בעוד פחות מחודש תצא לדרך עונת 2025/26 של ה-NBA. הסיפור המרכזי של העונה יהיה התנגשות בין שני כוחות עוצמתיים מאוד, התנגשות שניתן לנסח כשאלה הבאה: האם האלופה אוקלהומה סיטי תצליח להיות הראשונה בשנות ה-20 שזוכה בריפיט? או, באופן רחב יותר: האם סם פרסטי, האדריכל של OKC, הצליח לבנות את השושלת הראשונה בליגה מאז גולדן סטייט של 2015-2019?
כדי להבין מהם הכוחות ומדוע הם כל כך עוצמתיים צריך לפרק את שתי השאלות האלה לגורמים. המקום הטוב ביותר להתחיל ממנו הוא הנתון שבשבע העונות שבין 2019-2025 זכו באליפות ה-NBA שבע קבוצות שונות. אף קבוצה שזכתה באליפות לא הגיעה מאז הזכייה אפילו לגמר, ובאופן כללי אף קבוצה לא הגיעה בשנים האלה לגמר יותר מפעמיים. זה נתון חסר תקדים. ה-NBA זו ליגה של שושלות, בכל נקודת זמן בהיסטוריה ניתן להצביע על קבוצה-שתיים גדולות שזכו ברוב האליפויות באותה התקופה. הכי קרוב למה שקורה כרגע היה בחצי השני של שנות ה-70, תקופת ביניים בין בוסטון הגדולה של ביל ראסל ללייקרס ובוסטון של שנות ה-80, אז היו שש שנים רצופות עם אלופות שונות. מאז האייטיז, התקופה בה החל העידן המודרני של הליגה, אין שום דבר שמתקרב למה שקורה בשנים האחרונות.

זה לא מקרי. הכוח העוצמתי הראשון הוא השינויים שעוברים על ה-NBA, שהופכים את היכולת להצליח לאורך זמן להרבה יותר קשה, על גבול הבלתי אפשרית. לכוח הזה יש שני גורמים עיקריים. הראשון הוא האינטנסיביות ההולכת וגדלה של המשחק. גם אם נדמה שבעונה הרגילה השחקנים משחקים בהילוך שני נדרש מהם המון, בעיקר מהשחקנים הבכירים שמשחקים הכי הרבה דקות באחוז השימוש הכי גבוה. קצב המשחק גבוה מאוד, האתלטיות חסרת תקדים, שחקנים צריכים לבצע הרבה יותר ספרינטים ושינויי תנועה מבכל תקופה אחרת. ובפלייאוף רמת האינטנסיביות מגיעה לגבהים חדשים כל שנה, ריצת פלייאוף ארוכה היא כמו עונה נוספת מבחינת המאמץ המושקע בה. הדרישה הפיזית משחקנים בכירים שמגיעים בעקביות לשלבים המאוחרים של הפלייאוף כבר גובלת בלא אנושית.
לכן, נהיה יותר ויותר קשה לשרוד שתי ריצות פלייאוף בשנתיים רצופות בלי פציעה של שחקן משמעותי. הלייקרס, אחרי אליפות הבועה, סבלו מפציעות גם של לברון ג'יימס וגם של אנתוני דיוויס בפלייאוף שלאחר מכן. גם שלוש הקבוצות שנחשבו פייבוריטיות לריפיט בשנים האלה הוגבלו בגלל פציעות: מילווקי איבדה את כריס מידלטון בפלייאוף שאחרי האליפות; בדנבר ג'מאל מארי שיחק אבל היה מוגבל מאוד; בוסטון כנראה הייתה בדרך להדחה בכל מקרה, אבל הפציעה של ג'ייסון טייטום סתמה את הגולל לא רק על הפלייאוף שעבר אלא גם על העונה שבפתח. טייטום, כנראה הכוכב היציב ביותר מבחינה בריאותית בליגה עד לאותו רגע, קרע את גיד האכילס בעיצומו של הפלייאוף שאחרי האליפות, פציעה דומה עבר טייריס האליברטון בעיצומו של משחק 7 בגמר, שנה אחרי שהגיע לגמר האיזורי. קיירי אירווינג קרע את ה-ACL לקראת סוף העונה שאחרי הגמר. זאת כבר מגמה.
הגורם המרכזי השני בשינויים שהליגה עוברת ומקשים על היכולת של קבוצות להצליח לאורך זמן קשור בהגבלות חדשות בתחום תקרת השכר. בשנים האחרונות אנחנו שומעים הרבה את המושג second apron כגורם המרתיע החדש, הדבר שקבוצות עושות מאמץ עילאי כדי לא להגיע אליו. אני מניח שרבים לא ממש יודעים מה זה אומר, בין היתר בגלל שתחום תקרת השכר ב-NBA הפך לכל כך מורכב שבודדים שולטים בכל הניואנסים שלו (בעצם, אולי בובי מארקס מ-ESPN הוא היחיד ששולט). אפילו הקבוצות מעסיקות מומחים שהתפקיד שלהם הוא להכיר לעומק את חוקי השכר והדקויות שלהם כדי למקסם את היכולת לבנות קבוצה. אז נעצור לרגע את שידורינו הרגילים כדי שאצור, בהתאם לידע החלקי שיש לי, מדריך מתומצת מאוד לחוקי השכר העכשוויים ב-NBA.
חוקי השכר הסבוכים של ה-NBA, שנקבעים בהסכם קיבוצי (ה-CBA) בין נציגי הליגה והבעלים לנציגי השחקנים, מנסים לאזן בין שוויוניות להמשכיות. הצורך בחוקים המאפשרים שוויוניות נובע מהפער בין מועדונים מהערים הגדולות והאטרקטיביות, שבדרך כלל יש להם גם הכנסות גבוהות יותר והם מושכים בעלים עשירים יותר, למועדונים שמגיעים מהשווקים הקטנים יותר. בלי החוקים האלה, קבוצות השווקים הגדולים כנראה היו מושכות את כל השחקנים הבכירים ומשלמות להם חוזים שהקבוצות הקטנות לא היו יכולות להרשות לעצמן. בדיוק לשם כך קיימים חוזי מקסימום שמעבר להם לא ניתן לשלם לשחקנים (הם נועדו גם לחלוקה שוויונית יחסית של השכר בין השחקנים), תקרת שכר שמעבר לה לא ניתן להחתים שחקנים חופשיים מקבוצות אחרות, אלא רק בהתאם לכמה חריגות מסוימות, ותקרת מס, גבוהה יותר מתקרת השכר, שמעליה קבוצות משלמות מס מותרות לליגה, מה שאמור להרתיע אותן מלבזבז יותר מדי.
אם שמירה על שוויוניות הייתה המטרה היחידה, היה הרבה יותר פשוט לשמור עליה בעזרת תקרת שכר קשיחה, hard cap, סך משכורות שקבוצות לא יכולות לחרוג ממנו בשום מצב. הסיבה שב-NBA אין תקרת שכר קשיחה היא הרצון לאפשר גם המשכיות. עם ה-hard cap, קבוצות היו מתקשות להשאיר צעירים איכותיים שהן בחרו בדראפט וקבוצות מצליחות היו מתקשות לשמור על השלד שהוביל להצלחה כי השחקנים היו הופכים ליקרים מדי עבורן. במילים אחרות, זה היה מצב שמעניש קבוצות שמצליחות מדי או בוחרות טוב מדי בדראפט ומקשה מאוד על שחקנים להישאר באותה קבוצה לאורך שנים. החוק המרכזי שתורם להמשכיות הוא חוק לארי בירד, שמאפשר לקבוצות להציע חוזים גבוהים לשחקנים שלהן גם אם הן מעבר לתקרת השכר והמס.
לאורך שנים ארוכות אלה היו חוקי השכר המרכזיים ובסך הכל הם עבדו, שמרו על איזון סביר. לכל קבוצה בליגה יש יכולת לבנות תוך מספר שנים קבוצה חזקה וכמעט אין קשר בין המתמודדות על התואר עכשיו למי שהתמודדו לפני שבע או עשר שנים. זה מצב שנכון לכל תקופה ב-40 השנים האחרונות. עבור מי שרגיל למערב הפרוע של הכדורסל והכדורגל באירופה, הסכמי השכר ב-NBA נראו לי כמו האופציה הטובה ביותר שקיימת. אבל לרבים בליגה זה לא הספיק, בעיקר לבעלי המועדונים מהשווקים הבינוניים והקטנים. הם הרגישו שחוסר השוויון רק מתגבר, במיוחד כשהשחקנים הבכירים התחילו לקחת בעלות על גורלם ולחתום ביחד בקבוצות מהשווקים הגדולים. במצב כזה, החוקים אפשרו לקבוצות האלה לשמור על הכוכבים, לבנות סביבם סגל איכותי וכך לשמר ולהגדיל את היתרון שלהן על שאר הליגה (עד שלברון ג'יימס משתעמם ומחפש הרפתקה חדשה).
לכן, בהסכמי השכר האחרונים (כל כמה שנים עושים הסכם חדש) נעשו מספר נסיונות להגביל ולהרתיע את הבזבזניות הגדולות. ב-2013 נכנס מיסוי פרוגרסיבי, כך שככל שהחריגה מתקרת המס גדלה תשלומי המס גדלים עד לסכומים אסטרונומיים. זה הצליח להרתיע את רוב המועדונים, אבל לא כאלה שיש להם יותר רווחים או שלבעלים יש כיסים עמוקים במיוחד, כך שבמובן מסוים זה רק הגדיל את הפערים. לכן ב-2017 נכנס לחיינו מושג ה-apron (אל תשאלו אותי למה קוראים לזה ככה), אז רק אחד, שהרעיון שבבסיסו הוא שהסנקציות כלפי מועדונים שחורגים באופן משמעותי מתקרת המס לא יהיו רק כלכליות, אלא כאלו שיקשו על תהליך בניית הקבוצה. ב-CBA של 2023 האפרון מ-2017 היווה את הבסיס לאפרון הראשון, ואליו הוסיפו את האפרון השני (כן, סוף סוף הגענו ל-second apron המדובר) שכולל סנקציות עוד יותר חמורות.
מועדונים שחורגים מהאפרון הראשון, שכעת נמצא כשמונה מליון דולר מעל לתקרת המס, לא יכולים להשתמש בחריגת המיד-לוול הרגילה ובחריגה הדו-שנתית, שתי האפשרויות המרכזיות של קבוצת מעל תקרת השכר להחתים שחקנים חופשיים לא על חוזי מינימום. הם לא יכולים גם להביא שחקנים בסיין אנד טרייד. לקבוצות שמשתמשות באחת מהאפשרויות האלה לאורך העונה אסור לחרוג מהאפרון הראשון, הוא הופך עבורן לתקרת שכר קשיחה. מועדונים שחורגים מהאפרון הראשון לא יכולים גם לבצע טרייד בו הם מקבלים יותר משכורות מכפי שהם נותנים, להחתים חלק מהשחקנים שמשוחררים מהקבוצות שלהם (שחקני ביי-אאוט) ולהשתמש בטרייד אקספשן מהעונה הקודמת.
אבל מבחינת הקבוצות זה כסף קטן ביחס לסנקציות של האפרון השני, שנמצא כעת כ-12 מליון דולר מעל לראשון. הסנקציות המרכזיות שמתווספות באפרון השני הן שמועדונים לא יכולים לשלוח יותר משחקן אחד בטרייד, לא יכולים לשלוח שחקנים שלהם בסיין אנד טרייד ולא יכולים להשתמש בחריגת המיד-לוול המצומצמת לקבוצות מעל תקרת המס. הסנקציה המרתיעה ביותר היא שאם מועדון מסיים את העונה מעל לאפרון השני, בחירת הדראפט שלו בעוד שבע שנים מוקפאת. לא ניתן להשתמש בה בטריידים והיא משוחררת רק אם המועדון נמצא מתחת לאפרון השני בשלוש מארבע השנים הבאות, אחרת היא הופכת להיות הבחירה האחרונה בסיבוב הראשון באותה שנה.
יש כאן הרבה מאוד פרטים, שהמשמעות העיקרית שלהם היא שקבוצה שנמצאת מעל לאפרון השני מאבדת את רוב הכלים שלה לשפר את הסגל מעבר ללבחור טוב בדראפט ולהחתים שחקנים על חוזי מינימום. טריידים הופכים למסובכים מאוד, ונפגעת גם היכולת שלהן לבצע מהלכים עתידיים. נהיה קשה עד בלתי אפשרי לבנות סגל עמוק וגמיש מספיק לאורך זמן במצב הזה. אין ספק שהסנקציות האלה יעילות, מאז 2023 מועדונים עושים ככל שביכולתם כדי להימנע מה-second apron, במיוחד לאורך זמן. השאלה היא אם הוא לא יעיל מדי, אם הפגיעה שהוא יוצר באפשרות ההמשכיות לא מוגזמת. וזה בדיוק הזמן לסיים את מדריך תקרת השכר ולחזור לדיון על הקושי לבנות שושלת באקלים העכשווי ב-NBA.
האפרון המקורי (לא זאק, ההוא מ-2017) לא היה מדובר כמו החדש, אבל בהחלט השפיע. פתאום לקבוצות הבכירות נהיה הרבה יותר קשה להתחזק בשוליים, להוסיף עומק, למצוא פתרון להזדקנות או פציעה של שחקן משמעותי. סדרות צמודות יכולות להיות מוכרעות על כך שלקבוצה אחת יש שישה שחקנים שמסוגלים להישאר על הפרקט ולשנייה שמונה, ולקבוצות שמשלמות סכומים אסטרונומיים לשניים-שלושה כוכבים נהיה מסובך יותר להשיג את השחקן השביעי והשמיני שהן צריכות.
האפרון השני חתך בצורה משמעותית יותר בבשר החי של הקבוצות הגדולות. רבים מהטריידים שהביאו כוכבים ממורמרים לקבוצות גדולות בשנים האחרונות לא היו מתאפשרים בחוקי האפרון השני הנוקשים. שתי האלופות הלפני אחרונות, דנבר ובוסטון, נפגעו ממנו. כפי שכתבתי לפני משהו כמו אלף מילה, שתיהן נחשבו מועמדות חזקות לריפיט ולבניית שושלת של שנים. לדנבר יש את השחקן הטוב בעולם, בדרך לטופ 15 היסטורי לפחות, וסביב שחקנים כאלה כמעט תמיד נבנות שושלות. יש לו כוכב משנה איכותי וסביבם התאספו שחקני משנה מדויקים שהרכיבו חמישייה שנדמה היה שתרוץ עד סוף העשור. אבל שנה לאחר האליפות החמישייה הזאת התפרקה, כשדנבר ויתרה על האפשרות להחתים מחדש את קנטביוס קלדוול פופ בעיקר בגלל שזה היה מעביר אותה מעל לאפרון השני. הקיץ הנוכחי מוכיח שהקפאון של השנתיים הקודמות קשור גם לניהול גרוע ולא רק לקשיים שמערימים חוקי תקרת השכר, אבל סביר להניח שתוך שנה-שנתיים דנבר תיתקע בקיר נוסף ותתקשה לשמור גם על הסגל הנוכחי.
בוסטון נבנתה לאורך שנים עד שהגיעה לחמישייה איכותית ומאוזנת במיוחד, חמישייה שנראתה גדולה על הליגה ממש לפני רגע. בעונה שעברה עוד הייתה לסלטיקס אפשרות לשמור על החמישייה ועל שחקני הספסל החשובים ביותר, אבל היה ברור שחיי המדף שלה קצרים, שתוך שנתיים-שלוש, כשכמה שחקנים יסיימו חוזים ויהיו זכאים להעלאה משמעותית, זו תהפוך לקבוצה שיקר מדי להחזיק לאורך זמן. בוסטון היא אחת משלוש קבוצות שסיימו את העונה שעברה מעל לאפרון השני, ולהישאר שם לאורך זמן היה מגביל מאוד את האפשרויות של בראד סטיבנס. הפציעה של טייטום, שכנראה יחמיץ את כל העונה הקרובה, עזרה לסטיבנס לקבל את ההחלטה לפרק את החבילה כבר הקיץ, להשאיר רק את טייטום, ג'יילן בראון ודריק וויט ולרדת מתחת לאפרון השני. יכול להיות שזה היה קורה בכל מקרה. אז במקום שושלת, קיבלנו קבוצה שתצטרך להיבנות מחדש סביב הכוכבים שלה אחרי אליפות אחת.
אם מישהו עדיין זוכר, הכתבה הזאת התחילה מהטענה שהסיפור הגדול של עונת ה-NBA הוא ההתנגשות בין שני כוחות עוצמתיים. אני מקווה ששכנעתי שהכוח שמקשה על אלופות לשמור על התואר שלהן ועל שושלות אמיתיות להיבנות באקלים הנוכחי אכן עוצמתי מאוד. זהו כוח אמורפי, ללא שם או פנים, כוח שקשור בתהליכים ארוכי שנים של שינויי חוקים ונורמות. לכוח המתנגד, לעומת זאת, בהחלט יש פנים ויש שם: סם פרסטי, הג'נרל מנג'ר של אוקלהומה סיטי ת'אנדר.
לפני שש שנים, בקיץ 2019, פרסטי החל תהליך בנייה. זו כנראה לא הייתה החלטה שלו. כוכב הקבוצה דאז, פול ג'ורג', חבר לקוואי לאונרד והם החליטו שהם רוצים לשתף פעולה בקליפרס. קוואי התנה את החתימה בקליפרס בכך שהם יביאו גם את ג'ורג', מה שהוביל לטרייד בו OKC קיבלה את שיי גילג'ס אלכסנדר (שג"א מכאן והלאה), אז רוקי מעניין, והרבה מאוד בחירות דראפט, והקליפרס קיבלו צמד כוכבים שסביבם נבנתה קבוצה שעל הנייר הייתה אמורה לזכות באליפויות (הייתי מוסיף כאן בדיחה על קוואי, עצים ונייר, אבל ישלמו לי גם אם לא אעשה את זה).
מכאן, למשך כמה שנים, פרסטי העביר כל נכס אפשרי כדי לצבור עוד ועוד ועוד ועוד בחירות דראפט. הוא צבר עשרות בחירות בשני הסיבובים מעבר לבחירות של אוקלהומה סיטי עצמה. הגישה שלו הפכה לבדיחה ברחבי הליגה, בין היתר לתהייה מה הוא יעשה עם כל הבחירות האלה. היום ניתן לראות בפרסטי את אותו פרנואיד שבונה מקלט ואוגר מזון וכולם צוחקים עליו, עד שמגיעה הסערה ואז הוא צוחק על כולם. ב-2025, פרסטי נראה כמו היחיד שאגר מספיק מזון כדי להתכונן לסערת הסקנד אפרון.
מה נותנות עוד ועוד בחירות דראפט? עוד ועוד הזדמנויות להשיג שחקנים משמעותיים וצעירים במחיר זול. מהרבה מהבחירות האלה לא יצא כלום, למשך שנתיים-שלוש פרסטי לא הצליח לשים את היד על שחקן בעל ערך (זוכרים את אלכסיי פוקושבסקי, האיש וההייפ?), אבל בסוף הגיעו כמה פגיעות בול. צ'ט הולמגרן וג'יילן וויליאמס (הידוע כג'יי-דאב) נבחרו יחד ב-2022 ותוך שנתיים יצרו יחד עם שג"א שלישיית כוכבים חדשה. קייסון וואלאס נבחר ב-2023 ומיד הפך לשחקן רוטציה משמעותי. פרסטי השתמש בעוד אחת מהבחירות, ג'וש גידי, כדי להביא בטרייד את אלכס קארוסו, השחקן המשלים האולטימטיבי.
זה המקום לציין שכדי לבנות סגל לאליפות תמיד צריך גם מזל, במיוחד בכל מה שקשור בהשגת הסופרסטאר שסביבו נבנית הקבוצה. אפשר לעשות הכל נכון למשך שנים ועדיין לא להשיג את השחקן האחד הזה שבלעדיו אי אפשר לרוץ לאליפות, או להשיג שחקן שחסר לו גרוש ללירה כמו ג'יימס הארדן ביוסטון. המזל של OKC היה ששחקן טופ 5 עתידי נחת להם לידיים היישר מאותו טרייד מקורי עם הקליפרס. שג"א יכול היה להתברר כסתם עוד אולסטאר, או להמשיך להיפצע כמו בשנים הראשונות שלו, והסיפור היה נשמע אחרת לגמרי. אבל ברגע שהיה לו ביד כוכב, פרסטי עשה הכל נכון כדי להקיף אותו בצוות מסייע איכותי, צעיר וזול.
היתרון של קבוצה שנבנית על בסיס שחקנים צעירים הוא משולש. הראשון, והמובן מאליו, הוא שלצעירים יש עוד הרבה שנים טובות לתת בזמן שכוכבים וותיקים יכולים להתחיל להתדרדר מהר מהצפוי. השני הוא שאם הם מספיקים להתפתח לשחקנים משמעותיים כבר בעונות הראשונות, חוזה הרוקי הנמוך הופך אותם לשחקנים משתלמים במיוחד, כאלה שתורמים כמו שחקנים בכירים בלי להרוויח כמו שחקנים בכירים למשך כמה שנים. אוקלהומה סיטי זכתה באליפות כששלושה שחקני רוטציה מרכזיים, כולל שניים משלושת הגדולים שלה, נמצאים על חוזה רוקי לא רק בעונה שחלפה, אלא גם בעונה הקרובה. זה מאפשר גמישות בבניית הסגל סביבם שאין לאף קבוצה גדולה אחרת.
היתרון השלישי קשור כבר לבנייה העתידית. חוזי מקסימום של שחקנים צעירים נמוכים יותר מחוזי מקסימום של שחקנים וותיקים (חוזי מקסימום הם אחוז מסוים מתקרת השכר). המהלך המרכזי של פרסטי הקיץ היה להחתים את ג'יי-דאב וצ'ט על חוזי מקסימום לחמש שנים (חוזים שלפי הדיווחים לא יכולים להפוך לחוזי סופר-מקס, או יכולים רק באופן חלקי. במשפט הזה טמון שיעור שלם נוסף שאולי גם זמנו יגיע יום אחד). החוזים האלה ייכנסו לתוקף בעוד שנה, ובשנה שלאחר מכן תיכנס לתוקף הארכת החוזה ששג"א חתם הקיץ ותקפיץ משמעותית את השכר שלו. החוזים הנמוכים יחסית של שני הצעירים יאפשרו לפרסטי הרבה יותר גמישות בבניית הסגל סביבם מאשר במצב בו יש שלושה שחקנים וותיקים על חוזה מקסימום.
מה עוד יאפשר גמישות? העובדה שעדיין נשארו ל-OKC הרבה מאוד צעירים מעניינים ובחירות דראפט עתידיות. היא לא חייבת בחירה לאף קבוצה, ותקבל בשנים הקרובות 5-6 בחירות סיבוב ראשון נוספות ועוד לא מעט בחירות סיבוב שני. זה נדיר ואולי אפילו חסר תקדים שהאלופה נמצאת במצב כזה. כך פרסטי יקבל עוד ועוד נסיונות למצוא שחקני רוטציה בחוזי רוקי, כולל מבין השחקנים שכבר נמצאים בסגל שלו (הצעיר המבטיח ביותר הוא הרכז הסרבי ניקולה טופיץ'). הוא יכול אפילו לחרוג ממנהגו ולהשתמש בבחירות דראפט כחלק מטרייד על שחקן שהוא מעוניין לחזק בו את הרוטציה.
אז כן, ניתן לומר שאף קבוצה, אולי בתולדות הליגה ובטח בעידן המודרני, לא הייתה בנויה כל כך טוב כדי לשמר הצלחה לאורך זמן. ובוודאי ניתן לומר שאף קבוצה לא בנויה כל כך טוב כדי להתמודד עם הקשיים הנוכחיים שקבוצות גדולות נאלצות להתמודד עימם. השושלת קרובה מתמיד.
רגע, לפני שמתרפקים פה יותר מדי (או, במקרה של רוב הקוראים, מנסים להבין מה ראיתם עכשיו), צריך להבהיר שתהליך הבנייה הנהדר של פרסטי עדיין לא מבטיח כלום. כדי שבאמת תהיה שושלת הוא יזדקק ללא מעט מזל וקבלת החלטות מדויקת מאוד מכאן והלאה. הכוח העוצמתי שלא מאפשר הצלחה לאורך זמן עדיין עוצמתי מאוד. קודם כל, יש את כל תחום הבריאות שהפיל כל כך הרבה אלופות קודמות. שחקנים צעירים פחות מועדים לפציעות של שחיקה מוותיקים, אבל שג"א כבר סבל מכמה פציעות בעבר וצ'ט החמיץ בערך חצי מהתקופה שלו בליגה בשלוש שנים.
מעניין יהיה לבחון עד כמה פרסטי והמאמן מארק דייגנולט ינסו לשלוט גם בכך. לא יפתיע אותי אם ב-OKC יקבלו החלטה לוותר על כמה משחקים בעונה הרגילה, ואולי גם על הסיכוי לעונה רגילה היסטורית (הפוטנציאל שם, ובדרך כלל זה קורה בשנה השנייה שאחרי העלייה לגדולה), כדי לתת לכוכבים יותר מנוחות יזומות ודקות מנוחה במהלך משחקים. אולי אפילו בפלייאוף עצמו הם ינסו לנטר את הד קות ככל שניתן במחשבה גם על השנים הבאות. אוקלהומה סיטי בנויה טוב מאחרות להתמודד עם פציעות, אפילו של שחקנים בכירים ואפילו בפלייאוף, אבל פציעה של שג"א בתזמון גרוע תהיה יותר מדי. הבנייה לטווח ארוך תוכל לסייע גם כאן, כדי לבנות שושלת לא חייבים לזכות באליפות בכל עונה (סן אנטוניו של 2003-2007 זו הדוגמא האולטימטיבית לכך).
גם חוקי השכר יתחילו להשפיע די בקרוב, ואם להיות מדויק בעוד שנה, כאשר חוזי המקסימום של צ'ט וג'יי-דאב ייכנסו לתוקף. יש גבול כמה שחקנים משמעותיים ניתן להכיל לאורך זמן לצד שלושה חוזי מקסימום בלי להתחיל להסתבך עם תשלומי מיסים אסטרונומיים ועם האפרון השני.
יוסי גוזלן מסביר שאוקלהומה סיטי יכולה להגיע לסך משכורות וקנסות של חצי מיליארד דולר בעוד שנה
הנה כמה דוגמאות להחלטות שפרסטי יצטרך לקבל בשנים הקרובות:
1. איזיאה הארטנשטיין, שקיבע את עצמו כשחקן חמישייה, אמור להרוויח ב-2026 כ-28 מליון דולר, אך יש ל-OKC אופציית קבוצה להשתחרר מהחוזה. קשה להאמין שהת'אנדר יוכלו להרשות לעצמם להשאיר אותו בסכום הזה. אולי הם ינסו להציע חוזה ארוך עם סכום שנתי מקוצץ בחצי, אולי יגיעו למסקנה ששחקן הפנים המעניין ג'יילין וויליאמס (שנבחר באותו דראפט עם ג'יילן וויליאמס כדי לשגע אותנו) נותן מספיק ממה שצריך ברבע מחיר וניתן לוותר עליו. בכל מקרה, סביר מאוד שהארטנשטיין יהיה הקורבן הראשון של הצורך לחסוך, וזה יותיר בור בעמדות 4-5.
2. לקייסון וואלאס נשארו שנתיים בחוזה הרוקי, ובקיץ הבא הוא יהיה זכאי להארכה. על פניו לא אמור להיות ספק ששחקן שכל כך מתאים לשיטה וכל כך מבטיח ייש אר, אבל מתישהו פרסטי יצטרך לשאול את עצמו אם הוא יכול להרשות לעצמו לשלם 20 מליון דולר לעונה לאורך שנים גם לוואלאס, גם ללו דורט (שיסיים חוזה במקביל) וגם לקארוסו שחתום לארבע שנים. אלה שחקנים שנותנים דברים דומים, ובהחלט ניתן להסתדר רק עם שניים מהם. דורט הוא מועמד לשחקן ההגנה של העונה ויהיה קשה מאוד לוותר עליו, אבל וואלאס יכול להיות שחקן שלם יותר עם יכולת הובלת כדור משנית. יש כאן פלונטר שלא ברור לי איך ייפתר, אבל סביר מאוד להניח שלא כל השלושה יישארו ב-OKC מעבר לשנתיים הבאות.
3. לניקולה טופיץ' יש ראיית משחק נדירה, קליעה טובה וגודל, הוא יכול להתפתח לאחד הרכזים הטובים בליגה, אך באותה מידה יכול להתברר כשחקן שמתקשה להתמודד עם הפיזיות של ה-NBA. ובכל מקרה, בכלל לא בטוח שהוא יוכל לתרום משהו לקבוצה שרצה לאליפות בשנה-שנתיים הקרובות, מאוד יכול להיות שאג'אי מיטשל החביב בשל יותר ממנו לשחק בדקות המנוחה של שג"א. תסריט סביר ביותר הוא שטופיץ' יתפתח לרכז משמעותי בליגה, אבל עד שזה יקרה אוקלהומה סיטי תצטרך לשלם לו חוזה שלא הגיוני מבחינתה לשלם עבור שחקן בעמדה של שג"א. במילים אחרות, יכול להיות שי היה נכון יותר להתייחס לטופיץ' כנכס לטרייד יותר מאשר כשחקן שכדאי ל-OKC לפתח בעצמה.
4. ארון וויגינס ואיזיאה ג'ו הם שני חביבי קהל שמשלימים יפה את הסגל ותורמים הרבה בעונה הרגילה. לשניהם יש חוזים די נוחים לכמה שנים. אבל כשמסתכלים עליהם ביחד, הם מרוויחים בערך 20 מליון דולר לעונה והתרומה שלהם במשחקי פלייאוף חשובים זניחה (וויגינס השתלב קצת יותר, ג'ו נעלם מהרוטציה בפלייאוף). בקרוב מאוד יגיע שלב בו גם החוזים שלהם יתחילו להרגיש כמו שומנים שלא ניתן להכיל אם רוצים להימנע ממיסים ואפרונים.
יכול להיות שהקבוצה תהיה כל כך טובה שהיא תסתדר בקלות גם עם וויתורים מהסוג הזה, בעיקר אם לצ'ט הולמגרן יש קפיצת מדרגה התקפית בקנה (סיכוי גבוה). אבל בשלב בו תקרת השכר תתחיל להגביל, וזה יקרה כבר בעוד שנה, יכול להיות שפרסטי יצטרך לחרוג ממנהגו ולהשתמש בחלק מהנכסים העתידיים כדי להיפטר משומנים עודפים ולחזק את ההווה. יש לו יכולת להציע חבילות שלא ניתן לסרב ל הן עבור שחקנים טובים שמתאימים לשיטה שלו עם חוזים נוחים לכמה שנים.
ואת האמת, אם צריך לסמן את סוג השחקן שחסר ב-OKC כרגע, הייתי חושב על משהו כזה: פורוורד עם גודל שמשחק בחוץ, ריבאונדר טוב, שישתלב בהגנה הקבוצתית עם יכולת לשמור על כמה עמדות ובמיוחד על שחקנים פיזיים, שקולע מבחוץ מספיק טוב, עם יכולת יצירה משנית ויכולת להגיע לטבעת, שיש לו חוזה מגוחך ביחס ליכולת שלו ועוד יורד עם השנים, ושהשם הפרטי שלו מתחיל ב-ד'.


דברו איתנו
יש לכם הערות או הארות על הטור?
בואו לפגוש אותנו ולהגיב ברשתות החברתיות.
אנחנו זמינים בכל הפלטפורמות. חפשו הדיסקו

אסף רביץ
כפסיכולוג, ספורט מרתק אותי מכל כך הרבה סיבות, אבל עם הזמן מצאתי את עצמי נמשך יותר ויותר למקומות ולרגעים בהם בני אדם מותחים את קצה גבול היכולת האנושית. ואין בכל עולם הספורט כר פורה יותר לגדולה אנושית מה-NBA. זו ליגה שהעקרון המנחה שלה הוא כזה: מסתובבים בינינו אלים, ואנחנו צריכים לבנות את העולם הטוב ביותר עבורם. זה אומר כל הזמן להתחדש, להשתפר, להתאים את עצמנו לשחקנים שממציאים מחדש את המשחק, לחשוב מחוץ לקופסה. לא שחסרות ב-NBA בינוניות, שבלוניות והיאחזות במוכר, אבל לעומת העולם האמיתי, ולעומת האופן בו הנפש האנושית פועלת רוב הזמן, ב-NBA יש כוחות עוצמתיים מאוד שכל הזמן מושכים קדימה. ניתן למצוא אותם בשחקנים עצמם, במאמנים, במנהלי קבוצות, בהנהלת הליגה, בתקשורת. בהם טמון הקסם של הליגה הזו עבורי.
בוקר אחד התעוררתי וגיליתי שאני כותב על NBA כבר 20 שנה. כולן, עד לרגע זה ממש, בוואלה. לאורך השנים הללו הליגה שינתה את פניה, הפכה למשהו אחר, חדש, וזו כנראה הסיבה שבשום שלב לא הרגשתי מיצוי. וכעת אני מצטרף למשהו אחר, חדש, שיהיה הזדמנות גם עבורי לחשוב מחדש על האופן בו אני מתבונן וכותב על NBA. אני מתרגש, ואתם?




