איך הפועל ת"א הצליחה להפסיד לקבוצה הזאת?

"זו עדיין קבוצה בעייתית. זו עדיין קבוצה בינונית. זו עדיין קבוצה שאינה מסוגלת להיות תחרותית או הישגית לאורך זמן ביורוליג. תסתכלו על השבוע הבא - ביום שלישי ברצלונה ובחמישי אולימפיאקוס (בהצלחה עם זה) - ותבינו. אם הניצחון יוביל את בעלי המועדון למסקנה המוטעית והכל כך אופיינית, שלפיה 'צריך רק סבלנות' ו'יהיה בסדר' - הרי ששכרם ייצא בהפסדם".

האזינו לאהרל'ה מקריא את הטור

7:28

במילים אלה, כולל ההערה שבסוגריים, סיימנו את התייחסותנו הנרחבת למכבי ת"א בבוקר שאחרי הדרבי. פחות משבוע חלף, ומי יכול היה לשער שהמציאות תטפח על פניהם של הצהובים. מי, חוץ מכולם. עדיין חסר להם רכז, עדיין אין להם סנטר, עדיין הם שבויים בשיתוק ההדדי המתמשך, עדיין הם משדרים שאין להם כל כך עניין בלהצליח להרכיב קבוצת כדורסל נורמלית. עזבו טובה. נורמלית.

אז כן, מכבי ת"א קיבלה בראש, וה-92:71 בסיום מול ברצלונה עוד עשה איתה חסד. הנה כאילו-ניסיון (לא באמת) להכניס את האירוע לפרופורציה בריאה: העובדות מספרות שלפחות פעמיים בעונה היא נוהגת לחטוף תבוסות מהסוג הזה.

* 107:74 למילאנו בבלגרד ו-100:71 לאותה בארסה אשתקד.

* 107:79 למונאקו, 99:70 לריאל מדריד ב"בית" ו-109:74 לפנרבחצ'ה ב"חוץ" לפני שנתיים.

* 116:87 לבאסקוניה ו-98:65 לריאל לפני שלוש שנים.

* 109:77 לאנאדולו אפס ו-90:73 לאולימפיאקוס (אחרי 35:8 ברבע הראשון) לפני ארבע שנים.

יאללה, נו, קורה. בעצם הכל בסדר, לא? כל עוד מכבי וברצלונה לא יסיימו באותו מאזן (ספוילר: הן לא יסיימו באותו מאזן), מה זה משנה אם הפער במשחק ביניהן היה נקודה, 21 או 33? הפסד הוא הפסד, וניצחון הוא ניצחון.

אז זהו, שלא הכל בסדר. הכל לא בסדר. והאדישות שבה מתקבלים הדברים בצד הצהוב של העיר היא מדהימה, ובעיקר מבטיחה שדוגמאות חותכות לכך יינתנו על בסיס שבועי. או יותר משבועי. מחר, כאמור, יש עוד משחק, ונגד יריבה חזקה יותר, שתנחת בסרביה היישר מהפסד ביתי כואב.

אדישות, פרק א'

על איזו אדישות אנחנו מדברים? לפני חודש וחצי בערך הוחתם קליפורד אומורי במטרה להשלים את קו הסנטרים הרעוע מלכתחילה. לפני כמעט חודש וחצי הבינו במועדון ששום דבר טוב לא ייצא ממנו, לפחות בהווה. חודש וחצי חלפו - והתגובה עדיין ממאנת להגיע.

שלושה שבועות עברו מאז ההפסד הכפול להפועל ירושלים בסופרקאפ ובגביע ווינר, שהוביל למסקנה כי נקודות התורפה האקוטיות מהקו הקדמי לא פוסחות גם על הקו האחורי. ושלוני ווקר עלול להתפתח לחתכת בעיה. ושג'ף דאוטין יכול להתפוצץ בכל רגע נתון (אהמ-אהמ), אבל לבנות עליו כרכז זה קצת יומרני. ושלקבוצה הזו יש צרה צרורה בכל הנוגע לקבלת החלטות, וחסר לה שחקן מנוסה כמו אוויר לנשימה. שלושה שבועות עברו - והתגובה עדיין ממאנת להגיע.

בינתיים שמענו על איפה לונדברג, ועל ניק קלאתיס, ועל לוקה מיטרוביץ'. וכלום לא באמת קרה. עוד חוזר הניגון: מכבי ת"א מחפשת חיזוק, וקבוצות אחרות מוצאות חיזוק. אצלה הכל ממשיך להיות שקט ומונוטוני, אתם-יודעים-כמו-מה, כי הפלייאין ביורוליג לא באמת מעניין. והתוצאות לא באמת חשובות. כלומר, חוץ מנגד יריבה אחת.

אם כבר הצהובים אימצו את הסיסמה שלפיה "הדרבי מעל הכל", אז לפחות שיביטו על אחת היריבות העירוניות שלהם ביורוליג ויסיקו מסקנות. הכוכב האדום בלגרד נקלעה למכת פציעות ולשרשרת הפסדים? אז היא החליפה מאמן (באיחור של חצי שנה), החזירה את יאגו דוס-סנטוס שנחתך ממנה בקיץ, והביאה את הסנטר הוותיק דונאטאס מוטייונאס, שלכאורה פג תוקפו ועבר זמנו, כדי לקבל ממנו 26 נקודות בשני משחקים. סליחה, צריך לדייק: בשני ניצחונות. ופתאום היא שוב על המסלול.

מוטייונאס. פג תוקפו? עדיף מכלום. צילום: הכוכב האדום בלגרד

אדישות, פרק ב'

הנה המחשה לחוסר האיזון המשווע בעמדת הסנטר: ברבע הרביעי, בלב ליבו של הגארבג' טיים, קלע רומן סורקין את השלשה הראשונה שלו העונה ביורוליג. היא הגיעה במשחק הרביעי, אחרי 67 דקות שלו על המגרש. אשתקד, שלשת הבכורה הגיעה במשחק השני, אחרי 29 דקות. ולפני שנתיים זה קרה כבר במשחק הראשון, אחרי שש דקות. מקרי? לא, לא, לא.

בדומה לדרבי, מרסיו סנטוס שוב היה בבחינת נקודת אור בקו הקדמי הרעוע של קבוצתו. מגיע לו קרדיט על הניסיון להילחם ואפילו (שומו שמיים) לשמור פה ושם, אבל בואו נדבר על התקפה. 9.5 נקודות למשחק הן כנראה מעל ומעבר למה שאפשר היה לצפות מראש מהברזילאי, רק שהן לא מגיעות מהמקום שבו מכבי צריכה אותן. לצד 6 מ-7 מדהים לשלוש בשלושת משחקי היורוליג האחרונים, הוא תרם סל אחד בלבד לשתי נקודות.

ממוצע הריבאונדים של סנטוס עומד על 1.5. של סורקין? 2.2. ואלו הם שני ה"סנטרים" היחידים בקבוצה. עכשיו דמיינו מצב שבו היה בסגל סנטר לגיטימי. כזה שייקח כדור חוזר פה ושם. ויאפשר לסנטוס להיות המחליף שעולה למכסה כזו או אחרת של דקות כדי לתרום את תרומתו. וייתן לסורקין את הספייס לחזור לעמדת הפאוור פורוורד, שממנה הבריק בשנתיים האחרונות, ריווח את המשחק ונעץ את הקליעות שלו מעבר לקשת. תמשיכו לדמיין.

אדישות, פרק ג'

מאז הצטרפה ליורוליג, אי אז לפני 25 שנים, מכבי ת"א מעולם לא ירדה להפסקה בפיגור גבוה כמו אתמול (60:32). ואם נכניס לשקלול גם את המחציות השניות בכל המשחקים, אז המחצית הספציפית הזו הייתה "רק" השנייה בעליבותה. לפחות יש עוד לאן להידרדר.

בילי הרננגומס היה השחקן ה-22 שנכנס למגרש. אף שברצלונה הופיעה ללא יוסופה פאל, וכשיאן וסלי סוחב פציעה מההפסד הביתי המביך לליידה בליגת ה-ACB, ז'ואן פניארויה נזכר בקיומו של הסנטר המקומי רק אחרי 13 דקות.

ולא שצריך לבוא למאמן בטענות. ב-13 הדקות הללו בארסה טיילה ל-24:35, ובעיקר שיחקה מול עצמה. לא נרשמה שום התנגדות מהצד הנגדי. וכשהאח של חואנצ'ו נכנס, הכל הוכרע. הוא סיים את המשחק במקום הראשון בין הקטאלנים בשמונה קטגוריות סטטיסטיות שונות, ובראשן 19 נקודות, 7 ריבאונדים ומדד 27. ואת כל זה עשה כשהוא מדורג עשירי בדקות, עם 14:03 בלבד.

קרה עוד משהו ברגע שבו הרננגומס נכנס לשחק. סנטוס יצא בגלל עבירה שנייה מוקדמת, וסורקין נכנס. הוא הביט על יריבו הספרדי בבאסה, או שאולי בהערצה. זה לא משנה. הנקודה היא שהוא פשוט הביט.

https://video.wixstatic.com/video/aba3db_04de2de553864c4e8d8492eb666ae21d/1080p/mp4/file.mp4

אדישות, פרק ד'

היה איזה רגע, עוד לפני המחצית, שבו סורקין ספג שני סלים מהירים מצידו של הרננגומס (50:26), ועודד קטש מיהר לספסל אותו ולשלוף בחזרה את סנטוס, על בעיית עבירותיו. זה לא עזר, כמובן. אבל לא זה העניין; העניין הוא שמכבי ת"א הרשתה לעצמה לבוא כל כך פלאט, וכל כך רך, וכל כך אדיש.

במצבה, זהו לוקסוס מוגזם. היא לא טובה יותר, לא מוכשרת יותר, לא מתואמת יותר ובוודאי לא ביתית יותר מרוב היריבות שבהן תיתקל לאורך העונה. ואם היא לא תרצה יותר (הרבה יותר. כמו בשבוע שעבר מול הפועל ת"א), היא פשוט לא תנצח. אם זה בכלל מעניין אצלה מישהו.