שאלה לכל קבוצת NBA. חלק 2: מערב

לאחר הכתבה על המזרח, הגיע תור המערב, במובנים רבים הדבר האמיתי. תזכורת: בפרוייקט פתיחת העונה שלי אתייחס לשאלת המפתח לגבי כל קבוצה. זה יהיה הנסיון שלי להגיד משהו על הסיפור המרכזי של כל אחת מ-30 הקבוצות, לספק נקודת מבט שדרכה יהיה נכון, מבחינתי, להתבונן בכל קבוצה. זה לא הזמן לכניסה לניואנסים הקטנים, תהיו לנו עונה שלמה לשם כך, אלא לבחינת התמונה הגדולה. אעשה את זה בדירוג יורד של הקבוצות שניתן לראות בו דירוג עוצמה של כל קונפרנס שלא הושקעה בו יותר מדי מחשבה, זה לא העיקר פה. נתחיל.

15. יוטה: עד מתי, לאורי מרקאנן?

מאז שדני איינג' הגיע ליוטה ופירק את הקבוצה של דונובן מיטשל ורודי גובר, הג'אז נמצאים בתהליך בנייה הפוך, כל שנה הם נהיים עוד קצת יותר גרועים. זה קרה בגלל שבשנתיים הראשונות הקבוצות שנבנו הצליחו הרבה יותר מהצפוי עד שאיינג' התחיל להעביר ולהשבית שחקנים במהלך העונה, ובגלל שעוד לא נמצאו הצעירים שניתן להתחיל לבנות משהו סביבם. השנה יוטה כבר אמורה להגיע לתחתית שממנה מתחילים להתרומם. היא חייבת ל-OKC בחירה מוגנת טופ 8, ואם הבחירה תהיה בטווח המוגן החובות שלה יסתיימו, כך שיש לאיינג' תמריץ לסיים בין ארבע האחרונות. כדי לוודא שזה קורה הוא נפטר מכל שחקן וותיק ואיכותי שעוד הסתובב במדינת המורמונים. כולם, חוץ מאחד.

לאורי מרקאנן עדיין כאן, משום מה. הפורוורד הפיני הגיע כנספח לטרייד ששלח את מיטשל לקליבלנד והפך ביוטה לאולסטאר שהיה הסיבה המרכזית להצלחה הלא צפויה. לא רק שהוא לא עבר בטרייד, הוא קיבל הארכת חוזה בקיץ שעבר. אבל אם אחרי ההארכה הייתה תקווה שהוא יהיה חלק מהעתיד של הג'אז, נהיה יותר ויותר קשה לראות את זה קורה כשהוא בן 28 ובשיא הקריירה ותהליך הבנייה של יוטה עוד לא ממש התחיל. סביר מאוד להניח שמרקאנן לא יסיים את העונה ביוטה, והשאלה לאן הוא יגיע ומה הג'אז יקבלו בתמורה תהיה בעלת משמעות רבה לשני הצדדים. הקיץ בנבחרת פינלנד בהחלט תרם לערך הטרייד שלו. עד שיגיע הטרייד, את מירב תשומת הלב יתפוס אייס ביילי. הרוקי שהיה אמור להיבחר גבוה יותר משישי, ולרגע נראה היה שהולך לעשות בעיות עם ההגעה ליוטה, הוא הצעיר המבטיח ביותר בסגל הנוכחי ויקבל הרבה מאוד הזדמנויות להראות את היכולות שלו כסקורר. הוא התחיל כבר במשחק ההכנה הראשון:

https://www.youtube.com/watch?v=51VF5wBNgAU

14. ניו אורלינס: רגע, ג'ו דומארס עשה מה?

ניתן היה להתמקד, שוב, בשאלת זאיון. היי, הוא הגיע רזה לפתיחת האימונים, אולי הוא סוף סוף לוקח את עצמו בידיים. זאת השאלה הכי חשובה עבור הפליקנס בערך מאז שהוא הגיע, ודי מדהים להבין שזה קרה כבר לפני שש שנים. בלי שזאיון יהפוך לשחקן שהוא היה יכול להיות, אין לסגל הזה מה לחפש במערב, בטח כשדז'ונטה מארי מתאושש מקרע באכילס וצפוי לחזור רק באמצע העונה. אבל זאיון כבר עבר את הגבול בו ניתן לקוות ברצינות שהוא יתחבר לחבילה שלמה שכוללת גוף בריא, אופי של שחקן מוביל ויכולות מקצועיות מגוונות מספיק. עד להודעה חדשה הוא בעיה שאין לה פתרון ותוקעת את המועדון, הוא יצטרך להרוויח את הזכות לחזור להיות סימן שאלה.

הפליקנס זקוקים לדרך חדשה לאחר כמה עונות כושלות, ולשם כך פיטרו את דיוויד גריפין ומינו את ג'ו דומארס לתפקיד האיש החזק בהנהלה. התקווה שאולי עכשיו הקבוצה נמצאת בידיים טובות החזיקה מעמד בדיוק חודשיים. בדראפט דומארס ביצע מהלך שכנראה היה נחשב לתמוה ביותר בעונה שעברה אלמלא הטרייד של דונצ'יץ'. הוא היה כל כך חם על דריק קווין, שכדי להתקדם לבחירה ה-13 ולקחת אותו הוא נתן לאטלנטה בחירה לא מוגנת בקיץ הבא. הבחירה של ניו אורלינס, שלפי כל התחזיות תהיה מהקבוצות החלשות במערב השנה ויכולה לבחור גבוה מאוד, היא אולי הנכס האטרקטיבי בליגה השנה. קווין, אגב, הוא סקורר מחונן שיצטרך לשפר הגנה וקליעה כדי לשחק בליגה, בטח לצד זאיון, והוא פותח את העונה פצוע. אבל הוא לא הסיפור כאן, אלא ההחלטה הפזיזה של המנהל הטרי וחוסר היכולת לטפח איזושהי תקווה לגבי השנים הקרובות של הפליקנס.

13. פיניקס: יש לכם משהו לדכאון?

לפני פחות משלוש שנים מאט אישביה רכש את פיניקס, ולא בזבז רגע כדי להבהיר שהוא רוצה הכל והוא רוצה את זה עכשיו, שיר שכנראה נכתב על ילדים בני ארבע ועל חצי מהמיליארדרים שרוכשים קבוצות ספורט. הוא מיהר להביא את קווין דוראנט ואחר כך את ברדלי ביל, במחיר פירוק הקבוצה שהגיעה לגמר שנה וחצי לפני כן וכל נכס עתידי שהיה למועדון. למרות שהג'נרל מנג'ר ג'יימס ג'ונס היה אקטיבי וגירד צוותים מסייעים ראויים, משהו בשילוב של שני הכוכבים החדשים עם דווין בוקר פשוט לא עבד. כל עונה הצליחה להיות יותר חלשה מהקודמת, בעונה שעברה הסאנס לא נכנסו אפילו לפליי-אין, בסופה לא הייתה להם ברירה אלא לתת ל-KD לחפש טבעות בשדות זרים. בהמשך הקיץ ביל שוחרר כדי לאפשר קצת גמישות.

https://www.youtube.com/watch?v=hFDcoX7s6rE

בוקר נשאר, אפילו חתם על הארכת חוזה, אבל הוא מסתכל ימינה ושמאלה ולא רואה שחקנים שניתן להתקדם איתם לאנשהו. יש לסאנס כמה צעירים נחמדים, יש כמה וותיקים מתקבלים על הדעת, אבל זה לא מתחבר לקבוצת כדורסל טובה, או אפילו סבירה, בקונפרנס המערבי של ה-NBA. גם אופק עתידי אין, כי במהלך ה-אני רוצה הכל ואני רוצה את זה עכשיו פיניקס ויתרה על כל בחירות הסיבוב הראשון שלה עד 2032. מה האוהדים אמורים לעשות עד אז? אני יכול להציע כמה סדרות טובות להתעניין בהן, או טיפולים חדשניים לדכאון. זאת הקבוצה עם האופק העתידי הכי גרוע בליגה, ואפילו השאלה מתי יימאס לבוקר לא באמת תשנה משהו עבור פיניקס אלא רק עבורו.

12. סקרמנטו: האיש עם התוכנית אמור להגיע בקרוב?

טוב, קשה למצוא שאלות רציניות באיזור הזה, סקרמנטו סוגרת רצף של שלוש מהקבוצות שמנוהלות הכי גרוע בליגה ולא ברור לאן הן מנסות להגיע. זה מאכזב במיוחד בגזרת הקינגס, כי ממש לא מזמן נראה היה שנבנית שם, סוף סוף, קבוצה ראויה. זה קרה בזכות השילוב בין דיארון פוקס, דומנטאס סאבוניס וחבורת שחקני כנף עם קליעה ותנועה ללא כדור, שהתחברו לאחת ההתקפות הטובות בליגה לשנה אחת. מאז סקרמנטו לא הצליחה לשחזר את הקסם, עד שבאמצע העונה שעברה שלחה את פוקס לסן אנטוניו. במקום לצאת מזה עם שורה רחבה של נכסים עתידיים, היא יצאה עם שתי בחירות סיבוב ראשון וזאק לאבין, שחקן שמתמחה בלא לקחת קבוצות לשום מקום.

הסגל של סקרמנטו השנה הוא אוסף שמות מוכרים. לצד סאבוניס ולאבין, יהיו גם דמאר דרוזן שמתעקש לא להיגמר, סנסציית פיב"א דניס שרודר ומאליק מונק שהיה כוכב מכללות ושחקן NBA סביר. והנה מצטרף ראסל ווסטברוק, ההוא מפעם, וגם דריו סאריץ' כאן, כי הג'נרל מנג'ר החדש סקוט פרי רוצה לשחזר את כל הטעויות של דנבר משנה שעברה. וקיגן מארי קיבל הארכת חוזה מוגזמת אחרי שלוש שנים בהן לא ממש התקדם. יש ברשימה הזאת יותר מדי שחקנים שצריכים את הכדור ביד, מעט מדי קליעה מבחוץ ואפס שחקנים עם תרומה חיובית בהגנה. אם יש תוכנית איך מהחבורה הזאת יכולה לצאת קבוצת כדורסל איכותית, או קווי מתאר לקבוצה עתידית כזאת, יהיה נחמד לגלות אותה.

11. ממפיס: מישהו חי פה?

אוף, דראפט 2019. דראפט שהשאלה מי השחקן הכי טוב בו היא בעיקר עצובה. זה היה אמור להיות דראפט של טופ 2 חזקים מאוד, שיובילו את הקבוצות שלהם לצמרת הגבוהה. לפני חמש שנים, היה מאוד הגיוני להמר ששתי הגדולות של המערב כיום יהיו ניו אורלינס של זאיון וממפיס של ג'ה מוראנט. שניהם, כל אחד בדרכו, הצליחו להגיע ל-2025 כשהם סוג של נטל עבור המועדונים שלהם. מוכשרים מכדי להתייאש מהם, בעייתיים מכדי שניתן יהיה לקבל עליהם משהו רציני בטרייד, פצועים רוב הזמן ולא משפרים חורים במשחק שלהם. במקרה של ממפיס זה יותר מבאס, כי נבנתה שם קבוצה נהדרת שרק חיכתה שג'ה יהפוך לפרנצ'ייז פלייר שעד לא מזמן נראה כל כך ברור שהוא יהיה.

ממפיס מגיעה לעונה הזאת בצומת דרכים. בקיץ היא ויתרה על דזמונד ביין עבור בחירות עתידיות, במהלך שהמסר שלו הוא שמשהו לא עבד מספיק טוב בסגל שהיה. אבל רוב הסגל נשאר, וכרגיל הוא צעיר, עמוק ומוכשר מאוד סביב ג'ה וג'ארן ג'קסון ג'וניור (שגנב את השם טריפל J מההוא מהפועל ירושלים). וגם כרגיל, הסגל הזה לא בריא. ג'ה שוב פותח עונה פצוע, גם שחקני הפנים זאק אידי וברנדון קלארק והרכז המחליף סקוטי פיפן ג'וניור, טריפל J עבר ניתוח בקיץ והפתיע בהתאוששות מהירה כך שהוא כן יפתח את העונה, אבל לא השתתף ברוב ההכנה. המאמן תומאס איסלו (כן, הפיני ההוא מפריז ההיא) יתקשה להטמיע את הסגנון הייחודי שלו כשהכוכבים לא לוקחים חלק בהכנה ורוב רוטציית שחקני הפנים לא קיימת. כבר שנים שממפיס לא מצליחה להיות בריאה מספיק כדי לבחון ברצינות מה יש לה ביד, ועד שזה יקרה כל שאר השאלות הופכות למשניות.

10. פורטלנד: מי מספר אחת?

כן, לבלייזרס יש סיכוי ריאלי לפליי-אין במערב הקשוח. בחצי השני של העונה שעברה היא התחילה לבנות משהו מעניין, קודם כל בהגנה, והשנה היא תנסה להמשיך אותו. לצ'ונסי בילאפס יש סגל מאוזן ואיכותי של 7-8 שחקנים, מאוזן עד לרמה שלא ברור מי מהם יעלו בחמישייה. מאחוריהם חסרים עוד שני שחקני קצה רוטציה אמינים, אבל כל עוד אין מכת פציעות תהיה לפורטלנד אפשרות להעמיד חמישייה איכותית לכל אורך 48 הדקות. אבל האיזון הוא גם נקודת התורפה, כי מה שחסר כרגע בבלייזרס זה אופציה ראשונה אמיתית, שחקן שיוצר מצבי זריקה לעצמו ולאחרים ברמה של פלייאוף במערב, שחקן שניתן לתת לו את הכדור כשההתקפה תקועה והוא ייצור משהו.

פורטלנד תנוע השנה בין הרצון להתחיל לנצח עכשיו לרצון לפתח את הצעירים שכן יכולים לגדול למספר 1 ראוי. יש כרגע שלושה מועמדים כאלה. שיידון שארפ הכי קרוב לשם כרגע, הוא סקורר אתלטי שמראה ניצוצות של שחקן יעיל ושלם שעדיין לא התגבש; סקוט הנדרסון עוד לא נראה כמו שחקן NBA יעיל, והוא פותח את העונה פצוע, אבל מתחבא שם פוטנציאל לפוינט גארד בכיר שמתבסס על יכולת חדירה, פוטנציאל שהפך אותו לבחירת טופ 3; האנסן יאנג מקבל המון הייפ על תקן יוקיץ' הסיני, ובאמת עושה דברים מרשימים שניתן לדמיין איך יתורגמו לרמות הגבוהות. אבל זה לא לעכשיו, הסיכוי שהוא יהיה יעיל כרוקי נמוך מאוד, וההייפ קצת יצא משליטה (אני יכול רק לדמיין כמה מלל היה נשפך אם הוא היה עושה במשחקי ההכנה חצי מהמהלכים המרהיבים של דני וולף). עד שמי מהשלושה יהיה מוכן, דני אבדיה עשוי להיות זה שינסה לעשות את החיקוי הטוב ביותר של מספר 1, חיקוי שיכול להיות מוצלח מספיק עבור קבוצה תחרותית במערב. הנה תזכורת למשחק לא מאוד חריג שלו בחצי השני של העונה שעברה:

https://www.youtube.com/watch?v=qI3_v_eEUeQ

9. דאלאס: אז קופר פלאג...זה אמיתי?

הדיון על הטרייד על לוקה דונצ'יץ' עשה קצת עוול לאנתוני דיוויס. הוא היה שחקן טופ 10 בעונה שעברה ויהיה כזה גם בשנה-שנתיים הקרובות, הוא בהחלט שחקן שניתן לבנות סביבו קבוצה לאליפות. לכן, הבעיה הכי גדולה בטרייד מבחינתי היא של לוח הזמנים, זה טרייד שמוותר על שחקן של עשור פלוס בטופ לשחקן שנשארו לו, במקרה הטוב, 3-4 שנים, ומועד מאוד לפציעות. העונה שעברה התבזבזה בעקבות הפציעה של דיוויס רגע אחרי שהגיע לטקסס, גם השנה הנוכחית בסכנת התבזבזות כי קיירי אירווינג מתאושש מקרע ב-ACL ואמור לחזור רק עמוק בתוך העונה. ברוב הגדול של המקרים שחקנים לא מצליחים להגיע לשיאם בעונה בה הם חוזרים מפציעה כזו אלא רק אחריה. אז החלון האמיתי עשוי להיות רק השנה הבאה ואולי עוד שנתיים, חרך קטן שכדי שלא ייסגר צריך לקוות ששניים מהשחקנים הפציעים בליגה, עמוק בתוך שנות ה-30 שלהם, יישארו בריאים.

לתוך החרך הזה נכנס קופר פלאג. עדיין קשה להאמין שדאלאס יצאה מהסיפור הזה עם הפרוספקט השני הכי גדול שהגיע לליגה מזה שנים (על הראשון בפסקה הבאה). פלאג יוצר לוח זמנים משלו, אבל כרגע מעניין יהיה להבין האם הוא יכול לתרום לקבוצה שמפנטזת על ריצה לאליפות בשנים הקרובות. קשה לדעת איך פלאג ייראה כתוצר שלם, הוא טוב בהכל אבל עוד לא ברור במה הוא יכול להיות מצוין ברמת NBA. בגלל הפציעה של קיירי הוא צפוי לתפקד לא מעט כמוביל כדור, האם הוא בשל לכך בקבוצה שגם השנה מצפה להגיע לפלייאוף? אולי יהיה נכון יותר מבחינת המאבס להתייחס לשנה הזאת כשנת התנסות עבור פלאג, כדי שיגיע לשנה הבאה, לרגע בו החלון אולי ייפתח באמת, כשג'ייסון קיד יודע טוב יותר איך הגיוני להשתמש בו כאופציה שלישית בקונטנדרית. בינתיים, יש פה יותר מדי איכות ועומק כדי לא להיאבק על מקום בפלייאוף, אבל יש במערב יותר מדי קבוצות טובות מכדי להתייחס לדאלאס הנוכחית כמועמדת רצינית לטופ 6.

8. סן אנטוניו: איך נראית קבוצה טובה שנבנית סביב וומבניאמה?

ויקטור וומבניאמה מוקף בצוות שלם שעוזר לו להישאר כשיר, יש לו תוכנית מסודרת שמטרתה להימנע מהפציעות המרובות שמאפיינות שחקנים בגודל שלו. נראה קצת לא הוגן שבסוף צץ קריש דם וטרף את הקלפים בעונה שעברה. אבל הסיפור הזה מאחוריו, הוא מגיע כשיר ורעב לעונה הנוכחית, ולראשונה תהיה סביבו גם קבוצה ראויה. דיארון פוקס, שכנראה יחמיץ את פתיחת העונה אך צפוי לחזור בקרוב, בקושי הספיק לשחק עם וומבי בעונה שעברה. פוקס מספק לענק הצרפתי משהו שלא היה לו עד כה: פרטנר לפיק נ' רול שיודע גם לקלוע וגם למסור, כזה שההגנה חייבת לקחת ברצינות. בעונה שעברה וומבי תפקד לא מעט כשחקן חוץ שזורק המון שלשות, השנה זו תהיה הזדמנות לפתח את הפיק נ' רול כלחם והחמאה שלו. הוא יכול להתגלגל פנימה, החוצה או לכל משבצת בדרך, בהתאם למה שההגנה נותנת, וליצור משם משהו טוב.

זה גורם מרכזי בשאלה הרחבה יותר שמצויה בכותרת הסעיף. העונה השלישית זה השלב בו אנחנו מצפים משחקנים בקליבר הזה להתחיל להוביל קבוצה להצלחה כמעט בלי קשר לשאלה מי נמצאים סביבם. וסביב וומבי יש לא מעט כשרון. סטיבן קאסל, רוקי העונה שעברה, ודילן הארפר, הבחירה השנייה הקיץ, הם שניים מהצעירים המבטיחים בליגה. הארפר יתקשה לשחק יותר מדי לצד פוקס, ואולי עדיף לו להיכנס לעניינים בקצב שלו, בלי יותר מדי ציפיות לתפוקה מיידית. מסביב יש חבורה של שחקני כנף ושחקני פנים עם כל מיני יכולות שמייצרים למאמן מיץ' ג'ונסון כל מיני קומבינציות אפשריות. אבל התשובה לשאלה איך תיראה קבוצה טובה של וומבי מתחילה בוומבי. לשחקנים הטובים בליגה יש תבנית בה הם משחקים, אפשר לדמיין איך נראה פוזשן התקפי שגרתי של שג"א, יוקיץ', לוקה וכו'. אולי המטרה האמיתית של העונה הזאת של הספרס היא שבסופה יהיו לנו קווי מתאר לפוזשן התקפי שגרתי של וומבי. בינתיים, שאר הליגה תמשיך לנסות להבין איך מתמודדים עם מישהו שמסוגל להגיע כמעט מקו השלוש לטבעת בצעד אחד:

7. הקליפרס: בשיא הרצינות, קוואי, לא יכולת לצלם חצי דקה פרסומת לפאקינג עץ?

זה השלב בו זה נהיה מסובך, כל דירוג של הקבוצות במקומות 3-7 נראה הגיוני באותה מידה, כולן היו מדורגות ראשונות במזרח אם היו שם. הסגל של הקליפרס עשוי להיות העמוק והמאוזן ביותר בכל החבורה הזאת. לורנס פרנק עשה עבודה מדהימה בגיבוש סגל של 11 שחקני רוטציה איכותיים בגיל ממוצע של 33, שניים לכל עמדה פלוס עודף, שייתנו למאמן הנהדר טיירון לו אפשרות להעמיד כל סוג של חמישייה שיתחשק לו: חמישייה הגנתית, חמישיית יוצרים, חמישיית קליעה מבחוץ, חמישייה גבוהה, חמישייה נמוכה. העומק יעזור לקליפרס להכיל היעדרויות ולצלוח את העומס של העונה הרגילה. הכל נראה פה די מושלם.

אז למה רק 7? בגלל סימני השאלה סביב כוכב הקבוצה, שהופכים אותו להכי פחות אמין מבין הכוכבים באיזור הזה. בשש שנים בקליפרס קוואי לאונרד הפסיד רק שתי סדרות בהן היה בריא, בשני המקרים בשבעה משחקים לדנבר, אבל זה אומר שבארבע משש העונות הוא לא הצליח לסיים את הפלייאוף על הרגליים. אין שום אינדיקציה לכך שקוואי הנוכחי מסוגל להחזיק שתיים-שלוש סדרות קשות, ובמערב הכל קשה מהסיבוב הראשון. ואם זה לא מספיק, הגיע התחקיר של פבלו טורה על תשלומים שקוואי קיבל, לכאורה, מחברת קש שקשורה לבעלי הקליפרס, כשהוא אפילו לא טורח לצלם פרסומת שתיתן לכספים מראית עין של הסבר. הסיפור הזה כנראה יהיה בחקירה במהלך העונה וקשה לדעת מתי יתפוצץ, האם הקליפרס ייענשו ואיך כל זה ישפיע על קוואי המסתורי ועל הדינמיקה שלו עם המועדון והקהל. זה בטח לא מוסיף אופטימיות לאפשרות שקוואי יוביל את הקליפרס לאליפות דווקא השנה.

6. גולדן סטייט: נשארו ברכיים להדרן?

ככל הנראה, ההיסטוריה תזכור את האליפות של גולדן סטייט ב-2022 כריקוד האחרון של הקבוצה הגדולה ההיא, של השלישייה סטף קרי, קליי תומפסון ודריימונד גרין, שכבר אז היו וותיקים ושני האחרונים גם בשלב הירידה בקריירה. אבל הווריירס נשארו סוג של רלוונטיים גם בשנים הבאות, וגם אחרי העזיבה של קליי, והטרייד על ג'ימי באטלר הפיח חיים בתקווה לעוד ריצת פלייאוף גדולה אחת. מאז ההגעה של באטלר באמצע העונה שעברה גולדן סטייט נראתה נהדר, ובפלייאוף נעצרה רק אחרי פציעה של סטף. אבל כאן בדיוק נכנסת הבעיה. סטף, ג'ימי ודריי בני 37, 36 ו-35 בהתאמה, לשלושתם היסטוריה של פציעות, כמה סביר שכל שש הברכיים שלהם ישרדו פלייאוף שלם? אם יש לכך סיכוי, להדרן שמגיע כמה שנים אחרי הריקוד האחרון, השנה זה הזמן.

הסגל סביבם יהיה עמוק ומגוון יותר ממה שהיה בשנים האחרונות, וזה חשוב גם כדי לעבור את העונה הרגילה בלי להתיש יותר מדי את הכוכבים. סאגת ג'ונתן קומינגה, שהעיבה על הקיץ ולא אפשרה להנהלה לבצע את ההחתמות שרצתה, הסתיימה בצורה סבירה, עם חוזה טוב לשני הצדדים: לקומינגה הוא מבטיח הרבה כסף, עבור גולדן סטייט זה חוזה שקל לסחור בו כי לקבוצה שתקבל אותו תהיה שליטה על העונה הבאה. אבל כשחושבים על מה הווריירס ירצו לקבל בטרייד כזה, מגיעים לשחקן עם איכויות די דומות לאלו של קומינגה. הפתרון הטוב ביותר יהיה אם כולם יצליחו לשים את משקעי העבר מאחוריהם וסטיב קר יעשה מאמץ אמיתי לשלב את קומינגה ברוטציה שלו, כשחקן שמייצר חריגה מהשיטה ונותן בוסט של נקודות בדקות המנוחה של הכוכבים.

5. הלייקרס: איך תיראה ההגנה?

הטלפון מניקו האריסון תפס את אנשי הלייקרס לא מוכנים, לא ממש יודעים איך להתארגן עם המתנה שנפלה להם ליד, איך לחשוב מחדש על כל הקונספט של הקבוצה, איך לתמרן בין הווה לעתיד. החצי השני של העונה שעבר היה זמן העיכול, השנה זה כבר ייראה אחרת, מאורגן יותר. נראה שזה נכון גם ללוקה דונצ'יץ' עצמו. מכל הסקינים של הקיץ הזה, סקיני לוקה נראה הכי אמין. הוא כנראה באמת מגיע אחרת לעונה הזאת, ואולי זה אומר שהוא מוכן לקפיצת המדרגה למועמד רציני ל-MVP. לברון ג'יימס העביר את הקיץ בייצור דרמות שהמסר הסמוי שלהן הוא שהוא לא מצליח לקבל את המציאות בה הוא לא הדבר הכי חשוב בקבוצה שלו. אבל לברון רגיל לייצר דרמות ולהתנהל בתוכן, ואולי בזמן אמת הוא יידע גם להיכנס לתפקיד המנטור של הדבר הגדול הבא, יידע למנוע מלוקה את נפילות המתח שאפיינו אותו עד היום. בינתיים לברון פותח את העונה פצוע ובגיל 57 זה משהו שכדאי לעקוב אחריו. כשהוא יחזור, ניתן להניח שהצמד יהיה בסדר.

מה שלא בטוח שיהיה בסדר זו ההגנה. מאז ההגעה של לוקה דווקא קרה משהו טוב להגנה של הלייקרס, משהו עבד בחבורה של שחקנים עם גוף גדול שמחליפים הכל ומכריחים את היריבה לעבוד על כל סל. אבל המעבר מדוריאן פיני-סמית' לדיאנדרה אייטון, ובאופן כללי הנוכחות הקבועה של סנטר קלאסי, משנה את התמונה. אייטון מצריך גישה שמרנית יותר של דרופ עם מלחמה בחסימה, ולא ברור מי משחקני החוץ של הלייקרס בנויים לכך. אפילו מרכוס סמארט הוא כבר לא השחקן מלפני שנתיים בדיוק באלמנט הזה של מעבר חסימות מול גארדים זריזים. ג'יי ג'יי רדיק יצטרך למצוא פתרונות יצירתיים כדי לגבש מהסגל הזה הגנה קוהרנטית ואיכותית מספיק בשביל קונטנדרית, ואולי הוא יזדקק לעזרה מההנהלה, אם היא תחליט לוותר על פנטזיית הקאפ ספייס העתידי כדי להביא עוד שחקן-שניים שיסתמו חורים עכשיו.

4. מינסוטה: מה הגג של אנתוני אדוארדס?

אחרי שנתיים רצופות בגמר המערב, אי אפשר לזלזל בסיכוי של הזאבים. השילוב של גודל ואתלטיות הופך את ההגנה של מינסוטה לאיכותית ויעילה במיוחד בסדרות פלייאוף, ובהתקפה יש לא מעט כשרון גם בגזרת שחקני הפנים וגם בגזרת שחקני החוץ. אפילו העזיבה של קארל אנתוני טאונס לא מאוד הפריעה, ג'וליוס רנדל השתלב מצוין בעמדה שלו, באופן שאולי אפילו מתאים טוב יותר לסגנון הקבוצה. אבל קשה לראות מאיפה יגיע השדרוג, הצעד הנוסף שחסר כדי לנצח שלוש סדרות במערב ברצף. כל הקבוצות מסביב התחזקו, ולמינסוטה אין ממש מרחב תמרון לעוד מהלכים גדולים. ובינתיים ניקייל אלכסנדר-ווקר עזב בגלל האפרונים, ומייק קונלי בן 38 וגובר בן 33 וכל שנה יש מהם קצת פחות, ולא בטוח שמי שאמור להיות מהם קצת יותר בשלים לתת יותר.

בסוף, יש רק גורם אחד שיכול לקחת את מינסוטה לליגה של הגדולות באמת, והוא נמצא בקצה הפירמידה. אנתוני אדוארדס רק בן 24, ובשתי ריצות הפלייאוף היו רגעים, שלפעמים נמשכו משחקים שלמים, שהוא היה בסוג של זון שנדמה היה שרוחם של מייקל וקובי שורה בו. משהו בו הפך לשלם, מדויק, שר בתנועה. אם אנט מסוגל למצוא את הדבר הזה בעקביות, לשלוט בכוח העל שלו, להצטרף לליגה של הגדולים ביותר, זה משהו שיכול לשנות את כל התפיסה לגבי מינסוטה. שחקנים בקליבר הזה מסוגלים לפתור לבד בעיות מערכתיות, ואנט עקבי יכול לפתור במו ידיו את הנטייה של התקפת הוולבס להיתקע. זו דרישה גבוהה, אבל ניתן לדרוש אותה כי הוא הראה שהוא מסוגל להגיע לשם.

3. יוסטון: עכשיו או אחר כך?

עד לפציעה של פרד ואנווליט השאלה הזאת לא הייתה קיימת, יוסטון בנתה קבוצה מספיק טובה בהווה בלי לגעת בנכסים העתידיים שחשובים לה. אבל בלי הרכז האמיתי היחיד בסגל לא בטוח שהחבורה של איימה יודוקה מסוגלת להתמודד עם שתי הגדולות, או אפילו עם חלק מהקבוצות שמדורגות מתחתיה. וכאן מגיעה הדילמה. מצד אחד, זו קבוצה שהביאה את קווין דוראנט, מהלך שמבהיר שהיא חושבת בגדול כאן ועכשיו, מהלך שבפני עצמו מצדיק מהלך המשך שיחזק את עמדת הרכז. מצד שני, כל שאר הגורמים מצביעים על קבוצה שצריכה לתכנן כמה שנים קדימה. שני השחקנים הבכירים פרט לדוראנט, אלפרן שנגון ואמן תומפסון, בני 23 ו-22, והם יכולים להתפתח לאחד הצמדים האיכותיים בליגה בעוד כמה שנים.

רוב הצוות המסייע הרלוונטי מורכב משחקנים באיזור הגיל שלהם. יוסטון מחזיקה גם בכמה מבחירות הדראפט האטרקטיביות ביותר שמסתובבות בליגה: הבחירה של פיניקס ואפשרות להחליף בחירה עם ברוקלין ב-2027, הבחירות של פיניקס ודאלאס ב-2029. קשה לראות את הג'נרל מנג'ר רפאל סטון נוגע במשהו מאלה.

בכל מקרה, יוסטון תפתח את העונה כמו שהיא, כי אין לה אופציה ריאלית לטרייד לפני אמצע דצמבר. היא תיתן לאמן הזדמנות להוביל כדור, תיתן לריד שפרד דקות משמעותיות כדי להבין אם יש לו פוטנציאל להתפתח לשחקן משמעותי, תיתן לשנגון את הכדור ליד כדי לבנות התקפות מהפוסט כמו שהוא אוהב, ועם אותה דומיננטית כפי שהראה ביורובאסקט. רק לקראת אמצע העונה סטון יצטרך להחליט אם ואיך הוא עושה משהו. לא אתפלא אם התשובה תהיה שלילית, וזו תהיה תשובה שמעבירה ל-KD מסר שהוא כאן בעיקר כדי לעזור לצעירים לצבור נסיון פלייאוף.

https://www.youtube.com/watch?v=T_SaNF0K_pY

2. דנבר: איפה הייתם שנתיים?

ב-NBA, הקבוצה של השחקן הטוב בעולם תמיד מועמדת לאליפות ובחלק גדול מהמקרים גם זוכה. אין ענף קבוצתי בו ההשפעה של כוכב בודד כל כך גדולה. לדנבר יש כבר כמה שנים את השחקן הטוב בעולם, לכן העובדה שיש לה רק אליפות אחת מעט מאכזבת. בשנתיים האחרונות היוקיצ'ים הודחו בסיבוב השני בשבעה משחקים, כשסיבה מרכזית לכך הייתה שהחמישייה של הנאגטס נפלה מהרגליים בזמן שהיריבה הייתה עמוקה ורעננה יותר. זה קשור לאפרונים ולצורך לוותר על כמה שחקנים חשובים, אבל זה קשור לא פחות לפאסיביות של קלווין בות'. הג'נרל מנג'ר היוצא תמיד ייזכר בתור מי שבנה קבוצה לאליפות, ועשה כמה מהלכים גדולים שהובילו לכך, אבל גם בתור מי שבזבז שנתיים מהפריים של יוקיץ' על חוסר יכולת לחזק את הסגל ברמה מינימלית. הוא סמך באופן מוגזם על צעירים שהוא בחר בדראפט וכל הימור שלו בשנתיים האלה נכשל.

אם מישהו רצה לטעון שלא היו לבות' כלים לחזק את הקבוצה, הגיע הקיץ האחרון והוכיח שאפשר גם אחרת. ההנהלה החדשה בראשות בן טנצר (המניאק. ניסיתי לעצור את עצמי, לא הצלחתי) ביצעה שורת מהלכים ששדרגה את הסגל סביב יוקיץ' ושאר הבכירים. מייקל פורטר ג'וניור הוחלף בקאם ג'ונסון השלם יותר, מהלך שיצר גם רווחה כלכלית שאפשרה להחתים את יונאס ולנצ'יונאס כמחליף ראוי לג'וקר שיעזור לו לנוח יותר מהרגיל. ברוס בראון מתהילת האליפות חזר וטים הארדאווי ג'וניור הוא שדרוג חשוב נוסף לספסל. פתאום יש לנאגטס רוטציה של 8-9 שחקנים לגיטימיים. השאלה היחידה כרגע היא אם זה לא יתברר כמאוחר מדי, בעיקר בכל מה שקשור לבריאות של ג'מאל מארי וארון גורדון. דנבר בריאה היא מועמדת חזקה מאוד לאליפות, אני אפילו לא בטוח שברגע זה אני מהמר נגדה בסדרה מול הקבוצה שמדורגת ראשונה כאן.

1. אוקלהומה סיטי: האם סם פרסטי פתר את אתגר הריפיט?

זאת השאלה הגדולה של העונה הזו ב-NBA והכנתי כתבה שלמה שעוסקת בה, אז לא ארחיב הפעם. בגדול, סוגיות השכר פחות רלוונטיות לעונה הנוכחית, סוגיות הבריאות מאוד רלוונטיות. לשג"א היסטוריה של פציעות (לא מהשנים האחרונות), צ'ט הולמגרן עבר שתי פציעות גדולות בשלוש שנים בליגה, ג'יילן וויליאמס מתחיל את העונה פצוע. אז גם הקבוצה שבנויה הכי טוב להתגבר על המכשולים בדרך לריפיט רחוקה מלהיות חסינה. ברמה המקצועית, הציפייה היא שאוקלהומה סיטי רק תלך ותשתפר.

גם ברמת החיבור של סגל צעיר ברובו וגם ברמה האינדיבידואלית. הולמגרן רק מתחיל לגרד את הפוטנציאל ההתקפי שלו, לקייסון וואלאס יש פריצה בקנה, ניקולה טופיץ' יהיה בריא בסופו של דבר. עם ההגנה כעוגן, יש כאן תסריט של עונה של 70 נצחונות וצפונה, אבל לא אופתע אם הגישה של הת'אנדר תהיה פחות להשקיע בעונה הרגילה, לתת מנוחות נרחבות לכוכבים ולנסות להגיע כמה שיותר רעננים לפלייאוף.

האם גם העונה הזאת תיגמר ככה?