עצרו את העיר: על חוקים, שיעורים ואירועים לא-טבעיים

הרחשים הראשונים לגבי מעמדו המתערער של עודד קטש כמאמן מכבי ת"א נשמעו כבר בדצמבר 2022. הצהובים הפסידו לבאיירן מינכן ונקלעו למאזן שלילי של 5:4 ביורוליג, והיה מי שדאג להדליף לכל אתרי הספורט שבהנהלת המועדון שוקלים את עתידו. כעבור כמה ימים פגשתי את מאיר טפירו בחדר האיפור לקראת שידור משותף שלנו, והוא סירב להתרשם.

האזינו לאהרל'ה מקריא את הטור

9:05

"לקטש יש בייגלה סביב הראש", אמר בעל הנס את מה שכולנו יודעים כבר 30 שנה, אבל טרח גם לספק הסבר מקורי: "תמיד, כשהוא עם הגב אל הקיר, ולכולם ברור שעוד הפסד אחד ישלח אותו הביתה, הוא מביא אותה בניצחון והופך את התמונה". למחרת הביסה מכבי את ולנסיה, אחר כך ניצחה גם במילאנו, ולא עצרה עד חזרתה לנצח בפלייאוף האירופי אחרי שמונה עונות. כמעט שלוש שנים חלפו מאז, וקטש עדיין בתפקידו.

צילום: אלעד גולדשטיין, מכבי Rapyd תל אביב

כך קרה גם אמש. ולא בקטע מתריס חלילה, הנה שיעור ג' להפועל ת"א ואוהדיה ברזי היורוליג.

* מונאקו פתחה את העונה שעברה בסערה. היא עמדה על מאזן 1:3, ואז אירחה לראשונה באירופה את שכנתה לליגה הצרפתית, פריז. והפסידה.

* פרטיזן בלגרד נקלעה לסחרור איום בסיבוב הראשון אשתקד, והגיעה לדרבי בחוץ מול הכוכב האדום בלגרד כשעל גבה שישה הפסדים רצופים. היא ניצחה.

* בסיבוב השני, כשז'ליקו אוברדוביץ' ושחקניו צברו שלושה ניצחונות ברציפות, הם אירחו את זבזדה בדרבי. והפסידו.

* לפני שנתיים וחצי הדרימה אלבה ברלין למינכן עם סטריק אופייני של שבעה הפסדים בשמונה משחקים. ומה קרה? נו, מה קרה? היא ניצחה בחוץ את באיירן.

* וכדי לסגור את המסע הרנדומלי הזה במנהרת הזמן, נחזור חמש שנים לאחור. עונת הקורונה, פנאתינייקוס בשיא השפל, בדרך למקום ה-16 מתוך 18 ביורוליג. אבל את דרבי החוץ מול אולימפיאקוס ניצחו הירוקים. והמאמן שלהם, אגב, היה קטש.

נכון, בליגה שבה כולן משחקות נגד כולן, וכמעט כולן מנצחות את כמעט כולן, לא תמיד הקבוצה החזקה או הפייבוריטית היא זו שתצא מחויכת. אבל דרבי יורוליג בין שתי יריבות מאותה מדינה, ובעיקר מאותה העיר, הוא תמיד מוקש. והוא תמיד פתח להפתעות. והוא תמיד מבוא לדברים מוזרים ולא-טבעיים כמו אלה שקרו אתמול בסופיה.

יאללה, דרכנו על סוג-של-מוקש שהנחנו לעצמנו, אז בואו נדבר על דברים מוזרים ולא-טבעיים שקרו אתמול בסופיה.

משחק בסיכון גבוה, תמיר בלאט. צילום: אלעד גולדשטיין, מכבי Rapyd תל אביב

1. קרב הרכזים

במשבצת הפוינט גארד של הפועל ת"א מחזיקים ואסה מיציץ' וכריס ג'ונס. ונגיד שגם טיילר אניס. מנגד, למכבי ת"א יש בעמדה הזו את תמיר בלאט וג'ימי קלארק. ולפרקים גם את ג'ף דאוטין כפתרון זמני.

הטריו של האדומים בעמדה מספר 1 עולה בערך פי 7 יותר מזה שבצהוב. ובקילומטראז' של מיציץ', ג'ונס ואניס יש 9,322 דקות ביורוליג, לעומת 2,735 לבלאט, קלארק ודאוטין יחד. ועל זכיות בגביע, הופעות בפיינל פור ובחירות ל-MVP לא נדבר בכלל.

אז מה כל כך מוזר ולא-טבעי? הרכזים האדומים המעוטרים חיברו בדרבי הזה 7 אסיסטים מול 9 איבודים. והרכזים המושמצים בצהוב היו שווים 16 אסיסטים על 5 איבודים.

2. תמיר בלאט

בשמונה הדקות הראשונות של בלאט על המגרש, הוליכה מכבי ת"א 20:24 (כלומר, קלעה 3 נקודות בממוצע לדקה) ופגעה ב-9 מ-13 מהשדה וב-4 מ-6 לשלוש. ואז הוא ירד לנוח. בשש הדקות הבאות, כשסופסל, קבוצתו הפסידה 15:6 (כלומר, קלעה נקודה בממוצע לדקה) ופגעה ב-2 מ-9 מהשדה וב-0 מ-5 לשלוש. וכשחזר למגרש, הוא וחבריו טסו מיד ל-1:8 ושבו להוביל.

בלאט הוא רכז שמשחק בסיכון גבוה, ואם בכדורסל היו מעניקים נקודות על דרגת קושי - כמו בהתעמלות ובקפיצות למים - הוא היה מקבל בונוס לא מבוטל. אבל אתמול הוא היה הרבה יותר סולידי ואחראי (או שפשוט הכדורים המסוכנים שלו מצאו את הכתובת הנכונה?). כך או אחרת, הייתה לו הופעה שנשקה לשלמות: 11 נקודות עם החטאה אחת בלבד, 4 ריבאונדים, 7 אסיסטים, חטיפה, 3 איבודים, ומדד 20 ב-23 דקות.

אז מה כל כך מוזר ולא-טבעי כאן? שאת הרבע האחרון והמכריע, שבו מכבי ירתה 31 נקודות וזינקה מיתרון מינימלי של 70:72 לשיטפון מקסימלי של 90:103, בלאט ראה בכלל מהספסל.

3. ג'ף דאוטין

או, אז הנה החלק החסר במשוואה מהסעיף הקודם. בשלושת הרבעים הראשונים העמיד דאוטין מספרים עגומים-משהו של 0 נקודות, 0 מ-2 מהשדה, אסיסט ומדד 3- בכמעט תשע דקות. ואז הוא הבהיר למה הוא כאן. או שם. לא משנה. הדקו חגורות:

* את הסל הראשון של הצהובים ברבע האחרון קלע דאוטין לשתיים. 72:74.

* השני הגיע מאסיסט שלו. 74:76.

* והשלישי התחיל מחטיפה שלו. 74:78.

* את הרביעי הוא קלע בשלשה. 74:81.

* וגם את החמישי. 74:84.

* וגם את השישי. 74:87.

* ואת השביעי קלע לשתיים, מריבאונד התקפה להחטאה של עצמו. 77:89.

אז מה כל כך מוזר ולא-טבעי כאן? שדאוטין נכנס למגרש רק כדי לסתום חור. ועל פי התוכנית המקורית - הוא, קלארק, וויל ריימן, טי.ג'יי ליף ומרסיו סנטוס היו אמורים לפנות את מקומם אחרי שתיים או שלוש דקות, ברגע שבלאט, לוני ווקר, אושיי בריסט, ג'יילן הורד ורומן סורקין יסדירו נשימה.

החמישייה הבלתי צפויה היא זו שהביאה לריצה, וקטש הפיק לקחים ממה שקרה לו מול הפועל ירושלים בחצי גמר גביע ווינר. אז, לפני שבועיים, ההרכב הפחות נוצץ (עם בלאט, קלארק, ריימן, סנטוס וג'ון דיברתולומיאו) מחק פיגור בן 16 נקודות לכדי 61:60, והמאמן חש שהאלמנט מיצה את עצמו ושיש לחזור לווקרים, להורדים ולסורקינים של העולם - אבל המומנטום אבד והקבוצה הפסידה. הפעם, ככל שהליינאפ הלא-מיסיונרי החזיק ועבד, ואפילו התחיל לרוץ ולרחף ולברוח, הכותש נשאר איתו ונתן בו את האמון. וניצח.

---

בנקודה הזו אני מבקש את סליחתכם. בזמן כתיבת שורות אלה השעה היא 1:53, וממש עכשיו הודיע נשיא ארה"ב דונלד טראמפ על חתימת ההסכם להחזרת החטופים ולסיום המלחמה. הנפש סוערת. הבטן מתהפכת. העיניים לחות. האדרנלין מציף את הגוף. הלב נרגש. ואותו הלב עדיין כואב ודואב. כי לצד הבשורות הטובות והמדהימות, אנחנו מבינים שגם רגעים קשים ותמונות מחרידות עוד לפנינו. איך אפשר בכלל לחשוב ולכתוב על כדורסל במצב כזה?

האמת, אפשר. כמו שהצלחנו לכתוב על כדורסל בכל השנתיים האחרונות. אשרינו שזכינו למקום מפלט שכזה, ולספק אסקפיזם לעצמנו ולאחרים. ועכשיו בואו נמשיך ונחזור למשחק עצמו, כי הרי בשבילו אתם כאן. והסליחה היא על כך שאולי הטור הזה לא יהיה מסודר ומאורגן כפי שהוא צריך להיות, אבל פאק איט. למי אכפת.

צילום: אלעד גולדשטיין, מכבי Rapyd תל אביב

---

אז מה המשמעות של הדרבי? מבחינתה של מכבי ת"א - אוויר לנשימה. שקט תעשייתי. ביטחון עצמי. ביטחון תעסוקתי. הדברים הבסיסיים הללו היו כל כך חסרים לה. והם לא מבטלים או סותרים כהוא זה את הסערה שסבבה את המועדון בתקופה האחרונה.

זו עדיין קבוצה בעייתית. זו עדיין קבוצה בינונית. זו עדיין קבוצה שאינה מסוגלת להיות תחרותית או הישגית לאורך זמן ביורוליג. תסתכלו על השבוע הבא - ביום שלישי ברצלונה ובחמישי אולימפיאקוס (בהצלחה עם זה) - ותבינו.

מכבי זקוקה בדחיפות לסנטר, שיחזיר את סורקין לעמדת הפאוור פורוורד, לפחות בחלק מהזמן, ויהפוך את סנטוס לשלישי בעמדה הזו - כפי שהוא צריך להיות. והיא זקוקה בדחיפות לרכז, כדי לא להיות תלויה בהתעלות קיצונית של בלאט; וכדי שהניצוצות של ווקר ודאוטין שישחקו לצידו בעמדות 3-2 יבואו לידי ביטוי בצורה תכופה יותר; וכדי שבריסט (אחלה בריסט) ינוע בין שתי עמדות הפורוורד וימשיך להזכיר, לפחות פעם ב..., את בונזי קולסון.

אם הניצחון יוביל את בעלי המועדון למסקנה המוטעית והכל כך אופיינית, שלפיה "צריך רק סבלנות" ו"יהיה בסדר" - הרי ששכרם ייצא בהפסדם.

והפועל ת"א? מבחינתה מדובר במכה קשה לאגו. וזהו. אף אחת מהחברות החדשות שהצטרפו בשנים האחרונות ליורוליג לא הצליחה לפתוח במאזן 0:3, וגורלם של האדומים אינו שונה. זו עדיין קבוצה עמוקה, ומוכשרת, ומנוסה, ומאוזנת באופן כמעט מושלם, ששווה פלייאוף. או לפחות פלייאין, אם הדברים ממש ישתבשו.

האתגר שמצפה לדימיטריס איטודיס ולעופר ינאי לא נוגע בכלל לכדורסל, אלא לדברים הקשורים בתחומי ניהול הסגל והאגו. בטיפול בשחקנים שלא משחקים. בהתמודדות עם המשבר מול הקהל. ובענייני זהות והזדהות. זו לא זהות במובן של סל אחד ב-17 דקות שהאדומים קיבלו אמש מהישראלים (כלומר: הישראלי), אלא בגלל שהשטח מבעבע והמרמור מתגבר. מחוץ למועדון, וגם בתוכו. ולבעבועים ומרמורים מהסוג הזה יש נטייה להתפרץ אחרי הפסדים.

ולנו, לכולנו, נאחל שהדרבי התל-אביבי הבא ביורוליג ייערך בישראל. כסמל לשפיות, ולנורמליות, ולדברים טובים וחשובים הרבה יותר שיקרו כאן עוד קודם. שהחיינו. שיחיינו.