הסלטיקס צריכים את טייטום. מה צריך ג'יילן בראון?

ג'ייסון טייטום בא ל-NBA בזמן. החזרה הסנסציונית של כוכב הסלטיקס 10 חודשים בלבד אחרי שקרע את גיד אכילס היא לא רק מהירה באופן כמעט לא סביר, אלא מעניקה לליגה סיפור חיובי בתקופה שעל סדר היום עולים בעיקר נראטיבים שליליים: שליש ליגה עושה טנקינג, משפט ההימורים של צ'ונסי בילאפס וטרי רוזייר מקבל כותרות ראשיות באתרי הספורט, לוקה דונצ'יץ', לברון ג'יימס והלייקרס מקרטעים והמכללות גונבות את אור הזרקורים, כפי שקורה מדי חודש מרץ. קאמבק של חבר קבוע באחת מחמישיות העונה, שהופך באופן אוטומטי קבוצה עם מסורת מפוארת למועמדת לאליפות, הוא בדיוק מה שהרופא רשם.

מכיוון שכל משחק קבוצתי בארצות הברית משוחק ומסוקר תוך הדגשה של האינדיווידואל, במיוחד הכוכב, האירוע כולל גם אלמנטים של אופרת סבון. לאורך כל עונותיהם המשותפות של ג'ייסון טייטום וג'יילן בראון שרר ביניהם מתח מתחת לפני השטח, שבא לידי ביטוי בעיקר בשיח תקשורתי. שניהם דומים למדי בתכונות - מספרי 2-3, גבוהים יחסית, עם יכולות קליעה ויצירה. בעונות שבהם הסלטיקס נכשלו על קו הגמר, ריחפה מעליהם השאלה אם לא כדאי להחליף אחד מהם בשחקן עם תכונות שלא חופפות לאלו של הכוכב השני - למשל קלעי חוץ, שיחיה מהיצירה של בראון או טייטום.

טייטום, הצעיר מבין השניים, נחשב תמיד הבכיר יותר, הכשרוני יותר, המגוון יותר. במקרה של בראון תמיד יימצא מי שיעלה לרשת קליפ מזלזל על שליטה מפוקפקת ביד שמאל, למשל. למרות שבראון זכה בתואר MVP בסדרת הגמר שבה זכו הסלטיקס באליפות מול דאלאס ב-2024, טייטום ייצג את ארצות הברית בנבחרת האולימפית, יחד עם ג'רו הולידיי. כשקוואי לאונרד נופה, הוזמן במקומו שחקן סלטיקס שלישי, דריק וייט. בראון נשאר בחוץ. טייטום הוא גם האיש בעל התדמית המצוחצחת מבין השניים. בראון, לעומת זאת, נוטה ליפול לבורות תקשורתיים, החל מוויכוח עם המשטרה על מסיבה שלו שפוזרה בבוורלי הילס, דרך צבע שיער שנועד להסתיר קרחת ונמרח על שחקני היריבה ועד להתנגחות בחברת נייקי, שלטענתו סירובו לחתום איתה על חוזה עלה לו במקום בנבחרת האולימפית.

https://www.youtube.com/shorts/aRaW6NK_rP8

טוב, מעכשיו מדברים רק על כדורסל. כמעט. הנקודה המעניינת באמת בחזרה של טייטום היא ש-62 המשחקים הראשונים של עונת 2025/6 מוכיחים לכאורה שאפשר להסתדר רק איתו. הסלטיקס היו אמורים להעביר עונה פיננסית בלוטרי או בשולי הפלייאוף, אחרי שנפטרו בקיץ מג'רו הולידיי וקריסטפאס פורזינגיס כדי להימלט מהסקנד אפרון המאיים (חריגה מתקרת השכר שמייצרת מגבלות חמורות על הגמישות של הקבוצות בסגל ובדראפט). בראון נותר עם שני שחקנים בכירים לצדו, דריק וייט ופייטון פריצ'רד, ועם כיתה אלמונית - שמות כמו נמיאש קייטה, ביילור שיירמן, הרוקי הוגו גונזלס, לוק גארזה - שמאכלסת את שאר הסגל. אפילו אנפרני סיימונס, שהיה לא רע בכלל, נשלח בטרייד לשיקגו, וניקולה ווצ'ביץ', שעשה את הדרך ההפוכה, עוד לא הצליח להותיר חותם במשחקים בירוק לפני שנפצע הלילה.

בהרכב הזה, בראון נותן מספרים של MVP, עם 28.8, 7.2 ריבאונדים ו-5.1 אסיסטים. הוא אופציית האחד על אחד הכמעט יחידה של בוסטון - מה שבא לידי ביטוי ב-usage השני בליגה אחרי לוקה דונצ'יץ' - וזה עובד. לפני הניצחון הלילה על דאלאס 100-120, עם טייטום, הסלטיקס היו במקום השני במזרח, במאזן פנטסטי של 21:41. מעבר להתעלות של בראון, העונה הזאת היא מאסטרפיס של המאמן ג'ו מאזולה. ברמה הטקטית, הוא האט את קצב המשחק (הסלטיקס מדורגים אחרונים בליגה ב-pace), שיחק התקפה כמעט אירופאית במשמעת שלה, תוך בהקפדה לסמן תרגיל כמעט בכל פוזשן, ושמר על ריבוי הזריקות משלוש (מקום שני בליגה עם 42.5) המאפיין הקבוע שלו.

גם הסטטיסטיקות המתקדמות מעידות על איכות העבודה של מאזולה - מקום שני באופנסיב רייטינג ושישי בדיפנסיב רייטינג. מעל הכל, הסלטיקס נחשבים לקבוצה ש"לא מנצחת את עצמה" - כלומר לא נותנת ליריבה כדורים מיותרים: הם במקום החמישי בליגה בריבאונדים בהתקפה, עם 12.9, ובמקום האחרון בליגה באיבודי כדור, עם 12.9 איבודים. במילים אחרות, מאזולה דואג שלקבוצה שלו יהיו כמעט תמיד יותר כדורים, קרי יותר הזדמנויות לנצח.

להצלחה של בראון לבד חייבים להוסיף כוכבית, בדמות קטגוריה סטטיסטית שלא מחבבת אותו באופן כמעט קבוע: לפי אתר קלינינג דה גלאס, בראון אחרון בסלטיקס במדד האון-אוף - כלומר תוצאת המשחק כשהוא על הפרקט. באופן מוזר, המדד שלו הוא 10- (ל-100 פוזשנס). למספר הזה כמה הסברים, החל מדקות לא מעטות עם החמישיה השנייה ועד להגנה בינונית, אבל השיח סביבו רק חיזק את תחושת הרדיפה הקלה שאופפת את בראון. "חשתי שהקרבתי לאורך השנים כדי שנהיה קבוצה ברמת אליפות. עכשיו אנחנו רואים את זה. למה הייתי מסוגל, ומה הקרבתי", אמר לאחרונה.  "המאזן שלנו לא נופל כמעט מהקבוצה של העונה שעברה, וזה בלי 4-5 שחקני מפתח שעזבו". לפני שתשלפו את הממחטות, כדאי לזכור שלדברים אחראי שחקן שהחוזה שלו עומד על למעלה מ-300 מיליון דולר. ועדיין, זה לא מנע מגאונים דוגמת הפרשן לענייני כל סטיבן איי סמית לטעון שעכשיו תורו של טייטום "להקריב".

מהמשחק מול דאלאס עולה שאין לטייטום כוונה כזאת. הוא סיים עם 15 נקודות, 12 ריבאונדים ו-7 אסיסטים, אבל זרק לסל לא פחות מ-16 פעמים (וקלע 6). בראון היה זה שנאלץ להקריב, לפחות הפעם, עם 24 נקודות ב-17 זריקות בלבד - לעומת ממוצע עונתי של 22.1 זריקות. טייטום מסר כבר ברבע הראשון אסיסט לבראון בתרגיל מסודר של חסימה בוויקסייד לאחרון, שהסתיים בשלשה. בראון ניסה להחזיר במסירה להאלי הופ של טייטום בהתקפה מתפרצת של 2 על 1, שהסתיימה בהחטאה. באופן כללי, טייטום היה חלוד מאוד, כצפוי. הוא התחיל בסדרה לא נעימה של החטאות מג'אמפים קצרים וארוכים, כולל איירבול ואפילו החטאת דאנק חופשי לחלוטין. הסל הראשון שלו היה בפולו דאנק, 1:15 לסיום המחצית. מיד לאחר מכן סימנה שלשה מהפינה שהכישרון לא הלך לשום מקום.

ברמה הסגנונית, ניכר היה שמאזולה ובוסטון ככלל מנסים לרוץ יותר. פחות תרגילים מסודרים, יותר מצבים של 5 פתוח במעבר ופיק אנד רול של טייטום ובראון מהטופ אוף דה קי, או לחילופין פלר סקרין (חסימה ללא הכדור לכיוון הצד החלש) לאחד משני הכוכבים. הקצב צפוי לעלות, אך לא באופן דרמטי - גם בעונה שעברה, בהרכב החזק, הסלטיקס היו במקום ה-29 בליגה בקצב.

אחרי שהתקשו לאורך חלקים ארוכים מהמשחק, הסלטיקס השתלטו על העסק בשלהי הרבע השלישי, מול קבוצה שעסוקה בטנקינג ובטיפוח היכולות של קופר פלאג כרכז. השבוע הבא, לעומת זאת, מזמן לסלטיקס ולטייטום שלושה מבחנים משמעותיים - מול קליבלנד המשתפרת, יריבה ישירה על המקום השני במזרח, ואז מפגשים עם שתי הקבוצות הטובות במערב - אוקלהומה סיטי וסן אנטוניו. אחרי המשחקים האלה אפשר יהיה לספק מסקנות חותכות יותר על החיבור של טייטום ובראון, ועל הלחמת כוכב על לסגל שעבד מצוין בלעדיו. דבר אחד ברור: מי שמחזיר שחקן פחות משנה אחרי פציעת הכדורסל הכי חמורה, מאמין שהוא יכול לגבור על כל אחת מהקבוצות האלו גם בפלייאוף - ולקחת אליפות.

לאתר ה-NBA של אודי הירש