תוצאות חיפוש

לאחר הכתבה על המזרח , הגיע תור המערב, במובנים רבים הדבר האמיתי. תזכורת: בפרוייקט פתיחת העונה שלי אתייחס לשאלת המפתח לגבי כל קבוצה. זה יהיה הנסיון שלי להגיד משהו על הסיפור המרכזי של כל אחת מ-30 הקבוצות, לספק נקודת מבט שדרכה יהיה נכון, מבחינתי, להתבונן בכל קבוצה. זה לא הזמן לכניסה לניואנסים הקטנים, תהיו לנו עונה שלמה לשם כך, אלא לבחינת התמונה הגדולה. אעשה את זה בדירוג יורד של הקבוצות שניתן לראות בו דירוג עוצמה של כל קונפרנס שלא הושקעה בו יותר מדי מחשבה, זה לא העיקר פה. נתחיל.

מידי שבוע אני מקפיד בעקביות להתייצב כאן על במת הדיסקו, ולספר לכם על העונה המרתקת שבפתח. כמות חסרת תקדים של כישרון ישראלי תלהטט באולמות הכדורסל בארצות הברית - מי בNBA ומי ב-NCAA. ניתוחים, תיאוריות ופרשנויות על מגמות, מוטיבציות, פרוספקטים ומה לא. בתוך כל הבליל הזה, כדאי לא לשכוח לשים זרקור על דבר אחד מאוד חשוב. משהו שאסור לפספס. לפתוח עונת מכללות מבלי לדבר על גל רביב זה צחוק מעבודה.

את רמי הדר כולם מכירים כבר המון שנים. יש כל מיני דברים שמאפיינים אותו, אבל תכונה אחת שאני מאוד אוהב היא שהוא שם את הדברים על השולחן. בראיון סיום המשחק, לאחר שהפועל ב"ש ניצחה את נס ציונה, כשנשאל על יואב ויטלֶם, מצטיין המשחק, יכול היה רמי הדר, כמיטב מאמני ארצנו, לפתוח במונולוג קלישאות מעייף: ״הוא עוד צעיר, זה רק משחק ראשון, לא אהבתי שההורים שלו באים למשחק״, ושאר השטויות שמאמן עשוי לומר כששואלים על השחקן המצטיין. רמי הדר בחר בדרך האמת הפשוטה: ״הוא שומר טוב, שקול, והוא שחקן ממש טוב״. רמי הדר משאיר את העניין פשוט - אלה הסיבות שהוא משחק ובגללן הוא מצליח. אהבתי והערכתי.

יממה לפני הגיעו לגיל 21 המופלג בעליל (הלו, ילד פלא, מזל טוב), הגיעה העת לבחון לראשונה מה שלומו של האיש שלנו בבלגיה ובהולנד, נועם יעקב. שהפתיע אותנו בקיץ האחרון עת בחר לקחת את הטאלנטס שלו דווקא לאוסטנד (אוסטנד?), אשר משחקת גם במפעל הבכיר של פיב"א ובעיקר בליגה הבלגית-הולנדית. יש דבר כזה. תבדקו אותי. הקיצר, יצאנו לבדוק.

המחזור השני של ליגת העל זימן לנו משחק. לא משחק איכותי. לא משחק שנזכור ממנו את הכדורסל. לא משחק שאפשר לצאת ממנו מרוצים בגלל רמת הביצוע. כן משחק שהזכיר לנו שיכול להיות כאן כיף. כן משחק שיכול לייצר אטמוספירה. שייצר חתיכת סל נצחון וחתכת סיפור. שהכניס את המארחת לאווירת חולוניה. שהעמיק את הסחרור בואכה משבר של האורחת.

אין לי מושג קלוש לגבי חייו הרומנטיים של דימיטריס איטודיס, אבל אמש, במשחק הניצחון של הפועל תל אביב 88:89 על פריז בסקטבול, ראיתי אותו מתאהב בשידור חי. מתאהב בהרכב. בחמישה שחקנים. בעוד המאמן שמולו מחליף חמישיות בקצב של משחק קט סל במחוז השפלה, התקבע המאמן היווני, באירוע מיסטי, נטול הסבר הגיוני, על חמישיה שמורכבת מארבעה מחליפים ודן אוטורו, שנשארה על המגרש בלי שינוי החל מ-1:48 דקות לסיום הרבע השלישי ועד 1:37 לסיום. גם אז, החילוף היה בלית ברירה, כשאוטורו נפצע.

על פי פרסומים זרים, ממש השבוע נפתחת לה הליגה הראשונה בטיבה בעולם. היא תהיה מיוחדת, היא תהיה דרמטית, היא תהיה מלאה בישראלים, היא תהיה כזאת שלא עוזבים לרגע. נכון, אנחנו יודעים, לא כולם מתים על הכדורסל שמשוחק שם. חלקנו אוהבים הנעת כדור בהתקפה ואיכפתיות בהגנה, כאילו שאלו עדיין דברים שבאמת קורים בליגה השניה בטיבה בעולם, שלא לדבר על הליגות האירופאיות אשר מתחתיה.

כאשר נפגשו הפועל תל אביב ופריז במסגרת היורוקאפ בעונת 23/24, כולם חוץ מאנשי הפועל תל אביב חשבו שאפשר. כי מי אלה בכלל שורטס, היפי, קולין מלקולם, טייסון וורד, יאנטונן, טולי ומולי. מי אלו בכלל שיחזיקו מעמד כשבצד של פרנקו יש מנפורד, אנגולה, קאמינגס וקייל אלכסנדר? ואכן, פריז התקשתה להחזיק מעמד והסתפקה ב 114 נקודות במפגש הראשון וב 104 בלבד בשני. הרבה מאוד דברים השתנו מאז ינואר 2024. וכמה דברים לא.

קל לייצר תאוריות בדיעבד אחרי מהלכים שנגמרים לכאן או לשם. אפשר לראות בהם סממן לזה או לזה או לזה. לוני ווקר, אחד שאוהב זריקות בדרגות קושי אולימפיות, דפק סל סופר קשה בסיום המחצית הלא נכונה. סביר להניח, מן הסתם, שאותו הדבר בסיום 40 הדקות היה גורם למחוללי התאוריות ללכת הפוך. בעיני, המהלך האחרון של משחק ההפסד של מכבי תל אביב מול אולימפיאקוס כן  מלמד אותנו כמה דברים, אבל לא כאלו שהם בהכרח מקצועיים פרופר. למשל, הוא כן  מלמד אותנו על האופי או הלך הרוח של כל המעורבים, על הפרקט ומחוצה לו. מהבחינה הזאת, אפשר לראות בו סימפטום לכמה דברים שהובילו את הקבוצה הזאת עד הלום. כמה דברים שהובילו אותה להתמוטטות מביכה דווקא במשחקה הטוב ביותר העונה.

כאשר נחת לו לו"ז היורוליג, מיהרו לסמן אנשי מכבי תל אביב, אלו שכן איכפת להם מהקבוצה, את רצף המשחקים שמתחיל במחזור 4 ומסתיים במחזור 9. שישיה זאת, שכוללת חמישה משחקי סוג של בית, אמורה להיות כזאת שמגדירה את פניה של העונה הזאת: ברצלונה בית, אולימפיאקוס בית, ריאל מדריד בית, פאו חוץ, הכוכב האדום בית, מונאקו בית. אם צולחים את הארוע הזה, ניתן למצוא סיבות לחייך. הקיצר, הרצף התחיל בטרחה בואכה מגה טרחה. מה שהופך את המשחק הערב לחשוב יותר. ומפחיד יותר.

בתחילת הרבע הרביעי, באק טו באק, חזיתי בשני מהלכים עוקבים בהם הייתה מעורבת הפועל ירושלים, שגרמו לי לתהות אם מקור הבעיה הוא האינטרנט שלי בבית. כי אחרת, אני לא יודע להסביר. מה. לעזאזל. אחרי שהארפר קולע עונשין, מנרסה יוצאת קדימה עם שתי מסירות, בלי כדרור, שמגיעות הישר לסטיינברגס ששם לייאפ קל. מהלך אחר כך והפעם סל שדה של אותו ההארפר. המצלמה קצת בורחת, אז לא ברור אם היה שם כדרור או שניים בין אותן שתי מסירות של הספרדים, אבל הפעם זה נגמר בשלשה קלילה של רייס ממסירה. הפועל ירושלים יכולה להתלונן כמה שהיא רוצה על השיפוט (ובצדק) או על האירוח המביש של הספרדים (הכי בצדק שבעולם) אבל שום דבר לא מסביר מה נהיה ממנה. למה היא נראית ככה. למה היא מביכה את עצמה.

"הגיע הזמן שנשב ונדבר. הפועל ת"א יכולה להיות אימפריה שתביא הרבה שמחה ואושר לכם ולילדים שלכם. אלא שזו לא משימה לאיש אחד, אלא לכולם", כך אמר עופר ינאי במסר לאוהדים לפני הימים הנוראים. אז השיפוץ בדרייב אין עוד לא נראה באופק, והמקומיים לא נספרים בקבוצה, וסגל המיליונרים ממשיך לכבוש את אירופה - אבל אתמול, סוף סוף, ביצע המועדון האדום צעד בונה אמון ומחווה של רצון טוב כלפי הקהל. הוא אימץ את הסלוגן העתיק "לא מייצגים את ישראל".