אני שונא להסכים עם ארגין עתמאן, אבל בדברים שאמר בסוף השבוע הוא צדק - וקל גם להזדהות איתם, מכיוון שלשם שינוי הם נאמרו לאחר ניצחון. "תודה לפיב"א וליורוליג על לוח המשחקים המגוחך הזה. הם מטילים את האחריות עלינו, עליי ועל השחקנים, לייצג את המדינות שלנו בגאווה בתנאים האלה", אמר מאמן נבחרת טורקיה, רגע אחרי שגבר על סרביה ו-24 שעות אחרי שהפסיד עם פנאתינייקוס לפריז במרחק אווירי של כ-1,100 ק"מ. "הייתי עייף. השחקנים עייפים. אותו דבר לגבי היריבה שלנו. זה פשוט מגוחך. כבר ארבע או חמש שנים אנחנו מצפים לאיזשהו שיפור, אבל המצב רק מחמיר". אז מה בעצם מהותן של מוקדמות היורובאסקט והמונדובאסקט? עתמאן, שלא כהרגלו, עדין. קחו דוגמה אקראית שממחישה כמה עתיקה הבעיה: אחרי שלוקה דונצ'יץ' זכה עם סלובניה בכתר האירופי ב-2017, הוא לא הגיע עמה לגביע העולם ב-2019, כי הסיבובים המקדימים התקיימו בלעדיו, ונבחרתו הודחה. או שאולי ניקח את זה מזווית אחרת: אנחנו לא כאן כדי לדבר על מוסריות וערכיות, אבל כשגרמניה חגגה את הזכייה באליפות אירופה בקיץ האחרון, ריחמתי על דייויד קריימר מריאל מדריד ונלסון ויידרמן מרציופארם אולם. הם היו השניים היחידים שהתייצבו לכל אחד ואחד ממשחקיה של הנבחרת במוקדמות, אבל את הטורניר עצמו ראו יחד איתכם בטלוויזיה. טור סקורר, אדם אריאל. צילום: FIBA.BASKETBALL אל תספרו את זה לאדם אריאל, שראוי למחמאות על הפיכתו לטופ סקורר (לראשונה?) של נבחרת ישראל, בניצחון הקליל על קפריסין. האיש עבר כבר דבר או שניים בענף, וגם בחסות ההצטיינות המתמשכת שלו במכבי ר"ג הצליח לחזור למדים הלאומיים. גם, ולא רק. כי אי אפשר להתעלם מרשימת הנעדרים שאינם מגיעים לחלונות הללו (לא באשמתם, כמובן), אבל אם המשימה תושלם והנבחרת תעפיל - הם יהיו איתה, ובאופן טבעי יבואו על חשבון אלה שהובילו אותה לשם. 27 שחקנים שונים הופיעו בכחול-לבן בשני הקמפיינים האחרונים של המוקדמות. הצד החיובי הוא שבחסות שיטת החלונות, שמונעת מהשחקנים הטובים והנבחרים ביותר להופיע במשחקים רשמיים (עד כדי כך שאולי כבר לא צריך לקרוא לזה נבחרת?), שחקנים שלעולם לא היו מגיעים לשם - מקבלים הזדמנות להגשים חלום. דיסוננט מוחלט בין מעמדו לאיגוד למעמדו בציבור, אריאל בית הלחמי. צילום: FIBA.BASKETBALL אחלה וזה, רק שזה מעוות לחלוטין את יחסי הכוחות בדרך לטורנירים עצמם (ע"ע ההדחה ההיא של סלובניה, שממש לא הייתה היחידה בשנים האחרונות) ומעניק לאותם כדורסלנים פייק-הזדמנות, כי במאני טיים הם ייחתכו ולא ייספרו, למרות כל מה שעשו. שחקני הנבחרת בחלון הנוכחי אינם צריכים להתנצל על כך, מן הסתם. וגם המאמנים שקבעו את הסגל נאלצים להתיישר על פי הכללים העקומים שהוכתבו להם. ישראל הביסה פעמיים את קפריסין, בהפרש מצטבר וחסר משמעות של 69 נקודות, ועשתה את המינימום ההכרחי כדי להישאר איכשהו בחיים בקמפיין הזה. אתמול קיימנו צפייה משותפת במשחק עם מנויי הדיסקו, שיועדה מראש לדיונים, ניתוחים ופרשנויות על מה שקורה בלימסול. רק שהמשחק עצמו לא כל כך היה מעניין, אז גלשנו בעיקר לשלל נושאים אחרים. תוך כדי האירוע, עלתה שאלת סקר - מי צריך לאמן את נבחרת ישראל. התוצאות לא הפתיעו במיוחד, וכמה עשרות המשיבים אינם מדגם מייצג בהכרח, אבל חשפו נקודה מעניינת: להגיד שעודד קטש הוא המאמן הראוי ביותר לנבחרת, זה מובן מאליו. איך אמר אודי הירש במהלך הדיון אמש, "הוא כבר לא נתפס בתור המאמן הטוב בארץ, אלא בתור המאמן היחיד". לא רק בגלל שהוא נמצא בליגה משלו - נו דיסריספקט לאף אחד מהשמות האחרים שמוזכרים כאן - אלא גם בגלל ההחמצה ההיסטורית סביב אי הארכת חוזהו באמצע קמפיין (או במילה פחות מכובסת: פיטוריו). ובואו, גם ננו גינזבורג, אחרי רבעי הגמר המרשימים עם צ'כיה ביורו ובמונדו, וההשתתפות במשחקים האולימפיים, בוודאי צריך להיות מועמד עתידי בכל סיטואציה. אבל העובדה היא שיש דיסוננס מוחלט בין מעמדו של אריאל בית הלחמי בתור אחד האנשים החזקים באיגוד הכדורסל לבין המעמד הציבורי החלש/מוחלש שלו כמחזיק משרת המאמן הלאומי. קצת כמו חלק מהשחקנים שלו.

אין ולא היו מסקנות מקצועיות בשוך המשחק הקודם מול קפריסין, ועל הקו הזה נשמור בקנאות גם הפעם. אם אין בזה כדורסל אז לא נדבר על זה כדורסל. ברכות לנבחרת וכו. מה שנותר הוא להמשיך לנסות ולחשוב כיצד אנחנו ממקסמים את הסגל הזה ואת היכולות שלו לקראת העתיד הקרוב ובכלל. ובמקום לדבר על בעיות הרוחב של הכדורסל הישראלי, כי זה ארוך ומייגע, בואו נלך על הקל. נלך לדיון מתאזרח. גילוי נאות וגו: לפני מספר חודשים נתבקשתי ע"י עמוס פרישמן ליטול חלק בוועדה שהוקמה לשם בחינת הדרכים לקבוע את זהות המתאזרח/ים של נבחרת ישראל. כמה דגשים: 1. התקיימו לדעתי 2 פגישות. 2. זה בהתנדבות מלאה. 3. לא דובר בכלל על זהות המתאזרח עצמו אלא על האופן שבו יש לקבוע מי יהיה אותו המתאזרח, יעני מי יקבע, על בסיס אילו פרמטרים ודו. החל משנת 2024, המתאזרח של נבחרת ישראל הוא קאדין קרינגטון. שבאמת של החיים, איכזב לחלוטין בטורניר הגדול והמשמעותי היחידי שבו נטל חלק, קרי יורובסקט 2025. כמה איכזב? 7.5 נקודות למשחק עם 32% ל-2 נקודות. ככה איכזב. אם ברשימת 50 הקלעים המובילים של הטורניר התייצבו להם מתאזרחים מובהקים ודומיננטיים, כמו ג'ורדן לויד הפולני, רוברסון הבוסני, דורסי היווני, לארקין הטורקי, וויליאמס הפורטוגלי ובולדווין הגאורגי, ישראל הסתפקה בשיגורם של 3 סקוררים שאפילו איטודיס לא יערער על מידת אזרחותם, נראה לי (אבדיה, סורקין, גינת). ולא שזה רע, כמובן. אפשר לחזק את הסגל שלנו בכל מיני סוגים של שחקנים ולאו דווקא כאלו שיהיו טופ סקוררס. מצד שני, מרגע שהלכו על שוטינג/קומבו גארד כהחלטה, יו נואו, אז הציפייה היא שיהיה מישהו שאפשר לתת לו את הכדור ולזוז הצידה. תמונת AI לזוז הצידה כשיש אבדיה?! זמן לבצע הבחנה בין נבחרת של קיץ לבין נבחרת של חלונות. בנבחרת של דני אבדיה, כלומר נבחרת שמתכנסת אחת ל, בדרך כלל בטורנירים גדולים, עדיין צריכים גארד שיעשה סל מכלום, אבל יש סופרסטאר אחד מובהק. בנבחרות של חלונות ובלי אבדיה מצד שני, אבל גם מול רמת תחרות נמוכה בהרבה, הגו טו גאי הכרחי לא פחות. ולא שהמשחקים מול קפריסין הם אינדיקציה למשהו או לכדורסל, אבל יש משהו יותר מסמלי כאשר בפוזשן הראשון של שני המשחקים בחלון הזה הלך הכדור הראשון לאיש שמשחק בעונות האחרונות בירושלים. החל מהכדור השני, ממילא, זה כבר לא שינה. אני לא יודע מי מהאנשים שלנו יתייצב לחלון יולי, זה שיקבע אם יש לנו סיכויים אמיתיים לעשות משהו בבית השני, אל מול גרמניה, קרואטיה, פולין, לטביה(?) ועוד אחת. אני כן רוצה להאמין שנקבל שם את שחקני ה NBA שלנו. אני כן מניח שלא נראה שם את הופעת הבכורה של הבן של ליף בנבחרת. רגע, חשוב לי להגיד: שני הדברים הללו מתחברים להם יחדיו. כי ברמת השחקנים שמשחקים בליגה של הגדולים, דני אבדיה זה מאסט, ורק שיהיה לנו בריא ומשוחרר. גם בן שרף יערער לגמרי את תאוריית שני הרכזים הקיימים, עם מריבות פנימיות ואם לא. ודני וולף? דני וולף. צילום: FIBA.BASKETBALL קודם כל, בואו נעשה סדר. בשל כל מיני פרוצדורות ותקנונים של פיב"א, המעמד של דני וולף בנבחרת ישראל יכול להיות רק של מתאזרח. בדיוק כמו קרינגטון. להבדיל ממתאזרחים מקבילים אליו לחלוטין, שיכולים להיות חלק בלתי נפרד מהרוסטר. אוקיי? עכשיו נחזור אל התהיות. כשאנחנו חושבים על הקו הקדמי האפשרי של הנבחרת הזאת בקיץ הזה, ושוב – מאחר שליף הצעיר לא יטול חלק למיטב הבנתנו – נשארים עם באנקרים מועטים דוגמת סורקין וגינת (בהנחה שכשיר, כן?) + אבדיה (בהנחה שכשיר, כן?) שיכול לשחק ב-4 אם רק ירצה. וזהו. נמרוד לוי? איתי שגב? האיש המכונה זלי? גור לביא? לא יודע. מה שאני כן יודע הוא שהנבחרת שלנו, גם בסגל אופטימלי, צריכה גם שחקן משמעותי בחוץ וגם שחקן משמעותי בפנים. ואם זה מתאזרח, צריכים לבחור או או. יורובסקט 25 סימן טורניר קיץ נהדר מבחינתו של תומר גינת ופחות נהדר, ביחס לציפיות, מסורקין, הגבוה הכי טוב שיש לנו. אם היה לנו בקיץ האחרון גם את דני וולף של החודש האחרון, אנחנו כנראה מנצחים את הפולנים. אם היה לנו בקיץ האחרון גם את דני וולף של החודש האחרון, אוקיי, כנראה שאנחנו עדיין לא עוברים את יוון בשמינית. אבל אם יולי הקרוב יציג בפנינו את אפשרות הבחירה בין קרינגטון לבין וולפי, כיצד תבחרו? כיצד יבחר אריאל בית הלחמי? כיצב יבחר? צילום: FIBA.BASKETBALL מצד אחד, יש כאן ענייני מחויבות, קבוצתיות וכן הלאה. קרינגטון מתייצב מדי חלון, ואם ישאר לשחק בישראל בעונה הקרובה, סביר שימשיך לעשות כן. האם זה צריך להוות שיקול כלשהו בבואם של המחליטים להחליט? כי אם ההחלטה היא כדורסל נטו, בהתאם לנתונים שהצגנו כעת, אני הייתי הולך על הוולף, תוך שרואה בעיני רוחי שיתוף פעולה בין הגבוהים הכי מוכשרים שהכדורסל הישראלי ידע מעולם. אם ההחלטה הולכת לפי פרמטרים אחרים, אז עדיין הייתי הולך על דני וולף, מבלי שיהיה בכך פגיעה כלשהי מכבודו של קרינגטון, שחקן כדורסל מצוין וכנראה שאדם מצוין לא פחות. זה לא קשור בו בכלל. מבחינתי, זה מהלך די פשוט. כל מה שצריכים זה שגם נבחרת ישראל תחשוב כך, שדני וולף יגלה עניין ורצון לסייע למקום שהזניק את הקריירה שלו ממצב של מחליף זניח במכללה של חכמים שאינם טובים בכדורסל למצב שבו הוא ממש טוב בכדורסל בקבוצה שהיא אנטי כדורסל, ושברוקלין לא תפריע. עד כאן להפעם. שיהיה לנו טוב.

כותבי הדיסקו התכנסו לאירוע LIVE כדי לחלוק מחשבות על המשחק של נבחרת ישראל מול קפריסין שנערך במקביל ועל נושאים נוספים. ירון ארבל הצטרף מאבו דאבי כדי לשתף מה קורה שם בימים אלו, האוזמן, אהרל'ה, הירש, הופמן ורואי דיברו על הנבחרת, מכבי ת"א, הפועל ת"א, הפועל ירושלים, NBA וכו וגו ודו, ענו על שאלות הצופים כולל כאלו שעלו לשידור. צפיה מהנה!

הגיע הזמן לדבר על הקבוצה שמאז העשירי לינואר יש לה מאזן חיובי של 6:17, ובתקופה הזאת יש לה את הנט רייטינג הגבוה בליגה (11.2) ואת ההתקפה הטובה בליגה (יעילות התקפית של 121.3). במילים אחרות: הגיע הזמן לדבר על מי שהיא פשוט אחת הקבוצות הטובות ב-NBA ברבע העונה האחרונה. שארלוט הורנטס, כמובן. זאת גם אחת הקבוצות המהנות ביותר לצפייה בתקופה הזאת, עם סגנון שהולך ומתגבש ומביא לידי ביטוי את הכשרון ההתקפי שלא חסר בסגל של המאמן המבטיח צ'ארלס לי. היא נראית כמו הקבוצה השמחה ביותר בליגה, והיא ללא ספק הסיפור המשמח ביותר ברגע זה. החמישייה היעילה בליגה הסיפור של שארלוט חייב להתחיל בחמישייה הראשונה, שכוללת את לאמלו בול, ברנדון מילר, קון קניפל, מיילס ברידג'ס ומוסא דיאבטה. הפריצה של ההורנטס קדימה התחילה פחות או יותר בשלב בו החמישייה הזאת נהייתה בריאה. זאת חמישייה איכותית, מאוזנת ומגוונת שיש קייס סטטיסטי חזק לטענה שזו החמישייה הטובה ב-NBA השנה. לחמישייה הזאת יש כבר 270 דקות משותפות, כמות משמעותית, והנט רייטינג שלה הוא של 30.5. זה נתון שכדאי להסביר כמה הוא מרשים: נט רייטינג נמדד לפי 100 פוזשנים, שהם פחות או יותר כמות הפוזשנים במשחק ממוצע, מה שאומר שהחמישייה הראשונה של שארלוט מנצחת את 270 הדקות שלה בהפרש שווה ערך ל-30 הפרש במשחק מלא. זאת החמישייה היעילה ביותר, בפער לא קטן, מבין 59 חמישיות ששיחקו לפחות 100 דקות השנה בליגה, כולל החמישיות הבכירות של הקבוצות הגדולות. בחמישייה היעילה בליגה אין אף שחקן שנבחר השנה לאולסטאר. מה כן יש בה? ארבעה שחקני חוץ כמעט באותו גובה (בין 1.98 ל-2.01 מ') שכולם טובים עד מצוינים בקליעה מבחוץ, יכולת חדירה, יכולת מסירה ותנועה ללא כדור, כל אחד מהם יכול לקלוע 30 נקודות ו-7 שלשות ביום נתון. אין איפה להחביא מולם שומר חלש או למקם שחקן שרוצים שיהיה בעמדת עזרה בצבע. הקליעה מבחוץ היא הנשק המרכזי של החבורה הזאת, והם עובדים נהדר ביחד כדי ליצור אחד לשני מצבי זריקה טובים. בזמן שאף אחד מהם לא נחשב לסטופר הגנתי בכיר, הגודל הקולקטיבי מאפשר לכל אחד מהם לשמור על כמה עמדות, לבצע חילופים ולתרום לריבאונד הגנה. אל הרביעייה הזאת מצטרף סנטר שעושה את כל הדברים הקטנים שחסרים, נפלא בריבאונד התקפה ויכול להצטרף להגנת החילופים. מפתיע לראות את שמם של לאמלו בול ומיילס ברידג'ס כחלק מחמישייה כל כך מצליחה. מדובר בשני שחקנים שאין עוררין על הכשרון שלהם, אבל עד לפני חודש וחצי הם נחשבו לשחקנים של סטטיסטיקות גדולות בקבוצות קטנות. לא מדובר במטאמורפוזה מלאה, אלא בשני שחקנים שלמדו למתן במעט את הנטיות הרעות שלהם כדי להתאים את עצמם קצת יותר למארג קבוצתי שמוכיח את עצמו. ומה שאולי יותר חשוב, הם ביצעו את הסוויץ' המנטלי שמאפשר להם להיות חלק מרביעייה עם חלוקת זריקות שוויונית, כששני האחרים הם אלה שזוכים לרוב ההייפ כשחקנים הבכירים בקבוצה. זה נכון במיוחד ללאמלו. זה עדיין אותו שחקן שיכול לקחת שלשות לא קשורות לכלום ויותר מדי פעמים נראה שהערך הבידורי חשוב לו יותר מללמוד את הניואנסים שמנצחים פוזשנים ומשחקים, אפילו בתקופה הטובה הוא קולע בפחות מ-40 אחוזים מהשדה. אבל בכל משחק בחודש וחצי האלה ניתן לזהות רגעים בהם בעבר הוא היה לוקח זריקה קשה וברגע האחרון נזכר שאין בכך צורך ומוסר מסירה פשוטה לשחקן הקרוב כדי שימשיך את ההתקפה. כשהוא חלק מהמשחק הקבוצתי, ראיית המשחק הנדירה שלו מאפשרת לו לספק מסירות בתזמון מושלם לקלעים שנמצאים בתנועה מתמדת, וליכולת שלו להשתחרר ולעלות לקליעה מכל טווח יש חלק חשוב בכך שקשה כל כך לשמור על הרביעייה הזאת. סעיף השתפכות על קון קניפל כאמור, שני שחקני החוץ האחרים הם אלה שנחשבים לשחקנים הבכירים בקבוצה הנהדרת הזאת, כאשר הבכיר מביניהם הוא הרוקי קון קניפל. כן, כחלק מעונת הרוקי המופלאה שלו הוא כבר עכשיו השחקן הבכיר בקבוצה החמה של רבע העונה האחרונה. הדבר הראשון שחושבים עליו בהקשר של קון זו הקליעה מבחוץ. בצדק, מדובר באחד הקלעים הטובים בעולם שנדמה שכל משחק שובר עוד שיא. רק בשבוע האחרון הוא הפך לשחקן שהגיע הכי מהר ל-200 שלשות ולרוקי שקלע הכי הרבה שלשות בתולדות הליגה. הוא קולע 3.5 שלשות למשחק ב-44 אחוזים, והוא רק הולך ומשתפר: ב-36 המשחקים האחרונים הוא כבר קלע 3.6 שלשות ב-46.6 אחוזים. אבל קניפל הוא הרבה, לא סתם הרבה אלא הרבה הרבה הרבה, יותר ממומחה שלשות. הוא שחקן שלם ואיכותי בכל אספקט של המשחק. הוא עשוי להיות שחקן הכדורסל הראשון שנוצר על ידי בינה מלאכותית, ואני מתכוון לכך במובן החיובי ביותר האפשרי. נעצור רגע לשמוע אותו מדבר עם טים לגלר וריצ'רד ג'פרסון על האופן בו הוא משתחרר לקליעה ונמשיך: מה שקניפל מסביר פה לאט הוא חושב ומבצע מהר במשחקים. גם בהסבר האיטי ניתן להבחין בתשומת הלב שלו לפרטים, בדגש שלו על דיוק בביצוע ובמבנה בו לכל התרחשות יש תגובה נכונה. אני נהנה במיוחד לראות את קון משחק כי זה שחקן שניתן ממש לראות את גלגלי המוח שלו עובדים. יותר מכל דבר אחר הוא מזכיר לי בלש, שרלוק הולמס כזה, כי נראה שהוא מתייחס לכל פוזשן, בשני הצדדים, כחידה שצריך לפתור. הוא מחזיק בראש אלפי נתונים שקשורים למאות תרחישים בעשרות סיטואציות שונות במשחק, מה שמאפשר לו לזהות את הפעולה הנכונה בכל סיטואציה ולבצע אותה. הנקודה המכריעה יכולה להיות קשורה לאופן בו השחקנים משתי הקבוצות מסודרים על הפרקט, לעמידה של שחקן מסוים, לרגע בו השומר שלו מסיט מבט (הוא מתמחה בבריחה לשומר שלו על קו השלוש) או לשלל אפשרויות אחרות. זה גם מה שמאפשר לו להיות שחקן הגנה לא רע בכלל, כזה שלפעמים נראה שיודע לאן היריב ינוע לפני שהיריב יודע בעצמו. שרלוק הולמס של הכדורסל לא יכול להסתפק בלפתור את החידה, הוא צריך גם לבצע, לכן קניפל נראה כמו שחקן שאובססיבי לגבי דיוק. זה בולט במיוחד בעליה שלו לקליעה, בהקפדה על שלל הניואנסים של הפעולה הזו, אבל ניתן לזהות את זה גם בעבודת הרגליים בהגנה, למשל. האובססיה לדיוק הופכת אותו לשחקן שמאיים למתוח את גבול היכולת האנושית בכל הקשור לקליעה משלוש. נעצרנו סביב ה-45 אחוז של קליעת שלשות בווליום גבוה עם שחרור מהיר בסיטואציה של משחק לאורך זמן (היו שנים בודדות של שחקנים שקלעו באחוזים יותר גבוהים, אבל רק שנים בודדות). אם קניפל מגיע למספר הזה כבר כרוקי בן 20, זה ממש לא מופרך שהוא יהפוך לשחקן הראשון שקולע ארבע שלשות למשחק ביותר מ-50 אחוזים שנה אחרי שנה. אז אחרי כל המלל, הנה עשר דקות של מהלכים נבחרים של קון קניפל: עוד שתי תגליות שתי הצלעות הנוספות בחמישייה הם שניים מהשחקנים הכי אנדרייטד ב-NBA השנה, כל אחד בסטנדרטים שלו. הראשון הוא ברנדון מילר. השחקן שנבחר שני ב-2024 קצת נשכח בגלל פציעות ובגלל הדומיננטיות של קניפל, אבל מדובר בשחקן כנף איכותי מאוד. מהשחקנים השלמים שטובים בהכל ויכולים להתאים לכל קבוצה ולכל סיטואציה. בתקופה הטובה הנוכחית הוא נמצא בשיאו, הוא הקלע המוביל של שארלוט מאז העשירי לינואר עם 22.4 נקודות למשחק, כולל 3.5 שלשות ב-39.4 אחוזים. הוא משתלב נהדר בסגנון של צ'ארלס לי שכולל הרבה מאוד תנועה ללא כדור, הוא לא מלוטש כמו קניפל אבל אתלט נהדר שמשתמש באתלטיות שלו כדי להשתחרר לזריקה או להגיע לטבעת. השני הוא הסנטר הצרפתי מוסא דיאבטה, מהתגליות הגדולות של העונה. הוא נבחר במקום ה-43 ב-2022 ע"י הקליפרס, העביר שנתיים בעיקר בג'י ליג, חתם על חוזה דו כיווני בשארלוט ותפס משבצת כסנטר המחליף בעונה שעברה בעיקר בגלל פציעות של הסנטרים הבכירים. גם את העונה הנוכחית הוא פתח על הספסל מאחורי הרוקי המסקרן ראיין קלקברנר, עד שבשלב מסוים הוא ניצל פציעה של קלקברנר כדי להיכנס לחמישייה ומאז הוא מסרב לשחרר את המקום. לפני חודשיים שארלוט נחשבה לקבוצה שעמדת הסנטר היא נקודת התורפה שלה, עכשיו ניתן כבר לדבר על סנטר פותח לגיטימי לגמרי שמשתלב מצוין בחמישייה הנהדרת. דיאבטה הוא שחקן של הדברים הקטנים. הוא חוסם נהדר, כזה שמרגישים, ואין לו בעיה לבוא לשלוש-ארבע חסימות בפוזשן אם צריך. הוא ריבאונדר התקפה מהטובים בליגה, מדורג שביעי בתחום בחודש וחצי האחרונים. יכולת המסירה שלו הולכת ומשתפרת, 3.3 אסיסטים על 0.9 איבודים למשחק בעשרת המשחקים האחרונים, מה שהופך אותו לאופציה טובה לבצע פעולה חיובית אם השומר שלו מבצע בליץ על השחקן עם הכדור. בהגנה הוא טוב מאוד גם בחילופים על שחקני חוץ וגם בהגנה על הטבעת, ויש פוזשנים בהם נראה שהוא פשוט בכל מקום. הוא מוביל את שארלוט ואת כל הליגה בנט רייטינג מאז העשירי לינואר עם 23.6. הוא יותר מצלע חמישית בחמישייה טובה, הוא בדיוק מה שרביעיית שחקני החוץ הייתה צריכה סביבה. אם בשארלוט יידעו לשמור עליו, אמור להיות להם סנטר פותח לשנים ארוכות. שאלה של סגנון אז החמישייה של שארלוט מורכבת מארבעה שחקנים יוצרים עם קליעה טובה, שאף אחד מהם לא קרוב להיות סופרסטאר בכיר בליגה כרגע, וסנטר שהוא רול פלייר אולטימטיבי. השחקן הבכיר על הספסל הוא קובי וויט שהגיע לאחרונה משיקגו ונכנס למשבצת של קולין סקסטון שהועבר באותו טרייד. וויט הוא עוד שחקן יוצר עם קליעה נהדרת מבחוץ שאמור לאפשר להתקפה להמשיך לזרום ללא הבדל משמעותי כשהוא מחליף את אחד משחקני החוץ. שאר הספסל מורכב משחקנים אפורים שחלקם יעילים. קלקברנר הוא סנטר קלאסי, שחקן בגובה 2.16 מ' שמרחב המחיה הטבעי שלו הוא הצבע, בשני הצדדים. גרנט וויליאמס מצא לעצמו שוב תפקיד משמעותי בקבוצה טובה, הרוקי השלישי סיון ג'יימס הוא גארד מוצק עם הגנה טובה שמוצא לעצמו דקות ברוטציה. הצטברה פה תשיעייה ראשונה ראויה, וגם מאחוריהם יש מספיק עומק כדי להתמודד עם היעדרויות. ניתן להבין איך מהסגל הזה נבנתה קבוצה לגיטימית במזרח, קשה יותר להבין איך נבנתה ממנו ההתקפה הטובה בליגה למשך יותר מחודש וחצי. סטטיסטית, ההצלחה של התקפת ההורנטס נובעת משני גורמים עיקריים: שלשות וריבאונד התקפה. נתעכב רגע על הריבאונד, כי זה נתון שהופתעתי לגלות. בתקופה המוצלחת שמאז העשירי לינואר, שארלוט היא קבוצת הריבאונד הטובה ב-NBA, בפער משמעותי. היא מורידה 56.2 מהריבאונדים במשחקים שלה, מקום ראשון בתחום, ומשלימה דאבל חריג בו היא ראשונה גם באחוז ריבאונד התקפה (38.6, מעל יוסטון בתקופה הזאת) וגם באחוז ריבאונד הגנה (73.7). בהגנה בולט במיוחד שזו עבודה קבוצתית. ארבעת שחקני החוץ בחמישייה מורידים בין 3.9 ל-4.3 ריבאונד הגנה למשחק בתקופה הזאת, ניכר שזה תחום שהם מסמנים וחלק גדול מהריבאונדים לוקח שחקן שהגיע מבחוץ כדי לעזור. גם בהתקפה רבים משחקני החוץ תורמים יותר מהרגיל, קניפל, מילר וברידג'ס מחלקים ביניהם ארבעה כדורים חוזרים בהתקפה במשחק. דיאבטה וקלקברנר הם שניהם מומחי ריבאונד התקפה וביחד הופכים את עמדת הסנטר של שארלוט לאחת החזקות בליגה בתחום. תחום נוסף בו שארלוט מובילה את הליגה מאז העשירי לינואר הוא אחוזי השלשות שהם 39. היא גם שלישית בכמות השלשות שהיא זורקת עם 43.9 כאלה, מה שהופך אותה לקבוצת השלשות הטובה בליגה בתקופה הזאת. לאמלו, מילר וקניפל קולעים, בהתאמה, 3.7, 3.5 ו-3.4 שלשות בתקופה הזאת ומדורגים 5-7 בליגה בתחום, באחוז משותף סביב ה-40. אפילו בימינו נדיר למצוא שלושה קלעי שלשות בכזה ווליום ובכאלה אחוזים באותה קבוצה. אך שארלוט לא מסתפקת בנוכחותם של קלעים איכותיים, אלא עובדת כדי ליצור להם מצבי זריקה נוחים בעקביות. מה שמוביל אותנו לגורם החשוב ביותר בהצלחה ההתקפית של שארלוט: הסגנון של צ'ארלס לי. על זה יפרט אודי הירש. הבסיס להתקפה טובה בכדורסל תקף גם לשארלוט הורנטס: ריווח והנעת הכדור לשחקן חופשי. פשוט. אז זהו, שממש לא. את הריווח משיגים ההורנטס עם ארבעה שחקנים מסוכנים מחוץ לקשת בכל רגע נתון, כלי נשק שלא היה להם עד נחיתתו של קניפל ועד הבראתם של בול ומילר. הנעת הכדור עוד פחות טריוויאלית, במקום זריקות קשות עם שתי ידיים בפרצוף, אלמנט שבול התעקש עליו, הצרעות מייצרות פוזשנס בסגנון הספרס של 2014: ויתור על זריקות קשות לטובת מסירה ועוד אקסטרה פאס, עד שמוצאים את השחקן הפנוי. מעבר לבסיס, שאינו מובן מאליו כלל, לי מספק את הנגיעה הייחודית שלו, שבאה לידי ביטוי בשלושה מרכיבים: 1. שימוש נרחב בזום - חסימה מדורגת שבה החוסם השני - דיאבטה או קלקברנר - מחזיק בכדור ומוסר אותו לנחסם בהנדאוף. כשעל החסימה יוצאים קלעים כקניפל, מילר ובול, קשה מאוד לעצור אותם; 2. שימוש בקניפל כחוסם בפיק אנד רול עם בול, מהלך שמייצר להגנה התלבטות בלתי אפשרית במי משניהם להתקדם; 3. הרכיב הכי מעניין - גוסט סקרינז. לא להיבהל, כבר מסבירים. "חסימת רפאים", כשמה כן היא - חסימה ללא חסימה. דמיינו את קניפל או מילר נעים לחסום ללאמלו בול באמצע, ואז במקום לחסום ממשיכים לנוע בלי עצירה לכיוון הווינג. כלומר פיק אנד פופ - בלי פיק. הסבר מקיף יותר, כולל דוגמאות, תוכלו למצוא כאן. התנועה הזאת משיגה שתי תוצאות - מייצרת מרווח לשחקן עם הכדור, כשהשחקן שהיה לצדו עובר מצד לצד ולוקח איתו שחקן הגנה. התוצאה השנייה - אותו שחקן הגנה, שמופקד על מילר או על קניפל, יקפוץ בדרך כלל לעבר הכדור כדי לעצור את לאמלו, מתוך הרגל. קניפל או מילר, שלא בזבזו חצי שנייה על לעצור ולחסום, ינצלו את התנופה של התנועה הרציפה כדי להשתחרר לקליעה. כשזה עובד, זה מרהיב. ולאחרונה, כמו כל ההתקפה של שארלוט, זה עובד מצוין. העתיד הקרוב והעתיד הרחוק אחרי כל זה, חשוב להבהיר ששארלוט רחוקה מלהבטיח אפילו מקום בפלייאוף. היא פתחה את העונה במאזן שלילי של 25:13, מה שאומר שההצלחה הטרייה מספיקה רק למקום 9-10 במזרח. אין כמעט סיכוי שההורנטס ישתחלו לשישייה שנכנסת אוטומטית לפלייאוף, וגם מקומות 7-8 רחוקים כרגע. הם פתחו פער ממילווקי שבמקום ה-11, אבל הם עדיין במרחק שבועיים רעים או מכת פציעות קלה מלהיות בסכנה של להישאר אפילו מחוץ לפליי-אין (בטח אם יאניס אנטטוקומפו יחזור בקרוב). אבל אם היא תמשיך בקצב הזה ותיכנס לפלייאוף דרך הפליי-אין, היא תהיה קבוצה שלא ממש מתחשק לקבל בסיבוב הראשון, קבוצה שבימי קליעה טובים שלה, ויש הרבה כאלה, גם לבכירות במזרח יהיה קשה מאוד מולה. יהיה מעניין במיוחד אם היא תעלה מהמקום השמיני ותקבל את דטרויט, כי במשחק ביניהן לפני כמה שבועות התפתחה התגרה הגדולה ביותר העונה, שהביאה להשעיות יחסית משמעותיות. סדרה כזאת תהווה אתגר גדול לפיסטונס כבר בסיבוב הראשון, מול יריבה שלא תפחד מההגנה או מהריבאונד של דטרויט ובעיקר תעמיד למבחן את היכולת של איזיאה סטיוארט להתאפק כאשר ממש מתחשק לו לדמיין שהוא מתאבק ב-WWE שפורץ לזירה כדי לעזור לחבר בצרה לקול תשואות הקהל. אל תדאגו, לא אשאיר אתכם בלי סרטון: בכל מקרה, העונה הנוכחית היא רק בונוס עבור שארלוט, הזדמנות לצבור נסיון פליי-אין ופלייאוף שיוכל לעזור בהמשך. המבט שלהם הוא קדימה. כל שחקני הרוטציה של ההורנטס בני 27 ומטה, כאשר שני השחקנים הבכירים, קניפל ומילר, בני 20 ו-23. ניתן להניח שהמטרה המרכזית של הג'נרל מנג'ר ג'ף פיטרסון, שם שלא הוזכר עד כה בכתבה אך יש לו מניות רבות בהצלחה הנוכחית, תהיה לשמור על כמה שיותר מהסגל הקיים לטווח ארוך. בקיץ הקרוב רק קובי וויט מסיים חוזה, וסביר להניח שפיטרסון הביא אותו מתוך הנחה שיוכל להשאיר אותו במחיר שמתאים לו. מעניין יותר יהיה לבחון האם ברנדון מילר יקבל הארכת חוזה כבר בקיץ הקרוב, ומה יהיה הגודל שלה. מה שיעזור לפיטרסון זה שחוזה המקסימום של לאמלו יסתיים בעוד שלוש וחצי שנים, בדיוק כאשר יגיע הזמן לתת לקניפל את מה שסביר להניח יהיה חוזה מקסימום משלו. זה היתרון בכך שקניפל כל כך טוב כבר בעונת הרוקי שלו, זה אומר שיש לשארלוט עוד שלוש עונות אחרי הנוכחית ליהנות ממנו בחוזה רוקי. כך, אם הסגל הזה ימשיך לעבוד טוב ביחד פיטרסון יוכל לשמור עליו בלי להזדקק לשלושה חוזים כבדים מאוד אלא רק לשניים כאלה. שאלת לאמלו עשויה להיפתח מסיבות מקצועיות לאורך התקופה הזאת, אך לפחות מבחינת שכר הסגל הנוכחי אמור להיות כזה שניתן לשמור עליו לשנים הקרובות בלי להסתבך עם יותר מדי מיסים ואפרונים. שארלוט נמצאת במצב מצוין גם בגזרת הנכסים העתידיים. היא לא חייבת בכלל בחירות סיבוב ראשון לאף קבוצה, ותקבל ארבע כאלה בשנים הקרובות, כולל בחירה של דאלאס ב-2027 מוגנת טופ 2 שיכולה להיות אטרקטיבית. פיטרסון יוכל להשתמש בבחירות האלה כדי לקבל הזדמנויות מרובות לנסות להשיג שחקני רוטציה יעילים בחוזי רוקי זולים. הוא יוכל גם להשתמש בהם עבור מהלך גדול אם יגיע השלב בו הוא ירגיש שיש צורך באחד כזה, או שתיווצר הזדמנות להביא שחקן משמעותי. אחרי שנים ארוכות מאוד של חוסר רלוונטיות, שארלוט עשויה להפוך ליעד אטרקטיבי עבור שחקנים בכירים, בעיקר אם קניפל יהפוך לכוכב שנראה שהוא בדרך הבטוחה להיות.

ממש עוד רגע ניתן כאן ניתוח מיקרו על האלמנטים ההגנתיים וההתקפיים עליהם הקפיד אריאל בית הלחמי במשחק הזה, על בחירת התרגילים והחלטות הבסיס בכל הנוגע לטיפולים בצד שבו אמורים לשמור. על ניהול החילופים, הרוטציה וההיררכיה ועל מה שניתן לקחת מהמשחק הזה הלאה. ואם קניתם משהו ממה שכתבתי עד עכשיו, הבעיה היא אצלכם. נראה לכם?! אנחנו נימנע, ברשותכם, מלנתח את האופן שבו הצליחו להתגבר על הובלת הכדור של סימון מיכאיל, שמייצג בגאווה יחסית את קראבנוס, וכן ננסה לדבר על כמה דברים רלוונטיים יותר. סבבה? סבבה. נתחיל בנימה אישית. כמדי משחק, הכנתי מראש המחברת והעט. וכתבתי דברים שכותבים, ולו כדי לסדר מאצ'אפים הגנתיים של ההתחלה. ואז נפל האסימון, רגע לפני הג'אמפבול, של מה לעזאזל אני עושה בכלל? ועצרתי מיד, עוד לפני שכתבתי לעצמי מי החמישיה של הקפריסאים החביבים בהחלט. הקיצר, למקרה שתהיתם, הנה כל שיש למחברת שלי להציע הפעם. כלומר כלום. הופמן ניתח יפה מאוד את הכדורסל של הנבחרת, קרי של בית הלחמי. כדורסל, אגב, שעבר מספר שינויים והתעדכן לאורך הקריירה הארוכה של המאמן הוותיק. אני לא רוצה לייחס כאן את המילה השחוקה שיטה, כי בסוף מדובר בסט של תרגילים שלאו דווקא נובע מאותו סט וסטינג, ואני לא רוצה שנייצר כאן איזשהי דוקטרינה מהדברים שעושים כאן בהגנה, שבגדול בנויה על הסתערויות נקודתיות ופחות על דיוקים וחידודים, אבל כן – זה פחות או יותר הקו המחבר. בסוף, החל מהאייסוליישן של קרינגטון בפוזשן הראשון ועד לנקודות יד מדר אליהן התייחס ההופמן, גם המאמן הזה וגם הנבחרת הזאת צריכים מישהו שיעשה משהו כשתקוע. משהו שהיא התקשתה לעשות ברגעים החשובים באמת ביורובסקט האחרון. משהו שהיא התקשתה לבצע בחלון המשחקים הקודם, מול נבחרות כדורסל שיודעות משהו על כדורסל. משהו שלא נדע ולא נבין עד כמה מטופל נכון, לכל הפחות, עד לחלון המשחקים הבא. ובאמת של החיים – רק בטורניר הגדול הבא, ולא חשוב כרגע איזה. צריך שיעשה משהו כשתקוע, בית הלחמי. צילום: FIBA.BASKETBALL רגע, שלא אשכח. בהיעדר כל עניין ציבורי מכל מין וסוג שהוא, טרם תחילת החלון הזה, התמקד השיח ברשתות החברתיות שלפני בעניין סגל השחקנים שכן התייצב. כלומר בזהות השחקנים שלא הגיעו. בעולם, מדינה וכדורסל בו, בה ובהם הרוב הולך לפי מפתח מפלגתי/קבוצתי, גרמה ההיעדרות של אלו שנמנעו הפעם, להפניית אצבע ברמת התפסנו אתכם. הנה. אתם. התשקורת. שנגד. מכבי. או בלאט. ולמה עם ההוא לא והזה כן וכו וגו ודו. חלק מההפניות האלו כוון אלי, ובהיעדר דברים חשובים יותר לליהוג, ניתן התייחסות קצרה גם לדבר הזה. אהה, זה די פשוט, האמת. כשאני רואה את תומר גינת יושב בצמוד לבעלי הבית בנבחרת ומכריז שלא יוכל ליטול חלק הפעם בשל פציעה, אני מסיק מכך ש 1. הוא פצוע. 2. חשוב מכך, הוא קיבל אישור מאנשי הנבחרת. לכך אני מוסיף ש 3. לרוב, משך חלונות, חודשים ושנים, האיש מתייצב. האש שהופנתה מכאן ועל ידי כלפי תמיר בלאט, משך החודשים והשנים, נבעה מכך ש 1. הוא אכן נעדר, באופן יציב וקבוע, משך שנים. 2. לפחות בחלק מהמקרים, ולא רק על פי פרסומים זרים, ההיעדרות שלו לא קיבלה את אישורם של מקבלי ההחלטות בנבחרת. 3. זה כבר לא חשוב יותר, ברמת המה שהיה, נשכח מזה, מרגע שהצדדים התפייסו, התחבקו והתייצבו. עד כאן הדבר הזה. בגדול, להבא ובכל הנוגע לעניות דעתי המרודה, שחקני נבחרת צריכים להתייצב למשחקי נבחרת. מי שבוחר שלא לעשות כן, לא צריך להיות חלק מהנבחרת. תמיר בלאט. צילום: FIBA.BASKETBALL נקודה אחת לסיום 8 בבוקר, מתיישב מול המחשב לסגירות אחרונות של הטור. ואז אזעקה. תשמרו על עצמכם, טוב? שיהיה לנו טוב.

דקה וחצי בתוך המחצית השנייה, אחרי חילוף לא מתוכנן בפיק אנד רול בין זלמנסון ליעקב, עזב הסנטר הישראלי את הרכז הקפריסאי במטרה להחליף חזרה. הבעיה היתה שיעקב היה עמוק מדי בצבע בשביל להספיק לחזור, ושלשה קפריסאית פנויה לגמרי מצאה את הרשת. זה הספיק לאריאל בית הלחמי כדי לקחת פסק זמן בפאניקה מוחלטת. בכל זאת, אי אפשר להאשים אותו, השלשה הזו צמצמה את ההפרש ל-30 בלבד. הנבחרת שיחקה כל כך גרוע שההפרש ירד עד ל-24 ואז ים מדר קלע 9 מהירות כדי להוריד לכולם את הדופק. אוקיי, לא באמת הייתה שם פאניקה, הנבחרת ממש לא שיחקה גרוע והדופק לרגע לא עבר דופק של גבר בן 30 במצב שינה עמוקה, אבל זה היה הרגע הכי מותח ב-40 דקות של הפרשי רמות חריגים. לא באמת היתה פאניקה. צילום: באדיבות איגוד הכדורסל בזמן שמיליוני ישראלים חיים באי ודאות שעתית לגבי העננה האיראנית שמרחפת מעל ראשנו, "אירחה" נבחרת ישראל את קפריסין, ובכן, בקפריסין. זה אפילו לא קשור למתיחות הנוכחית עם איראן או למערכה האחרונה מולם, זהו פשוט מעולם לא חזר מאז ה-7 באוקטובר. העובדה שאיגוד הכדורסל לא מצליח להפעיל שום לחץ על פיב"א היא ביזיון לא קטן. היינו מצפים לשמוע לפחות על ניסיון כלשהו, על התערבות דיפלומטית אבל כלום. כזה שקט מצד האיגוד שאנשים בכלל לא ידעו שמתקיים משחק. נגמר 40 הפרש. לקרוא לזה משחק זה כנראה לעשות חסד עם מה שהלך שם על הפרקט, אבל בסוף יש פה אירוע של הנבחרת הלאומית ואשכרה לאף אחד לא היה מושג לגביו. אוקיי, טילים בצד, איגוד בצד, רמה בצד, סורקין, בלאט ולביא בצד (ראיתם מה עשיתי פה?). הנבחרת הגיעה עם סגל, איך נאמר? לא צבעוני במיוחד אל מול האי השכן. למזלנו ואולי לצערינו, מתנגד לא היה פה והיה קשה לשפוט את המשחק הזה באיזה שהיא זווית מקצועית. כל כך לא הייתי סגור על מה לכתוב שפניתי לרקדן הראשי בשאלה: אין כמעט טעות בשם שלי באנגלית שלא עשית. ריספקט אוקיי, אולי טעיתי באיות השם של האוזמן באנגלית, אבל קשה לטעות בכדורסל של בית הלחמי. הגנתית, לוחצים בטירוף על הכדור ומוציאים את היריב משיווי משקל. התקפית, עומדים ב-2-3 גבוה עם חיתוכי גארדים. השחקנים ממלאים את הפינות כדי לייצר ספייס בגל השני של ההתקפה - הפיק אנד רול שיכול להתבצע בצד או באמצע. אז מה זה ה-2-3 גבוה הזה? תחשבו על שני גארדים, נניח יעקב ומדר שעומדים באותו קו באזור המרפקים, כששלושה שחקנים נוספים ממתינים בקו העונשין - הפורוורדים אריאל ובלייזר ב-45 על השלוש, והסנטר דולינסקי באמצע. מדר מתחיל עם הכדור, מוסר לגארד השני שממשיך לפורוורד ב-45, ובאותו זמן ים חותך על דולינסקי. מדי פעם ההגנה מתבלבלת, ובגלל שכולם עומדים גבוה ובחוץ, מדר יכול להרוויח לייאפ קל מהתנועה הזאת. אבל הפאנץ' האמיתי מגיע בגל השני: מדר, שסיים את התנועה מתחת לסל, יוצא על חסימה בצד הרחוק מהכדור כדי לבצע היי פיק אנד רול. שיטה שתפורה על שחקנים כמו מדר ואבדיה. צילום: FIBA.BASKETBALL תחשבו על המגן של מדר - הוא צריך לרדוף אחריו דרך שתי חסימות שונות עוד לפני שהגיע לפיק אנד רול, מה שהופך כל פתרון טקטי לסיוט. באינסטינקט הראשוני המגן ינסה לרדוף אחריו, ופה אנחנו כבר בטריטוריה של מדר. הוא מצטיין כשיש לו שחקן על הגב, מנצל את החתוליות שלו כדי להגיע לזריקות מחצי מרחק שהוא כל כך אוהב. במצב כזה, כמעט בלתי אפשרי עבור המגן ללכת מתחת לחסימה ולהכריח את מדר להפוך לאיום מחוץ לקשת מכדרור. בראיה רחבה יותר, הסגנון הזה גם תפור על דני שאוהב לשחק פיק אנד רול בתנועה והרבה פחות מחמיא לבלאט שדווקא יעדיף סטטיות ושחקנים שעומדים בפינות לפני שמהמלך מתבצע. אל תטעו, ההתקפה לא נתקלה בשום התנגדות. ישראל רצה המון וקלעה סלים קלים במעבר, ועדיין, היה מעניין לראות את בית הלחמי מריץ סגנון כל כך ספציפי. זה סגנון שמתאים מאוד לשחקנים שהוא אוהב, אבל לא בטוח שיתאים לשחקנים שיצטרפו במשחק הבא, ובטח לא לאלו ש (הלוואי) ישחקו במונדובאסקט. יאללה שנגיע למונדובאסקט ונתווכח אם הסגנון הזה מתאים או לא. כיף איתך ים. צילום: FIBA.BASKETBALL מדר היה השחקן שהכי ציפיתי לראות. בכורה לדולינסקי זה נחמד, להיזכר בנועם יעקב זה אפילו נחמד יותר, אבל לחכות לתגובה של הרכז שנחתו עליו כמה טילים מטאפוריים בשבוע האחרון - זה הכי מעניין. ומדר, כצפוי, לא אכזב. הרכז, ששוחרר לנבחרת ואז הוחזר לסגל של איטודיס וישב 40 דקות על הספסל בניצחונה של הפועל תל אביב ביורוליג הגיע ומתחילת של המשחק הורגש הרעב שלו. 22 נקודות עם 3 ריבאונד, 3 אס ותוספת של 3 חטיפות. כיף איתך ים. המצב במדינה לא מדהים, תמיד ספורט היה אחלה מפלט לסחלה הפוליטי, חברתי, בטחוני שיש לנו. רציתי להתרגש אבל כשאפילו האיגוד לא דוחף את המשחק הזה בקידומים נשאר לי להתרגש רק מהסטורי של אבדיה צופה במשחק מרחוק. אגב זה עדיף על שבועות במקלטים. שלא נדע. אז תזכרו אם קוראי… רגע רגע, שניה לפני הברכה המסורתית לסיום הטור אסף רביץ עם כמה מילים על חלונות הנבחרות: טורנירי מוקדמות של נבחרות הם בדיחה. מחזור משחקים שמתקיים בעיצומה של עונת ה-NBA ויום אחרי מחזור יורוליג זאת בדיחה. זה שנראה שכבר שנים אף אחד אפילו לא מנסה לעשות שום דבר עם הבדיחה הזאת זו כבר פארסה. ואנחנו לא צוחקים, אנחנו מתרגלים, כי זה מה שאנחנו עושים. ואין כל כך מה לעשות כשמשחק בין ההרכב השני של ישראל להרכב השלישי של גרמניה יכול להכריע מי מהן תשחק באליפות העולם, האם דני אבדיה או פרנץ ווגנר ישחקו באליפות העולם. המשחקים האלה הם בדיחה שמכריחים אותנו לקחת ברצינות. אז תודה לנבחרת קפריסין. סוף סוף בדיחה שאפשר להבין את סוג ההומור שלה, קומדיה קלאסית כזאת, שעה וחצי של הסחת דעת ששוכחים ממנה רגע אחרי שנגמרה. עדיף על הבדיחות האחרות. כל מילה. כל מ-י-ל-ה. ניסיון נוסף: אז תזכרו, אם קוראים לכם דולינסקי וקלעתם נקודות בכורה בנבחרת, אם אתם נוטים לטעות באיות שמות באנגלית או שאתם מעולם לא טועים הכל אבל הכל אמת לשעתה.

ב-25 בספטמבר 1997 (כן, לפני כמעט 30 שנה) ניצחה מכבי ת"א את ריאל מדריד, בשעה שהפועל ירושלים גברה על אולקר איסטנבול. ב-4 בדצמבר 2025 (לפני כמעט שלושה חודשים) יצאו הצהובים מקובנה עם ניצחון על ז'לגיריס, בעוד הפועל ת"א הכניעה את וילרבאן. ואתמול - מכבי עם ניצחון קריטי במונאקו, והפועל עוצרת את הסחף מול אולימפיה מילאנו. באופן נדיר, שתי ישראליות מנצחות באותו ערב בליגה הבכירה באירופה. ושתיהן גם עוזרות אחת לשנייה, כל אחת במאבקי הטבלה שלה. אחווה, רגע לפני הדרבי. ממש עירוני ת"א. 0:10 בפוזשן האחרון באזר לרבע הראשון, שלשה של לוני ווקר. באזר למחצית, תמיר בלאט בשלשה משלו. כמעט באזר לרבע השלישי, אושיי בריסט לשתיים. רגע לפני סיום המשחק, ג'ף דאוטין פעמיים מהעונשין. במשחק שהוכרע על חודם של שני סלים, מכבי ת"א ניצחה 0:10 בפוזשן האחרון של כל הרבעים. אפשר להגיד שזה מקרי, ולא לטעות בהרבה. ואפשר לומר שזה אופי, ולא לטעות בכלל. מונאקו, בסיטואציה שנכפתה עליה, היא קבוצה מתעתעת. מלאה בכישרון, בניסיון ובאיכות, אבל עמוסת בעיות. לבאזרים בצהוב היא הגיבה לא רע; פתחה את הרבע השני ב-1:11, את השלישי ב-2:8 ואת הרביעי ב-4:9. הערב כולו התנהל בתחושה שהאורחים צריכים להחזיק איכשהו, ולקוות שהבליץ לא יגיע. וכשהוא הגיע, הם ידעו להיות סולידים, יעילים וחזקים. כל הדרך לניצחון. הכלים של עודד קטש, שהיו מוגבלים מלכתחילה, הולכים ונגמרים לנגד עיניו. בתחילת העונה דאוטין נפצע. ואז ווקר. ואז טי.ג'יי ליף. ואז איפה לונדברג. ועכשיו ג'ימי קלארק. ואיכשהו, הוא מצליח למצוא את האנשים שימלאו את החסר. הריצה הראשונה הושגה כשמרסיו סנטוס הוזעק מהספסל, והצטרפו אליו ג'ון דיברתולומיאו וגור לביא. השנייה הובלה על ידי ג'יילן הורד. ובסוף היה זה רומן סורקין (מדד 4- במחצית הראשונה, 19 בשנייה) שבערב לא פשוט מבחינתו ירה שתי שלשות קלאץ' ודאג למה שהיה צריך לדאוג. מכבי ת"א, גם באדיבות יריבתה העירונית, חולקת את המקום ה-12 עם מילאנו, כשלשתיהן 14 ניצחונות. דובאי מדורגת 11, עם 15. למונאקו העשירית (כמו פנאתינייקוס התשיעית) 16, עם נחיתות בטבלה פנימית אפשרית מול היריבה מיד אליהו. עכשיו מחכים לה דרבי בבית (אם ירצה הטראמפ) ומשחק חוץ במילאנו. שני המשחקים האלו יכריעו אם יש לה עוד על מה לשחק העונה, או שזו הייתה ריצה יפה, מרשימה ומלאת רגש, אך ללא תכלית אמיתית מעבר לשאיפה לתחרותיות. הנגאובר מהגביע "אנחנו מפסידים היום", כתב לי השבוע אחד מאנשי הקבוצות המובילות והלא-ישראליות ביורוליג (לא זו שאתם חושבים). בלי להסגיר מקורות, לא אספר איך בדיוק נגמר המשחק שלו, אבל האיש ידע. המילה "הנגאובר" חזרה שוב ושוב בהסבריו. נראה אתכם מנחשים מי הוא: באסקוניה נחתה על הפרצוף עם השפלה ביתית בידי ולנסיה; פנאתינייקוס קיבלה בראש באואקה מפריז; פנרבחצ'ה גירדה בקושי ניצחון מובן מאליו מול פרטיזן בלגרד; הכוכב האדום בלגרד אמנם גברה על אנאדולו אפס, אבל זו אותה זבזדה שספגה שבעה הפסדים רצופים במשחק שאחרי זכייה בגביע; ומונאקו, כאמור, הפסידה בריביירה במשחק קריטי למכבי ת"א. מכיר אתכם. עכשיו תקשו ותגידו שגם מכבי היא מחזיקה טרייה, אז מישהי הייתה חייבת להפסיד במשחק הזה. לא שאתם טועים, אבל הנה הסטארטאפ הגדול של הכדורסל הישראלי: רק אצלנו משוחק הגמר בתחילת הוויקנד של הפגרה, ובדרך חזרה ליורוליג עוברים בעוד משחק ליגה מול עירוני נס ציונה. הנה, זה עובד. רעיונות חדשים, הרגלים ישנים מי שלא שיחקה בגביע, והיה לה זמן לעבוד על רעיונות חדשים (בתווך שבין שלושה ניצחונות ליגה שכוחי אל), היא הפועל ת"א. ובתחילת המשחק אתמול אפשר היה להבחין בהם: בדרך כלל ואסילייה מיציץ' לוקח הכל עליו בדקות הראשונות, והפעם היה על תקן משקיף. אלייז'ה בראיינט, שהפגין תצוגה שנגעה בשלמות, ריכז. דן אוטורו קיבל כדורים בצבע, ואפילו מבחירה. הקבוצה ממש התאמצה לרוץ בכל חצי הזדמנות שנקרתה בפניה. וקולין מלקולם? מלבד ההגבהה לרחבה שהפכה לשלשה לחיבורים, הוא פתח עם חטיפה, חסימה, שני ריבאונדים, סל ושני אסיסטים. סמול פורוורד דה-לקס. האדומים סיימו את הרבע הראשון עם 29 נקודות, יותר מבכל אחד ואחד מ-27 משחקיהם הקודמים ביורוליג. וחשוב מכך: היו להם 7 אסיסטים רק ברבע הזה. שזה המון לקבוצה מלאת הבידודים, הכדרורים, האחד-על-אחד והסוליסטיות הזו. רק שאז הגיע תורם של המחליפים, ובראיינט (שלא קיבל שניית מנוחה במחצית השנייה) ירד לספסל עם שתי עבירות, ופתאום העסק היה תלוי בניהול המשחק של מיציץ' וכריס ג'ונס, וההרגלים המגונים והמיושנים חזרו. 7 אסיסטים ברבע הראשון תורגמו לעוד 9 בלבד בשלושת הרבעים הבאים. ריכז ולא קיבל שניית מנוחה במחצית השניה, אלייז'ה בראיינט. צילום: יהודה הליקמן, ספורטס רבי הפועל הייתה טובה דיה כדי שזה יספיק מול המילאנזים הקצרים. היא קלעה 92 - הכי הרבה במשחק נטול הארכות מאז המפגש הקודם עם הארמאני'ז, אי אז לפני שלושה חודשים, 16 מחזורים ומשבר מתמשך אחד. במדבר כל קוץ הוא פרח, ובקבוצה שהתרגלה להפסיד - כל ניצחון הוא קריטי. הבעיות לא נעלמו, למרות 50 השניות של קסלר אדוארדס, וגם לדימיטריס איטודיס ממתין שבוע גורלי. ניצחון כפול על פריז ומכבי (אם ירצה הטראמפ!), ומחרדות על פלייאין הוא יחזור להיאבק על יתרון הביתיות בסדרת רבע הגמר.

בואו ניקח לכמה דקות הפסקה מתודית מהבלגן המתמיד סביב הפועל תל אביב - התפטרויות של מנהל קבוצה ועוד מנהלים בכירים, מחאת אוהדים, החתמה של עוד שני זרים, הצעה שהוגשה או לא לזר נוסף, הראיונות הסוערים של איטודיס, צום הראיונות של עופר ינאי - כדי לדבר על משהו חיובי, לשם שינוי. חיובי? מרהיב. אלייז'ה בריאנט. היו הרבה סיבות למשבר סביב האדומים בשבועות האחרונים, וייתכן שהוא טרם הסתיים, אבל את רוב תקופת המצוקה היא העבירה בלי העוגן, הבסיס, האיש שמחזיק אותה במו ידיו. אולי זה לא היה צריך להיות כך, בטח כשבסגל 11 זרים שאחד מהם הוא ואסיליה מיציץ'. בשורה התחתונה, מי שרק לפני 7 עונות עוד שיחק בהפועל אילת הוא לא רק הרכז האמיתי שלה - הוא המנוע היחיד של המכונה. בכוח החוכמה והיכולות האישיות האדירות, שממשיכות להשתפר רגע לפני יום הולדת 31, הוא נותן להפועל משהו משמעותי יותר מזה של סופרסטארים אחרים ביורוליג - קנדריק נאן או סשה וז'נקוב, למשל: בריאנט הופך את השחקנים לצדו לטובים יותר. אין לי מושג אם ייבחר ל-MVP של הליגה, אבל הוא מגלם את ההגדרה המילולית של המושג. בלעדיו הפועל תל אביב היא אוסף בודדים נטולי חיבור. אלייז'ה הופך אותה לקבוצה. היו הרבה דוגמאות במשחק אתמול, שאותו סיים עם 25 נקודות, 8 אסיסטים, איבוד אחד בלבד ו-5 ריבאונדים, למשמעות העצומה שלו. אפשר להתעכב על הרבה סלים משמעותיים, אבל ברשותכם אתעכב על שני אסיסטים עצומים, שניהם לדניאל אוטורו (בעוד משחק התקפה אדיר של 16 נקודות ב-8 מ-10 מהשדה). עוד משחק התקפה אדיר של אוטורו. צילום: יהודה הליקמן, ספורטס רבי תזכורת - קליק ראשון על הסרטון ינגן את הקטע הרלוונטי. כדי לצפות שוב, יש להעביר את הסרטון לנקודת הזמן המצויינת בסיום הפיסקה. הראשון קורה מיד כשמילאנו עולה ליתרון 51:54 בתחילת הרבע השלישי, אחרי שהמארחת שלטה לאורך כל המחצית הראשונה. זו נראית כמו עוד קריסה מקצועית ומנטלית, בדרך להפסד שישי ברציפות ביורוליג. רק שבריאנט נראה רגוע כאילו איבד זה עתה יתרון בקאנטרי קלאב השכונתי. אוטורו חוסם לו גבוה במיוחד, בין קו החצי לקשת השלוש, והתרגיל נראה תקוע כי ויינרייט מצופף את העסק בקו העונשין במקום לרווח בפינה. עכשיו, תקפיאו את הווידאו בדיוק כשהטיימליין מראה 5:13 ושעון המשחק 7:32. בשלב הזה ויינרייט עוד לא פינה סופית את השטח, מיציץ' שנע למעלה ואוטורו שנע למטה צמודים זה לזה והאחרון אפילו לא הגיע לאזור קו העונשין. אלא שבריאנט מבחין שבולמרו, ששמר עליו בתחילת הפוזשן ועשה סוויץ' עם ניבו, ממוקם בגבו של אוטורו. כבר כאן, איכשהו, האיש עם הכדור רואה בעיני רוחו את המסירה לדאנק של אוטורו. עצום. (5:07) הלאה, עוד לא חלפה דקה, והפעם בריאנט מקבל את הכדור מהנדאוף של ויינרייט. למרות שאוטורו לא באמת חוסם, מילאנו שוב עושה סוויץ', שוב בולמרו עם ניבו. הפעם הסוויץ' מתבצע היטב, רק שבולמארו עושה סטאנט קטן לכיוון בריאנט, שמכדרר את הכדור כמה פעמים מאחורי הגב משל שיחק שלוש על שלוש בספורטק. אם תקפיאו את התמונה ב-5:24, וכששעון המשחק על 6:28, תראו את הגארד הארגנטינאי קופץ קצת לכיוון בריאנט, וזה מספיק לו לבשל עוד מסירה גאונית לליי אפ של אוטורו, שבשלב הזה נמצא בכלל על קשת השלוש. הפועל עולה ליתרון 56:57, וצולחת את דקות המשבר. (5:19) צריך להבין שמעבר לקור הרוח וראיית המשחק הפנומנלית, המסירות האלו של בריאנט הופכות את ההתקפה של הפועל מבנאלית לאפקטיבית. איטודיס משחק תרגילים קצרים ופשוטים - פיק אנד רול, הנדאוף והיידה, לסל. ראיתם. השחקנים שמרוויחים מיליונים צריכים לצקת תוכן לתוך החופש שהם מקבלים. רוב הקו האחורי של הפועל - בריאנט, מיציץ', ג'ונס, בלייקני - מסוגל לצקת אחד על אחד ונקודות. בריאנט מביא את הערך המוסף, את המסירה החכמה, את קריאת המצבים העילאית. את מה שיכול לעשות את ההבדל בין פליי אין לטופ 6. המשחק הזה גם מסמן שמבחינת איטודיס הבטחת עונה נוספת ביורוליג היא לא המטרה העיקרית של הפועל תל אביב - היא המטרה היחידה. אמנם ליוויי רנדולף לא התלבש וקסלר אדוארדס שותף ל-50 שניות תמוהות, אבל מעבר לעוד זרים שהתווספו לסגל העמוס, היווני הבהיר שנגמרו הניסויים והסיכונים. ליתר דיוק - הישראלים לא קיבלו שניית משחק, בדגש על ים מדר. הליגה המקומית וחוקיה המעיקים יכולה לחכות. עוד ניסוי שייתכן שהסתיים - מוטלי בעמדה 4. אחרי כמה דקות בהרכב שני גבוהים של במחצית הראשונה, עלה החשש שאיטודיס ישחזר את השגיאה מקובנה, כשמוטלי פלוס אודיאסי או אוטורו עלו לו בחגיגה התקפית של ז'לגיריס ובהפסד. הפעם, כשויינרייט ביצע עבירה רביעית 1:18 לסיום הרבע שלישי, מלקולם החליף אותו ואיכלס את העמדה גם ברבע האחרון. במילים אחרות - סמול בול. כישרון בול. עוד החלטה של הקואץ', ככל הנראה: נגמרו סדרות החינוך. בקובנה איטודיס העיף את כריס ג'ונס מהמשחק אחרי איבוד כדור בשלהי הרבע השלישי, לטובת מדר חסר הביטחון. הוא יכול היה לנהוג כך שוב, כשהפוינט גארד האמריקני הסתבך בכדרורים מיותרים ואיבד כדור בתחילת הרבע האחרון - תעיפו מבט בווידאו. הפעם, איטודיס התעצבן על הקווים אבל אף אחד לא נשלח לכסא המחליפים. הפועל תקום ותיפול עם הגארדים הזרים והכישרון שלה. אתמול היא ניצחה בעיקר בזכות ההתעלות של בריאנט ו-19 הנקודות של מיציץ', אבל היא עוד תזדקק לביטחון של ג'ונס. (6:29) מנגד, צריך לומר שמילאנו היא יריבה נוחה יחסית כדי להתאושש ממשברים. הניצחון של הפועל באיטליה 83:105 ב-20 בנובמבר הוביל להתפטרות של אטורה מסינה ולמינוי של פפה פואטה, ששינה בעיקר את האווירה. במקום לזעוף על הספסל, הוא מעודד ודוחף - וזה חשוב. רק שמקצועית, ארמאני לא בנויה לנצל את החולשות של הפועל בהגנת הפיק אנד רול או בצבע, בהיעדר רכז דומיננטי (לאור הזיקנה שקפצה על גודוריץ') או שחקן ציר עם יכולות בגבו לסל (ניבו סיים משחק מושלם עם 7 מ-7 מהשדה, אבל בתנועה ולא במצבים סטטיים). היא בנויה לחלוטין על היכולת של שבון שילדס ובעיקר ארמוני ברוקס לקלוע מחוץ לקשת. האיטלקים סיימו עם 9 מ-29 משלוש, כשארבע מהשלשות נקלעות ב-5:07 הדקות האחרונות של הרבע השני, שבהם נגסו ביתרון. שלוש שלשות בלבד במחצית השנייה, גם כתוצאה מסוויצ'ים אגרסיביים על ברוקס, לא השאירו להם סיכוי. כך שהפועל תל אביב צלחה את המשחק הראשון של השבוע הכי קריטי בעונה, אבל ייתכן שהוא גם הקל ביותר מבין השלושה. פריז היא יריבה מנג'סת, שגברה על פנאתינייקוס בחוץ ותגיע לנשוך, לרוץ ולהתפרע, בראשות נדיר חיפי. ואז הקרב מול מכבי, שתגיע עם המומנטום, עם הקהל, עם יציבות בסגל, עם ישראלים דומיננטיים, עם התחושות שרק השתפרו מאז שחזרה לארח בישראל. עם כל הדברים שהבטחנו להתעלם מהם בתחילת הטור הזה. עם כל הדברים שהם ההפך הגמור מהפועל, שתגיע למשחק הזה עם שני כלי נשק שאי אפשר לבטל - עם הכסף, ועם הכישרון. בעיקר של איש אחד, שמחזיק אותה כמעט לבד.

יש הרבה דרכים לנצח משחק כדורסל. אפשר לנצח בהגנה ואפשר בהתקפה. אפשר לנצח בקצב מהיר ואפשר בקרב פוזשנים. אפשר בכדורסל גדול ואפשר בסמולבול. אפשר עם רוטציות עמוקות וחילופים מובנים ואפשר ללכת אול אין על שחקנים, לפי תחושת הבטן באותו הרגע. כולל כאלו שלא נספרו לפני. אפשר לשחק תרגילים אסתטיים ותנועתיים ואפשר גם לתת את הכדור לאיש שיכול ולקוות לטוב. אפשר בצורה אחת ואפשר באחרת. מכבי תל אביב הזאת, נכון להיום, מנצחת גם ככה וגם ככה. מכבי תל אביב הזאת, של קואץ' קטש, ניצחה את מונאקו בחוץ גם ככה וגם ככה. וגם ככה. נתחיל בדיסקליימר. לאחרונה, עם הכדורסל, המומנטום והנצחונות בצהוב מחד והכאוס הניהולי במונאקו מאידך, כזה שמעמיד בסימן שאלה את עצם קיומו של המועדון החביב מהנסיכות החביבה, התחלנו לתהות בקול אם ניתן לאתר דרכה חרך אפשרי למקום העשירי. הנחת העבודה הייתה ששחקנים כועסים, שלא מקבלים תשלום בזמן או בכלל, ישחקו פחות טוב או פחות מחויב. ואז הגיע רצף שבעה נצחונות של הצרפתים, כולל הצגות בחצי גמר וגמר הגביע שלה. ואז הגיע המשחק עצמו, מול מכבי תל אביב, ובו נראו השחקנים שכן שיחקו לגמרי בעניין ולגמרי רוצים. רוצה לומר: אין שום דבר שקשור בסיטואציה של היריבה, כולל ההיעדרות של מירוטיץ', שיכול לגרוע כהוא זה מהאופן שבו השיגה האורחת נצחון חוץ סופר חשוב וסופר מרשים. כלום. כסף? עתיד לא ברור? לא רלוונטי. מכבי תל אביב ניצחה את המשחק הזה, פייר אנד סקוור, על הפרקט ובלי טובות. אוקיי. פלאן בי לאורך שנים מקוננים צקצקנים על כך שלקטש אין פלאן בי. זאת הדרך שלו, הכדורסל שלו ודי, באמא, נמאס לי לדבר ולכתוב על זה. אתם כבר יודעים. שילובו של לוני ווקר בחמישיה הפותחת, בהמשך ישיר לטיול שערך במסגרת משחק החזרה שלו בליגה, היה אך טבעי. אך טבעי היה גם שווקר ירים, פחות או יותר, כל זריקה באזור החיוג שלו עם פתיחת המשחק. כשיירד לנוח, פחות מ-4 דקות אל תוך המשחק, זה כבר יהיה אחרי שירים 5 זריקות מהשדה. וזה האופן שבו יתנהל איתו קטש מהלך מרבית המשחק עצמו. כלומר, להשתמש בו במשורה. כולל ההחלטות להשתמש בו ולהכניס אותו לקראת סיום רבע ראשון (וקיבל שלשת באזר) ולקראת סיום רבע שני (וקיבל שלשת באזר בלאט ממסירה של ווקר). להשתמש בו במשורה, לוני ווקר. צילום: AS MONACO החילופים שערך קטש לווקר הרגישו כמו דיאלוג שניהל עם עצמו. עד כמה הוא מוכן להתפשט מהדברים שהוא רוצה ומאמין. עד כמה הוא מוכן לתת את הכדור ולוותר. דיאלוג שכולו לבטים. דיאלוג שכולו חיבוטים. עד לרגע שבו הגיע לכדי הכרעה. לאחר איבוד כדור של תמיר בלאט שהוביל ליתרון 1 בלבד, פסק זמן מכבי עם 8:41 לסיום. ואז נכנסים הורד וריימן ו-ווקר. רגע, נחזור קצת אחורה. כארבע דקות וחצי לסיום הרבע השלישי, מאבד ג'ימי קלארק כדור שמוביל למתפרצת שמובילה ליתרון 1 בלבד בצהוב. והוא נפצע. כשזה קורה, בהיעדרו של איפה לונדברג הפצוע, נותרת מכבי תל אביב עם רכז אחד ושמו בלאט. ורכז תאורטי ומשועמם ששמו בישראל דאוטין. שבשלב הזה אף אחד לא זורק לעברו מבט. ורק עדי עמוס, אחד מעוזרי המאמן, הולך להחליף איתו מילה בפסק הזמן שאחרי, כדי להגיד לו את ה"תהיה מוכן" שאומרים. כדי להגיד לו, אולי, את ה "אתה תנצח את המשחק אתה", כמו שאומרים. היה מוכן, ג'ף דאוטין. צילום: אלן שיבר, באדיבות ליגת ווינר סל ועכשיו, אחרי שדיברנו פעמיים על שני איבודי כדור שהובילו לפעמיים פלוס 1, נחזור שוב קדימה. לשיוויון 72. עכשיו, אחרי שבלאט נשחק בעמדה מספר 1 וריימן גם מחטיא וגם מסתבך בטכנית, נקרא שמו של הדאוטין, ההוא שהציל למכבי תל אביב את הגביע. ועכשיו גם נחבר את שני גיבורי הפלאן בי ביחד, כלומר גם ווקר וגם דאוטין. שני הסמנים המובהקים לכדורסל האבוד והמפסיד של מכבי תל אביב בחלקים הראשונים והמשמעותיים של העונה. שפתאום, בהיעדרם של אלו שעשו את ההבדל לאחר מכן, צריכים לנצח את המשחק הזה. תזכורת - קליק ראשון על הסרטון ינגן את הקטע הרלוונטי. כדי לצפות שוב, יש להעביר את הסרטון לנקודת הזמן המצויינת בסיום הפיסקה. וכאן גם נכנס הגיבור השלישי לתמונה, אחד קטש. שעדכן, בהתאם לחמישיה שלו על הפרקט, את הפלייבוק. התקפה ראשונה, היי פיקנרול ווקר את סורקין. בלי סיבוכים ובלי עניינים. דאוטין בפינה אחת. בלאט בפינה שניה. ווקר הולך ריג'קט על החסימה ופנימה. ומוצא מולו שלושה שחקני הגנה בתוך הצבע פלאס שניים ממש ליד. ומה שחשוב הוא שאוקובו עוזב לגמרי את בלאט בפינה הקרובה. מסירה קלה. טריצה קלה. (11:28) הלאה. עכשיו כבר מונאקו בפלוס 1. כדור אצל הווקר. מראים 77, כלומר שתי חסימות פיקנרול, אבל בתכלס עוד היי פיקנרול ווקר את סורקין. דאוטין בפינה. בלאט בפינה. הכל בידיים של הסקורר. שהולך פנימה. והפעם, העזרה אליו מגיעה בעיקר מדניאל תייס, שעוזב את סורקין בחוץ ומסתער. סורקין פנוי + אין רוטציה הגנתית = מסירה קלה החוצה = טריצה קלה. (12:10) מתקדמים הלאה. מכבי פלוס 1. עכשיו כבר אין בלאט על הפרקט. דאוטין חוצה את קו החצי, נותן את הכדור לבוס ווקר וזז הצידה. עכשיו שתי חסימות לווקר, שמכדרר בכיף שלו. שמזהה סוג של שמירה כפולה רעה עליו ברמת השטראזל פלאס תייס. שמירה רכה? קבלו ג'אמפר רך בתוך פרצוף שלכם. (12:30) מספיק דוגמאות של ווקר מכדרר ומסתדר, נכון? כדי לסיים את פרק הפלאן בי, נלך למהלך הכדרור המנצח של דאוטין. שמקבל בחילוף את בלוסונגיים. שמכדרר. שמסתכל על השעון הקטן ורואה שהוא מסתיים. שמכדרר. שדופק ג'אמפר משלו, אחרי קרוסאובר קטן, מניע עצמו לכיוון הספסל וממלמל דברים ששחקנים אומרים בסיטואציה הזאת. (13:25) האם זה הכדורסל של קטש? האם זה הכדורסל שאנחנו רוצים לראות, כמאמר מי מהמלהגים? עכשיו, שמכבי תל אביב יודעת לנצח גם בפלאן איי וגם בי, התשובה חייבת להיות כן וכן. וסחטיין. ובכלל, כיף היה לראות התאמות טקטיות ויוזמה טקטית שהפכו והפכה להיות סוג של ברירת מחדל עבור מכבי תל אביב, בהתבסס על נסיונות וידע שרכשה ורכש לאורך העונות האחרונות. לחץ אזורית על כל המגרש 2-2-1, שמעכב בדיפולט את הרצון של היריבה (ובטח כזאת כמו מונאקו) לשעוט מצד לצד. מעבר תכוף מהרכבים נמוכים להרכבים גבוהים (במקרה הזה ריימן וגם גור לביא שנוגעים בעמדה מספר 3). את המעבר לאזורית או כמו אזורית עם הסימון 22, שמנסה לסייע בהתמודדות עם הרכבים שלא מסתדרים במאצ'אפ ההגנתי, למשל מול ליינאפ הגארדים של ספנוליס מצד אחד, כשיש בלאט ודיברתולומיאו בצד שני. ההצבה השיטתית של פורווארד קשוח על מוביל הכדור המטריד, במקרה הזה ג'יימס, תוך כדי שינויים תכופים בזהות שלו, במטרה להתיש ולשחוק עד כמה שאפשר את הסכנה שמנגד. סחטיין. באמת שסחטיין. 3 נקודות לסיום 1<3 – שתי הקבוצות קלעו נהדר ל-2. מכבי 21/31. מונאקו 20/32. המארחת ניצחה את קרב העונשין כשהיא רושמת 25/27(!) בעוד האורחת מסתפקת ב 13/18. אבל עונשין זה לא חשוב. וגם לא 2. הנה הנתון שמנצח, בנוהל. כל אחד מהקבוצות הרימה 35 שלשות אל חלל האוויר הדחוס אשר באולם הלא הראוי שבו שיחקו. מכבי דפקה 12 בפנים, כולל שלשת הלא יאמן כי זה נכנס של סורקין, שעשתה 86-80. מונאקו קלעה 7 בלבד, כלומר 20%. כולל 0/5 של מייק ג'יימס. כולל 1/7 של אוקובו. כולל 1/5 של בלוסונגיים. ונכון, הרבה מזה תלוי מזל. אבל נכון גם שזאת תכנית משחק הגנתית שמכבי תל אביב מצליחה לנצח איתה כמה משחקים. ממי עוזרים, את מי עוזבים, על מי מהמרים ועל מי מתנפלים. מכבי תל אביב נמצאת בפאזה כל כך מדויקת בכדורסל שלה, למרבה ההפתעה, גם בצד שבו שומרים. סליחה, גם בצד שבו היא יודעת מה לעשות ואיך להתמודד עם לקות ההגנה שלה. ההורד איז באק – אפשר כבר להכריז רשמית שהורד חזר, כן? עזבו רגע נתונים ממשחקי ליגה וכו. שלושת המשחקים האחרונים שלו בליגה השניה בטיבה הם משחקים של 15+7 מול הכוכב, 14+11 מול באיירן ו-15+7 מול מונאקו. וקטש חיכה לו וחיכה לו, בימים בהם החורים בידיים של הורד נראו גדולים יותר מאשר החורים בהגנה של הצהובים (כשהורד לא על הפרקט). ולא מיצמץ, ולא ויתר עליו. ועכשיו ההורד איז באק. כולל, אגב, מהלך הפייק הנדאוף ואז דרייב מכדרור שבד"כ רואים דווקא מסורקין. הנה זה מגיע – זהו. הקרב על הפלייאין נפתח. לא יאמן, כי אני באופן אישי לעגתי לכל הטוען כך, אבל זה קורה. מכבי תל אביב רחוקה משחק וחצי בלבד ממונאקו. ועוד מארחת את דובאי שכרגע מעליה במשחק, כשנצחון שלה עליה יהיה נצחון כפול. זהו. זה החרך. עם תשעה משחקים טו גו, פתאום זה משהו שיכול לקרות. כלומר, בהנחה שמנצחים דרבי בשבוע הבא. עד כאן להפעם. שבת שלום. שיהיה לנו טוב.

צפו בהופמן מסכם את המשחק:

אחחח נבחרת ישראל... יש משהו בשם הזה שגורם לדופק שלי לעלות עוד לפני שהכדור הראשון נזרק לאוויר. זה לא עוד מועדון, זו לא עוד תחנה בקריירה, ובטח שלא נטל ביומן הצפוף של אף שחקן. עבורי הנבחרת היא תמצית הישראליות במובן הכי טהור וחשוף שלה, המקום שבו הכישרון פוגש את האופי והגאווה הלאומית גוברת על כל עייפות או על כל חוזה יוקרתי. ברגעים האלה, שהמדינה שלנו עברה טלטלות שאי אפשר לתאר במילים, לראות ספורט לאומי בכחול לבן עם הדגל על החזה זו לא פחות מזכות. אתחיל בלסייג ולציין, בניגוד להרגלי, הטור הזה הוא טור אישי. טור שלא הולך לכיוונים מקצועיים, ניתוחיים ולא בעל תוכן אנליטי, הוא טור שבא מהלב, מהחוויה וההרגשה האישית שלי. אני כותבת את המילים האלו כי עבורי הניתוח המקצועי הוא רק השכבה העליונה של סיפור הרבה יותר גדול. בשנתיים האחרונות מאז שפרצה המלחמה, המציאות שלי לא הייתה באולמות הממוזגים, אלא בשטח. ימים שהתחילו כקצינה בקבע והמשיכו לעוד מאות ימי מילואים תחת האחריות הכבדה ביותר שאדם יכול לשאת בתוך חוסר ודאות מוחלט. נבחרת ישראל. צילום: FIBA.BASKETBALL בתוך התופת הזו וברגעים האיומים שבהם איבדתי את היקר לי מכל, הכדורסל הפך עבורי למקום היחיד שבו המילים ניצחון והפסד חזרו למשמעותן המקורית והפשוטה. הוא היה והוא עדיין הטיפול הנפשי הכי משמעותי שלי, הרגע שבו יכולתי להשתיק את רעשי הרקע של המלחמה ולהתרכז רק בכדור. הספורט הוא העוגן ששמר עליי שפויה והוא מזכיר לי שיש חיים מעבר לכאב, שיש יופי טהור בתוך מאמץ פיזי של חמישה אנשים שנלחמים יחד על המגרש למען מטרה אחת גדולה. יש משהו בנבחרת שמתעלה על כל הצלחה של מועדון כזה או אחר, כי כשהשחקנים האלה עולים על הפרקט הם לא מייצגים רק את עצמם או את הסטטיסטיקה שלהם, הם נושאים איתם מדינה שלמה שמחפשת רגע אחד של נחמה וגאווה. דווקא בתקופות כאלה הנבחרת היא הדבר הכי חשוב שיש לנו בספורט, היא העוגן שמזכיר לנו מי אנחנו ומה אנחנו מסוגלים להשיג כשאנחנו משלבים ידיים. הנבחרת הזו היא הרבה יותר מסגל שחקנים או לוח תוצאות, היא מפעל של הישגים פנומנליים שלא תמיד מקבלים את הבמה שמגיעה להם. אנחנו נמצאים בשנים הכי יפות של הכדורסל הישראלי מבחינת כישרון והישגיות בטופ האירופי. העתודה זכתה פעמיים ברציפות באליפות אירופה, בה גם לקח חלק ספורטאי ענק שלא מפספס שום הזדמנות ללבוש את המדים הלאומיים בגאווה. נבחרת הנוער הבטיחה מקום היסטורי באליפות העולם ונבחרות צעירות נוספות מגיעות שנה אחר שנה לטופ האירופי. כל אלה מזכירות לנו בכל פעם מחדש שיש לנו כאן דור של מפלצות כדורסל. לפעמים אני תוהה איך ההישגים האדירים האלה עוברים כאן קצת בשקט, כמעט בלי אולפנים מיוחדים או דיונים סוערים שנפתחים על כל אירוע שולי בענף השני. יש נטייה להשאיר את הניצחונות האלה בשולי החדשות, כאילו מדובר בעניין מובן מאליו, בזמן שבפועל מדובר במהפכה של ממש שהופכת אותנו למעצמה. דווקא בגלל השקט התקשורתי הזה, האחריות שלנו כקהל לתמוך ולהבין את גודל השעה הופכת למשמעותית אפילו יותר. הסגל הנוכחי חסר שחקנים משמעותיים כמו יובל זוסמן ותומר גינת בצד ההגנתי והתמודדות עם בור בעמדה חמש ללא איתי שגב וללא רומן סורקין במשחק הראשון, מה שכן, קפריסין היא לא מאריות אירופה וכולנו ראינו מה היא עשתה, או בעצם לא עשתה ביורובאסקט האחרון. אבל דווקא בחלונות האלה אסור לזלזל לרגע. הכל רגיש, נפיץ וניתן לשבירה. כן, הנבחרת יכולה להפסיד גם במשחקים כאלה. אבל, ראינו כבר בעבר שכל עוד יש מחויבות להגיע ולהילחם למרות החוסרים, הפציעות, הלו"ז המטורף ומשקעי העבר, היא זו שהופכת את הנבחרת למשהו ששווה לתמוך בו בכל הכוח, גם אם זה נראה לפעמים פחות נוצץ ממשחק יורוליג. נכון, ברוך השם החטופים כבר חזרו והחיים לכאורה שבו למסלולם, אבל עבורי ועבור רבים אחרים שאיבדו והקריבו שום דבר לא באמת חזר להיות אותו הדבר. ודווקא בגלל זה, לבישת המדים הלאומיים היא האקט הכי פטריוטי שיש לספורטאי להציע. כשאני רואה את השחקנים עומדים בהמנון אני לא רואה רק ספורטאים, אלא אני רואה את עצמי במדים, אני רואה את החברים שלי שעדיין נמצאים בחזית ואני רואה את כל מה שהקרבנו כדי שנמשיך להיות כאן. נבחרת ישראל היא לא נטל והיא לא משהו צדדי שקורה בשולי החדשות, היא הוכחה לכך שאנחנו מדינה חיה, נושמת ומנצחת. היא התקווה שגם כשהסגל חסר וגם כשהלב מרוסק לרסיסים אנחנו עולים לפרקט מרימים את הראש וממשיכים להילחם. מי שלא מבין את כובד המשקל של הגופייה הזו או מי שמוצא תירוצים של פציעות נוחות פשוט לא חייב להיות שם. אף אחד לא מכריח אף שחקן להגיע וזה בדיוק סוד הקסם שבדבר, כי מי שנמצא על הפרקט נמצא שם כי הוא מבין שלייצג את ישראל ברגעים האלה זו השליחות הכי גדולה שיש.

הכדורסל הישראלי עובר טלטלה אדירה. הניצנים נראו כבר בעונת 22/23, כשהפועל תל אביב חזרה לקדמת הבמה ובסדרת גמר יצרית מאין כמוה הציתה מחדש את העיניים של חובבי הענף. אני זוכר היטב את התקופה ההיא: מכבי הייתה מרחק משחק אחד (מכור, אמרנו?) מהפיינל פור של היורוליג, הפועל ירושלים הציגה בעלות בסדר גודל כלכלי שלא הכרנו והגיעה לגמר ה-BCL, ובדרג הביניים קבוצות כמו נס ציונה, חולון והפועל חיפה רשמו הצלחות אירופיות מרשימות. אני הרגשתי כאילו הכדורסל הישראלי סופסוף נותן פייט לכדורגל בכסף, וקיוויתי מאוד שהקהל והחשיפה יבואו בעקבותיו. עד כה נראה שהתבדיתי. גם בגזרת הנבחרות חווינו פריחה. נבחרת העתודה סיפקה ריצה מדהימה עם תצוגות של נועם יעקב ושל דני וולף, שחקן שעד אותו טורניר רבים סברו שזומן רק בזכות גובהו, והוכיח לכולם כמה טעו. אני זוכר את ההתרגשות לקראת העונה החדשה. אמנם בעולם שלי מכבי ראשון לציון לא שיחקה בליגת העל, אבל העניין סביב פתיחת הליגה היה בשיאו. זו הייתה נקודת הפתיחה שלי, שנגדעה באותו יום ארור. נועם יעקב, ריצה מדהימה עם נבחרת העתודה. צילום: FIBA.BASKETBALL תתפלאו, או שלא, אבל גם במעמקי האדמה המשכנו לדבר על המצב הזה, דיברנו על השחקנים שחתמו, לא יודע למה אבל המון התעמקנו בשיחה על קייל אלכסנדר, אני חושב שאולי איזו כתבה שקראתי קרוב ל7.10 גרמה לזה. לא הייתי אופטימי. היה לי ברור שאירופה לא תגיע לכאן, ששחקנים יעזבו, שההכנסות יישחקו בהיעדר קהל ושאיש לא ירצה לחתום במדינה שנמצאת במלחמה כה רחבה וארוכה. זה היה נכון אבל דווקא כשחזרתי, אחד הדברים הראשונים שלמדתי להפתעתי היה על "אפקט עופר ינאי". פטריק בוורלי בהפועל? נכון, הוא אולי לא סופרסטאר במונחי NBA היסטוריים, אבל מדובר בשחקן לגיטימי בליגה הטובה בעולם, והוא כאן, בתל אביב, ודווקא בצד האדום. הופתעתי לטובה לראות שהפועל תל אביב והפועל ירושלים הגיעו לשלבים המכריעים באירופה, ושלאחר מכן הפועל אף זכתה ביורוקאפ והשיגה כרטיס היסטורי ליורוליג. אז נכון, מכבי תל אביב היא לא אותה מכבי, בטח אחרי עזיבת הכוכבים והרצון של ההנהלה לשמור על מתינות כלכלית, אבל תסתכלו על התמונה הכוללת: יש לנו שתי נציגות ביורוליג וקבוצת טופ ביורוקאפ. בעונה טובה אפשר אפילו לדמיין את שני התארים האירופים הגדולים בחשיבותם הולכים לישראליות. זה בלתי נתפס. בתחילת העונה התבשרנו גם על רכישת נס ציונה בידי בעלים אמידים והחתמת שחקנים בקליבר עצום כמו דמיון לי וג'קסון רואו. אדם מן המניין, בטח אחד שהיה מנותק מהתקשורת כמעט שנה וחצי, יכול לחשוב שהכל ורוד. אבל המציאות מורכבת יותר. דמיון לי, אפשר לחשוב שהכל ורוד פה. צילום: עוד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל לפני כמה חודשים הייתי בדרבי. תהיתי לגבי האנרגיות של הקהל, הרי זה המפגש הכי חם שיש. מהר מאוד הבנתי שזה לא המצב. דור המדבר של הקהל התחלף באווירה אחרת. עבור הפועל המצב רק הידרדר: השיא הגיע כשבמשחק מול הפועל ירושלים הגיעו 200 אוהדים אדומים בלבד. בלתי נתפס. גם אצל מכבי חווינו נפילה בכמות הקהל עקב ירידה באטרקטיביות וטענות על חוסר השקעה, אם כי אצל הצהובים הניצחונות הרצופים נוטים להשכיח את הסכסוכים. השבוע יתקיים הדרבי התל אביבי על הבמה הגדולה מכולן – היורוליג. ביום רגיל הכותרות היו צועקות "היסטוריה", אבל הפעם התחושה שונה. הפועל תל אביב תמיד הייתה עוף מוזר, קבוצה עם קסם שקמה מהאפר אחרי ששאול אייזנברג קבר אותה. בקיץ 23 הגיע עופר ינאי עם הבטחות וכסף גדול, אך מתברר שכסף לא מבטיח שקט. למרות הזכייה ביורוקאפ והחתמת שמות כמו מיציץ' ומאמני טופ, הפועל איבדה חלק ניכר מהקהל שלה. הקהל כעס על המעבר מהדרייב-אין להיכל ועל התחושה שהמועדון "הפך למכבי". ינאי אמנם הצהיר לאחרונה שהוא שוקל לחזור לדרייב-אין ויפסיק להתבטא בצורה מעוררת קונפליקטים, אך הספק נותר בעינו. בנס ציונה הסיפור שונה. היא מעולם לא הייתה מאריות הליגה והקהל שלה תמיד נחשב רגוע יותר. בקיץ 25 הגיע בעלים חדש עם כסף גדול והחתים שחקנים שאילולא הממון לא היו מתקרבים ללב המושבה. בעיניי, הבנייה הזו הייתה אגרסיבית מדי ונועדה לכישלון. בספורט נהוג לומר שהשם שעל קדמת החולצה חשוב מזה שעל הגב, אבל בנס ציונה המצב הפוך. כשגיסו של סטף קרי חותם על חוזה שמתקרב למיליון דולר בקבוצה שזה היה כל תקציבה בעבר, הוא הופך לחשוב יותר מהמועדון. כשאין ישראלים מובילים ונשענים רק על זרים "גדולים", הקהל מרגיש את החוסר במחויבות. העתיד שם לוט בערפל, ואם הם ימצאו את עצמם בטעות בליגה השנייה, כל הבועה הזו עלולה להתפוצץ. הקהל ציפה ליד עמוקה יותר בכיס, מתן אדלסון. צילום: הפועל ירושלים ובסוף, יש את הפועל ירושלים. מוזר שכמעט לא דיברתי עליהם. אני זוכר את השיחות במנהרה על אדלסון. זה היה נשמע מטורף, אחת המשפחות העשירות בעולם, הבעלים של דאלאס מבריקס, לוקחת את המושכות. ציפינו לקפיצה מטאורית, אבל זה לא קרה בעוצמה שדמיינו. התקציב אמנם קפץ, אבל הקהל ציפה ליד עמוקה יותר בכיס. ירושלים היא קבוצה טובה מאוד, וייתכן שההתנהלות שלה נכונה ובריאה יותר מזו של נס ציונה או הפועל תל אביב, אבל קשה שלא לתהות לאן היא הייתה יכולה להגיע אילו בחרה בדרך פחות איטית ומתונה. במבט קדימה, קשה להשתחרר מהתחושה שהכדורסל הישראלי נמצא בצומת דרכים היסטורי, אך גם מסוכן. מצד אחד, השולחן ערוך לסיום עונה מהסרטים: דרבי תל אביבי ביורוליג ותחרות משולשת (ואולי מרובעת) על כל התארים, כזו שלא ראינו כאן עשורים. מצד שני, הכסף הגדול הביא איתו ניכור. אם הפועל תל אביב לא תמצא את הדרך חזרה ללב של האוהדים שלה, ואם בנס ציונה ימשיכו להחתים שמות על חשבון זהות, אנחנו עלולים לגלות בסוף העונה שקיבלנו ליגה נוצצת יותר, אבל עם הרבה פחות נשמה. בסופו של יום, גם החוזים הכי יקרים באירופה לא יכולים לקנות את האנרגיה של יציע מלא באוהדים שמרגישים שהקבוצה היא באמת שלהם.