.png)
.png)
.png)
משמעות החזרה של טייטום
- אסף רביץ
- 8 במרץ
- זמן קריאה 7 דקות
חודש מרץ הוא, בדרך כלל, חודש מוזר ב-NBA. חלק מהקבוצות (השנה שליש ליגה) איבדו עניין לגמרי, חלק מקבוצות הפלייאוף איבדו עניין באופן חלקי, נותרו כמה מאבקי מיקום שמעניינים כמה קבוצות, אבל העיניים פונות אל טורניר המכללות והראש כבר בפלייאוף. השנה, חודש מרץ סיפק את אחד הרגעים החשובים, המעניינים והמרגשים של העונה – החזרה של ג'ייסון טייטום למשחק פעיל מקרע בגיד האכילס לאחר עשרה חודשים. החזרה של טייטום הופכת את בוסטון לקבוצה המעניינת ביותר בחודש האחרון של העונה הרגילה. זה סיפור שכדאי לעקוב אחריו מכמה נקודות מבט.
רגע ההודעה הרשמית של הסלטיקס
אירוע חסר תקדים
אני לא חושב שניתן למצוא תקדים לחזרה כזו בשלב כזה של העונה. קודם כל, בגלל שמדובר בצירוף נדיר של התרחשויות. שחקן טופ 10 בליגה, שהוביל קבוצה לאליפות לפני שנתיים, חוזר לחודש האחרון של העונה לקבוצה שגם בלעדיו היא אחת הטובות בליגה העונה. ברוב המכריע של המקרים אם שחקן בכיר כל כך נפצע הקבוצה שלו מתרסקת, מה שהופך את החזרה לחסרת טעם. לכן, גם אם לשחקנים יש אפשרות לחזור מבחינה רפואית, רבים מהם מוותרים על כך ונותנים לעצמם עוד חצי שנה לנוח. זה מה שקרה עם אינדיאנה וטייריס האליברטון השנה, וזה גם מה שכולם ציפו שיקרה עם בוסטון. סרטונים של טייטום משתקם מהר מהצפוי אמנם פורסמו עוד בקיץ, אבל הסברה הרווחת הייתה שהסלטיקס לא יהיו מספיק טובים כדי לספק לו תמריץ לחזור.
ההשוואה הטובה ביותר שאני מצליח לשלוף לרגע הזה הוא החזרה הראשונה של מייקל ג'ורדן מפרישה במרץ 1995. שיקגו הייתה קבוצה טובה גם בלעדיו והחזרה שלו הייתה דרמטית במונחי השפעה אפשרית על סיכויי אליפות. הייתי צעיר מדי והעולם היה נגיש הרבה פחות כך שאני לא יודע מה הייתה התחושה הרווחת באותו הרגע, אני משער שהתחושה הייתה ששיקגו חוזרת להיות פייבוריטית. ההשוואה הזאת חלקית, גם בגלל שטייטום הא לא מייקל וגם בגלל שג'ורדן לא חזר מפציעה. תחזיקו רגע בראש את הנקודה הזאת.
משחק החזרה של מייקל. פיסת היסטוריה
טייטום לא חוזר מסתם פציעה, הוא חוזר מקרע באכילס, אחת מהפציעות הקשות ביותר עבור כדורסלנים. עד לפני מספר שנים זו נחשבה פציעה שמחסלת קריירות, כזו שלא ניתן לחזור ממנה ביכולת דומה ליכולת המקורית. מאז הרפואה התקדמה והיו מקרים, קווין דורנט זו דוגמא בולטת, של שחקנים שהגיעו או התקרבו ליכולת שיא אחרי הפציעה. אבל מה שנשאר קבוע זה שזו פציעה שצריך זמן ממושך להתאושש ממנה. ההחלמה אמורה לקחת לפחות שנה, ומי שסבל מקרע באכילס בפלייאוף אמור להחמיץ את כל העונה הבאה. אם טייטום יהיה מסוגל לחזור לשחק כדורסל ברמה הגבוהה ביותר עשרה חודשים אחרי הפציעה, זה יהיה רגע משמעותי שמבשר על שדרוג נוסף בידע הרפואי וביכולת ההתאוששות של ספורטאים, מתיחה נוספת של קצה גבול היכולת של הגוף האנושי.
השאלה היא באיזו רמה הוא יהיה מסוגל לשחק במצב הזה. עוד מוסכמה ידועה היא ששחקנים שחוזרים מפציעה ארוכה בחצי השני של העונה משתמשים בחודשים האלה להסרת חלודה, היכולת שלהם באופן עקבי רחוקה מאוד מהיכולת הרגילה שלהם. חזרה מפציעה ממושכת לאינטנסיביות של משחקי NBA, מול שחקנים שכבר נמצאים עמוק בתוך העונה, וחודש לאחר מכן להתחיל פלייאוף, זו עוד משימה שההיסטוריה טוענת שהיא כמעט בלתי אפשרית, ועוד הזדמנות לטייטום ולצוות שעבד איתו על השיקום למתוח את קצה גבול היכולת של ספורטאים בכירים.
הבעיה היא שהחזרה הזאת קשה בכמה רמות. קשה להיכנס לעונה בשלב כזה פיזית ומנטאלית גם בלי פציעה. מה שמחזיר אותנו למייקל ג'ורדן. אפילו אלוהים בכבודו ובעצמו, שחזר לא מפציעה, היה רחוק משיאו בחודשים בהם חזר. ב-17 המשחקים בהם שיחק בעונה הרגילה אחוזי הקליעה שלו היו נמוכים בפער עצום מכל שנה אחרת בקריירה (עד ימי וושינגטון), ובפלייאוף זו הייתה הפעם היחידה בה הפסיד סדרה מאז האליפות הראשונה שלו ב-1991. לא הגיוני לצפות שטייטום יחזור ליכולת שקרובה ל-100 אחוז שלו, אני מניח שכולם יחתמו על 70-80 אחוז יכולת. מה שמוביל אותנו לשאלה מה בוסטון צריכה ממנו ובאיזה אופן הוא ישתלב.
הסיטואציה האידיאלית לחזרה חלקה
חזרה של שחקן בסדר הגודל של טייטום בחודש מרץ היא לא דבר פשוט. קבוצה שכבר רצה, שכבר מצאה משהו שעובד לה, תצטרך להתארגן מחדש סביב הפרנצ'ייז פלייר האובד שלה. כוכב המשנה ג'יילן בראון, שנמצא בעיצומה של עונה ברמה של חמישיית העונה הראשונה בליגה, יצטרך להתרגל מחדש לנוכחות של השחקן שתמיד היה בכיר ממנו. טייטום עצמו יצטרך למקם את עצמו כך שלא יפגע בתלכיד הקבוצתי אבל גם ייקח את המקום שהוא זקוק לו. החזרה של טייטום לכושר קרוב למלא חייבת לעבור דרך בחינה של היכולות שלו בזמן אמת, תוך כדי משחקים, גם על חשבון יעילות הקבוצה. אין דרך אחרת להיכנס לעניינים כדי להיות מוכן לפלייאוף עוד חודש.
אני מוסיף כאן את התקציר הנרחב למשחק החזרה שלו, כולל ההחטאות הראשונות. ניתן ממש לזהות את ההתלבטות של טייטום בפוזשנים מסוימים אם הוא לוקח עכשיו בכוח זריקה כדי להסיר עוד קצת חלודה או מבצע פעולה נכונה יותר כי יש גם משחק שצריך לנצח:
אבל אם יש קבוצה וסופרסטאר שיכולים לבצע את תהליך ההטמעה הזה בצורה החלקה ביותר, אלה הם בוסטון הנוכחית וטייטום. יש לטייטום שילוב של אופי ויכולות שהופכים אותו לשחקן הבכיר שהכי נוח להכניס לכל סיטואציה. בשנים הראשונות שלו הוא שיחק בתפקיד משני בקבוצה איכותית, ועם השנים הפך לכוכב שלה בעיקר כי הוא היה טוב מכדי לא להפוך לכזה. מבחינת אופי, התחושה תמיד הייתה שאין לו בעיה פשוט להיות חלק ממשחק קבוצתי בלי להשתלט עליו יותר מדי. בגמר לפני שנתיים מול דאלאס הוא לקח על עצמו את התפקיד כפוי הטובה של הגנה על הסנטרים היריבים כדי לבצע חילוף בחסימות ללוקה דונצ'יץ', תפקיד שכלל מאבקים פיזיים קשים ומתישים. בהתקפה הוא נתן לבראון להשתלט על לא מעט דקות ובסופו של דבר לזכות במקומו בתואר ה-MVP של הגמר.
אם לחזור להשוואה שמלווה אותנו בכתבה הזאת, אז כאשר מייקל חזר מהפרישה לא היה ספק שהוא חוזר מיד להיות האלפא בשיקגו, העובדה שסקוטי פיפן שיחק ברמה של מועמד ל-MVP בלעדיו הייתה חסרת חשיבות. לא הייתה שום אפשרות אחרת, אני מניח שהיה מוזר בכלל לחשוב על זה בצורת שאלה או תהייה. הדינמיקה בין טייטום לבראון שונה וקל הרבה יותר לראות את טייטום משתלב בחודשים הקרובים בקבוצה שהשנה שייכת יותר לבראון, מתייצב במטרה לתרום את חלקו בהתאם ליכולותיו.
והיכולות האלה הן בדיוק מה שבוסטון צריכה, גם בהנחה שהוא לא יהיה בשיאו. מדובר בפורוורד גבוה עם יכולת קליעה, חדירה ומסירה, שבהגנה מסוגל לשמור על רוב השחקנים בליגה, שתורם למאמצי ריבאונד ההגנה, שתוקף מיס-מאצ'ים בחילופים. בקיצור, מדובר בשחקן שבבסיסו הוא האולר השוויצרי האולטימטיבי (שחקן שדי טוב בהכל, שאין לו חסרונות בולטים) שהתפתח להיות טוב מכדי להישאר רק אולר שוויצרי. ההשתלבות הטובה ביותר של טייטום בבוסטון הנוכחית תהיה אם הוא יתחיל בתור שחקן מז'אנר האולר השוויצרי ולאט לאט ימצא מחדש את מאפייני הסופרסטאר שלו.
מצבת הפורוורדים הנוכחית של בוסטון כוללת את סם האוזר, ביילור שיירמן, הרוקי הוגו גונזלס וג'ורדן וולש. לכל אחד מהם היו תקופות יפות השנה, אבל בשורה התחתונה מדובר בחבורה של שחקנים משניים מאוד, שלכל אחד מהם חסרונות בולטים ורובם חסרי נסיון. זו לא רשימה מספקת עבור קבוצה ששואפת להיות אלופת המזרח. לכן, אלא אם כן הוא ממש לא יהיה בכושר של שחקן כדורסל לגיטימי, טייטום ישדרג את עמדות הפורוורד של בוסטון באופן מיידי ומשמעותי גם אם הוא יהיה רחוק מאוד משיאו בשלב הראשון. עצם הנוכחות שלו תדרוש מההגנה תשומת לב שלא ניתנה לשחקנים כמו שיירמן, וולש וגונזלס, ובכך תפתח אפשרויות לבראון, דריק וויט ופייטון פריצ'ארד.
סימן שאלה מרכזי לגבי התרומה של טייטום קשור לכך שהתקפת הסלטיקס כל כך טובה גם בלעדיו. אם מדובר כבר עכשיו בהתקפה השנייה בליגה ואחת היעילות בכל הזמנים, מה טייטום יכול כבר לשפר? הנה טום הברטסרו, שם שלמדנו להכיר השנה כי הוא מרבה לדבר על פורטלנד ודני אבדיה, טוען בערך את הטענה הזאת לפני חודש וחצי:
חלק אחד של התשובה לשאלת התרומה של טייטום הוא שניתן לזהות לאחרונה קצת עייפות החומר. בוסטון היא מהקבוצות הבריאות בליגה השנה, השחקנים הבכירים מיעטו מאוד להחמיץ משחקים, בראון ו-וויט שיחקו הרבה מאוד דקות עם אחוז שימוש גבוה מאוד, במיוחד בראון. בוסטון אמנם ניצחה שבעה מעשרת המשחקים האחרונים שלה לפני החזרה של טייטום, אבל שלושת ההפסדים היו תבוסות בהן היא קלעה פחות מ-90 נקודות, כולל התפרקות ביתית מוחלטת מול שארלוט הלוהטת במשחק שלפני דאלאס.
סיבה חשובה יותר לחשיבות החזרה של טייטום היא שלא כל מה שעובד בעונה הרגילה עובד גם בפלייאוף. בוסטון היא אחת ההפתעות הגדולות של העונה הרגילה, אבל קשה היה שלא לחשוב שעם סגל קצר וברובו חסר נסיון יהיה לה קשה מאוד לנצח את שלוש הגדולות הנוספות במזרח. במהלך הפוסט סיזן כמעט תמיד נתקלים ביריבה שיכולה לאתגר את החסרונות המסוימים שלך, ובמקרה של בוסטון מדובר בקושי של שאר הסגל חוץ מבראון ליצור מצבי זריקה ובתלות בקליעות משלוש. עם טייטום יכולים להיסתם כמה חורים, ואז הרבה יותר רלוונטי להסתכל מסביב ולהבין כמה המזרח השנה פגיע.
מזרח פתוח לרווחה
בשבועות האחרונים המזרח התייצב על ארבע גדולות מובהקות. לכל אחת מהן יש סיבות לאופטימיות כרגע, סיבות להאמין שיש לה סיכוי טוב לקחת את המזרח, אבל לכל אחת מהן יש גם סימני שאלה משמעותיים מאוד. מי שתצא מהמזרח די בוודאות תיחשב לאנדרדוג בגמר, אבל ברגע שמגיעים לגמר הרבה דברים יכולים לקרות, כולל פציעה משמעותית ליריבה, וגם האנדרדוג יכול למצוא את עצמו במרחק נגיעה מאליפות. לכן ההעפלה לגמר מהמזרח היא הרבה יותר מסמלית. נקדיש פסקה לכל אחת משלוש היריבות של בוסטון על הבכורה.
דטרויט שולטת בעונה הרגילה במזרח וזה לא משהו שהגיוני לזלזל בו. ככל שהזמן עובר קייד קנינגהאם נראה כמו מועמד לגיטימי למקום השלישי בדירוג ה-MVP אחרי יוקיץ' ושג"א (כששניהם עדיין בסכנה לצאת מתחום 65 המשחקים), הוא למד לשלוט על משחקים ועל פוזשנים באופן שלא תמיד רואים בסטטיסטיקה. ההגנה מדורגת שנייה בליגה, רחוקה מהשלישית, וזה הבסיס הטוב ביותר לריצת פלייאוף ארוכה. אבל דטרויט היא גם קבוצת קליעה חלשה מאוד, רק שני שחקני רוטציה קולעים שלשות ביותר מ-34 אחוזים ורוב הזמן היא משחקת עם שני שחקנים שלא מאיימים כלל מבחוץ. לכן היא בינונית בהתקפה העומדת, תחום שמשמעותי הרבה יותר בפלייאוף. היא גם חסרת נסיון ותצטרך ללמוד להגיב תוך כדי תנועה להגנות מצופפות שעוברות מתחת לחסימות לקייד ותוקעות את משחק ההתקפה שלה.
הזדמנות להראות מה קייד עושה בימינו
לניקס יש חמישייה מאוזנת שרצה שנה שנייה ביחד, ואליה מצטרפים כמה שחקני ספסל איכותיים. היא התחילה את העונה כפייבוריטית במזרח, ולמרות כמה מהמורות בדרך נמצאת בעמדה טובה ויכולה להרגיש שיש לה יתרון בכשרון ו/או נסיון מול כל יריבה בקונפרנס. הבעיה הכי גדולה של הניקס היא שיש בחבורה הזאת משהו שגורם לכך שקשה לסמוך עליה עד הסוף, שנותן תחושה שמשהו חסר. אולי זהו חוסר היציבות של קארל אנתוני טאונס ומיקאל ברידג'ס, שני הסקוררים המשניים אחרי ג'יילן ברונסון. אולי זאת העובדה שברונסון וקא"ט הם שחקנים עם הגנה בעייתית שהנוכחות שלהם נותנת פתרונות נוחים להתקפת היריבה. ההרגשה היא שהניקס הם ברירת מחדל, אם אף קבוצה לא תתעלה יש להם סיכוי להיות אלה שנשארים כדי לקחת.
קליבלנד לא הייתה רוב העונה בחבורת הגדולות אבל מצאה את דרכה לשם. הרבה בזכות הטרייד על ג'יימס הארדן, שיודע מתי הקבוצה שלו צריכה אותו קודם כל כסקורר ומתי קודם כל כמוסר. לקאבס הוא הביא את יכולת המסירה שכבר משפיעה לטובה על שחקנים כמו ג'ארט אלן וסם מריל. יחד עם דונובן מיטשל ואוון מובלי יש פה קבוצה עם פוטנציאל גבוה מאוד. אבל זו גם קבוצה שנכשלה בכמה הזדמנויות בפלייאוף, במיוחד בשנה שעברה, שהביאה שחקן שנודע בנטייה שלו להיעלם במשחקים החשובים ביותר בפלייאוף. אז בזמן ששילוב הכשרון והעומק אמור למקם את קליבלנד חזק בצמרת, אולי אפילו כפייבוריטית במזרח, קשה מאוד לחשוב עליה ככזו.
המחסור במניה בטוחה מסביב הופך את ההשתלבות של טייטום בבוסטון לבעלת השלכות משמעותיות מאוד, כזו שאם תעבור בצורה טובה כנראה תהפוך את הסלטיקס, שהשחקנים הבכירים והמאמן שלה כבר הלכו עד הסוף, לפייבוריטית החדשה במזרח. לכן מדובר באירוע חשוב מאוד שימשוך את המבט של כל הליגה בחודש שנותר, הרבה יותר מכל דבר אחר.
תגובות