אוקיי אוקיי. אז כדורסל משלנו אין עכשיו, אבל יורוליג הערב דווקא כן. הערב לא תשחק מכבי תל אביב (כי מלחמה) וגם לא צסק"א (כי, להבדיל וכו וגו ודו, מלחמה). לרגע האין ארוע, אנחנו משיקים בפניכם כרגע את פרק ב' בסדרת בלי סודות - שבה אנחנו חושפים דו"חות סקאוטינג מהעבר. הנה, כאן היה הפרק הראשון. ועכשיו, בגלל שאין משחק, נחשוף דו"ח למשחק שמעולם לא נערך. משחק הגמר שאמור היה להתרחש ולהתקיים בסוף עונת היורוליג 2004/05, במוסקבה האביבית.

הקליקו על הדו"ח כדי לצפות בו ולדפדף

המשחקים המלאים ממתינים לכם בסוף הטור

וכן, כמו בפעם הקודמת, גם הדו"ח הזה באנגלית. כי, אתם יודעים. מי שזקוק לתרגום, שיפנה בבקשה לאהרלוס. הוא אוהב לתרגם. הקיצר, אנחנו חוזרים בזמן אל השמונה במאי, 2005, שבו אמורה הייתה צסק"א הגדולה לארח את מכבי תל אביב הגדולה, לגמר הגדול.

זהו. אהרלוס, תן לנו בבקשה רקע. תכניס אותנו לארוע.

אחרי נס ז'לגיריס, שהפך אותה ברגע אחד מקבוצה שקרסה תחת הלחץ ולאלופה דורסנית ומפוארת, מכבי ת"א השתחררה. את גמר היורוליג הביתי היא ניצחה ב-44 הפרש, ובעונה שאחרי המשיכה לקמפיין קליל ומרשים שבו שיחקה את הכדורסל הטוב בתולדותיה: סיימה ראשונה בשני שלבי הבתים, ניצחה ב-27 הפרש בקובנה, וב-50 את פזארו, וב-25 את ברצלונה, והגיעה לפיינל פור אחרי שלושה חודשים ושמונה משחקים ללא הפסד. הייתה רק בעיה אחת: קבוצה אחרת, שהרשימה לא פחות, וגם אירחה את אירוע הגמר.

במשך שנה שלמה חיכתה אירופה לגמר האמיתי. למפגש בין האלופה המפוארת לזו שאמורה להחליף אותה. בין שתי הקבוצות שדרסו את אירופה: מכבי של פיני גרשון, עם ה-MVP הטרי של היורוליג אנתוני פארקר, לצד שרונאס יאסיקביצ'יוס וניקולה וויצ'יץ' שנבחרו לחמישיית העונה, מול צסק"א מוסקבה של תיאו פפאלוקאס, מרקוס בראון, דייויד אנדרסן ודושאן איבקוביץ' המנוח. לרוסים היה הסגל העשיר באירופה, והתוצאות דיברו בעד עצמן - 21 ניצחונות ב-22 משחקים, עם 0:14 בשלב הראשון, 1:5 בטופ 16 ו-0:2 בפלייאוף. כן, רק משחק אחד הם הפסידו לאורך כל העונה, בבית לבארסה של סקס-דרוגה-דיאן-בודירוגה.

איזו נוסטלגיה. קודם כל, לדושקו איבנוביץ', אז מאמן טאו ויטוריה, שהייתה השם השגור של מועדון באסקוניה, היה שיער על הראש, בלי זנב סוס. שנית, יכולנו לספר לעצמנו אגדות על קבוצות כדורסל, להאדיר אותן ולספר עליהן מעשיות.

אחרי ההפסד למכבי ת"א בחצי הגמר ב-2004, ובחסות השיטה המוזרה בדיעבד של המפעל דאז - בית ראשון שמצטלב עם בית שני, כשלא כל הקבוצות מתמודדות זו מול זו - אפשר היה להאמין שהפעם המעצמה של איבקוביץ' המאיים לא תשמוט את הגביע, בטח כשהגמר מתקיים במוסקבה ולא ביד אליהו.

מכבי גם הייתה בעונה הראשונה ללא דיוויד בלאט כעוזר, עם יעקב ג'ינו שהתפייד במהלך העונה לטובת דן שמיר הצעיר שתפס פיקוד.

שמיר עוד לא נודע אז בתור "הלפטופ", אבל כמו כל עוזר מאמן שמכבד את עצמו - במסגרת ההכנה לפיינל פור הוא נדרש ללמוד עד דק כל אחת משלוש היריבות הפוטנציאליות. זו שתחכה בחצי הגמר (פנאתינייקוס), וזו שעשויה להגיע לגמר (צסק"א או טאו. די נו, מה טאו?).

קדימה. זמן לצלול את הדו"ח. קודם כל, מעניין בואכה מצחיק לראות בעמוד הראשון את קטגוריית הנתונים הסטטיסטיים של צסק"א בהפסדים. כי כאמור, היא הפסידה רק פעם אחת, ולכן נתון הנקודות שלה במרכז העמוד הראשון (68 נק' בהפסדים) הוא קצת תלוש. כלומר, לא באמת תלוש, כפי שתוכיח הקבוצה שמייצגת את הבאסקים והחצוצרות שלהם ביציע. בכל מקרה, כשאנחנו צוללים אל עבר התכונות ההתקפיות וההגנות שמייצגות ומשקפות אל הקבוצה, על פי מכבי, אפשר להתרשם ממידת המפלצתיות שהיא שידרה.

מעבר לסייז שאיבקוביץ' ידע לזרוק על הפרקט כמעט בכל עמדה, דובר בקבוצה קשוחה במיוחד, שלוחצת כשיטה (ברמת אישית על כל המגרש) ומכאיבה. שמונעת מסירות פנימה ממי שמעז לעשות כן מול כל הגדולים והמאיימים שלה. ובהתקפה, אחרי שכל הרעיונות שנועדו לשחק כדורסל של עוצמה פיזית פנימה עולים בתוהו, שזה הדבר הכי שיטתי ב"שיטה" הזאת, יש גארדים סופר מוכשרים וחכמים שיודעים לעשות נקודות מכלום. כי הנה הולדן והנה בראון והנה פפאלוקאס, שיכולים לייצר מסייד או היי פיקנ'רול או אחרי מהלך שוטרס פליי, שלימים יקרא (וכבר אז, האמת) תרגיל הפלופי.

הירש, תן לנו במגרעות.

דו"ח הסקאוטינג על המשחק שלא שוחק בגמר הפוטנציאלי מזכיר גם את הפגמים שבכל זאת היו לקבוצה הרוסית: הולדן "פרוע", אנדרסן "נוטה לתסכולים", גריינג'ר "לא מוסר בחדירה" והקבוצה כולה "לא יורדת להגנה". מעל הכל, צסק"א לא הצליחה לייצר בשנים של איבקוביץ' התקפה של קבוצה אלופה - היא הייתה שריד לכדורסל שמרני שבו האופציה הראשונה הייתה מסירה פנימה והספייסינג מזעזע למדי. הולדן ובראון ידעו לייצר, אנדרסן ודיקודיס ידעו לסיים בצבע, אבל רק תיאו פפאלוקאס שעלה מהספסל ידע לחבר את החבורה הזאת למשהו עם סוג של שטף התקפי. המיתוס היה הרבה יותר מפחיד מהמציאות.

וכל הפגעים הללו באו לידי ביטוי בחצי הגמר המפתיע. קצת כמו מה שקרה למכבי במשחק ההוא מול ז'לגיריס קובנה, עד לשלשה המטורפת של דריק שארפ, צסק"א פשוט לא עמדה בלחץ. הפיינל פור התקיים בעיר שלה, אבל לא באולם הביתי הקבוע, אלא במין ארנה עצומה שכוסתה וילונות כדי למלא את החלל שנפער בה. ביציעים היה בכלל רוב צהוב, ונראה שהקהל הרוסי היה די אדיש למתרחש. וקשה היה להישאר אדיש לזה: סוללת הכוכבים הבלתי נגמרת הזו סיימה את חצי הגמר עם 8 מ-30 לשלוש, שזה אפילו נתון מצוין, לעומת 10 מ-28 מהעונשין. 35%. במאני טיים של החיים. ארווידאס מאציאוסקאס צלף 23 לבאסקים, ומנגד קלע הולדן 20 - עם 18 זריקות מהשדה ואסיסט בודד ב-35 דקות מעמדת הרכז.

מה שאני אקח מהקהל של הרוסים בפיינל פור 2005 זה את החבורה הלא גדולה של האנשים הממש גדולים, שיכורים ונטולי החולצה שישבו/ כרעו/ עמדו ביציע וביצעו תנועות חתירה, כאילו הם נוטלים חלק ב BOAT RACE המסורתי בין אוקספורד לקיימברידג'.

ולגבי הכדורסל, יש תמיד סקרנות בקרב עכברי הכדורסל ביחס לאלמנטים המשבשים בהם נוקטים מאמנים כדי להצר צעדיה של היריבה. החלום הוא תמיד להתכנס למושגים גדולים ואלמנטים מורכבים. בסוף, גם ברמת הדו"ח הזה, הפתרון נעוץ בעיקר ברמת הדיוק של הדברים הקטנים.

הנה כמה דוגמאות קטנות: הגנתית, להכריח את הולדן ימינה כדי א. לגרום לו להתפרע. ב. אל תוך מלכודת העזרה; להכריח את בראון האיום שמאלה וכמה שיותר פנימה, כדי להימלט מאימת הקליעה; ג. להפוך את הפאפא לקלע. שזה דרך נחמדה מאוד להגיד באמריקאית שתנו לו לזרוק, באמא.

התקפית, יש כאן גם את המובן מאליו: לערב כמה שיותר את הרגליים הכבדות של סברסנקו, פאנוב, אנדרסן במהלכי פיקנרול. לנצח במשחק הקצב/ טמפו. לזהות ולהתקיף את האזורית.

באמת של החיים, דושקו לא באמת היה צריך את הדברים האלו כדי לעשות את מה שהקבוצה שלו עושה. ולמשך 40 דקות מופלאות שלה בחצי הגמר, היא באמת ניצחה כמעט בכל קרב טקטי את היריבה שלה. היא היצרה צעדיה בצד אחד של המגרש, היא שיחקה על חולשותיה בצד השני. היא עשתה שכל, בכדורסל שעושה שכל.

בדיעבד 1: טאו הייתה מוכשרת יותר, עם שחקני NBA משמעותיים לעתיד כלואיס סקולה, טיאגו ספליטר הילד, פאבלו פריג'יוני ומאצ'אס העצום, שרק פציעה מנעה ממנו קריירה גדולה. בדיעבד 2: עם שאראס, וויצ'יץ' ופארקר, בתוספת ניצוץ הגאונות של גרשון, מכבי הייתה רמה אחת מעל היורוליג. כמו שדרסה את ויטוריה, גם בגמר שלא התקיים מול הרוסים היא הייתה מנצחת.

אז מכבי הגיעה למוסקבה, קירקעה את ז'ליקו אוברדוביץ' ופאו, וכבר החלה לחשוב על צסק"א. התוכניות השתבשו כעבור שעתיים, כשהתבררה ההפתעה המרעישה בחצי הגמר השני. מאותו רגע ועד העלייה לפרקט בגמר, נשמעה מילה אחת הלוך ושוב, חזור והלוך. "יוגופלסטיקה". הצהובים היו מוכי טראומה ממה שקרה ב-1989, כשהחבורה היוגוסלבית הצעירה הדהימה את ברצלונה המפחידה והיו בטוחים שהגביע בכיסם. הפעם, הם הבטיחו, יגיעו אחרת לקרב על התואר מול הסינדרלה. הבטיחו, וקיימו.

עד כאן טור מספר 2 של בלי סודות. חושפים לכם דו"חות הצגה, לא?

נשמח להערות, רמיזות, טרוניות וכל היופי הזה.

למאמנים ושחקנים שכאן, תהיו נחמדים ושלחו לנו את הדו"חות ההיסטוריים שלכם, כדי שנכסה אותם כמו שצריך וניתן להם הסברים מלומדים שיוציאו אותנו (ואתכם) גדולים בדיעבד.

וזהו, שנדבר בעיקר על משחקים שכן התקיימו. ועל משחקים שכן יתקיימו. בקרוב. אמן.

שמרו על עצמכם. שיהיה לנו טוב.