הוא הראה בדיוק את זה. בנקודות ובריבאונד הוא התעלה בקצת מהממוצעים שלו, אבל באסיסטים? שם הוא כבר באמת הפציץ: 5 אסיסטים לשחקן עם פחות מאסיסט למשחק. האסיסטים גם הראו הבנת משחק, כשרובם היו לקרופורד או אטקינס לסלים קלים. המשחק התנהל כשההפרש נע כל הזמן בין 8 ל-16 נקודות, בלי הרבה סיכון לצד האדום. ועם כל הכבוד לסגו, ניקוליס או אדם אריאל, צריך לדבר על הפועל. שורה מרשימה לניקוליס. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל אני לא מדבר על הניצחון, שהוא אמנם חשוב טבלאית, אבל מבחינת כדורסל נטו אין לו יותר מדי משמעות כי התחרות הייתה חלשה. מה שבאמת חשוב זה שבמשחק הזה קיבלנו בברכה לליגה שלנו סופרסטאר אירופאי אמיתי. וכן, גם אם זה קורה במגרש ברמת גן אותי זה מרגש. 18 דקות בלבד ערכה הבכורה של ואסה, אבל היא הייתה מלאה בקסם נוסטלגי. אל תתבלבלו, אני לא מסתנוור, זה רק משחק אחד וזה רק נגד רמת גן, ועדיין, לראות את ה-MVP של הפיינל פור האירופי שנתיים ברצף מכתת רגליו על פרקטים ישראלים מול שמות כמו גיל בני ופרדריק בורדיון? זה יותר מנחמד, זה מרגש. את המחצית הראשונה הוא סיים עם 12 נקודות ו-6 אסיסטים, ובעיקר עם התחושה שהמשחק הזה פשוט קטן עליו. כל עוד התחושה הזו נשארת ב"נראות" בלבד ולא מחלחלת למעשים שלו על המגרש, איטודיס והצוות יכולים להיות מרוצים. הקליעה הייתה שם, גם החדירות וקריאת המצבים מול ההגנה של רמת גן בפיק אנד רול, אבל המסירה במעבר לאוטורו הייתה השיא מבחינתי. ואסה מסתכל על ים מדר, מחכה שאוטורו יגיע קרוב לטבעת, ולא עוצר את הכדרור לרגע. בשנייה שבה כולם: ההגנה, הקהל, וגם המצלמה, מסתכלים עליו ועל הכיוון אליו הוא מביט (מדר), הוא משחרר מסירה חדה ביד אחת לסל קל של אוטורו. קסם. נזכיר, אם מישהו שכח: אניס סיים את העונה, יש מגבלת זרים שניתן לרשום, ומיצ'יץ' יהיה מעכשיו חלק משמעותי מרוטציית הזרים גם בליגה. את המשחק הוא סיים עם 18 נקודות בתוספת 6 האסיסטים מהחצי הראשון. בחצי השני הוא שיחק 4 דקות בלבד פשוט כי לא באמת היה בו צורך. זה ידוע שהפועל תל אביב מתבססת על קריאת מצבים; יש לה אמנם סטים התקפיים, אבל חלק גדול מהמשחק נשען על אלתור של הגארדים המוכשרים שלה תוך כדי תנועה. הריווח (Spacing) שלהם באמת טוב, מה שמאפשר ניצול מקסימלי של טעויות הגנתיות. במשחק הזה, רמת גן התעקשה לצאת גבוה בפיק אנד רול, והפועל הענישה בהגעה לזריקות נוחות מחוץ לקשת, חדירות קלות של מדר ומיצ'יץ', וסלים קלים בצבע של הגבוהים. אם הפועל הייתה קולעת מעט טוב יותר מחוץ לקשת, המשחק הזה היה נגמר בהפרש גבוה בהרבה, אבל מלקולם ומוטלי התעקשו להחטיא זריקות נוחות, ודי השאירו את רמת גן בתמונה. רמת גן תמשיך לחפש ניצחונות בליגה שלה, בעוד הראש של הפועל נמצא במקום אחר לגמרי: ניצחון בליגה תוך כדי הכנסה לכושר של מי שצריך, הכל כדי שיהיה מוכן לדבר האמיתי, היורוליג. כך היה בזיסמן, וכך כנראה ייראה המצב עד סוף העונה. אליצור נתניה - קרית אתא (80-94) אלי רבי חזר לכדורסל הגברים, ולצערו, הוא חזר לקבוצה הכי גרועה בליגה. למזלו, הוא פגש את קריית אתא, שנושלה מהתואר "פריז של הקריות" בשבועות האחרונים. מה מחפש מאמן במשחק השני שלו מול קבוצה שמשחקת הכי מהר בליגה, כשלקבוצה שלו יש ממוצע של 76 נקודות בלבד? "לשחק לאט!", אתם בטח צועקים בבית. "לא, לא, לא", אומר אלי רבי. רבי קם בבוקר ובחר באלימות. שאף אחד לא יחשוב שהכוונה היא למשחק אלים או אובר אגרסיבי. הכוונה היא שהוא לא רק רצה להשוות את האינטנסיביות והמהירות של החבורה מהקריות, הוא רצה לעשות את זה אפילו יותר מהר. נתניה אכן שיחקה מהר, והקצב הזה התבטא יפה מאוד בסקור הגבוה שהיא השיגה. עד היום, נתניה קלעה באחוזים מזוויעים מחוץ לקשת – 29% עם 7 קליעות מוצלחות בלבד למשחק. אתמול? היא הפציצה 13 שלשות ב-50%. וזה "וואו" גדול. עוד שינוי משמעותי, ואולי הכי מוצלח בערב הזה, הגיע מהכיוון של עמית גרשון. גרשון קיבל את המושכות בחמישייה והחזיר עם משחק מצוין של 19 נקודות ו-5 שלשות. מי ששילם את המחיר של השינוי הזה הוא קורנליוס. השחקן ששיחק עד היום 27 דקות למשחק, הסתפק אתמול ב-17 דקות בלבד, כשהוא מפנה את הבמה לגרשון שהיה פשוט לוהט. עלה בחמישיה והחזיר, עמית גרשון. צילום: אלן שיבר, באדיבות ליגת ווינר סל בנוסף, נתניה קיבלה חזרה את קרבאצ'ו (8.5 במדד השמות התשוקתיים), שלא שיחק מהמחזור החמישי. הנוכחות שלו הופכת למשמעותית מאוד עכשיו, כשניק אונגנדה "מצפין" להפועל העמק. מנגד, קריית אתא נראית בדרך ללו"ז קשוח מאוד. בקצב הזה, יכול להיות שכל מה שיישאר מהעונה הזו באמצע הסיבוב השני הוא רק המחמאות על שני השלישים הראשונים שלה. אולי זה הזמן, בכל זאת, לחשוב על חיזוק בדמות גבוה קצת יותר מאסיבי, כזה שאפשר באמת לקרוא לו סנטר. ברכות לאלי רבי על החזרה לכדורסל הגברים והניצחון הראשון עם נתניה. ברכות גם לשחקנים הנתנייתים שינסו, אולי בכל זאת להישאר בליגה. יהיה להם קשה. יהיה להם קשה מאוד. בני הרצליה - נס ציונה (73-90) הרשו לי רגע להרחיב על הדבר הכי מעניין מהמפגש הזה. שון דאוסון. בשבוע שעבר הכרזתי כאן ששון חזר. כבר למחרת הוא החליט להתיר את החוזה הזמני שלו בהרצליה ולמחרת הוא כבר חתם בנס ציונה. אלייז'ה סטיוארט שיתף את פוסט קידום המשחק של מנהלת הליגה עם אימוג'י של ליצן על פרצופו של דאוסון, והגדילו לעשות אוהדי הרצליה שהדפיסו שטרות דולרים עם הפרצוף של שון. הקטע עם סטיוארט הוא כנראה יותר עקיצה חברית, אבל את הלהט התמידי של אוהדים להיכנס לכיס של השחקן, לא אבין לעולם. תתכבד הקבוצה שלכם (מי שלא תהיה) ותשלם לשחקן כמה שהיא חושבת שהוא שווה. לא הגיעו לסכום ששני הצדדים מסכימים עליו? הוא ילך למקום שכן. זה לא כזה מסובך, וזה לגיטימי לחלוטין. צריך גם לזכור שני דברים: הראשון הוא שמדובר בחוזה זמני, כזה ששני הצדדים חתמו עליו בידיעה שזו הסיטואציה. השני הוא שלא מדובר כאן באיזה שחקן בית שחייב הכל למועדון וגדל בו מגיל אפס. בסוף, זה מקצוע. אם התנאים בחוזה מאפשרים את זה ושני הצדדים הסכימו להם מראש, כל הדרמה מסביב פשוט מיותרת. הדרמה מיותרת, שון דאוסון. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר ל נס ציונה ניצחה בשבוע שעבר ביחד עם טפירו על הקווים וקיוויתי למשחק יותר דרמטי מול הרצליה של סטיוארט והצ'יף. את הרבע השלישי הם פתחו עם יתרון 4 אבל רבע רביעי אדיר של המארחת לא הותיר סיכוי לתקוות שלי. ומה לגבי שון דאוסון? האמת היא שאין הרבה מה לספר הביתה. שש דקות בלבד, בלי השפעה אמיתית על המשחק של נס ציונה. בכל זאת, הוא נמצא רק ימים ספורים בקבוצה. קיוויתי לראות אותו משחק מול הקבוצה שרק עזב, אבל הנה, עוד תקווה שלי נגוזה מהר מאוד. לפחות נהניתי מהגיוון ההתקפי של הרצליה: 90 נקודות, 27 אסיסטים וחמישה שחקנים בדאבל פיגרס. לוגשי לא היה מדויק משלוש וקלע רק 1/9. אין מה לעשות, אלה פערי הרמות כרגע בין הקבוצות. בינתיים, הכסף הגדול של נס ציונה לא קונה לה ניצחונות. במועדון עושים הכל כדי שמושקוביץ' יסכים להשתחרר, הקואץ' נותן דקות לבן שלו וזה משאיר טעם רע בפה. אין לי טענות ליאנג טפירו, אבל כל מה שהוא יעשה יהיה תחת הצל של אבא המאמן. יעשה טוב לאור וטוב למאיר אם הם יפרידו כוחות. לדעתי יעשה גם טוב שיחזירו את מושקוביץ' לרוטציה. אבל זאת דעתי בלבד והיא לא נחשבת. מכבי רעננה - ראשון לציון (69-93) 73-53 בשלושה רבעים לסגלוביץ' בויס. מה??? 20 הפרש בשלושה רבעים לרעננה מול הקבוצה הכי חמה בליגה? 20 הפרש? מה קורה פה?! אוקי בוא נרגע, ראשון זו לא הפועל תל אביב, אין סיבה שרעננה לא תנצח אותה, פשוט הדומיננטיות של החצי השני והרבע השלישי בפרט תפסה אותי לא מוכן. רעננה הגיעה עם סגל מלא. 11 שחקנים שותפו במשחק הזה, כש-9 מהם משחקים מעל ל-10 דקות. האם קבוצת התחתית הזו, שהפסידה לפני המפגש הזה תשעה משחקים רצופים, מצאה פתאום עומק? זה לא באמת משנה כשיש לך מנהיג כמו ג'ו רגלנד. הרכז הוותיק סיפק דאבל דאבל של 12 נקודות ו-10 אסיסטים, כשאליו מצטרף מצטיין המשחק טייריס רדפורד, עם שורה סטטיסטית אדירה של 25 נקודות, 10 ריבאונדים ו-6 אסיסטים. טייריס רדפורד נראה טוב. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל האם רעננה, עם העומק שכביכול מצאה מחדש, יכולה לעשות את הקפיצה לחלק האמצעי של הטבלה? מוקדם לדעת, אבל המשחק הזה יכול להפוך את הדרך שבה הם מרגישים מול שאר קבוצות האמצע והתחתית. לראשון לציון לעומת זאת, אין באמת זכות קיום כשסטיבנס קולע 4 נקודות בלבד ולוקח ריבאונד אחד בודד. גם אמאד, שהראה בעבר ניצוצות של "מיני כוכב" היה אדיש, לא היה שם לא ממש עזר לסיטואציה. אם איכשהו פספסתם את הטורים של האוזמן ואהרל'ה על המשחק המרכזי של המחזור אני פה בשבילכם, לכו לקרוא. לטור של האוזמן לטור של אהרל'ה מזכיר שגם אם קוראים לכם גארבאצ'ו או הוכשטטר, אם אתם האוזמן או אהרל'ה, אם אתם גרים בפריז של הקריות או בעיר האורות - יבנה, הכל אבל הכל הוא אמת לשעתה.

על רקע כוונת ה-NBA להיכנס לשוק הכדורסל האירופי, תתכנס מחר (יום שלישי) הנהלת היורוליג לישיבת אונליין בהשתתפות המועדונים השונים - כשבין היתר תתחיל ההיערכות לעונה הבאה. שמונה קבוצות הגישו בקשה לקבלת רישיון A שיבטיח את מקומן לשנים ארוכות בליגה, בהן הפועל ת"א והפועל ירושלים. לצד שתי הנציגות הישראליות, את המועמדות יציגו גם מונאקו, פרטיזן בלגרד, הכוכב האדום בלגרד, ולנסיה, וירטוס בולוניה ודובאי. ביורוליג מקווים להגדיל כבר הקיץ את מספר הקבוצות ל-22 לפחות. וילרבאן אינה צפויה להישאר, וגם ריאל מדריד נראית כרגע כמי שעשויה לעזוב. עתידן של פנרבחצ'ה וברצלונה אינו ברור לחלוטין, וחזרתה האפשרית של צסק"א מוסקבה תיגזר ממצב המלחמה בין רוסיה לאוקראינה. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל ההערכה היא שבמסגרת הרחבת הליגה, תיעתר היורוליג ותגדיל את מספר הרישיונריות. למעשה, ירושלים היא היחידה בין שמונה המועמדות שאינה משחקת כרגע ביורוליג, בעוד הפועל ת"א ודובאי נמצאות בעונת הבכורה שלהן במפעל הבכיר. גם אם האדומות לא יקבלו את הרישיון המיוחל, הן יוכלו להבטיח את מקומן דרך המגרש: קבוצתו של דימיטריס איטודיס, המוליכה את הטבלה, תעשה זאת אם תעפיל לפלייאוף; הקבוצה מהבירה תזדקק ככל הנראה לזכייה ביורוקאפ כדי לנעול את עצמה בליגה של הגדולות.

"ג'ימי מוכן". "לג'ימי יש מהלכים חדשים". "תראו את ג'ימי!". במילים הדרמטיות הללו תיאר ג'ימי, דמות משנית אך אייקונית ב"סיינפלד", את עצמו - בגוף שלישי, כמובן - בפרק שזכה לשם "The Jimmy". איליין נותרה נבוכה, ג'רי התבונן מהצד וג'ורג' ניסה לחקות אותו והתפרק. קצת כמו הפועל ירושלים מול ג'ימי קלארק, אתמול. פתיחת המשחק בהיכל מנורה הייתה נוסטלגית משהו גם היא. לפני שנה, כשהאדומים היו אלה שאירחו את מפגש הליגה הראשון בארנה, הם פתחו ב-2:18. אתמול הם עמדו על 3:16. זה היה עניין של יכולת: בחמש הדקות הראשונות הם ירו 4 שלשות מ-7 ניסיונות. וזה היה גם עניין של רצון: באותו פרק זמן הם קטפו 9 מ-11 הריבאונדים שהיו למשחק להציע. קצת אחר כך זה נגמר. ג'ימי שיחק חזק, וג'ימי נתן את כל מה שיש לג'ימי. מכבי ת"א, שברוב התקפותיה בפתיחה נגעו שחקן אחד או שניים בכדור, החלה לפלס את דרכה על לוח התוצאות. היא הקטינה ל-19:13, וכשהחלה רכבת החילופים הקבועה של עודד קטש ויונתן אלון - ניתן האות להשלמת הקאמבק. ידה ידה ידה (זה מפרק אחר, אבל לא נורא), עוד לפני שירד המסך מעל הרבע הראשון, הצהובים כבר הפכו ועלו ליתרון. זה היה המשחק של הסקנד יוניט, של חמישיות המחליפים. לטוב ולרע. בצד הצהוב, דווקא כשג'ימי סופסל, ג'ימי ירד לנוח וג'ימי צפה מהצד, הגיעה הריצה הראשונה בחסות מרסיו סנטוס, טי.ג'יי ליף וג'ון דיברתולומיאו. אחר כך, כשג'ימי חזר, ג'ימי המשיך לחדור ולקלוע ולחגוג. בצד האדום, לקאש ווינסטון בוודאי היה מונולוג משל עצמו על עצמו, רק פחות מוצלח. וקבוצתו הפסידה ב-17 הפרש ב-15 דקותיו על הפרקט בשלושת הרבעים הראשונים. 4 מ-7 קבוצתי לשלוש בחמש דקות? עד תחילת הרבע הרביעי פגעה ירושלים ב-4 מ-19 הזריקות הנוספות שלה. קטש מצא את הנוסחה המנצחת בהרכבי שלושת הגבוהים. תחילה עם ג'יילן הורד לצד ליף וסנטוס, ואחר כך עם רומן סורקין במקום הבן-של. מנגד, שני השחקנים המובילים בעמדת הפאוור פורוורד באדום, נמרוד לוי ואנתוני לאמב, חיברו יחד סל שדה בודד ב-11% לאורך 42 דקות משותפות. הנוסחה המנצחת עם מרסיו סנטוס. צילום: אלן שיבר, באדיבות ליגת ווינר סל תרופת הנגד הירושלמית הגיעה ברבע האחרון, וכמעט הפכה את המשחק. ההרכב הננסי עם הארפר, ווינסטון וקאדין קרינגטון (שהיה השחקן הטוב בקבוצה, בפער, ממש כמו זר ו... לא משנה), לצד יובל זוסמן בעמדה מספר 4, החל פתאום להזין את אוסטין וויילי כמו שצריך. הארפר הפסיק לזרוק מבחוץ בלי הכרה, וגילה מחדש באיזו קלות הוא יכול להגיע לטבעת, ואפילו ווינסטון השחיל קליעת מומנטום חשובה. בסוף, כמו שכמעט תמיד קורה, הגיע רגע הקליק. זה ששינה הכל, או לפחות היה יכול לשנות הכל. הארפר עלה לשלשה בפיגור 84:79, כשעל השעון 3:33 (זמן מצוין לשלשה, אגב), וכולם הריחו מה עומד להתרחש אם יקלע. רק שהוא החטיא. ושם הכל נגמר. 100 שניות אחר כך, מכבי ת"א כבר ברחה ל-79:92. החטיא את הקליק, ושם זה נגמר. ג'ארד הארפר. צילום: אלן שיבר, באדיבות ליגת ווינר סל למעט דקות הפתיחה, המשחק הזה היה מנוגד לחלוטין לשני המפגשים הקודמים בין הקבוצות, בסופרקאפ ובגביע ווינר. אז, בספטמבר, ירושלים ניצחה פעמיים לאחר שעצרה את מכבי על 69 ו-79 נקודות, והפעם היא הפסידה אחרי שספגה 95. אז, בספטמבר, ליף וסנטוס נראו אבודים ורכים עם 5 נקודות ב-35 דקות (במצטבר), והפעם הם חיברו 26 ב-33. ואז, בספטמבר, הארפר נראה כל יכול, והפעם זה היה קצת שונה. עד אתמול, בניצחונות ובהפסדים, עמד הגארד מספר 1 על 24.2 נקודות ו-8.7 ביקורים על קו העונשין בממוצע מול הנמסיס בצהוב. אמש הוא פחות חיפש את הנתיב הפתוח לסל, הירבה לזרוק מבחוץ (2 מ-10) והיה פחות אפקטיבי. לא משהו שירושלים צריכה לדאוג בגללו בהסתכלות קדימה, כי בכל זאת זה הארפר, אבל בירידה לחדר ההלבשה הוא בטח מילמל לעצמו "Jared is getting upset". סליחה מראש וגם בדיעבד ממי שלא מבין את הרפרנסים של "סיינפלד". בהצלחה עם זה.

אומרים שמשחק ההתקפה של קבוצה נשען על היכולת של האיש בעמדה מספר 1. בעברית קוראים לזה רכז. פעם קראו לזה מרכז. ותמיד יש את בדיחת הבומרים הזאת של האם הוא מרכז או שמא מפזר, שאני מניח שזה משהו שהצחיק מישהו מתישהו. אם מכבי תל אביב צריכה להישען על היכולת של הרכז שלה, אז אין לה על מי להישען. לא על בלאט, על גחמותיו וחסרונותיו, לא על דאוטין כי, אתם יודעים. בטח שלא על ג'ימי קלארק שנוטה לשחק לעיתים כדורסל של אללה איסטר. לעיתים, אבל לא אתמול, מול הפועל ירושלים. אתמול הזריקות של קלארק נכנסו. הקצב של קלארק עבד. וביחד עם עוד כמה דברים משמעותיים שהגיעו מאזור הקווים של יד אליהו הישן, מכבי תל אביב מצאה את הדרך לייצר את העוצמה ההתקפית לה היא הייתה זקוקה כדי לנצח משחק אותו היא הייתה צריכה. החמישיות נתחיל במספרים, כדי להגיע לסיבה מספר אחת לדומיננטיות הצהובה ולנצחון הצהוב. החמישיה הכי פוריה התקפית שהציב אתמול עודד קטש, ברמת נקודות פר פוזשן, הייתה קלארק-לונדברג-הורד-ליף-סורקין, שקלעה 9 נקודות ב-5 פוזשנים. שזה 1.8 נקודות פר פוזשן. שזה וואו. החמישיה השניה הכי פוריה בצד שאליו נוהגים להתקיף הייתה קלארק-לונדברג-הורד-סנטוס-סורקין, שקלעה 7 נקודות ב-4 פוזשנים. שזה 1.750 נקודות פר פוזשן. שזה וואו. עודד קטש מריץ את הליינאפים הגבוהים שלו, במשורה, משך תקופה ולא רק העונה. כולל וויל.פאקינג.ריימן. ואתמול הוא הלך עם זה כפאנץ' ספציפי מול הפועל ירושלים, ומכמה סיבות מרכזיות. קודם כל, כי אין יותר מדי אופציות בעמדה מספר 3 בצהוב. כלומר אין את האפשרות לשחק עם שלושה גארדים כולל ווקר. כי בריסט, נניח, זה נחמד ולא יותר. אבל לא רק. למשל, שהרעיון של ללכת גבוה מול ירושלים הלך טוב אפילו להפועל תל אביב, שמשום מה הצליחה בכך במחצית הראשונה אבל לא חזרה לשם אח"כ. למשל, שדרך ההרכב הגדול הוא יוכל להגיע לפואנטות התקפיות בצורה קצת אחרת, שמייצרת פתרונים מול הדברים בהם ירושלים מצטיינת הגנתית, אבל לזה נגיע עוד מעט. למשל, שהפועל ירושלים, בהגדרה, היא קבוצה קטנטונת מבחינה פיזית. כאמור, עודד קטש רכב על החמישיה הגדולה שלו לא מעט. כולל בפתיחת הרבע השלישי, הוא הרבע שהפך כמעט קבוע מבחינתו של סנטוס. ותחשבו לרגע על המאצ'אפ, אוקיי? אם יש הורד פלאס סורקין פלאס סנטוס בעמדות 3-5 בצד המארח, איך מסדרים את המאצ'אפ ההגנתי עם זוס-לאמב-וויילי בצד השני? וכך, כבר בפוזשן הראשון, נכנסים לצבע ומייצרים דאנק הורד על תנועה ללא כדור. (8:08) וכך זה המשיך. למשל כאן. מי שומר על לונדברג? זוסמן. מי שומר על הורד? קרינגטון. וכשהורד נע ללא כדור, זה איום מיידי על ההגנה האדומה, גם אם הכדור הולך למקום אחר. ושוב, שימו לב גם לתנועה ללא כדור. במקרה הזה של סנטוס. (8:55) הפיצוח ההתקפי אז אמרנו חמישיה גבוהה. והזכרנו תנועה ללא כדור. עודד קטש שונא את המונח הידוע כפוזשן גיים. ומבלי להיכנס כאן לעובי המונח, האיש לא מת על הקטע של לכדרר למעלה, סטטית, ולחפש את המיסמאץ'. כמו שעושות למשל מרבית היריבות של מכבי עת בלאט על הפרקט. קטש אוהב את הפיק נ' רול שלו. את הריסקרין שלו. את האלמנטים שלו. אבל אתמול? אתמול מכבי תל אביב חיפשה – ומצאה – לא מעט יתרונות מתוך מצב סטטי. הנה קטן שומר על גדול, אז בואו נמסור לו פנימה. ו-ויתרה על לא מעט פיק נ' רולים חוזרים לטובת התגלגלויות פנימה של הגבוהים, גם מול טיפולים הגנתיים אגרסיביים על הכדור וגם מול החילופים ההגנתיים של יונתן אלון, וזה השיג את המטרות הצהובות ככה וככה. ועוד משהו. ירושלים הזאת, שניצחה את מכבי והפועל תל אביב פעם אחר פעם, הצליחה לחנוק הגנתית את הגארדים של קטש. חניקה, בעגה, זה מצב שבו המתקיף שמכדרר מקבל עזרות קשוחות וקרובות משחקני ההגנה שליד. בעזרת כמה התאמות, כולל ניתוב ההתקפה מהצדדים אלי אמצע, מכבי תל אביב חנקה את החונקים. בובה של משחק התקפה. צילום: אלן שיבר, באדיבות ליגת ווינר סל תוסיפו לזה את הקצב הגבוה שהצליחה להכתיב, במיוחד כשניצבה בפני פיגור גבוה כבר בדקות הראשונות, ואת היכולת של ג'ימי קלארק לדפוק את הג'אמפרים הלא קלים שלו, במיוחד בדקות בהן ראה מולו את וויילי, ותקבלו בובה של משחק התקפה צהוב. (6:43) וההתקפה הצהובה ניצחה את המשחק הזה. ירושלים הזכרנו מקודם את הקושי המוקדם של ירושלים דווקא מול האדומה של תל אביב, עליו היא התגברה מאוחר יותר. יונתן אלון הלך אז קטן מול גדול. בהתחלה זאת הייתה קטסטרופה. אח"כ, בחסות בחירת ההרכבים של איטודיס, זה נהיה קרנבל. אפרופו איטודיס, אומרים שהיפוקרטס היווני טבע את האימרה Desperate Times Call for Desperate Measures, יענו שזמנים נואשים דורשים צעדים נואשים. אחלה היפוקרטס שבעולם. כמה שאהב כדורסל. הקיצר, החזרה של ירושלים למשחק אתמול, מרחק מינוס 5 וזריקה לא רעה של הארפר, הגיעה כשהיא הלכה סופר נואש וסופר נמוך. עם שלושת הסקוררים הקטנים שלה. אפילו עם זוסמן ב-4. שזה כמובן לג'יט וסביר בנסיבות העניין, אבל מחזיר אותנו לענייני החוסרים. ההפסד אתמול לא גרם להפועל ירושלים נזקים משמעותיים. ההפסדים הקודמים הם אלו שהציבו אותה במקום לא נעים בליגה. אבל הוא מחזיר אותנו לנקודת המוצא הרלוונטית לעניין בחירת הזרים למשחקים משמעותיים תחת חוקי המינהלת. הבחירה בשני קטנים שאינם שומרים (ווינסטון ולאמב) עבדה נהדר מול האיטודיסים. לא בטוח שהיא תתאים כדי לקחת אליפות. קטן שאינו שומר, קאשיוס וינסטון. צילום: אלן שיבר, באדיבות ליגת ווינר סל הסייז אתמול דיבר. ההגנה אתמול דיברה. הספסל האדום למרות ההפסד, מבחינתי יש לירושלים לא מעט דברים טובים לקחת מהמשחק הזה. למשל את הריקודים של תחילת המשחק. זאת לא הייתה רק התפוצצות של טריצות, אלא כדורסל התקפי מתואם ובקצב אש. שהביא למשל למהלך הזה. שהביא למשל למהלך הריקודים הזה. למשל את הידיעה שהקו האחורי שלה הוא כרגע הכי מוכשר שיש לליגה הזאת להציע. עם כוכבית הגודל. מעבר לענייני הגודל, הפערים בין שתי הקבוצות אתמול הגיעו בעיקר עת עברו לשחקני הספסל. אפשר לראות את זה בא לידי ביטוי בנתוני הפלוס מינוס. סמית' מינוס 19 ב 15 דקות; לאמב מינוס 22 ב 26 דקות. ואולי בעיקר הובר, במשחק בלהות, עם מינוס 14 ב 5 דקות, כולל איבוד כדור קשוח מול טראפ על קו החצי. גם כאן, אגב, יש אפקט מסוים לבחירת הזרים, מרגע שהולכים על ווינסטון. 3 נקודות לסיום למסור זה טוב – ההתקפה הצהובה, כאמור, ניצחה. עם הגודל, עם הקלארק, עם יחס של 26 אסיסטים אל מול 7 איבודים בלבד. עם 6 של בלאט, 5 של קלארק ו-5 של לונדברג, כולל כמה שהגיעו משיתוף פעולה עם סורקין בסוף, שסגרו עניין. הארפר – המספרים של הארפר לא יספרו את הסיפור, כי אין רע ב-17 נקודות ו-6 אסיסטים, אבל האמת היא שצריכים לספור אותם (ואת 4 האיבודים) כמו שצריך. למעט ההתפרעות של הפתיחה, כל עוד שיחקה ירושלים התקפה של 5 מול 5, כפתה ההגנה של הצהובים על הארפר דברים שנוחים לו פחות. וכן, הוא הפעיל יפה מאוד את הקרינגטונים, אבל את הדומיננטיות האישית שלו החזיר רק כשירושלים עברה למוד של הגש ורוץ לרשת. פה זה לא אירופה – באמת של החיים, מה שחשוב כרגע לירושלים במיוחד הוא המקום הראשון ביורוקאפ, ולא רק בבית שלה כי אם בשני הבתים יחדיו. ודרך המשחק מול אריס, היא יכולה להוסיף ולהתקרב אל היעד. באמת של החיים, מה שחשוב כרגע למכבי תל אביב במיוחד הוא המקום הראשון בליגה. כי היורוליג, יו נואו. ובליגה, כרגע, כדי להיות במצב שבו היא תארח את כל הסדרות, היא תלויה רק בעצמה. שכל החטופים יחזרו כבר הביתה. שכל החטופים יוחזרו כבר הביתה. כולם כולם כולם. עד האחרון. שיהיה לנו טוב.

התקופה שבין אמצע דצמבר לטרייד דדליין בתחילת פברואר (השנה החמישי לפברואר) נחשבת לעונת הטריידים של ה-NBA. השנה לקח קצת זמן להתניע, עם הרבה שמועות ואפס פעולות, עד שבשבוע שעבר הגיע המהלך המשמעותי הראשון של העונה. הטרייד ששולח את טריי יאנג מאטלנטה לוושינגטון תמורת סי ג'יי מקולום וקורי קיספרט לא משנה סדרי עולם ולא משפיע על מאבקי הצמרת, אבל הוא גם לא זניח. הטרייד הזה נותן לנו הזדמנות לא רק לנתח אותו משני הצדדים של שתי קבוצות שיש בהן עניין, אלא לחשוב באופן רחב יותר על הקריירה של טריי יאנג ושל שחקנים מסוגו, המצב הנוכחי של שוק ההעברות והשמות הבולטים שיכולים לעבור קבוצה בחודש הקרוב. איך הגענו עד הלום השאלה שממנה כדאי להתחיל את הניתוח של הטרייד והמשמעויות שלו היא זו: איך הגענו למצב שטריי יאנג עובר במחיר כל כך נמוך? כדאי להזכיר במי מדובר: אחד הסקוררים והמוסרים הטובים של העשור הנוכחי, עם ממוצעי קריירה של 25.3 נקודות ו-9.8 אסיסטים למשחק. הוא נבחר ארבע פעמים לאולסטאר ופעם אחת לחמישייה השלישית של העונה. הוא בן 27, בשלב שאמור להיות שיא הקריירה שלו, ממש לא כוכב דועך בשנות ה-30 שלו. ויש לו קבלות בפלייאוף. ב-2021, כשהוא בן 22, הוא הוביל את אטלנטה לגמר המזרח כנגד כל הציפיות, במיוחד בסיבוב השני מול פילדלפיה. הוא סיפק שורה של הצגות אדירות בכל סיבוב, כולל 48 נקודות במשחק הראשון של גמר המזרח מול האלופה שבדרך מילווקי, התעלה ברגעים החשובים ונראה כמו סופרסטאר בכיר בהתהוות. אם יש לכם עשר דקות פנויות, קחו תקציר של החודש וחצי הגדולים בקריירה של יאנג: אז איך הגענו עד הלום? את התשובה ניתן לחלק ליאנג עצמו ולתהליכים רחבים יותר בליגה. יאנג המשיך לספק את המספרים שלו אבל עם השנים הפך לשחקן שפחות ופחות עוזר לנצח משחקים. ההגנה שלו לא השתפרה והוא נחשב לאחד משחקני ההגנה הגרועים בליגה בשנים האחרונות. בגלל שהוא נמוך, רזה ולא פיתח יכולת או רצון לפצות על זה, היריבות כל הזמן מחפשות לתקוף אותו בפיק נ' רול ומכריחות את הגנת ההוקס להביא עזרה משמעותית ולהיכנס לרוטציה שרודפת אחרי ההתקפה מעמדת נחיתות. אטלנטה לא הצליחה להשתחרר מהבינוניות בכל השנים שאחרי הפלייאוף ההוא קודם כל בגלל שההגנה שלה הייתה חלשה. בשנתיים האחרונות זה בולט במיוחד שגם כאשר יאנג מוקף בשחקני הגנה איכותיים, כולל דייסון דניאלס שהיה מועמד לגיטימי לתואר שחקן ההגנה של העונה שעברה, ההגנה הקבוצתית לא יכולה להיות טובה, ושבלעדיו היא הרבה יותר טובה. בהתקפה, יאנג הוא מהשחקנים האלה שהכל צריך להיות בנוי סביבם. הוא מנהל את ההתקפה בקצב שלו, זה שמחזיק בכדור רוב הזמן ולשאר השחקנים יש תפקידים משניים. הוא כמעט לא פיתח יכולות ללא הכדור, בעיקר נשאר לעמוד. הוא לא לבד בכך, גם שחקנים כמו לוקה דונצ'יץ' וג'יימס הארדן הם כאלה, אבל הוא הרבה פחות יעיל מהם. רק פעם אחת בקריירה אחוז הקליעה המשוקלל שלו היה גבוה מ-60, וזה קרה לפני ארבע שנים (לוקה גבוה מ-60 בשלוש מארבע השנים האחרונות, הארדן ב-12 מ-14 השנים האחרונות). השנה, כאשר הוא היה פצוע, אטלנטה שיחקה בסגנון הרבה יותר קולקטיבי שהביא לידי ביטוי את הכשרון הרוחבי בקבוצה ואפשר לג'יילן ג'ונסון לפרוץ. בשלב מסוים לא ניתן היה להתעלם יותר מכך שאטלנטה השנה היא פשוט קבוצה טובה יותר בלי טריי יאנג. ברמת התהליכים הרחבים בליגה, ההחמרה במגבלות תקרת השכר (שיטת האפרונים) הובילה לכך שקבוצות נרתעות יותר ויותר מסוג מסוים של שחקן: כזה שמרוויח חוזה מקסימום או כמעט מקסימום, מצפה להמשיך להרוויח ככה אבל הוא לא שחקן שמתאים להיות אחד משני השחקנים הטובים ביותר בקבוצה מצליחה. שחקנים דומיננטיים מדי עם חוזים שמנים, שהמגבלות שלהם לא נותנות להם להוביל קבוצות טובות, הפכו לכאלה שכמעט אף קבוצה לא רוצה לגעת בהם. כך, היה קשה מאוד להעביר בעונה שעברה את זאק לאבין וברנדון אינגראם, למשל. מבחינת המנהלים בליגה, טריי יאנג חצה השנה את הרוביקון והצטרף רשמית לחבורה הזאת. אם אטלנטה הייתה מנסה להעביר אותו לפני שנתיים הוא עוד היה סחורה חמה, השנה הוא שחקן שצריך היה להתאמץ כדי למצוא קבוצה שתיקח אותו ולא תיתן בחזרה שום דבר שחשוב לה. הוא לא לבד. ממפיס יודעת שהיא תיתקל בשוק דומה כשתנסה לשווק את ג'ה מוראנט (עוד על כך בהמשך), שארלוט כנראה תעדיף לקוות שלאמלו בול ילמד להשתלב לצד הצעירים כי אף אחת אחרת לא תשלם לה ולו כדי לקוות במקומה, ניו אורלינס יודעת שאם מאינגראם היא בקושי נפטרה אז לזאיון וויליאמסון אין כמעט סיכוי למצוא שוק. בעבר היה קל יותר למצוא קבוצות שמוכנות לקחת הימור על שחקנים מוכשרים מאוד עם סימני שאלה, כיום ג'נרל מנג'רים מבינים שהימור כושל כזה תוקע להם את תקרת השכר לשנים ארוכות ומכניס גורם שלילי לחדר ההלבשה. ניתוח הטרייד עצמו אני מבין את ההגיון של שני הצדדים בטרייד, בהינתן שלא היו לאטלנטה אופציות טובות (אם בכלל היו עוד אופציות). ההשערה שלי היא שאטלנטה לא ביצעה טרייד על החוזה הגמור של סי ג'יי מקולום או חושבת על טרייד המשך בעזרתו, אלא פשוט עשתה טרייד על סי ג'יי מקולום. בגיל 34, מקולום הוא עדיין סקורר ראוי שיוכל לתת להוקס את מה שיאנג לא היה מסוגל: שחקן שמצד אחד יידע להשתלב בסגנון קבוצתי ומצד שני יהיה כזה שיכול לקחת על עצמו את המשחק לכמה דקות וליצור מצבי זריקה במאני טיים. ובעוד שלא מדובר בשחקן שעשה לעצמו שם של שומר גדול, הוא יהיה שדרוג משמעותי ביחס ליאנג בצד הזה של הפרקט. מה שלא פחות חשוב זה שבהתאם לגיל ולמעמד הנוכחי שלו בליגה, מאוד יכול להיות שתהיה לאטלנטה אפשרות להשאיר את מקולום במחיר לא גבוה במיוחד בקיץ. סי ג'יי מקולום מראה לקבוצה החדשה שלו מה הוא עדיין מסוגל לעשות גם לקיספרט בהחלט יכול להיות ערך. מדובר במומחה שלשות בתנועה שפיתח עם השנים גם יכולת להגיע לטבעת, זו תהיה ההזדמנות הראשונה שלו לשחק בקבוצה מתפקדת ומאוד יכול להיות שהוא ייתן לאטלנטה את מה שלוק קנארד מבטיח ולא מקיים כל השנים האלה. אני רואה אותו משתלב ברוטציה של קווין סניידר. הטרייד הזה עשוי לשפר במעט את אטלנטה כי משהו בחיבור של יאנג לקבוצה הנוכחית לא עבד. אבל העונה הזאת פחות חשובה להוקס. התאריך הכי חשוב העונה מבחינתה הוא ה-12 למאי, היום בו תיארך הגרלת הלוטורי. אטלנטה מקבלת את הבחירה של ניו אורלינס (או מילווקי, הגבוהה מביניהן) שכרגע יש לה את המאזן השלישי הכי גרוע בליגה. סביר להניח שהנהלת ההוקס לא תקבל החלטות משמעותיות לפני שתדע מה יש לה ביד, ובמיוחד האם היא מקבלת את אחד משלושת התותחים הכבדים של המחזור הנוכחי. הטרייד מאפשר לאטלנטה גמישות גבוהה מאוד בקיץ הקרוב, שכוללת את האפשרות להחתים וותיקים כמו מקולום וקריסטפס פורזינגיס על חוזים ידידותיים אם תהיה לה סיבה להאמין שהיא יכולה לחשוב בגדול בשנים הקרובות. וושינגטון היא מהקבוצות הבודדות בליגה שבאמת צריכה מישהו כמו טריי יאנג. היא אספה חבורה מעניינת של צעירים, שיודעים לעשות פחות או יותר הכל חוץ מליצור מצבי זריקה טובים בעקביות. יאנג יוכל להפוך את החיים של טריי ג'ונסון, בילאל קוליבאלי, קיישון ג'ורג' ואלכס סאר להרבה יותר קלים, לתת להם תפקיד מוגדר ופשוט יחסית בהתקפה, כזה שמתאים למידותיהם הנוכחיות. הוא יהיה הגורם המארגן שכל כך חסר לחבורה הזאת. כמובן, יאנג והחברים החדשים שלו יצטרכו למצוא איזון בו שאר השחקנים לא רק עומדים ומסתכלים על ההצגה של הרכז החדש. בכלל לא בטוח שזה יעבוד, בכלל לא בטוח שיאנג ישחק יותר מדי השנה, אבל קיים תסריט בו הוא עוזר לוושינגטון להתחיל לנצח ומאפשר לצעירים לקחת חלק בקבוצת NBA לגיטימית, גם אם ייקח זמן עד שיהיה לה סיכוי להיות טובה. שוק של קונים האם הטרייד על טריי יאנג יהיה יריית הפתיחה למבול של עסקאות? זה השלב בעונה בו זה אמור לקרות. כל הקבוצות מתחילות את העונה אופטימיות לגבי מה שיש להן ביד, ורובן מגיעות לנקודת האמצע הרבה פחות אופטימיות, עם הבנה ריאלית של המגבלות שלהן ושל המהלכים שנכון לבצע. זה השלב בו נוצרת חלוקה לקבוצות שמוותרות על ההווה, או שוויתרו עליו מראש, ומוכרות שחקנים משמעותיים, לכאלה שמאמינות שהן במרחק מהלך אחד מהצמרת. השנה, עושה רושם, יש בעיקר קבוצות שמנסות למכור. יש שורה של שחקנים בכירים בקבוצות לא מספיק טובות ושורה של שחקנים מעניינים בסיטואציות לא נכונות עבורם. מה שחסר אלו הקבוצות שמוכנות לקנות. בשבוע שעבר כתבתי על אוקלהומה סיטי, סן אנטוניו ויוסטון כשלוש קבוצות הווה-עתיד, שמצליחות מאוד כבר עכשיו וצברו הרבה מאוד נכסים כדי להתחזק עוד יותר בעתיד. השלוש האלה הן סיבה מרכזית לכך שהשוק השנה הוא שוק של קונים. הן היו אמורות להיות הלקוחות המרכזיות של שחקנים בכירים שמועמדים לטרייד, למשל יאניס אנטטוקומפו, אבל עושה רושם ששלושתן כל כך אוהבות את מה שיש להן ביד שאין להן עניין במהלך כזה, שיכלול ויתור על אחד הכוכבים הצעירים ועל רוב בחירות הדראפט האטרקטיביות העתידיות. בגלל שהן מחזיקות בכל כך הרבה נכסים לשאר הקבוצות יש הרבה פחות מה להציע. בנוסף לכך, הן מצוינות. אם נוסיף אליהן את דנבר, שעשתה את המהלכים שלה בקיץ ומרגישה טוב מאוד עם הסגל הנוכחי (בטח כשהוא משיג נצחונות בלי ניקולה יוקיץ'), מקבלים ארבע גדולות שגורמות לשאר המערב לוותר מראש על הסיכוי להתחרות על תואר השנה. מינסוטה היא היחידה שעשויה לשכנע את עצמה שהיא במרחק מהלך טוב אחד מלהתחרות בחבורה הזאת. אפילו הלייקרס על שלל הכוכבים שלהם כנראה מעדיפים לשמור את הקלפים למהלכים עתידיים ולא לנסות להתחזק השנה. בקיץ לברון הביע על כך תסכול בדרכו הפאסיבית אגרסיבית, והמגמה כנראה רק התחזקה במהלך העונה לאחר שורה של תבוסות לגדולות הצעירות. במזרח יש תופעה הפוכה: התחושה היא שהמזרח כל כך פתוח שחצי מהקבוצות בקונפרנס מרגישות שהן יכולות לזכות בו בלי להתחזק, שמה שיש עכשיו יכול להספיק וחבל לוותר על צעירים מעניינים או בחירות עתידיות כדי להתחזק בהווה. זה בולט אצל דטרויט, מוליכת המזרח, על פניו מועמדת אידיאלית למהלך win now: יש לה סגל עמוק מאוד עם כמה צעירים מבטיחים שלרבים מהם יש בעיית קליעה כך שהם יתקשו לשחק ביחד, היא לא חייבת בחירות סיבוב ראשון והחיזוק הנכון יכול לעזור לה להגיע לגמר. אבל קל מדי להנהלת הפיסטונס להרגיש שגם הסגל הנוכחי מספיק טוב כדי להגיע לגמר ושמגיעה לצעירים האלה הזדמנות לעבור ביחד פלייאוף. השמות המעניינים שוק של קונים יכול להוביל להתחפרות של המוכרים, לתחושה שאין טעם למכור אם התמורה כל כך נמוכה, אבל בסוף רבים מתרצים ולוקחים את מה שיש, כמו במקרה של טריי יאנג. סביר להניח שיהיו עוד כמה מהלכים גדולים יחסית עד הדדליין, ואלה השמות המעניינים ביותר שמועמדים לטרייד כרגע. ברוב המקרים הקבוצות מכחישות, אבל ברוב המקרים ההכחשות האלה הן חלק מהמו"מ. במקור גם אנתוני דיוויס היה אמור לקחת חלק בסעיף הזה, אבל... יאניס אנטטוקומפו: האם יהיה טרייד על יאניס בחודש הקרוב? האנשים עם המקורות טוענים שכנראה לא, שמילווקי מכוונת לקנות ולא למכור, לחזק שוב את האשליה שהיא יכולה להגיע רחוק. כנראה יש גם השפעה לכך שנראה שהקבוצות שיש להן מה להציע (שלוש קבוצות ההווה-עתיד) לא רוצות להציע. אם בכל זאת יהיה טרייד, אני מהמר על מיאמי, הקבוצה שכל השנים מתכוננת למהלך גדול ומפספסת אותו. מיאמי יכולה לבנות חבילה מעניינת סביב קלאל וור וטיילר הירו, יש לה עוד צעירים ובחירות להכניס לחבילה ויישארו לה מספיק שחקנים טובים כדי לבנות קבוצה חזקה סביב יאניס. היא נחשבת ליעד נחשק גם בגלל האקלים וגם בגלל הדמויות המוערכות במועדון. סביר? לא מאוד. אפשרי? בהחלט. לאורי מרקאנן: מדי פעם כדאי להזכיר שיוטה חייבת ל-OKC בחירה מוגנת טופ 8 ושהנוכחות של מרקאנן, שמוביל אותה לנצחונות, מקטינה את הסיכוי של הג'אז לשמור על הבחירה הזאת. עונת הפריצה של קיונטה ג'ורג' יכולה לגרום ליוטה להאמין שהיא קרובה ללגיטימיות, שבשנה הבאה היא תוכל כבר להיאבק ברצינות על הפלייאוף, אבל זו כנראה אשליה. הסגל צעיר מאוד ואין כרגע בסיס להגנה ראויה. מרקאנן בן ה-28 אמור להגיע לקבוצה שחושבת על ההווה (לא אפרט שוב על ההתאמה שלו לדטרויט), השאלה היא אם תגיע ההצעה שתשכנע את דני איינג' לשלוח אותו לאחת כזו. מייקל פורטר ג'וניור: מזל טוב למרקאנן, מסתבר שנולד לו תאום מאמא אחרת במזרח. רוב השחקנים נובלים ברגע שהם עוזבים את החממה של יוקיץ', פורטר דווקא פרח. כמו הפיני של יוטה, גם הוא שחקן גבוה מאוד עם יכולת לקלוע בתנועה, ומשחק ההתקפה של ברוקלין מתבסס על חסימות ללא כדור עבורו ועל כך שאין כמעט דרך למנוע ממנו לעלות לזריקה. הוא מכניס הגנות למצב פאניקה והתגובות שלהן פותחות אפשרויות במקומות אחרים. אם בדנבר החוזה שלו נחשב לנפיץ, לכזה שצריך לשלם כדי להיפטר ממנו, ההצלחה בברוקלין הופכת אותו ליעד אטרקטיבי לקבוצות שמחפשות חיזוק במהלך העונה, ושוב השאלה היא אם יש מספיק כאלה. גם ניק קלקסטון, שפיתח השנה יכולת מסירה והובלת כדור במעבר, יכול להיות אופציה מעניינת לקבוצות שמחפשות סנטר איכותי במחיר לא מוגזם. טריי מרפי: פורוורדים גבוהים עם קליעה מבחוץ הם הסחורה החמה של הרגע. מרפי פחות נוצץ משני הקודמים, אבל הוא שחקן שלם יותר עם פוטנציאל הגנתי גבוה, צעיר יותר ועם חוזה יותר נוח. לכן הוא עשוי להיות יעד מועדף עבור הגדולות, כולל OKC וסן אנטוניו, אם הן יחליטו לבצע מהלך יחסית גדול. ניו אורלינס הודיעה לאחרונה שאף אחד לא למכירה, כולל זאיון וויליאמסון וגם מומחה ההגנה הרב ג'ונס, אבל עונת הרוקי המוצלחת של ג'רמיה פירס ודריק קווין אמורה לשכנע את ג'ו דומארס להתחיל לתכנן בהתאם ללוח הזמנים שלהם, שזה אומר לוותר על שחקנים בכירים בתמורה לנכסים עתידיים. דומנטאס סאבוניס: סקרמנטו מוכרת או קונה? כנראה גם וגם. כל קשר בין המועדון הזה ליכולת לתכנן לטווח ארוך באופן הגיוני לא קיים כרגע. אם היא מוכרת, סאבוניס הוא הוותיק היחיד בסגל שיהיה לו ערך טרייד, למרות שגם במקרה שלו קשה לחשוב על יותר מדי קבוצות שהוא יכול להתאים להן עם סט היכולות המאוד מסוים שלו, ובעיקר עם סימן השאלה סביב היכולת לבנות הגנה סבירה שהוא במרכזה. זאק לאבין, כאמור, נמצא כבר מזמן במעמד טריי יאנג בו לא ניתן לקבל תמורתו שום דבר משמעותי, אבל אולי דווקא בגלל זה יהיה קל יותר למצוא קבוצה שתסכים לקחת אותו. ג'ה מוראנט: לאחרונה הופיעה ידיעה שממפיס מוכנה להיפרד ממי שהיה הסמל שלה, בתחילה של ההצלחה ובהמשך של ההתפרקות. גם במקרה הזה לא ברור מי תרצה להמר על שחקן שאיבד לחלוטין את הבטחון בקליעה ועושה הרבה מאוד נזק מסביב, אבל כן מדובר במי שלפני כמה שנים עוד נחשב לשחקן טופ 10 בליגה או בדרך הבטוחה לשם. אז טרייד עליו בהחלט יהיה אירוע מעניין מאוד, אם יימצא אחד כזה.

יש שיאמרו שלהיות אוהד ספורט זו מחלה. האמת? הם צודקים. לא פעם מצב הרוח שלנו, האוהדים, נקבע לפי השאלה הפשוטה: האם כדור כתום עבר דרך טבעת או לא. מילימטר אחד מפריד לא פעם בין אושר וחיוך שלא יורד מהפנים במשך שבוע, לבין יומיים שאי אפשר לדבר איתי כי אני עצבני. אז למה להידבק במחלה הזאת? ועוד להדביק אחרים? קשה להסביר את זה במילים. אני רק אגיד שלא פעם, ברגעי אושר עילאיים באולם, עברה לי בראש המחשבה: "איך אנשים שלא אוהבים כדורסל חווים אושר בכלל?!" תוסיפו לזה שאצלנו זו חוויה משפחתית, זמן בילוי נטו עם הילדים והאחיינים ונושא השיחה המרכזי בבית – ואולי תתחילו להבין. לכן, כשאבישי (16.5) שלח לי ביום שני בצהריים הודעה: "אבא תהיה גבר" – הוא ידע בדיוק על איזה כפתורים ללחוץ. האתגר: לטוס לוורוצלב, לראות את הפועל ולחזור תוך 24 שעות. אבא בדק, אבא החליט שחיים רק פעם אחת, ויצאנו לדרך. יומן מסע: ורוצלב אקספרס יום רביעי – יוצאים לדרך 07:30 - הנהג החדש: יצאנו מהבית לנתב"ג. המפתחות בידיים של אבישי, שעבר טסט לפני שבוע בדיוק. זריקה למים עמוקים על ההתחלה. 09:40 - טרמינל 1: קפה אחרון של בוקר בארץ. הלו"ז צפוף ("על הקשקש"), אבל מצב הרוח בשמיים. 11:30 - המראה: אחרי בוקר מותח ועיכוב קל ביציאה, הגלגלים מתנתקים מהמסלול. אנחנו בדרך. ברוכים הבאים לפולין: יופי וכאב 13:47 נחיתה בקרקוב: ההימור הצליח בגדול. היינו הטיסה הלא-אירופאית היחידה, מה שסידר לנו מסלול VIP ריק לגמרי בביקורת הדרכונים. יצאנו תוך דקות. קבלת פנים קפואה: יצאנו החוצה למינוס 2 מעלות ורוח שחודרת לעצמות. הייתי כבר באיסלנד, אבל קור כזה? בחיים לא הרגשתי. על הכביש: נסיעה של 280 ק"מ לוורוצלב על כביש מהיר (140 קמ"ש שנוצלו היטב). מסביב הכל צבוע בלבן מהפנט, יופי שאי אפשר לתאר. נקודה למחשבה: בתוך כל הלבן היפה הזה, אי אפשר היה להתחמק מהמחשבות. זו פעם ראשונה שלי בפולין, והשיחה באוטו גלשה באופן טבעי גם לשם – לאותו קור מקפיא ובלתי נסבל שהיה מנת חלקם של היהודים כאן בשואה. זה צובט בלב, וזה עבר לנו בראש חזק במהלך הדרך. להיות ישראלי על האדמה הזאת, בדרך למשחק של קבוצה מירושלים, מקבל פתאום משמעות אחרת. המשחק: 3 מול כל העולם הגענו לאולם בוורוצלב ב-17:52. היינו בדיוק שלושה אוהדים ביציע, אבל פראיירים אנחנו לא. שרנו, צעקנו והרעשנו כאילו אנחנו מינימום ב"ארנה" בירושלים. היה שם איזה מאבטח פולני "נודניק" שניסה כל הזמן להושיב אותנו. בחייאת, איך אפשר לראות כדורסל בישיבה?! זה נגד הטבע של המשחק. לא נתנו לו להרוס לנו את האווירה. ההצגה (115-72 להפועל!) על הפרקט זה היה קונצרט. שבירת שיאי מועדון, ניצחון עשירי ברציפות והפרש דמיוני. בסיום לא שחררנו את השחקנים בלי הטקס המלא: שרנו את "המורי הזקן" (כן, יש מכבי בראשון...), הזכרנו את רן גוילי וכמובן ה"יאללה הפועל" המסורתי שהרעיד את האולם הריק. יצאנו באופוריה. הדרך הביתה * 21:30 - רוורס: שריקת סיום ומיד לאוטו, חזרה באותו כביש לקרקוב. * 01:30 - קרקוב: החזרת רכב בשדה התעופה. העייפות מתחילה לדבר, אבל החיוך מהניצחון מחמם. * 05:30 - המראה לישראל: נפרדים מפולין הקפואה וחוזרים לחום של הבית. * 11:00 - בבוקר: נחיתה בנתב"ג. רגע של פרופורציות: פולין VS יד אליהו ביום ראשון הקרוב (21:00) מכבי מארחת את הפועל ביד אליהו. הפועל פתחה את המכירה למנויים שלה ביום שלישי ב-11:00, וב-11:05 הכל כבר היה sold-out (נחטפו למעלה מ-1,000 כרטיסים). מי שהספיק קנה ב-80 ש"ח, ומי שלא – מנסה להשיג ממקורות אחרים. בדיוק בגלל זה שומרים על חברים מכביסטים עם מנוי ומבקשים מהם לקנות כרטיסים... אבל אז מתברר האבסורד: מכבי מוכרים למנויים שלהם כרטיס ב-250 ש"ח ליציע למעלה! באולם למטה זה מגיע ל-400-500 ש"ח. מה זה המחירים האלה?! תעשו חשבון פשוט: המסע כולו לפולין עלה לנו 700 ש"ח לאדם (טיסה + רכב + כניסה למשחק). למה נראה למישהו הגיוני לקחת 250-500 ש"ח למשחק ליגה רגיל? אז עד פולין נסענו בשמחה, אבל ליד אליהו כנראה שלא נגיע. לפחות עד שמישהו שם למעלה יתאפס על עצמו. סיכום: 24 שעות, 0 שעות שינה, 3 אוהדים בטירוף, ניצחון אחד ענק ובעיקר – חוויה של אבא ובן שלנצח תישאר איתנו. אבא יצא גבר, והפועל יצאה ענקית. יאללה הפועל! ❤️

כאוהד של מכבי תל אביב מגיל 5, היא תמיד הייתה המקום הבטוח. אבל לראשונה אני רוצה להגיד: ברוכים הבאים לעולם הנוכחי והמודרני בו ההצלחות הן מורכבות יותר והכישלון הוא אופציה אמיתית שקיימת על השולחן יותר מאי פעם. שנת 2026 תהיה קו פרשת המים עבור המותג "מכבי תל אביב". אחרי כל הזעזועים שהביאה איתה המלחמה הארורה, אחד מהם עומד ממש רגע לפני המהפך הסופי. הרגע בו הקהל יבין שמכבי תל אביב היא כבר לא קבוצת צמרת ביורוליג, היא כבר לא שווה את מחיר המנוי, והכי גרוע - היא כבר לא שווה תארים. בשנת 2025 נסדקו המון עקרונות יסוד בדף המסרים הקבוע שידעו אוהדי מכבי לדקלם לאורך השנים. אבל בדרך לא דרך היא עדיין שרדה. המכביזם אבד כמעט לחלוטין והתחלף בתקווה לגנוב משחקים. אם אני צריך להקביל משל לעונת 2025 אני אקח אותו מעולם ההתמכרויות - "רק להיום", בדרך לא דרך, עם המון מזל ועודד קטש, מכבי הצליחה לעמוד באתגרי הליגה הישראלית תוך וויתור מודע על עונת היורוליג. 2025 נפתחה דווקא בזכייה בגביע בארנה, רגע מכביסטי איכותי שהשאיר את אוהדי מכבי שוב עם תחושה הזאת. "רק להיום". עונה של משחקים לא משכנעים בליגה ועם נצחונות מגורדים נגד קבוצות ליגה שבעבר לא הקשו יותר מדי על האימפריה והיום, יש שיגידו, חזקות ממנה. מישהו יודע מתי הוא חוזר? לוני ווקר. צילום: KK PARTIZAN את 2026 מכבי תל אביב פותחת בערך באותה נקודה בה היא פתחה לפני שנה בדיוק. עונת יורוליג שנגמרה כמעט לחלוטין, שבוע הגביע שמתקרב וקבוצה חסרה ומלאת פציעות. בשנה שעברה היה זה ג'יילן הורד הפצוע, שנכון לאותם ימים היה העוגן הכי משמעותי בקבוצה. השנה זה לוני ווקר הרביעי שלא ברור מה חומרת פציעתו והאם מצב הרוח שלו יתחבר לרעיון המכביסטי הקיים - "בוא ננצח בליגה כי ביורוליג אנחנו לא רלוונטיים". הסיפור עם טייריק ג'ונס נעץ את אחד המסמרים הגדולים בליבם של האוהדים שעוד חשבו שמכבי תל אביב מסוגלת להחזיר לעצמה את הערכים והכבוד שאבדו. המחשבה הזאת, לרגע, על ימים בהם הפלייאוף האירופי היה כמעט מובטח, והחלטות שהתקבלו במשרדים היו מתוך הבנה שכאן לא מקבלים אף הפסד, הדליקה ניצוץ שכמעט והיה כבוי לחלוטין. זו שאלה גדולה אם והיכן הוא עדיין דולק. מחאות השלטים כנגד ההנהלה לא מביאות איזו בשורה אמיתית על מצב הקבוצה, הן בטח לא מייצרות דרך חדשה לקבל החלטות במשרדי הקבוצה, ואת זה לא צריך לספר לאוהדים במילים, המציאות מיישרת קו ברור עם שאיפות המועדון והרצון שלו להיות תחרותי ולייצר עליונות. כי עם כל הכבוד לזאק הנקינס שהגיע, לא רק שהוא לא מייצר יתרון באירופה, ספק אם נגד קבוצות הצמרת בליגת ווינר סל הוא מביא איכות שעולה על שחקני הצבע של הרצליה, העמק ובטח שלא נגד שתי האדומות. בנוסף, מחירי הכרטיסים שלא מסמנים על ירידה באיכות המוצר (250₪ לכרטיס בודד למשחק ליגה נגד הפועל ירושלים) מלמדים אותנו על אפס בהבנת הסיטואציה והרצון לשדר משהו חדש לאוהדים. לא יתרון באירופה, זאק הנקינס. צילום: מאור אלקסלסי, באדיבות ליגת ווינר סל אז מקום בטוח לחוויות הצלחה במכבי תל אביב של 2026 אני כבר לא מוצא, והתקווה במשחקים הפכה ל"רק היום". שלפחות הפעם ינצחו, שיגנבו, שיצליחו לחזור למשחק. פעם אחר פעם ההגנה ושפת הגוף משדרים לכולם שסף השבירה הוא נמוך מאוד, מהר מאוד ברור שזאת לא קבוצה שמסוגלת להפוך את הסיטואציה, לא במשחק, לא בעונה, ולא באירופה. לסיכום, המלחמה של אוהדי מכבי נמצאת ביכולת שלהם, או יותר נכון בחוסר היכולת שלהם להציב גבולות ברורים להנהלה שלא מראה רצון לשנות את כללי המשחק. הצבת גבולות נמצאת ברגע שבו אתה קונה כרטיס, מנוי או מוצר בחנות המועדון. ימים יגידו.

מה מגדיר קבוצה גדולה? זו שאלה שיצא לי לחשוב עליה לא מעט, בעיקר אז, שם. כשהייתי שם הייתי בונה לעצמי רשימות. רשימות על כל דבר שאפשר לחשוב עליו, מאוכל שאני מתגעגע אליו ועד רמת הכדורסלנים בליגה הלאומית. באחד הימים ניסיתי להבין אילו קבוצות גדולות באמת יצא לי לראות, ויצאתי עם כמה מסקנות. רמז: הפועל מודל 25/26 לעולם לא תיחשב לאחת כזאת בלי קשר להישגים שלה. קודם כל הבהרה. אני מדבר אך ורק על קבוצות שראיתי. בוסטון הגדולה או יוגופלסטיקה ספליט מחוץ לשולחן, סליחה לבוגרים מאיתנו. אז מה מרכיב קבוצה גדולה? בראש ובראשונה כישרון. בלי כישרון קשה מאוד לייצר קבוצה גדולה. אבל זה לא מספיק. מעבר לכישרון יש את הפרסונות. קח אדם מן השורה ותשאל אותו איזו קבוצה הוא זוכר יותר, הספרס של תחילת המילניום או הלייקרס. סביר להניח שהתשובה תהיה הלייקרס. האם הם היו טובים יותר? אני בספק. הגורם המרכזי כאן הוא האנשים. קשה להימשך לטים דאנקן והרבה יותר קל לאהוב את שאקיל. קשה להתחבר למשחק של ברוס בואן והרבה יותר כיף לראות את רוברט הורי. אפילו בעמדת המאמן, פופוביץ אולי המאמן הטוב מכולם אבל פיל ג'קסון הוא פיל ג'קסון. עוד מרכיב קריטי הוא יריבות. אם אין מישהו בצד השני שנותן פייט, מה בעצם יש לנו. היריבויות של שנות התשעים בין שיקגו ליוטה ולדטרויט בנו בעיניי את המורשת של ג'ורדן. ואני טוען, ואולי זו דעה לא פופולרית, שאם אין קארל מלון, איזיאה תומאס ואפילו פטריק יואינג, ג'ורדן הוא לא מי שהוא. סופרלטיבים לסופרמן הם לאחרונה קצת סקסיים אז אשתמש גם אני. גם סופרמן בלי הנמסיס שלו הוא קצת לא מעניין. כל סופרמן חייב גם לקס לות'ר. והמרכיב האחרון, ואולי החשוב מכולם, הוא עניין. וכאן אני מגיע לקבוצה הגדולה ביותר שיצא לי לראות, מכבי תל אביב של עונת 2003/04. על ה NBA אפשר לדבר בלי סוף, אבל הפורמט, תקרת השכר ושלל מנגנונים אחרים, בעיניי, שוחקים את הרומנטיקה. באירופה זה סיפור אחר. נלך קצת אחורה. מכבי של 2000/01 לקחה את הסופרוליג בפעם האחרונה. אני זוכר את הקבוצה ההיא, נייט האפמן, אריאל מקדונלד, בורשטיין בתחילת הדרך, הנפלד כדבק. ואז קרו שלל דברים שגרמו למכבי לאבד את הדרך. מעבר רוב אריות היבשת ליורוליג, רק כדי שמכבי תחליט לעשות את המעבר שנה אחרי כולם, ובראש ובראשונה האינתיפאדה השנייה. מכבי המשיכה לשחק בישראל, אבל הזרים כבר לא רצו להגיע. אפילו פארקר, שכבר הספיק להגיע, עזב. ככה הגיעו זרים שלא הותירו חותם, קווינסי לואיס, בנו אודריך רגע לפני שפרץ. כן, וויצ'יץ כבר היה, אבל זו לא הייתה מכבי גדולה. כעבור שנה הכול השתנה. פארקר חזר, באסטון הגיע, והגיע עוד אחד, מהשחקנים האלה שמשנים הכול, שאראס. הוא לא השומר הכי טוב, לא החודר הכי טוב, אבל הוא זה שמסוגל להחטיא שמונה שלשות ברצף ולקלוע דווקא את התשיעית כשזה חשוב. כל העונה הזאת הייתה ככה. הייתה תחושה של קסם באוויר. ניצחונות בשנייה האחרונה הפכו לשגרה. אם זה על סיינה ואם זה על צסק"א, חזרות מבורות עמוקים וסלי ניצחון בלתי נתפסים. זו הייתה עונה של קסם. לא הכול הלך קל, ומכבי הגיעה למשחק האחרון בטופ 16 כשהיא חייבת ניצחון מול ז'לגיריס בהיכל. מכבי של אותן שנים הציגה כדורסל שפשוט היה כיף לראות. הפיק אנד רול של שאראס, ניקולה עם החוכמה שלו לעשות תמיד את הפעולה הנכונה, באסטון חותך לאליאופ. וכמובן, אם נתקעים, תמיד אפשר לסמוך על ה־MVP ובעיניי השחקן הכי טוב באירופה בכל הזמנים (אבל זה כבר עניין לטור אחר) אנתוני פארקר, הכי קרוב לג’ורדן של אירופה. בהגנה זה היה קצת סיפור אחר. קבוצות חגגו על מכבי עם שלשות, והדבר שאני זוכר שהכי כאב לי תמיד היה הריבאונד. קבוצות היו מחטיאות, מחטיאות, מחטיאות ולא מפסיקות לקחת ריבאונד. ובכן, קצת קשה לשמור כשיש לך קבוצה עם ניקולה ושאראס בחמישייה. אבל אתם יודעים מה? זה אולי רק מדגיש עד כמה זו הייתה קבוצת התקפה אדירה, וכמה היא הייתה קבוצה מיוחדת. וכמובן שאי אפשר בלי צוות האימון. פיני הוא… ובכן, פיני. ובלאט הוא מנטש. והצמד הזה התאים כמו כפפה ליד. רעיונות חדשניים, חשיבה מחוץ לקופסה, וכדורסל שגרם לי להתרגש וליהנות כמו שלא נהניתי קודם. סטארט־אפ ניישן אמרנו, לא? עוד בקיץ ידענו שהפיינל פור יהיה בתל אביב. בשביל מכבי זה היה להיות או לחדול. אם היא מנצחת היא מארחת. אם היא מפסידה היא רואה את אריות היבשת חוגגים בהיכל מהיציע. וז'לגיריס של אז היא קבוצה גדולה. סאבוניס כבר היה אחרי השיא, אבל עדיין בלתי ניתן לעצירה. טאנוקה בירד, אד קוטה, ועוד רבים וטובים. יש קטע עם משחקים בלתי נשכחים. ברגע שראית אותם, אתה לא שוכח איפה היית, עם מי, ומה בדיוק קרה. ובעיקר יש את ההתנשאות הקטנה על מי שלא ראה. ישבתי עם אבא שלי בסלון. צעקות, עצבים. אמא מבקשת שנהיה בשקט. האמת, רוב המשחק היה פשוט מעצבן. חזרתי וראיתי אותו שוב. את השקט ביציעים בסוף, את הלחץ, את ההפסד שנראה בלתי נמנע. התוצאה מטעה. מכבי לא באמת הייתה קרובה. היא הייתה בפאניקה. וז'לגיריס? היא החליטה פתאום לעשות את כל הטעויות האפשריות. זה התחיל בעבירה מטופשת על שלוש זריקות לשאראס, המשיך בהגנה רעה, הגיע לשיא בהחטאת שתי זריקות עונשין של שחקן שבדרך כלל לא מחטיא, וכמובן הכניסה המוקדמת של טאנוקה בירד לריבאונד. כל זה השאיר למכבי שתי שניות, מינוס שלוש נקודות, כששאראס ופארקר כבר עם חמש עבירות. וכך קרה ששחקן של תשע דקות בממוצע למשחק מוסר מסירה של מגרש שלם לשחקן ספסל נוסף. ז'לגיריס יכולה לעשות עבירה ולגמור את המשחק, והיא לא עושה. שארפ קולע שלשה. הארכה לפרוטוקול. גם הפיינל פור עצמו היה לפרוטוקול. ניצחון על צסק"א בחצי הגמר, ואז פירוק היסטורי של סקיפר בולוניה. ארבעים וארבע הפרש, 118-74 מול קהל ישראלי באקסטזה, ואני מדבר על קבוצה ששיחקו בה בלינלי, דלפינו, פוצ'קה ובאזילה, לא מנמושות היבשת. מכבי המשיכה לעוד גביע אירופה והייתה רחוקה משחק אחד משלישי ברצף. אבל בעיניי, המשחק ההוא מול ז'לגיריס הוא הצדק הפואטי. אם מכבי מפסידה שם, אני בספק אם הסגל הזה נשאר. וזה היה סגל היסטורי. אחרי השנה השלישית השושלת התפרקה. שאראס, באסטון ופארקר הלכו ל-NBA. פרט לפארקר, שנטע שם יתד רצינית, השניים האחרים דישדשו. באסטון העביר כמה שנים בליגה בניסיון כושל להצליח, לפני שפציעות הכניעו אותו, הוא אפילו הספיק לחזור לישראל לשבעה משחקים דיי עצובים בבני השרון לפני שהכל נגמר. שאראס העביר שנתיים בפייסרס ובגולדן סטייט, אפילו לא הגדולה, כמעט בלי לשחק. הוא חזר לאירופה והעביר את שאר הקריירה בקבוצות גדולות, אבל בעיניי הוא כבר לא היה אותו שאראס. אפילו פיני ובלאט עזבו, ואיתם הקסם. היו שנים טובות, היו פיינל פורים, אפילו אליפות יורוליג עם נס מילאנו, אבל את תחושת הקסם ההיא לא חווינו שוב. ואז הגיעה עונת 22/23. זו לא אותה מכבי ולא אותו קסם, אבל היו קווי דמיון. קבוצה רחוקה משחק אחד מפיינל פור. שינויים קוסמטיים. ואני, שחזרתי לצפות באדיקות, הרגשתי שאולי אפשר. המצב הביטחוני, כמו גם מצבי האישי, מנעו מזה לקרות. הקבוצה התפרקה, ונשארה תחושת מה היה קורה אם. אם שארפ מחטיא. אני עומד בדעתי. מכבי של אותן שנים היא הקבוצה האירופית הכי טובה שראיתי. ובמקביל אני אומר, בלי המשחק ההוא, אני לא בטוח שזה היה קורה. וברשימות שלי, אלו שהייתי מריץ בראש, מי השחקנים שאני זוכר מכל הזמנים ובכל ליגה שאתם יכולים לדמיין, קבוצה אחת חזרה שוב ושוב. כשחושבים על קבוצה גדולה, להבדיל מסתם קבוצה טובה, מסתם אוסף של שחקנים, מבחן הזמן הוא המבחן האמיתי, ואתם יודעים מה? פרט לכוכבים, זכרתי גם את אסף דותן וברונו שונדוב ובעיני זה אומר דרשני. מכבי של אז לא הייתה העשירה ביותר, היא לא קנתה הצלחות, היא נתנה אוירה רומנטית. אולי קצת בשונה מקבוצות אחרות שבעיני לא יהיו לעולם קבוצות היסטוריות. קבוצות כמו צסק״א של אותם שנים, אנדולו עם לארקין ומיציץ׳ ואפילו הפועל תל אביב מודל 25/26 בעיני לא יהיו לעולם קבוצות היסטוריות, ואני חושב באמת שקבוצה היסטורית היא אחת שבסופו של דבר השלם עולה על סך חלקיה ומכבי? מכבי היא הייתה כזאת.

תחושות הן עניין סובייקטיבי שקשה לפרשן, אבל בנוגע למה שקרה אתמול אוכל לנסות לפחות לשתף בחוויה האישית שלי. בעודי יושב על הספה באולפן ביזי פודקאסט, בין פיצוח לפיצוח, כשעל הלוח במדריד רק שתי נקודות יתרון לריאל, אמרתי לשותפי פיני גרשון שישב לצידי: זה כאילו צמוד, אבל מרגיש כמו 15 הפרש. הוא הינהן בהסכמה (בכל זאת, גם הוא פיצח באותו זמן). כמה דקות אחר כך, באמת היה 15. מכבי ת"א סיימה את המחזור הכפול בספרד עם שני הפסדים. לגיטימי. ועם 22- בהפרש הסלים. גם זה לגיטימי. היא הייתה פחות טובה ועמוקה, והיא לא התפרקה. סופר-לגיטימי. אבל גם לא הייתה לה תקווה. קחו שתי דוגמאות: * 5:56 דקות לסיום בברצלונה, ביום שלישי, צימקו הצהובים ל-77:72. אלה הרגעים שבהם רוב הקבוצות פונות לגארד/ים הכוכב/ים שלהן ומחפשות ישועה. במכבי אין כזה כרגע, ואת כל הזריקות הבאות לקחו שחקני הפנים. כמעט שלוש דקות חלפו עד שתמיר בלאט ירה כדור לסל (וקלע), אבל בארסה כבר ברחה מחדש ל-76:86. * הדבר הכי קרוב למשחק חי שהיה אתמול, התרחש 4:30 דקות מהבאזר. מכבי הקטינה ל-90:78, וסרג'יו סקאריולו נאלץ להזעיק את מריו הזוניה בחזרה מהמנוחה על הספסל. ג'ימי קלארק עוד הספיק להחטיא כדור בדרך, והסל הבא של גארד (ג'ון דיברתולומיאו) הגיע חצי דקה לסיום, בשיאו של הגרבאז', 98:83. וזה מספר חלק מהסיפור של הקבוצה הזו כרגע. אמרנו, ונגיד שוב: הגעתו של איפה לונדברג (ששיחק את כל השבוע הזה תוך כדי מחלה) סידרה ואיזנה ושיפרה ושידרגה והייתה שווה כמה וכמה ניצחונות, כל עוד היה איזשהו עומק לשחק איתו. כל עוד היה מה לסדר. כל עוד היה את מי לאזן. ברגע שלוני ווקר הצטרף לג'ף דאוטין המושמץ במצבת הפצועים, השמיכה שוב התבררה כציפה של כרית, במקרה הטוב. במהלך המחזור הכפול הזה, צעדה מכבי ת"א ביתרון במשך 13 דקות ו-14 שניות (מתוך 80 דקות). 1:31 דקות נגד ברצלונה, ו-11:43 דקות מול ריאל; 13:14 דקות במחצית הראשונה, ו-0:00 דקות במחצית השנייה. כדי להימנע מקריסה מהירה בפתיחה, סטייל הפאלאו בלאוגראנה (32:14 בפחות מתשע דקות), ביצע עודד קטש שני שינויים בחמישייה: מרסיו סנטוס פתח במקום רומן סורקין, בעוד וויל ריימן נבחר על חשבונו של אושיי בריסט. המטרה: להעביר מסר פיזי. לא שבריסט הוא הבעיה ההגנתית של הצהובים (ולא שסנטוס הוא הפתרון), אבל ריימן זה משהו קצת אחר. והוא הוקפץ בעיקר כדי לשמור על מריו הזוניה. הסופרסטאר הקרואטי קיבל יחס, ובכן, של סופרסטאר. מצד אחד, לא ברור למה; הוא נמצא בעונה די בינונית במושגיו האישיים, ובמקום לכבוש את מדריד אחרי לכתו של דז'נאן מוסא, הבנאדם הפך לסייד-קיק של טריי ליילס. מצד שני, ממש ברור למה; האיש רואה יריבות ישראליות ונדלק. 19.6 נקודות, 68% לשתיים, 6.3 ריבאונדים ומדד 21.3 יש לו מול מכבי והפועל ת"א. טוב, אז כנראה הנוכחות של הריימן לא ממש עזרה. הגירסה הנוכחית של ריאל, צריך להודות, שווה פחות מסך חלקיה. בקיץ תוקנו חלק מהטעויות של העונה שעברה, והובא דם חדש ומרענן בדמותם של ליילס, צ'ומה אוקיקי ותיאו מאלדון לצד הזוניה והווטרנים, אבל זה לא זה. יש משהו כבד ושבלוני, אפילו קצת כבוי, בדרך שבה הקבוצה הזו משחקת תחת משטרו של סקאריולו. מול מכבי ת"א זה הספיק למחצית אחת מותחת, לפני שהספרדים פרשו כנפיים ועפו. ברבע הראשון הם נתקעו על 1 מ-6 לשלוש (21 נקודות), אבל זו הייתה סטיית תקן. ברבע השני המריאו ל-5 מ-7 (27 נקודות), בשלישי פגעו ב-3 מ-8 (28) וברביעי קינחו עם 3 מ-6 (22). המשחק הסתיים ב-86:98, שמוכרת לשתי הקבוצות מפעם. זה מה שהורה הלוח אי אז ב-2014, בסיומו של גמר היורוליג במילאנו, כשהקבוצה בצהוב הניפה את הגביע השישי שלה, בתום הארכה. הכל התהפך מאז, לא רק התוצאה. בשבוע הקרוב מצפים למכבי ת"א שני משחקי בית גורליים. ביום ראשון הפועל ירושלים, שחוזרת ליד אליהו אחרי ההצגה הגדולה מול הפועל ת"א; וביום חמישי ז'לגיריס קובנה, ש... חוזרת ליד אליהו אחרי ההצגה הגדולה מול הפועל ת"א. לא מעט השתנה מאז הביקור האחרון של מכבי בביתה במסגרת היורוליג. תחשבו על זה: בדיוק לפני שבוע התעוררו אוהדיה לבוקר עם רצף של תשעה ניצחונות, וכשהם (או לפחות התמימים שביניהם) בטוחים שעליהם למהר ולחבר שיר שחקן לטייריק ג'ונס. למשחק הבא בהיכל הם יגיעו בוגרים יותר, נאיבים פחות, ומוטרדים הרבה יותר. שני ניצחונות יחזירו איזשהו שקט (לקבוצה, ולא למועדון), הפסד - ובטח שניים - והמתיחות הגואה גם כך כבר תאיים להתפוצץ.

מלא מעט בחינות, המשחק של מכבי תל אביב אתמול במדריד היה לא רע, בכל הנוגע ליכולות שלה. אני אנסה לדייק את זה, ברשותכם: המחצית הראשונה של הצהובים, אל מול השקט שנשאר באולם המארח, הייתה ממש אחלה בסטנדרטים שלהם. הם יחסית שמרו, למרות שאף בעיה לא נפתרה. הם התקיפו לא רע, למרות שעדיין אין ווקר (אגב, מישהו מוכן לעדכן בבקשה מה קורה עם ווקר?). הם גילו אגרסיבות בכל מיני פרמטרים של המשחק, כולל בכל הנוגע לסגירות ריבאונד בצד אחד ונסיונות ריבאונד בצד שני. ובתוך 20 הדקות, עת תהו מי מה ומו, הראה לוח התוצאה שריאל מדריד עדיין קלעה 48. ושלמרות הכל, היא עדיין מובילה. וכמו בשיר של פלד, אין יותר טוב מזה. במחצית השניה כבר קרה כל מה שכולם ידעו שיקרה. עכשיו, ברשותכם, נלך אחורה. הנקודות הראשונות של ריאל לא העידו על מה שיקרה ברבע הראשון, הרבע ההגנתי הכי טוב של מכבי תל אביב במשחק. מצד שני, הן כן העידו על מה שיקרה בהמשך. בחיאת, תראו את הדבר הזה ותגידו לי איך אפשר. כמו לא מעט קבוצות אחרות, מסמנת ריאל מדריד את בלאט כחוליה החלשה והולכת עליו על ההתחלה. לג'יט. קטש מנסה להחביא אותו על אבאלדה? פיק נ' רול הזוניה ואבאלדה. וזהו. תראו בעצמכם ותגידו לי איך אפשר. ואני אפילו לא מדבר על העזרה של סנטוס וגו. בחיאת, מה זה הדבר הזה? (0:47) אפרופו להחביא על אבאלדה. הנה נקודות 3 ו-4 של ריאל. של אבאלדה. מי שומר עליו? בלאט. מה אבאלדה עושה? כלום. עובר דרכו בדרך לנקודות שאינן קשות. (1:11) הלאה. אחרי שהראנו לכם את 4 הנקודות הראשונות שלה, הנה סל השדה השלישי של ריאל. ואני משאיר לכם לנחש מי על מי. עזבו, אני אגלה. הנה אבאדלה. גב לסל. מי שומר? תמיר בלאט. מי שומר בתכלס? אף אחד. וכן, מנסים להפנות את אבאלדה לקו הבסיס. סבבה, אחי. (1:32) למרות זאת, כאמור, מכבי תל אביב כן מצאה פתרונים וכן לקחה מריאל מדריד, בלא מעט דקות של המחצית הראשונה, את הדברים האלו. את יתרונות המאצ'אפ האלו את מהלכי הגב לסל האלו. וזה לזכותה וזה לזכות המאמן שלה. מה שלא לזכותה ולא לזכות המאמן שלה זאת הדקה, פחות או יותר, שבה נגמר המשחק הזה. מכבי תל אביב, כאמור, החזיקה מעמד פלוס בשלבים די מתקדמים של המשחק. עם הכדורסל של, עם השחקנים של. ואז קיבלנו דקה וקצת של כל הצרות ההתקפיות על סטרואידים. 6 דקות וחצי לסיום הרבע השלישי, כשהיא במינוס 2 בלבד, יוצאת האורחת להתקפה. למכבי תל אביב יש אלמנט מתוך התקפת המעבר שאיתו היא רצה יפה. מריצים 77, כלומר שתי חסימות פיק נ' רול עוקבות, אבל יש את החוסם שבכלל חותך פנימה. במקרה הזה זה היה ג'יילן הורד. ומכבי כמו מכבי, ובלאט כמו בלאט, פשוט מגביה בדרך אלי אלי-הופ. הבעיה היא שיש גם קבוצה שניה שיודעת, כמו כולם, מה קורה, והזוניה פשוט תולש את המסירה בדרך לכדור לבן. כי אין יותר צפוי מזה בעולם. כי אין יותר מיותר, שחצני ולא ענייני מזה בעולם. הלאה. עברנו חצי דקה קדימה. כמו לכל קבוצה בעולם, למכבי יש תרגיל מתוך אלמנט שנקרא שיקגו. בלאט מקבל חסימה אחת בלי כדור ואז את הכדור מהגבוה השני, במקרה הזה סורקין. ואז חסימת פיק נ' רול. איזה כיף. ואז עוד אחת. ריגושים בכל הגוף. ואז מגביה את הכדור. לאף אחד. למה? אני שואל ברצינות. למה? הלאה. עוד חצי דקה קדימה. הכדור אצל בלאט. אני חוסך מכם את שם התרגיל ואת האלמנט. כדרורים כדרורים כדרורים כדרורים, שהאחרון מהם על הרגל שלו, בדרך לעוד איבוד של תמיר בלאט. ובהגנה, ברגעים האלו? מאחר שהיא לא יורדת להגנה ולא באמת שומרת, מכבי תל אביב בדקות הראשונות של הרבע השלישי בעיקר תופסת בידיים. ונכנסת לבעיית עבירות קבוצתיות מוקדם מאוד. מוקדם מדי. מה שמקרב מאוד את ריאל מדריד לשלב שבו היא מגיעה לנקודות (עוד יותר) קלות. כשתמיר בלאט יורד אלי ספסל, אחרי רצף התקפות מהגיהנום, הפער כבר יהיה 10. מכבי תל אביב מזה כבר לא תחזור. באמת של החיים? תם הטקס. רצף התקפות מהגיהינום, תמיר בלאט. צילום: אלעד גולדשטיין, מכבי Rapyd תל אביב 3 נקודות לסיום: 2<3 – כל תכנית המשחק ההגנתית, פחות או יותר, מתבססת והתבססה על הנחות, תקוות ותפילות שריאל מדריד תחטיא. עוזרים מפה, מרמים משם. יו נואו. והיא באמת החטיאה מהלך כרבע וחצי. אבל אז כבר לא. ריאל מדריד עשתה אתמול 14 שלשות ב 48%. ו-21 זוגיות ב 60%. קשה מאוד לשחק מול קבוצה עדיפה, שגם פוגעת. ברגע שהכדורים מבחוץ נכנסו, זה היה רק עניין זה זמן. הרוטציה – 12 שחקנים שילב לו סקריולו במחצית הראשונה, כולל כמה כאלו שגרמו לו נזק. במחצית השניה, אחרי איסוף הנתונים, הוא פחות או יותר ויתר על גארובה, יוי ולן. שחמט. יותר טובים, נו – ואולי זאת השורה התחתונה. ריאל מדריד לא באמת באזור החיוג של מכבי תל אביב. יש לה מאסה פסיכית. יש לה סנטימטרים פסיכים. להבדיל ממכבי תל אביב, יש לה רכז. שממש טוב בכדורסל. יש לה פורווארדים כמו הזוניה וליילס שיכולים לעשות סל לעצמם. במונחי יורוליג, ריאל מדריד היא קבוצה טובה. במונחי יורוליג, מכבי תל אביב היא לא קבוצה טובה. לא מסובך. שבת שלום. שכל החטופים יחזרו כבר הביתה. שכל החטופים יוחזרו כבר הביתה. כולם כולם כולם כולם. שיהיה לנו טוב.

לפעמים אני צריכה לעצור לרגע, לקחת נשימה עמוקה ולצבוט את עצמי כדי להיזכר שזה באמת קורה. שזה אותו שחקן. בזיכרון שלי, שהפך פתאום לרחוק כל כך, אבדיה הוא עוד שחקן משלים ביורוליג, כזה שנלחם על פירורי דקות ועל מקומו ברוטציה תוך כדי שהוא מנסה להוכיח שהוא שייך לרמות הגבוהות. לפני שנייה וחצי במושגים של קריירה, הוא עוד היה הכינור השלישי בקבוצה חלשה במזרח, כזה שחטף דאנק מפלצתי על הראש משחקן שולי שאת שמו כבר שכחנו מזמן. אבל אז הגיעה עונת 25/26 וכולנו פתאום מבינים שלא מדובר באבולוציה רגילה, אלא בפיצוח מוחלט של השיטה. כשרואים אותו היום במודה סנטר, כשהידיים נפרשות לצדדים בתנועת ג'ון סינה המפורסמת והקהל בפורטלנד שואג "MVP", ברור לכולם שזה כבר מזמן לא רק גאווה מקומית שלנו. זו הכרה בעובדה הפשוטה שמדובר באחד המנהיגים הדומיננטיים בליגה הטובה בעולם. ארבעת המשחקים האחרונים של פורטלנד לא היו רק עוד רצף של ניצחונות, אלא הצהרה שהפכה את הדיון על היכולת של אבדיה למיותר. עם ממוצעים של 26.8 נקודות, 9.8 אסיסטים ו-8.3 ריבאונדים למשחק, הוא התבסס סופית כמנוע שסביבו הכל עובד וכשחקן שפשוט מפרק את היריבות שלו מנטלית. בתוך הרצף הזה, התרחש גם "הקרב" החשוב מול לאורי מארקנן שהגיע כתזכורת לכך שב-NBA אין ואקום; זה כנראה היה מאבק ראש בראש על הכרטיס לאולסטאר בלוס אנג'לס, ואבדיה פשוט הבהיר לכל מי שצפה מי הראוי ביותר להיכנס לשם ללא דיון. הדומיננטיות שלו מול מארקנן הייתה כל כך מוחלטת, שהוא בכלל לא נדרש לעלות לרבע הרביעי. למרות מספר הנקודות הגבוה שלו, מארקנן כמעט ולא הורגש במהלך המשחק. בזמן שהוא עוד הזיע בניסיון נואש לצמצם נזקים, אבדיה כבר נח על הספסל בחיוך של מי שיודע שהעבודה הושלמה ושאין יותר שום מקום לספק לגבי הבחירה בו. המעמד החדש הזה הוא תוצאה של שילוב נדיר בין נתונים פיזיים למנטליות של טורף. ההתקדמות האסטרונומית שלו נובעת מכך שהוא סוף סוף למד להשתמש בכל הכלים בארגז בבת אחת: הגודל של פורוורד עוצמתי, מהירות של גארד וכישרון הטהור שהיה שם תמיד. אבל המרכיב הסודי הוא המנהיגות. הוא משחק עם ביטחון עצמי שגובל ביהירות חיובית, כזו שמאפשרת לו להחזיק את הכדור בידיים כשהשעון אוזל ולא לרעוד. המעבר שלו לעמדת הרכז דרש שינוי מנטלי עמוק, והעובדה שהוא מוביל את הליגה בכמות הדקות על הפרקט מלמדת על סירוב עיקש לוותר על אף רגע של שליטה. וגם על אמונה שלמה של הצוות המקצועי ביכולות הפנומנליות שלו. אבדיה מוכיח שהוא לא רק שחקן כדורסל מצוין, הוא גם אדריכל של המשחק. מה שכיף לראות זה שהשינוי הזה לא נעצר רק אצלו, אלא מקרין על כל הקבוצה. הקסם האמיתי הוא הדרך שבה הנוכחות שלו מרימה את כל מי שסביבו, כשאבדיה הופך למגנט שמושך אליו את כל תשומת הלב של ההגנות היריבות ומייצר לאחרים אוויר לנשימה. שחקנים כמו דנובן קלינגן וטומאני קמארה, שנראו מעט אבודים בתחילת העונה, מצאו פתאום את הקצב שלהם. מספיק להסתכל על הנתונים של הרוקי קיילב לאב כדי להבין את גודל ההשפעה: אם בתחילתה של 2025, כשהוא הפך לשחקן רוטציה קבוע בשל מצבת הפצועים, הוא התקשה למצוא את הטבעת וסיפק רק 38 אחוזים מהשדה בקושי, הרי שבארבעת המשחקים הראשונים של 2026, תחת ניהולו של אבדיה והשינוי שהקבוצה יצרה עם גילוי המשחק הקבוצתי ופחות משחק כדררת אישית, הוא זינק לממוצע של 21.5 נקודות למשחק בכמעט 50 אחוזים מהשדה. כשאבדיה על המגרש, הלחץ מהגארדים היריבים פשוט נעלם. לאב, שפתח את העונה בצורה מגומגמת עם אחוזי קליעה נמוכים, מקבל פתאום מבטים פנויים ומרחב תנועה שלא היה לו קודם. היכולת של אבדיה למצוא את האיש הפנוי בשבריר שנייה הפכה את לאב למכונת ירייה קטלנית, וזה הסיפור כולו. הוא לא רק מוסר אסיסטים, הוא בונה את הביטחון של החברים שלו מחדש ומאפשר להם לפרוח לצדו בלי הפחד לטעות וזה מה שמסמל במדוייק את השינוי האסטרונומי שאבדיה ביצע בעצמו, ובקבוצה. הדומיננטיות הזו הביאה איתה גם את תואר שחקן השבוע במערב, ועבור מי שלא חי את הסטטיסטיקות והרפרנסים ההיסטוריים, חשוב לעצור ולהבין את עומק האירוע: אבדיה הוא השחקן הראשון של פורטלנד שזוכה בפרס הזה מאז שדמיאן לילארד עשה זאת בפברואר 2023. ב NBA פרס שחקן השבוע הוא הנקודה שבה הליגה מפסיקה להתייחס אלייך כאל פוטנציאל או כאל סיפור נחמד, ומתחילה להתייחס אלייך כאל כוח שצריך להיערך אליו בחדר הווידאו. זו הצהרה רשמית של הליגה שהחליטה שבאותו שבוע, הילד מהרצליה היה השחקן הכי משפיע בחצי מהיבשת, כשהוא משאיר מאחור ענקים כמו סטף קרי וקוואי לנארד והופך רשמית לבעל הבית החדש של המועדון. המעמד הזה בא לידי ביטוי בנתונים שהם הרבה מעבר לכישרון גולמי - הם מראים על בגרות. הוא מוביל את הליגה בכמות זריקות העונשין ובקליעות מהקו, נתון שמספר את כל הסיפור על המהפך המנטלי שלו: הוא כבר לא מחפש את הנתיב הנוח לסל, הוא מחפש את המגע, מחבק אותו ומשתמש בגוף שלו כדי לכפות את הרצון שלו על ההגנה. ראינו את זה בצורה הכי מזוקקת שיש בשלושת מהלכי סל ועבירה רצופים שלו בסיום הדרמטי הלילה מול יוסטון; הוא לא רק קלע, הוא פירק את היריבה מנטלית. כולם ראו את הפרצוף של קווין דוראנט ברגע שריקת העבירה. כשהוא מוביל את הליגה עם 18 אסיסטים בדקות הקלאץ', אנחנו מבינים שזה לא רק קור רוח, זו שליטה אבסולוטית בקצב של המשחק הכי מהיר בעולם. בלי להצהיר הצהרות, ובלי לפתוח פה, בשלב הזה של העונה, המילה All-NBA היא כבר ממש לא מילה גסה (טפו חמסה שום בצל) אם פעם תהינו אם הוא בכלל יכול להיות שחקן חמישייה לגיטימי, היום הדיון עבר לשאלה לאיזו חמישיית עונה הוא ייכנס. הביצועים שלו, היציבות המוחלטת והעובדה שהוא לא הפסיד משחק אחד מתחילת העונה, מציבים אותו בשורה אחת עם הטופ של הליגה. אפילו אגדות כמו דני גרין ואייזאה תומאס כבר לא יכולים להתעלם מיכולותיו הפנומנליות ומדברים עליו כעל מנהיג מהשורה הראשונה בפריים-טיים. אפילו לברון ג'יימס, שאבדיה נמצא מעליו במירוץ לאולסטאר כבר מתחילת ההצבעה, בחר לפרגן לו מאוד יחד עם סטיב נאש שבחר לדבר עליו באופן ספציפי, ואני מצטטת "הוא שחקן טוב, שחקן ממש טוב". השאלה שכולנו שואלים עכשיו היא האם יש לו בכלל תקרה. נדמה שכל פעם שאנחנו מבקרים אלמנט מסוים במשחק שלו או תוהים מה הוא עוד יכול להוסיף, הוא פשוט עולה למחרת למגרש ומיישם את זה. רצינו מנהיגות? קיבלנו שחקן שמזיז את החברים שלו כל התקפה גם בלי להוביל כדור. רצינו אגרסיביות? הוא מוביל את הליגה בסחיטת עבירות. הלילה האחרון היה עוד הוכחה לכך, כשהוא קלע מעל 40 נקודות בפעם השנייה בקריירה שלו תוך שהוא ניגש לקו העונשין 15 פעמים ומתוכם מדייק ב-13 זריקות. הופעה שרק מדגישה עד כמה הוא מסוכן בכל פעם שהוא מחליט לקחת את המשחק עליו. השאיפה הבאה היא כבר לא רק האולסטאר בלוס אנג'לס, אלא חתימה על דפי ההיסטוריה של הליגה כולה. אנחנו רוצים לראות אותו ממשיך להיות האיש שכולם נושאים אליו עיניים, והאמת היא שהוא כבר לגמרי שם. בסופו של יום, המעמד של אבדיה ב-2026 הוא כבר לא נושא לדיון או פרשנות. היא עובדה קיימת בשטח. כשמביטים על הדרך שעבר, מהימים שבהם חיפש את עצמו על הספסל באירופה ועד לרגע שבו הוא מכריע משחקים ב-NBA במו ידיו ומוביל את הליגה בסטטיסטיקות ששייכות לשמות כמו יוקיץ' ודונצ'יץ', מבינים שלא מדובר רק בכישרון שצף, אלא בנחישות שפשוט סירבה להיכנע לתקרות זכוכית. אותה תנועת ג'ון סינה שמדליקה את המודה סנטר היא הרבה יותר מחגיגה; היא תזכורת לכך שהילד שפעם היה המטרה של דאנקים מפלצתיים, הוא היום האיש שמנהל את ההצגה ומחלק את הקלפים עבור כולם. פעם תהינו איפה הגבול שלו, היום ברור שהגבול היחיד הוא זה שיציב לעצמו. אנחנו רק זוכים לשבת בשורה הראשונה ולראות אותו כותב את ההיסטוריה מחדש.