שאלה לכל קבוצת NBA. חלק 1: מזרח

בעוד שבוע תיפתח עונת ה-NBA. פרוייקט פתיחת העונה שלי יכלול שתי כתבות, אחת על המזרח ואחת על המערב, בהן אתייחס לשאלת המפתח לגבי כל קבוצה. זה יהיה הנסיון שלי להגיד משהו על הסיפור המרכזי של כל אחת מ-30 הקבוצות, לספק נקודת מבט שדרכה יהיה נכון, מבחינתי, להתבונן בכל קבוצה. זה לא הזמן לכניסה לניואנסים הקטנים, תהיו לנו עונה שלמה לשם כך, אלא לבחינת התמונה הגדולה. אעשה את זה בדירוג יורד של הקבוצות שניתן לראות בו דירוג עוצמה של כל קונפרנס שלא הושקעה בו יותר מדי מחשבה, זה לא העיקר פה. נתחיל מהמזרח, שמכונה לעיתים ליגת המשנה של ה-NBA, השנה עוד יותר מתמיד.

15. ברוקלין: מה יש לנו ביד?

טוב, על הנטס כתבתי לפני שבוע אז אין צורך להרחיב יותר מדי. ברוקלין בחרה בדראפט האחרון חמישה רוקיז, שניים מהם ישראלים, ותהיה עסוקה בנסיון לעמוד על טיבם, ובעיקר לקוות שלפחות אחד מהם יראה ניצוצות של שחקן עתידי משמעותי. היא גם אחת מהקבוצות שכבר מסמנות את ה-12/5/26, תאריך הגרלת הלוטורי, כתאריך המפתח של השנה, זה שממנו יכולה לצמוח הזדמנות להנחית בברקליס סנטר פרנצ'ייז פלייר עתידי אמיתי, משהו שכנראה לא מסתתר בין חמשת הרוקיז של המחזור הנוכחי.

יהיו עסוקים בלעמוד על טיבם של הרוקיז. בן שרף. צילום: איציק בליניצקי

14. וושינגטון: אפשר להתחיל לגבש קבוצה?

השאלה המקורית שלי הייתה "אפשר להתחיל לנצח?", אבל זה כנראה מוקדם מדי. במובן מסוים זה גם עוד לא כדאי, כי וושינגטון חייבת את הבחירה שלה ב-2026 לניקס מוגנת טופ 8, ואם תשמור את הבחירה תיתן במקומה בחירות סיבוב שני. אז גם אחרי תהליך בנייה אגרסיבי של שלוש שנים, סביר מאוד להניח שמצפה לוויזארדס לפחות עוד עונה אחת כנמושה בכירה. למה זה עדיין המצב? סיבה מרכזית לכך היא שעוד לא הגיע לבירה השחקן האחד הזה שניתן לבנות סביבו קבוצה טובה.

מה שההנהלה בראשות מייקל ווינגר כן הצליחה לעשות זה לאסוף חבורה מכובדת של שחקנים צעירים מעניינים. הסגל של הוויזארדס השנה יכלול עשרה שחקנים בני 23 ומטה שנבחרו בסיבוב הראשון בארבעת הדראפטים האחרונים. במוקד יעמדו ארבע בחירות הלוטורי בשנים האלה: בילאל קוליבאלי, אלכס סאר, באב קרינגטון והרוקי טרה ג'ונסון, אבל ווינגר עשה עבודה טובה גם בליקוט מציאות כמו איי ג'יי ג'ונסון וקאם וויטמור. למרות שיותר מדי נצחונות החבורה הצעירה הזאת לא תשיג, השנה הגיע הזמן שהיא תראה יותר מניצוצות של פוטנציאל, שהצעירים האלה יתחילו להתגבש לקבוצת כדורסל עם זהות כלשהי, שיודעת מה היא מנסה לעשות. כי בקרוב יגיע הרגע שצריך לשלם לשחקנים האלה, ולשם כך כדאי להבין משהו לגבי מי מהם יכול לתרום לקבוצה מנצחת. כרגע עוד לא ניתן להגיד את זה בבטחון על אף אחד מהם.

13. שארלוט: עדיין מחכים ללאמלו?

אחד המועדונים הכושלים בתולדות ה-NBA, מועדון שמעולם לא עבר סיבוב שני וסוגר 25 שנה בלי לעבור סיבוב פלייאוף, כנראה נמצא בדרך לעוד שנה בתחתית. שארלוט תקועה באחת מהסיטואציות שהכי קשה להשתחרר מהן: כוכב צעיר שדורך במקום. לאמלו בול, כמעט בלי לשים לב, כבר נכנס לשנה השישית שלו בליגה. המספרים שלו בעונות הראשונות היו מרשימים מכדי לא לתת לו חוזה מקסימום ולבנות את הסגל סביבו, אבל בשנתיים האחרונות הוא מתקשה גם להישאר בריא וגם להתפתח לשחקן יעיל שניתן לבנות סביבו קבוצה מצליחה. ומכיוון שמדובר בשחקן שכל המשחק חייב לעבור דרכו, כרגע אין להורנטס איך לבנות קבוצה מצליחה בדרך אחרת.

לא בטוח שבשארלוט מתכוונים לחכות עוד זמן רב, יכול להיות שפתיחת העונה של לאמלו תהיה מכריעה בגיבוש האסטרטגיה של ה-GM ג'ף פטרסון לשנים הבאות. פתיחה טובה ברמה האישית והקבוצתית, וניתן לחשוב על שארלוט כקבוצה שנמצאת במרחק טרייד על סנטר ראוי ממאבק על הפליי-אין. פתיחה חלשה, ואולי זה יהיה הזמן לתת את המושכות לברנדון מילר המוכשר ולרוקי המבטיח מאוד קון קנופל, גם במובן של בניית שיטה שתיתן לשחקני הכנף הצעירים יותר מקום ליזום ולהתפתח וגם במובן של ביצוע מהלכים בהתאם ללוח הזמנים שלהם. פתיחת עונה מקרטעת של לאמלו בהחלט יכולה להוביל את שארלוט להתחיל לתכנן את היום שאחריו, כולל האפשרות של לחפש עליו טרייד. בינתיים, הנה תזכורת לכך שמדובר באחד השחקנים המלהיבים בליגה:

https://www.youtube.com/watch?v=Fy_cx_69BOQ

12. שיקגו: איך יוצאים מזה?

אין ברירה, הגיע הזמן להכריז על ארתוראס קרנישובאס כאחד המנהלים הכושלים ב-NBA כיום. הוא קיבל את המושכות בשיקגו ב-2020, ניסה לבנות קבוצת צמרת ויצאה לו קבוצה שבחמש עונות הגיעה פעם אחת לפלייאוף ממקום שישי (וניצחה משחק אחד בסיבוב הראשון) וארבע פעמים סיימה בין מקומות 9-11. זו כבר הפכה לבדיחה שחוקה ששיקגו היא הקבוצה היחידה בליגה שמנסה לסיים כל שנה במקום העשירי. זה קרה למרות שקרנישובאס החליף כמעט את כל הסגל במהלך השנים האלה, רק כדי להישאר בדיוק באותו המקום. במקום לפרק את החבילה באמת, הוא הביא שחקנים שהשאירו את הבולס באותה בינוניות ממארת שלא ניתן להתקדם ממנה.

נראה שגם השנה שיקגו תיאבק על אותם מקומות. היא אמנם מדורגת אצלי 12, אבל סביר שאחת או שתיים מהקבוצות שמעליה יוותרו על העונה בשלב מסוים. אם יש תקווה ששחקן בסגל הנוכחי יוביל את הבולס למקומות טובים יותר, היא נמצאת אצל מאטאס בוזליס. הפורוורד הליטאי הראה, בחלק השני של עונת הרוקי, פוטנציאל להתפתח לשחקן שלם ומגוון, וכבר בשנה השנייה שלו יש ציפייה לעונת פריצה משמעותית. סיבה שנייה לאופטימיות היא שבקיץ הבא יהיה לבולס מקום מתחת לתקרת השכר. בוזליס, ג'וש גידי וקובי וויט, יחד עם עוד כמה שחקנים משניים צעירים, זה שלד צעיר שיכול לפתות שחקן בכיר לחתום במועדון משוק יחסית גדול ומעמד היסטורי ידוע.

11. בוסטון: לזרוק עונה או לא לזרוק עונה?

הגענו לאיזור המבאס של הדירוג (כי עד עכשיו היה כיף חיים). בוסטון התחילה את העונה שעברה כפייבוריטית לריפיט וסיימה אותה עם קרע באכילס לג'ייסון טייטום בדרך להדחה בסיבוב שני. הפציעה של טייטום, שבדרך כלל מצריכה שנה שלמה של החלמה, סייעה לבראד סטיבנס להחליט לפרק את החבילה, החלטה שגם ככה הייתה מתקבלת ברמה מסוימת בגלל ענייני מיסים ואפרונים. בוסטון איבדה בקיץ שני שחקני חמישייה (ג'רו הולידיי וקריסטפס פורזינגיס) ושניים משלושת המחליפים הבכירים שלה (אל הורפורד ולוק קורנט). יחד עם טייטום, מדובר בחמישה מתשעת השחקנים הבכירים של השנתיים האחרונות. היחיד שהגיע להחליף אותם הוא אנפרני סיימונס, בזמן שבגזרת שחקני הפנים יש שממה מוחלטת.

מה נשאר? ג'יילן בראון ודריק וויט הם עדיין שני שחקנים בכירים בליגה, ובראון אולי ייהנה מההזדמנות להיות מספר 1. פייטון פריצ'ארד הוא מהמחליפים הטובים ב-NBA והתפקיד שלו יגדל, יחד עם סיימונס בוסטון תמשיך ליידות שלשות בלי סוף. טייטום עושה קולות של חזרה מוקדמת מהצפוי ומפיח תקווה שאולי בכל זאת ניתן יהיה להוציא משהו מהעונה הזאת. אבל העומק לא קיים ועל דקות שחקני הפנים נאבקים שמות ממשרד רואי חשבון כמו נחמיאס וטילמן. אפשר לדמיין פה קבוצה שמחזיקה מעמד עד שטייטום חוזר באמצע העונה וסוחף אותה למעלה. אבל הרבה יותר סביר, וכנראה גם הגיוני מבחינת הסלטיקס, שפציעה-שתיים תוביל לקריסה לכיוון התחתית, טייטום ייקח את הזמן להחלים כמו שצריך וסטיבנס יקווה לבחירה גבוהה שתעזור לו לאתחל מחדש את הצוות המסייע סביב טייטום, בראון ו-וויט בקיץ הבא.

10. אינדיאנה: לזרוק עונה או לא לזרוק עונה 2?

ממשיכים עם הבאסה. הסיפור המופלא של אינדיאנה, סיפור שנבנה במשך שנתיים, נקטע בצעד אחד לא טוב של טייריס האליברטון בעיצומו של משחק 7 בגמר (צעד שגם הוא נבנה במשך שנתיים של שחיקה). גם האליברטון קרע את האכילס והפך את העונה הנוכחית של אינדיאנה ללא רלוונטית. הוויתור על מיילס טרנר כנראה לא היה קורה בלי הפציעה הזו, וגם אחריה הוא מעצבן. ריק קרלייל יצר תלכיד שנבע מחיבור שנוצר בין שחקנים מסוימים, טרנר היה חלק חשוב בתלכיד הזה, לא כל סנטר שחוסם וקולע שלשות יכול פשוט להיכנס לנעליו, זה לא עובד ככה. אינדיאנה הייתה יכולה להכיל חוזה גבוה של טרנר, הנסיון לחסוך הוביל לכך שהיא איבדה אותו. הגיע להאליברטון, לקרלייל, לאוהדים, לעולם הכדורסל, שהקבוצה הזאת, במלואה, תקבל עוד הזדמנות בעוד שנה.

ומה לגבי השנה הזו? לפייסרס יש עומק שאין לסלטיקס, יש גם שחקנים צעירים שבשלים לעשות קפיצת מדרגה. אנדרו נמבהרד ייקח יותר מניהול המשחק, בנדיקט מאת'ורין כנראה ייכנס לחמישייה על תקן סקורר הכרחי, איזיאה ג'קסון יקבל הזדמנות כסנטר בכיר, ג'יי האף הוא השחקן הזה שחוסם וקולע שלשות שינסה לעשות חיקוי מספיק מוצלח של טרנר, ג'ראס ווקר נראה רגע לפני התחברות לשחקן פנים מעניין. אבל האליברטון הוא המנוע של המכונה הזאת, סביב היכולות הייחודיות שלו וחוסר האנוכיות שלו היא נבנתה, וקשה לראות אותה זורמת לאורך זמן בלעדיו (בטח כשגם טי ג'יי מקונל פותח את העונה פצוע). אינדיאנה כנראה תהיה קבוצה בינונית השנה, ולא בטוח שלשחקנים שכבר הריחו טבעת תהיה מוטיבציה לתחזק עונה בינונית. גם כאן האפשרות של נפילה ריאלית ביותר.

9. פילדלפיה: מה נותן משמעות לחיים?

החלון של ג'ואל אמביד כנראה סגור. גם בשיאו הגוף שלו לא סחב שתי סדרות פלייאוף בלי להתחיל לקרטע, הוא כבר בן 31, ואחרי עונה בה בקושי שיחק אנחנו מתקרבים לפתיחה של עוד עונה בה לא ברור מתי הוא יהיה כשיר. גם החלון של פול ג'ורג' כנראה סגור. בגיל 35, כשהוא סוחב שנים של פציעות ונראה רע מאוד בעונה שעברה, גם הוא לא צפוי להיות כשיר לפתיחת העונה כי הוא מתאושש מניתוח. אבל פילדלפיה ממשיכה לשחק את המשחק בו היא בונה קבוצה איכותית סביב הכוכבים שלה ומשדרת אמון ביכולת שלהם לחזור ולהפוך את הסיקסרס למועמדים לאליפות.

אמביד חתום לעוד ארבע שנים, PG13 לעוד שלוש, שניהם על חוזים עצומים ולא סחירים בעליל, האם זה אומר ששלוש-ארבע שנים פילדלפיה תשחק את המשחק הזה? יש לה ברירה? אפשר לדבר על לבנות קבוצה סביב טייריס מקסי, בהתאם לגיל וליכולות שלו, אבל אמביד וג'ורג' ימשיכו להיות שם ולרצות להצליח עכשיו. האם עצם התקווה, קלושה ככל שתהיה, היא בעלת ערך? הנה אמביד חזר מהקיץ רזה, מדבר לעניין, נראה שלוקח את עצמו ברצינות. והניתוח של ג'ורג' יכול לפתור סוף סוף את הבעיות בברך ולאפשר לו לחזור לעצמו. ועם אוסף הגארדים האיכותיים, במזרח של השנה, יש סיכוי שהכל יתחבר, לא? בטוח שלא? גם אם הסיכוי מזערי, זה מספיק כדי לתת לאוהדים משהו להאמין בו, להיאחז בו, וזה יותר ממה שיש להרבה קבוצות אחרות. אז אולי לתקווה הזאת יש משמעות בפני עצמה, יש בה גרעין של אמת גם אם היא לא אמיתית? ואם וי ג'יי אדג'קומב משחק כמו רוקי העונה אבל אף אחד לא שם לב בתוך הבלגאן של הסיקסרס, האם הוא משמיע צליל?

8. מיאמי: ספולסטרה יחזור ליהנות?

ג'ימי באטלר היה צריך לסיים את הקריירה במיאמי ולפרוש כאגדה במועדון, הגילום האנושי של ההיט קאלצ'ר. אחרי כל כך הרבה מעברים הוא מצא בית שאפשר לו לבוא לידי ביטוי, לספק כמה מהמשחקים הגדולים ביותר והסדרות הגדולות ביותר בעשור הנוכחי. אבל ג'ימי לא יודע להישאר וגרוע גם בלהיפרד, סאגת העזיבה של מיאמי הייתה מעייפת ומיותרת. אחרי שעזב מיאמי נותרה קבוצה חביבה עם הרבה שחקנים נחמדים, אבל בלי הערך המוסף של קבוצות גדולות. שני השחקנים הבכירים שלה, באם אדבאיו וטיילר הירו, הם מספרי 2-3 קלאסיים, מוגבלים מדי, כל אחד בדרכו, מלסחוב קבוצה על הגב.

הכוכב האמיתי עשוי להיות על הספסל. אריק ספולסטרה מאמן את מיאמי מאז 2008, הרצף הכי ארוך בליגה בפער עצום (רק הוא וסטיב קר שהתחיל ב-2014 נמצאים בקבוצות שלהם מלפני 2020). הוא הגיע להישגים עם כוכבים, אבל העונות המרשימות ביותר שלו היו דווקא כשהכשרון בסגל היה מוגבל, ותמיד נראה היה שהוא הכי נהנה מלהוציא את המקסימום במצבים כאלה. השנה תהיה לו קבוצה קלאסית של מאמן: סגל עמוק ומגוון מאוד, מלא בשחקנים יעילים, רובם צעירים שמחפשים הכוונה. סגל שזקוק לשיטה שתעזור ליצור מצבי זריקה במקום כשרון אינדיבידואלי. העומק יוכל לעזור למיאמי לצלוח את העונה הרגילה כקבוצה טובה מהצפוי, ואלמלא פציעה של טיילר הירו שיחמיץ יותר מחודש בפתיחת העונה כנראה הייתי מדרג אותה מקום או שניים גבוה יותר.

7. טורונטו: האם זה שווה את ההשקעה?

אני מדרג את הראפטורס גבוה מרבים אחרים, וזה קשור למה שאין כרגע אצל הקנדים ויש בארבע הקבוצות שמדורגות אחריהם: שחקנים בכירים פצועים. אחרי עונה רוויית פציעות, מסתמן שטורונטו תפתח את העונה כשכל שחקני המפתח בריאים, וכך נוכל לראות ביחד לראשונה את החמישייה של עמנואל קוויקלי, אר ג'יי בארט, ברנדון אינגראם, סקוטי בארנס ויאקוב פלטל. יש סימני שאלה של התאמה וקליעה, אבל יש פה הצטברות של הרבה מאוד כשרון בשני הצדדים. על הספסל יש שורה של צעירים שיש להם מה להציע שמתפרסים בצורה טובה על פני העמדות, כך שיש פה כל מה שצריך בשביל קבוצה שתיאבק ברצינות על מקום בפלייאוף במזרח אם תישאר בריאה בסך הכל.

השאלה היא כמה רחוק ניתן להגיע עם הסגל הזה, ובמיוחד עם החמישייה הזאת. כי כל אחד מהחמישה מרוויח הרבה והם חתומים בקנדה לשנתיים עד חמש. זאת אחת החמישיות היקרות בליגה, וגם אם יתקיים התסריט האופטימי וזו תהיה קבוצת פלייאוף, קשה יהיה שלא לשאול האם זה שווה את ההשקעה, האם ניתן לדמיין את החבורה הזאת גדלה יחד ועושה דברים משמעותיים ביחד. שאלת מפתח נוספת, שקשורה קשר הדוק לתהייה האם הסגל הזה משתלם, היא כמה טוב סקוטי בארנס יכול להיות. בעונה שעברה הוא דרך במקום, אך עונה לפני כן הוא נראה בדרך להפוך לסופרסטאר ייחודי שניתן לבנות סביבו קבוצות מצליחות. התפתחות היא לא לינארית והרבה פעמים עונת הפריצה מגיעה שנה אחרי הציפייה. זה עדיין שחקן ששווה לעקוב אחריו.

6. מילווקי: לא היה עדיף כבר טרייד על יאניס?

נראה שככל שנוקפות השנים, המטרה היחידה של הנהלת הבאקס היא לשכנע את יאניס אדטוקומבו להישאר. ההגיון מובן: כל זמן שיאניס בסביבה, דברים יכולים להתחבר כך שמילווקי תהיה אחת הקבוצות הטובות במזרח. וגם אם לא, יש ערך בכך שאחד משני השחקנים הגדולים בתולדות המועדון יישאר בו כל הקריירה. הקיץ המשימה הייתה קשה במיוחד. לאחר עוד קריסת פלייאוף, ולאחר שדמיאן לילארד הפך לעוד שחקן בכיר שקורע את האכילס, הסברה הרווחת הייתה שזה היה הקש האחרון ויאניס בן ה-30 יחפש טרייד למקום בו יוכל לחזור להיאבק על אליפות. המהלך שעזר לאל היווני להשתכנע להישאר היה ההחתמה של מיילס טרנר, שכללה שחרור של דיים שהצריך פריסה של המשכורת שלו על פני שנים. אך לאחר שהמשימה השנתית הושלמה, עולה לראשונה השאלה אם זה בכלל היה שווה את זה.

טרנר הוא התאמה אידיאלית ליד יאניס, ייכנס למשבצת של ברוק לופז כסנטר שמסתובב על קו השלוש ומגן על הטבעת. אבל אין בסגל הזה כמעט כלום בגזרת שחקני החוץ. קייל קוזמה היה מזעזע מאז שהגיע באמצע העונה שעברה, גזרת הגארדים מתבססת על שמות שאמורים להיות מחליפים חביבים כמו קול אנתוני, גארי טרנט ג'וניור וקווין פורטר ג'וניור (אגב, יש חוק שכל פורטר הוא ג'וניור?). זה לא סגל ששווה צמרת גבוהה אפילו במזרח הנוכחי, ואין ממש איך להתחזק. ובסוף יאניס ממשיך ללרלר על האפשרות שירצה לעבור, השמועות לא מפסיקות והכל אמור להתכנס לקיץ הבא, בו אם יאניס לא חותם על הארכת חוזה הוא מעשית כופה טרייד. אז לא היה עדיף לסיים עם זה כבר הקיץ, כשהמחיר של יאניס מקסימלי, ולהתחיל להבין איך תיראה הקבוצה הבאה של הבאקס? בשיקול קר כנראה כן, אבל ניתן להבין למה קשה כל כך להיפרד משחקן של פעם בחיים.

5. דטרויט: מה שווה הצוות המסייע הצעיר?

השאלה הגדולה של הקיץ שעבר – האם קייד קנינגהאם מסוגל להתפתח לשחקן שניתן לבנות סביבו קבוצה – נענתה בכן מהדהד. קייד ביצע קפיצת מדרגה לליגה של הגדולים, התחיל להביא לידי ביטוי את שילוב הגודל, הקליעה וראיית המשחק שלו, שיפר את קבלת ההחלטות, לקח עליו את הקבוצה כשהיה צריך. הוא הוביל את הפיסטונס למקום בפלייאוף ולסדרה צמודה מול הניקס בלי מספר 2 אמיתי, עם סגל שקשה להבין איך היה כל כך יעיל. רוב הוותיקים בסגל הזה התנדפו הקיץ לכל עבר, הגיעו כמה חדשים לצד טוביאס האריס שנשאר. אבל הפוקוס השנה יהיה על הצוות המסייע הצעיר, חבורה של שחקנים מוכשרים שינסו להוכיח שהם מספיק טובים, ומספיק מתאימים לשחק ביחד, כדי להפוך את הפיסטונס לקבוצה גדולה לשנים ארוכות מעצם השיפור הטבעי שלהם.

הבעיה: לא בטוח שמישהו מהם הוא יותר מצלע רביעית-חמישית בחמישייה, ויש להם בעיה רצינית מאוד של קליעה מבחוץ. ג'יילן דורן הוא מפלץ בעמדת הסנטר, אבל לא אפקטיבי מחוץ לצבע ועדיין לא מספיק טוב הגנתית; אסאר תומפסון, התאום המעט פחות מוכשר, הוא שומר מדהים שבהתקפה חי בעיקר על חיתוכים לטבעת; ג'יידן אייבי קלע שלשות ביותר מ-40 אחוזים בעונה שעברה, אבל זה עדיין מדגם קטן והוא עדיין לא יעיל מספיק עם הכדור ביד; רון הולנד היה יכול לפרוץ בסיטואציות אחרות, אבל הוא עוד שחקן כנף בלי קליעה. הארבעה האלה בני 20-23 ולחלוטין יכולים להשתפר משמעותית, דטרויט גם השקיעה במאמן הקליעה פרד וינסון שיודע לעשות ניסים. אבל פתיחה לא מספיק טובה שלהם יכולה לשכנע את הנהלת הפיסטונס לחפש טרייד של אחד או שניים מהם, כדי להביא שחקן בכיר יותר ובשל יותר לתרום בפריים של קייד שכבר נמצא בעיצומו.

4. אטלנטה: איך פותרים את דילמת טריי יאנג?

שאלה אלטרנטיבית הייתה יכולה להיות "רגע, אנחנו באמת מקום רביעי? יש לנו סיכוי ריאלי להגיע רחוק במזרח השנה?". אבל השאלה שבחרתי היא כזו שקשורה לא רק לעונה הנוכחית, אלא לעתיד של מועדון שנמצא בנקודת פתיחה טובה. טובה מדי, עד כדי הטלת ספק ביכולת של הכוכב שלה להיות זה שמעלה את הסגל שסביבו לגבהים שהוא מסוגל להגיע אליהם. זו לא תהיה שלי, אלא של ההנהלה. ליאנג יש אפשרות לצאת מהחוזה בקיץ הבא, והעובדה שעוד לא חתם על הארכה מסקרנת מאוד.

עד לא מזמן זה היה מצב של חוזה מקסימום לחמש שנים בלי לשאול שאלות, בכל זאת מדובר בשחקן עם ממוצעי קריירה סביב ה-25 נקודות ו-10 אסיסטים שהוביל את ההוקס לגמר המזרח לפני כמה שנים. אבל יריבות למדו אותו, הוא נטל עצום בהגנה והוא מתקשה להשפיע על משחק ההתקפה כשהכדור לא אצלו ביד (למרות שכן יש שיפור בכך בעונה האחרונה). מאוד יכול להיות שיאנג לא חתם על הארכה כי יש פער גדול בין מה שהוא חושב שהוא צריך לקבל למה שאטלנטה מוכנה לתת. זאת אחת הסיטואציות המעניינות בליגה כרגע.

מה יש שם מסביב שכל כך טוב? ג'יילן ג'ונסון הוא אולסטאר בהתהוות, פורוורד מגוון שהתחיל לקחת על עצמו יותר בעונה שעברה לפני שנפצע; דייסון דניאלס הוא אחד השומרים הטובים בליגה ויש לו גם יכולת יצירה; אונייקה אוקונגוו סוף סוף נראה כמו הסנטר השלם שהיה ברור שמתחבא שם בחצי השני של העונה שעברה; לזקארי ריזאשה, הבחירה הראשונה ב-2024, הייתה עונת רוקי לא רעה בכלל; בקיץ הצטרפו קריסטפס פורזינגיס וניקייל אלכסנדר-ווקר כדי להשלים שביעייה מהמרשימות והשלמות שיש במזרח. ואם זה לא מספיק, אטלנטה קיבלה כמעט במתנה את הבחירה הלא מוגנת של ניו אורלינס בקיץ הבא, מה שלגמרי יכול להפוך לבחירה גבוהה. באידיאל, ה-GM אונסי סאלח, שמסכם קיץ ראשון מוצלח, בטח היה רוצה לחכות לפלייאוף ולהגרלת הלוטורי לפני שהוא מקבל החלטות גדולות לגבי יאנג, אבל זה יכלול סיכון לאבד אותו ללא תמורה בקיץ. קשה להאמין שנגיע לשם בלי הארכת חוזה או טרייד.

3. אורלנדו: איך בונים התקפה סבירה?

זה די מדהים שקבוצה שמדורגת כל כך גבוה בסך הכל רוצה לבנות התקפה ממוצעת. לאורלנדו הייתה אחת משלוש ההגנות הטובות בליגה בכל אחת מהשנתיים האחרונות, אבל ההתקפה שלה דורגה במקומות ה-22 וה-27. להגנה אין מה לדאוג, היא לא תלויה באף שחקן בודד, היא חלק מה-DNA שהמאמן ג'מאל מוזלי השריש בשחקנים שלו. אורלנדו היא פשוט קבוצה שנהנית לשמור, להפריע, לקבל החלטות טובות בהגנה, להשיג עצירות. אבל כדי להיות הסוס השחור בקונפרנס בו סוס שחור מדורג שלישי בדירוג העוצמה, ההתקפה תצטרך להשתדרג. המרכיב הבסיסי ביותר לשדרוג הוא שהשחקנים הבכירים יישארו בריאים, אחרי עונה בה כל אחד משלושת שחקני המפתח של המג'יק סבלו מפציעות.

לאורלנדו יש קווי מתאר של משחק התקפה, שמבוסס על יכולת החדירה ויצירת מצבי הזריקה של פאולו בנקרו ופרנץ ווגנר. משניהם, זהו בנקרו שיש לו עוד מדרגה משמעותית לטפס אליה. הוא יכול להיות אחד השחקנים הכי פחות עצירים ב-NBA, אבל הוא יצטרך לשפר את קבלת ההחלטות ובחירת הזריקות לשם כך. ברמה שלו, בחירת זריקות לא בהכרח קשורה לדרגת הקושי שלהן, אלא ליכולת להרגיש את עצמו, לזהות מתי הוא חם ומתי לא, מתי הוא כנראה קולע ומתי לא. אצל ווגנר השאלה הגדולה היא מה קרה לקליעה שלו מבחוץ והאם היא תחזור לעצמה, משהו בזריקה פתאום השתנה ונראה איטי ומעוות.

מי שהגיע הקיץ ומאוד יעזור לשניהם הוא דזמונד ביין, קלע חוץ נהדר שעם השנים בממפיס גיוון את היכולות שלו. ביין ימשוך תשומת לב של ההגנה ויהיה עוד שחקן יוצר בסגל שהיה חסר בו בדיוק אחד כזה. בעונה בריאה בהחלט יש פה פוטנציאל להתקפה ממוצעת ומעלה ולקבוצה שיכולה להטריד את שתי הגדולות יחסית של המזרח בסדרת פלייאוף.

2. קליבלנד: הזדמנות אחרונה לרביעייה?

לאורך חלקים נרחבים בעונה הרגילה שעברה, דיברנו על קליבלנד באותה נשימה עם OKC. היא יצאה מלוע של תותח והשתלטה על המזרח מהרגע הראשון, נראה היה שקני אטקינסון מצא את הדרך להוציא את המקסימום מהרביעייה של דריוס גארלנד, דונובן מיטשל, אוון מובלי וג'ארט אלן. אבל בסיבוב השני בפלייאוף, אחרי סיבוב ראשון מאוד מרשים, שוב משהו חרק במכונה. בדיעבד להפסיד לאינדיאנה זה לא עד כדי כך נורא, אבל קליבלנד צריכה לשאוף להיות אינדיאנה, לא להתנחם בכך שהפסידה לקבוצה מצוינת.

אם במהלך העונה נדמה היה שניתן לאפסן את שאלת ההתאמה של ארבעת הגדולים, בפלייאוף היא חזרה להטריד. הקיץ עבר בלי מהלך משמעותי, קליבלנד נותנת עוד צ'אנס לקונסטלציה הנוכחית, אבל קשה להאמין שהרביעייה תשרוד עוד פלייאוף מאכזב, במיוחד בעונה בה בוסטון ואינדיאנה לא רלוונטיות וההזדמנות לקחת את המזרח רק מחכה למי שיתפוס אותה.

כשמדברים על שינויים ברביעייה מדברים, בעצם, על טרייד על גארלנד ו/או אלן. מיטשל את מובלי זה הצמד המוביל של קליבלנד, אז דרך אחרת לשאול את השאלה היא איך נראה הסגל האידיאלי סביבם. ההגיון אומר שיהיה הכי נכון להקיף אותם בשחקני כנף. במיוחד את מובלי, שמתפתח כפאוור פורוורד אבל כנראה מרגיש הכי בנוח כסנטר בודד שמוקף בקליעה, לכן טרייד על ג'ארט אלן לא יפיל אף אחד מהכסא. הבעיה היא שלא בטוח שיש טרייד כזה שלא יגרום לקליבלנד להרגיש מופסדת. בכל מקרה, בהחלט יש תסריט בו קצת יותר בריאות, חוסן מנטאלי ונסיון מצטבר זה כל מה שהסגל הזה צריך כדי להתחיל להביא קבלות בפלייאוף, במיוחד אם מובלי ימשיך לפתח יכולות של שחקן חוץ.

1. הניקס: אם לא עכשיו, אימתי?

המטאמורפוזה הושלמה. הבדיחה של הליגה לאורך כל כך הרבה שנים היא עכשיו הפייבוריטית לקחת את המזרח. זה אמנם נובע מהפציעות בבוסטון ואינדיאנה והחולשה מסביב, אבל הניקס זו גם קבוצת כדורסל איכותית ושלמה. עם שחקן טופ 10 אמיתי שנהנה ממעמדים גדולים, אולסטאר נוסף ושחקנים איכותיים שמשלימים חמישייה איכותית. החבורה הזאת הרשימה מאוד מול בוסטון והייתה בדרך לנצחון על האלופה גם לפני הפציעה של טייטום, לאחר מכן היא אכזבה מול אינדיאנה בגמר המזרח, אבל, שוב, זו לא בושה להפסיד לאינדיאנה ההיא. לאון רוז, אבי המטאמורפוזה, סיים את הקיץ עם התחושה שהזמן הוא עכשיו וביצע מהלכים בהתאם.

קודם כל, הוא פיטר את טום תיבודו. לא הייתה לכך סיבה טובה בתוצאות, אבל יש רגעים בהם צריך ללכת עם תחושת הבטן, והתחושה של רוז הייתה, כנראה, שתיבס, עם העקשנות והסירוב שלו להתייחס לקונספט של ניהול עומסים, הוא לא האיש הנכון לרגע הזה. גם מייק בראון שיחליף אותו לא נחשב לגאון טקטי בפלייאוף, אבל כן למאמן גמיש יותר שגם בנה התקפה איכותית בסקרמנטו. רוז דאג למלא את הספסל של בראון בכל טוב במעט הכלים שהיו לו, ולעונה הזאת הניקס מגיעים עם עומק של עשרה שחקנים טובים.

בראון, עושה רושם, יפתח עם מיטשל רובינסון בחמישייה, מה שיזיז את קארל אנתוני טאונס לעמדה 4, מהלך שנעשה לצורכי הגנה. כאן יהיה מבחן גדול של בראון, ביכולת להשתמש באיכויות יוצאות הדופן של קא"ט באופן יצירתי ולא להשאיר אותו לעמוד על קו השלוש. בכלל, היכולת לבנות התקפה שלא תלויה לחלוטין בג'יילן ברונסון חשובה מאוד לגמישות שקבוצה שרוצה להגיע לגמר זקוקה לה, וכלים לבנות התקפה כזאת לא יהיו חסרים השנה. האם זה יתברר כרגע המפתח במזרח השנה?