תוצאות חיפוש

מכבי תל אביב עברה שבוע טוב. היא רשמה ניצחון מפתיע ואפילו הירואי על ריאל מדריד, ואחריו בא ניצחון קליל יחסית בהרצליה - בדיוק כמו שניצחונות ליגה אמורים להיות במציאות בריאה של מכבי. והנה, דווקא אז, נעמד עודד קטש מול המצלמה ובעצם שיקר למען המועדון והבעלים. בשורה התחתונה, הקבוצה מתייצבת לעוד מחזור כפול ביורוליג בלי חיזוק, שהיה בבחינת מובן מאליו עוד לפני שהעונה התחילה. אפשר לדבר על שוק קשה, אבל מדי יום אנחנו רואים עוד ועוד וולקאמים ברחבי אירופה. והכאב גדול לא רק בגלל הכדורסל, אלא בגלל מה שמכבי הופכת להיות. תכינו לכם כוס קפה לקראת המאמר הזה.

ממש מוקדם בעונה אבל אפשר להגיד שמכבי ת"א ובני הרצליה עם תחושות ומומנטום הפוכים. מכבי, אחרי הניצחון השנתי על ריאל ומשחק לא רע, שהסתיים מאוד רע מול אולימפיאקוס, באה עם מה שמרגיש כמו מומנטום חיובי. הפרחים לקמפאסו שהלך אנדר על בלאט. הרצליה לעומת זאת עדיין ללא ניצחון השנה, הפסד בליגה ושני הפסדים בליגת האלופות הביאו אותה עם לחץ מסוים להתמודדות הזו. אם בליגת האלופות הרצליה יכולה לקבל את ההפסדים, בליגה הציפיות והתקציב דורשים נצחונות. הפרחים או במקרה הזה, הקוצים, לגיל נויביץ (עליו בהמשך), שחטף מסטיוארט והנחיל להרצליה הפסד לקבוצה עם תחרות ישירה על מיקום.

דמיינו שבשנת 1991 היה ווטסאפ. ההתכתבות בין הכדורסלן הוותיק ז'ליקו אוברדוביץ' למאמן הצעיר דימיטריס איטודיס (בן 21) הייתה מתנהלת בערך כך:

עיסוק בהיבטים פילוסופיים וחברתיים של הימורים לא היה בתוכנית שלי לטור ההתרשמות מהימים הראשונים של פתיחת עונת ה-NBA, אבל אי אפשר להתעלם משערוריית ההימורים שהחלה להיחשף ביום חמישי עם המעצרים של טרי רוז'יר וצ'ונסי בילאפס, בין היתר. אל תדאגו, יהיה מקום גם להרבה כדורסל, כפי שכבר ראיתם לא מגבילים אותי במילים פה. כמעט מיותר להבהיר שאין לי ידע או הבנה מיוחדת בתחום הימורי הספורט בארה"ב והקשר שלהם למאפיה. אבל כן אספר בקצרה סיפור שמנסה להסתכל על התמונה הגדולה וממנה להיכנס למעט הפרטים הידועים. הסיפור מתחיל כך:

במהלך שיחה עם רואי נחום, אחד המועמדים המובילים לתואר ROY, עלתה סוגיה/ טרוניה משותפת לשנינו. אם לנסח במילותיה של סבתי טובה ז"ל, הבעיה היא שיותר מדי טוב. וזה, בלי שהתכוונה בהכרח לכדורסל מודל פולין. בתרגום חופשי לעניינים מעשיים, יש יותר מדי כדורסל. יש יותר מדי כדורסל טוב. יש יותר מדי כדורסל מעניין. אנחנו במרדף בלתי פוסק כדי לנסות להספיק את הכל. בלי קשר לעבודה. במנותק מהדיסקו. רק כדי לחבק אלינו את כל היופי הזה. ואני אסביר.

עבור אוהדים של קבוצות רגילות שלא זכו בתואר, נניח 50 שנה, אין ימים יפים מהפרה-סיזן – השבועות הארוכים האלה שיש איזו תקווה שהפעם זה יהיה אחרת: החתמה מפוצצת, טרייד מוצלח, חילופי מאמנים שהפעם בטוח יעבדו. אבל הניו יורק ניקס אינה קבוצה רגילה והאוהדים שלה, שסופרים כבר חמישים ושלוש שנים מאז האליפות, אינם מהסוג שמקווה. הם מהסוג שמחכה, כמעט מצפה, לדברים שיכולים להשתבש. תנו להם להתבאס מראש, לשרוק בוז, לבקש את הכסף בחזרה.

הערכות טרום העונה בכל הנוגע להפועל תל אביב סימנו פערים בין הפוטנציאל, הכשרון והעומק בסגל לבין הקרקס מסביב. מצד אחד, כמות בלתי נגמרת של שחקנים איכותיים ומנוסים ששווה פלייאוף. מצד שני, כמות בלתי הגיונית בואכה מטורללת של שחקנים, ענייני בולגריה, רחשים תת קרקעיים, עופר ינאי, אוהדים וכל היופי הזה, שיכולה להוביל לחלק החיצוני של הפלייאין. ואצל רוב המנחשים, כולל אצלי, הצד השני היטה את הכף ודירג את הפועל תל אביב מתחת לסך כל שחקניה. שישה משחקים אל תוך העונה הזאת (והאמת, קשה להאמין שרק שישה. מרגיש שהתחלנו לפני שלושה חודשים), ואפשר להגיע לכמה מסקנות גם ביחס לקבוצה הזאת וגם ליחס בינה לבין השפיץ של היורוליג.

הפועל ת"א הספיקה לנצח העונה אלופות אירופה בדימוס. וגם יריבות שממש כמוה בונות על כרטיס לפלייאוף כדי להישאר ביורוליג. בעצם, היא לא הפסידה לקבוצה שאינה ישראלית כבר שבעה חודשים, ועומדת על רצף של 0:9, כולל שלבי הגמר ביורוקאפ. אבל משהו בניצחון אתמול על מונאקו היה מיוחד, שונה וסמלי. ציון דרך.

בשלב מוקדם יחסית של המשחק מול שולה, תהיתי איך הקבוצה הזאת של חולון קשורה לקבוצה ההיא של חולון, זאת שניצחה את ירושלים בליגה ממש עכשיו. בסדר, באירופה אין חצי חוק רוסי. בסדר, אפשר לשחק עם 7 זרים. בסדר, לא זה ולא זה מסבירים את ההבדל בכדורסל. הפועל חולון לא סתם ניצחה בצרפת את קבוצת הצמרת שולה. היא רקדה על הפרקט. היא נעה ללא כדור. היא שיחקה כדורסל התקפי מתואם. היא שיחקה כדורסל שכיף לראות.

אחת התכונות המשותפות למאמני ולפרשני כדורסל (ואם תשאלו מאמנים, אין כמעט תכונות כאלו), היא השאיפה לייצר סדר, שיטה, היגיון, המשכיות במשחק שהוא בבסיסו כאוטי. חמישה מול חמישה, כדור אחד וסל אחד, שופטים, קהל, לחץ, טעויות. הנקודה היא שבכדורסל האירופי היה אפשר במשך שנים לשרטט באופן ברור למדי לאן הרוח נושבת. היו שחקנים שידעו איך לשחק את המשחק ומבינים את חוקיו - וויצ'יץ', שאראס, פארקר, יוי, רודי, צ'אצ'ו, ספאנוליס, דיאמנטידיס, באטיסט - והיו כאלה שפחות. אלה שידעו ניצחו, ואלה שפחות - עם פחות כסף, בסיס מקומי פחות טוב וזרים שנפלטו מה-NBA ולא הבינו למה לעזאזל צריך להתמסר 20 שניות לפני שזורקים - הפסידו.

אני יחסית חדש בזה, אתם יודעים. רק 5,378 שנה במקצוע. ואחוזי ההצלחה שלי ביכולת לכתוב טורים הם לא רעים. עומדים על 99%. למה לא 100%? כי איפשהו, בין הכניסה הראשונה של וויל ריימן לשלשה (הראשונה!) של תמיר בלאט, הבנתי שאין לי מושג על מה לכתוב. שאני בהלם מוחלט.

בית מכבי, תשע בערב. אוירה שלא מביישת אירוע ספורט גדול יותר. אפשר כמעט לשכוח שראשון בילתה את שלוש העונות האחרונות בליגה השניה. הקהל, גוש ד', פעם קראו לו הגוש (ככה לפחות אני חושב, פוקסי תקן אותי אם אני טועה), כי היינו קטנים. אבל מה שראיתי אתמול? זה כבר לא היה קטן. תופים, תפאורה ובעיקר אהבה. הקהל הגיע בהמוניו, עד כמה שאולם בית מכבי מאפשר (רז קינסטליך, ראש העיר, לתשומת לבך).