שעת לילה מאוחרת, ומסך הוורד שלי לבן יותר מהגופיות של ריאל מדריד. רוב מחזור היורוליג מאחורינו, וסוף סוף גם הישראליות הן חלק ממנו, ויש המון על מה לדבר. אבל ממה מתחילים - מהטרללת של מונאקו, מהקאמבק של מתיאס לסור, מניתוח הסיכויים של מכבי ת"א לפלייאין ושל הפועל ת"א לפלייאוף? יודעים מה, אתם מחליטים. הטור הזה הופך למהדורת שו"ת. אתם שואלים (בעמוד ה-X שלי), אני עונה. לסור חזר, פנאתינייקוס חזרה. ועתמאן? כרובי: איך יכול להיות שפאו לא מפטרת את ארגין עתמאן בעונה שהפיינל פור בבית שלה, והיא עם מאזן של מכבי בבלגרד? אילנית: לסור חזר עם מגבלת דקות? הוא נראה ממש טוב, ויש עוד הרבה מקום לשיפור. נייג'ל הייז-דייויס כמעט נתן את המשחק לז'לגיריס. לאן לדעתך הולכת העונה הזו שלו? ובכלל, פאו תעשה שמינייה? באחד הרגעים הראשונים במשחק, הבטתי על מגרש הלדים באואקה ונדהמתי. קנדריק נאן, ג'די אוסמאן, נייג'ל הייז ולסור יחד על הפרקט, ויש מצב שכל אחד מהם הכי טוב ביורוליג בתפקידו. וזה עוד לפני שחושבים על ג'ריאן גרנט, סלוקאס וחואנצ'ו (ואני לא מדבר בכלל על טי.ג'יי שורטס הבלתי קיים). אז איך פאו תקועה על המספר 10 בטבלה? עוד בקיץ הרגשתי את זה בא, ואפילו העזתי לומר זאת במפורש בפודקאסטים "אמרו לו" ו"מכביבול". נראה שהירוקים עוברים תהליך דומה לזה שעברה השושלת של אנאדולו אפס תחת עתמאן: אחרי השנים הגדולות, וההישגים המרשימים, והברזלים בארון - משהו נשחק והקסם פג. זה קשור כנראה באופי, בהתנהלות ובהתנהגות. הטורקים סיימו עונה עם מאזן 21:10 כשבסגל עדיין היו כוכבי הזכיות - מלארקין, מיציץ' ואלייז'ה בראיינט, ועד בובואה, סינגלטון, פלייס ודאנסטון, כשלצידם קלייברן (חלק מהבעיה) ואנטה ז'יז'יץ' (די נו). וקחו בחשבון שכולם היו צעירים בשלוש שנים ממה שהם היום. עתמאן יאמן את פאו גם בעונה הבאה? (תמונת AI) אני מאוד-מאוד אופתע אם עתמאן יאמן את פנאתינייקוס בעונה הבאה. תחושת המיצוי בולטת מכל הכיוונים, והג'וב באפס מחכה לו. אגב, יש מצב שיהיו בפאו גם שינויים ניהוליים מרחיקי לכת. תזכרו איפה קראתם את זה לראשונה. אז למה הוא עדיין שם? א') האיש הביא גביע, עם טיול בגמר על אולימפיאקוס, וסידר לעצמו קצת שקט. ב') אי אפשר לזרוק לפח את כל מה שעשה בקבוצה הזאת. ג') כשהתחילו לחפש מחליף - והתחילו - לא מצאו אלטרנטיבה. וכן, זה מראה משהו על מעמדו של איטודיס בעיני הירוקים, כי הוא היה אחד מאלה ששמם עלה. ואם הוא בסוף יגיע לשם בקיץ, זה רק כי לא תהיה להם ברירה. בסוף-בסוף, אני מאמין שפאו תעלה לפלייאוף. אולי היא תצטרך לעבור בפלייאין, כי מחכה לה לו"ז קשה מאוד, אבל היא תהיה הסיוט של קבוצות הצמרת - זו שאף אחת לא תרצה לפגוש בסדרה. קצת כמו אנאדולו בימיה הגדולים, שרצה מהמקום השישי לזכייה ביורוליג. במאני טיים, עם הניסיון, האופי והכישרון, והמאיסות של עתמאן במצבים האלה, וכל שריקה שתהפוך לתיאוריית קונספירציה (יש מצב שמוצדקת), הולך להיות כאן מעניין. מה יהיה עם מכבי? מה יהיה עם מכבי? אבישי: משחקי אתמול השפיעו על הסיכויים של מכבי ת"א להתברג בפלייאין? ימים: אחרי התוצאות של אמש, יש עוד סיכוי לפלייאין למכבי? שרון: פלייאין, פלייאין. מה זה יתן אם יקבלו בראש? בפרט עכשיו, כשאין בית. אפשר להבין מה הלחץ? לא כדאי לשבת לנוח? להתכונן לעונה הבאה? לאה: מכבי מנצחת הערב? זה היה עוד מחזור מוזר בסדרת המחזורים המוזרים שיש כמעט מדי שבוע ביורוליג: 5 מ-7 המנצחות עד כה הן אלה שהגיעו למשחק שלהן ממקום נמוך יותר מהיריבה, ולכאורה, חלק מהתוצאות רע מאוד לחלומות העלייה של מכבי ת"א. נוצרה חומה של 5-3 קבוצות עם 17 ניצחונות, שהאחרונה שבהן עשירית, בעוד הצהובים ינסו לקושש הערב במילאנו את ניצחונם ה-15 (עם משחק חסר). אבל לפני שניכנס למה הקטשים צריכים לעשות, אני לא חושב שהתוצאות מאתמול רעות מדי למאמצים שלהם. נכון, מונאקו ופנאתינייקוס ניצחו, אבל: פאו תהיה בעשירייה, כבר אמרתי לכם. אם ז'לגיריס תתרסק, אין צדק בעולם. לא רואה את זה קורה. ובסוף, כדי להשתחל פנימה, צריך להעיף משם קבוצה אחת. ואני באמת לא רואה איך מונאקו מחזיקה ראש לעוד שבעה מחזורים במצבה (בהמשך הטור נעסוק בה קצת יותר לעומק). הסיכוי קיים, הבית כבר לא. צילום: יהודה הליקמן, ספורטס רבי אז הסיכוי עדיין קיים. רק שחוץ מהמונגאסקים, מכבי ת"א צריכה לעקוף בדרך גם את מילאנו ודובאי. לכן, היא חייבת לנצח את שתיהן, הערב ובעוד שבועיים, או שאין על מה לדבר. לאה מנסה להפיל אותי עם שאלות נבואיות; בגדול הייתי אומר שמכבי מנצחת, אבל באמת שאין לי מושג, מסיבה פשוטה: לא ראינו אותה כבר יותר מדי זמן, וזה בגלל שהיא לא שיחקה יותר מדי זמן, ואחרי שמילאנו (מלשון למלא, לא המילאנזים) את המסכים בשטויות על השדים של ההיכל ובבכלל-לא-שטויות על אפקט החזרה הביתה, קשה להעריך איך אובדן הבית ישפיע מחדש על הקבוצה כולה. ולשאלה של שרון: כמה מהקבוצות, ביורוליג ובכל ליגה שהיא, באמת-באמת מאמינות שהן יזכו באליפות? כנראה 20% במקרה הטוב. זה אומר שה-80% הנותרות צריכות לנוח, ואין להן מה להתאמץ, וכדאי שיבנו את העונה הבאה, שגם בה הן לא אמורות לזכות? ספורטאים רוצים וצריכים לנצח, ובשביל זה הם כאן. וכן, מסכים איתך לגמרי, כדאי שיתחילו לבנות את העונה הבאה כבר אתמול. לשם שינוי. רק ככה אפשר לכסות איכשהו על פערים תקציביים. בטח לא כשמתעוררים ביוני-יולי, ואז מתבכיינים ש"השוק קשה". אליפות בלי מאמן (ובלי משכורות. ועם 9 שחקנים) אלי: אמנם מונאקו ניצחה, אבל אולי מבט על הפציעה של מייק ג'יימס, ומה זה עושה לסיכויים של מונאקו? עדן: איך אולימפיאקוס הצליחה להפסיד? ניסן: מתי סשה וזנקוב חוזר? מתי אתם חוזרים עם פיני? אני רץ ואין מה לשמוע. בבואי לבחור מאמן בפנטזי, שקלתי ברצינות לקנות את יורגוס ברצוקאס. מונאקו מפורקת, המשכורות לא מגיעות, שחקנים הולכים מכות על המגרש, אחרים פצועים (לכאורה). בקיצור, וייבים של חימקי. זה פינאטס בשביל יריבה כל כך איכותית, שרצה לרצף ניצחונות מרשים דווקא בלי הכוכב הכי גדול שלה (תומאס ווקאפ, כמובן). ואז הודיעו שוואסיליס ספאנוליס התפטר, וירדתי מברצוקאס. מהצד של מונאקו - אתה אף פעם לא יכול לדעת איך דבר כזה ישפיע על השחקנים, שפתאום יתחילו לשחק בשביל עצמם (בקטע הטוב) ולהראות מה הם שווים באמת. ומהצד של אולימפיאקוס - פתאום ספירת הניצחונות, והעייפות אחרי מחזור כפול (בגלל ההשלמה העתידית מהמשחק בפריז ביום שלישי), והעובדה שאין וזנקוב... קלאסי לה להתקשות בסיטואציה כזאת. לא ידעתי שהיא תפסיד, אבל לא הייתי מסוגל להמר על ניצחון שלה. ספאנוליס הלך הבית שלו הלך. הקבוצה תשרוד? (תמונת AI) אז אחרי כל זה, למה אני אופתע אם מונאקו תעשה פלייאין? כי יש עוד יותר מדי זמן לשחות בביצה העכורה הזאת. שתבינו כמה האירוע מטורלל: פחות משעה לפני פתיחת המשחק אתמול, אף אחד לא ידע איפה מייק ג'יימס. כולם היו משוכנעים שהאיש הבריז ולא מתכוון להגיע. לא הייתי שם, אז אני לא יכול לחתום על כל מילה, אבל מההתרשמות שלי מהדיווחים בטוויטר ובאתרים היווניים, הוא נראה לראשונה באיחור משמעותי, על בגדים אזרחיים, עד כדי כך שההיעדרות שלו כבר סומנה כעובדה מוגמרת. בסוף הוא עלה לחימום, פתח בחמישייה והספיק להיות ה-MVP עם מדד 22. עד שנפצע. וזנקוב אמור לחזור בשבוע הבא מול באסקוניה. הוא סובל מכאבי גב, שנובעים מעומס יתר, ואולימפיאקוס תצטרך להתנהל איתו בצורה מאוד חכמה ועדינה לקראת שלבי ההכרעה. ולשאלה הכי חשובה של ניסן: הפודקאסט עם פיני אמור לחזור ביום שלישי, כשהפועל ת"א תשחק נגד פריז. תודה על זה, ותמשיך עם הריצות. ספורט זה בערך הדבר הכי חשוב שאנחנו יכולים לעשות עבור עצמנו בימים כאלה. כן חגי: אם גולמאץ מאמן יורוליג, האם אני יכול לאמן לפחות יורוקאפ? קודם כל, כן. שמעתי שאתה בדרך לשינוי מעניין בקריירה, אז אימון כדורסל זה לא רעיון רע בכלל. צריך להודות שמשהו מוזר בסיפור יוריצה גולמאץ ודובאי: השקיעו כל כך הרבה כסף, הביאו כוכבים כאלה גדולים, אפילו בנו את הסגל בהיגיון, ובסוף עומד על הקווים מאמן נטול כל ניסיון ברמות האלה, ועוד אחד שירד ליגה בישראל? אבל האמת היא שגולמאץ הוא מאמן טוב. באמת. עזבו את מה שראינו ממנו בהפועל אילת. ומה עם הפועל? מתן: סיכויי התל אביביות לראות פלייאוף? איך יכול להיות שלא נשאלה שום שאלה מפורשת על הפועל ת"א? כן, אני יודע שהיה איזשהו כעס עלינו בגלל שרואי נחום העז להרים תחקיר (מעולה ומעמיק) על פרשת אנטוניו בלייקני. אבל אני מייחס חלק מהעובדה שלא היו שאלות כאלה למה שקורה בין המועדון, ובעיקר העומד בראשו, לבין הקהל. רוחות של מיצוי ומיאוס מורגשות גם בזירה הזאת. עצוב לראות את זה, דווקא כשהמועדון מגיע לשיאו מבחינה מקצועית. החזרה לסופיה תשפיע לטובה? צילום: הפועל IBI תל אביב אז כמו שמעניין לראות איך תשפיע (לרעה?) החזרה של מכבי ת"א לבלגרד, כך מעניין לראות איך תשפיע (לטובה?) החזרה של הפועל ת"א לסופיה. אני לא כותב את זה בציניות: כשחלק גדול מהקהל לא באמת איתך, וכשהציפייה לראות את הכוכב הישראלי משחק הופכת לאכזבה ולכעס כשהוא לא משחק, וכשהמאמן לא אוהב כששואלות אותו שאלות מציקות וחודרניות, יש משהו מפנק בבועה הבולגרית השקטה והמוגנת. זה באמת יכול לעזור. להפועל מצפה לוח משחקים לא פשוט: בין היתר - ברצלונה, ריאל ובאסקוניה בחוץ (כולן ללא קהל), פאו, אולימפיאקוס ופנרבחצ'ה ב"בית", דרבי בבלגרד. קשה לי לראות אותה בין ארבע הראשונות, אבל אני מאמין שהיא תהיה בפלייאוף. אולי דרך הפלייאין, אולי לא, אבל היא תהיה בפנים.

חודש מרץ תמיד היה בעבורי הבטן המשעממת של עונת הכדורסל. כדורסל ישראלי, אירופי ו-NBA כאחד. שלב ביניים יבש כזה שהדבר היחיד שטוב זה שהוא חולף. ההתרגשות מפתיחת העונה כבר חלפה מזמן, ההייפ סביב הטרייד דדליין והאולסטאר התפוגג, הדרמות של פגרות הגביע האירופאיות הסתיימו, והפלייאוף עדיין לא נראה באופק. התנועות בשוק השחקנים מתחילות לדעוך (במציאות ללא מלחמה), מגיעה בשלב מסוים איזושהי פגרת נבחרות משמימה, חוזרים ללופ של משחקי הליגה ולרוטינה הקבועה. יאללה, שיגיע כבר פסח. בשנים האחרונות, ובעונה הזו במיוחד, גיליתי את הפיצ'ר המגניב הזה שאפשר להתקין על לוח השנה של הכדורסל, והופך את בטן העונה להכל חוץ ממשעממת - המרץ' מאדנס. עכשיו בואו, זה לא שלא הכרתי את המאורע לפני כן. ההייפ האמריקאי על כדורסל המכללות בשלב הזה של העונה הוא אחד מאבני היסוד של תרבות הספורט שם עשרות שנים. אבל רק כשאתה נובר באמת פנימה ללו"זים, לשמות, למאבקים, לכישרונות, למאמנים – בשונה מלקרוא איזו כתבה, לראות סרטון יוטיוב או לצפות בהיילייטס בטוויטר - אתה מבין באמת את גודל המאורע. העונה, מספר הנציגים הישראלים שמעורבים עמוק באירועים מהווים סיבה נוספת לנבור עמוק פנימה למחילות הארנב של הקונפרנסים. סדר בבלאגן בואו ננסה לעשות סדר בבליל המשחקים והלו"זים. בשבוע הראשון של מרץ קיבלנו את המשחקים האחרונים של העונה הסדירה. מיד לאחר מכן החלו הטורנירים בקונפרנסים השונים. 31 קונפרנסים שמנהלים טורנירים פנימיים ומכתירים אלופות. לרוב, הקונפרנסים הקטנים מתחילים את הטורנירים קודם. למשל, תנו הרבה ריספקט ליואב ברמן שזכה עם קווינס באליפות קונפרנס ה-ASUN, עם ניצחון בהארכה בגמר על סנטרל ארקנסו. ברמן עובר עונה מצוינת מבחינה אישית וקבוצתית, ולא מן הנמנע שיכנס לטרנספר פורטל בקיץ וימצא את עצמו בפרוגרם גדול יותר. הלאה. כל האלופות זוכות לכרטיס ישיר לטורניר הNCAA הראשי, שמורכב מ-68 קבוצות סך הכל. שאר המשתתפות בטורניר (37 קבוצות נוספות), שאינן אלופות, מגיעות על בסיס הזמנה מוועדת הבחירה, שמשקללת הרבה מאוד תבחינים ושיקולים בתהליך די מסובך. בשורה התחתונה, בתחילת השבוע הבא נקבל את רשימת המשתתפות הסופית ונוכל להתחיל למלא בראקטים. הטורניר הגדול משוחק בשיטת נוקאאוט וממשיך עד לימים הראשונים של חודש אפריל. ד"ש לשעות השינה שלי. יאללה, טייקים קצרים על מה שראינו השבוע. אלו שנפרדו מאיתנו (?) שני נציגים שנכנסו למעגל המשחקים וכבר הספיקו להיפלט ממנו, הם שון אבייב ואלון מיכאלי. שניהם שיחקו השבוע בטורניר הביג-12 והודחו. סינסינטי וקולורדו עברו עונה סדירה די הפכפכה, וסיימו במקומות ה-10 וה-11 בקונפרנס, בהתאמה. לא בטוח אם הן יקבלו הזמנה לטורניר הראשי. אבייב פתח את העונה כפרוספקט עם יומרות NBA מוצהרות, אבל הדברים די הסתבכו בדרך, וכרגע הוא רחוק מאוד מהיעד שהוא הציב לעצמו. הוא פתח את העונה כשחקן חמישייה שמקבל דקות משמעותיות, אבל הסגנון הסוליסטי, חוסר היכולת לייצר לאחרים והקליעה מבחוץ שפשוט לא נכנסה – דחקו אותו לקראת סוף דצמבר מהרוטציה. כל זה למרות שעל הנייר, ההתאמה שלו לסגנון הסופר-מהיר של ווס מילר היא אופטימלית. תוסיפו לזה בעיות הגנתיות, פציעה במהלך העונה שהשביתה אותו לחודש, ירידה לספסל וצניחה בדקות המשחק – ותקבלו עונה מאכזבת מאוד. בסיבוב הראשון בטורניר, הוא עלה ל-12 דקות מהספסל ובהחלט נראה כמי שרוצה להילחם בשביל הקבוצה. זה הספיק לניצחון על יוטה. בסיבוב השני הוא נמחק כמעט לחלוטין מהרוטציה. סינסינטי נחנקה במאני טיים והפסידה בהארכה לUCF. לעומתו, מיכאלי הצליח לנצל פתיחת עונה טובה ומפתיעה לקבלת קרדיט יציב ואמיתי בקולורדו. ולקנות לעצמו מעמד ודקות משחק. דיברתי עליו לא מעט במשך העונה, והסברתי עד כמה הוא גבוה מגוון, שיכול לייצר לעצמו ולאחרים נקודות בהתקפה, וכמה הוא חשוב במערך ההתקפי של קולורדו המוגבלת. מהצד השני, כשהגיעו היריבות האיכותיות יותר, דקות המשחק והתפוקה התכווצו. 7 נקודות במצטבר נגד אריזונה, יוסטון, BYU, טקסס טק ואיווה סטייט בחודש פברואר, באחוזים רעים, אומרות הרבה. ההפסד בסיבוב הראשון של הטורניר לאוקלהומה סטייט (של דניאל גואטה) היה די אכזרי. רק לפני שבועיים הבאפלוס נתנו 15 הפרש לאותה OKSU , במשחק נהדר של מיכאלי. אבל לפלייאוף חוקים משלו. הדיווחים בקולורדו מדברים על מאמצים של הארגון להשאיר את הליבה המוכשרת של הקבוצה. מעניין יהיה לראות מה יחליט מיכאלי לעשות, כשאני טוען שאם יחליט לחזור לארץ הקודש, הוא יהיה סחורה רותחת. אופטימיות פזיזה הלאה לנועם דברת ואיתן בורג. שני השחקנים המבוגרים והמנוסים ביותר שעזבו את הליגה שלנו בקיץ לטובת המכללות, נעים במהלך העונה מהבלחות נדירות לקצה הרוטציה. המשותף לשניהם הוא האופטימיות המאולצת שהפגנתי כלפיהם בחודש האחרון. סימני החיים שהראו לאחרונה לא הספיקו להם כדי לפרוץ את תקרת הרוטציה ברגע האחרון. יכול להיות שבדיעבד זו הייתה פנטזיה די מנותקת שלי. רוב מוחלט של המאמנים מגיעים לסוף פברואר מגובשים מידי עם הסגל שלהם כדי לשנות ולהזיז דברים לפני המאני-טיים. התסריט היחיד שיכול לבלגן קלפים הוא פציעות. אם להיות כן, דברת קיבל כאן מעט מאוד יחס במהלך העונה. ת'כלס, כי היה די משעמם. מיאמי החזקה רצה לעונה מצוינת ב-ACC עם מאזן 25-7, כשטרה דונאלדסון המוכשר הודבק לעמדת הרכז עם דבק מגע ולא זז מילימטר. דברת אסף שאריות בקו האחורי, ונאלץ להתאים את עצמו לסיטואציה ולשחק יותר לצד הכדור. בשלושת המשחקים האחרונים של העונה הסדירה זה סוף סוף התחבר, עם 11.0 נק' למשחק במעל 60% מבחוץ. עונתית, דברת עומד על 49% מבחוץ, הגבוה ביותר בקבוצה והאחוז הגבוה ביותר שהוא רושם בקריירה. אז נכון, הווליום נמוך אבל זו בדיוק הדרך לחצוב דקות בתוך רוטציה קשיחה של סגל איכותי. נגד לואיוויל ברבע גמר ה-ACC הוא שותף ל-7 דקות ולא קלע מהשדה, אבל סביר להניח שהמשחקים האחרונים נתנו למאמנו ג'יי לוקאס מספיק ביטחון כדי לשלוף אותו כשפן מהספסל, גם במאני טיים. טנסי של איתן בורג רשמה ניצחון מרשים על אובורן בסיבוב השני של טורניר ה- SEC שהגיע בזכות ריצת 20:0 מטורפת במחצית השנייה. במבט מאקרו, גם העונה של בורג היא אכזבה גדולה. אז בואו נשים את הבאסה בצד רגע ונדבר כדורסל. בואו נתענג על ההופעה של נייט אמנט, חברו לקבוצה של בורג ופרוספקט לוטרי בדראפט הקרוב. מהסגנון שכל כך אוהבים ב-NBA. פורוורד אול-אראונד ארוך ואתלטי שיודע לעשות הכל. קליעה מבחוץ. משחק פנים. האסל. רים פרוטקשן. הצגה. ספירת העומר הבוילרמייקרס לא ממש התקשו נגד נורת'ווסטרן בסיבוב השלישי של טורניר הביג-טן, שהיה המשחק הראשון שלהם בלו"ז. למען האמת. ממש לא התקשו. ושום דבר לא היה שונה ביחס לדברים שראינו במהלך העונה הסדירה: הולכים פנימה. פעם אחר פעם אחר פעם אחר פעם. כשיש רכז ראשון ברמה כזאת, בריידן סמית', שגם שובר על הדרך את שיא האסיסטים למשחק בודד בביג טן (16), זה קל. וכשיש שתי מפלצות צבע שדורסות את דרכן פנימה ושולטות לחלוטין בצבע, קאופמן-רן ואוסקר קלאף, זה קל. וכשהקבוצה היריבה בוחרת לטפל הגנתית בפיק נ' רול של סמית' עם דאבל טים עצל שלא באמת מפעיל עליו לחץ וסוגר לו נתיבי מסירה, זה קל. כשההפרש הגיע קרוב ל-20 במחצית הראשונה – כבר זפזפתי למשחקים אחרים. זה סך הכל עוד משחק שהוכיח את התזה המרכזית ביחס לפרדו של השנה: דורסת את הקטנות, מג'עג'עת מול הגדולות. קחו דוגמה לטייק מעניין בנושא, אליו הפנה אותי יקיר המערכת א. הירש. ומאייר? נראה כמי שמבין בשלב זה את מקומו ותורם בהתאם. אנרגטי מהספסל, זורק את השלשות הפנויות, מנהל את המשחק בתוך החללים הקטנים שנותרים בדקות בהם סמית' יושב על הספסל. אני ממשיך לטעון בתוקף שהוא האופציה ההתקפית הכי אמינה בקו האחורי של פיינטר, פרט לסמית'. עם כל הכבוד לקליעה האימתנית של פלטשר לויר, הכדורסל שייך למי שמייצר לעצמו מכדרור. קחו פוזשן מגניב של שיתוף פעולה לא שגרתי בין סמית' למאייר. משחק של גדולים המשחק המרכזי של אמש הפגיש בין יוסטון לבריגהאם יאנג בטורניר הביג-12. לפני שניתן כמה מילים, תקציר - כי זה באמת משחק ששווה מבט. יוסטון, המדורגת חמישית, חזקה, עמוקה, ועוצמתית. ראינו את זה לכל אורך העונה. הפרשמן שלה, קינגסטון פלמינגס, הולך להיבחר בטופ-5 בדראפט הקרוב, וממש אפשר להבין למה. אקספלוסיבי, אינטנסיבי מאוד בשני צידי המגרש, יציב בקליעה מבחוץ ומקבל החלטות באופן שרחוק שנות אור מילד שרק לפני חודשיים חגג 19. קחו דוגמה, ועל זה תוסיפו שלשת דאגר דקה לסיום שגמרה את המשחק. בגזרה הסמי-ישראלית, זה היה משחק מאוד מעודד מבחינתי לעמנואל שארפ. כן, גם אחרי 1-9 מהשדה. מילת המפתח היא אגרסיביות. הצליח לייצר 13 נקודות בערב קליעה רע, בעיקר בזכות הליכה לקו. זו הייתה סך הכל הפעם השלישית שלו העונה שהוא זורק כמות דו-ספרתית של זריקות עונשין במשחק. די הגיוני לשחקן שחי על הקשת ולא מצטיין ביצירת יתרונות מכדרור ובחדירה. 10-10 סופר מרשימים מהעונשין במשחק צמוד וקשוח. לא משחק לקלטות, אבל מספיק כדי לייצר אצל הסקאוטים את הרושם שיש לו זכות קיום על הפרקט גם בערבי קליעה כאלה. וזה עוד לפני שדיברנו על הגנה. המשימה ההגנתית עליה הופקד שארפ במשחק הייתה וואחד משימה- לעצור את מלך הסלים של ה-NCAA, המועמד המוביל לבחירה מספר 1 בדראפט הקרוב - אייג'יי דיבאנטסה. הפורוורד הבלתי עציר של BYU מייצר נקודות כמעט בכל דרך אפשרית. גם במשחק הזה הוא הגיע ל-26, אבל היכולת של שארפ להתמודד איתו פיזית ולהקשות עליו בלא מעט פוזשנים, מלמדת הרבה על הפוטנציאל ההגנתי הגבוה ועל היכולת שלו לזוז גם לעמדה מספר 3 בהרכבים נמוכים. מאמניו העתידיים יכולים לחיות עם זה בשלום בלי "לשלם" מחיר הגנתי. וזה הופך את המניה שלו לעוד יותר אטרקטיבית. לא יודע אם יהיה שם NBA בדרך, אבל בפוטנציה מדובר בשחקן טאפ יורוליג להרבה שנים. הטירוף ממשיך סוף השבוע הזה ימשיך לספק את הסחורה עם המאני-טיים של הטורנירים בקונפרנסים הגדולים. איתן בורג וטנסי יפגשו את ואנדרבילט ב-SEC, מאייר ופרדו ישחקו בחצי הגמר נגד נברסקה, מיאמי תתמודד נגד וירג'ינה, ועמנואל שארפ ימשיך לתת פייט למפלצות של ליגת המכללות, כשיתמודד מול קנזס של דארין פיטרסון הבלתי עציר. יודעים מה? אני מתחיל לאהוב את הקונספט הזה של מרץ מפוצץ אקשן.

בכי ונהי של אוהדים זה חלק מהמשחק. המהדרין יאמרו שזה חלק מתפקידם והוויתם. בשנים האחרונות חלק לא קטן מזה מופנה כלפי האימפוטנציה של קבוצתם-יקירתם להחתים שחקנים בקיץ או להביא מחליפים באמצע העונה. זה לא הגיע משומקום. את האוהד הממוצע זה לא ינחם אחרי עוד הפסד, אבל הקושי אמיתי וקיים לאורכה ורוחבה של כל היבשת. לאורך העשור האחרון התפוגגו מהשוק יותר מ-500 שחקנים, וזה השפיע על כל הרמות – מהטופ של היורוליג ועד לירכתי הליגות המקומיות. אין שוק. למה זה בכלל קרה? איך זה משפיע? קחו נשימה ארוכה. כל הפרטים בפנים. טייריק ג'ונס דפק עוד הטבעה, כמו שמעטים יודעים לעשות באירופה. התגובה של הקהל של פרטיזן הייתה בוז מחריש, כמו שמעטים יודעים לעשות באירופה. זו תמורתו של מי שנתפס כאחראי העיקרי לפרישתו של אלוהים. זה היה ברור שהסתלקותו מפרטיזן היא עניין של זמן. מכאב ראש כזה כל מועדון רוצה להימנע. רק ש...חוזה בגובה 7 ספרות עמד שם באמצע. להתקע באמצע העונה עם חוזה כ''כ מאסיבי, כשכל השוק יודע שאתה חייב לחתוך אותו, זה אסון. עד לפני כמה שנים קבוצה במצב זה היתה צריכה לשלם כדי שמישהו יואיל לקחת ממנה פצצה מתקתקת שכזו. מצד שני מה הסיכוי שקבוצה אחרת ביורוליג תיקח שחקן שלפי הטענות, שיוצאות מבלגרד עצמה, הרעיל את חדר ההלבשה עד שהגדול מכולם הכריז כמנחם שאינו יכול עוד? המציאות של שוק השחקנים של 2026 הביאה למצב הפוך לחלוטין. שתי קבוצות יורוליג, אחת מהן קונטנדרית מובילה, התחרו מי תשלם לפרטיזן בייאאוט יותר גבוה, כדי שתוכל להוציא מתוכה את מי שלטענתה פירק לה קודם את חדר ההלבשה ואז את המועדון. יותר הזוי מזה קשה למצוא. זה לא אומר שאי אפשר לנסות! רק...במטותא מכם, קודם תחצו את הכביש. יאגו דוס סנטוס חתם לפני עונה וחצי על חוזה עם הרבה שנים ודינרים בכוכב האדום. בקיץ האחרון החליטו שהוא כבר פחות, וביקשו שימצא קבוצה. הוא בכלל לא בתוכניות. אין טעם להלחם על המקום. איך אומרים "קישטה" בפורטוגזית? הקבוצות האחרות ביורוליג לא רצו לשלם לו את המשכורת מבלגרד, אז הוא ישב בבית. כנפתלי דוס סנטוס הוא ישב וישב וישב. באותו זמן השחקנים של זבזדה נפצעו ונפצעו ונפצעו. אז הם יצאו לשוק וחיפשו וחיפשו וחיפשו. מה מצאו? גורנישט מיט טיפונת גורנישט נוסף. באוקטובר הם כבר קראו לו חזרה. הוא עדיין שם. איך אומרים "טוב, נו… פסדר" בסרבית? יוני 2025 ואוקטובר 2025. הוא עדיין שם. למראית עין זה לא מובן מאליו. יש שחקנים בשוק. עובדה! כולם מחתימים. הסגלים מלאים. רק שזה לא ממש מדוייק. אם השחקן הכי טוב בשוק דורש מיליון דולר, למרות שהוא לא כ-ז-ה טוב ושווה שליש, אתה יודע שתוך זמן קצר אתה תשמע מהבעלים, האוהדים והתקשורת "לזה שילמת מיליון דולר?!?", ולך תסביר לעולם, שהוא היה האופציה הכי טובה. אם אתה צריך גבוה, ואחת האופציות הבודדות הוא פצוע כרוני, עצלן, שלא מצטיין בלתפוס כדורי סל, אז אתה לא תשמח להחתים אותו. אם אתה צריך לשדרג את ההגנה שלך, והשחקן הכי טוב בשוק הוא בן 37 שגם בשיאו הפיזי לא היה שומר גדול, אז אתה בבעיה. אם אתה צריך גארד יוצר כדי לשפר את מצבך ב-BCL, והשם הכי סביר כרגע אומנם חרך רשתות בעונה שעברה, אבל זה היה באוסטריה, אז... לא כיף. כל אלו סיפורים אמיתיים מהעונה הנוכחית. טכנית אתה יכול להחתים – יש שחקנים, רק שהם לא מספיק טובים או חוזרים מפציעה או השד יודע מה. בת'כלס... כל איש מקצוע בכדורסל הפיב''אי יספר לכם ש"אין שוק". זה המצב. בכל רמה. הפועל ת''א... מכירים? על עופר ינאי... שמעתם? רצו להצטייד ב-4. כמה כסף היה להציע לשחקן הנכון אתם יודעים. מה קרה עם השחקן הנכון אתם גם יודעים. מרגע שיצא מהשוק... מה נותר? שחקן מהג'יליג, שמעולם לא שיחק באירופה, וצריך להתאקלם תוך חודש מקסימום כי נשארו רק 10 משחקים לעונה. זו האופציה הכי טובה שהיתה לבעל הכיסים הכי עמוקים ביבשת. תסיקו לבד מה זה אומר על האופציות של נתניה/בטיס/רוסטוק. בסופו של יום כל הקבוצות מחפשות שחקנים באותו שוק. בטיס פשוט לוקחת את השאריות של הפועל ת''א, נתניה את מה שנשאר בצלחת ורוסטוק מנקה עם הלשון. כשהאופציות של הפועל מצומצמות גם ככה, אתם יכולים להסיק מה זה אומר על האופציות של החברים בצפון השרון. אם בא לכם להבין איך הגענו עד הלום... שנסו מותניים. הבחירה ה-61 בז'רגוני הנבא קוראים לשחקנים האלו "הבחירה ה-61". בכל דראפט, יודע כל זב, יש 60 בחירות. הכינוי הנ''ל מודבק לשחקנים שהיו על הסף, אבל בסוף יצאו לאוויר העולם המקצועני כשחקנים חופשיים. יאללה, דוגמא. את החבר ג'רמי פארגו כולם מכירים בביצה. ב-2009 הוא סיים 4 עונות בגונזגה, וסומן כשחקן שיכול להבחר בחלק האחרון של הדראפט. כשזה לא יצא לפועל הוצמד לו אותו כינוי. משם הלך לליגת קיץ עם דטרויט, ואחרי 3 משחקים לא רעים בכלל החברים בפיסטונס הודו לו על שירותיו, אבל לא בבית ספרם. בצר לו פנה החבר ג'רמי אל האופציה הכי טובה שהיתה אז ל"בחירה ה-61" – אירופה. יותר מדוייק - המזרח התיכון. החבר עמית גל המתין לו עם חוזה בכפר בלום, עודד קטש המתין לו על הקווים, אליפות המתינה לו בסוף העונה ו... חוזה במכבי ת''א המתין לו בקיץ. זה היה המסלול של השחקנים באותם זמנים. קבוצות יורוליג, כמו היום, לא ששות לקפוץ על שחקנים שרק יצאו מהקולג'. צעירים מדי. בוסריים מדי. לא מוכנים מדי. קליף אומורואי נשמע מוכר? תתחילו בגליל/ססארי/בראונשווינג ונדבר משם. במקרה הטוב, כמו פארגו, תגיעו תוך עונה ליורוליג. במקרים אחרים תעברו קודם בדארושפקה, שטרסבורג וקרשיאקה – בונזי קולסון כזה. המציאות היום שונה לחלוטין, כי השחקנים האלו כבר לא מגיעים לאותן "חממות" כדורסל אירופאי. אדמה מעובדת? יש. טפטפות? בארור. אפילו הבאנו דחליל! אין שתילים. לפארגו לקח עונה אחת להגיע ליורוליג, לקולסון קצת יותר. המציאות היום שונה לחלוטין (תמונת AI) דו כיווני – דו קטלני ב-2018 הוסיפו בנבא את החוזים הדו כיווניים, ומאז "הבחירה ה-61" כבר לא מגיעה לאירופה. כך נקטעה לה שרשרת אספקה אחת של שחקנים לאירופה בכלליות וליורוליג ספציפית. יש עוד, אבל זה לאח''כ. הפרובלמה היא שלא מדובר רק בקומץ שחקנים שהיו אמורים להבחר. בואכם 2026, לקבוצות נבא יש כבר 3 חוזים דו כיווניים לתת. תכפילו ב-30 קבוצות ותקבלו 90 שחקנים, שפעם היו מקשטים את הסגלים של דיז'ון/בני הרצליה/נימבורק, במערכת ההפעלה שלהם הותקן העדכון גירסא של הכדורסל האירופאי. המובחרים היו מגיעים ליורוליג, הגרועים נפלטים בשביל הדור החדש שמגיע מארה"ב, והרוב נודדים כל הקריירה בין קרמונה/פאוק/רמת גן. אם 90 שחקנים לא נשמע הרבה, אז גוטה... הפוך. עם ה-14 קבוצות שיש בליגה שלנו, וה-5 זרים לקבוצה, זה אוסף רק 70. תוסיפו את כל האקסטרות של הקבוצות הגדולות ועדיין תביטו על 90 מלמטה. עכשיו תוציאו את כולם מהשוק, וזה הבור שנפער. כלומר, חלק ממנו. הוא עוד עמוק מזה. הרבה יותר. הרבה מקום לסתם חולמים 90 שחקנים הגשימו את החלום וקיבלו חוזה דו כיווני, אבל כל חוזה כזה יוצא חוצץ כנגד מזי כהן המלכה – מסתבר שבעולם יש מקום לסתם חולמים. אפילו הרבה. אם חשבתם שהשחקן ה-91 יוצא לאירופה במטרה להיות פרגו הבא, אז לא. על כל שחקן שקיבל חוזה דו כיווני, יש איזה שישה-שבעה (שלא תעזו) שנשארים באזור הנבא, כלומר בג'יליג, כדי לנסות להיות הבאים בתור. זה לא רק ענייני חלום. יש פה נושא כלכלי גרידא בשלושה רבדים – אם החלום מתגשם, אם מתגשם בחלקו וגם אם לא. אם מתגשם, מי שמרוויח את הצ'אנס ומצליח להפוך לשחקן נבא ממוצע נמצא במקום אחר לגמרי מלפני עשור. תבדקו כמה הרוויח באק אפ סביר בנבא ב-2016 ואיזו משכורות מעמד כזה שווה היום. למי שמוותר על החלום ומתחיל במסעות דרך לה מאן/גלבוע/פרישטרי יש הרבה יותר מה להפסיד מפעם. אם מתגשם בחלקו, עדיין קשה מאד לקום וללכת. פעם אם שחקן היה מקבל חוזה מינימום, או סתם סיים חוזה רוקי, ובסוף העונה היו מודים לו על שירותיו, השלב הבא היה לצאת לאירופה – אנתוני פארקר, פי.ג'יי טאקר או סוני ווימס למשל. היום, באוטומט, כל החברים האלו הולכים לג'יליג. הכסף שעשו באותה תקופה בנבא, יעזור להם להתקיים עם המשכורות ג'יליג, שם יעבירו במינימום עונה אחת, בדר"כ עוד, כדי לנסות לקבל צ'אנס נוסף. בניגוד לעבר, עכשיו יש להם גם דרכים אחרות להתקרב לנבא – אותם חוזים דו כיווניים. ברוב המקרים הם צריכים לעבור 3-4 עונות של חוזי מינימום/דו כיווניים כדי להבין ש... אולי החלום כבר לא יקרה, וגם אז בתנאי שאת העונה האחרונה הם העבירו אך ורק בג'יליג (או שאזל להם הפז''ם בו אפשר לקבל חוזה דו כיווני). אם במהלך הדרך קיבלו שני חוזים ל-10 ימים רוב הסיכויים שישארו לעוד עונה, כי זה יותר כסף ממה שהם יקבלו מרוב הקבוצות ביורוקאפ ומטה לאורך עונה שלמה. את מי אפשר להביא בכל זאת? יש את הג'ף דאוטינים שכבר לא יכולים לקבל חוזה דו-כיווני בגלל התקנות, ומעטי מעט – אושיי בריסט, מלאכי פלין וכו' - שאחרי 5-6 עונות בנבא, הפנימו שצריך לעבור הלאה, למרות שקיבלו חוזה ל-10 ימים בעונה האחרונה. גם אז הם יבואו רק תמורת הרבה כסף. את ג'ף דאוטין, שלא יכול לקבל חוזה דו כיווני בגלל התקנות, אפשר להביא. צילום: Filip Roganovic יחסית יש הרבה מאד שחקני יורוליג עם עבר בנבא העונה אבל רובם כבר עשו קריירה והבינו שנגמר הסוס. ללכת לג'יליג זה לטחון מים. חלקם – ספנסר דינווידי, קאם פיין, ג'ארד באטלר וכו' - ישבו בבית כמה חודשים עד שהפנימו שהטלפון (כנראה) לא יגיע. גם אז צריך לתת להם סכומים סביב ה-7 ספרות כדי שזה יקרה. איפה שאין סכומים כאלו – ז'לגיריס, וילרבאן וכל שאר אירופה – לא תראו אותם. אם תראו זה יהיה עם חוזה שמאפשר יציאה לנבא במהלך העונה (לוני ווקר גרסת קובנה). פעם אף קבוצת יורוליג לא היתה מעזה לתת סעיף כזה. היום לא תמיד יש ברירה. איך זה שונה מפעם? עד לפני כעשור לחצי מקבוצות הנבא לא היו קבוצות ג'יליג שלהן - הרבה פחות מקומות עבודה. המשכורות בג'יליג היו משמעותית נמוכות ממה שרוקי יכל להרוויח באירופה. בדראפט 2011 נולאן סמית' נבחר במקום 21. שנתיים לא משהו בפורטלנד הביאו אותו לשחק עם צדביטה ביורוקאפ. ג'ג'ואן ג'ונסון נבחר קצת אחריו ואחרי עונה אחת בסלטיקס, נתן אחת בג'יליג ואת 2013 כבר פתח בפאקינ' פיסטויה מתחתית הליגה האיטלקית. טיילר האניקאט זצ''ל נבחר 35 ואחרי שנתיים עם סקרמנטו הגיע ל... נס ציונה אימפריה. היום יקח להם חמש-שש שנים מיום הדראפט כדי לעשות את המעבר הזה. עד אז? השוק מת. מכה, אבל עם זה עוד איכשהו היה אפשר להתמודד. הבעיה הגדולה היא בחולמים - אלו שאפילו לא מגיעים לנבא. ג'ונגל פיתוח יחד עם החוזה הדו כיווני נולד גם ה-Exhibit 10 (להלן 10E). מדובר בסעיף שמאפשר לקבוצה לשלם בונוס למשכורת ג'יליג. המשכורות בג'יליג עולות. הכסף שאפשר לשלם כבונוס עולה. כמה חוזים כאלו מחולקים בשנה? מאות. איפה הקושי הגדול? המשכורת שגליל עליון שילמה לפארגו לפני 15 שנים היא פחות או יותר המשכורת שקבוצות בליגת העל, וחלקים גדולים של אירופה, משלמות גם היום לרוקיז – שחקנים שמגיעים ישירות מהקולג'/ג'יליג. אף אחד לא רוצה לשים 200א דולר על רוקי, שלך תדע איך ומתי יעשה את הסויץ' הכדורסלני מהג'יליג לאירופה. עכשיו קוראים לכם ג'ייסון דיוויס. בדיוק סיימתם קולג'. מברוק! הנה האופציות: בראשונה אתם חותמים בג'יליג, כלומר נשארים בארה"ב, איפה שהכל מוכר ונעים, ואם הכל מתחבר יש לכם סיכוי להגיע לנבא עם כל האפסייד שעליו סופר. בשניה אתם צריכים לעזוב את המדינה שלכם, להתרגל לתרבות אחרת, שיטת משחק חדשה, מאמנים שחלקם לא נרשמו לקורסי נימוס, לפעמים לרדוף אחרי הכסף, ולהשאר בצד השני של העולם 10 חודשים, אפילו אם קבוצת נבא תרצה להחתים אתכם על חוזה זמני. כדי לבחור באופציה השניה צריך שלפחות הכסף יהיה משמעותית יותר טוב. הבעיה? הוא לא. הפערים קטנים. אם בכלל קיימים. האופציות של ג'ייסון דייויס המומצא, הבחירה נראית קלה (תמונת AI) כמה בוחרים באופציה הראשונה? כולם. רובם המוחלט יתן לג'יליג במינימום שנתיים-שלוש לראות אם משהו מצליח. אם אחרי שנתיים וחצי מג'עג'עות החודש האחרון של העונה השלישית יהיה מצויין, הם ישארו עונה נוספת רק כדי לוודא שהם לא מפספסים שומדבר, עם הלך רוח של "אם אתן עונה שלמה כמו החודש האחרון אולי יגיע חוזה". ססארי? קרית אתא? יחכו. אם במהלך הדרך קיבלו חוזה דו-כיווני או מעל לזה, הם ישארו בג'יליג גם בעונה לאחר מכן באוטומט, אפילו כשקבוצות יורוליג מנופפות להם בהצעות של 7 ספרות. כל עוד החלום קיים כמעט שאין עם מי לדבר. געגועי לטאקו בל יש בג'יליג גם שחקנים שלא קיבלו 10E ועדיין מגיעים לשם. אלו שחקנים שלא הרשימו יותר מדי בקולג' ולכן צריכים להלחם על אותו בונוס או כאלו שהיו באירופה ו"ברחו הביתה". אם לא הרשמת בקולג' אז גם באירופה לא מחכה להם כסף מרשים מדי, ואז כבר עדיף להשאר קרוב לבית. וויל קלייבורן התחיל את הקריירה האירופאית שלו עם משכורת של 60א דולר לערך בגרמניה. ב-2026 בכסף כזה הוא כבר יעדיף ללכת לג'יליג. סבבה. מדי פעם חומק לו איזה ג'ימי קלארק מבין השורות, כי גם הסגלים בג'יליג מתמלאים. יוצאים מן הכלל שאינם מעידים תמיד אפשר למצוא. הם בודדים. ספורים. לפני עשור בכל עונה היו מגיעים לאירופה 20 ג'ימי קלארקים, ומהם ארבעה היו מבשילים ליורוליג. היום מגיעים ארבעה ואחוזי ההצלחה זהים. אליהם תוסיפו אוכלוסיה מצומצמת יותר אבל בהחלט קיימת של ווטרנים, שהחליטו לחזור לג'יליג אחרי שניסו מעבר לים. ביניהם כאלו שסתם התגעגעו לפילי צ'ייזסטייק אורגינל וטאקו בל דלוח, כאלו שניסו את השוק הבינ''ל וחטפו בומבות, והאופרטוניסטים שאין להם מה להפסיד. סקוטי הופסון (זוכרים?) בגיל 32 החליט שהוא מסיים את הקריירה בליגת המשנה של הנבא. שאיפות לנבא כבר לא היו שם. הוא אף לא הלך לשחק בניו יורק או לוס אנג'לס אלא אוקלהומה וקליבלנד, ושם העביר 3 עונות במקום לעשות עוד הרבה יותר שקלים באירופה/אוסטרליה לפני הפרישה. לסקוטי הופסון לא היה טאקו בל באילת (תמונת AI) מהצד השני של הסקאלה, רוברט וודוורד בילה 3 עונות בג'יליג ואז הבין שנבא לא יהיה, אז חתם בצרפת כדי להתחיל בקריירה אירופאית. לא הסתגל במיוחד ובדצמבר 2023 עבר למארוסי. 9 נק' ו-6.5 ריב' בעונה סבירה סה"כ, שבוודאות היתה מביאה לו חוזה אחר באירופה. איפשהו. הוא העדיף לחזור הביתה ובעונה שעברה זכה בכבוד להיות מחליף בקבוצות פיתוח של ממפיס ופילי. בקיץ האחרון דחה הצעות מכל מיני מקומות באירופה ולא מזמן חתם בג'יליג של בוסטון. לפני 10 שנים לא היתה ברירה - הוא היה חייב להמשיך לנסות באירופה כדי להתפרנס. במקרה הרע היה מעלה את הפועל אילת ליגה, ובמקרה הטוב משהו היה נתפס, והיתה שם קריירה חמודה בין ראשל''צ/גראבלין/אנדורה. זה כבר לא המקרה. גם הוא יצא מהשוק. דוגמא לאופטרטוניזם? לא חסר. קחו טרי-טרי מהטאבון. עומר יורטסבן, שנחתך הרגע מפאו, יודע שהכסף בכל מקרה יכנס, אז למה לא ללכת לג'יליג לחודשיים? אם הכל יתחבר אולי יקבל קריאה נוספת לנבא. פעם הוא היה נוחת מיד בבשיקטאש. היו לנו 90 שחקנים שקיבלו חוזה דו-כיווני. יש לנו 310 שחקנים שממלאים את הרוסטרים בג'יליג. חשבון אתם יודעים, אבל קבלו את הפרופורציות – זה פחות או יותר כמות הזרים בצרפת, גרמניה, איטליה וישראל ביחד. פוף, נעלמו. עכשיו שבו ותעקלו, בזמן שהמטוס ממריא ליעד הבא - מזרח אסיה, עליו נדבר בפרק ב'.

בפרק א' של תחקיר הדיסקו , שפכנו אור על שיטת ההימורים וההטיות, ההיסטוריה והתשלומים - על פי המסמכים המשפטיים הנלווים לפרשה שבה מעורב אנטוניו בלייקני. כוכב הפועל תל אביב הוא אחד מ-26 נאשמים, ובכל זאת, נראה שהיחס אליו שונה. היום ננסה להבין מה גורם לכך, ולשאול מדוע קבוצתו שותקת, ולאן נעלם הממסד - היורוליג, איגוד הכדורסל, מנהלת הליגה ופיב"א - בזמן שעל המגרש מתרוצץ שחקן עם עננה כזאת. הדבר שככל הנראה מבדיל את בלייקני מהנאשמים האחרים הוא מעורבותו לכאורה בפרשה המוכרת יותר, פרשת טרי רוז'יר . נגד אקס בוסטון ומיאמי הוגש באוקטובר האחרון, לצד מעורבים נוספים (בהם מרווס פיירלי ושיין האנן מפרשת המכללות), כתב אישום לבית המשפט המחוזי במזרח ניו יורק, המתאר רשת הטיות הימורים בשיטה שונה: שימוש במידע פנים. רוז'יר, כמו כמה מעורבים נוספים, מסר למהמרים מידע פנימי מקבוצות NBA (לרוב בענייני פציעות) על מנת שאלו יגרפו רווחים בהתאם לליינים השונים של חברות ההימורים. בכתב האישום נטען כי במרץ 2023 סיפר רוז'יר לאחד הגורמים כי הוא צפוי לנטוש את המשחק של קבוצתו שארלוט הורנטס ברבע הראשון ולא לשוב לפרקט. המידע הועבר ונסחר בתוך רשת ההימורים, והמהמרים שמו את מיטב כספים על ה"אנדר" של רוז'יר (הימורים שלפיהם הוא יספק ביצועים חלשים). רוז'יר מימש את הבטחתו, והמהמרים גרפו סכומים גדולים והונו את חברות ההימורים. העיתונאי האמריקאי פאבלו טורה  חשף בשבוע שעבר כי אחד המעורבים שהשתתף בהעברות המידע ברשת ובהימורים השונים, המצוין בכתב האישום בעילום שם ("Co-Conspirator 1"), הוא לא אחר מבלייקני עצמו. הוא ביסס את החשיפה על שיח שניהל עם גורמי אכיפת חוק בארה"ב, על ההיכרות רבת השנים של בלייקני ורוז'יר מתקופת המכללות, על מעורבותם של האנן ופיירלי בשתי הפרשיות, ועל ראיות שהצליח למצוא במקומות שונים באינטרנט - שלא כל כך משאירות מקום לספק. החשיפה הזו משנה לגמרי את התמונה, ויכולה לספק הסבר הגיוני לערפל שאופף את שחקן הפועל תל אביב בכל הנוגע לפרשת המכללות, כיוון שכל עוד פרשת רוז'יר לא מסתיימת - תפקידו המשפטי בתהליך לא נגמר. אני ממליץ בחום לצפות בתחקיר המרתק של טורה. בשורה התחתונה, התביעה הפדרלית מייחסת לבלייקני תפקיד  ליבתי ומשמעותי  בשתי רשתות הימורים ענפות שפעלו בשיטות שונות, על מנת להונות את חברות ההימורים ובתי הקזינו האמריקאים, ולייצר רווחים גדולים מהטיות משחקים ושימוש במידע פנימי; תחילה כשחקן שמשפיע על תוצאות המשחקים ישירות, ובהמשך כמארגן ומעורב ברשתות הגיוס וההימורים עצמן. כתב האישום שהוגש נגדו מייחס לו עבירת קשירת קשר לביצוע הונאה באמצעים אלקטרוניים , פשע פדרלי שדינו עונש מקסימלי של עד 20 שנות מאסר. דרך אגב, הוא היחידי מבין חוליית המארגנים שלא יוחסה לו עבירה של מתן שוחד. חשוב לציין: בלייקני עדיין נמצא בחזקת חף מפשע , והוא לא הורשע, לפחות בינתיים. אלא שהתבוננות מעמיקה לתוך תיקי בית המשפט, בשילוב שאר חלקי הפאזל והמעורבות בפרשה המקבילה, מחזקת את הסברה שלפיה הוא שיתף פעולה עם רשויות החקירה והתביעה בשלב כזה או אחר של התהליך. מה יצא לו מזה? אי אפשר לדעת כרגע. ההקלות יכולות להתבטא בהפחתה בחומרת סעיפי האישום או המלצה לעונש מקל. בשלב זה עלינו להיות זהירים בתיאור ההבנות, שכן פרטי ההסכמים נותרים בדרך כלל חסויים עד לשלבים מאוחרים של ההליך. מה שכן ניתן לומר, בהתאם לרישומי מערכת בתי המשפט בארה"ב, זה שכתב האישום נגד בלייקני עדיין תלוי ועומד, וההליך בעניינו מתנהל. מה עושים עכשיו? המצב שבו כדורסלן בכיר ומוכר מתמודד עם האשמות חמורות מתחום הטיית המשחקים והפגיעה בטוהר הספורט - תוך כדי העונה - הוא די אבסורדי. אף שבלייקני זכאי לחזקת החפות כל עוד לא הוכחה אשמתו, הגשת כתב האישום הפדרלי מעידה על כך שהרשויות סבורות שיש להן תשתית ראייתית מוצקה ומבוססת נגדו. בניגוד לשלב התלונה הראשוני או החקירה המוקדמת, מעבר התיק לשלב הגשת האישומים מצביע על עליית מדרגה בעוצמת החשדות. רצף הסדרי הטיעון של חלק מהמעורבים יכול בהחלט ללמד אותנו על כיוון התיק. אתמול גם נודע לנו על הודאה באשמה והסדר טיעון של ג'יילן סמית', אחד מהמארגנים ששיתף פעולה עם בלייקני בהליכי הגיוס, והואשם בכתב האישום המרכזי שהוגש בינואר השנה. מדובר בהתפתחות דרמטית שמהדקת עוד יותר את החבל סביב הצוואר של שאר המעורבים. לכן, ההתעלמות המוחלטת של איגוד הכדורסל, מנהלת הליגה, היורוליג, ופיב"א מהאירוע - די תמוהה. האדישות של פיב"א מובנת עוד פחות מכיוון שבלייקני הוא לא השחקן המקצועני היחיד שמתמודד עם אישומים בפרשה, ואפילו לא היחיד מבין הנאשמים ששיחק העונה בישראל. תכירו את בראדלי אזווירו, סנטר צעיר שפתח את העונה הנוכחית במכבי חיפה מהליגה הלאומית. הוא הספיק להופיע בשלושה משחקים, ואפילו רשם 16 נקודות ו-11 ריבאונדים בהפסד הצמוד לעירוני אשקלון בתחילת נובמבר. תמונת הוולקאם של אזווירו במכבי חיפה על פי כתב האישום המרכזי, הוא גויס לרשת על ידי בלייקני וג'יילן סמית' בפברואר 2024, כששיחק במכללת סנט לואיס, והסכים לשתף פעולה במשחק נגד דוקיין של ג'ימי קלארק באותו החודש. אזווירו הסתייע בחברים נוספים שגייס מקבוצתו, כדי לוודא שקבוצתו יורדת למחצית בפיגור גדול מ-5 הפרש. בפועל, היא ירדה במינוס 16. מאז עזב את חיפה הוא משחק בבוסניה, וכמוהו שחקנים נוספים שנאשמים בפרשה וממשיכים לעשות חיל בקבוצותיהם. כל זה בניגוד לנאשמים שטרם פרוץ הפרשה עדיין שיחקו במכללות. אלו הושעו באופן מיידי בתגובה מהירה וחדה של ה-NCAA. הלכנו לבדוק בתקנות. סעיף 197 לספר 1 של חוקת פיב"א קובע כי במקרה שבו שחקן (או כל גורם כדורסל אחר) מתמודד עם אישומים פליליים שמהווים הפרה של קוד ההתנהגות, בסמכותה של פיב"א להשעות אותו על פי שיקול דעתה. אחד הסעיפים החשובים בקוד ההתנהגות של ארגון הכדורסל העולמי, סעיף 107-g, עוסק בחובת השחקנים לדחות  שחיתות והימורים שמסכנים את טוהר הכדורסל. סעיף 95 לחוקה מטיל חובת דיווח על שחקנים, קבוצות ואיגודים שנודע להם על מניפולציות, הימורים והטיות של משחקי כדורסל על ידי גורם כלשהו. כלומר, על הנייר, באפשרותה של פיב"א לנקוט צעדים נגד המעורבים שמשחקים כיום בליגות שתחתיה, והחוקה מאפשרת לה שיקול דעת רחב בנושא. על אחת כמה וכמה בעניינו של בלייקני, שביצע לכאורה את המעשים המיוחסים לו בעת שהיה שחקן מקצועני פעיל תחת ארגון פיב"א (סין), ופעל להטות לכאורה משחקים בתחרות שמאורגנת בפיב"א (הליגה הסינית). זה רלוונטי במיוחד לעניין חובת הדיווח. הסוגייה היחידה שנותרת מעורפלת בהקשר זה היא האם הסעיף חל רק במקרים של הרשעה בבית משפט, או עוד לפני כן. בארה"ב לא חיכו להרשעות: ה-NCAA וה-NBA הגיבו באופן תקיף ומהיר עם השעיות של כלל המעורבים בפרשיות - שחקני המכללות וגם רוז'יר עם צרותיו שלו. ובינתיים באירופה - צרצרים. אפס התייחסויות, לכאן או לכאן. שתיקה רועמת של הרשויות, שנראית כמו אסטרטגיה מכוונת. גם תקנון היורוליג מתייחס לאיסור על הימורים והטיות משחקים, אבל לא ברור מה תחולתו על בלייקני, משום שהמעשים המיוחסים לו קרו לפני הצטרפותו לליגה הזו. מחכים להתפתחויות בסופו של דבר, הסיפור של בלייקני הוא פאזל שיש בו כרגע לא מעט חלקים חסרים וחוסר ודאות משפטי שייקח זמן לפצח. גם אם נשאיר רגע את בתי המשפט בצד, התמונה שמצטיירת מהפרשה הזו רחוקה מלהיות מחמיאה. כישרון כדורסל נדיר וסיפור ספורטיבי מעניין אינם הולכים יד ביד עם האשמות פדרליות על הטיות משחקים וניצול שחקני מכללות צעירים, טרום עידן ה-NIL, בשביל רווח כספי מהימורים. התחושה היא שבניגוד לארה"ב, כאן באירופה כולם די סבבה עם זה. בלייקני, כמו נאשמים נוספים שמשחקים בימים אלה ביבשת הישנה, ממשיך לשחק באופן שגרתי לחלוטין. אולי הוא עוד יצליח לנהל את הקרב המשפטי ולצאת עם עונש נמוך או אפילו נקי לחלוטין מאשמה - אבל כלל לא בטוח שצריך לחכות להכרעה במישור הפלילי כדי לנקוט עמדה בעניין הזה. במיוחד לאור ההיקף העצום של האירוע. טוהר הכדורסל חשוב מדי לאוהדים כדי שאפשר יהיה לשים אותו על "הולד" לכל כך הרבה זמן. המוניטין של בלייקני כבר ספג מכה שספק אם תתרפא. מי שלוקח הימורים על היושרה שלו - ברוב הפעמים מפסיד. הבית (או הכדורסל) תמיד מנצח. תגובות מסניגורו של אנטוניו בלייקני, עו"ד סרגיי קוצ'ינסקי , נמסר בתגובה: "אין באפשרותנו להגיב ביחס לתיק הזה בשלב הנוכחי. לא נוכל להגיב עד שהתיק יסתיים, אם בכלל". מנהלת הליגה ואיגוד הכדורסל מסרו תגובה משותפת: "הגופים כפופים למוסדות פיב"א ופועלים בהתאם להוראותיהם. עד כה לא התקבלה כל פנייה בנושא, וככל שתתקבל פנייה רשמית, היא תידון בצורה מסודרת ושקופה בהתאם לנהלים. נדגיש כי לשחקן עומדת חזקת החפות, וככל שייווצר מצב של גזר דין חלוט, הנושא יטופל במסגרת הצינורות והנהלים המקובלים." גורמים ביורוליג מסרו בתגובה: "היורוליג מחויבת באופן מלא להבטחת קיומם של כל המשחקים בסביבת משחק הוגנת שאינה מוטלת בספק. אנו נוקטים במדיניות של אפס סובלנות כלפי כל התנהגות בלתי הולמת ומיישמים פרוטוקול פיקוח קפדני בכל התחרויות שלנו, כדי להבטיח שמירה על הסטנדרטים המוסריים והאתיים הגבוהים ביותר, לרבות ערכים כגון יושרה, כבוד, אמינות ומהימנות. המקרה הנחקר כעת על ידי רשויות אכיפת החוק הפדרליות התרחש לכאורה לפני השתתפותו של השחקן בתחרויות היורוליג. היורוליג מעולם לא קיבלה כל טענה רשמית הנוגעת להאשמות המיוחסות למר בלייקני".  מהפועל תל אביב נמסר בתגובה: "אנחנו כרגע לא מגיבים מעבר לדברים שהגבנו בהתחלה, ככל שיהיו התפתחויות חדשות קונקרטיות נגיב בהתאם". תגובת פיב"א לא נמסרה עד מועד פרסום הכתבה. לכשתגיע, תובא במלואה באתר הדיסקו או תפורסם ברשתות החברתיות.

"איים טלינג יו ג'ורדי, דר איז נו ספורט וליו פור דיס גיים, יו דונט אנדרסטנד, ווי קנט פליי לייק דיס. איים טלינג יו". כך, במסדרונות חדרי ההלבשה באולם הקפוא באנקרה, בבגדי משחק מלאים של בני השרון, ניסה הקפטן והאגדה מאיר טפירו לשכנע את מי שהיה אז מנכ"ל היורוליג, ג'ורדי ברתומיאו, לקרוא לביטול המשחק באופן מיידי. כן, קראתם נכון, עם המבטא הכי ישראלי שיכול להיות. לא היה זמן למאיר להתחיל לגייס אנגלית עם מבטא. כל מה שהיה חשוב באותם רגעים הוא לא הביטחון האישי שלנו. אלפי הטורקים שצעקו מבחוץ לא עניינו אותנו. עכשיו ניסינו להבטיח ניצחון טכני, ולא הפסד טכני, שישים אותנו רגל וחצי בשלב הבא. הטור הזה יכלול אלפי שוטרים טורקים, נעל מהשוק של איסטנבול, שתי שיחות טלפון מפתיעות, הוכחה בלייב שלא כל לוחם לשעבר בצה״ל שומר עליך, ומשחק קלפים תמים. סיפור מטורלל שבתוכו עוד תתי סיפורים מטורללים, ונכתב בהשראת רוחות המלחמה העכשווית שבאו עלינו לרעה. אבל קודם כל, הקדמה. עונת 2008/09 הייתה העונה השנייה שלי בליגת העל. בעונה הראשונה שיחקתי בגליל עליון. טוב נו, הייתי רשום בסגל. אחרי ארבע שנים טובות מאוד בליגה הלאומית חתמתי לארבע שנים בקבוצה של אלדד אקוניס. בסגל היו שחקנים מנוסים מאוד לצד מספר צעירים, בתוספת חמישה זרים שגם הם נחלקו למנוסים וצעירים. את כולם הוביל טפירו, כשלצידו ארז כץ. משלימים את מצבת הישראלים היו אורי יצחקי, אחרי עונה עצומה ברמת גן, שון מונסון הסנטר המתאזרח, והצעירים: בן רייס בן ה-18, גיל אמיתי בן ה-19 ואני בן ה... 23. איכשהו תמיד שייכו אותי ל"צעירים", למרות שכבר הייתי עם ילד ומשכנתא. לא באמת. בגזרת הזרים היו שמות אגדיים לא פחות. במנוסים היו אלה קוקי בלצ'ר, אוגונה אונייקווה ואוסמן סיסה, ולצידם שני שחקנים שסיימו קולג' רק שנה קודם לכן: ריצ' רובי, שהיה מוכר בעיקר כי אחיו למחצה הוא קניון מרטין, הבחירה הראשונה בדראפט למי ששכח, ואחד שון ג'יימס, שבמרחק חמש שנים יזכה בגביע אירופה כקפטן מכבי תל אביב. כל הסיפור הזה מובא מהעיניים שלי. מה אמת ומה דמיון? כבר קשה לי לדעת. בכל זאת עברו 17 שנים. חלקים מהסיפור כאן מדויקים, חלקים הוגזמו קומית, וכנראה שיש חלקים שהמצאתי בראש שלי. אבל ככה אני זוכר את זה, וככה אני מביא את זה לכם. יאללה, מתחילים. בעונה הזאת הוגרלנו ביורוקאפ לבית מאוד קשה שכלל את טורק טלקום אנקרה הטורקית ושתי יווניות: אריס סלוניקי ופנליניוס. גם במשחקים מול היווניות קרו דברים ששווים טור נפרד, אבל זה לזמנים אחרים. אני כאן כדי לספר על מאחורי הקלעים של המשחק באנקרה. בינואר 2009 המתיחות בין ישראל לטורקיה הגיעה לגבהים חדשים על רקע מבצע "עופרת יצוקה". בשיא המלחמה טסנו לאיסטנבול ומשם, בטרמינל סגור לחלוטין, עלינו על טיסת המשך לאנקרה. אני זוכר שלא היה שרוול וגם לא אוטובוס שאוסף אותך למבנה. פשוט ירדנו ברגל וצעדנו על המסלול באנקרה הקפואה לכיוון אוטובוס שהסיע אותנו ישירות למלון. אה כן, ולצעירים שביניכם שלא מבינים איך שדה התעופה היה פתוח: מדובר בזמנים שבהם לחמאס עדיין לא היה כוח אש לירות מעבר לשדרות, וגם חיזבאללה עוד לא ירה לכיוון המרכז. לפחות לפי הזיכרון שלי. אבל עד כאן פינת הפרשנות הצבאית שלי. שתי ניידות מלפנים, שתי ניידות מאחור, ואנחנו בתוך האוטובוס שעושה את דרכו בין הרים מושלגים ופסטורליים. נוף שממש לא מרמז על מה שהולך לקרות פחות מ-24 שעות מאוחר יותר. משהו שליווה אותי בכל היומיים שהיינו בטורקיה, והיום אני מסתכל עליו בפליאה, הוא תחושת הביטחון שלי. לרגע לא הרגשתי בסכנה, למרות שבפועל יכלו לרצוח אותנו והזעם של האוהדים הטורקים היה אמיתי לגמרי. זו הזיה שבתור ישראלים לא התרגשנו מהסיטואציה, לעומת השחקנים הזרים שהיו מבולבלים ומפוחדים. אבל כנראה שככה זה אצלנו: יש אזעקה? נכנסים לממ״ד. אוהדים פורצים למגרש? יורדים לחדר הלבשה. קל. מציאות. כשמשחקים משחק חוץ באירופה מגיעים ערב לפני כדי להספיק אימון. בבוקר המשחק יש אימון קליעות קצר וכמובן המשחק עצמו בערב. בסך הכל שלוש יציאות מהמלון לכיוון האולם. המרחק היה כמה דקות נסיעה בלבד, ואני נשבע שבכל נסיעה כזו היו פרוסים בצידי הדרך אלפים, ואני לא מגזים, אלפים של שוטרים שעמדו בטורים ארוכים עד לאולם. 20 השעות הראשונות באנקרה עברו בשקט מתוח. לא היה זכר לאוהדים או מפגינים ליד המלון וגם לא בשתי היציאות לאימונים. ידענו ששירותי הביטחון הטורקיים מגבילים את הכניסה למשחק ל-500 אוהדים בלבד למרות שהאולם יכול להכיל 4,000 איש. כשהגענו שעתיים לפני הטיפ אוף התמונה השתנתה. המפגינים כבר היו פרוסים סביב האולם עם הקריאות הידועות "Free Palestine" ועוד שטויות בטורקית שקשה לי לזכור ואף פעם לא באמת ידעתי את פירושן. היו גם דגלים ובאנרים מלאי שנאה, כי למה לא. רק חמש דקות קודם לכן עוד שתינו קפה ברוגע במלון ופתאום הדברים נהפכו לאמיתיים. שוב, לרגע לא חשבתי שיכול לקרות לנו משהו פיזי. אבל לראות אלפי מפגינים מחכים שתגיע רק כדי שיוכלו להטיל עליך אימה, זה בהחלט ערער אצלי משהו. נכנסים לאולם, מקבלים את חדר ההלבשה, טיפולים למי שצריך ויוצאים לחימום. בצד של ספסלי הקבוצות המשטרה סימנה חוצץ של חמש שורות, וגוש של אוהדים משולהבים עומד ומתאסף בפינה שמעל הספסל שלנו, כמו שניתן לראות בשנייה 7 בסרטון כאן: אני לא מבין טורקית, אבל בתחושה שלי ב-30 דקות של חימום לפני המשחק לא הייתה שנייה אחת של עידוד שכוון לקבוצה המקומית. האוהדים הטורקים בזבזו את הגרונות שלהם רק על צעקות איום וקללות מרובות, בלי לחזור על אותה קללה פעמיים. כמו תינוק שעדיין לא יודע לדבר אבל ההורה שלו לגמרי מבין מה הוא רוצה, ככה הבנו בדיוק מה הטורקים רוצים מאיתנו. השיא בחימום מבחינתי היה הרגע שבו עצרנו למתיחות עם מאמן הכושר אור שוורץ. אור, כרגיל, פרס אותנו על קווי האורך והרוחב כדי שיוכל לעמוד באמצע המגרש ולהדגים. באותם רגעים האולם השתתק. אין לי מושג למה. כמו שאמרתי, הדמיון שלי אולי מתערבב כאן עם הזיכרון, אבל זה מה שאני זוכר. מה ששבר את השקט היה רעש עצום. חבטה שיצרה הד בכל האולם. חפץ שנזרק לפרקט ופגע בעוצמה במשטח העץ. אני מסתכל לצדדים באמצע לאנג' מאוד לא אתלטי ורואה נעל טורקית, כזו שנראית כאילו רק לפני רגע הייתה בתצוגה באחד השווקים באיסטנבול, מונחת בערך שני מטרים ממני וחצי מטר מריץ' רובי. בשנייה שאחרי, כאילו חיכו לזה, השקט נקרע והאוהדים חזרו לשאוג את שירי הנאצה שלהם אפילו חזק יותר. ההלם ההתחלתי התחלף מהר מאוד בהומור. פשוט בגלל המחשבה על האוהד הזה שילך הביתה ויצטרך להסביר למשפחה שלו למה הוא הלך למשחק כדורסל וחזר רק עם נעל אחת. אבל מה שקרה אחר כך הצחיק אותי עוד יותר. ראיתי את אור שוורץ נכנס לעימות עם הקפטן הטורקי על הנעל. הטורקי, כמובן, ניסה לזרוק אותה הצידה בנונשלנטיות כאילו לא קרה כלום, בזמן ששוורץ התעקש לקחת אותה ולהגיש אותה למשקיף. הטורקי ניצח. תדרוך אחרון ועלייה של החמישייה: טפירו, סיסה, בלצ׳ר, אוניקווה וארז כץ. כולם מתרכזים לג׳אמפ בול כאילו הכול בסדר, אבל בתחושה שלי ושל כולם משהו לא הרגיש נכון. משהו עמד להתפרץ. השופט כבר החזיק את הכדור ובא להניף אותו למעלה, ואז נשמע רעש אדיר מאותו גוש שהתקבץ מעל הספסל שלנו. כל השחקנים שעל המגרש ואלה שעל הספסל סובבו את הראש לכיוון היציע וקלטו מאות אנשים פשוט מנסים לפרוץ את מעגלי האבטחה של השוטרים הטורקים, קופצים מעל כיסאות במורד היציע ושועטים לעבר הפרקט. כל המתח שנבנה סביב המשחק הזה, וכל האירועים שקדמו לו, לא הותירו לנו ברירה אלא להיות מוכנים בדיוק לסיטואציה הזאת. בלי להתמהמה יותר מדי, כל הספסל והצוות רצו ישירות לחדר ההלבשה. הדרמה שהתחוללה על המגרש לא הכינה איש ציני שכמותי לדרמה שתתחולל עכשיו במסדרונות האולם באנקרה. צריך להבין, הגענו למשחק אחרי ניצחון ביתי על פנליניוס. בראש שלנו כבר עשינו את החישוב: ניצחון טכני פה על הטורקים, בתוספת ניצחון ביתי במחזור האחרון על אריס, יעלו אותנו שלב. העובדה שטלקום לא תקבל אפילו נקודה אחת על ההפסד הטכני הייתה קריטית עבורנו. אז למרות ההלם והחרדה הכללית מאנשים שרוצים לפגוע בך פיזית, התחושות היו טובות. תחושה של "עשינו ניצחון גדול". יחד איתנו בתוך הדרמה הזו היה הצוות המקצועי והניהולי: אריאל בית הלחמי המאמן ועוזרו דרור עוזרי, מנהל הקבוצה זאביק ברעם והיו"ר אלדד אקוניס, אור שוורץ שכבר הזכרנו, הפיזיותרפיסט טל סגל ואיש המשק ישראל מזוז. תזכרו, השנה היא 2009. לדעתי לא היה אייפון אחד אצל כל עשרים האנשים שיצאו לטורקיה. אין באמת אפשרות לגלול עכשיו בפייסבוק או בטוויטר, או להיכנס לאחד מאתרי החדשות כדי להבין מה קורה בחוץ. אנחנו פשוט חבורת שחקנים שיושבת בחדר ההלבשה ולא בטוחה מה הולך לקרות. מצד אחד, מתחילים להגיע סימנים מהשופטים ומהצוות של היורוקאפ שברגע שיפנו את האולם, המשחק יחודש. מצד שני, הצוות שלנו דוחף לכך שלא נחזור לשחק, מה שאומר שאפשר להוריד את בגדי המשחק ולהתכונן לחזרה למלון. אני זוכר את האמריקאים שלנו מבולבלים לגמרי, בעוד שאנחנו הישראלים נשארנו רגועים. כן, היה הלם מסוים מזה שהמצב הגיע לאן שהגיע, אבל פשוט חיכינו שיפנו אותנו מהאולם וזהו. לא הרגשנו איום ממשי עלינו. אבל העובדה שמבחוץ היה ניתן לשמוע את השאגות של המפגינים ממש לא עזרה לחבר'ה האמריקאים להירגע. התקרית מתחילה להתפרסם ברחבי אירופה וכמובן בישראל, והטלפונים מתחילים לזרום לכל השחקנים, חוץ מלאחד: אני, שהחלטתי ברוב טיפשותי להשאיר את הסוני אריקסון שלי, לא ממומן, במלון. משפחה, מכרים, סוכנים ואנשי תקשורת מתחילים להתקשר ולשאול מה קורה. באותו זמן, הטלפון של זאביק ברעם לא עצר לשנייה. הוא עבר משיחה לשיחה עם אנשי תקשורת שונים, כשהוא מאדיר ומעצים את המצב כאילו אנחנו נמצאים בלב ליבה של סרייבו בשיא המלחמה ביוגוסלביה. אחרי כל שיחה כזו ראיתי את זאביק רק הולך ונהיה יותר מחויך. הוא הבין שהבאז התקשורתי הזה, שיגיע לשיאו בשבוע הקרוב, יכול לעזור פלאים בגיוס ספונסרים לקבוצה. שוב, המציאות הישראלית המדהימה הזו, להישאר עם "עיניים על הכדור" ולחשוב על מה שבאמת חשוב גם ברגעים שאמורים, על הנייר, להיות הכי מפחידים שיש. בתוך כל הכאוס הזה, אני קולט את זאביק רץ לכיווני, עצבני מתמיד. "קח, אמא שלך בטלפון", הוא צועק לי, "אבל תעשו את זה זריז, אני חייב לשמור על הבטרייה!" "היי אלעד, הכול בסדר?" "כן אמא, אנחנו פשוט תקועים בחדר ההלבשה." "אבל למה אתה בלי הטלפון שלך? למה אי אפשר להשיג אותך?" "אמא, השנה היא לא 2026, ולא הרגשתי שזה כזה קריטי שטלפון יהיה עליי." זאביק חטף את המכשיר וחזר למהלכי השיווק שלו מול כל גוף תקשורת שרק דרש תגובה. אחרי כמה דקות הוא שוב רץ לעברי. הפעם הוא כבר נראה על סף התפוצצות: "קח, חברה שלך בטלפון. תגיד להם להפסיק להתקשר למכשיר הזה!" "היי אלעד, למה אתה לא עונה בווטסאפ?" "כי השנה היא לא 2026, ואין לי ווטסאפ. פשוט אין דבר כזה." החברה הזאת, אגב, הפכה לימים להיות אשתי. נחזור לקטע שפתח את הטור: השיחה של הקפטן, מאיר טפירו, עם ג'ורדי ברתומיאו. היורוקאפ, שנקרא אז יול"ב קאפ, היה שייך, בדיוק כמו היום, ליורוליג. מנכ"ל היורוליג שמע על התקרית ונכנס ישר לאירוע. הוא התקשר לאקוניס, אם אני זוכר נכון, ודיבר עם טפירו בטלפון, מסביר לו שהאולם פונה, שביטחון השחקנים והצוות מובטח ושאפשר לחזור לשחק. טפירו, כאמור, ניסה לשכנע ולהסביר, אבל זה לא עזר. מבחינת ברתומיאו, יש משחק וצריך להשלים אותו. בשלב הזה אנחנו כבר תקועים בערך שעה בחדר ההלבשה. הטורקים, צוות היורוקאפ, השופטים ואפילו מנכ"ל היורוליג מנסים לשכנע אותנו לעלות, אבל אנחנו בשלנו: "אין ערך ספורטיבי למשחק ולכן אנחנו לא עולים". תרגום: הפסדנו להם ב 25 הפרש במשחק הבית, ולא הייתה לנו שום סיבה שבעולם לעלות מולם שוב על הפרקט. ידענו שניצחון טכני הוא הסיכוי היחיד שלנו, ובאנו לקחת אותו. אם השיחה עם ברתומיאו הפתיעה אתכם, חכו שתשמעו על השיחה הבאה, שהפעם נוהלה על ידי אלדד אקוניס. אני זוכר שהשם שלו עלה כמישהו שיכול לעזור. דיברו על הכוח המטורף שיש לו בנושאים האלה, והנה, אקוניס הרים אליו את הטלפון. לא לשגריר, לא לראש הממשלה. האיש שחשבנו שיהיה המושיע שלנו היה שמעון מזרחי. בגדול, המחשבה הייתה: נתקשר לדון, נסביר את המצב, נסביר שהערך הספורטיבי אבד ושאנחנו תקועים בחדר ההלבשה כבר למעלה משעה. נסביר שתחושת הביטחון נפגעה ושהייתה פה סכנה של ממש. הרי כל ישראל אחים, ולא היה לנו ספק ששמעון מיד ירים טלפון לחברו הטוב ג'ורדי ויסדר את העניין. אני זוכר את הפנים הקפואות של אקוניס בזמן שהוא מקשיב לדברים של מזרחי מעבר לקו. השיחה ארכה אולי 30 שניות, ואקוניס לא דיבר הרבה. כולנו הסתכלנו עליו בדריכות. כשהשיחה הסתיימה, הוא הוריד את הטלפון, הכניס אותו לכיס ואמר משהו כמו: "הוא אומר שנעלה לשחק". דקות אחרי השיחה עם שמעון מזרחי, השופטים הגיעו לאזור שבו עמדו בית הלחמי, אקוניס וטפירו, וביקשו מהקבוצה לעלות חזרה לאולם הריק. אריאל הסתכל על השופט הראשי ואמר לו בפשטות: "לא". יש סיכוי של 99 אחוז שזה רק בראש שלי, אבל אני זוכר את השופט שורק לסיום ממש שם, בתוך המסדרון. הוא סימן עם הידיים את תנועת הסיום המוכרת, בתוספת שריקה, והלך באדישות מוחלטת לכיוון חדר ההלבשה שלו. אנחנו, כשחקנים, הלכנו להתקלח ולהתלבש. חיכינו שעה ארוכה עד שיפנו את כל המפגינים מסביב לאולם, ואז עלינו על האוטובוס בדרך חזרה למלון. הדרך הייתה פנויה לחלוטין, כשהשוטרים שוב עומדים בשורות ארוכות לצידי הכביש, דואגים שהפעם לא תהיה עוד תקרית. מיד כשהגענו חזרה לבית המלון נכנסנו לחדר שהוכן מראש, ובו חיכתה לנו ארוחת ערב מפנקת. למרות המתח העצום בין המדינות, הקבוצה הטורקית אירחה אותנו נפלא. כל המתח מהאירועים של השעות האחרונות פשוט התפוגג. התיישבנו לאכול ולהחליף חוויות מהטירוף שעברנו. על הנייר, באותו רגע, רשמו לנו הפסד טכני, אבל בתחושה של כולנו היה ברור שבית הדין של היורוליג יהפוך את ההחלטה ויפסוק על ניצחון טכני לטובתנו. האווירה הייתה מחויכת. זאביק ברעם, בגלל עברו הצבאי ביחידה מובחרת, דאג להזכיר לכולנו שהוא היה האחרון שנכנס לחדר ההלבשה, רק אחרי שווידא שכל אחד ואחד מאיתנו כבר בפנים. הוא דפק לעצמו על החזה בביטחון ואמר משהו כמו: "אני כאן, אין לכם מה לדאוג". טפירו וכץ מיד הסתלבטו עליו בביטול: "היית שקמיסט, יא חרטטן". זאביק רק חייך ושלף את המשפט הקבוע שלו: "אצלי יש אפס טעויות". כשהקינוחים הגיעו, שלף אורי יצחקי את הטלפון שלו. אני לא זוכר בדיוק איזה דגם זה היה, אבל היה לנו דפדפן מובייל כזה של אותן שנים, נגיד אופרה מיני, אבל זה לא באמת משנה. "יש תמונות מהאולם", הוא אמר בקול רם, וכל השחקנים התאספו סביבו בדריכות. התמונה הראשונה עלתה לאט. בכל זאת, 2009, וויי פיי של מלון בטורקיה וטלפון שלא ממש מותאם למשימה. התמונה נחשפה לאט לאט, מלמעלה למטה, כמו בימי ראשית האינטרנט, וגילתה דבר מדהים: לא רק שזאביק לא היה האחרון שנכנס לחדר ההלבשה, הוא היה בין הראשונים. בתמונה הוא נראה בבירור כשהוא אפילו שולח יד לטפירו, בניסיון לעקוף אותו ולהגיע למחסה לפניו. ארוחת הערב הסתיימה ברוח טובה, אבל האדרנלין עדיין זרם לנו בעורקים. אז יצאנו מהמלון לכיוון קזינו קטן שהיה במרחק הליכה של חמש דקות משם. טוב נו, אסור היה לנו לצאת מהמלון, ובכלל אין קזינו בטורקיה, אז הסתפקנו במשחק פוקר חברי באחד החדרים. הלך לי גרוע, והפסדתי את מעט המזומנים שהיו לי בארנק, שונא זוג קינג. הלכתי לישון מוקדם, ורק חיכיתי לבוקר שבו נוכל סוף סוף להתחפף מאנקרה. אחרי טיסה קצרה מאנקרה, בשדה התעופה באיסטנבול מצאתי 20 פאונד וקניתי שם, במחיר מופקע כמובן, כדור שלג עם המסגד הגדול של איסטנבול בתוכו. זו הייתה מתנה קטנה לאשתי לעתיד, ניסיון להרגיע קצת את הכעס שלה על זה שהיא השתגעה מדאגה בזמן שאני העדפתי להשאיר את הטלפון במלון. בית הדין של היורוקאפ פסק לנו בסוף הפסד טכני וקנס של 50,000 יורו, שהופחת בהמשך ל 5,000 בלבד. אני חזרתי מאנקרה עם סיפור לכל החיים, עם כדור שלג שקניתי לאשתי בכסף בריטי, ועם מינוס 200 שקל שאני עדיין חייב לישראל מזוז, איש המשק, בגלל אותו ערב פוקר. מעניין אם הוא עדיין זוכר לי את זה. אני, בכל אופן, זוכר בטוח.

חודש מרץ הוא, בדרך כלל, חודש מוזר ב-NBA. חלק מהקבוצות (השנה שליש ליגה) איבדו עניין לגמרי, חלק מקבוצות הפלייאוף איבדו עניין באופן חלקי, נותרו כמה מאבקי מיקום שמעניינים כמה קבוצות, אבל העיניים פונות אל טורניר המכללות והראש כבר בפלייאוף. השנה, חודש מרץ סיפק את אחד הרגעים החשובים, המעניינים והמרגשים של העונה – החזרה של ג'ייסון טייטום למשחק פעיל מקרע בגיד האכילס לאחר עשרה חודשים. החזרה של טייטום הופכת את בוסטון לקבוצה המעניינת ביותר בחודש האחרון של העונה הרגילה. זה סיפור שכדאי לעקוב אחריו מכמה נקודות מבט. רגע ההודעה הרשמית של הסלטיקס אירוע חסר תקדים אני לא חושב שניתן למצוא תקדים לחזרה כזו בשלב כזה של העונה. קודם כל, בגלל שמדובר בצירוף נדיר של התרחשויות. שחקן טופ 10 בליגה, שהוביל קבוצה לאליפות לפני שנתיים, חוזר לחודש האחרון של העונה לקבוצה שגם בלעדיו היא אחת הטובות בליגה העונה. ברוב המכריע של המקרים אם שחקן בכיר כל כך נפצע הקבוצה שלו מתרסקת, מה שהופך את החזרה לחסרת טעם. לכן, גם אם לשחקנים יש אפשרות לחזור מבחינה רפואית, רבים מהם מוותרים על כך ונותנים לעצמם עוד חצי שנה לנוח. זה מה שקרה עם אינדיאנה וטייריס האליברטון השנה, וזה גם מה שכולם ציפו שיקרה עם בוסטון. סרטונים של טייטום משתקם מהר מהצפוי אמנם פורסמו עוד בקיץ, אבל הסברה הרווחת הייתה שהסלטיקס לא יהיו מספיק טובים כדי לספק לו תמריץ לחזור. ההשוואה הטובה ביותר שאני מצליח לשלוף לרגע הזה הוא החזרה הראשונה של מייקל ג'ורדן מפרישה במרץ 1995. שיקגו הייתה קבוצה טובה גם בלעדיו והחזרה שלו הייתה דרמטית במונחי השפעה אפשרית על סיכויי אליפות. הייתי צעיר מדי והעולם היה נגיש הרבה פחות כך שאני לא יודע מה הייתה התחושה הרווחת באותו הרגע, אני משער שהתחושה הייתה ששיקגו חוזרת להיות פייבוריטית. ההשוואה הזאת חלקית, גם בגלל שטייטום הא לא מייקל וגם בגלל שג'ורדן לא חזר מפציעה. תחזיקו רגע בראש את הנקודה הזאת. משחק החזרה של מייקל. פיסת היסטוריה טייטום לא חוזר מסתם פציעה, הוא חוזר מקרע באכילס, אחת מהפציעות הקשות ביותר עבור כדורסלנים. עד לפני מספר שנים זו נחשבה פציעה שמחסלת קריירות, כזו שלא ניתן לחזור ממנה ביכולת דומה ליכולת המקורית. מאז הרפואה התקדמה והיו מקרים, קווין דורנט זו דוגמא בולטת, של שחקנים שהגיעו או התקרבו ליכולת שיא אחרי הפציעה. אבל מה שנשאר קבוע זה שזו פציעה שצריך זמן ממושך להתאושש ממנה. ההחלמה אמורה לקחת לפחות שנה, ומי שסבל מקרע באכילס בפלייאוף אמור להחמיץ את כל העונה הבאה. אם טייטום יהיה מסוגל לחזור לשחק כדורסל ברמה הגבוהה ביותר עשרה חודשים אחרי הפציעה, זה יהיה רגע משמעותי שמבשר על שדרוג נוסף בידע הרפואי וביכולת ההתאוששות של ספורטאים, מתיחה נוספת של קצה גבול היכולת של הגוף האנושי. השאלה היא באיזו רמה הוא יהיה מסוגל לשחק במצב הזה. עוד מוסכמה ידועה היא ששחקנים שחוזרים מפציעה ארוכה בחצי השני של העונה משתמשים בחודשים האלה להסרת חלודה, היכולת שלהם באופן עקבי רחוקה מאוד מהיכולת הרגילה שלהם. חזרה מפציעה ממושכת לאינטנסיביות של משחקי NBA, מול שחקנים שכבר נמצאים עמוק בתוך העונה, וחודש לאחר מכן להתחיל פלייאוף, זו עוד משימה שההיסטוריה טוענת שהיא כמעט בלתי אפשרית, ועוד הזדמנות לטייטום ולצוות שעבד איתו על השיקום למתוח את קצה גבול היכולת של ספורטאים בכירים. הבעיה היא שהחזרה הזאת קשה בכמה רמות. קשה להיכנס לעונה בשלב כזה פיזית ומנטאלית גם בלי פציעה. מה שמחזיר אותנו למייקל ג'ורדן. אפילו אלוהים בכבודו ובעצמו, שחזר לא מפציעה, היה רחוק משיאו בחודשים בהם חזר. ב-17 המשחקים בהם שיחק בעונה הרגילה אחוזי הקליעה שלו היו נמוכים בפער עצום מכל שנה אחרת בקריירה (עד ימי וושינגטון), ובפלייאוף זו הייתה הפעם היחידה בה הפסיד סדרה מאז האליפות הראשונה שלו ב-1991. לא הגיוני לצפות שטייטום יחזור ליכולת שקרובה ל-100 אחוז שלו, אני מניח שכולם יחתמו על 70-80 אחוז יכולת. מה שמוביל אותנו לשאלה מה בוסטון צריכה ממנו ובאיזה אופן הוא ישתלב. הסיטואציה האידיאלית לחזרה חלקה חזרה של שחקן בסדר הגודל של טייטום בחודש מרץ היא לא דבר פשוט. קבוצה שכבר רצה, שכבר מצאה משהו שעובד לה, תצטרך להתארגן מחדש סביב הפרנצ'ייז פלייר האובד שלה. כוכב המשנה ג'יילן בראון, שנמצא בעיצומה של עונה ברמה של חמישיית העונה הראשונה בליגה, יצטרך להתרגל מחדש לנוכחות של השחקן שתמיד היה בכיר ממנו. טייטום עצמו יצטרך למקם את עצמו כך שלא יפגע בתלכיד הקבוצתי אבל גם ייקח את המקום שהוא זקוק לו. החזרה של טייטום לכושר קרוב למלא חייבת לעבור דרך בחינה של היכולות שלו בזמן אמת, תוך כדי משחקים, גם על חשבון יעילות הקבוצה. אין דרך אחרת להיכנס לעניינים כדי להיות מוכן לפלייאוף עוד חודש. אני מוסיף כאן את התקציר הנרחב למשחק החזרה שלו, כולל ההחטאות הראשונות. ניתן ממש לזהות את ההתלבטות של טייטום בפוזשנים מסוימים אם הוא לוקח עכשיו בכוח זריקה כדי להסיר עוד קצת חלודה או מבצע פעולה נכונה יותר כי יש גם משחק שצריך לנצח: אבל אם יש קבוצה וסופרסטאר שיכולים לבצע את תהליך ההטמעה הזה בצורה החלקה ביותר, אלה הם בוסטון הנוכחית וטייטום. יש לטייטום שילוב של אופי ויכולות שהופכים אותו לשחקן הבכיר שהכי נוח להכניס לכל סיטואציה. בשנים הראשונות שלו הוא שיחק בתפקיד משני בקבוצה איכותית, ועם השנים הפך לכוכב שלה בעיקר כי הוא היה טוב מכדי לא להפוך לכזה. מבחינת אופי, התחושה תמיד הייתה שאין לו בעיה פשוט להיות חלק ממשחק קבוצתי בלי להשתלט עליו יותר מדי. בגמר לפני שנתיים מול דאלאס הוא לקח על עצמו את התפקיד כפוי הטובה של הגנה על הסנטרים היריבים כדי לבצע חילוף בחסימות ללוקה דונצ'יץ', תפקיד שכלל מאבקים פיזיים קשים ומתישים. בהתקפה הוא נתן לבראון להשתלט על לא מעט דקות ובסופו של דבר לזכות במקומו בתואר ה-MVP של הגמר. אם לחזור להשוואה שמלווה אותנו בכתבה הזאת, אז כאשר מייקל חזר מהפרישה לא היה ספק שהוא חוזר מיד להיות האלפא בשיקגו, העובדה שסקוטי פיפן שיחק ברמה של מועמד ל-MVP בלעדיו הייתה חסרת חשיבות. לא הייתה שום אפשרות אחרת, אני מניח שהיה מוזר בכלל לחשוב על זה בצורת שאלה או תהייה. הדינמיקה בין טייטום לבראון שונה וקל הרבה יותר לראות את טייטום משתלב בחודשים הקרובים בקבוצה שהשנה שייכת יותר לבראון, מתייצב במטרה לתרום את חלקו בהתאם ליכולותיו. והיכולות האלה הן בדיוק מה שבוסטון צריכה, גם בהנחה שהוא לא יהיה בשיאו. מדובר בפורוורד גבוה עם יכולת קליעה, חדירה ומסירה, שבהגנה מסוגל לשמור על רוב השחקנים בליגה, שתורם למאמצי ריבאונד ההגנה, שתוקף מיס-מאצ'ים בחילופים. בקיצור, מדובר בשחקן שבבסיסו הוא האולר השוויצרי האולטימטיבי (שחקן שדי טוב בהכל, שאין לו חסרונות בולטים) שהתפתח להיות טוב מכדי להישאר רק אולר שוויצרי. ההשתלבות הטובה ביותר של טייטום בבוסטון הנוכחית תהיה אם הוא יתחיל בתור שחקן מז'אנר האולר השוויצרי ולאט לאט ימצא מחדש את מאפייני הסופרסטאר שלו. מצבת הפורוורדים הנוכחית של בוסטון כוללת את סם האוזר, ביילור שיירמן, הרוקי הוגו גונזלס וג'ורדן וולש. לכל אחד מהם היו תקופות יפות השנה, אבל בשורה התחתונה מדובר בחבורה של שחקנים משניים מאוד, שלכל אחד מהם חסרונות בולטים ורובם חסרי נסיון. זו לא רשימה מספקת עבור קבוצה ששואפת להיות אלופת המזרח. לכן, אלא אם כן הוא ממש לא יהיה בכושר של שחקן כדורסל לגיטימי, טייטום ישדרג את עמדות הפורוורד של בוסטון באופן מיידי ומשמעותי גם אם הוא יהיה רחוק מאוד משיאו בשלב הראשון. עצם הנוכחות שלו תדרוש מההגנה תשומת לב שלא ניתנה לשחקנים כמו שיירמן, וולש וגונזלס, ובכך תפתח אפשרויות לבראון, דריק וויט ופייטון פריצ'ארד. סימן שאלה מרכזי לגבי התרומה של טייטום קשור לכך שהתקפת הסלטיקס כל כך טובה גם בלעדיו. אם מדובר כבר עכשיו בהתקפה השנייה בליגה ואחת היעילות בכל הזמנים, מה טייטום יכול כבר לשפר? הנה טום הברטסרו, שם שלמדנו להכיר השנה כי הוא מרבה לדבר על פורטלנד ודני אבדיה, טוען בערך את הטענה הזאת לפני חודש וחצי: חלק אחד של התשובה לשאלת התרומה של טייטום הוא שניתן לזהות לאחרונה קצת עייפות החומר. בוסטון היא מהקבוצות הבריאות בליגה השנה, השחקנים הבכירים מיעטו מאוד להחמיץ משחקים, בראון ו-וויט שיחקו הרבה מאוד דקות עם אחוז שימוש גבוה מאוד, במיוחד בראון. בוסטון אמנם ניצחה שבעה מעשרת המשחקים האחרונים שלה לפני החזרה של טייטום, אבל שלושת ההפסדים היו תבוסות בהן היא קלעה פחות מ-90 נקודות, כולל התפרקות ביתית מוחלטת מול שארלוט הלוהטת במשחק שלפני דאלאס. סיבה חשובה יותר לחשיבות החזרה של טייטום היא שלא כל מה שעובד בעונה הרגילה עובד גם בפלייאוף. בוסטון היא אחת ההפתעות הגדולות של העונה הרגילה, אבל קשה היה שלא לחשוב שעם סגל קצר וברובו חסר נסיון יהיה לה קשה מאוד לנצח את שלוש הגדולות הנוספות במזרח. במהלך הפוסט סיזן כמעט תמיד נתקלים ביריבה שיכולה לאתגר את החסרונות המסוימים שלך, ובמקרה של בוסטון מדובר בקושי של שאר הסגל חוץ מבראון ליצור מצבי זריקה ובתלות בקליעות משלוש. עם טייטום יכולים להיסתם כמה חורים, ואז הרבה יותר רלוונטי להסתכל מסביב ולהבין כמה המזרח השנה פגיע. מזרח פתוח לרווחה בשבועות האחרונים המזרח התייצב על ארבע גדולות מובהקות. לכל אחת מהן יש סיבות לאופטימיות כרגע, סיבות להאמין שיש לה סיכוי טוב לקחת את המזרח, אבל לכל אחת מהן יש גם סימני שאלה משמעותיים מאוד. מי שתצא מהמזרח די בוודאות תיחשב לאנדרדוג בגמר, אבל ברגע שמגיעים לגמר הרבה דברים יכולים לקרות, כולל פציעה משמעותית ליריבה, וגם האנדרדוג יכול למצוא את עצמו במרחק נגיעה מאליפות. לכן ההעפלה לגמר מהמזרח היא הרבה יותר מסמלית. נקדיש פסקה לכל אחת משלוש היריבות של בוסטון על הבכורה. דטרויט שולטת בעונה הרגילה במזרח וזה לא משהו שהגיוני לזלזל בו. ככל שהזמן עובר קייד קנינגהאם נראה כמו מועמד לגיטימי למקום השלישי בדירוג ה-MVP אחרי יוקיץ' ושג"א (כששניהם עדיין בסכנה לצאת מתחום 65 המשחקים), הוא למד לשלוט על משחקים ועל פוזשנים באופן שלא תמיד רואים בסטטיסטיקה. ההגנה מדורגת שנייה בליגה, רחוקה מהשלישית, וזה הבסיס הטוב ביותר לריצת פלייאוף ארוכה. אבל דטרויט היא גם קבוצת קליעה חלשה מאוד, רק שני שחקני רוטציה קולעים שלשות ביותר מ-34 אחוזים ורוב הזמן היא משחקת עם שני שחקנים שלא מאיימים כלל מבחוץ. לכן היא בינונית בהתקפה העומדת, תחום שמשמעותי הרבה יותר בפלייאוף. היא גם חסרת נסיון ותצטרך ללמוד להגיב תוך כדי תנועה להגנות מצופפות שעוברות מתחת לחסימות לקייד ותוקעות את משחק ההתקפה שלה. הזדמנות להראות מה קייד עושה בימינו לניקס יש חמישייה מאוזנת שרצה שנה שנייה ביחד, ואליה מצטרפים כמה שחקני ספסל איכותיים. היא התחילה את העונה כפייבוריטית במזרח, ולמרות כמה מהמורות בדרך נמצאת בעמדה טובה ויכולה להרגיש שיש לה יתרון בכשרון ו/או נסיון מול כל יריבה בקונפרנס. הבעיה הכי גדולה של הניקס היא שיש בחבורה הזאת משהו שגורם לכך שקשה לסמוך עליה עד הסוף, שנותן תחושה שמשהו חסר. אולי זהו חוסר היציבות של קארל אנתוני טאונס ומיקאל ברידג'ס, שני הסקוררים המשניים אחרי ג'יילן ברונסון. אולי זאת העובדה שברונסון וקא"ט הם שחקנים עם הגנה בעייתית שהנוכחות שלהם נותנת פתרונות נוחים להתקפת היריבה. ההרגשה היא שהניקס הם ברירת מחדל, אם אף קבוצה לא תתעלה יש להם סיכוי להיות אלה שנשארים כדי לקחת. קליבלנד לא הייתה רוב העונה בחבורת הגדולות אבל מצאה את דרכה לשם. הרבה בזכות הטרייד על ג'יימס הארדן, שיודע מתי הקבוצה שלו צריכה אותו קודם כל כסקורר ומתי קודם כל כמוסר. לקאבס הוא הביא את יכולת המסירה שכבר משפיעה לטובה על שחקנים כמו ג'ארט אלן וסם מריל. יחד עם דונובן מיטשל ואוון מובלי יש פה קבוצה עם פוטנציאל גבוה מאוד. אבל זו גם קבוצה שנכשלה בכמה הזדמנויות בפלייאוף, במיוחד בשנה שעברה, שהביאה שחקן שנודע בנטייה שלו להיעלם במשחקים החשובים ביותר בפלייאוף. אז בזמן ששילוב הכשרון והעומק אמור למקם את קליבלנד חזק בצמרת, אולי אפילו כפייבוריטית במזרח, קשה מאוד לחשוב עליה ככזו. המחסור במניה בטוחה מסביב הופך את ההשתלבות של טייטום בבוסטון לבעלת השלכות משמעותיות מאוד, כזו שאם תעבור בצורה טובה כנראה תהפוך את הסלטיקס, שהשחקנים הבכירים והמאמן שלה כבר הלכו עד הסוף, לפייבוריטית החדשה במזרח. לכן מדובר באירוע חשוב מאוד שימשוך את המבט של כל הליגה בחודש שנותר, הרבה יותר מכל דבר אחר.

ג'ייסון טייטום בא ל-NBA בזמן. החזרה הסנסציונית של כוכב הסלטיקס 10 חודשים בלבד אחרי שקרע את גיד אכילס היא לא רק מהירה באופן כמעט לא סביר, אלא מעניקה לליגה סיפור חיובי בתקופה שעל סדר היום עולים בעיקר נראטיבים שליליים: שליש ליגה עושה טנקינג, משפט ההימורים של צ'ונסי בילאפס וטרי רוזייר מקבל כותרות ראשיות באתרי הספורט, לוקה דונצ'יץ', לברון ג'יימס והלייקרס מקרטעים והמכללות גונבות את אור הזרקורים, כפי שקורה מדי חודש מרץ. קאמבק של חבר קבוע באחת מחמישיות העונה, שהופך באופן אוטומטי קבוצה עם מסורת מפוארת למועמדת לאליפות, הוא בדיוק מה שהרופא רשם. מכיוון שכל משחק קבוצתי בארצות הברית משוחק ומסוקר תוך הדגשה של האינדיווידואל, במיוחד הכוכב, האירוע כולל גם אלמנטים של אופרת סבון. לאורך כל עונותיהם המשותפות של ג'ייסון טייטום וג'יילן בראון שרר ביניהם מתח מתחת לפני השטח, שבא לידי ביטוי בעיקר בשיח תקשורתי. שניהם דומים למדי בתכונות - מספרי 2-3, גבוהים יחסית, עם יכולות קליעה ויצירה. בעונות שבהם הסלטיקס נכשלו על קו הגמר, ריחפה מעליהם השאלה אם לא כדאי להחליף אחד מהם בשחקן עם תכונות שלא חופפות לאלו של הכוכב השני - למשל קלעי חוץ, שיחיה מהיצירה של בראון או טייטום. טייטום, הצעיר מבין השניים, נחשב תמיד הבכיר יותר, הכשרוני יותר, המגוון יותר. במקרה של בראון תמיד יימצא מי שיעלה לרשת קליפ מזלזל על שליטה מפוקפקת ביד שמאל, למשל. למרות שבראון זכה בתואר MVP בסדרת הגמר שבה זכו הסלטיקס באליפות מול דאלאס ב-2024, טייטום ייצג את ארצות הברית בנבחרת האולימפית, יחד עם ג'רו הולידיי. כשקוואי לאונרד נופה, הוזמן במקומו שחקן סלטיקס שלישי, דריק וייט. בראון נשאר בחוץ. טייטום הוא גם האיש בעל התדמית המצוחצחת מבין השניים. בראון, לעומת זאת, נוטה ליפול לבורות תקשורתיים, החל מוויכוח עם המשטרה על מסיבה שלו שפוזרה בבוורלי הילס, דרך צבע שיער שנועד להסתיר קרחת ונמרח על שחקני היריבה ועד להתנגחות בחברת נייקי, שלטענתו סירובו לחתום איתה על חוזה עלה לו במקום בנבחרת האולימפית. טוב, מעכשיו מדברים רק על כדורסל. כמעט. הנקודה המעניינת באמת בחזרה של טייטום היא ש-62 המשחקים הראשונים של עונת 2025/6 מוכיחים לכאורה שאפשר להסתדר רק איתו. הסלטיקס היו אמורים להעביר עונה פיננסית בלוטרי או בשולי הפלייאוף, אחרי שנפטרו בקיץ מג'רו הולידיי וקריסטפאס פורזינגיס כדי להימלט מהסקנד אפרון המאיים (חריגה מתקרת השכר שמייצרת מגבלות חמורות על הגמישות של הקבוצות בסגל ובדראפט). בראון נותר עם שני שחקנים בכירים לצדו, דריק וייט ופייטון פריצ'רד, ועם כיתה אלמונית - שמות כמו נמיאש קייטה, ביילור שיירמן, הרוקי הוגו גונזלס, לוק גארזה - שמאכלסת את שאר הסגל. אפילו אנפרני סיימונס, שהיה לא רע בכלל, נשלח בטרייד לשיקגו, וניקולה ווצ'ביץ', שעשה את הדרך ההפוכה, עוד לא הצליח להותיר חותם במשחקים בירוק לפני שנפצע הלילה. בהרכב הזה, בראון נותן מספרים של MVP, עם 28.8, 7.2 ריבאונדים ו-5.1 אסיסטים. הוא אופציית האחד על אחד הכמעט יחידה של בוסטון - מה שבא לידי ביטוי ב-usage השני בליגה אחרי לוקה דונצ'יץ' - וזה עובד. לפני הניצחון הלילה על דאלאס 100-120, עם טייטום, הסלטיקס היו במקום השני במזרח, במאזן פנטסטי של 21:41. מעבר להתעלות של בראון, העונה הזאת היא מאסטרפיס של המאמן ג'ו מאזולה. ברמה הטקטית, הוא האט את קצב המשחק (הסלטיקס מדורגים אחרונים בליגה ב-pace), שיחק התקפה כמעט אירופאית במשמעת שלה, תוך בהקפדה לסמן תרגיל כמעט בכל פוזשן, ושמר על ריבוי הזריקות משלוש (מקום שני בליגה עם 42.5) המאפיין הקבוע שלו. גם הסטטיסטיקות המתקדמות מעידות על איכות העבודה של מאזולה - מקום שני באופנסיב רייטינג ושישי בדיפנסיב רייטינג. מעל הכל, הסלטיקס נחשבים לקבוצה ש"לא מנצחת את עצמה" - כלומר לא נותנת ליריבה כדורים מיותרים: הם במקום החמישי בליגה בריבאונדים בהתקפה, עם 12.9, ובמקום האחרון בליגה באיבודי כדור, עם 12.9 איבודים. במילים אחרות, מאזולה דואג שלקבוצה שלו יהיו כמעט תמיד יותר כדורים, קרי יותר הזדמנויות לנצח. להצלחה של בראון לבד חייבים להוסיף כוכבית, בדמות קטגוריה סטטיסטית שלא מחבבת אותו באופן כמעט קבוע: לפי אתר קלינינג דה גלאס, בראון אחרון בסלטיקס במדד האון-אוף - כלומר תוצאת המשחק כשהוא על הפרקט. באופן מוזר, המדד שלו הוא 10- (ל-100 פוזשנס). למספר הזה כמה הסברים, החל מדקות לא מעטות עם החמישיה השנייה ועד להגנה בינונית, אבל השיח סביבו רק חיזק את תחושת הרדיפה הקלה שאופפת את בראון. "חשתי שהקרבתי לאורך השנים כדי שנהיה קבוצה ברמת אליפות. עכשיו אנחנו רואים את זה. למה הייתי מסוגל, ומה הקרבתי", אמר לאחרונה. "המאזן שלנו לא נופל כמעט מהקבוצה של העונה שעברה, וזה בלי 4-5 שחקני מפתח שעזבו". לפני שתשלפו את הממחטות, כדאי לזכור שלדברים אחראי שחקן שהחוזה שלו עומד על למעלה מ-300 מיליון דולר. ועדיין, זה לא מנע מגאונים דוגמת הפרשן לענייני כל סטיבן איי סמית לטעון שעכשיו תורו של טייטום "להקריב". מהמשחק מול דאלאס עולה שאין לטייטום כוונה כזאת. הוא סיים עם 15 נקודות, 12 ריבאונדים ו-7 אסיסטים, אבל זרק לסל לא פחות מ-16 פעמים (וקלע 6). בראון היה זה שנאלץ להקריב, לפחות הפעם, עם 24 נקודות ב-17 זריקות בלבד - לעומת ממוצע עונתי של 22.1 זריקות. טייטום מסר כבר ברבע הראשון אסיסט לבראון בתרגיל מסודר של חסימה בוויקסייד לאחרון, שהסתיים בשלשה. בראון ניסה להחזיר במסירה להאלי הופ של טייטום בהתקפה מתפרצת של 2 על 1, שהסתיימה בהחטאה. באופן כללי, טייטום היה חלוד מאוד, כצפוי. הוא התחיל בסדרה לא נעימה של החטאות מג'אמפים קצרים וארוכים, כולל איירבול ואפילו החטאת דאנק חופשי לחלוטין. הסל הראשון שלו היה בפולו דאנק, 1:15 לסיום המחצית. מיד לאחר מכן סימנה שלשה מהפינה שהכישרון לא הלך לשום מקום. ברמה הסגנונית, ניכר היה שמאזולה ובוסטון ככלל מנסים לרוץ יותר. פחות תרגילים מסודרים, יותר מצבים של 5 פתוח במעבר ופיק אנד רול של טייטום ובראון מהטופ אוף דה קי, או לחילופין פלר סקרין (חסימה ללא הכדור לכיוון הצד החלש) לאחד משני הכוכבים. הקצב צפוי לעלות, אך לא באופן דרמטי - גם בעונה שעברה, בהרכב החזק, הסלטיקס היו במקום ה-29 בליגה בקצב. אחרי שהתקשו לאורך חלקים ארוכים מהמשחק, הסלטיקס השתלטו על העסק בשלהי הרבע השלישי, מול קבוצה שעסוקה בטנקינג ובטיפוח היכולות של קופר פלאג כרכז. השבוע הבא, לעומת זאת, מזמן לסלטיקס ולטייטום שלושה מבחנים משמעותיים - מול קליבלנד המשתפרת, יריבה ישירה על המקום השני במזרח, ואז מפגשים עם שתי הקבוצות הטובות במערב - אוקלהומה סיטי וסן אנטוניו. אחרי המשחקים האלה אפשר יהיה לספק מסקנות חותכות יותר על החיבור של טייטום ובראון, ועל הלחמת כוכב על לסגל שעבד מצוין בלעדיו. דבר אחד ברור: מי שמחזיר שחקן פחות משנה אחרי פציעת הכדורסל הכי חמורה, מאמין שהוא יכול לגבור על כל אחת מהקבוצות האלו גם בפלייאוף - ולקחת אליפות. לאתר ה-NBA של אודי הירש

על פי כתב האישום, אנטוניו בלייקני מסומן כאחד מאבני היסוד של מערכת הטיית המשחקים. פורץ הדרך, הנסיין והחלוץ, שהפך גם למארגן. רואי נחום הגיע למסמכי בית המשפט בפרשה החמורה, צלל לעומקם ולמד את השיטה: כך גויסו שחקנים, כך נבחרו האירועים שעליהם יהמרו, כך נשלחו תשלומים במאות אלפי דולרים במזומן למעורבים. פרק א' בתחקיר. ב-6 בינואר 2026, רק לפני חודשיים, ניצב אנטוניו בלייקני בפסגת הקריירה. שיא עונתי של 25 נקודות העניק להפועל תל אביב שלו ניצחון ביתי משכנע על דובאי. שבועיים לפני כן הוא זכה להארכת חוזה עד 2029 בסכומים הכי גבוהים שלא ראה בחייו. הוא היה השחקן הכי טוב של הקבוצה שבמקום הראשון ביורוליג; זה שסחב אותה במו ידיו למעמד הזה אחרי קמפיין סנסציוני ביורוקאפ; זה שהפך מהעוף המוזר של הסגל לשחקן שאי אפשר לנצח בלעדיו. האופוריה שרדה מעט זמן. קצת יותר משבוע לאחר מכן התפוצצה פרשת הטיות המשחקים שבמרכזה עומד, בין היתר, הגאנר מפלורידה. על פניו, בחלק הזה של הפסקה היה ממש הגיוני לכתוב על סחרור, על בלאגן, על דרמה. על איך כתב האישום החמור שנחשף, ומייחס לבלייקני מעורבות עמוקה במערכת משומנת של הונאת הימורים, גורר ביקורת קשה וצעדים משמעתיים. על שחקן שהולך לאיבוד בתוך חוסר הוודאות. אבל האמת היא שהמציאות רחוקה. האירוע עבר בשקט יחסי, בלייקני וסביבתו לא נראו כמי שמתרגשים מדי (או בכלל). כך גם הפועל תל אביב, היורוליג ומנהלת הליגה. לפני שמחליטים אם ומי צריך להתרגש, חשוב לעשות סדר בתסבוכת המורכבת הזו. פרטים עובדתיים שנזרקים לאוויר; לוחות זמנים מבלבלים; ריבוי מעורבים; קשר לפרשיות נוספות; סימני שאלה שמרחפים סביב מעמדו של בלייקני בהליך המשפטי; וחוסר בהירות לגבי ההשלכות האפשריות על המשך הקריירה שלו. כל אלו, על קצה המזלג, הם חלקים בפאזל המאתגר בתיק United States Of America vs Antonio Blakeney. עמלנו על התחקיר הזה במשך שבועות ארוכים, למעשה מאז פרצה הפרשה הזו לחיינו, וקשה להבטיח כאן פתרון מלא של הפאזל. מה שכן אפשר לנסות ולעשות זה לסדר את החלקים שכבר יש לנו, כדי שבהמשך נוכל לשבץ את החסרים ולקבל את התמונה המלאה. הצלחנו להגיע למסמכי בית המשפט בפרשה, וצללנו לעומקם. כמי שעוסק מדי יום במשפט פלילי, למדתי להכיר שבתחום הזה, הפער בין פרסומי התקשורת וההודעות לעיתונות לבין המציאות רחוק למדי. ניסינו להבין בגדול מי נגד מי, מה מידת המעורבות של הגורמים השונים ואיפה עומדים ההליכים המשפטיים כיום. שמנו את הפוקוס על בלייקני. לפניכם הפרק הראשון בתחקיר; החלק השני יפורסם כאן בהמשך השבוע. הסיסטם "תחרות היא מרכיב בסיסי במשמעות האנושית ובייעוד האנושי. רבים מאיתנו אוהבים ספורט, צופים בספורט ועושים ספורט, משום שהוא עונה על הצורך הבסיסי של הרוח התחרותית האנושית" כך בחר דייויד מטקאלף, התובע המחוזי של מחוז פנסילבניה המזרחית, לפתוח את דבריו במסיבת העיתונאים ב-15 בינואר שחשפה את הפרשה. דרמטי? פילוסופי משהו? יכול להיות, אבל זו בהחלט אמירה שחשוב להתעכב עליה. לצערנו, פרשות פליליות שאופפות כדורסלנים אינן דבר חדש. זו תופעה חוצת יבשות, ליגות ורמות. אבל משהו מרגיש אחרת בפרשות מהסוג הזה. הרבה שחקנים הסתבכו בפרשיות מין, עבירות אלימות וסמים, ומה לא, ואיני מנסה חלילה לייצר מדרג חומרה כלשהו. כל פרשייה היסטורית - בושתה במקומה מונחת. אבל יש משהו בעבירות השחיתות והטיות המשחקים שמייצר ניחוח מסריח במיוחד. מטקאלף הסביר את זה יפה. אנחנו כאן בגלל אהבת הכדורסל ורוח התחרות, וכשמנסים לקחת את זה מאיתנו, לכאורה, בשביל בצע כסף - זה כואב במיוחד. מטקאלף חשף מערכת משומנת של שחיתות ספורט שעירבה עשרות אנשים, רובם שחקני מכללות, על פני כשלוש שנים. בראש המערכת עמדו מספר עסקנים-מהמרים, שהימרו על משחקים שונים, בעיקר בבתי קזינו בפילדלפיה, ועשו ימבה כסף. איך בדיוק? באמצעות שיטת ה-Point Shaving ("גילוח נקודות"). הרעיון הוא להטות משחקים ולהונות את חברות ההימורים. הסוכנויות קובעות את ה"ליין" - פער הנקודות המשוער שבו תנצח קבוצה א' את קבוצה ב', מספר הנקודות ששחקן מסוים יקלע, או כל פרמטר סטטיסטי אחר שאפשר להמר עליו. העסקנים-מהמרים משיגים שליטה בשחקן אחד (או יותר) על הפרקט מהקבוצה שמראש סומנה על ידי הסוכנויות כמועמדת להפסיד במשחק. השחקן, בתמורה, מציג על הפרקט תת-ביצועים שיגרמו לקבוצתו להפסיד ביותר נקודות מה"ליין" שנקבע או להשיג את הנתון שמהמרים עליו (הפרש מחצית, לדוגמה), ויעזרו לעסקנים-מהמרים לגרוף את מאות אלפי הדולרים מההימור שעשו. הוא מקבל נתח קטן מהזכייה, וכך כולם יוצאים מרוצים. 26 מעורבים מצאו עצמם על ספסל הנאשמים בפרשה. כולם לקחו חלק במערכת בשלב כזה או אחר. אפשר לחלק את הנאשמים לשתי קטגוריות: המארגנים (Fixers) והשחקנים (Players). המארגנים היו הנפש הפועמת: בחרו את המשחקים הרלוונטיים, זיהו את קבוצות האנדרדוג שצפויות להפסיד, פנו לכדורסלנים באמצעות הודעות ושיחות פייסטיים כדי לגייס אותם, סיכמו איתם את המחיר, הימרו על המשחקים בהתאם לליין, גרפו את הרווחים והעבירו לשחקנים את התמורה היחסית שלהם. השחקנים היו אחראים לצד הביצועי על הפרקט - לדאוג שהקבוצה תפסיד בפער הנדרש. החלוקה הזו מעניינת, כי בהתאם לכתבי האישום, רק נאשם אחד מבין כולם זז במרוצת הזמן בין המעמדות והחליף תפקידים: בלייקני. לפי הנטען, הגארד התחיל במעמד של Player בתקופתו בסין, ולאחר מכן "השתדרג" לעמדת Fixer והחל לעסוק בעצמו בגיוס שחקנים חדשים. ההתחלה בלייקני, כפי שטענה התביעה בכתב האישום, מסתמן כאחד מאבני היסוד של המערכת הזו. פורץ הדרך, הנסיין, החלוץ. זה שבשלב מאוחר יותר, לכאורה, שידרג את מעמדו והפך למארגן. הכל התחיל בעונת 2022/23. לאחר קדנציה קצרצרה בהפועל באר שבע, הוא חזר לקדנציה שנייה בג'יאנגסו דראגונס הסינית. במהלך העונה יצרו איתו קשר שני המארגנים הראשיים, מרווס פיירלי ושיין האנן, וגייסו אותו לטובת הונאת ההימורים. הם הציעו לו, לכאורה, תשלומי שוחד תמורת ביצועים ירודים על הפרקט שישפיעו על התוצאות. על פי כתב האישום, בלייקני הסכים ואף גייס שחקנים נוספים מקבוצתו להשתתפות בהונאה. שני משחקים ספציפיים עומדים במוקד כתב האישום שהוגש. בראשון, ב-6 במרץ 2023, ג'יאנגסו פגשה את גואנדונג. סוכנויות ההימורים העריכו שגואנדונג פייבוריטית לניצחון בהפרש שגדול מ-11 נקודות. פיירלי והאנן הימרו בצורה חריגה, כולל הימור בגובה של כ-198 אלף דולר בקזינו בפילדלפיה, על כך שג'יאנגסו תפסיד ביותר מ-11. בלייקני, שעמד ערב ההתמודדות על 32 נקודות בכמעט 25 זריקות מהשדה בממוצע, סיים עם 11 נקודות ב-3 מ-11 עלובים במיוחד. ג'יאנגסו הובסה ב-31 הפרש. המשימה הושלמה. המשחק השני הגיע כעבור תשעה ימים. הסוכנויות צפו ניצחון של ז'יג'יאנג ב-15 הפרש לפחות על ג'יאנגסו. על פי כתב האישום, טרם המשחק נוצר קשר בין בלייקני לפיירלי והאנן, והוא עידכן אותם בכך שלא ישחק. כיאה לשחקן אחראי, הוא מיד הציע חלופה: שחקן אחר מקבוצתו, שיסכים לקבל את השוחד ו"לדאוג" לתוצאה הנכונה. שמו לא מופיע בכתב האישום. על פי כתב האישום, המארגנים שמו עשרות אלפי דולרים בהימור על הפסד של ג'יאנגסו בליין המבוקש. הדראגונס הפסידו ב-41 הפרש, והשחקן שסייע בכך זכה, בהתאם להתכתבויות בין פיירלי להנאן שמפורטות בכתב האישום, למענק בגובה 20 אלף דולר. על פי הנטען, באפריל 2023, עם סיום עונת הכדורסל בסין, המארגנים שלחו לביתו של בלייקני בפלורידה 200 אלף דולר במזומן, כתשלום עבור שירותיו לאורך העונה. פאוזה קצרה. קופצים חודש קדימה - לאירועים שלא נכללו בכתב האישום, אבל עוזרים להבין את הפארסה שנקראת כדורסל סיני, שלא פסחה על מיודענו בלייקני. ג'יאנגסו הידועה לשמצה פגשה את שנגחאי שארקס במשחק מספר 3 בסיבוב הראשון של הפלייאוף. הדראגונס מצאו את עצמם, רחמנא ליצלן, ביתרון 4, פחות מ-2 דקות לסיום. ואז - רצף טעויות מביכות ואיבודי כדור, שעל שניים מהם היה אחראי בלייקני, עוזרים לשנגחאי לייצר ריצה בדקות הסיום ולקחת את הניצחון. תשפטו בעצמכם: קהל האוהדים התרעם על מכירת המשחק, שהייתה הכל חוץ ממתוחכמת. נשיא הליגה, יאו מינג, החליט לנקוט יד קשה נגד הקבוצות: 5 מיליון יואן קנס לכל אחד והרחקה מהליגה. גם השופטים מצאו את עצמם מובטלים להרבה זמן. מגבירים קצב חזרה לכתב האישום. בלייקני והצוות ראו כי טוב, והחליטו ליישם את המנגנון המתוחכם והיעיל הזה גם בתוך ארה"ב: במשחקי מכללות מה-NCAA, יש שיגידו בית המקדש של הכדורסל האמריקאי. בשלב הזה הצטרפו לצוות המארגנים שלושה חברים נוספים: ג'יילן סמית' (לא השחקן המוכר מאירופה), רודריק ווינקלר ואלברטו לוריאנו, כדי לייצר מערך גיוס שיפנה לשחקנים שונים במטרה לגייס אותם לתרמית. אליבא דכתב האישום, צוות המארגנים - ובתוכו בלייקני - השתמש בקרדיט ובניסיון שצבר (חלקם כשחקנים, חלקם כמאמני עבר) כדי ליצור את הרושם והאמינות הנדרשים לגיוס ספורטאים למזימה. בסך הכל, כך נטען, המערך גייס במשך שתי עונות יותר מ-39 שחקני מכללות ב-17 קבוצות שונות, והצליח להטות תוצאות של 29 משחקים בסך הכל. המארגנים גרפו רווחים שנאמדים במיליוני דולרים, כשמאות אלפים זרמו לשחקנים עצמם. כתב האישום מונה עשרות תהליכי גיוס של שחקנים, לפרטי פרטים, ומציין מפורשות את המשחקים שהוטו. רוב הגיוסים וההטיות קרו ב-2023/24, בעת שבלייקני שיחק בנאנג'ינג הסינית. לשם המחשת תהליך העבודה, ניתן כדוגמה את הגיוס של שני הפורוורדים הנחמדים של אוניברסיטת ניקולס סטייט הצנועה: עומאר קורייסי ודיאנטה סמית'. פברואר 2024: המארגנים בלייקני, ג'יילן סמית' ולוריאנו פונים לקורייסי ומציעים לו להשתתף בתרמית. הם גם מבקשים את עזרתו בגיוס חברו לחדר ההלבשה, דיאנטה סמית'. עוד באותו חודש: שיחת פייסטיים של כל החמישה. המארגנים מסמנים לשחקנים את המשחק הקרוב נגד מקניס סטייט כיעד לביצוע. הם מציגים בפניהם את הליין, שעמד על הפסד ב-12 נקודות לפחות, ואומרים להם שאם יצליחו לגרום לקבוצתם להפסיד בפער גדול יותר, כל אחד מהם יזכה בכ-20 אלף דולר. 17 בפברואר 2024: יום המשחק. המארגנים מהמרים בסכום כולל המוערך ב-100 אלף דולר על מקניס סטייט, ושולחים אחד לשני הודעות על מנת לוודא כי ההימור הוא עליה. במשחק עצמו השניים מספקים את הסחורה. וניקולס סטייט מפסידה ב-27 הפרש. דיאנטה סמית' פותח בחמישייה וקולע 13 נקודות ב-5 מ-12 מהשדה, קורייסי עולה ל-9 דקות מהספסל ורושם 0 נקודות ללא זריקה מהשדה, לצד 3 איבודי כדור. לאחר המשחק: ג'יילן סמית' מצוות המארגנים נוסע ללואיזיאנה, שם שוכנת אוניברסיטת ניקולס סטייט, ושולח באמצעות משאית פרטית כ-32 אלף דולר במזומן לצמד הפורוורדים. עומאר קורייסי. צילום: אוניברסיטת סנט ניקולס סטייט כך היה גם במקרים רבים נוספים. ככל שתעמיקו בכתב האישום, תגלו כמה היה מדובר במנגנון רחב, מתוחכם ומסודר , כאשר משך זמן רב בלייקני משמש, עפ"י הנטען, כגורם דומיננטי ומוביל בתוכו. בשלב מסוים, לקראת תחילת עונת 2024/25, בלייקני יוצא מהתמונה. תהליכי הגיוס שמתוארים בכתב האישום בנובמבר-דצמבר 2024 וינואר 2025 לא כוללים את הגארד, והוא גם לא מצוין כמי שמהמר וזוכה בכספים. בעת הזו בלייקני כבר משחק בהפועל תל אביב, קרוב יותר לאור הזרקורים. מה גורם לו לוותר על הפרה החולבת הזו? ההליך המשפטי כדי לנסות ולתת לכך תשובה, צריך לצלול לפרט טכני שמתגלה בתיק כרמז מהותי: מועד הגשת כתבי האישום. גם באספקט הזה, אפשר לחלק את 26 הנאשמים לשתי קבוצות שונות. הקבוצה המרכזית מונה 20 נאשמים. ארבעה מארגנים (בהם פיירלי והאנן) ו-16 שחקנים ממכללות שונות. כולם נאשמים במשותף בכתב האישום המרכזי, שהוגש ב-14 בינואר 2026. הקבוצה השנייה מונה שישה נאשמים. מארגן/שחקן אחד - בלייקני, וחמישה שחקנים: אייזיאה אדאמס, קורי היינס, אלייז'ה גריי, דיאנטה סמית' ומיקהוובר אטיין. מה שמבדיל את השישייה הזו משאר הנאשמים הוא שנגד כל אחד מהנאשמים האלה, הוגש בנפרד כתב אישום חסוי לבית המשפט - טרם התפוצצות הפרשה בינואר. למען האמת, כתב האישום נגד בלייקני הוא כתב האישום הראשון שהוגש בפרשה, ב-17 באוקטובר 2024, ארבעה ימים לפני הצטרפותו הרשמית להפועל תל אביב. שאר כתבי האישום של חברי קבוצה זו הוגשו במועדים שונים לקראת סוף 2025, ונותרו חסויים עד למועד חשיפת הפרשה. כלומר, בלייקני מתמודד עם כתב האישום נגדו עוד מתחילת עונת 2024/25 - ימים שבהם מערכת ההימורים, על פי כתב האישום, ממשיכה לעבוד במלוא תפארתה, לגייס שחקני מכללות ולעשות מהם כסף. בהינתן העובדה שכתב אישום מוגש, ככלל, עם סיומה של חקירה (בתיקים מורכבים כאלה, סביר להניח, שמדובר בחקירה ממושכת) אפשר לשער בזהירות כי בלייקני התחכך עם רשויות החקירה האמריקאיות כבר בקיץ 2024, ובכך "נפלט" מהרשת. האבחנה הזו חשובה - כי היא יכולה לרמוז על ההבדל בין שתי קבוצות הנאשמים. הסברה המרכזית ביחס לחברי הקבוצה השנייה, ובהם בלייקני, היא שמדובר בחשודים ששיתפו פעולה עם רשויות החוק, ועזרו לצוות החקירה לפצח את מערכת השחיתות ולבסס את השיטה ברמה הראייתית. בחקירה סמויה שנמשכה, ככל הנראה, עמוק אל תוך 2025. פירוק של מערכת פשיעה מסועפת ומורכבת מצריך לעיתים מרשויות החקירה להסתמך על "קולות מבפנים", דוגמת משתפי פעולה ועדי מדינה המספקים מידע ישיר על המנגנון הפנימי. ללא גישה למידע כזה, קשה לאמוד את היקף האירוע ולחשוף את כלל זרועותיה של הרשת הפלילית. מסמכי בית המשפט מחזקים את הסברה: שלושה מששת הנאשמים שהוגש בעניינם כתב אישום חסוי חתמו על הסדרי טיעון עם התביעה הפדרלית; חלקם עוד לפני שהפרשה התפוצצה בינואר. אחד מהם הודה באשמה, וצפוי להישפט בעוד כשבועיים. מנגד, בקבוצה המרכזית יש מגמה הפוכה: רוב המארגנים וגם חלק נכבד מהשחקנים כפרו באשמה, ויחלו לנהל את משפטם בקרוב. מסמכי הסדר הטיעון של אחד המעורבים בקבוצה השנייה, דיאנטה סמית' ועדיין, בתיק הספציפי של בלייקני - הערפול בולט הרבה יותר מאשר אצל האחרים. תיק בית המשפט בעניינו, שכולל על פי הרישומים עד כה 18 מסמכים, חסוי כמעט לחלוטין, למעט כתב האישום שהוגש, וכולל תיאור מעורפל וכללי מאוד של ההתרחשויות. בהמשך השבוע - בפרק ב' של התחקיר: פרטי הפרשה שמבדילה את בלייקני מהנאשמים האחרים. ההסבר שמסתתר מאחורי הערפל בכתב האישום נגדו. והשאלות הקשות על התנהלותם של גופי הכדורסל סביב השחקן.

שיחה ערה התנהלה עם אהרל'ה לפני הדרבי היווני. ולפני כניסת שבת, למי שחשש לרגע. מה יהיה בדרבי? שאל האיש. ובהיעדרו של ווקאפ הפצוע, תהינו ביחד, מי ישמור על קנדריק נאן? טייסון וורד, נגיד? והאם, בהמשך לעליונות הירוקה בגמר הגביע + הנוכחות של נייג'ל הייז-דיוויס מחד והחסרון של וזנקוב מאידך, יקטע רצף 10 נצחונות היורוליג של הברצוקאסים? ובכן, את התשובה לשאלה האחרונה אתם כבר יודעים. עכשיו בואו נדבר על האיך והלמה. אוקיי. התחלנו עם נאן. בואו נמשיך. הסופרסטאר של עתמאן סיים את המשחק הזה עם 20 נקודות. בנוהל. באחוזים מצוינים (5/7 ל-2, 3/6 ל-3). 6 אסיסטים. הצגה. ועדיין, מפתח ראשוני לנצחון האדום בדרבי עובר דרך ההגנה עליו. וכן, החליפו עליו מספר שומרים מהלך המשחק. ולא, השומר שלו לא היה טייסון וורד. פרנק ניליקינה, האיש עם ה T הכי מיותרת שיש, עשה דברים הגנתית שגמרו לי לקפוץ מהספה, ולא בגלל האזעקות. הוא הגביל את נאן במחצית הראשונה ל-4 בלבד. הוא אחראי ישיר על 5 מ-6 איבודי הכדור שלו במשחק. ואולי פחות מכולם, דווקא על האיבוד הזה, במסירה פנימה להייז-דיוויס. תזכורת - קליק ראשון על הוידאו ינגן את הקטע הרלוונטי. בשביל צפיה נוספת העבירו את הסרטון עד לזמן המצוין בסיום הפיסקה. את 16 הנקודות שלו במחצית השניה ישיג נאן בדם, יזע ודמעות. החל ממהלך הבאק דור הנאה במהלך הראשון של הרבע השלישי והמשך בנקודות קשות וחוזרות. אגב, לנוחותכם, הנה מהלך הבאקדור, שבו מנצל נאן את הדיניי של ניליקינה כדי למצוא אותו חופשי, סוג של חד פעמית. (4:16) רגע, לא רק ניליקינה. כשאנחנו רוצים לציין הצטיינות בכלל, הגנתית בפרט ועבודה על נאן בפרטרט, חייבים לדבר על מילוטינוב. על פניו, אין שם שום דבר שאמור להפוך את האיש הגמלוני לאיום הגנתית. בפועל, האיש שמדורג שלישי בליגה השניה בטיבה בקטגוריית המדד (אחרי וזנקוב ובראיינט), הצטיין אמש כמעט בכל אספקט של המשחק. בטח ובטח בעצירה של הגארדים שממול. והנה, כמובטח, קטע אחד שמדגים את התרומה ההגנתית. תראו את הלחץ של ניליקינה, שפעם אחר פעם הוביל את נאן אל תוך פקק התנועה שבאזור הצבע. תראו את מילוטינוב, שגם מציב קיר בהתחלה וגם מייצר פוזשן הגנתי אישי מופתי, למרות הנקודות שאיכשהו כבש בסוף הולמס. (0:49) בצד שבו נוהגים להתקיף, הסרבי עם השם הלא הגיוני מייצר תרומה שלאף אחד בירוק אין את הכלים להאט או לעצור, ולפעמים אפילו רק להתמודד. כמו שיווי משקל של מתאבק סומו שכמעט ולא ניתן להזיזו, הנעילות של מילוטינוב קרוב לטבעת הן כלי נשק ששווה יותר נקודות מה-12 הבודדות שהבקיע בעצמו. וכשאני אומר שאין יותר מדי אופציות בירוק, חשוב להזכיר שהסנטר המחליף בפועל של פאו כרגע הוא בכלל מיטוגלו שהוא הרבה דברים כן אבל 5 לא. אין שם פייט ובטח שלא היה פייט במשחק אותו סיים כ MVP חד משמעי (בעיני). הקיצר, הביג גאי של ברצוקאס היה אתמול רמה מעל כולם על הפרקט, כשהסנטר הכי טוב אחריו הוא בכלל זה שהחליף אותו. נו, הסנטר המחליף שכמעט והגיע למכבי תל אביב, על פי פרסומים זרים. נו, הסנטר המחליף של אולימפיאקוס, שיודע לפעור עיניים גדולות. שיודע ואוהב להיות האיש הרע. שיודע שהוא ממש לא אוהב את קוסטאס סלוקאס. נחזור ברשותכם להגנה המרשימה של אוליפיאקוס. דיברנו על ניליקינה ומילוטינוב. הזכרנו את טייסון וורד. אליהם צריכים להוסיף את הבולודוגים הפיזיים הנוספים שיש לקבוצה מפיראוס. וכן, טי.ג'יי שורטס סובל מכל רגע מאז שהצטרף לירוקים. שאקיל מקיסיק, עוד מפלצת גופנית, הגדיל את הסבל של הרכז הקטן, שבפחות מ-4 דקות משחק רשם 0 נקודות, נחסם פעם 1 ואיבד את הכדור הזה. בכדרור. חטיפות הן לפעמים ביטוי דווקא להגנה רעה. לא במקרה הזה. בשורה התחתונה, 17 איבודי כדור על 17 אסיסטים של פאו. לא מספיק כדי להכאיב להגנה של אולימפיאקוס. לא מספיק כדי לעצור את העונש שהגיע בדמות נקודות הטרנזישן שאולימפיאקוס הצליחה לייצר. (2:11) עכשיו התקפה. הטייק החוזר שלי על אולימפיאקוס, מעונה לעונה, הוא שהסיסטם ההתקפי שלה הוא בלוף. נכון, מזיזים את הכדור. נכון, משחקים "קבוצתי" / את ה"כדורסל הנכון". נכון, יודעים מה רוצים לעשות בהתקפה. מה שמוביל למהלכים שכאשר מסתיימים בנקודות מייצרים מחיאות כפיים. כי זזים, כי חוסמים, כי יו נואו. לא קונה את זה כמשהו שמנצח פיינלפור יורוליג. שם צריכים את הנאן שיעשה נקודות מכלום. שם צריכים את הספנוליס. בעונה שעברה, עת הגיע פורניה, תהיתי אם הוא הפתרון, כי הוא הקנדידט ההגיוני לעשות נקודות כשקשקושי הנעת הכדור נעצרים אל מול המציאות. והאמת? למרות המספרים הנאים שיודע הצרפתי לייצר, אפשר לאפיין חלק לא קטן מהקדנציה שלו באירופה בכלל ואת ההפסדים האחרונים של הקבוצה שלו בפרט ככאלו שהגיעו דווקא אחרי החלטות רעות והחנקויות שלו בפוזשנים שעושים הבדל. אתמול, למזלו של הקהל המארח, לא באמת היו דקות כאלו. כלומר, כן היו מהלכים התקפיים יפהפיים, מדי פעם, לדוגמא הקריאות הנהדרות שנראה ממש כאן. אחרי שיוצאים גבוה על פורניה, ג'ונס הולך מיידית פנימה ומערב את המתייג ההגנתי. עכשיו מסירה אדירה לפינה הנגדית ולוורד. עכשיו ההגנה רק צריכה לשאול איך בא לה לחטוף. והיא תחטוף טריצה מניליקינה. (2:50) וכן, היו כמה שלשות גדולות, כולל אחת משמעותית של דורסי. וכן, נצחון בדרבי בלי שני שחקנים סופר חשובים כמו ווקאפ ו-וזנקוב הוא לא פחות ממרשים במיוחד. ולא, עדיין לא השתכנעתי שזה מספיק לשני משחקים על תואר במאי. אלא אם נזכרים לרגע איפה יתקיימו המשחקים. כי כאשר מארחים באתונה, לא תמיד חייבים גוטוגאי. הטרוף מהיציע יכול להיות זה שיאייש את הנישה. עד כאן להפעם. שיהיה לנו טוב.

קדימה. פרק ג' של הפרויקט. בראשון דיברו על סוג של קלאסיקו חד פעמי משנת 2004. בשני על הגמר שלא היה בפיינלפור יורוליג 2005. היום נלך שנה אחת קדימה, רגע לפני גמר יורוליג 2006 בפראג. שוב זאת מכבי תל אביב, הפעם בגרסה המעט שבעה שלה. הפעם צסק"א כן מתייצבת מולה, חדורת רצון להחזיר את מה שהאמינה ששייך לה, בגרסה הכי רעבה שהיא יודעת לייצר. זה התקציר. המשחק המלא ממתין בסיום הטור הקליקו על הדו"ח כדי לצפות בו ולדפדף ובכן, זמן להתכנס אלי 30 לחודש אפריל שנת 2006. לא מעט אנשים אוכלים קיורטושים בחוץ, למרות שזה בכלל הונגרי. קצת יותר אנשים מחוברים הישר אל הבירה הנהדרת והזולה שיש לבירה הצ'כית להציע. שלא לדבר על הקזינו. יום יבוא ונספר כאן אולי סיפורי קזינו של הכדורסל האירופאי, כולל אהההההה, אהרלוס, תזכיר רגע מה אנחנו עושים פה ואיך בדיוק נכנס ומשבש את הארוע אחד אטורה מסינה? זה היה אמור להיות ערב חגיגי והיסטורי. נכון, זה משפט שאפשר וצריך לכתוב על כל גמר יורוליג - אבל גמר 2006 במיוחד. מכבי ת"א, למרות שאיבדה את שרונאס יאסיקביצ'יוס, הייתה כפסע מת'ריפיט, שלוש זכיות רצופות בגביע אירופה. הישג שרק שתי קבוצות הצליחו להגיע אליו עד אז ומאז (ריגה ב-1961-1959 ויוגופלסטיקה ב-1991-1989). אבל לאטורה מסינה היו תוכניות משלו. דו"ח הסקאוטינג של מכבי ת"א לפני הגמר מול צסק"א מוסקבה ב-2006 בפראג הוא ממש אקדח במערכה הראשונה. נכתב בו שצסק"א קבוצת הגנה מעולה; הודגש שהחבורה של אטורה מסינה מצטיינת בחטיפות עם 14 במשחק; ושהיא משחקת בקצב איטי ובשליטה. הנקודות האלו התבררו כאזהרות שהתממשו. הגמר היה תצוגת תכלית של הגנת הקבוצה שנכשלה בפיינל פור בשנתיים הקודמות, תחת דושאן איבקוביץ'. היא הגבילה את מכונת ההתקפה המשומנת של מכבי ל-69 נקודות, חטפה לא פחות מ-16 כדורים והשאירה את וויל סולומון, אנתוני פארקר, ניקולה וויצ'יץ' ושות' על מאזן לא נתפס של 8 אסיסטים לעומת 20 איבודים. מנגד, הדו"ח לא חזה הפתעה טקטית של השועל האיטלקי (דאז, כן?) על הקווים - בפתרונות ההגנתיים לא הוזכרו חילופים בהגנה, שניטרלו את הפיק אנד רול של מכבי ולא איפשרו לה לייצר יתרונות מספריים. גם האזורית, שלפי הדו"ח מסינה בקושי השתמש בה באותה עונה, הפתיעה תוך התאמה מושלמת של הרוסים לתרגילים של מכבי. בסוף, כמו שאתם בטח יודעים, שחקנים מנצחים משחקים. במקום גאון הכדורסל שאראס הגיע סולומון, רכז סקורר שלא נדבק כל העונה לסגנון של פיני גרשון, ושללכלוכים של הצוות שאימן אותו באותה עונה עליו נחשפנו בדו"ח הסקאוטינג לקראת גמר הגביע ב- 2004, כפי שסיפרנו לכם בפרק הראשון של הפרויקט. צסק"א, מנגד, הביאה את טרייג'ן לנגדון הנהדר, את דיוויד וואנטרפול החכם שדחק את הולדן הבלגניסט לעמדה שליד, ובעיקר את מתיאש סמודיס שריווח קצת את המשחק לעומת הפקק של דיקודיס ואנדרסן מהעונה הקודמת. ועם כל הכבוד לניתוחים מקצועיים, גם המימד האנושי שיחק תפקיד. זה היה הריקוד האחרון של השושלת המכביסטית, כולל תחושת מיאוס של חלק מהמעורבים מההתנהלות של גרשון, בעוד הרוסים תיקנו עם מאמן שהיה טוב יותר וחד יותר (שוב, דאז) מאיבקוביץ'. והנה הפתעה שיושבת לה ברשת כבר כמעט 20 שנה, ונראה לי שרק אני הבחנתי בה. למה? כי אני העיליתי אותה לשם. בסוף 2006, שבעה חודשים לאחר אותו גמר, פרסמתי ב-ynet כתבה שמתייחסת לדו"ח של צסק"א לקראת הגמר, כפי שהציג אותו במגזין "אסיסט" של פיב"א. הכותרת - "מסינה מציג: כך שברתי את מכבי ת"א". "כשעבדנו על המצ'אפים ההגנתיים, ראינו בוויצ'יץ' את הלב של משחק ההתקפה. לכן הצבנו עליו את סמודיש (ואת מחליפו סרגיי פאנוב), במטרה שיתקוף אותו בכל פעם שהוא מתחיל לנוע רחוק מהסל. התכוונו שוואנטרפול ייקח על עצמו את האתגר הגדול בעצירת פארקר, כשפפאלוקאס יסייע לו. לא היה לנו שחקן שיוכל להתמודד עם האתלטיות ואקספלוסיביות של מייסיאו באסטון, ובנינו על כך שתומאס ואן דן שפיגל יצליח בכך לפחות חלקית. את אלכסיי סבראסנקו הצבנו קרוב לסל, כדי שיגן שם מפני מצבים של אחד על אחד. הרעיון המרכזי היה לצמצם את הנעת הכדור של מכבי ולעצור את שטף המשחק המהיר שלה, כך שלא כל השחקנים יהיו מעורבים בהתקפה ואלו הפחות מוכשרים יתרמו פחות. "משחק המעבר היה כלי הנשק הקטלני ביותר של מכבי. הם השתמשו בפיק אנד רול בעשר השניות הראשונות של ההתקפה, כדי לפתות את ההגנה ולבלבל אותה, ואז לנצל את היתרונות של וויצ'יץ' בהיי פוסט - ראיית המשחק ויכולת המסירה. החלטנו שלא להגיב לפיק אנד רול או לנסות למנוע אותו. לא יזמנו דבר בהגנה, כשהמטרות הן לא לאפשר את המרחב הנדרש לחדירות ולהימנע מחילופים. "כשסולומון תקף באמצעות הפיק אנד רול, הסנטר שלנו נע כאילו הוא בא לעזור, הרכז נשאר צמוד לשחקן עם הכדור והפאוור פורוורד תפס עמדה כדי למנוע מסירה מהירה לעבר וויצ'יץ' בהיי פוסט. סולומון ו/או פארקר מצאו עצמם מול חומה הגנתית ובאזור צפוף, והיו חייבים לקחת זריקה קשה בעצמם. "בשניות האחרונות להתקפה, או בכל פעם שהשחקן המחזיק בכדור ניסה לחדור לסל, ביצענו חילופים בהגנה ומשכנו את מכבי לצדדים. ההתקפה שלהם התבססה על משחק מסירות בין כל השחקנים, ואנחנו ניסינו לגרור אותם למשחק של אחד על אחד, המבוסס על פעולות אינדיבידואליות. הפרענו לוויצ'יץ' ובאסטון בלואו פוסט ומנענו מהם את אפשרויות המסירה. "בחירה נוספת, שהתבררה כחשובה, הייתה השימוש בהגנה אזורית בכדורי החוץ ולאחר זריקות העונשין. למרות שהיו למכבי שחקנים בעלי יכולת מסירה וקליעה מצוינת, הרגשנו שהאפשרויות שלהם מול האזורית מוגבלות יחסית. במהלך המשחק התברר שצדקנו, ובדקות האחרונות של המחצית השתמשנו רק באזורית. זו הייתה נקודת מפתח, כי בשלב הזה הבינו במכבי שהמשחק הזה הולך קשה יותר משהם העריכו מלכתחילה, ושהם עלולים להפסיד. "למרות שמכבי הייתה קודם כל קבוצה של התקפה, שיטות ההגנה שלה גרמו לנו לבעיות שלא נתקלנו בהן בעבר. חילופי השמירות שלה יצרו מצבים של מיס מץ'. במקום לשלוח את הסנטר שלנו פנימה, מול שומר נמוך, העדפנו להשאיר את הכדור בידיים של הגארד, כשעליו שומר אחד הגבוהים של מכבי. זה פתח את המשחק ואיפשר לנו להגיע למצבים מצוינים של אחד על אחד, ללא סכנת הסתבכות. את סולומון ודריק שארפ תקפנו בלואו פוסט, באמצעות וואנטרפולופפאלוקאס, החזקים וגבוהים מהם בהרבה. "סמודיש, ששיחק ב-2004 בבולוניה והובס בידי מכבי בגמר בת"א ב-44 הפרש, סיפר לנו על הקהל הישראלי. כדי למנוע את המומנטום והדחיפה של 9,000 האוהדים בפראג, החלטנו לשלוט בקצב ולשחק לאט אחרי כל סל של מכבי. במצבים האלה, עדיף היה לנו לבלות כמה שיותר זמן בהתקפה ולגרום למכבי לשמור לאורך כל 24 השניות, ובכך עצרנו את התנופה שלהם. הודות למשחק הקבוצתי ולמפתחות שהצגנו, תוכנית המשחק עבדה היטב ויצאנו מפראג כשגביע אירופה בידינו. המטרה הושגה". כמה דברים, ברשותכם. קודם כל, יחסית לאחד שכבר נאבק בשאריות זכרונו, אני זוכר היטב את המחשבות שלי לפני גמר 2006. תהיתי, ביני לבין עצמי, איך תצליח הגנת הבוא-נראה-משהו-אחד-ואז-נלך-למשהו-אחר תעבוד מול הגרסה המסוימת הזאת של הרוסים בכלל ושל פפאלוקאס בפרט. כלומר איך מסדרים הגנת בוא נגרום להם לחשוב (מול מסינה, כן?) מול גאון יווני שחושב מהר ולא מכיר זוויות, כי אצלו זה קודם כל צפון-דרום. וכן, הגמר הזה התחיל 0-7 צהוב. וכן, אלו היו הדקות היחידות שבו שלטו הצהובים על הנעשה בפרקט. תזכורת - קליק אחד על הסרטון ינגן את הקטע הרלוונטי. בשביל לצפות בשנית העבירו את הסרטון לנקודת הזמן המצוינת בסיום הפיסקה. נתחיל דווקא בסוף, ונתכתב עם הדברים שמכבי תל אביב סימנה כמטרה (ועמדה בזה לא רע בכלל, כן?). אחרי שלשה של סולומון שעשתה פלוס 2 לקבוצה שלו, כשהשעון הגדול הראה כ-6 דקות טו גו, ההגנה של מכבי תל אביב בכלל וסולומון בפרט (ו-וויצי'ץ'?) שכחו שקודם כל צריכים לנעול וללכת על הגב של פלא הקליעה לנגדון. הנה, כאן ההנחיה. והנה, כאן הטעות והשלשה. (4:15) עוברים הלאה. עכשיו סייד פיקנרול של הרוסים, שאחריו קופץ החוצה ברמת הפיקנפופ סמודיס המכונה שמודיס. ואנתוני פארקר החכם מגיע אליו ברוטציה, בדיוק כמו שנתבקש ממש כאן. העניין הוא שהסעיף הזה מבקש לא רק לצאת עם הגבוהים שיכולים לקלוע ולא רק ללכת על רוטציה מלאה עליהם, אלא התעקש ודיבר על להישאר צמוד אליהם. ופארקר אמנם יצא אל הסלובני והתסרוקת, אבל אכל את ההטעיה, עזב אותו לרגע ואכל טריצה בתוך פרצוף. (4:22) ממשיכים הלאה. מכבי תל אביב ידעה מראש, והדו"ח הזה מתמקד בסוגיה זו מספר פעמים, שבצסק"א צריכים לדעת ממי מרמים וממי ממש לא. בפוסט פורטם של המשחק הזה, הם פספסו רק עם פפאלוקאס, גיבור הסקאוטינג גם של העונה שלפני, שדפק שתי שלשות כואבות, כשאת השניה ליווה בתנועת הידיים המפורסמת של ג'ורדן מהגמר מול פורטלנד. אגב, זאת התנועה של ג'ורדן. וזאת התנועה של פפאלוקאס. (3:39) הקיצר, למרות עניין היווני, הדגש הוא ברור לגמרי. אם זה לא לנגדון, פאנוב או סמודיס המכונה שמודיס, לצופף בכל הכוח את הצבע ולאתגר את האחרים. ובכן, כך קרה גם הפעם. והכל היה נכון. גם שוואנטרפול, בשתיים הכי ארוך שתוכלו לדמיין, קילקל רק פעם אחת את התכניות. פעם אחת יותר מדי. (4:39) ואחרי שאמרנו והראנו את כל זה, בסוף העניין היה ההתקפה הצהובה ששותקה. כשאני קורא מתוך הטקסט של אהרל'ה על הטיפולים ההגנתיים של מסינה בכלל ועל ההכוונה לצדדים בפרט, כשהכל כולל הכל נועד כדי לשבש את הכדורסל ההתקפי המתואם והספקטקולרי לעיתים שלה, זה לוקח אותי אחורה לפיינלפור אחר ולמאמן (יותר) גדול אחר. במאי 2002 פגשה מכבי תל אביב בפיינלפור אשר בבולוניה את פנתינאיקוס הבינונית והזקנה למדי (כלומר, זאת ששיחק בה מידלטון) של קואץ' אוברדוביץ'. שהעביר במשחק הזה קליניקה לדיוויד בלאט, בין היתר, באמצעות הגנת טופ סייד אגרסיבית, גם בהיעדר פיקנרול בצד, באופן שכפה את הפארקרים ומקדונלדים של העולם לכדרר לכיוון קו האורך במקום להגיע לאזורים הרצויים מבחינתם. שם זה שובש לגמרי, באימפריה שעמדה לפני פירוק וסיום. 14 שנים מאוחר יותר, זה עבד שוב מול אימפריה שעמדה לפני פירוק וסיום. שלוש נקודות קטנות לקינוח: האיש שחיבר את אותו דו"ח הסקאוטינג, דן שמיר, ישתף פעולה בהמשך הדרך עם מסינה בצסק"א ובמילאנו, ויהפוך לחברו הטוב; שני שחקני חמישיה משתי הקבוצות יהפכו לג'נרל מנג'רים - וויצ'יץ' במכבי, ולנגדון בדטרויט, שהפכה לקבוצה הכי טובה במזרח ב-NBA. על הקדנציה של ניקולה בצהוב - נאמר ונכתב כבר הכל; ולמרות שהמשחק השתנה ב-20 השנים שחלפו, התרגיל המרכזי של מכבי בגמר, חסימה של גארד לגבוה שנע לחסום (פיק אנד רול) לגארד אחר שמחזיק בכדור (Ram screen) הוא היום התרגיל המרכזי של הפועל ירושלים. החוט המקשר? אולי ג'נרל מנג'ר שלישי שהיה שם, שמיר. מכבי ת"א, כאמור, נעצרה על 69 נקודות - שיא שלילי שלה באותה עונה - דווקא בגמר. וויצ'יץ' ובאסטון סגרו את הערב על 2 מ-13 מהשדה. פארקר נתקע על מדד חד-ספרתי (9) ולא הגיע לקו העונשין אפילו פעם אחת. סולומון אמנם קלע 20 נקודות, אך גם הוא לא ביקר על הקו, וסיים עם 2 אסיסטים ו-5 איבודים ב-35 דקות. ובסוף, המדדיסט הכי גבוה באלופה היוצאת היה ג'יימי ארנולד (20 ב-17 דקות). זה, כנראה, אומר הכל. האמת? בהמשך לכל מה שכתבנו, הדגמנו וניתחנו כאן: אם יש לנו המלצה אחת עבורכם הקשורה בדו"חות ההיסטוריים האלו ובקבוצות ההיסטוריות הללו, היא שתלכו ליוטיוב או ליורוליג טי.וי או וואטאבר, תאתרו את המשחקים ופשוט תצפו. הכדורסל אמנם השתנה, באופן שיכול לגרום לכם לראות דברים אחרת, אבל החוויה נשארת עוצמתית ומיוחדת. למי שרואה בפעם המיליון. לפי שיראה בפעם הראשונה. איזה כיף זה הכדורסל הזה, אה? עד כאן הפרק השלישי. בקרוב הפרק הבא. שיהיה לנו טוב.

אוקיי אוקיי. אז כדורסל משלנו אין עכשיו, אבל יורוליג הערב דווקא כן. הערב לא תשחק מכבי תל אביב (כי מלחמה) וגם לא צסק"א (כי, להבדיל וכו וגו ודו, מלחמה). לרגע האין ארוע, אנחנו משיקים בפניכם כרגע את פרק ב' בסדרת בלי סודות - שבה אנחנו חושפים דו"חות סקאוטינג מהעבר. הנה, כאן היה הפרק הראשון. ועכשיו, בגלל שאין משחק, נחשוף דו"ח למשחק שמעולם לא נערך. משחק הגמר שאמור היה להתרחש ולהתקיים בסוף עונת היורוליג 2004/05, במוסקבה האביבית. הקליקו על הדו"ח כדי לצפות בו ולדפדף המשחקים המלאים ממתינים לכם בסוף הטור וכן, כמו בפעם הקודמת, גם הדו"ח הזה באנגלית. כי, אתם יודעים. מי שזקוק לתרגום, שיפנה בבקשה לאהרלוס. הוא אוהב לתרגם. הקיצר, אנחנו חוזרים בזמן אל השמונה במאי, 2005, שבו אמורה הייתה צסק"א הגדולה לארח את מכבי תל אביב הגדולה, לגמר הגדול. זהו. אהרלוס, תן לנו בבקשה רקע. תכניס אותנו לארוע. אחרי נס ז'לגיריס, שהפך אותה ברגע אחד מקבוצה שקרסה תחת הלחץ ולאלופה דורסנית ומפוארת, מכבי ת"א השתחררה. את גמר היורוליג הביתי היא ניצחה ב-44 הפרש, ובעונה שאחרי המשיכה לקמפיין קליל ומרשים שבו שיחקה את הכדורסל הטוב בתולדותיה: סיימה ראשונה בשני שלבי הבתים, ניצחה ב-27 הפרש בקובנה, וב-50 את פזארו, וב-25 את ברצלונה, והגיעה לפיינל פור אחרי שלושה חודשים ושמונה משחקים ללא הפסד. הייתה רק בעיה אחת: קבוצה אחרת, שהרשימה לא פחות, וגם אירחה את אירוע הגמר. במשך שנה שלמה חיכתה אירופה לגמר האמיתי. למפגש בין האלופה המפוארת לזו שאמורה להחליף אותה. בין שתי הקבוצות שדרסו את אירופה: מכבי של פיני גרשון, עם ה-MVP הטרי של היורוליג אנתוני פארקר, לצד שרונאס יאסיקביצ'יוס וניקולה וויצ'יץ' שנבחרו לחמישיית העונה, מול צסק"א מוסקבה של תיאו פפאלוקאס, מרקוס בראון, דייויד אנדרסן ודושאן איבקוביץ' המנוח. לרוסים היה הסגל העשיר באירופה, והתוצאות דיברו בעד עצמן - 21 ניצחונות ב-22 משחקים, עם 0:14 בשלב הראשון, 1:5 בטופ 16 ו-0:2 בפלייאוף. כן, רק משחק אחד הם הפסידו לאורך כל העונה, בבית לבארסה של סקס-דרוגה-דיאן-בודירוגה. איזו נוסטלגיה. קודם כל, לדושקו איבנוביץ', אז מאמן טאו ויטוריה, שהייתה השם השגור של מועדון באסקוניה, היה שיער על הראש, בלי זנב סוס. שנית, יכולנו לספר לעצמנו אגדות על קבוצות כדורסל, להאדיר אותן ולספר עליהן מעשיות. אחרי ההפסד למכבי ת"א בחצי הגמר ב-2004, ובחסות השיטה המוזרה בדיעבד של המפעל דאז - בית ראשון שמצטלב עם בית שני, כשלא כל הקבוצות מתמודדות זו מול זו - אפשר היה להאמין שהפעם המעצמה של איבקוביץ' המאיים לא תשמוט את הגביע, בטח כשהגמר מתקיים במוסקבה ולא ביד אליהו. מכבי גם הייתה בעונה הראשונה ללא דיוויד בלאט כעוזר, עם יעקב ג'ינו שהתפייד במהלך העונה לטובת דן שמיר הצעיר שתפס פיקוד. שמיר עוד לא נודע אז בתור "הלפטופ", אבל כמו כל עוזר מאמן שמכבד את עצמו - במסגרת ההכנה לפיינל פור הוא נדרש ללמוד עד דק כל אחת משלוש היריבות הפוטנציאליות. זו שתחכה בחצי הגמר (פנאתינייקוס), וזו שעשויה להגיע לגמר (צסק"א או טאו. די נו, מה טאו?). קדימה. זמן לצלול את הדו"ח. קודם כל, מעניין בואכה מצחיק לראות בעמוד הראשון את קטגוריית הנתונים הסטטיסטיים של צסק"א בהפסדים. כי כאמור, היא הפסידה רק פעם אחת, ולכן נתון הנקודות שלה במרכז העמוד הראשון (68 נק' בהפסדים) הוא קצת תלוש. כלומר, לא באמת תלוש, כפי שתוכיח הקבוצה שמייצגת את הבאסקים והחצוצרות שלהם ביציע. בכל מקרה, כשאנחנו צוללים אל עבר התכונות ההתקפיות וההגנות שמייצגות ומשקפות אל הקבוצה, על פי מכבי, אפשר להתרשם ממידת המפלצתיות שהיא שידרה. מעבר לסייז שאיבקוביץ' ידע לזרוק על הפרקט כמעט בכל עמדה, דובר בקבוצה קשוחה במיוחד, שלוחצת כשיטה (ברמת אישית על כל המגרש) ומכאיבה. שמונעת מסירות פנימה ממי שמעז לעשות כן מול כל הגדולים והמאיימים שלה. ובהתקפה, אחרי שכל הרעיונות שנועדו לשחק כדורסל של עוצמה פיזית פנימה עולים בתוהו, שזה הדבר הכי שיטתי ב"שיטה" הזאת, יש גארדים סופר מוכשרים וחכמים שיודעים לעשות נקודות מכלום. כי הנה הולדן והנה בראון והנה פפאלוקאס, שיכולים לייצר מסייד או היי פיקנ'רול או אחרי מהלך שוטרס פליי, שלימים יקרא (וכבר אז, האמת) תרגיל הפלופי. הירש, תן לנו במגרעות. דו"ח הסקאוטינג על המשחק שלא שוחק בגמר הפוטנציאלי מזכיר גם את הפגמים שבכל זאת היו לקבוצה הרוסית: הולדן "פרוע", אנדרסן "נוטה לתסכולים", גריינג'ר "לא מוסר בחדירה" והקבוצה כולה "לא יורדת להגנה". מעל הכל, צסק"א לא הצליחה לייצר בשנים של איבקוביץ' התקפה של קבוצה אלופה - היא הייתה שריד לכדורסל שמרני שבו האופציה הראשונה הייתה מסירה פנימה והספייסינג מזעזע למדי. הולדן ובראון ידעו לייצר, אנדרסן ודיקודיס ידעו לסיים בצבע, אבל רק תיאו פפאלוקאס שעלה מהספסל ידע לחבר את החבורה הזאת למשהו עם סוג של שטף התקפי. המיתוס היה הרבה יותר מפחיד מהמציאות. וכל הפגעים הללו באו לידי ביטוי בחצי הגמר המפתיע. קצת כמו מה שקרה למכבי במשחק ההוא מול ז'לגיריס קובנה, עד לשלשה המטורפת של דריק שארפ, צסק"א פשוט לא עמדה בלחץ. הפיינל פור התקיים בעיר שלה, אבל לא באולם הביתי הקבוע, אלא במין ארנה עצומה שכוסתה וילונות כדי למלא את החלל שנפער בה. ביציעים היה בכלל רוב צהוב, ונראה שהקהל הרוסי היה די אדיש למתרחש. וקשה היה להישאר אדיש לזה: סוללת הכוכבים הבלתי נגמרת הזו סיימה את חצי הגמר עם 8 מ-30 לשלוש, שזה אפילו נתון מצוין, לעומת 10 מ-28 מהעונשין. 35%. במאני טיים של החיים. ארווידאס מאציאוסקאס צלף 23 לבאסקים, ומנגד קלע הולדן 20 - עם 18 זריקות מהשדה ואסיסט בודד ב-35 דקות מעמדת הרכז. מה שאני אקח מהקהל של הרוסים בפיינל פור 2005 זה את החבורה הלא גדולה של האנשים הממש גדולים, שיכורים ונטולי החולצה שישבו/ כרעו/ עמדו ביציע וביצעו תנועות חתירה, כאילו הם נוטלים חלק ב BOAT RACE המסורתי בין אוקספורד לקיימברידג'. ולגבי הכדורסל, יש תמיד סקרנות בקרב עכברי הכדורסל ביחס לאלמנטים המשבשים בהם נוקטים מאמנים כדי להצר צעדיה של היריבה. החלום הוא תמיד להתכנס למושגים גדולים ואלמנטים מורכבים. בסוף, גם ברמת הדו"ח הזה, הפתרון נעוץ בעיקר ברמת הדיוק של הדברים הקטנים. הנה כמה דוגמאות קטנות: הגנתית, להכריח את הולדן ימינה כדי א. לגרום לו להתפרע. ב. אל תוך מלכודת העזרה; להכריח את בראון האיום שמאלה וכמה שיותר פנימה, כדי להימלט מאימת הקליעה; ג. להפוך את הפאפא לקלע. שזה דרך נחמדה מאוד להגיד באמריקאית שתנו לו לזרוק, באמא. התקפית, יש כאן גם את המובן מאליו: לערב כמה שיותר את הרגליים הכבדות של סברסנקו, פאנוב, אנדרסן במהלכי פיקנרול. לנצח במשחק הקצב/ טמפו. לזהות ולהתקיף את האזורית. באמת של החיים, דושקו לא באמת היה צריך את הדברים האלו כדי לעשות את מה שהקבוצה שלו עושה. ולמשך 40 דקות מופלאות שלה בחצי הגמר, היא באמת ניצחה כמעט בכל קרב טקטי את היריבה שלה. היא היצרה צעדיה בצד אחד של המגרש, היא שיחקה על חולשותיה בצד השני. היא עשתה שכל, בכדורסל שעושה שכל. בדיעבד 1: טאו הייתה מוכשרת יותר, עם שחקני NBA משמעותיים לעתיד כלואיס סקולה, טיאגו ספליטר הילד, פאבלו פריג'יוני ומאצ'אס העצום, שרק פציעה מנעה ממנו קריירה גדולה. בדיעבד 2: עם שאראס, וויצ'יץ' ופארקר, בתוספת ניצוץ הגאונות של גרשון, מכבי הייתה רמה אחת מעל היורוליג. כמו שדרסה את ויטוריה, גם בגמר שלא התקיים מול הרוסים היא הייתה מנצחת. אז מכבי הגיעה למוסקבה, קירקעה את ז'ליקו אוברדוביץ' ופאו, וכבר החלה לחשוב על צסק"א. התוכניות השתבשו כעבור שעתיים, כשהתבררה ההפתעה המרעישה בחצי הגמר השני. מאותו רגע ועד העלייה לפרקט בגמר, נשמעה מילה אחת הלוך ושוב, חזור והלוך. "יוגופלסטיקה". הצהובים היו מוכי טראומה ממה שקרה ב-1989, כשהחבורה היוגוסלבית הצעירה הדהימה את ברצלונה המפחידה והיו בטוחים שהגביע בכיסם. הפעם, הם הבטיחו, יגיעו אחרת לקרב על התואר מול הסינדרלה. הבטיחו, וקיימו. עד כאן טור מספר 2 של בלי סודות. חושפים לכם דו"חות הצגה, לא? נשמח להערות, רמיזות, טרוניות וכל היופי הזה. למאמנים ושחקנים שכאן, תהיו נחמדים ושלחו לנו את הדו"חות ההיסטוריים שלכם, כדי שנכסה אותם כמו שצריך וניתן להם הסברים מלומדים שיוציאו אותנו (ואתכם) גדולים בדיעבד. וזהו, שנדבר בעיקר על משחקים שכן התקיימו. ועל משחקים שכן יתקיימו. בקרוב. אמן. שמרו על עצמכם. שיהיה לנו טוב.

במשך שנים חוזרת אותה טענה: היורוליג אולי פחות נוצצת ופחות עשירה בכוכבים, אבל היא ליגה תחרותית יותר. אבל האם הנתונים באמת תומכים בתחושה הזו? התשובה תלויה בעיקר בהגדרה של המילה "תחרות". אם מודדים תחרות לפי קשיחות המשחק, מורכבות טקטית או קושי לקלוע, רבים יטענו שהיורוליג אכן מציגה כדורסל תחרותי יותר. אבל אם מודדים תחרות בצורה סטטיסטית ופשוטה יותר – לפי הפרשי נקודות במשחקים – התמונה מורכבת הרבה יותר. הנתונים של השנים האחרונות מצביעים על מגמה מעניינת: ממוצע ההפרשים ביורוליג כמעט ואינו משתנה, אך מספר המשחקים הצמודים דווקא הולך ויורד. דווקא במשחקים שלהם צמוד. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל למה רבים חושבים שהיורוליג תחרותית יותר אין ויכוח שאיכות השחקנים ב NBA גבוהה משמעותית מכל ליגה אחרת בעולם. גם ביורוליג, שנחשבת בצדק לליגה השנייה בטיבה, הפער בכישרון עדיין גדול מאוד. אבל בעיני אוהדים רבים תחרות אינה נמדדת רק לפי איכות שחקנים. הפערים בין הקבוצות ביורוליג קטנים יותר. אפילו קבוצת תחתית כמו וילרבאן יכולה, בערב נתון, להפתיע מועמדת לאליפות. לעומת זאת ב NBA כמעט אף אחד לא מצפה שקבוצות כמו הוויזרדס, הנטס, הפייסרס, הג׳אז, הפליקנס או הקינגס ינצחו את מובילות הליגה. במקרים מסוימים קבוצות אף מעדיפות להפסיד כדי לשפר את מיקומן בדראפט. התופעה הזו, המכונה טנקינג, אינה קיימת ביורוליג. גם מבנה העונה משפיע על התחושה. ביורוליג כל קבוצה משחקת 38 משחקים בעונה הסדירה, לעומת 82 ב-NBA. המשמעות היא שכל משחק משפיע יותר על המאבק על הפלייאוף. היורוליג אף אימצה את הסיסמה: Every Game Matters. קל יותר לקלוע ב-NBA. זה לוקה אמר. (תמונת AI) בנוסף, ב-NBA קיימת תופעה נוספת שמשפיעה על התחרותיות – ניהול עומסים. קבוצות רבות מגבילות את דקות המשחק של כוכביהן כדי לשמור אותם לשלבי ההכרעה של העונה. המאמן הסרבי האגדי ז'ליקו אוברדוביץ' אמר בעבר כי היורוליג היא "אחת התחרויות הקשות בכדורסל", בין היתר משום שכל משחק בה קריטי. גם סגנון המשחק תורם לתחושת התחרותיות. המשחקים ביורוליג קצרים יותר – 40 דקות לעומת 48 ב-NBA – והקצב לרוב איטי וטקטי יותר. בנוסף, חוק שלוש השניות בהגנה ב NBA יוצר הגנות פתוחות יותר. באירופה ההגנות צפופות יותר וההכנה הטקטית למשחקים עמוקה יותר. לוקה דונצ'יץ', ששיחק בריאל מדריד לפני שעבר ל NBA, ניסח זאת היטב כאשר אמר: "קל יותר לקלוע ב NBA מאשר באירופה". אבל המספרים מספרים סיפור מעט אחר כאשר בוחנים את הנתונים, ההבדל בין הליגות קטן מכפי שנדמה. ממוצע הפרש הנקודות ב NBA נע בשנים האחרונות סביב 11 עד 12 נקודות למשחק. כ-60 אחוז מהמשחקים מסתיימים בהפרש דו ספרתי, וכ-11 אחוז בלבד מסתיימים בפוזשן אחד. ביורוליג התמונה מעט שונה. מצד אחד, ממוצע ההפרש כמעט זהה. מצד שני, שיעור המשחקים הצמודים הולך ויורד. המשמעות ברורה: כמעט מחצית ממשחקי היורוליג מסתיימים בהפרש דו ספרתי, בעוד שמספר המשחקים הצמודים דווקא יורד. במילים פשוטות יותר: בכל מחזור יורוליג, כחמישה מתוך עשרה משחקים אינם צמודים כלל. הנתונים נעשים אפילו חדים יותר מאז מחזור 20 של העונה. בתקופה הזו רק כ-12 אחוז מהמשחקים הסתיימו בהפרש של שלוש נקודות או פחות, בעוד כמעט מחציתם הסתיימו בהפרש דו ספרתי. למה זה קורה יש כמה הסברים אפשריים למגמה הזו. אחד המרכזיים הוא הרחבת הליגה. היורוליג גדלה ל 20 קבוצות, והעונה הסדירה כוללת 38 משחקים במקום 34 בעבר. התוצאה היא יותר מחזורים כפולים, יותר עומס משחקים ויותר נסיעות – במיוחד לאחר הצטרפות קבוצות מרוחקות יותר כמו דובאי. אמנם ב-NBA יש 82 משחקים בעונה הסדירה, אך קבוצות יורוליג משחקות במקביל גם בליגות המקומיות ובמפעלים נוספים. בפועל רבות מהן מגיעות למספר משחקים דומה ואף גבוה יותר. בנוסף, הנסיעות ביורוליג מורכבות יותר משום שהן כוללות מעבר בין מדינות רבות. כל אלה עשויים להשפיע על רמת התחרות במשחקים עצמם. ומה יקרה אם הליגה תמשיך להתרחב היורוליג כבר בוחנת אפשרות להרחיב את הליגה ל 24 קבוצות בעתיד הקרוב. אם המגמות הנוכחיות יימשכו, הרחבה כזו עלולה דווקא לפגוע בטענה המרכזית שמלווה את המפעל במשך שנים – שהיורוליג היא הליגה התחרותית ביותר בכדורסל העולמי. ואולי, בסופו של דבר, גם הסיסמה Every Game Matters תעמוד למבחן. טוד וורניק היה בין בכירי ומובילי שופטי כדורסל בליגה ישראלית במשך 25 שנה וגם שפט ברמות הגבוהות ביותר של הכדורסל האירופאי, כולל פיב״א והיורוליג, במשך 20 שנה. לאחר פרישתו משיפוט פעיל, וורניק כיהן כמעט שני עשורים כיועץ, מדריך, מבקר ומנהל שופטים באיגוד הכדורסל, פיב״א ומחלקת שיפוט ביורוליג. היום הוא בעל טור ויועץ בנושאי שיפוט באתר האירופאי, באסקטניוז. וורניק נולד בארה״ב ועלה ארצה ב-1979. הוא הביא אתו הרגלים ונורמות שיפוט שהשפיעו רבות על דורות של שופטים בארץ ובחו״ל.