אקספרס של חצות

"איים טלינג יו ג'ורדי, דר איז נו ספורט וליו פור דיס גיים, יו דונט אנדרסטנד, ווי קנט פליי לייק דיס. איים טלינג יו". כך, במסדרונות חדרי ההלבשה באולם הקפוא באנקרה, בבגדי משחק מלאים של בני השרון, ניסה הקפטן והאגדה מאיר טפירו לשכנע את מי שהיה אז מנכ"ל היורוליג, ג'ורדי ברתומיאו, לקרוא לביטול המשחק באופן מיידי. כן, קראתם נכון, עם המבטא הכי ישראלי שיכול להיות. לא היה זמן למאיר להתחיל לגייס אנגלית עם מבטא. כל מה שהיה חשוב באותם רגעים הוא לא הביטחון האישי שלנו. אלפי הטורקים שצעקו מבחוץ לא עניינו אותנו. עכשיו ניסינו להבטיח ניצחון טכני, ולא הפסד טכני, שישים אותנו רגל וחצי בשלב הבא.

האזינו להופמן מקריא את הטור

14:57

הטור הזה יכלול אלפי שוטרים טורקים, נעל מהשוק של איסטנבול, שתי שיחות טלפון מפתיעות, הוכחה בלייב שלא כל לוחם לשעבר בצה״ל שומר עליך, ומשחק קלפים תמים. סיפור מטורלל שבתוכו עוד תתי סיפורים מטורללים, ונכתב בהשראת רוחות המלחמה העכשווית שבאו עלינו לרעה. אבל קודם כל, הקדמה.

עונת 2008/09 הייתה העונה השנייה שלי בליגת העל. בעונה הראשונה שיחקתי בגליל עליון. טוב נו, הייתי רשום בסגל. אחרי ארבע שנים טובות מאוד בליגה הלאומית חתמתי לארבע שנים בקבוצה של אלדד אקוניס. בסגל היו שחקנים מנוסים מאוד לצד מספר צעירים, בתוספת חמישה זרים שגם הם נחלקו למנוסים וצעירים. את כולם הוביל טפירו, כשלצידו ארז כץ. משלימים את מצבת הישראלים היו אורי יצחקי, אחרי עונה עצומה ברמת גן, שון מונסון הסנטר המתאזרח, והצעירים: בן רייס בן ה-18, גיל אמיתי בן ה-19 ואני בן ה... 23. איכשהו תמיד שייכו אותי ל"צעירים", למרות שכבר הייתי עם ילד ומשכנתא. לא באמת.

בגזרת הזרים היו שמות אגדיים לא פחות. במנוסים היו אלה קוקי בלצ'ר, אוגונה אונייקווה ואוסמן סיסה, ולצידם שני שחקנים שסיימו קולג' רק שנה קודם לכן: ריצ' רובי, שהיה מוכר בעיקר כי אחיו למחצה הוא קניון מרטין, הבחירה הראשונה בדראפט למי ששכח, ואחד שון ג'יימס, שבמרחק חמש שנים יזכה בגביע אירופה כקפטן מכבי תל אביב.

כל הסיפור הזה מובא מהעיניים שלי. מה אמת ומה דמיון? כבר קשה לי לדעת. בכל זאת עברו 17 שנים. חלקים מהסיפור כאן מדויקים, חלקים הוגזמו קומית, וכנראה שיש חלקים שהמצאתי בראש שלי. אבל ככה אני זוכר את זה, וככה אני מביא את זה לכם.

יאללה, מתחילים.

בעונה הזאת הוגרלנו ביורוקאפ לבית מאוד קשה שכלל את טורק טלקום אנקרה הטורקית ושתי יווניות: אריס סלוניקי ופנליניוס. גם במשחקים מול היווניות קרו דברים ששווים טור נפרד, אבל זה לזמנים אחרים. אני כאן כדי לספר על מאחורי הקלעים של המשחק באנקרה.

בינואר 2009 המתיחות בין ישראל לטורקיה הגיעה לגבהים חדשים על רקע מבצע "עופרת יצוקה". בשיא המלחמה טסנו לאיסטנבול ומשם, בטרמינל סגור לחלוטין, עלינו על טיסת המשך לאנקרה. אני זוכר שלא היה שרוול וגם לא אוטובוס שאוסף אותך למבנה. פשוט ירדנו ברגל וצעדנו על המסלול באנקרה הקפואה לכיוון אוטובוס שהסיע אותנו ישירות למלון.

אה כן, ולצעירים שביניכם שלא מבינים איך שדה התעופה היה פתוח: מדובר בזמנים שבהם לחמאס עדיין לא היה כוח אש לירות מעבר לשדרות, וגם חיזבאללה עוד לא ירה לכיוון המרכז. לפחות לפי הזיכרון שלי. אבל עד כאן פינת הפרשנות הצבאית שלי.

שתי ניידות מלפנים, שתי ניידות מאחור, ואנחנו בתוך האוטובוס שעושה את דרכו בין הרים מושלגים ופסטורליים. נוף שממש לא מרמז על מה שהולך לקרות פחות מ-24 שעות מאוחר יותר. משהו שליווה אותי בכל היומיים שהיינו בטורקיה, והיום אני מסתכל עליו בפליאה, הוא תחושת הביטחון שלי. לרגע לא הרגשתי בסכנה, למרות שבפועל יכלו לרצוח אותנו והזעם של האוהדים הטורקים היה אמיתי לגמרי.

זו הזיה שבתור ישראלים לא התרגשנו מהסיטואציה, לעומת השחקנים הזרים שהיו מבולבלים ומפוחדים. אבל כנראה שככה זה אצלנו: יש אזעקה? נכנסים לממ״ד. אוהדים פורצים למגרש? יורדים לחדר הלבשה. קל. מציאות.

כשמשחקים משחק חוץ באירופה מגיעים ערב לפני כדי להספיק אימון. בבוקר המשחק יש אימון קליעות קצר וכמובן המשחק עצמו בערב. בסך הכל שלוש יציאות מהמלון לכיוון האולם. המרחק היה כמה דקות נסיעה בלבד, ואני נשבע שבכל נסיעה כזו היו פרוסים בצידי הדרך אלפים, ואני לא מגזים, אלפים של שוטרים שעמדו בטורים ארוכים עד לאולם.

20 השעות הראשונות באנקרה עברו בשקט מתוח. לא היה זכר לאוהדים או מפגינים ליד המלון וגם לא בשתי היציאות לאימונים. ידענו ששירותי הביטחון הטורקיים מגבילים את הכניסה למשחק ל-500 אוהדים בלבד למרות שהאולם יכול להכיל 4,000 איש.

כשהגענו שעתיים לפני הטיפ אוף התמונה השתנתה. המפגינים כבר היו פרוסים סביב האולם עם הקריאות הידועות "Free Palestine" ועוד שטויות בטורקית שקשה לי לזכור ואף פעם לא באמת ידעתי את פירושן. היו גם דגלים ובאנרים מלאי שנאה, כי למה לא. רק חמש דקות קודם לכן עוד שתינו קפה ברוגע במלון ופתאום הדברים נהפכו לאמיתיים. שוב, לרגע לא חשבתי שיכול לקרות לנו משהו פיזי. אבל לראות אלפי מפגינים מחכים שתגיע רק כדי שיוכלו להטיל עליך אימה, זה בהחלט ערער אצלי משהו.

נכנסים לאולם, מקבלים את חדר ההלבשה, טיפולים למי שצריך ויוצאים לחימום. בצד של ספסלי הקבוצות המשטרה סימנה חוצץ של חמש שורות, וגוש של אוהדים משולהבים עומד ומתאסף בפינה שמעל הספסל שלנו, כמו שניתן לראות בשנייה 7 בסרטון כאן:

https://www.youtube.com/watch?v=JcfxSF6k4F8

אני לא מבין טורקית, אבל בתחושה שלי ב-30 דקות של חימום לפני המשחק לא הייתה שנייה אחת של עידוד שכוון לקבוצה המקומית. האוהדים הטורקים בזבזו את הגרונות שלהם רק על צעקות איום וקללות מרובות, בלי לחזור על אותה קללה פעמיים. כמו תינוק שעדיין לא יודע לדבר אבל ההורה שלו לגמרי מבין מה הוא רוצה, ככה הבנו בדיוק מה הטורקים רוצים מאיתנו.

השיא בחימום מבחינתי היה הרגע שבו עצרנו למתיחות עם מאמן הכושר אור שוורץ. אור, כרגיל, פרס אותנו על קווי האורך והרוחב כדי שיוכל לעמוד באמצע המגרש ולהדגים. באותם רגעים האולם השתתק. אין לי מושג למה. כמו שאמרתי, הדמיון שלי אולי מתערבב כאן עם הזיכרון, אבל זה מה שאני זוכר. מה ששבר את השקט היה רעש עצום. חבטה שיצרה הד בכל האולם. חפץ שנזרק לפרקט ופגע בעוצמה במשטח העץ.

אני מסתכל לצדדים באמצע לאנג' מאוד לא אתלטי ורואה נעל טורקית, כזו שנראית כאילו רק לפני רגע הייתה בתצוגה באחד השווקים באיסטנבול, מונחת בערך שני מטרים ממני וחצי מטר מריץ' רובי. בשנייה שאחרי, כאילו חיכו לזה, השקט נקרע והאוהדים חזרו לשאוג את שירי הנאצה שלהם אפילו חזק יותר. ההלם ההתחלתי התחלף מהר מאוד בהומור. פשוט בגלל המחשבה על האוהד הזה שילך הביתה ויצטרך להסביר למשפחה שלו למה הוא הלך למשחק כדורסל וחזר רק עם נעל אחת.

אבל מה שקרה אחר כך הצחיק אותי עוד יותר. ראיתי את אור שוורץ נכנס לעימות עם הקפטן הטורקי על הנעל. הטורקי, כמובן, ניסה לזרוק אותה הצידה בנונשלנטיות כאילו לא קרה כלום, בזמן ששוורץ התעקש לקחת אותה ולהגיש אותה למשקיף. הטורקי ניצח.

תדרוך אחרון ועלייה של החמישייה: טפירו, סיסה, בלצ׳ר, אוניקווה וארז כץ. כולם מתרכזים לג׳אמפ בול כאילו הכול בסדר, אבל בתחושה שלי ושל כולם משהו לא הרגיש נכון. משהו עמד להתפרץ. השופט כבר החזיק את הכדור ובא להניף אותו למעלה, ואז נשמע רעש אדיר מאותו גוש שהתקבץ מעל הספסל שלנו. כל השחקנים שעל המגרש ואלה שעל הספסל סובבו את הראש לכיוון היציע וקלטו מאות אנשים פשוט מנסים לפרוץ את מעגלי האבטחה של השוטרים הטורקים, קופצים מעל כיסאות במורד היציע ושועטים לעבר הפרקט.

כל המתח שנבנה סביב המשחק הזה, וכל האירועים שקדמו לו, לא הותירו לנו ברירה אלא להיות מוכנים בדיוק לסיטואציה הזאת. בלי להתמהמה יותר מדי, כל הספסל והצוות רצו ישירות לחדר ההלבשה. הדרמה שהתחוללה על המגרש לא הכינה איש ציני שכמותי לדרמה שתתחולל עכשיו במסדרונות האולם באנקרה.

צריך להבין, הגענו למשחק אחרי ניצחון ביתי על פנליניוס. בראש שלנו כבר עשינו את החישוב: ניצחון טכני פה על הטורקים, בתוספת ניצחון ביתי במחזור האחרון על אריס, יעלו אותנו שלב. העובדה שטלקום לא תקבל אפילו נקודה אחת על ההפסד הטכני הייתה קריטית עבורנו. אז למרות ההלם והחרדה הכללית מאנשים שרוצים לפגוע בך פיזית, התחושות היו טובות. תחושה של "עשינו ניצחון גדול".

יחד איתנו בתוך הדרמה הזו היה הצוות המקצועי והניהולי: אריאל בית הלחמי המאמן ועוזרו דרור עוזרי, מנהל הקבוצה זאביק ברעם והיו"ר אלדד אקוניס, אור שוורץ שכבר הזכרנו, הפיזיותרפיסט טל סגל ואיש המשק ישראל מזוז.

תזכרו, השנה היא 2009. לדעתי לא היה אייפון אחד אצל כל עשרים האנשים שיצאו לטורקיה. אין באמת אפשרות לגלול עכשיו בפייסבוק או בטוויטר, או להיכנס לאחד מאתרי החדשות כדי להבין מה קורה בחוץ. אנחנו פשוט חבורת שחקנים שיושבת בחדר ההלבשה ולא בטוחה מה הולך לקרות.

מצד אחד, מתחילים להגיע סימנים מהשופטים ומהצוות של היורוקאפ שברגע שיפנו את האולם, המשחק יחודש. מצד שני, הצוות שלנו דוחף לכך שלא נחזור לשחק, מה שאומר שאפשר להוריד את בגדי המשחק ולהתכונן לחזרה למלון. אני זוכר את האמריקאים שלנו מבולבלים לגמרי, בעוד שאנחנו הישראלים נשארנו רגועים. כן, היה הלם מסוים מזה שהמצב הגיע לאן שהגיע, אבל פשוט חיכינו שיפנו אותנו מהאולם וזהו. לא הרגשנו איום ממשי עלינו. אבל העובדה שמבחוץ היה ניתן לשמוע את השאגות של המפגינים ממש לא עזרה לחבר'ה האמריקאים להירגע.

התקרית מתחילה להתפרסם ברחבי אירופה וכמובן בישראל, והטלפונים מתחילים לזרום לכל השחקנים, חוץ מלאחד: אני, שהחלטתי ברוב טיפשותי להשאיר את הסוני אריקסון שלי, לא ממומן, במלון. משפחה, מכרים, סוכנים ואנשי תקשורת מתחילים להתקשר ולשאול מה קורה.

באותו זמן, הטלפון של זאביק ברעם לא עצר לשנייה. הוא עבר משיחה לשיחה עם אנשי תקשורת שונים, כשהוא מאדיר ומעצים את המצב כאילו אנחנו נמצאים בלב ליבה של סרייבו בשיא המלחמה ביוגוסלביה. אחרי כל שיחה כזו ראיתי את זאביק רק הולך ונהיה יותר מחויך. הוא הבין שהבאז התקשורתי הזה, שיגיע לשיאו בשבוע הקרוב, יכול לעזור פלאים בגיוס ספונסרים לקבוצה. שוב, המציאות הישראלית המדהימה הזו, להישאר עם "עיניים על הכדור" ולחשוב על מה שבאמת חשוב גם ברגעים שאמורים, על הנייר, להיות הכי מפחידים שיש.

בתוך כל הכאוס הזה, אני קולט את זאביק רץ לכיווני, עצבני מתמיד. "קח, אמא שלך בטלפון", הוא צועק לי, "אבל תעשו את זה זריז, אני חייב לשמור על הבטרייה!"

"היי אלעד, הכול בסדר?" "כן אמא, אנחנו פשוט תקועים בחדר ההלבשה." "אבל למה אתה בלי הטלפון שלך? למה אי אפשר להשיג אותך?" "אמא, השנה היא לא 2026, ולא הרגשתי שזה כזה קריטי שטלפון יהיה עליי."

זאביק חטף את המכשיר וחזר למהלכי השיווק שלו מול כל גוף תקשורת שרק דרש תגובה. אחרי כמה דקות הוא שוב רץ לעברי. הפעם הוא כבר נראה על סף התפוצצות: "קח, חברה שלך בטלפון. תגיד להם להפסיק להתקשר למכשיר הזה!"

"היי אלעד, למה אתה לא עונה בווטסאפ?" "כי השנה היא לא 2026, ואין לי ווטסאפ. פשוט אין דבר כזה."

החברה הזאת, אגב, הפכה לימים להיות אשתי.

נחזור לקטע שפתח את הטור: השיחה של הקפטן, מאיר טפירו, עם ג'ורדי ברתומיאו. היורוקאפ, שנקרא אז יול"ב קאפ, היה שייך, בדיוק כמו היום, ליורוליג. מנכ"ל היורוליג שמע על התקרית ונכנס ישר לאירוע. הוא התקשר לאקוניס, אם אני זוכר נכון, ודיבר עם טפירו בטלפון, מסביר לו שהאולם פונה, שביטחון השחקנים והצוות מובטח ושאפשר לחזור לשחק. טפירו, כאמור, ניסה לשכנע ולהסביר, אבל זה לא עזר. מבחינת ברתומיאו, יש משחק וצריך להשלים אותו.

בשלב הזה אנחנו כבר תקועים בערך שעה בחדר ההלבשה. הטורקים, צוות היורוקאפ, השופטים ואפילו מנכ"ל היורוליג מנסים לשכנע אותנו לעלות, אבל אנחנו בשלנו: "אין ערך ספורטיבי למשחק ולכן אנחנו לא עולים". תרגום: הפסדנו להם ב 25 הפרש במשחק הבית, ולא הייתה לנו שום סיבה שבעולם לעלות מולם שוב על הפרקט. ידענו שניצחון טכני הוא הסיכוי היחיד שלנו, ובאנו לקחת אותו.

אם השיחה עם ברתומיאו הפתיעה אתכם, חכו שתשמעו על השיחה הבאה, שהפעם נוהלה על ידי אלדד אקוניס. אני זוכר שהשם שלו עלה כמישהו שיכול לעזור. דיברו על הכוח המטורף שיש לו בנושאים האלה, והנה, אקוניס הרים אליו את הטלפון. לא לשגריר, לא לראש הממשלה. האיש שחשבנו שיהיה המושיע שלנו היה שמעון מזרחי.

בגדול, המחשבה הייתה: נתקשר לדון, נסביר את המצב, נסביר שהערך הספורטיבי אבד ושאנחנו תקועים בחדר ההלבשה כבר למעלה משעה. נסביר שתחושת הביטחון נפגעה ושהייתה פה סכנה של ממש. הרי כל ישראל אחים, ולא היה לנו ספק ששמעון מיד ירים טלפון לחברו הטוב ג'ורדי ויסדר את העניין. אני זוכר את הפנים הקפואות של אקוניס בזמן שהוא מקשיב לדברים של מזרחי מעבר לקו. השיחה ארכה אולי 30 שניות, ואקוניס לא דיבר הרבה. כולנו הסתכלנו עליו בדריכות. כשהשיחה הסתיימה, הוא הוריד את הטלפון, הכניס אותו לכיס ואמר משהו כמו: "הוא אומר שנעלה לשחק".

דקות אחרי השיחה עם שמעון מזרחי, השופטים הגיעו לאזור שבו עמדו בית הלחמי, אקוניס וטפירו, וביקשו מהקבוצה לעלות חזרה לאולם הריק. אריאל הסתכל על השופט הראשי ואמר לו בפשטות: "לא". יש סיכוי של 99 אחוז שזה רק בראש שלי, אבל אני זוכר את השופט שורק לסיום ממש שם, בתוך המסדרון. הוא סימן עם הידיים את תנועת הסיום המוכרת, בתוספת שריקה, והלך באדישות מוחלטת לכיוון חדר ההלבשה שלו. אנחנו, כשחקנים, הלכנו להתקלח ולהתלבש. חיכינו שעה ארוכה עד שיפנו את כל המפגינים מסביב לאולם, ואז עלינו על האוטובוס בדרך חזרה למלון. הדרך הייתה פנויה לחלוטין, כשהשוטרים שוב עומדים בשורות ארוכות לצידי הכביש, דואגים שהפעם לא תהיה עוד תקרית.

מיד כשהגענו חזרה לבית המלון נכנסנו לחדר שהוכן מראש, ובו חיכתה לנו ארוחת ערב מפנקת. למרות המתח העצום בין המדינות, הקבוצה הטורקית אירחה אותנו נפלא. כל המתח מהאירועים של השעות האחרונות פשוט התפוגג. התיישבנו לאכול ולהחליף חוויות מהטירוף שעברנו. על הנייר, באותו רגע, רשמו לנו הפסד טכני, אבל בתחושה של כולנו היה ברור שבית הדין של היורוליג יהפוך את ההחלטה ויפסוק על ניצחון טכני לטובתנו.

האווירה הייתה מחויכת. זאביק ברעם, בגלל עברו הצבאי ביחידה מובחרת, דאג להזכיר לכולנו שהוא היה האחרון שנכנס לחדר ההלבשה, רק אחרי שווידא שכל אחד ואחד מאיתנו כבר בפנים. הוא דפק לעצמו על החזה בביטחון ואמר משהו כמו: "אני כאן, אין לכם מה לדאוג". טפירו וכץ מיד הסתלבטו עליו בביטול: "היית שקמיסט, יא חרטטן". זאביק רק חייך ושלף את המשפט הקבוע שלו: "אצלי יש אפס טעויות".

כשהקינוחים הגיעו, שלף אורי יצחקי את הטלפון שלו. אני לא זוכר בדיוק איזה דגם זה היה, אבל היה לנו דפדפן מובייל כזה של אותן שנים, נגיד אופרה מיני, אבל זה לא באמת משנה. "יש תמונות מהאולם", הוא אמר בקול רם, וכל השחקנים התאספו סביבו בדריכות. התמונה הראשונה עלתה לאט. בכל זאת, 2009, וויי פיי של מלון בטורקיה וטלפון שלא ממש מותאם למשימה. התמונה נחשפה לאט לאט, מלמעלה למטה, כמו בימי ראשית האינטרנט, וגילתה דבר מדהים: לא רק שזאביק לא היה האחרון שנכנס לחדר ההלבשה, הוא היה בין הראשונים. בתמונה הוא נראה בבירור כשהוא אפילו שולח יד לטפירו, בניסיון לעקוף אותו ולהגיע למחסה לפניו.

ארוחת הערב הסתיימה ברוח טובה, אבל האדרנלין עדיין זרם לנו בעורקים. אז יצאנו מהמלון לכיוון קזינו קטן שהיה במרחק הליכה של חמש דקות משם. טוב נו, אסור היה לנו לצאת מהמלון, ובכלל אין קזינו בטורקיה, אז הסתפקנו במשחק פוקר חברי באחד החדרים. הלך לי גרוע, והפסדתי את מעט המזומנים שהיו לי בארנק, שונא זוג קינג. הלכתי לישון מוקדם, ורק חיכיתי לבוקר שבו נוכל סוף סוף להתחפף מאנקרה.

אחרי טיסה קצרה מאנקרה, בשדה התעופה באיסטנבול מצאתי 20 פאונד וקניתי שם, במחיר מופקע כמובן, כדור שלג עם המסגד הגדול של איסטנבול בתוכו. זו הייתה מתנה קטנה לאשתי לעתיד, ניסיון להרגיע קצת את הכעס שלה על זה שהיא השתגעה מדאגה בזמן שאני העדפתי להשאיר את הטלפון במלון.

בית הדין של היורוקאפ פסק לנו בסוף הפסד טכני וקנס של 50,000 יורו, שהופחת בהמשך ל 5,000 בלבד. אני חזרתי מאנקרה עם סיפור לכל החיים, עם כדור שלג שקניתי לאשתי בכסף בריטי, ועם מינוס 200 שקל שאני עדיין חייב לישראל מזוז, איש המשק, בגלל אותו ערב פוקר. מעניין אם הוא עדיין זוכר לי את זה. אני, בכל אופן, זוכר בטוח.