טקסטים רבים הושחזו על שיטת ההכרעות המוזרה ביורוקאפ. ביקורת נוקבת הוטחה במארגנים על התוצר שיצא להם. הושחזו, הוטחה - בואו, אלה אנחנו שהשחזנו והטחנו. והנה, אתמול בסוג-של-שמינית-הגמר, שניים מארבעת משחקי הנוקאאוט הסתיימו בניצחון חוץ. האם זה מוכיח את כל מה שטענו לאורך כל הזמן? קודם כל, כן. אבל במבט מעמיק יותר, מתברר שהביתיות יכולה לשמש פקטור לא רע גם בסיטואציה השברירית הזו. הקבוצות המארחות והבכירות יותר עמדו בשלוש השנים הקודמות על 3:9 בשלב רבע הגמר. 75% הצלחה הם הגיוניים לחלוטין, ואפשר אפילו להפוך אותם ל-1:7 ול-87% כשלוקחים בחשבון ששניים משלושת ניצחונות החוץ המדוברים הושגו בכלל במגרשים נייטרליים, במדינות נייטרליות וכמעט ללא קהל. ביום רביעי בשעה 21:00 תידרש הפועל ירושלים להישיר מבט לכל הכשלים והמכשולים, ולהתגבר עליהם. וכאן בדיוק מונח המוקש שאורב ליונתן אלון בבואו למשחק מול טורק טלקום אנקרה. הקבוצה שלו שוב "תארח" בבלגרד, כמו לפני שנה כשהפסידה לגראן קנאריה; כמו שקרה להפועל ת"א לפני שנתיים, כשהודחה בידי טורקית אחרת (בשיקטאש) בווילנה; וכמו שכמעט קרה לדימיטריס איטודיס ושחקניו ברבע אשתקד מול אותה אנקרה, כשחוו לא מעט קשיים לפני שהצליחו להכניע אותה בסמוקוב. 24 ימים ללא כדורסל בשום מסגרת רשמית. צילום: מיכל בן גיגי, הפועל מידטאון ירושלים הקבוצות שמסיימות במקומות 2-1 בשלב הבתים נהנות מפטור בשמינית הגמר (שאינה באמת שמינית, כי אין בה 16 משתתפות, אלא יותר פלייאין בדרך לרבע), אבל סובלות מחיסרון שיכול להשפיע עליהן לרעה במאני טיים. תחשבו על זה: בורק, בחצ'שהיר ובשיקטאש יגיעו לשלב הנוקאאוט בשבוע הבא אחרי חמישה שבועות ללא הופעה ביורוקאפ. בגלל מלחמת איראן השנייה, ירושלים תהיה במצב עגום עוד יותר - אחרי 24 ימים ללא שום משחק רשמי בשום מסגרת. עד כאן האליבי. ועכשיו לניתוח המצב: אנקרה נתנה אתמול הצגה, כשהביסה את מנרסה 81:98. היא קלעה 59 נקודות במחצית הראשונה, לא פיגרה אפילו לשנייה אחת, ולמעט כמה דקות של צניחה בשלהי הרבע השלישי, רשמה הופעה די מושלמת. זה היה הניצחון השישי שלה בשבעת משחקיה האחרונים באירופה; חמישה מהניצחונות הללו הושגו בפער דו-ספרתי (מה שאולי-אולי ישמש לרעתה, אם המפגש מול הירושלמים יהיה צמוד בדקות הסיום). לפני שנה, כאמור, סחטה טורק טלקום לא מעט זיעות ושאר מיצים מהפועל ת"א, לפני שהלכה הביתה. היא עצרה את המכונה המשומנת של מחזיקת היורוקאפ הנכנסת על 67 נקודות (דמיינו: גיבור הזכייה אנטוניו בלייקני היה שווה באותו שלב של העונה 0 נקודות בפחות מ-4 דקות). החדשות הטובות: רק 10 נקודות מה-61 שקלעו הטורקים באותו משחק שרדו מאז, וכולן שייכות לקייל אלכסנדר (פלוס 5 דקות של ברקאן דורמאז). החדשות הרעות: זה לא שברוסטר הנוכחי חסר להם ניסיון, עם דמויות כמו ג'יילן סמית', קייל אולמן ומרקו סימונוביץ', כשעל הקווים נשאר ארדם ג'אן, שכבר הצעיד את המועדון הזה לגמר ב-2023. ירושלים, בכל זאת ולמרות הכל, היא הפייבוריטית. ועל אף הקשיים והבעיות, היא צריכה לקחת את המשחק הזה. בשנה שעברה, כשהודחה בידי גראנקה, ההפסד התקבל בשוויון נפש, בהבנה, כמעט בטבעיות. על אף הדרך השפויה והשקטה, שלא לומר דוממת, שבה הכל קורה בבירה - אסור לה לבוא במיינד-סט דומה הפעם. לעונה הזו היא התייצבה במטרה להתקדם ולהשתדרג, עם התוספת של קאש ווינסטון ולכאורה גם אייזיאה מובלי ואנתוני לאמב, ועם ההתאוששות של אוסטין וויילי, והניסיון שאלון צבר בדרך. ואם היא תיתקע בדיוק באותו שלב, ובאותה עיר (אבל באולם אחר), שדרוג והתקדמות - זה לא. השורש כ.ש.ל כבר יתחיל להישמע, ובצדק. ואם כבר פרובינציאליות... 45 שניות לסיום הרבע הראשון אמש בפודגוריצה, הסתובב מאמן קלוז' נאפוקה מיחאי סילבשאן לספסל וקרא קריאה בלתי שגרתית. "בן!", הוא צעק (כנראה, לא באמת שמעתי), וביקש מבן אלטיט להיכנס. שני הסנטרים המובילים שלו, דושאן מילטיץ' ונייג'ל סיזר, הסתבכו בשתי עבירות מוקדמות - והרומני היה זקוק למי שיחזיק את העסק. אלטיט, שהגיע בקיץ לקבוצת האוניברסיטה בזכות הדרכון הרומני שלו, קלע שני סלים מהירים, וכמו שותפיו לקו הקדמי ביצע שתי עבירות. הוא יצא אחרי 4:41 דקות, ולא חזר עוד למגרש. רק פעמיים במהלך העונה כולה הוא שיחק יותר, מה שמסגיר את מעמדו בקצה הרוטציה. אבל בשורה התחתונה, גם לישראלי בן ה-32 היה חלק בניצחון שהעלה את קלוז' בפעם השלישית ברציפות לרבע הגמר. בחסות השיטה הצליחו הרומנים להבליח מהמקום השישי, לנצח במשחק נוקאאוט בחוץ את בודוצ'נוסט שעמלה קשה כדי לסיים שלישית בבית המקביל, והעיפו אותה. ולא שאתם אמורים להיות מופתעים, כן? "רק מכורי הפנטזי יודעים כבר לספר לכם שהעוקץ עלול להגיע בכלל מקלוז' נאפוקה, עם השם הכי לא סקסי ועם שלישייה שיכולה לעשות צרות לכל אחת שתיקרה בברכה", כתבנו כאן כבר לפני חודש וחצי. הערה אחת לסיום: סליחה על הפרובינציאליות הקיצונית. את הכרטיס לרבע חייבת אלופת רומניה בראש ובראשונה לאייברסון מולינאר, שמצא טיימינג לא רע בכלל לירות שיא עונתי של 34 נקודות ולהסיר כל ספק בנוגע לזהות המנצחת. אפילו בעונה שעברה בהפועל ב"ש הוא לא הגיע למספר כזה. והנה, שוב יצאנו פרובינציאלים. דאם.

לקראת אמצע ינואר, כשהמקום הראשון בבית המוקדם ביורוקאפ הפך לעובדה מוגמרת, החלו העיניים של אוהדי הפועל ירושלים לפזול לכיוון הבית המקביל - בניסיון לחלץ מתוך הבלאגן את התרחישים הרעים והרעים פחות לקראת רבע הגמר. מבין כל האפשרויות סומנה מיד טורק טלקום אנקרה כאופציה הגרועה ביותר. לא בגלל הראסטות המרשימות של קייל אולמן, או איום הקליעה של אורוש טריפונוביץ' (תישבעו שאתם זוכרים), וגם לא בגלל השפם המהודק של ארדם ג'אן שכבר מזמן איננו שפם - אלא רק בגלל סיבה אחת: בלגרד. מאמץ רב השקיעה ירושלים בעונה הסדירה, דרך ימי רביעי קרים בוורוצלאבים של העולם, כדי להגיע למרץ כשהיא נהנית מארנה גועשת עם קהל שמריח הזדמנות נדירה להגיע לארץ המובטחת. טורק טלקום הייתה הקבוצה היחידה בצד השני של המפעל שמעמידה את הביתיות ברבע הגמר בסכנת ביטול. מי שרוצה לעבור אותה בדרך לפסגה, צריך לכתת רגליו לאותה בלגרד ולקוות שלא ליפול במשחק בודד (מה לעזאזל) על יום רע, במגרש קר, שגם בתסריט הסביר של חיינו עם קהל שמגיע מישראל אינו הפיס ארנה. בקיצור - רולטה. רצה הגורל, ולא רק שהפועל תשחק נגד אותה טורק באותה בלגרד, היא גם תשחק כשמצבה המקצועי עומד בסימן שאלה גדול לא פחות מזה המנטלי. אחרי פגרה כפויה בת 25 ימים, הקבוצה צריכה להתכונן למשחק שאין ממנו דרך חזרה כשהיא בתקופה של חוסר ודאות, עם פגרה לא סבירה במונחים של אמצע עונה, שחקני מפתח נעדרים (קרינגטון) או בסימן שאלה (זוסמן) והיעדר קצה של רפרנס לכושר שבו היא נמצאת. אמרנו רולטה? חתיכת רולטה. לא אידיאלי בלשון המעטה. ואחרי הדיסקליימר המוגזם הזה, צריך לומר את מה שאולי ברור מאליו: הפועל ירושלים עדיפה על טורק טלקום וצריכה לנצח אותה, גם בתנאים הנוכחיים. שום הסבר או תירוץ, טובים ככל שיהיו, לא יעזרו לאף אחד. איך עושים את זה? בואו נצלול קצת. לעבור את הקיר טורק טלקום בכושר טוב. אחרי פתיחת עונה מעט חורקת, ניצלו הטורקים לוח משחקים נוח יותר ורצו ל-5 ניצחונות ב-6 משחקיהם האחרונים בעונה הסדירה, כל הדרך ממאבקי הכניסה לפלייאוף אל המקום הרביעי בבית. בשמינית הגמר הם פגשו באנקרה את מנרסה, אחת מ-3 יחידות סגולה שזכו לטעום השנה משחק יורוקאפ בארץ הקודש, והמטירו על הספרדים 98 נקודות כל הדרך ל… בלגרד (שיט). מי שיביט על שמינית הגמר עלול לטעות ולחשוב שאנקרה עושה את העבודה דרך התקפה משומנת ומרהיבה, אבל הקבוצה הזאת לוקחת משחקים קודם כל דרך ההגנה. היא סופגת הכי מעט במפעל (75.4 נקודות בממוצע, 89.8 בהפסדים), כופה הכי הרבה איבודים על היריבה (15.3) ומוליכה את יריבותיה הכי מעט פעמים לקו העונשין (17.3 זריקות למשחק). ב-11 מתוך 13 ניצחונותיה העונה ביורוקאפ היא הורידה את הקבוצה הנגדית אל מתחת לרף 80 הנקודות, ובכל המשחקים שבהם שמרה על כמות שלשות חד-ספרתית היא ניצחה. יובל זוסמן ישחק? צילום: מיכל בן גיגי, הפועל מידטאון ירושלים בצד ההגנתי נהנית טורק מסגל סולידי, במובן הטוב של המילה, עם סוללה של שחקנים פיזיים ואתלטים שמסוגלים להחליף ביניהם ולהסתדר. הקו האחורי שלה גדול בהרבה מזה של הפועל, קל וחומר במצבם של זוסמן וקרינגטון. הגנת ה-1X1 הטובה של שחקני טורק, ללא טיפולים מורכבים במיוחד, כופה על היריבות שלה (בנוסף לאיבודי כדור רבים) הרבה מאוד זריקות קשות בסוף שעון מבחוץ. היריבות זורקות 28.3 שלשות למשחק (מקום שני ביורוקאפ) וקולעות ב-32.2%. במילים אחרות - כמעט 20 שלשות לא מוצלחות למשחק. נתון שמוציא את החשק לחיות. החסרונות הגדולים בהגנה הטורקית נמצאים מתחת לסל. לעבור את הקו האחורי של אנקרה זו לא משימה פשוטה, אבל מי שיגיע לשם לא צפוי להיתקל בקו קדמי מאיים במיוחד מבחינה הגנתית. זו קבוצה ששומרת מצוין מסביב לקשת, והרבה פחות בתוך הצבע. אם הפועל ירושלים תצליח להזיז את הכדור מהר מספיק ולעבור את קו ההגנה הראשון, נוכל לראות הרבה לייאפים קלים ונגיחות בטבעת של אוסטין וויילי את ג'סטין סמית'. לשלוף את הטלה מהכובע מטבע הדברים העיניים נשואות לג'ארד הארפר וקרינגטון (נו? אולי בכל זאת? זירוז, משהו?), וגם קאש ווינסטון חשוב מאוד במשימה לשבור את הקיר של האוזדמירוגלו'ס, אבל מי שחייב לקחת את ההזדמנות ולעשות את ההבדל הוא אנתוני לאמב. ההגנה הטורקית תתמקד כולה בניסיון לנתק בין הקו האחורי לקו הקדמי של הפועל. היא תזרוק על הארפר את דואוש אוזדמירוגלו, ואח"כ סמית', ואולי גם ג'ורדן אשר על 201 הסנטימטרים שלו (כי מה שעבד לבחצ'שהיר עם מאט מיצ'ל, יכול לעבוד גם כאן) ותעשה כל שביכולתה להוביל לאלתורי סוף שעון של הארפר את קאש. דווקא מיסטר לאמב, עם היכולת לדפוק את השלשה מהפינה או "לתלוש" לכיוון הצבע ולמצוא את אחד הגבוהים לנגיחה או את הקיק החוצה לזריקה נוחה של אחד הגארדים, מסוגל לעשות את ההבדל בין ערב של כסיסת ציפורניים מתמשכת לניצחון בטוח שיגרור אחריו את הטרוניות הקבועות על רמת המפעל. מסוגל לעשות את ההבדל, אנתוני לאמב. צילום: מיכל בן גיגי, הפועל מידטאון ירושלים הררי מילים כבר נטחנו על הפער בין הציפיות מלאמב עת חתם בקיץ ברעש גדול (יחסית, בכל זאת הפועל ירושלים) לבין המציאות שבה נדחק אחר כבוד מחמישיית הזרים המובילה לטובת אייזיאה מובלי. המספרים שלו באירופה לא קטסטרופליים במיוחד (9.6 + 5.2 + 2.5, 46% לשלוש), אלא שבמקרה שלו הם מספרים רק חלק מהסיפור. כל מי שטרח לצפות בו העונה יודע שלאמב לא מספיק דומיננטי, לא מספיק מרוכז, לא מספיק. את מספר המשחקים הטובים שלו ביורוקאפ אפשר למנות על כף יד אחת ויישאר עודף. אלא שיש עונה סדירה ויש פלייאוף. ואם מישהו במלחה (או בבלגרד) מחפש סיפור לקבל ממנו השראה, הוא מוזמן להיתלות בשחקן שהגיע לפלייאוף היורוקאפ אשתקד אחרי עונה סדירה לא יוצאת דופן, עם 10.8 נקודות למשחק ב-34% מחוץ לקשת, וסיים אותה בתור הגיבור הגדול של הזכייה במפעל, אחד אנטוניו בלייקני. האם לאמב יכול להתפוצץ בפלייאוף באותה עוצמה של החבר בלייקני? ספק. האם הוא יכול להיות השפן (או שמא הטלה) בכובע של יונתן אלון? ימים יגידו. דבר אחד בטוח - הפועל ירושלים זקוקה לו עכשיו כמו שלא הייתה זקוקה בשום שלב העונה. הגיע הזמן. אבישי הוא אוהד הפועל ירושלים ומשתתף בפודקאסט האוהדים 'כיפה אדומה'

מכירים את הקטע הזה בסרטים המצוירים של פעם, כשאחת הדמויות רצה במהירות, עוברת את הצוק ולפתע מבחינה שהיא בכלל באוויר - ונופלת? גם ביורוליג זה קורה, ובדרך כלל לקבוצות חדשות, שמגיעות למפעל הבכיר, תופסות במפתיע מקום בטוח בצמרת - ואז נבהלות ומגלות שיש להן פחד גבהים. זה קרה בעבר לווירטוס בולוניה. וגם לפריז. וקצת להפועל ת"א. אלפי מילים כילינו כאן על המשבר שעברו האדומים בחודשים האחרונים, ושהעמיד בספק את עלייתם לפלייאוף מהשישייה הראשונה. והנה, עם החזרה (המבאסת לעין הצופה מהצד, יש לומר) לארנה 8888 בסופיה, חזרה גם הספינה לשייט. נכון, זו רק פריז, ועוד מעט נדון בדברים הטובים והטובים פחות שיש לה להציע. אבל זו בעיקר הפועל ת"א. מועדון חסר ניסיון בבמה המרכזית, עם שחקנים סופר-מנוסים במסגרת הזו. ואסילייה מיציץ' פגע אתמול ב-1 מ-9 מהשדה, אבל תרם 9 אסיסטים, 5 ריבאונדים ו-3 חטיפות. אלייז'ה בראיינט קלע 18 נקודות ב-66% מהשדה, וחילק 5 אסיסטים לחבריו. אנטוניו בלייקני לא איבד כדור, קטף 5 ריבאונדים שרובם עפו הרחק מהסל, ובעיקר ניפק את התצוגה הכי בלייקנית שיש - עם 24 נקודות ושיא עונתי של 6 שלשות. אז אפשר להגיד שזה היה נוקאאוט של הגארדים בלבן/אדום? אפשר. וזו בוודאי לא תהיה טעות. אבל אולי המפתח האמיתי הגיע בכלל מהכנפיים. מהגיבורים האנטי-גיבורים. בכל פעם שדימיטריס איטודיס מקבל תרומה משמעותית מהפועלים האפורים שלו בעמדות הפורוורד, קולין מלקולם ואיש וויינרייט, זה סימן שמשהו עובד טוב יותר במכונה כולה. אנחנו לא מדברים על ההגנה, שבה טוענים כי אין יום חלש (שטות מוחלטת, אגב. יש לא מעט ימים חלשים בהגנה, ואפילו לשומרים הכי טובים), אלא על ההתקפה. השניים חיברו 20 נקודות, כשלאיש הגדול יש גם 7 כדורים חוזרים ו-3 חטיפות. מדובר בסימן טוב, בריא ומבריא, שמלמד משהו על איזון. חבל שג'ונתן מוטלי היה צריך להיפצע כדי שזה יקרה, אבל ברגע שהמאמן היווני שיחרר מהרכבי שני הסנטרים שלרוב הכבידו על הקבוצה שלו, הכל הפך יותר מסודר והגיוני. קסלר אדוארדס עשה זאת בברצלונה, ואמש היה זה וויינרייט. חיבר עם ווינרייט 20 נקודות, קולין מלקולם. צילום: הפועל IBI תל אביב מכירים את הקטע הזה במשחקי כדורסל, כשקבוצה אחת רודפת זמן ממושך מדי אחרי יריבתה, ואז מגיע הרגע שבו היא מקווה לשמוע את הקנאק? שבו היא מפצחת את הגנום? שבו היא מוציאה את האירוע משלוותו, ומסיטה את הספינה מהכיוון הברור שאליו הפליגה? פריז הייתה בטוחה שהקנאק הזה נשמע, אבל מהר מאוד גילתה שהפריקה לא באה מהצד של הפועל ת"א, אלא משלה עצמה. חבר שלי, ד', קורא לזה "חזרומוק". שזה קיצור יצירתי ל"חזרו מוקדם מדי". יש לזה הסבר כמעט מדעי: קבוצות רבות נעצרות ברגע שהן מצליחות להשלים את המרדף ולמחוק פיגור. המומנטום לא בהכרח מתהפך, אבל נעצר. אולי זה משהו מנטלי; אחרי ההגעה לשוויון או קרוב אליו, השחקנים מאתחלים מחדש, המשחק מתאזן ומתחיל קרב צמוד על הניצחון. לכן, כדאי להשלים את הקאמבק בתזמון הנכון. למה? אין לי מושג. העובדה היא שזה קורה המון פעמים. אז הפריזאים חזרומוק. הפועל לא הייתה זקוקה ליותר משלוש דקות תכליתיות כדי לברוח לתשע נקודות יתרון, בשלהי הרבע השלישי, ולתת את התחושה שהמשחק הזה שלה ותלוי רק בה. אבל 68 שניות לתוך הרבע הרביעי הצליחו ג'ארד רודן וג'סטין רובינסון להקטין בשתי שלשות מהירות ל-77:75. ואז, כאמור, הגיע הקנאק. בכמעט ארבע הדקות הבאות זרקו הצרפתים חמש פעמים לסל. הם פגעו ב-0 מ-2 לשתיים, 0 מ-3 לשלוש. וביצעו שתי עבירות תוקף. ואיבדו כדור נוסף. ולא עזרו להם אי אלו ריבאונדים בהתקפה, וחילוף של ארבעה שחקנים. זה לא שהקבוצה בלבן הבריקה; בזמן הזה היא קלעה רק סל שדה אחד (נוסף על 2 מ-4 מהעונשין) והגדילה את הפער לשבע בלבד. אבל זה הספיק כדי לדאוג שהניצחון יישאר בצד שלה. הרגעים המשמעותיים האלה ברבע הרביעי המחישו כנראה למה פריז נמצאת איפה שהיא נמצאת, אי שם במקום ה-16. ממש כשם שהרבע הראשון המחיש מדוע מאמנים ו-GMים ברחבי אירופה מנסים לבנות קבוצות שירוצו ויתפרעו (במידה) וישחקו בצורה מגה-אינטנסיבית וסופר-אגרסיבית, עם רכבת חילופים בלתי פוסקת וקצב בלתי נתפס, וקוראים לזה בשלוש מילים - "הכדורסל של פריז". כשמו כן הוא, נדיר היפי (תמונת AI) נדיר היפי, כשמו כן הוא, היה בתפקיד הממחיש הראשי. שימו לב לנתון הבא: מרגע שנכנס למגרש, עשר ההתקפות הראשונות של קבוצתו הסתיימו בהחלטות שלו. האיש (תהייה: הכדורסלן הגדול ביותר שיצא מהעדה האלג'יראית מאז עודד קטש?) קלע 6 נקודות, וסחט עבירה, ופיטם את שותפיו ב-4 אסיסטים ל-10 נקודות נוספות. ואיבד רק כדור אחד. כך הצליחה הקבוצה להגיע ל-30 נקודות עד הבאזר הראשון של המשחק. אבל ברבע האחרון, כשהיא שוב הייתה זקוקה לו, הוא סיים עם 0 נקודות, 0 מ-4 מהשדה, איבוד ומדד שלילי 4-. והקבוצה כולה נתקעה על 13, והפסידה. מכירים את הקטע הזה בתקשורת הספורט, שבו מספרים לכם סיפורים על קהל ועל אווירה ועל תחושה של בית, ועל כמה זה משמעותי לא פחות מכישרון ומניסיון ומשחקנים טובים? אז בהפועל ת"א של העונה זה עובד הפוך. לא ניכנס בפעם המיליון לנסיבות ולמה שמתרחש מסביב, אלא רק לנתונים. בבולגריה, אחרי אתמול, עומדים האדומים על מאזן 2:7. וספציפית ב-8888 בסופיה - על 1:6. שזה מאזן של קבוצה ביתית מובהקת. דומה למאזנים של ריאל במדריד, ופנרבחצ'ה באיסטנבול, ואולימפיאקוס בפיראוס, ודובאי בדובאי (כבר לא), ואפילו טוב יותר. בישראל הם גירדו בקושי מאזן מאוזן של 3:3, וגם זה בזכות הניצחון הראשון בארנה. בלייקני, לצורך הדוגמה, שווה 18 מ-35 לשלוש בבירה הבולגרית (51%) ורק 7 מ-28 ביד אליהו (25%). לך תבין. המשימה של הפועל ת"א במשחק ההשלמה אתמול הייתה מאוד פשוטה: לשרוד ולא למעוד. אלה בדיוק המשחקים שעלולים להפוך למוקש, והיא דאגה לפרק אותו. כפי שתצטרך לפרק מחר את המוקש מבולוניה, שתשחק שכונה עם קרסן אדוארדס ומאט מורגן בתור היחידים שיתפקדו כרכזים (בהנחה שלוקה וילדוסה לא חוזר), ותאתגר את היריבה עם הרכבים גבוהים ואתלטיים של ארבעה פורוורדים. אחר כך כבר יבואו האתגרים האמיתיים. ריאל ובאסקוניה בחוץ, פנאתינייקוס, פנרבחצ'ה ואולימפיאקוס ב"בית", ועוד דרבי עצוב מחוץ לישראל. למעט הביקור במונאקו במחזור הנעילה, כל המשחקים האלה יתקיימו ללא קהל, או כמעט ללא קהל. ואולי, לאור התוצאות, אלה לא חדשות כל כך רעות. מתברר שהסיטואציה הזו מקשה יותר על היריבות מאשר על הפועל עצמה.

הכלל הראשון של קרב מול פריז הוא שאסור לדבר על יכולת מול פריז. הכלל השני של קרב מול פריז הוא שאסור לדבר על יכולת מול פריז. הכלל השלישי של קרב מול פריז הוא למעשה הכלל היחידי שרלוונטי לכל משחק כדורסל מול כל קבוצה, כלומר שהדבר היחידי שחשוב הוא לנצח. ואתם יודעים מה? מול יריבה שגורמת ללא מעט קבוצות להיראות רע, כי היא גוררת אותן למועדון המסוים והכאילו מבולגן שלה, הפועל תל אביב נראתה אחלה. עזבו אחלה. בעיני היא נראתה טוב בלא מעט דקות על הפרקט בבולגריה. והיא ניצחה, שזה בכלל טוב. אני לא יודע להגיד לכם מה היה קורה אם המשחק הזה היה מתקיים במועד הקודם שנקבע לו, כשהפועל תל אביב גם סובלת מכל רגע ביד אליהו הישן וגם סובלת ככלל. אבל עכשיו, כשהיא מצליחה לייצר רצף של נצחונות ורצף של שקט, דווקא בחסות המצב שלנו כאן, פריז היא יריבה שבסוף אמורה להיכנע לכשרון העדיף של האדומים מתל אביב. בטח כשהכשרון התאורטי קורם עור וגידים כשהפול-אפים של אנטוניו בלייקני מזכירים את הימים שבהם נראה בערך כמו השחקן הכי טוב בכדור הארץ. אבל קודם כל, נתחיל מההתחלה. וההתחלה הייתה די מורכבת. כי ככה זה מול פריז. ורעיונות? נו, אל תחפשו פתרונות של הייטק. אחרי סל השדה הראשון במשחק, שכבש אוטורו, הוא קודם כל החזיק לרגע את הכדור – כדי למנוע את המתפרצת הצפויה מהצד השני. ואז הגיעה אזהרת השופטים, ובזה מיצינו את השטיק. האזהרה הגיעה מוקדם. צילום: הפועל IBI תל אביב תזכורת - קליק ראשון על הוידאו ינגן את הקטע הרלוונטי. כדי לצפות בשנית, יש להעביר את הסרטון לנקודת הזמן המצוינת בסיום הפיסקה. ההתמודדות עם הדברים שהצרפתים עושים מתחילה דווקא בהתקפה מולם. קודם כל, בעצם היכולת לשמור על הכדור. אח"כ, גם ביכולת להחליט נכון מול הרוטציות ההגנתיות, שהן לא בהכרח הכי קונבנציונאליות בעולם. למשל כאן. תנסו לרגע להתעלם מהנעת הכדור האדומה ותתמקדו בעיקר ביציאות אלי כדור, יענו הקלוזאאוטים של הלבנים, מתוך הרוטציה. אם תרצו להחמיר, שימו לב במיוחד ליציאה החוצה של קבלייר כשהשעון הגדול מראה 7:54. וליציאה של רודן החוצה 2 שניות מאוחר יותר. צריכים להיות חדים ומרוכזים כדי לא לטעות, עד לשלשה הנאה של מיציץ'. (0:14) כי הנה, מצב דומה כאן. שגם עובר דרך כדור בפינה ואל וויינרייט. שמפספס את אותה היציאה החוצה (הפעם של וויליס) ואת המסירה האפשרית פנימה לאוטורו. והמחיר? תראו את המסירה הראשונה, על עיוור, על אוטומט, של וויליס אל היפי, בדרך למתפרצת שהיא פאקינג קרנבל. (1:20) כאמור, קודם כל צריכים לשמור על הכדור. וברמת הכדורסל, זה לעיתים קשה מול יציאות הראן נ' ג'אמפ על חצי המגרש, שפריז יודעת לייצר. יציאות שבהן יש שחקן הגנה אחד קופץ לרגע לעזרה ואז חותך כל הדרך אל הצבע כדי לקחת את המסירה האפשרית פנימה. למיטיבי לכת, הנה דוגמא והסבר לסוג של ראן נ' ג'אמפ ששמרה גרסה מוקדמת של הפועל תל אביב, אותה אימן אחד קאסטריטיס (ומי שהיה בהופעה שלי אי פעם הרי יודע שהמאמן היווני ההוא של הפועל תל אביב אמנם שמר סוג של, אבל מעולם לא ידע שהוא שומר סוג של. תשאלו את ים מדר). עכשיו לרמת הפתרונות ההגנתיים. כידוע, הקצב של פריז, שעובר מדור לדור, מאיסאלו דרך ספליטר ועד טאבליני, הוא משהו שדורש הסתגלות. לאו דווקא בשל איפיון התרגילים, אלא יותר בגלל סוג הביצוע, ההתמקדות בפאנץ' והטמפו. והפועל תל אביב של הרבע הראשון נכשלה, האמת, גם כשפריז שיחקה יחסית קונבנציונאלי. בחיאת, תראו את זה. נדיר היפי אמנם עם הכדור, שזה גם יפה וגם מייצר תחושת סכנה, אבל תנו בבקשה מבט מההתחלה בשניים שמסמנים: גם קואץ' טאבליני וגם קבלייר. שבסך הכל מתחננים בפני אווטארה שיואיל בטובו לנפח את הפינה שקרובה לספסל. ובסוף הוא נעתר, וכך נוצר הריווח המתאים שיעניש את הקיפאון בצד שבו אמורים לשמור. (1:54) אל המחצית השנייה הגיעה הפועל תל אביב כשהיא קרובה קרובה בהפרש, בעיקר בגלל הדברים שהיא יודעת לעשות כשהכדור בידיים של בראיינט ובלייקני. כן, שוב הבלייקני כאן. וכי נכנסו לה כמה שלשות. שזה טוב. המחצית השנייה כבר תספר סיפור אחר לגמרי. שחלק ממנו נובע מבעיית העבירות המוקדמת של ג'סטין רובינסון, שהותיר הרבה יותר מדי דקות של פריז, מבחינתה, כשהיא על הפרקט עם כל מיני הררות כמקבלי החלטות. שהרוב ממנו הגיע כי הפועל תל אביב שיחקה, כאמור, אחלה. גם בכמה דקות של ערבוביה ברחבה במהלך הרבע השלישי. הגנתית, אפשר לסמן כחולשה היחידה שלה את סוגיית הריבאונד (אם ספרתי נכון, הצרפתים היו על 14 ריב' התקפה רק במחצית השניה). מעבר לזה? מחצית שניה שבה פריז קולעת 5 מ-20 מחוץ לקשת שלוש הנקודות ו-6 מ-20 ל-2 נקודות, היא מחצית שבה רמת המיקוד ההגנתי היא טובה. כזאת שמונעת את החדירות הקלות אלי טבעת, כולל של כל מיני וואטאריים שהרהיבו עוז וגרמו נזקים גם מתוך כדרור לפני התדריך של איטודיס בחדר ההלבשה. כשהיא נטולת רעיונות בעמדה מספר 4, מאחר שאין אדווארדס או מוטלי או גינת, אז יש וויינרייט של כמעט 33 דקות. וכל עוד הוא נמנע מביצוע עבירות, אז זה גם מתאים במאצ'אפ המסוים הזה וגם יותר ממספיק. ביחד איתו, הפועל תל אביב הצליחה להציב אותו או את מלקולם בלא מעט דקות על היפי או רובינסון, עם חילופים סלקטיביים ולא אוטומטיים. וכשאני אומר סלקטיביים, אני מתכוון בעיקר להצלחה היחסית של האדומים, בחלקים חשובים של המשחק, להרחיק את מיציץ' מהשחקן עם הכדור. 1/9 מהשדה עם 9 אסיסטים. ואסה מיציץ'. צילום: הפועל IBI תל אביב אם כבר מיציץ', אז תגידו רגע – מה אומרים על שחקן שבמבחן העין נראה מהוסס ומזיק, שבמבחן הזריקות מהשדה עשה 1 מ-9 (!!!!) מהשדה, אבל ייצר בעצמו 9 אסיסטים, חלקם מופלאים כמו הדבר הנהדר הזה? כי ברגע שוויינרייט דווקא שועט באיטיות לכיוון הטבעת, באופן שבו הצרפתים לא מצליחים לאסוף אותו אחרי העזרה ההגנתית על הפוסטאפ של אוטורו, אז מיציץ' דופק לו כאן מסירה שכל כולה גאונות צרופה. (4:06) שווה את הדקות שלו? לא שווה את הדקות שלו? מדר צריך לשחק במקומו? אי אפשר לפספס את השורה התחתונה. עם סגל שהפך פתאום סוג של חסר, אין דבר שמתאים יותר מבחינת איטודיס מאשר לשחק עם רוטציה של 7.5 שחקנים. מול בולוניה, בחמישי, ישחקו (בלית ברירה) יותר. 3 נקודות לסיום ג'ונס – ישב לידי במשחק אבשלי, אחד שמבין כדורסל, ותהה איך לעזאזל איטודיס ממשיך ללכת על ג'ונס, אחרי מחצית ראשונה רעה, אחרי תקופה לא טובה, כשיש לו את אופציית מדר על הספסל. ובכן, עניתי לו ואענה לו כאן מה שעניתי לפני פיסקה אחת שם, בכל הנוגע למיציץ'. באמת של החיים, זאת הרוטציה של איטודיס. אלו השחקנים שבהם הוא מאמין. כן טוב? לא טוב? מאחר שהאיש הצליח לחזור ולנצח, אז כרגע הכל טוב. מה גם שג'ונס של המחצית השנייה כבר נראה בסדר גמור. אולי זה רק משבר קטן? הטפנו כאן, ולא רק כאן, לחילופי האנשים אשר על הקווים בקבוצה הזאת. למה ללכת סחור סחור? להדחתו של איטודיס. עופר ינאי, דווקא לא אחד שידוע כסופר סבלן, הלך על הפתרון של להעמיס. ו-וואלה, לפחות כרגע, זה מרגיש כמו פתרון ביניים שאמור לסייע למאמן שלו להצליח ולדחוק את הרף הדרוש כדי לעשות שישייה. ואחר כך? לא בטוח שזה כל כך משנה. כרגע, לפחות לפני בולוניה, המשבר הגדול נראה פתאום כמו משהו שחלף. אולי. בינתיים. חישובים – אוקיי. אז יש 19 נצחונות. כמה צריכים כדי להבטיח שישיה? לא יודע. מה שאני כן יודע, למקרה שלא היה מספיק ברור עד כה, שלפחות בתאוריה, המשחק הכי קל שנותר עד לסיום העונה הוא בחמישי הקרוב. מול בולוניה. אחכ יש ריאל ובסקוניה (אוקיי, גם שם, בלי קהל, זה לא נורא), פאו, פנר, אולימפיאקוס, דרבי ומונאקו. הקיצר, רוצים מקום 6 צפונה? את השבוע הזה האדומים חייבים לסיים עם דאבל. זהו. עד כאן. שיהיה לנו טוב.

מרץ' מאדנס איתנו בכל הכוח. התחלנו עם טורנירי הקונפרנס השונים, ועכשיו מגיע הדבר האמיתי. טורניר הNCAA המרכזי, שמתחיל הלכה למעשה הלילה משלב ה-First Four - טורניר פנימי בין 8 הקבוצות האחרונות בדירוג, ויימשך במשחקי הסיבוב הראשון שיחלו בסוף השבוע. הסברים על לו"זים, מבנים ושאר ירקות, נתנו כאן. ברמת ההכנה לטורניר, כיאה למפעל עם 68 משתתפות, יש בערך מיליון ואחת סיפורים לספר, מאתיים אלף נרטיבים, אלף שבע מאות פייבוריטיות ועשרות אלפי בראקטים שיציפו את הרשת בימים הקרובים. החל מסיפור הסינדרלה של קווינס ויואב ברמן, דרך מיאמי אוהיו הצנועה והמפתיעה ועד יוסטון שתנסה להתאושש מהטראומה הכואבת מהגמר בעונה שעברה. כל כך הרבה מאמנים, קבוצות ושחקנים - שהולכים לעטר בשנים הבאות את סגלי קבוצות הNBA והמועדונים הגדולים באירופה (או בג'י ליג. או באסיה. או בכל מקום אחר שמשלמים בו טוב, אם קראתם את הפרויקט המדהים והמדכא של ירון ארבל). ברמת הכדורסל, יש מרכיב אחד שכבר עכשיו אפשר להגיד שנקבל בוודאות. באופן מרוכז, היישר לווריד - דרמה. לאודי הירש, כהרגלו, יש הסבר מלומד ומעמיק גם לתופעה הזו: חייבים להודות שבעיניים של מי שהתרגל ל-NBA - וגם ליורוליג - צפייה בכדורסל מכללות היא חתיכת חוויה מוזרה. שעון 30 השניות ומאמנים שמרניים וחולי שליטה כופים ברובם על אתלטים מופלאים כדורסל ממושמע מדי, עם תרגילים ארוכים והרבה תנועה שלעיתים קרובות לא מובילה לדבר. מנגד, חוסר הניסיון היחסי של השחקנים (למרות שבעידן ה-NIL אפשר למצוא בקולג'ים גם בני 24 שכבר לא זכאים להיבחר בדראפט) מייצר החלטות רעות, זריקות קשות וטעויות מסמרות שיער בשניות ההכרעה. הבליל הזה, יחד עם הלחץ של חודש מרץ וקהל מתודלק בגלונים של בירה, מייצר את החוויה הייחודית של טורניר המכללות, שהוא חגיגה של שחוק ודמע. כדורסל? כדאי להוריד ציפיות. אז כדי להתכונן טוב יותר לקראת המאורעות הבאים עלינו לטובה, בואו נשים פוקוס על הדמויות המרכזיות. השחקנים המובילים. יצרני הדרמה. אלו שכל העיניים יהיו נשואות אליהם ברגעים הקריטיים. מכירים את סרטוני המכללות האלה, עם עשרה שינויי הובלה בחצי הדקה האחרונה, פוזשנים חפוזים שמובילים לזריקות על הבאזר ועשרות אנשים על הפרקט בסיום? אז בדיוק הסוג הזה. עשרת השחקנים שאני חושב שיהיו הלב של הטורניר. זה לא דירוג איכות, ולא מוק-דראפט מאולתר, אבל זרמו איתי בואו נרוץ. קמרון בוזר - פרשמן, דיוק פאוור-פורוורד, 18, 2.06 מוקים אחרונים: ESPN - 3 || Bleacher Report - 2 || CBS - 3 ממוצעים עונתיים: 22.5 נקודות (56% מהשדה, 41% ל-3, 78% מהקו), 10.2 ריבאונדים, 4.2 אסיסטים ב-33.0 דקות. הנתון הבולט: 26.4 AST%. פוינט פורוורד כהלכתו. בכמה מילים: בנו של קרלוס בוזר פתח את העונה כאחד השמות החמים ביותר בליגת המכללות, וכך הוא גם צפוי לסיים אותה. בוזר הוא שחקן מסוג עוגן. פורוורד מגוון שתורם בשני צידי המגרש, ניחן בהבנת משחק שאין להרבה רכזים. הוא יודע לתקוף את הסל עם הגב ועם הפנים, להפעיל את החברים לקבוצה ולשמור 5 עמדות. חומר שממנו עשויים שחקני NBA איכותיים. תחזית לטורניר: דיוק שובצה בענף איכותי יחסית של הטורניר, וכדי להגיע לכל הפחות לרבע הגמר ((Elite 8, היא תצטרך לעבור לא מעט מוקשים, ובייחוד אחת מבין קנזס וסיינט ג'ונס החזקה של ריק פיטינו. עם זאת, פיינל פור זו מטרה ריאלית לחלוטין. 5 שנים מהיום: פרנצ'ייז פלייר ב-NBA איי ג'יי דיבאנטסה - פרשמן, בריגהאם יאנג פורוורד, 19, 2.06 מוקים אחרונים: ESPN - 2 || Bleacher Report - 1 || CBS - 1 ממוצעים עונתיים: 25.3 נקודות (51% מהשדה, 34% ל-3, 76% מהקו), 6.7 ריבאונדים, 3.8 אסיסטים ב-34.6 דקות. הנתון הבולט: 33.5 USG%. הצגה של איש אחד. בכמה מילים: מלך הסלים של ליגת המכללות הוא סקורר אקספלוסיבי וחסר מעצורים, שמתבלט בתוך קבוצה לא מספיק טובה. יודע לייצר לעצמו מכדרור בכל הזמנות, ומשתמש באתלטיות שלו כדי לדרוס את דרכו לטבעת. מפלצת. סימן השאלה המרכזי סביבו נוגע ליכולת שלו להפוך את השחקנים שמסביבו טובים יותר, ולא רק לייצר מספרים שלא באמת משפיעים על טור הנצחונות.. תחזית לטורניר: .בריגהאם יאנג של דיבאנטסה לא מספיק איכותית כדי לאיים על השלבים המתקדמים באמת. על אחת כמה וכמה אחרי הפציעה של ריצ׳י סונדרס, השחקן השני באיכותו בסגל הזה. בטורניר ה-Big 12 היא הודחה ברבע הגמר ע"י יוסטון, ומאן עונתי של 50% הצלחה בלבד במשחקי הקונפרנס יכול ללמד על תקרת הזכוכית הברורה של הקוגרס. בסיבוב השני צפוי לה מפגש מול גונזאגה, שככל הנראה יסיים את דרכו של הפרוספקט המוכשר במכללות. 5 שנים מהיום: סקורר איכותי ב-NBA קינגסטון פלמינגס - פרשמן, יוסטון גארד, 19, 1.93 מוקים אחרונים: ESPN - 5 || Bleacher Report - 5 || CBS - 6 ממוצעים עונתיים: 16.4 נקודות (48% מהשדה, 39% ל-3, 84% מהקו), 3.4 ריבאונדים, 5.3 אסיסטים ב-31.7 דקות. הנתון הבולט: דירוג הגנתי של 97.6. מהשומרים האיכותיים ביותר ב-NCAA. בכמה מילים: השחקן האהוב עליי ברשימה. הפרשמן של יוסטון הוא תופעה. בגילו הצעיר הוא מוביל את הקו האחורי של הקוגרס, מקבל החלטות בהתקפות החשובות ויודע לאיים על הטבעת גם מבחוץ וגם בחדירה. הבונוס הגדול הוא בצד ההגנתי - פלמינגס הציג העונה אינסטינקטים חתוליים, זריזות ורצון שהעניקו לקבוצה שלו לא מעט עצירות חשובות ברגעי מפתח. תחזית לטורניר: יוסטון היא אחת הקבוצות השלמות והאיכותיות ביותר שישחקו בטורניר. היא עמוקה ומגוונת בקו האחורי, אגרסיבית מאוד בהגנה ובעיקר מנוסה. שלושה שחקנים מרכזיים בסגל הזה הגיעו למעמד הגמר בשנה שעברה - עמנואל שארפ, מילוש אוזן ו-ג'וג'ו טאגלר. את גמר הBig 12 הקוגרס הפסידו לאריזונה, אבל אין שום סיבה להניח שהם לא יגיעו לכל הפחות לטופ-8 בטורניר המרכזי. 5 שנים מהיום: שחקן חמישייה בקונטנדרית ב-NBA. יקסל לנדבורג - סניור, מישיגן פורוורד, 23, 2.06 מוקים אחרונים: ESPN - 17 || Bleacher Report - 12 || CBS - 15 ממוצעים עונתיים: 14.4 נקודות (51% מהשדה, 34% ל-3, 82% מהקו), 7.0 ריבאונדים, 3.3 אסיסטים ב-30.1 דקות. הנתון הבולט: דירוג התקפי של 140.1. איתו, מישיגן שוטפת את הפרקט. בכמה מילים: הדומינקני התחיל את דרכו בג'וניור קולג' צנוע, ואת השנתיים האחרונות העביר באלבמה. מבחינת הקטלוג - שייך לחלוטין לז'אנר הפורוורדים הכל-יכולים, ששוטף בשנים האחרונות את ה-NBA. הוא סקורר מגוון שמרגיש בנוח במגרש הפתוח, ריבאונדר מעולה שגם יכול לשמש כפליימייקר משני בהתקפה. שחקן עם קלאס ושקט נפשי. תחזית לטורניר: מישיגן עברה עונה סדירה מצוינת ולפרקים נראתה כאחת הקבוצות הטובות ביותר במכללות. עם זאת, מתחילת הפלייאוף היא במגמת בלבול וירידה משמעותית. זה התחיל בשלבי רבע גמר וחצי הגמר בטורניר ה-Big 10, שם התקשתה ועברה בשיניים את אוהיו סטייט ואת ויסקונסין, ונגמר במשחק האליפות בו לפרקים ארוכים נראתה תקועה לחלוטין בהתקפה ולא מצאה פתרונות הגנתיים לגבוהים האגרסיביים של פרדו. בדרך לרבע הגמר מחכות לה טקסס-טק או אלבמה - וזה לא יהיה פשוט. סוויט 16. 5 שנים מהיום: חותם על חוזה של 3 מיליון דולר לעונה בפנרבחצ'ה. הירש, זה ממש לא מנומס להידחף באמצע. אבל אם כבר מישיגן, אני יודע שיש לך חולשה לספרדי אחד. בוא, שתף אותנו. אהבה היא עניין לא רציונלי, וזה גם הסיפור שלי עם אדאי מארה. ראיתי אותו בפעם הראשונה במדי ספרד אליפות העולם לנוער עד גיל 17 (אל תשפטו), והיה ברור ממבט ראשון שיש כאן משהו מיוחד: 2.20 מ' עם מגע רך ומסירה פנטסטית. אפשר היה לפנטז על גרסה ספרדית של סאבוניס האבא. רק שאז נתקלה ההתפתחות שלו בכמה מהמורות: הוא עבר מהספסל של הבוגרים של סראגוסה ל-UCLA, נתקל במאמן חובב הצרחות מיק קרונין שייבש אותו על הספסל ואחרי שהיה בחירת לוטרי בטוחה נעלם לגמרי מהרדאר של הדראפט. העונה הגיע מארה למקום הנכון, למישיגן, אצל המאמן דאסטי מיי שאוהב גבוהים וטיפח גם את דני וולף. המספרים שלו לא יפילו אתכם מהכסא (11.6 נקודות ו-6.9 ריבאונדים ב-23.1 דקות), אבל הוא חלק מהקבוצה הכי טובה במכללות בעונה הרגילה וחזר לתמונת הסיבוב הראשון בדראפט. יש עדיין בעיות מקצועיות, בעיקר הגנתיות, אבל תהיה לפחות קבוצה אחת מ-30 שתראה את הפוטנציאל ולא את הקשיים. וברמת הכדורסל האירופי - עם גונזלס מבוסטון וסאן סופריי מגונזגה, לספרדים יש בסיס שיוכל להחזיר את הנבחרת לימיה הגדולים. אדאי מארה. צילום: MICHIGAN ATHLETICS קיטון ווגלר - פרשמן, אילינוי גארד/פורוורד, 19, 1.98 מוקים אחרונים: ESPN - 6 || Bleacher Report - 7 || CBS - 5 ממוצעים עונתיים: 17.9 נקודות (47% מהשדה, 40% ל-3, 81% מהקו), 4.8 ריבאונדים, 4.4 אסיסטים ב-33.7 דקות. הנתון הבולט: 61% טרו שוטינג. בכמה מילים: המנייה של קיטון ווגלר זינקה תוך כדי העונה, כשהצליח להראות את יכולת הקליעה הפנומנלית שלו. אין לו כל כך מגבלות של טווחים וזוויות, והוא מסוגל בערב נתון להתפוצץ מבחוץ. בו בזמן, הוא מספיק ארוך ואסרטיבי כדי לייצר כאבי ראש גם בתוך הקשת. בצד שבו שומרים הוא עדיין סימן שאלה. תחזית לטורניר: אילינוי שיחקה לפרקים כדורסל התקפי יוצא דופן - בקצב מהיר, עם סטים התקפיים פשוטים וריבוי שלשות. כמעט 11 שלשות בממוצע למשחק מיקמו אותה בעשירייה הראשונה בכל ה-NCAA 1 בקטגוריה הזו. לצד זאת, יש לה לא מעט בעיות הגנתיות שהקשו עליה במהלך העונה הסדירה. ברור שלטורניר נוקאאוט חוקים משלו, אבל כשבדרך מחכה יוסטון – סוויט 16 יהיה הישג יפה. 5 שנים מהיום: שחקן רוטציה ב-NBA. דריוס אקוף ג'וניור - פרשמן, ארקנסו רכז, 19, 1.90 מוקים אחרונים: ESPN - 7 || Bleacher Report - 6 || CBS - 8 ממוצעים עונתיים: 22.9 נקודות (49% מהשדה, 45% ל-3, 82% מהקו), 3.2 ריבאונדים, 6.4 אסיסטים ב-35 דקות. בכמה מילים: שחקן השנה ב-SEC ממשיך מסורת ארוכת שנים של רכזי על ששיחקו והתפתחו תחת ג'ון קליפארי. הוא משחק בסגנון מאוד קארסן-אדווארדסי, ומהווה מודל מצוין של סקורינג פוינט גארד פיזי שיכול לשחק עם הכדור ולצד הכדור. תחזית לטורניר: ארקנסו תפגוש את הוואי הקשוחה של ערן גנות בסיבוב הראשון וזה יהיה בהחלט מוקש יחסית לשלב המוקדם. אם תעבור אותה, הדרך לסוויט 16 די סלולה. 5 שנים מהיום: שחקן רוטציה ב-NBA. בריידן סמית' - סניור, פרדו רכז, 22, 1.82 מוקים אחרונים: ESPN - 40 || Bleacher Report - 44 || CBS - ממוצעים עונתיים: 14.0 נקודות (45% מהשדה, 37% ל-3, 82% מהקו), 3.6 ריבאונדים, 9.1 אסיסטים ב-34 דקות. הנתון הבולט: 44 AST%. למישהו יש ספק מי הבוס על הפרקט? בכמה מילים: אלפי מילים נכתבו בבמה זו ממש במהלך העונה, על בריידן סמית' וסביבו. הרכז המזוקן יסיים בקרוב את קריירת המכללות עם 4 עונות מלאות בפרדו, וירצה הפעם ללכת עד הסוף. הוא מנהל משחק טוטאלי, רכז חתולי עם IQ חריג וראיית משחק אדירה. שחקן ששולט בקצב, מנווט את ההתקפה דרך הפיק נ' רול בעיקר בזכות איום סקורינג עצמאי, ווינר שגם לא מפחד להשתטח על הפרקט כשצריך. הצגה. תחזית לטורניר: פרדו זכתה באליפות הביג-10 עם התעלות של הסניורים שלה, דווקא אחרי עונה סדירה שנראתה די מגומגמת לפרקים מול הקבוצות החזקות. אני מאמין שהבוילרמייקרס יצליחו להביא את המומנטום מהקונפרנס לטורניר המרכזי, וינצלו את ההגרלה הדי נוחה כדי להגיע לכל הפחות לרבע הגמר. 5 שנים מהיום: זוכה ביורוליג עם ריאל מדריד כרכז פותח. דארין פיטרסון - פרשמן, קנזס גארד, 19, 1.98 מוקים אחרונים: ESPN - 1 || Bleacher Report - 3 || CBS - 2 ממוצעים עונתיים: 19.8 נקודות (44% מהשדה, 38% ל-3, 83% מהקו), 4.4 ריבאונדים, 1.7 אסיסטים ב-34 דקות. הנתון הבולט: 33 USG%. מלמד משהו על סגנון המשחק הדי-אנוכי שלו. בכמה מילים: סקורר חסר תקנה שמהווה איום אמיתי על המקום הראשון בדראפט הקרוב. הבעיות מתחילות בסימני שאלה לגבי מחויבות וחשק, כאשר מספר היעדרויות שלו במהלך העונה (22 משחקים בלבד) לא היו מוסברות. על הפרקט, הוא מנצל את הארוך והאתלטיות שלו כדי לייצר נקודות בכל דרך אפשרית. הגנה? ניהול משחק? לא בשבילו כל כך. תחזית לטורניר: קנזס צפויה לפגוש את סנט ג'ונס החזקה של ריק פיטינו כבר בסיבוב השני, ואם תצליח לעבור אותה תפגוש את דיוק. אני מעריך שבשלב הזה האירוע יסתיים. 5 שנים מהיום: סקורר בקבוצה טנקינג ב-NBA. אז יאללה, מחכים רק שהאקשן יגיע. בין שישי לשבת נקבל את המנה העיקרית לסיבוב הראשון (מבחינתנו) – דרבי ישראלי פרובינציאלי למהדרין בין פרדו של מאייר לקווינס של יואב ברמן. התלוננתי כבר בטורים קודמים על שעות השינה שלי, נכון? אז אם גם ככה לא ישנים, שווה לתבל את הלילות בכדורסל טוב בין אזעקה לאזעקה.

קשה להסביר את הדיסוננס הזה. לנסות לחזור ולכתוב על כדורסל כשמסביב המציאות של כל היירוטים, השיגורים והבומים הבלתי פוסקים לא מפסיקה להדהד. מאז שהמלחמה הזו התחילה אני על מדים, ובזמן שאתם קוראים את הטור הזה, כדאי שתדעו שראיתי את הבית שלי ל-24 שעות בודדות. ובתוך המרתון הזה, הצלחתי לדחוס צפייה במשחק כדורסל אחד, בלחץ. בהתחלה, אני מודה, היה לי תירוץ נוח. הפציעה של אבדיה הקלה לי על הבחירה האם לגרד את העיניים בשלוש לפנות בוקר בשביל לראות את פורטלנד בלעדיו, והיא הייתה קלה מדי. המשכתי לישון. אבל לאט לאט, גם לי מתחילים להיגמר התירוצים. בוקר אחרי משחק, אני מתעוררת, פותחת את הבוקס-סקור, רואה מספרים נהדרים ואומרת לעצמי: "זהו, היום אני משלימה את המשחק". האם זה קרה? אתם בטח מנחשים לבד שלא. אבל יש רגעים שאני לא מרשה לעצמי להחמיץ, אין דרך טובה יותר לגרד פיסה של שגרה על גבול לבנון מאשר הדרבי הישראלי ההיסטורי הזה: אבדיה בצד אחד, דני וולף ובן שרף בצד השני. ושתבינו את הסיטואציה: בזמן הצפייה נאלצתי לרוץ למרחב המוגן לפחות שמונה פעמים. מצאתי את עצמי סופרת יירוטים בשמיים במקביל לנקודות בצבע. אבל בסוף, המלחמה נשארת בחוץ והכדורסל תמיד נשאר בפנים. אז עם כל הכבוד למדים, לגזרה ולמבצעיות, אני מרשה לעצמי (ואולי גם לכם) להניח לרגע את הכל בצד. חזרתי. בואו נדבר כדורסל. האם ישראלים ממש טובים בלמסור? זו שאלה שחוזרת על עצמה לא מעט בשיחות על מוח הכדורסל הישראלי, הלילה בברוקלין קיבלנו תשובה די מובהקת. כשמסתכלים על שלושת הנציגים שלנו, רואים קו מקשר ברור: היכולת לקרוא את המגרש לפני שהפעולה מתבצעת. מסירה היא לא רק עניין של טכניקה, היא עניין של זיהוי יתרון יחסי בתוך שבריר שנייה. בשביל שחקנים כמו אבדיה, שרף ו-וולף, המסירה היא כלי נשק שמאפשר להם להשפיע על המשחק גם כשהזריקה לא נכנסת או כשההגנה מתמקדת בהם. הלילה ראינו שתי דוגמאות של מסירות להטבעה מהאוויר שממחישות בדיוק את היכולת הזו בשני מצבי משחק שונים. במהלך של אבדיה, אנחנו רואים קבלת החלטות מהירה בתוך התקפת מעבר. אבדיה מוביל את הכדור ומזהה שהגנת ברוקלין לא מאוזנת. ברגע ששחקן ההגנה של הגבוה מבצע צעד קטן קדימה כדי לסגור את נתיב החדירה של אבדיה, נוצר חלל פנוי מאחוריו. אבדיה לא מהסס; הוא מנצל את המומנטום של המגן נגדו ושולח כדור קשתי מדויק לנקודת המפגש עם קלינגן מעל הטבעת. לטראורה כמובן, אין סיכוי להפריע. זו פעולה שמבוססת על זיהוי חוסר איזון רגעי וניצולו המיידי לפני שההגנה מצליחה להסתדר מחדש. במהלך של דני וולף, הסיטואציה שונה ומתרחשת בתוך התקפה עומדת. וולף מקבל את הכדור באזור קו העונשין הגבוה, עמדה שמאפשרת לו לנצל את יתרון הגובה שלו כדי לראות את המגרש מלמעלה. בזמן שההגנה מתמקדת בו כציר, מתבצע חיתוך מאחורי הגב של קו ההגנה. וולף שומר על סבלנות, לא נלחץ מהשומר שלו, שבמקרה היה לא אחר מאשר אבדיה, ומחכה לרגע שבו נתיב המסירה נקי. הוא שולח מסירה ישירה וחדה בדיוק בזמן שקלינגן מאבד קשר עין עם קלקסטון, שנמצא כבר בשיא הגובה שלו לכיוון הסל. כאן לא מדובר במהירות, אלא בתזמון וראיית משחק סטטית שמאפשרת להפוך יתרון גובה מינורי, למשמעותי. בשני המקרים, המסירה היא התוצאה של זיהוי חולשה במבנה ההגנתי. אצל אבדיה זה קרה תוך כדי תנועה ושינוי קצב, ואצל וולף זה הגיע מתוך עמידה חכמה וניצול של זווית ראייה עדיפה. אגרסיביות ללא תכלית על הנייר, אבדיה סיים כקלע המוביל של פורטלנד עם 18 נקודות, אבל הנתון הזה דורש בדיקה מעמיקה של הדרך שבהן הן הושגו. אבדיה דווקא כן ניסה להיות אגרסיבי הלילה; הוא חדר שוב ושוב לטבעת וחיפש את המגע, אבל הביצוע לקה בחסר. ה-4 מ-13 שלו מהשדה הם עדות לקושי ממשי בסיומת ליד הסל ולאחוזים נמוכים מדי עבור שחקן שיוזם מגע וחודר בכזו תדירות. הבעיה המרכזית הייתה הבחירה בנתיבי החדירה; במקום לנצל את הפיק-אנד-רול כדי לייצר יתרון מספרי או למשוך עזרה ולהוציא כדור, אבדיה נקלע לא פעם למצבים של "ראש בקיר" מול הגנה עומדת. יש פעמים בהם הוא אכן נעצר בעבירה, אבל זה לא תמיד הפתרון. מעבר לקושי בתוך הצבע, חוסר היציבות בזריקה לשלוש ממשיך להוות גורם מעכב קריטי. כשהקליעה מבחוץ לא מהווה איום ממשי, ההגנה של ברוקלין הרשתה לעצמה לבצע דרופ עמוק ולחכות לו בצבע. נתיבי החדירה הפכו צפופים יותר, והאגרסיביות של אבדיה נתקלה פעם אחר פעם ביער של ידיים, מה שהוביל לזריקות קשות תחת לחץ במקום לייצור נקודות קלות. גם מדד הפלוס-מינוס הגבוה שלו (+22) דורש כוכבית. הוא נבע בעיקר מהעובדה שהוא נכח על המגרש בדקות הריצה של פורטלנד, שנהנתה מערב קליעה חריג של שחקני משנה כמו כריס מארי, ולא כי הוא היה הגורם הישיר ליעילות ההתקפית באותן דקות. בערב שבו היריבה מאפשרת מרחב פעולה כזה, מצופה מאבדיה לתרגם את האגרסיביות שלו לאחוזים גבוהים בהרבה או לניהול משחק שיעניש את ההגנה על ההתכנסות לצבע. ואלו לא דברים שהוא לא יודע לעשות. שנדבר גם על בן שרף? הילד סיפק הופעה של ניצול הזדמנויות מרשים בזכות עצמו. ב-23 דקות מהספסל שרף הראה מה המשמעות של שחקן שיוצר בתוך זרימת המשחק. הוא לא כפה את עצמו על ההגנה אלא קרא את החולשות שלה בחילופים והשתמש בצעד ראשון מהיר כדי לייצר לעצמו מצבים נוחים. הניתוח ההתקפי של שרף הלילה מגלה שחקן עם רמת ביטחון גבוהה שמאפשרת לו ליצור יש מאין ולמצוא את הזוויות הנכונות כדי לסיים במגע מול שחקנים גבוהים ופיזיים ממנו. הוא קלע 15 נקודות ביעילות שהפכה את ההתקפה של ברוקלין להרבה יותר דינמית ופחות צפויה בכל פעם שהוא דרך על הפרקט. אבל אי אפשר לנתח את המשחק של שרף הלילה בלי להתעכב על הצד ההגנתי ועל החטיפות שסיפקו לנו כמה מהלכים יפים במיוחד. כשמסתכלים על הפעולות שלו בהגנה רואים קריאת מסלולי מסירה ברמה הגבוהה ביותר. שרף לא רק מגיב למהלכים של ההתקפה ממול אלא קורא את המגרש צעד אחד קדימה וצופה אותם מראש. הידיים המהירות שלו והתזמון המדויק מאפשרים לו להפתיע את מוביל הכדור, להוציא לו את הכדור מהידיים ולצאת מיד להתקפה מתפרצת. היכולת הזו להפוך הגנה חכמה לנקודות קלות בצד השני מדגישה את הבגרות במשחק שלו ומראה שהוא משפיע על קצב המשחק בשני צידי המגרש ולא רק דרך ייצור נקודות בהתקפה עומדת. מעבר למספרים ולניתוחים המקצועיים מה שבאמת הולך איתנו הלאה מהלילה הזה הוא האווירה והרגעים הקטנים שמעבר לפרקט. אלפי ישראלים ויהודים צבעו את היציעים, הפכו את האולם בניו יורק למגרש ביתי חם ונתנו לערב הזה תחושה של משחק נבחרת לכל דבר. למרות שהמשחק שוחק בברוקלין בכל פעם שדני אבדיה קלע סל הקהל ביציעים שאג כאילו אנחנו נמצאים באולם הביתי של פורטלנד. האינטראקציה בין השלושה בסיום הייתה פשוט מחממת לב. לראות את אבדיה מחבק את שרף ו-וולף מחליף איתם חולצות ומחייך זה רגע שעושה צמרמורת של גאווה. בראיונות שאחרי המשחק שמענו בדיוק את מה שקיווינו לשמוע הם דיברו על האחווה על הזכות לייצג את ישראל דווקא בימים מורכבים כאלה ועל הכבוד ההדדי העצום שיש ביניהם. אבדיה פרגן לדור הצעיר שמגיע לליגה ושרף ווולף החזירו לו בהערכה על השביל שהוא חצב עבורם. כשהשידור נחתם והמסך מחשיך, הרעש של הקהל בברוקלין מתחלף בשקט הדרוך של הגזרה. אני שוב בתוך המדים והציוד, חזרה חדה למציאות. שמונה פעמים הלילה המרחב המוגן קטע את הרצף של המשחק, אבל האמת היא שהדרבי הזה הצליח לעשות משהו ששום דבר אחר לא עשה בשבועות האחרונים, הוא נתן לי רגע לנשום. התמונות האלו של אבדיה ושרף מחליפים גופיות במרכז הפרקט הן לא עניין של מה בכך, זו הוכחה חיה ליכולת שלנו להצטיין ולהוביל, גם כשנדמה שהכל מסביב בוער. הם על הבמה הכי גדולה בעולם, ואנחנו כאן, חלקנו על קו הגבול. הם נלחמו על כל כדור, ואנחנו נלחמים על הבית. בזמן שהם יוצאים מהאולם אל הלילה של ניו יורק, אני חוזרת לחמ"ל. הלב אולי נשאב לכמה שעות הביתה, אבל הראש, חוזר למשמרת. תודה על לילה היסטורי, נתראה בפעם הבאה.

עד עכשיו דיברנו רק על מספרים ושמות. על נייר. בואו נדבר כדורסל. בעקבות כל שתואר עד כה נוצרה מציאות חדשה. תהליך חיפוש השחקנים, הטיימינג של השוק ומעל הכל הדינמיות של השוק, שכמעט לא קיימת, שינו את איך שהקבוצות מתנהלות. מה עושים כשהקלפים שיש לך לא טובים, לעשות פולד לא רלוונטי ולבלף לא אפשרי? בפרק האחרון ננסה להבין איך הדינמיקה השתנתה בשוק חסר דינמיות. כשל שוק פרק א': אמריקה כשל שוק פרק ב': ממזרח תפתח הצרה פעם כולם היו נוסעים לליגת הקיץ של ווגאס כדי להכיר ולהחתים שחקנים. היום רוב השחקנים שעולים שם על המגרש לא רלוונטים לשוק הבינ''ל (אתם כבר יודעים איפה רובם ישחקו כשתתחיל העונה), ומבין סגל של 15 רק 2-3 יעשו את המעבר, ברובם שחקני סוף סגל ליגת קיץ. פעם קבוצות שעשו טעויות בקיץ ידעו, שבאוקטובר נחתכים עשרות שחקנים מהמחנות קדם עונה בנבא ואפשר לתקן. לפעמים בצורה עקיפה - מחכים שקבוצה אחרת תחתים מישהו שהשתחרר מהמחנות ואז תחתוך אחד שהתחיל את העונה אצלה. השוק היה דינמי. היום מעל ל-95% מהשחקנים שנחתכים ממחנה כבר חתומים על חוזה שמשייך אותם לקבוצת ג'יליג. אתם תקבלו פוש לכתבה על "שמוליק נחתך מהמחנה של הקליפרס ומועמד למכבי!". בת'כלס? הוא כבר חתום על 10E בסן דייגו קליפרס. הם לא מגיעים. אין שוק. עבדו עליכם. קליקבייט. קאצ'ינג. פעם היו שחקנים בשוק אחרי הטרייד דדליין, כי אחרי כל הטריידים יש שחקנים שנחתכים. פברואר היה זמן לעשות חילופים. אך...מה שהיה היה. תתקדמו. מלבד אותו נייג'ל עם טבעת יורוליג וחוזה של שמונה ספרות, כמה שחקנים שעשו את המעבר לאירופה אתם יודעים להגיד? כמעט כולם יושבים בבית או הלכו לג'יליג עד שתגיע עוד הזדמנות בנבא. למעשה, אחרי שנייג'ל הגיע, פאו שיחררה את אחד הזרים – אותו יורטסבן, שכזכור הלך ל...ג'יליג. לשלוש דקות השוק הבינ''ל היה בפלוס אחד, ואז... התקזז. כמה עשו את המעבר לאירופה מלבד נייג'ל? (צילום: PANATHINAIKOS BC) יש קבוצות שלא חותכות שחקנים מאכזבים כי אין את מי להביא במקום. יש קבוצות שמקבלות הצעות של מאות אלפי דולרים בייאאוט, אבל לא מוכרות כי עם הכסף שיכנס אין את מי להביא. שוק שפעם היה דינמי, הפך לסטטי. מעולמו של הג'י.אמ. פתחתם את העונה לא טוב, וצריכים להמלט מהתחתית. חייבים שחקן! למעט מקרי קיצון, לקבוצה שיוצאת לשוק יש ארבע אופציות להחתים שחקן באמצע העונה. שחקן מהג'יליג, אם יואיל לבוא. שחקן מבוגר/פציע/בעייתי. שחקן ששיחק ברמה נמוכה יותר - בתמורה לבייאאוט. שחקן שנכשל כבר ברמה אליה הקבוצה שלכם שייכת. אף אחת מהאופציות לא שמחה גדולה, ועוד נגיע להסברים, אבל זה לא ממש משנה. הבעלים, ההנהלה, האוהדים, סמי מהבייגלה ואיזה מישהו בפיד זועקים "תביא כבר שחקן!" בת'כלס, הם צודקים. אבל לעשות חילוף רק כדי להחליף לא מקדם את העלילה, נכון? "תעשה משהו!" יצעקו. אבל להחליף שחקן לא טוב בשחקן לא מספיק טוב רק עולה כסף, שלא תמיד יש. זה גם מוציא אותנו מהשוק במידה ומישהו טוב יתפנה באופן לא צפוי. "מי יתפנה?" אין לדעת. יכול להיות שגם עוד חודשיים אף אחד טוב לא יתפנה. ככה השוק עכשיו. "אין חודשיים! תחתים!!!" טוב, בסדר. אלו האופציות: דיוויד דג'וליוס, דרק אוגביידה או ג'ורדן הול (היה שחקן כזה בחולון עונה שעברה. בהן צדק! הגיע מהג'יליג עם 13.5 נק', 6.5 ריב' ו-8.9 אס' שהתרגמו ל-0 נק', 2 ריב' ו-1 אס' בשני משחקים לפני שנחתך). מרוצים? "היית צריך להביא שחקן שהוא גם טוב!" אהההה, חבל שלא אמרתם קודם. יש בעיה... אין. דיויד דג'וליוס. מרוצים? (צילום: באדיבות ליגת ווינר סל) הרוקיז של היום הם לא הרוקיז של פעם כשרוקי מגיע מהקולג' לאירופה יש לו במערכת הפעלה ארבע שנות כדורסל אחר, אבל הוא עדיין צעיר בן 21-22. עכשיו רק צריך לעדכן את הקושחה לכדורסל אירופאי. זה לוקח זמן, ולפעמים לא מצליח בכלל, אבל אם פגעתם נכון זה יקח כמה חודשים. בסוף העונה כבר תקבלו שחקן שלא בהלם. חלקם אפילו מוכנים לעשות את הקפיצה ליורוליג. הרוקים שמגיעים מהג'יליג זה סיפור אחר לגמרי. רובם בני 25-26, אם לא יותר, וחמור מכך עם הרגלים של ליגה, שכל הפואנטה שלה היא להבליט את עצמך על פני השאר, ועם קבלת החלטות שלא בדיוק מתחברת לקונספט של כדורסל אירופאי. זה עדכון קושחה על שתי מערכות הפעלה נפרדות, מכללות וג'יליג, שכבר הותקנו שם. להתאים אותם לאיך שמשחקים פה כבר לוקח הרבה יותר זמן, אם בכלל מצליח. גם אם נפלתם על שחקן שבסופו של דבר מבין מה רוצים ממנו, אתם צריכים לשרוד חודשים, ולפעמים עונה שלמה, עם גירסה קשה לתפעול. לעיתים אף קשה לצפייה. חלק מהשחקנים האלו מגיעים לאירופה אבל זה כבר מאוחר מדי בשביל לעשות את ההתאמות. חלקם מביטים סביב, קולטים שזה לא בשבילם ופורשים, ובת'כלס גם אותם צריך לרשום ככאלו שיצאו מהשוק. חלקם בתוך שנה-שנתיים, אם לא קודם, חוזרים לג'יליג בגלל "הטראומה" (ע''ע וודוורד). מייקל דבו, מהרכזים עם יותר הבנת משחק שהיו בג'יליג בשנים האחרונות, הגיע בסוף עונת 23-24 לעירוני ר''ג לשישה משחקים, כי זה הכי טוב שהיה בשוק. סה"כ חומד של שחקן, שנתן כמה משחקים ראויים לכל דבר. רק שהממוצע איבודים שלו (פר 40 דקות) היה 6.2, אי שם בראש טבלת המאבדים בליגה, ו-33%(!!!) יותר ממקום שני. זה הרבה המון (והוא עוד מבין משחק). היום הוא כבר אחלה-אחלה בטורק טלקום, אבל כדי שיגיע אל הטורקים מוכן להפעלה, מישהו צריך להקריב 6.2 איבודים (פר 40) מהרכז שלו עד שיסתגל. אתם בקטע? מי בקטע של להקריב 6.2 איבודים של מייקל דבו? (תמונת AI) למרות הפיתוי, וההזדמנות לחלוק סיפורים משעשעים בהחלט, אין צורך להסביר למה אין הרבה שמחת חיים בלהחתים שחקן פציע, זקן או מעורער בנפשו. כך, אם בחרתם שלא להתנסות עם רוקי, נותרו שתי אופציות, ואפשר לתת בהם סימנים. שאאאר ירקות דג'וליוס ואוגביידה, שני שחקנים שהגיעו לאירופה ישר מהקולג', הם תוצר של סיטואציה בה קבוצה חששה להמר על שחקן שמגיע מהג'יליג באמצע העונה כמו הול או דבו. זה כמובן לגיטימי, אבל אז צריך להמר בצורה אחרת - זרים עם ניסיון אירופאי ששיחקו ברמות נמוכות יותר (דג'וליוס) או כאלו שכבר נכשלו ברמות שלך (אוגביידה). אותו חבר אוגביידה אגב, עם ה-4 נק' למשחק בצדביטה לפני שהגיע ארצה, משחק היום ב...ג'יליג. כששחקן נכשל בקבוצה יש שתי אופציות – הוא לא מתאים או שהוא לא מספיק טוב. על כל איפה לונדברג, שהיה זמין בשוק רק כי כבר נכשל בקבוצת אחרת ברמה המדוברת, אבל בגלל ענייני התאמה, יהיו חמישה אוגביידהים, שנכשלו כי הם לא מספיק טובים. יבואו ויגידו "אבאל'ה, לבודד את הלונדברגים מהאוגביידהים... זו העבודה", והם כמובן צודקים. רק שכל החלטה היא בסופו של דבר הימור. אם פעם הג'י.אמ. של מכבי ת''א/טורק טלקום/אודינה, היה מגיע לשוק עם זוג קינג (שחוץ מהווטרינטור הראשי כולם ישמחו להחזיק), היום יש להם זוג 6 ביום טוב. כל החלטה היא הרבה יותר מאתגרת. כל הימור הוא הרבה יותר קיצוני. אם פעם יכולת לעשות החלפה, ואם לא עובד להחליף שוב, היום המצב דומה לקונספט של מרשל – You only get one shot. כל זה בהנחה שיש בכלל את מי להביא. יש תקופות שמבט על רשימת השחקנים הפנויים, מעורר צרבת. אתם תצווחו שהבעלים קמצן והג'י.אמ. לא עושה את העבודה, אבל האופציות מוגבלות עד מבאסות בעליל. בת'כלס, יש עכשיו יותר כסף בכדורסל האירופאי, והישראלי בפרט, מאי פעם, אבל זה לא ממש משנה אם אין את מי להחתים. אפשר לדרוש מהבעלים, שישבור את הבנק וישלם "מה שצריך" כדי להביא את השחקן הנכון, ולהציל את העונה. אם רק היה קליינט בצד השני. בכל פעם שזה קורה תזכרו בפרטיזן עושה בידינג על שחקן שהיא היתה מתה להעיף. תעיפו מבט על יאגו דוס סנטוס במדי הקבוצה, שזרקה אותו שלושה חודשים קודם. תפנימו שאחרי שנייג'ל בחר ירוק, הבעלים הכי אגרסיבי ואופורטוניסטי בכדורסל העולמי סיים את החיפוש אחר מושיע לפרוייקט הגרנדיוזי עם רוקי מהג'יליג (מוצלח ככל שיהיה). רוקי מהג'יליג, מוצלח ככל שיהיה, קסלר אדוארדס. צילום: הפועל IBI תל אביב המצב הזה לא הולך להשתפר בקרוב. אולי תנודות קטנות פה ושם (למשל... החל מהעונה הבאה יש ביפן תקרת שכר – אולי כמה זרים יפלטו חזרה לאירופה), אבל זה בשוליים. מאות השחקנים שיצאו מהשוק כבר לא יחזרו, כאשר במקביל מאות שחקנים צעירים – הצד השני של הרוסטר בקבוצה אירופאית - עוזבים לקולג' (נושא ליום אחר). מעבר לכך, הכסף והתקנות הגמישות של 2026 בקולג' מאפשרים לשחקנים שעזבו מוקדם, לחזור לפני שהם עוברים לאירופה. לא התייאשתם מספיק? כי בקרוב יצא לשוק המחזור הראשון של שחקנים שעשו כסף אמיתי בקולג'. חלקם כבר הרוויחו 3 מיליון דולר עד גיל 22, וצריכים לעבור לצד השני של העולם כדי להתפרנס מ-100,000 דולר בבאר שבע/פרישטרי/לימוז'. כמה מכם בגיל 22 יקחו עבודה, שמכניסה פי כמה פחות ממה שהרווחתם עד עכשיו? כמה סבלנות תהיה לכם להתאקלם, לעבוד קשה ולבנות קריירה תמורת סכומים, שלא מתקרבים לצ'ק שהפקדתם בארבע שנים האחרונות? כמה מכם יחליטו ש-3 מיליון דולר זה מספיק כדי להתחיל בחיים חדשים בלי כדורסל, אם האופציה השניה היא לנדוד במקומות שמעולם לא שמעתם עליהם? את החבר'ה האלו לא יספרו ב-550 כי הם בכלל לא יכנסו לשוק, אבל גם את המחסור הזה הקבוצות ירגישו. לפני כעשור קבוצה היתה יוצאת לשוק והיה עם מה לעבוד. היום אתה מקווה לא להיתקע עם טעות גדולה יותר מזו שכבר יש לך. לא כי אין כסף. לא כי יודעים פחות כדורסל. כי השוק הצטמק והפך לסטטי. הוא לא התקלקל, אלא התרוקן. או כמו שאומרים אצלנו: "כשל שוק".

בשבוע שעבר כתבתי על החזרה של ג'ייסון טייטום שמכניסה עניין לחודש האחרון של העונה הרגילה. התקופה הזו זקוקה לעניין, כי ככל שהעונה מתקרבת לסיומה פחות ופחות קבוצות מתעניינות בה. מעבר לקבוצות הטנקינג, גם חלק מקרבות המיקום בפלייאוף לא מאוד מעניינים את הנאבקות. בשנים האחרונות נראה שביתיות הופכת לפחות ופחות חשובה, אפילו במשחקי 7, וקבוצות רבות מעדיפות לתת לשחקנים הבכירים לצבור כוחות לפוסט סיזן. השנה רוב הקבוצות בעשירייה הראשונה בשני הקונפרנסים כן נמצאות במאבקי מיקום בעלי משמעות מבחינתן. צריך להודות לשיטת הפליי-אין שאחראית על המאבקים האלה, זו חלק מהמטרה שלה והיא עובדת. קבוצות מאוד לא רוצות ליפול מחוץ לשישייה הראשונה, להצטרך לשחק משחקים מכריעים נוספים לפני הפלייאוף ולהסתכן בהחמצת הפלייאוף. ובזמן שאין השנה מאבקים על כניסה לעשירייה הראשונה באף קונפרנס, מאבקי המיקום בתוך הפליי-אין, במיוחד המאבק על המקום השמיני, הם בעלי חשיבות. בכתבה הזאת אחלק את מאבקי המיקום החשובים לשלושה מקבצים שביחד מכילים 16 קבוצות. לא אכנס כמעט בכלל ללו"ז שנשאר לקבוצות ולשוברי שוויון כי יש יותר מדי כאלה, המטרה היא לסמן את המקבצים ואת הסיפורים שיש בכל אחד מהם. אבל לפני קרבות המיקום, אתייחס לנקודה נוספת שכדאי לעקוב אחריה בחודש שנותר לעונה, כי היא יכולה להיות מכריעה במאבק האליפות. הבריאות של אוקלהומה סיטי המאבק על המקום הראשון בעונה הרגילה בין OKC, דטרויט וסן אנטוניו הוא לא מהמאבקים שאתעניין בהם. יש בכך יוקרה, אבל כל השלוש כבר עשו את שלהן בעונה הרגילה, כבר הרשימו מספיק, המבחן הבא כבר יגיע בפלייאוף. גם יתרון הביתיות בין השלוש לא נראה מאוד משמעותי. דטרויט וסן אנטוניו הן שתי קבוצות צעירות שלא היו אמורות להיות כל כך טובות כל כך מהר, ושתיהן יגיעו לפלייאוף מאוד חסרות נסיון. כמעט תמיד צריך לעבור שיעור או שניים לפני שלומדים איך לנצח ארבע סדרות, לכן אני מתקשה לראות בהן פייבוריטיות, בטח לא ברורות, להגיע רחוק כבר השנה. הנקודה שכן חשוב לשים לב אליה קשורה לזו מביניהן שכן נחשבת לפייבוריטית. כזכור, או לא, התחלנו את העונה הזאת עם התהייה האם OKC תהיה מסוגלת לשבור רצף של שבע אלופות בשבע שנים ולזכות בריפיט. הכתבה השנייה שלי ב-הדיסקו עסקה בשאלה הזאת. סימנתי אז את סוגיית הבריאות כסיבה מרכזית לקושי לזכות בריפיט בימינו, המעמסה הפיזית של שתי ריצות פלייאוף ארוכות בעידן הנוכחי מתבררת כגדולה מדי עבור הגוף האנושי. גם אוקלהומה סיטי לא חסינה. העונה שלה רוויה בפציעות גדולות וקטנות, כמה שחקנים חשובים מיעטו מאוד לשחק ולא לגמרי נכנסו לקצב השנה. היא טובה ועמוקה מספיק כדי להתגבר על זה ולהמשיך להחזיק במאזן הטוב בליגה, אבל עבור הפלייאוף צריך את השחקנים הבכירים. הפצוע המרכזי, השחקן שהבריאות שלו היא אולי שאלת המפתח בכל הקשור למאבק האליפות השנה, הוא ג'יילן וויליאמס, זה המכונה ג'יי-דאב. הוא עבר בקיץ ניתוח בשורש כף היד שההתאוששות ממנו הייתה ארוכה מהצפוי, ובמהלך העונה היה מהסובלים העיקריים ממכת ההמסטרינג. הוא שיחק רק 26 מתוך 67 משחקים, עדיין לא ברור מתי הוא יחזור והוא לא נראה כמו עצמו כשהוא שיחק, עם מספרים נמוכים מהעונה שעברה בשלב בו הוא אמור לעשות צעדים קדימה. אם בשבועות שנשארו לעונה הרגילה לא נראה את ג'יי-דאב חוזר ומתחיל להיכנס לקצב, נדע שיש פה בעיה מאוד רצינית. הסגל באמת עמוק מאוד וכולל גם שחקנים יוצרים ברמה שלא הייתה בעונה שעברה: אג'יי מיטשל שביצע קפיצת מדרגה וג'ארד מקיין שיצוץ גם בהמשך הכתבה, אבל בסדרות פלייאוף קשות האלופה תצטרך את מספר 2 שלה ביכולת שקרובה לשיא. אחרת סיכויי הריפיט יצנחו משמעותית. הרגע הכי חשוב בעונה הרגילה? פציעת ההמסטרינג של ג'יי-דאב מלפני חודשיים, הוא שיחק מאז רק שני משחקים שחקן נוסף שמסתובב יותר מדי על אזרחי הוא איזיאה הרטנשטיין. שחקן הפנים היה מהחשובים בפתיחת העונה המדהימה של אוקלהומה סיטי, אבל אחרי כ-20 משחקים הוא החל לסבול משורה של פציעות ושיחק רק ב-17 מ-48 המשחקים האחרונים. גם הכשירות הנוכחית שלו לא ברורה (OKC זו לא קבוצה שמנדבת יותר מדי פרטים) וגם במקרה שלו כדאי לעקוב בשבועות הקרובים כדי להבין אם יש בעיה יותר רצינית מהנדמה כרגע. כל השאר בריאים כרגע, אבל יותר מדי שחקנים בסגל של מארק דייגנולט החמיצו כמות נכבדת של משחקים וכדאי שיהיו מסוגלים לשחק ברצף בישורת האחרונה לפני הדבר האמיתי. מאבקי מיקום 3-7 במערב מקום קבוצה מאזן 3 לוס אנג'לס לייקרס 25:42 4 יוסטון רוקטס 25:41 5 מינסוטה טימברוולבס 26:41 6 דנבר נאגטס 27:41 7 פיניקס סאנס 28:39 לרגע נדמה היה שפיניקס מאבדת גובה ויוצאת מהמירוץ לטופ 6, מה שהיה הופך את מאבקי המיקום 3-6 להרבה פחות מעניינים. אבל ארבעה נצחונות רצופים החזירו את פיניקס העקשנית לעניינים, וכרגע היא נמצאת במרחק משחק וחצי מהמקום השישי ושלושה משחקים מהשלישי. אציין ששלושת המשחקים הבאים של פיניקס הם משחקי חוץ בבוסטון, מינסוטה וסן אנטוניו, אז אולי עוד שבוע זה ייראה פחות כמו מאבק, אבל סביר שהיא תישאר מספיק קרוב כדי להוות מטרד. הנוכחות של הסאנס מכריחה את ארבע הקבוצות שבמקומות 3-6 להישאר דרוכות, כי עם שבוע רע הן יכולות למצוא את עצמן בפליי-אין, וכפי שנראה בהמשך יכול להיות שם מסובך. ארבע הקבוצות הן דנבר, יוסטון, הלייקרס ומינסוטה. ארבעתן הגיעו לעונה הזאת עם שאיפות גבוהות מאוד, שאיפות שעדיין קיימות, אך ארבעתן מעוררות סימני שאלה שהתגברו בשבועות האחרונים. דנבר הייתה ומבחינתי עודנה המועמדת מספר 2 לאליפות השנה אחרי OKC, למרות שהיא נקלעה למשבר שהלך והעצים. לפני שבוע הנאגטס היו זוכים לסעיף משלהם בכתבה הזאת, אבל מאז הגיעו נצחונות יפים על יוסטון וסן אנטוניו, וגם ההפסדים הצמודים ל-OKC וללייקרס היו ברמת משחקי פלייאוף, וניתן להכריז על רגיעה במד הלחץ. ועדיין, יוקיץ' חזר מהפציעה פחות חד, ההגנה שוב קרסה ודנבר הפסידה 13 מ-23 משחקים לפני הנצחונות האחרונים. לא בטוח שצריך להתרגש, הפעם הקודמת שיוקיץ' הוריד הילוך בשליש האחרון של העונה, ואיבד בכך את תואר ה-MVP לג'ואל אמביד, הייתה בעונה האליפות ב-2023. אבל הפעם זה קורה עם סכנה לאבד את המקום בין שש הגדולות. דנבר מגיעה לישורת האחרונה כשהיא יחסית בריאה, וזה חשוב במיוחד בהקשר של ארון גורדון, שעם הקליעה המשופרת הפך לרול פלייר המושלם. השאלה אם הברכיים של גורדון יכולות להחזיק ארבע סדרות פלייאוף היא עוד שאלת מפתח בעונה הזאת. הברכיים של ארון גורדון יחזיקו? (תמונת AI) מינסוטה הגיעה לגמר המערב בשנתיים האחרונות, הכוכב שלה אנתוני אדוארדס משתפר כל שנה ויש לה סגל של שבעה וחצי שחקנים איכותיים שנראה מושלם לפלייאוף. זאת קבוצה שאנחנו אמורים לקחת מאוד ברצינות, אבל היא מתעקשת לא לתת לנו. כל פעם שנראה שדברים כבר מתחילים להתחבר מגיעה נפילה, זו קבוצה שלא מסוגלת לייצר רצף חיובי אמיתי. בשבוע שעבר היו לה שלוש תבוסות רצופות שהדליקו את כל נורות האזהרה האפשריות. אז בזמן שזו קבוצה שיכולה לנצח כל יריבה בסדרה נתונה, עדיין קשה לדמיין אותה עושה את זה ארבע פעמים רצוף. החודש הקרוב, עם לוח משחקים לא פשוט, יכול להיות הזדמנות לשנות את התפיסה לגביה, ובאותה מידה הוא יכול לשלוח אותה לפליי-אין. אל יוסטון והלייקרס אני מתייחס ביחד כשני מועדונים שקיבלו החלטה אסטרטגית לא ללכת אול אין על העונה הזאת, למרות הנוכחות של כוכב היסטורי מבוגר שמאוד היה רוצה עוד הזדמנות להיאבק על התואר. רוב פלינקה לא השתמש בנכסים שיש לו כדי להנחית שחקן משמעותי במהלך העונה, והלייקרס יגיעו לפלייאוף כקבוצה נטולת איכות ועומק מסביב לשלושת הגדולים. יוסטון לא השתמשה בכלים הרבים שלה כדי לחפות על החסרון של פרד ואנווליט וסטיבן אדאמס, שבלעדיו הולך לאיבוד חלק מהותי מהזהות של הרוקטס כמכונת ריבאונד התקפה. לשתיהן יש מספיק כשרון כדי לא להתעלם מהן, במיוחד ללייקרס, אבל גם אותן קשה לדמיין מנצחות כמה סדרות ברצף. צניחה לפליי-אין תהיה רעה מאוד עבור כל אחת מהארבע האלה, אולי אפילו ברמה של הוצאת הרוח מהמפרשים. הן לא יכולות להרשות לעצמן להוריד הילוך, ובהנחה שפיניקס תדאג להישאר קרובה ותחכה לנפילה של אחת מהארבע זה כנראה יהיה המצב עד סוף העונה הרגילה. מאבקי מיקום 5-10 במזרח מקום קבוצה מאזן 5 אורלנדו מג'יק 28:38 6 טורונטו ראפטורס 29:37 7 מיאמי היט 30:38 8 אטלנטה הוקס 31:36 9 פילדלפיה 76' 31:36 10 שארלוט הורנטס 34:34 גם במזרח מאוד צמוד באיזורים בהם נאבקים על מקום בין שש הראשונות. באופן מפתיע, באיזור הזה ניתן למצוא ארבע מהקבוצות הלוהטות של הליגה כרגע (גם בעזרת לוח משחקים נוח). שארלוט זה הסיפור הגדול של החודשיים האחרונים ואם תמשיך בקצב הנצחונות מאז היא לא תישאר במקום העשירי. לצידה, הרבה יותר בשקט, גם אורלנדו, מיאמי ואטלנטה נמצאות בתקופה נהדרת. לא ארחיב היום על החבורה הזאת, אציין שהמעניינת מביניהן היא אורלנדו, קבוצה שאם יום אחד תהיה בריאה יש לה פוטנציאל להקשות מאוד על מי מארבע הגדולות במזרח שתקבל אותה. החבורה הזאת מסבכת את טורונטו שקצת נעצרה לאחרונה, ובמיוחד את פילדלפיה שהולכת ומתפרקת. מצבו של טייריס מקסי לא ברור (תמונת AI) לא כל כך מזמן פילדלפיה הייתה מסיפורי ההצלחה של העונה. טייריס מקסי שיחק ברמה של מועמד ל-MVP, ג'ואל אמביד התחיל להזכיר את עצמו ופול ג'ורג' מצא את התפקיד שלו. הסיקסרס התמקמו חזק בטופ 6 כקבוצה שלא כדאי לפגוש בסיבוב הראשון. אבל אז אבני הדומינו החלו ליפול אחת אחרי השנייה. ג'ורג' הושעה ל-25 משחקים עקב שימוש בחומרים אסורים, אמביד המציא איבר חדש להיפצע בו (ה-oblique), מקסי נפצע בתזמון רע מאוד ואפילו קלי אוברה התווסף לאחרונה לרשימת הפצועים. ג'ורג' יחזור יחסית בקרוב, מצבם של מקסי ואמביד לא ברור, וגם אם הם יחזרו זה יכול להיות מאוחר מדי במאבק על המקום בשישייה. הסיקסרס עולים למשחקים כרגע עם סגל מוזר, בו קוונטין גריימס הוא הסקורר הבכיר, וי ג'יי אדג'קומב צריך לשחק מעבר ליכולותיו כרוקי ויש תלות מוגזמת בקמרון פיין, שאני כמעט בטוח שאתמול עוד ראיתי את הזריקה המשונה שלו ביורוליג. בסגל הכשיר חסרים מאוד שחקנים יוצרים, אז זה זמן טוב להזכיר שבדדליין דריל מורי ויתר על ג'ארד מקיין, שמאז מגלה את עצמו מחדש באוקלהומה סיטי. מקיין היה יכול לעזור לפילדלפיה להימנע מהקריסה שיכולה להסתיים במקום התשיעי-עשירי ועם הר לטפס אליו כדי להשתחל לפלייאוף. ומי מרוויחה מהקריסה של הסיקסרס במיקום, מי תרוויח אם הבחירה של פילי תהיה סביב מקומות 11-12? אוקלהומה סיטי, כמובן. היא תקבל את הבחירה הזאת אם היא לא תיפול בין ארבע הראשונות, ובדראפט שנחשב לאיכותי ועמוק זאת יכולה להיות הזדמנות טובה לאלופה להשיג שחקן רוטציה זול נוסף. מאבקי מיקום 8-10 במערב מקום קבוצה מאזן 8 לוס אנג'לס קליפרס 33:34 9 גולדן סטייט ווריירס 34:32 10 פורטלנד טריילבלייזרס 35:32 זה לא מאבק המיקום שיעורר הכי הרבה עניין ברחבי הליגה, אבל הוא כן כולל את הקליפרס, אחת הקבוצות החמות והמעניינות בליגה, ואותנו הוא יעניין במיוחד בגלל הנוכחות של פורטלנד ודני אבדיה. את השלישייה סוגרת גולדן סטייט, שבלי סטף קרי וגי'מי באטלר הפצועים צונחת בדירוג וסביר מאוד שתסיים במקום העשירי. המאבק הזה חשוב כי המקום השמיני נותן שני דברים חשובים: שתי הזדמנויות להעפיל לפלייאוף, ואפשרות לנצח במשחק הראשון וכך להימנע, כנראה, ממפגש עם OKC ולקבל במקום את סן אנטוניו חסרת הנסיון. בדדליין הנהלת הקליפרס ביצעה מהלכים שהמשמעות הברורה שלהם הייתה ויתור על ההווה עבור העתיד. ג'יימס הארדן הועבר תמות דריוס גארלנד שהגיע פצוע, ואיביציה זובאץ היעיל הועבר לאינדיאנה תמורת נכסים עתידיים, בעיקר האפשרות לקבל בחירת סיבוב ראשון השנה אם תיפול במקומות 5-9. המהלכים האלה קרו בעיצומו של קאמבק מרהיב והיו אמורים להחליש את הקבוצה, אבל זה לא ממש קרה. הקליפרס עדיין בשלהם, קוואי לאונרד ממשיך לשחק כמו מועמד חזק לחמישייה הראשונה של העונה, גארלנד חזר מפציעה והתאקלם, ברוק לופז תפס את תפקיד הסנטר הפותח. החבורה של טיי לו תקעה יתד במקום השמיני, ומהווה עוד גורם מרתיע עבור הקבוצות שיכולות ליפול למקום השביעי במערב. אם פיניקס תישאר שביעית הקליפרס ייחשבו אפילו לפייבוריטים במשחק הראשון של הפליי-אין. כמובן, יש גורם אחד שמעמיד את כל זה בסימן שאלה – הבריאות של קוואי. הוא נפצע במשחק האחרון והקליפרס הפסידו בו לסקרמנטו החלשה, בלעדיו יכולת יצירת הנקודות של הקליפרס צונחת פלאים, ומדובר בשחקן שסוחב על הברכיים הבעייתיות שלו הרבה יותר מהרגיל בעונה רגילה ממוצעת. אם קוואי יחמיץ משחקים בעקבות הפציעה הטרייה, זה יהפוך את שתי הפסקאות הבאות (שנכתבו לפניה) להרבה יותר מעניינות. הכל בסימן שאלת הבריאות של קוואי (תמונת AI) אז למה פורטלנד יכולה לאיים על המקום השמיני, שכרגע היא במרחק שני משחקים ממנו? סיבה אחת היא שבאופן נדיר היא בריאה כמעט לחלוטין, רק שיידון שארפ פצוע כרגע. אבל הסיבה המרכזית היא שלוח המשחקים של הבלייזרס נהיה נוח מאוד לקראת סוף העונה. בשבוע שעבר הם כבר ניצחו את אינדיאנה ויוטה, ועד סוף החודש יפגשו פעמיים את ברוקלין (סוף סוף דרבי ישראלי), שוב אינדיאנה, מילווקי, דאלאס ו-וושינגטון, כולן קבוצות טנקינג שלא רוצות לנצח. המשחק הבא יהיה נגד השאריות של פילדלפיה וגם בו פורטלנד תהיה פייבוריטית ברורה. באפריל יהיו משחקים קשים יותר, אבל באפריל הרבה מהקבוצות הגדולות כבר נותנות לכוכבים לנוח ומשחקים יכולים להתברר כקלים מהצפוי. מה שעוד יקרה באפריל הם שני מפגשים ישירים בין פורטלנד לקליפרס, מפגשים שיכולים להכריע את הקרב על המקום השמיני. הבלייזרס לא יוכלו לבנות על יותר מדי מעידות של הקליפרס במקומות אחרים, כי גם הלו"ז שלהם נוח מאוד בתקופה הזאת. פורטלנד הפסידה את שני המשחקים הקודמים שלה מול הקליפרס העונה, כך שרק נצחון כפול ייתן לה סיכוי לזכות בשובר השוויון מולה. במילים אחרות, פורטלנד היא אנדרדוג מובהק בקרב הזה, אלא אם כן קוואי לאונרד יחמיץ כמות לא זניחה של משחקים. את שובר השוויון מול גולדן סטייט פורטלנד כבר ניצחה, מה שמחזק את הסיכוי שלה לסיים לפחות במקום התשיעי שנותן ביתיות במשחק הראשון של הפליי-אין.

בואו נעשה משהו שעוד לא ניסינו. היום (ראשון) בשעה 15:45 נעלה בשידור ישיר וראשון מתוצרת הדיסקו. נועם יעקב, בעונת פריצה שאמורה להזניק את הקריירה שלו, וקבוצתו אוסטנד מהמקום השני בליגת ה BNXT, מארחים את הראשונה בטבלה מאנטוורפן. השידור המלא אצלנו באתר, פתוח לכולם.  17 נקודות לנועם יעקב במפגש הקודם בין הקבוצות לאור כל העונה הזאת אנחנו עוקבים בעניין אחר מעלליו של נועם יעקב בבלגיה. האוזמן כתב עליו באוקטובר האחרון , גם בהיבט של הכדורסל וגם בכל הנוגע להפיכתו של העלם לג'אמוס. חודש לאחר מכן המשכנו לבדוק מה שלום ההימור על ליגה מוכרת ונחשבת הרבה פחות . בכל הנוגע למשחקי ה BCL, יעקב הרשים בקבוצה שממש לא. שהלכה הביתה אחרי 6 משחקים כשהיא רואה רק הפסדים. בליגה המקומית, זאת שמאחדת קבוצות מבלגיה ומהולנד, המצב התחיל אחרת. נועם יעקב נראה מצוין בקבוצה שרצה היטב. ואז התחיל הבלאגן. שחקנים עזבו (למשל אסטראדה ושאקל). שחקנים אחרים באו (כמו דומאסק וגוסטבסון). היה מאמן בשם דדאס, שהוא ממש האח של, וגם הוא הלך, כשההפסדים בליגה המקומית הגיעו בצורת רצף. רצף שממש לא מקובל על מועדון פאר שלא מוכן לשמוע על פחות מאליפות מקומית. בשלישי האחרון שוחק המשחק הראשון בין אוסטנד השניה לבין אנטוורפן הראשונה. אחרי שהדברים נראו לא רע בכלל בחלק הראשון של המשחק, היו אלה הקשיחות, הרגליים ואולי גם מידת התיאום שעשו את ההבדל לטובת המארחת. אוסטנד לא מצאה תשובה לפיזיות של קסלטלוק, טומבה ודה רידר בפנים, לאתלטיות של בלו וצ'יקס בחוץ ולגאנר עם השם הכי מגניב באירופה – אנדרו פאנק.  נועם יעקב עצמו סיים את המשחק עם 17 נקודות ו-2 אסיסטים, אבל ברור לו ולקבוצה שלו שהדברים צריכים להיראות אחרת כדי שהתוצאה הפעם תהיה שונה. גם כדי להשאיר סיכוי לעקוף את היריבה עוד במהלך העונה הרגילה. גם כדי לייצר בטחון שיספיק כאשר הליגה הזאת תתפצל (כן כן) בזמן הפלייאוף בין הקבוצות הבלגיות מצד אחד לבין ההולנדיות מצד שני. בדיוק כמו שאתם קוראים. צילום: FIBA,BASKETBALL ואנחנו, הדיסקו, נלווה את נועם יעקב ואת אוסטנד שלו עד לסיום העונה, במשחקים נבחרים, אצלנו באתר. יהיה כיף. בואו.

בפרק א' של הפרוייקט דיברנו על הצרות. עכשיו לחלק שנקרא בפולנית מדוברת "בנוסף לכל הצרות" - אסיה. בעיקר מזרח אסיה, אבל לא רק. אם בפרק הראשון התאיידו 400 שחקנים לאמריקה, הנחמה הייתה שרובם המוחלט זבי חוטם. בפרק ב' היאוש רק יגדל. הסינים והיפנים שלפו מהשוק מספר תלת ספרתי של שחקנים, רובם המוחלט ווטרנים שיכולים לעזור לך לנצח היום. במקביל הסגלים ביורוליג התרחבו. הפלסטר שנמצא הוא בדמות סגלים זקנים יותר. מה יקרה כשהוא יוסר? נתחיל בסין. היציאה מהקורונה הייתה קשה והליגה חוותה ירידה באיכות השחקנים שמגיעים לשם. אחרי התאוששות איטית המשכורות חוזרות לימים של פעם ואיתן גם איכות השחקנים. הבדל אחד פעוט. היום לכל קבוצה בסין מותר להחתים 4 זרים בזמן נתון, שזה פי שתיים מהמצב לפני עשור. אה, עוד דבר קטן. פעם היו 18 קבוצות ואחת מהן הקבוצה של הצבא שלא החתימה זרים. היום החיילים כבר לא חלק מהליגה, שתפחה ל-20. לכאורה שינוי קטן, אבל זה עוד 12 שחקנים שיצאו מהשוק. סה"כ? במקום 34 זרים בסין לפני עשור היום יש 80. מה הבעיה עם 46 זרים שנעלמו מהשוק לטובת צ'ק סיני? שזו לא הבעיה הכי גדולה. יחד עם השמש גם הליגה עולה יפן. הו, יפן. ליגה שלפני עשור אף אחד לא ספר ואיכלסה שחקנים חסרי אימפקט רציני באירופה, ולרוב בסוף הקריירה, הפכה למפלצת. רוב מוחלט של הסוכנים באים לשוק עם גישה ברורה – אם אין לקליינט שלי יורוליג, האופציה הבאה היא יפן. סיבות? לא חסר. כמעט כל קבוצה בליגה יכולה לפנק בלפחות 500,000 דולר, שזו משכורת שתמצאו רק ביורוליג ואולי 3 קבוצות יורוקאפ. עוד? אין שמץ של סיכוי שהמשכורת תתעכב או שמישהו יצא טראפני. מעבר לכך – רוב מוחלט של הקבוצות ביפן ישלמו לזר משכורת מלאה גם אם יחתך באמצע העונה (באירופה כמעט תמיד זה יגמר ב"קח שתי משכורות ושחרר אותי באמאש'ך", וזה עוד המקרה הטוב). ביפן אין סיכוי שמישהו יצא טרפאני. צילום: FIBA.BASKETBALL ביפן לא מחפשים להחליף כל הזמן - כל עוד אתה משחק בסדר ולא עושה בעיות, יש לך סיכוי להשאר שם חמש שנים בקלות. לפעמים גם הרבה מעבר לכך. גם אם איכשהו נחתכת סיכוי לא רע בכלל שקבוצה אחרת ביפן תיקח אותך. כשהאופציה השניה היא לקפוץ כל שנה בין דיז'ון, ברמרהאבן, בני הרצליה, גראנדה וטופאש – גם אם כל חוויה תהיה חיובית (וזה כמעט שלא קורה), זה כאב ראש כל קיץ מחדש. לשם מה? סע ליפן - קבל יותר כסף, יותר יציבות ופחות כאב ראש. מי כבר מגיע ליפן? כולם. יש שם פליטי יורוליג, כוכבי יורוקאפ/צ'מפיונס ליג רגע לפני הקפיצה. העונה יש גם 5 שחקנים שהגיעו ישירות מהנבא. כלומר, אחרי שעשו שנה בג'יליג והפנימו שנגמר החלום. פעם... יפן לא היתה בכלל אופציה. יש גם רשימה נאה של שחקנים שהגיעו מהליגה האוסטרלית. חלקם עברו כבר באירופה, אבל חלקם עוד לא. כלומר, כבר לא. סקוטי ווילבקין התחיל את המסע שלו בזמנו באותה יבשת, לפני שהמשיך בטיפוס אל עבר היורוליג. זה היה המסלול קריירה של לא מעט שחקנים. היום דריוס דייז וגארי קלארק, חומד של שחקנים עם אפסייד יורוליג בכיף, מגיעים מאוסטרליה ליפן. מתי יגיעו לאירופה? לא יגיעו. רשימת השחקנים המלאה שהגיעו ליפן. תגדילו את התמונה ותתחילו לספור מספר דומה של שחקנים הגיעו ליפן בשנים האחרונות דרך הליגות המקומיות של אירופה. חלקם אפילו שחקנים אירופאים פר אקסלנס – יאניס מורין (ד"ש!), דמיאן אינגלס, סקו דומבויה, סבסטיאן סאיס – שיכולים גם להיות בסגל יורוליג של קבוצה מקומית. דונטה גרנתם הגיע מהליגה הטורקית אבל עונה קודם נתן אחלה הופעה עם לונדון ליונס ביורוקאפ. גם אם באופן פרטני אין מה לבכות על לכתו של אחד מהם, הכמות שמצטברת היא זו שפוגעת בשוק פצוע גם ככה. 60 נעלמים לכל קבוצה יש 3 זרים. בכל הליגה יש 26 קבוצות, יאללה, כולה עוד 78 שחקנים שפעם היו באירופה והיום כבר לא. טוב, זו הגזמה. לא כ-ל זר ביפן הוא אחלה שחקן יורוקאפ. יש עדיין שחקנים מהדור הקודם (כאמור, ביפן זרים שורדים לאורך זמן), ויש גם נפילות. סה"כ אפשר לספור ביפן 56 שחקנים שמוצאים היום עבודה באירופה בשניה וחצי. אה, רגע. מייק דאום, זוכרים? פחות הצליח ביורוליג אבל בובל'ה של שחקן ליורוקאפ. הוא בכלל בליגה השניה ביפן לצד עוד כמה חברים. יאפ. בואו נעגל ל-60. חשוב מכך, כשקבוצה יפנית יוצאת לשוק היא לוקחת מבריכת השחקנים של היורוקאפ ומטה אם רק תחשוק בכך. בשביל כל אחד מאותם 60 קבוצות יורוקאפ ומטה ימכרו כליה. חלקם טובים מספיק ליורוליג. תגידו שזה עדיין לא אמור להשפיע משמעותית על היורוליג, וברמת העיקרון אתם צודקים. רק שברמת המציאות אתם שוגים קשות. כריס ג'ונס, קאם טיילור, צ'ימה מונקה, טייריק ג'ונס, מפיאונדו קבנגלה, איזייאה קורדיניה, קווין פאנטר – רשימה רנדומלית וחלקית – בילו לפחות שנתיים באירופה עד שהגיעו ליורוליג. לפעמים זה עונה אחת באילת או לודוויגסבורג במקרה של ג'וש ניבו ותומאס ווקאפ. לפעמים זה לוקח יותר זמן. אם יפן נכנסת באמצע ההליך, לוקחת אותם ולא מחזירה, הם לא יגיעו ליורוליג. מילא סין ויפן, זה ממשיך הלאה. טאיוואן גם הופכת ליעד בזכות משכורות יפות. בשנתיים האחרונות אפשר למצוא שם את אנז'יס פשצ'ניקס, מרקו טודורוביץ', דארל וויליס (10 נק' ו-6 ריב' עונה שעברה ביורוקאפ, עם דרכון אירופאי) שבכיף יכלו למצוא קבוצה באזורי קליטה יורוקאפ/BCL. עוד שם כל מיני פליטי הליגה שלנו כבני בוטרייט, ארצ'י גודווין וטיילר ביי, שהיו נחטפים מהמדף ע''י קבוצות ליגת ווינר אם רק היו זמינים. אף אחד מהם לא משנה עולמות, אבל את 6 המקומות שלהם בשוק מישהו אחר צריך לתפוס. במקום טודורוביץ' מורסיה החתימה שחקן אחר, שכבר לא יהיה זמין להפועל חולון. טיילר ביי במדי הפועל חיפה, זוכרים? אם רק היה זמין... (צילום: דני מרון, באדיבות ליגת ווינר סל) עוד? אינדונזיה וסעודיה הפכו בשנתיים האחרונות ליעד לגיטימי בסיטואציה הנכונה כי התחילו לשלם שם סכומים של מאות אלפים. קיי.ג'יי מקדניאלס ואוגוסטו לימה, עד לפני שנתיים ברוטציה של אוניקאחה מלאגה, כיכבו שם קצת תמורת שקים גדולים של כסף. סילבן לנדסברג, שעדיין היה יכול לעזור להרבה קבוצות אצלנו, שיחק אצל הסעודים בעונה שעברה. תומאס ויימבוש (13.5 נק' ו-6 ריב' בצרפת) הגיע אחרי עונה בזניט ליפן, ואחרי שנפלט חתם גם כן בסעודיה (ועכשיו חזר שוב ליפן). אין שם כמויות גדולות של איכות, אבל בשביל הג'י.אמ. האירופאי, שכבר ראה את השחקן מגיע אליו ובסוף מקבל הודעה שהוא חתם ב...סעודיה, זה מייאש. מאד. זוכרים את ה-400 שחקנים שנשארו בארה"ב? תוסיפו אליהם כ-120 שנמצאים באסיה. היד לא רק שנטויה, היא עוד שניה נשברת, כי יש עוד מקום אחד לחפש אותם. נסענו אחורה בזמן בשביל להזכר בפארגואים. היה כיף. היה נעים. בואו לעוד מסע. גם הפעם כ-15 שנים אחורה. את הגביע ב-2014 לקחה מכבי עם 11 שחקנים, כשהאחרון שבהם הוא אותו חבר לנדסברג עם 8.5 דקות למשחק. הסגל הגיע ל-15, וכלל שחקנים בשם אנדראה ז'יז'יץ', ג'ייק כהן ובן אלטיט שליט''א שגירדו דקות. אבל זאת מכבי. יחסית צנועה. לא בהכרח אינדיקציה, נכון? תתפלאו. עונה אחרי זה הפינאליסטית צסק''א, עם תקציב בלתי נגמר, אומנם היתה עם 16 שחקנים, אבל 5 מהם רוסים שראו פירורי מגרש במקרה הטוב. היריבה בגמר – פנרבחצ'ה – היתה עם סגל של עשיריה, ועוד 5 טורקים שהבכיר ביניהם – הכישרון העולה בן ה-19, ברק אוגורלו, שאיכשהו לא נחקק בזיכרון - סיפק 2.6 נק' למשחק. היום...? קצת שונה. השחקן ה-11 בסגל של פנר הוא ברנדון בוסטון, שהגיע מהנבא והיה שם שכל הקבוצות הגדולות ביורוליג בדקו בקיץ. לצידו יש את אנוראלפ ביטים, שהיה על חוזה דו כיווני בנבא בשנתיים האחרונות. לא ממש אוגורלו, הא? ברנדון בוסטון הוא השחקן ה-11 בסגל של שאראס. לא אוגורלו. (תמונת AI) השחקן ה-13 בדקות אצל ריאל מדריד הוא פאקינ' אלכס לן. מה קורה באולימפיאקוס בכלל מפחיד, וזה עוד לפני שנכנסו לסגלים הבלתי נגמרים של הפועל ת''א ודובאי. תאספו את כל השחקנים הלגיטימים מתחתית הרוטציות של היורליג בעונת 25/26 ותגיעו בערך לכ-30 שחקנים לא רעים בכלל. במילים אחרות, אם היה אקספנשן דראפט ביורוליג, בו קבוצות מגנות רק על 11 שחקנים – עומק שרק לפני עשור היה הקיצון - מכל השחקנים שיהיו חופשיים אפשר לבנות לפחות שלוש קבוצות יורוליג לא רעות בכלל. מזוקק יותר - פעם אותם 30 היו ביורוקאפ, וזה היה משחרר 30 שחקנים לשוק של ה-BCL, שהיה מגדיל את השוק של רעננה ולימוז' בעוד 30 שחקנים. אם זוכרים שהליגה התרחבה, ועשויה להתרחב שוב בקרוב, אתם מבינים לבד מה זה אומר על השוק של הקבוצות מחוץ ליורוליג. 37 זה ה-31 החדש אם אין שחקנים חדשים טובים מה עושים? משאירים את הזקנים. אולי לא הבחנתם אבל היורוליג הפכה לליגה של קשישים. ממש. הנה כמה שחקנים היו ביורוליג בדיוק לפני עשור, ששיחקו 10 משחקים ו-15 דקות לפחות. רובם אגדות כדורסל אירופאי. הנה כמה יש בואכם 2026. סה"כ גידול של יותר מ-300%. בעונה שעברה שתי ענקיות עם צ'ק פתוח חיפשו איך להתחזק לקראת סוף העונה. זה נגמר עם אריק מקולום (בן 37) לפנר וטיבור פלייס (בן 35) לפאו. איך הצליחו המהלכים? כצפוי - אחד עזר להביא גביע, השני צלע אל הפרישה. לקחת שחקנים רגע לפני הסוף זה הימור של החיים. כל מי שאמר "למה לא עשיתם כמו פנר???" יכול היה לגמור גם כמו פאו. עונה עברה, ושוב פנר בשוק. שוב צ'ק פתוח. שוב זה נגמר עם קשיש – נאנדו דה קולו, שבסוף העונה יהיה בן 39. השחקן הכי צעיר ברוטציה המאד רחבה של טנריף עוד מעט חוגג 30. הם אומנם המקרה קיצון, אבל אצל חצי מהליגה הספרדית יש לפחות שלושה שחקנים בני 33 ומעלה ברוטציה. הכדורסל האירופאי הפך למגרש משחקים של שחקנים זקנים. חלקם מעולים, חלקם אגדות, שעדיין כיף לראות (אחלה נאנדו). רק שפעם היו מגיעים הצעירים ולוקחים להם את האוכל. היום... הדור הצעיר לא מגיע בכלל לשטח המרעה, כי הוא מתחלק בין האופציות החדשות בארה"ב ובאסיה. כמה עונות עוד יש לאותם חברים? מה יקרה לאיכות הסגלים ביום שאחרי? אל ה-520 שחקנים שיצאו מהשוק האירו-אוסטרלי לארה"ב ואסיה אפשר לצרף את ה-30 שנמצאים בשומנים של היורוליג. בשם הפרופורציות כדאי להזכר שבכל הנבא יש 450 שחקנים. השוק איבד הרבה יותר מזה, ועם זה צריך לחיות. או למות.

כדורסל בזמן מלחמה. קונספט קצת מוזר, חייבים לומר. אמנם מקובל לטעון שלהפועל תל אביב עדיף לחזור לשחק בחו"ל, בין סופיה לאולמות נטושים כמו הפלאו בלאוגרנה בברצלונה, ועדיין לא כל כך טבעי לעבור מהטלוויזיה לאפליקציית יורוליג טיוי בטלפון בזמן אזעקה כדי לא לפספס את הדקות האחרונות. בסוף מתרגלים להכל, שר פעם דודו טסה, אבל יש דברים שלא כדאי להתרגל אליהם. באותו שיר שר טסה גם משפט שהגה חברו, בן זילכה: "עדיף כישלון מפואר מחלומות במגירה". נראה שעופר ינאי ודימיטריס איטודיס פחות מתחברים לתפיסה הזאת. ההחתמה של ליווי רנדולף וקסלר אדוארדס ממש לפני תום מועד ההעברות ביורוליג הוכיחה שמבחינתם הבטחת המקום במפעל האירופי הבכיר בעונה הבאה הוא לא הדבר החשוב ביותר - הוא הדבר היחיד. בלי להיכנס לשאלת ההשלכות על הישראלים בסגל (לא טובות) וכמה סביר להשקיע בקבוצת ספורט (לא כסף שלנו), בבירת קטאלוניה הניב המהלך פירות ראשונים. אחרי רבע ראשון רופס הגנתית, שבו הובילה ברצלונה 19:26 ושבו ביצעה האורחת עבירה אחת בלבד, רצה החמישיה השניה 0:10, כשאדוארדס מביא אגרסיביות, רגליים זריזות, דאנק מהדהד ברבע השלישי ו-8 ריבאונדים, ורנדולף מוסיף חטיפה וליי אפ במתפרצת, יחד עם סל אופייני מחצי מרחק. כרגע לא צריך הרבה יותר. הפציעה של ג'ונתן מוטלי לא הורגשה, ואיטודיס לא היה צריך להסתפק בהרכבי שני גבוהים שיאפשרו ליריבה חגיגה בפיק אנד רול. עוד דבר שהספסל העמוק (עוד יותר) מאפשר: לראשונה מאז הניצחון הגדול על דובאי 60:85 ב-6 בינואר, אף שחקן בהפועל לא קיבל 30 דקות, נטל שבדרך כלל נשאו בו אלייז'ה בריאנט חסר התחליף, איש ויינרייט או קולין מלקולם. בריאנט היה היחיד שהתקרב אמש עם 29:47 דקות. האוויר בריאות והרגליים הטריות אמורים להשתלם לאיטודיס, למשל בשבוע הקרוב, עם שני משחקים. הביא מביא אגרסיביות, רגליים זריזות, דאנק מהדהד, קסלר אדוארדס. צילום: הפועל IBI תל אביב ההרכב העמוק (עוד יותר) גם מאפשר לקבוע בפה מלא משפט שהיה נשמע הזוי לפני פחות משנה: הפועל ת"א ניצחה 75:80 פשוט כי היא טובה יותר, כשרונית יותר, אתלטית יותר ועמוקה יותר מברצלונה. היא יכולה הייתה לעשות זאת גם במשחק בינוני במקרה הטוב (עוד על כך ממש עוד רגע). צ'אבי פסקוואל הוא מאמן מעולה ומעוטר, וכמה מהתרגילים שלו יפהפיים ודורשים צפייה נוספת כדי ללמוד את הניואנסים, אבל גם הוא לא מצליח בינתיים להתמודד עם החסרונות הקשים שירש מז'ואן פניארויה. יאן וסלי וגם ווילי הרננגומז הם חור הגנתי, שאיתו ניסה פסקוואל להתמודד באמצעות שמירה כפולה במיסמצ'ים, כשגבוה נתקע על בריאנט, מיציץ', בלייקני או ג'ונס - בלי הצלחה יתרה. לקווין פאנטר ו-וויל קלייברן יכולות אישיות שמובילות לקליעות לא קלות מחצי מרחק, אבל לא לטבעת; תומאס סאטורנסקי משחק 33:18 דקות בעמדת הרכז בגיל 34 בעקבות הפציעה של לפרוביטולה; וצמד המיילסים, נוריס וקייל, לא היו משתלבים בעשירייה באדום. בזמן שכל מי שעלה מהספסל של הפועל רשם נתוני פלוס מינוס חיוביים (19+ לאדוארדס), סאיון קייטה בן ה-18 סיים 1:59 קטסטרופליות ברבע השלישי עם 8-, ובדקות של יוסופה פאל הנפיל אלייז'ה בריאנט תקף בחוכמה את הגנת הפיק אנד רול הנסוגה שלו. בנוסף לכל הצרות המקומיות, ברצלונה קלעה ב-4 מ-21 משלוש, עם 2 שלשות ברבע הראשון, עוד 2 בסך הכל ברבע השני והשלישי - ואפס עגול ברבע אחרון של השלכת לבנים. יש סיבה שהמועדון המפואר הפסיד בפעם הרביעית ברציפות ביורוליג, ועם ניצחון בודד בשבעת המחזורים האחרונים. החולשה של ברצלונה שמה בפרופורציה הנכונה את התוצאה. הפועל יכולה להיות מרוצה מעוד אצבע בסכר המשבר, אחרי הניצחון על מילאנו. על הספסל כבר דיברנו. בריאנט הוא כרגיל עוגן של שכל ווירטואוזיות, עם 21 נקודות מ-10 זריקות בלבד, 6 ריבאונדים ו-4 אסיסטים. החזרה שלו מפציעה משמעותית יותר מכל רכש. דניאל אוטורו משלים עוד ערב שכבר התרגלנו אליו, עם 10 מ-11 מהשדה, שהם גם תוצאה של פיטומו בכדורים ברבע הראשון, תוכנית שנראה שאיטודיס הגיע איתה מהבית כדי לנצל את הגנת הפיק אנד רול הרכה של גבוהי בארסה. ואסיליה מיציץ' מסר 7 אסיסטים והיו לו דקות לא רעות בכלל, אם כי תמיד אפשר לרצות קצת יותר מ-6 נקודות ב-3 מ-12 מהשדה משחקן של 6 מיליון דולר. עד כאן הדברים היחסית חיוביים. בלי שלשה בשלושת מחזורי היורוליג האחרונים, איש ווינרייט. צילום: הפועל IBI תל אביב מנגד, היו גם 17 איבודים מול 19 אסיסטים, יום קליעה רע - 6 מ-20 משלוש, כולל 0 מ-6 של מיציץ', ובעיקר המשך ההידרדרות המדאיגה של כריס ג'ונס. כפי שנכתב כאן יותר מפעם אחת, השיטה ההתקפית רוויית החופש של איטודיס בנויה על יכולת יצירה של בודדים. ב-26 מחזורי היורוליג הראשונים קלע ג'ונס בספרות כפולות ב-16 משחקים; בארבעת המשחקים האחרונים הוא עומד על 17 נקודות במצטבר, ואתמול היה שוב עם מאזן אסיסטים-איבודים שלילי, 3:2. עוד מגמה מטרידה: איש ויינרייט לא קלע שלשה בשלושת מחזורי היורוליג האחרונים, מגמה שהיריבות הבאות של הפועל יציינו בדו"ח הסקאוטינג. ומעל הכל, הפועל שוב נקלעה לבונקר מנטלי בדקות האחרונות ולא קרסה בעיקר בגלל חוסר היכולת של המארחת לקנות סל. מתוך 14 הנקודות שלה ברבע האחרון, 8 היו של בלייקני, כולל 5 בפוזשן אחד. ספק אם איטודיס יטען שתכנן את זה. בשורה התחתונה: נכון לעכשיו, ההימור של ינאי לחזק את הסגל במקום להחליף את המאמן משתלם. אי אפשר לרטון אפילו על אפס הדקות הישראליות - בהיעדר ליגה, מחיקתם לא צפויה להתנקם באדומים. רגע, יכול להיות שגם אנחנו טוענים שמצב המלחמה מיטיב עם הפועל? לא, אפילו לא בצחוק. יש דברים שאי אפשר להתרגל אליהם.

את ניתוח משחק ההפסד של מכבי תל אביב במילאנו צריך לחלק לכמה חלקים. ברמת הכדורסל, נעמוד תיכף על הדברים שעשו את ההבדל. ברמת המעבר לכדורסל, ההבדל הגדול הגיע עוד לפני הג'אמפבול. ולא, אני לא מדבר בהכרח על הפציעות. כשהיא מביטה ימינה ושמאלה, יודעת הקבוצה בצהוב שאין שום דבר יוצא דופן בכל הנוגע לכמות ההיעדרויות שלה. אבל אני כן מדבר על התזמון של הדברים. על הרצף שעובר דרך ליף ג'וניור ולונדברג. על המלחמה שקטעה את רצף הנצחונות ואז את רצף האימונים. ועל החסרון של הורד שהפך למכשול אחד יותר מדי. מבין הרגעים שעשו אתמול את ההבדל בין שתי הקבוצות, קל ללכת לאחד כזה, בעצם שניים, ממש לקראת הסוף. פחות משלוש דקות לסיום, ליתר דיוק. מילאנו בשלב הזה משחקת עם ארבעה גארדים (כולל שילדס) וניבו אחד. קטש, מהצד השני, מראה אזורית שגם נשארת. וחשוב להקפיד כאן על הניואנס הזה. הקבוצה של קטש, כמו מרבית הקבוצות הישראליות, לרבות רק מראה אזורית. פעם קראו לזה מאסקינג. כלומר הנה אזורית ואז מחליפים לאישית. הרבה פעמים קוראים לזה 25, מסורתית, אבל לפעמים אלו סימונים אחרים בתוך העשרימים. וקבוצה שיודעת להחליף מהגנה אחת לשניה גם אמורה לדעת ללוות את השחקנים שנעים מצד לצד. תזכורת - קליק ראשון על הסרטון יציג את המהלך הרלוונטי, כדי לצפות בו שוב יש להעביר את הסרטון לנקודת הזמן המצוינת בסיום הפיסקה עכשיו תביטו במהלך הזה של מילאנו, אל מול האזורית הצהובה שבה יש שניים למעלה ושלושה למטה. שאבון שילדס מתחיל בצד הרחוק מהכדור וליד לוני ווקר. שאמור להעביר אותו הלאה, כולל אולי ליווי גופני. הוא לא עושה את זה. עכשיו שילדס באזור המחיה של הנקינס. שאמור להעביר אותו הלאה, כולל אולי ליווי גופני. אבל הנקינס בכלל לא רואה אותו או מודע לקיומו. לוני ווקר, האחראי הראשי, מסמן עם היד רק אחרי ששילדס כבר קרוב ליעדו הסופי. והפוזשן הזה, שכולו היעדר תקשורת, מסתיים בשלשה כואבת שעושה 9 הפרש. (13:28) עוברים הלאה, אל הפוזשן האיטלקי הבא. גם הפעם האיטלקים בהרכב ארבעת הגארדים. גם הפעם ההתקפה מתחילה מפיקנ'רול גבוה עם ניבו, שמושך אליו את תשומת הלב של דיברתולומיאו ושל דאוטין. עכשיו תנו מבט בשילדס שעובר שוב מצד לצד. הנקינס הפעם מודע ומסמן עם היד. נו, אז סימן. ווקר שנמצא יחסית ליד מתעלם או מחכה שדאוטין יגיב. דאוטין לא מגיב. ווקר לא מגיב. שילדס כן מגיב. מעשית, כאן הסתיים לו המשחק הזה. עכשיו, אני יכול למנות לכם לא מעט דברים שאפשר להגדיר כטעויות או לבצע אחרת. דיברתולומיאו יכול היה לפתור את החסימה של ניבו אחרת, כשלוקחים בחשבון את מצב הקליעה הנוכחי של גודוריץ'. דאוטין ודאי שיכול היה להגיב אחרת. בשורה התחתונה, יש מכנה משותף פרסונלי אחד לשני המהלכים שאיתם התחלנו עכשיו. קוראים לו לוני ווקר. (13:52) לא דיברנו על הגנה ולא ירדנו אל סופה למכבי תל אביב יש בעיות הגנתיות. הנה, אמרתי את זה. אני יודע שאתם בהלם. כדי להתגבר על חלקן, היא נעזרת בריימנים של העולם כדי לפוצץ, באתלטיות של קלארק וכו. ובעיקר בג'יילן הורד. יש סיבה אחת בגללה הורד הוא זה שמשחק הכי הרבה דקות בקבוצה הזאת (28 למשחק), הרבה מעבר לשני אחריו (לונדברג). זאת הסיבה. הוא זה שפותר חלק מהבעיות. הוא זה שמסתיר את חלקן, לעיתים. בהיעדרו, עלה אתמול קטש עם סורקין וסנטוס. ואם נעזוב לרגע את ההתקפה, אנחנו מקבלים כאן בהגנה שילוב סופר בעייתי. סורקין, לא תמיד באשמתו, הוא כולא הברקים של שלשות מנגד. שאיכשהו מסתיימות לא אחת על הפרצוף שלו, עם תחושה שמולו הכל נכנס. אוקיי, ולא רק שם הבעיות שלו בהגנה, מן הסתם. וסנטוס? הוא בעיקר לא קיים. אין קלוזאווטים, אין תגובות ובעיקר אין אגרסיביות. כשיש שניהם ביחד, בעיקר אין גב הגנתי לבעיות שמתחילות בקו הראשון של ההגנה. ואם הקו הזה נפרץ, כמו במהלך הזה, כשדווקא קלארק מגיב איום ונורא לפיקנ'רול גארד לגארד, אז שיהיה לכולם בהצלחה. כי נכון, קלארק כאן ויתר ושגה, אבל איך זה שאין מישהו מהביג גאי'ס שמואיל בטובו לקרוא ולהגיע לפני? (2:53) ולא רק זה. לפעמים צריכים מבוגר אחראי שיעשה סדר בתוך הבלאגן. מישהו שיניע את הכוחות או ינוע בעצמו. אני מבקש שתתנו מבט בפוזשן ההגנתי הנוראי הזה של מכבי תל אביב. פיקנ'רול סטנדרטי אליס וניבו. סנטוס יוצא גבוה וקלארק מחפה טיפה מאחור. הכל סבבה. כשניבו ילך לכיוון קו העונשין, אף אחד לא ימהר לצאת אליו – וגם את זה אפשר להבין ברמה הטקטית. אבל כשהכדור יוצא אל הווינג ואל שילדס, יש כמה אפשרויות לחיפוי על ניבו שכבר נע פנימה – וסנטוס איננו אחת מהן. לוני ווקר עומד במקום שלו. גור לביא עומד במקום שלו. מאחר שבריסט גם לא לוחץ כדור, שום דבר לא מונע את המסירה הכי קלה שיש פנימה. מה זה? (8:45) את הבעיות בצד שבו אמורים להגן עודד קטש כבר לא יפתור. מי שיוכל לסגור מי מהבורות יהיה ג'יילן הורד. יש שחקנים שאותם קשה עד בלתי אפשרי להחליף. זאת הסיבה, מן הסתם, שקטש כמעט ולא מחליף את הצרפתי שלו. מניעה. כמה נוסטלגיה במסגרת דברים שכמעט וחלפו מעולם הכדורסל נמצא אלמנט הגנתי אחד ונשכח ששמו בישראל דיניי. מניעה. כמה נוסטלגיה. פעם היו עומדים על כך ששחקן הגנה נקודתי, לרוב, נניח, במרחק מסירה אחת, תפקידו בחיים לוודא שהשחקן עליו הוא מופקד לא יגע בכדור. זה משהו שהפך אידיאולוגי, כמו הקריאה המפורסמת לכופף את הברכיים בהגנה ולרדת נמוך. האידיאולוגיה הזאת הביאה פעם תארים. מצד שני, חשפה מסורתית הגנות שרק לחצו את קו המסירה (ולא הרבה מעבר לכך) לכל מיני באקדורים או סתם חדירות קלות לסל. מילאנו, דווקא בעידן פוסט מסינה, מציגה לראווה לא מעט מהלכים של דיניי. אפילו פול דיניי, יענו מניעה מלאה. לפרקים, זה הכאיב לצהובים. בטח ברגעים בהם כולם נשאו עיניים אל שחקן התקפה אחד ספציפי. זה עיכב את ההתקפה, לעיתים. זה ניטרל את הפואנטות, לעיתים. כשמשלבים את זה עם לחץ ואגרסיביות על מגרש שלם, זה חשף את הצהובים למחצית ראשונה שבה איבדו 11 כדורים! זה חשף את אחד ממובילי הכדור המרכזיים שלה, תמיר בלאט, למשחק של 5 איבודי כדור אישיים, ולא רק כאלו שמגיעים, בנוהל, מהגבהות טיפה יהירות או נמהרות. חמישה איבודים, תמיר בלאט. צילום: מכבי Rapyd תל אביב אז כן, הקבוצה של קטש הגיעה שוב למספרים נאים מאוד בהתקפה, כי 87 נקודות זה לחלוטין לא נתון שאפשר לזלזל בו. מצד שני, כל זה הגיע רכוב על אחוזים נמוכים מהשדה (במיוחד ל-2), כשמה שמחזיק את כל העניין עם הראש מעל המים, שוב, הוא המספר החריג של כדורים חוזרים שהיא נטלה בהתקפה. ההתקפה הצהובה כן מצאה פתרונים לא אחת למהלכי הדיניי עליהם אנחנו מדברים כאן. במהלך הזה אפשר לראות את הנסיון של אליס למנוע כדור מדאוטין ושל בולמארו מבלאט, שמגיב לכך מצוין עם חסימת פיקנ'רול שהוא מסדר בעצמו לסורקין, כשמיד אחריו מתייצב לו גור לביא שחוסם את האיש שלו – ומפנה את הדרך אלי דאנק. (7:16) ועדיין, קרדיט לא קטן לרעיון ההגנתי של המארחת, שהצליח לחבל בחלק מהדברים שהצהובים עושים כל כך טוב. כשזה קורה, קיבלנו לא מעט התקפות בהם משתלטת הכדררת של הדאוטינים למיניהם, בהיעדר כל רעיון פשוט אחר שהם יכולים היו לבצע. ועדיין, ברמת חוכמה שבדיעבד, אפשר לתהות מדוע בחר קטש לוותר על קלארק ולהסתפק רק ב 18 דקות של אחד שגם ביום פחות טוב, מסוגל לפתור בעצמו חלק מהבעיות המבניות האלו. כשפניני ונועם לוי החליפו מבטים בואנה, גור לביא. רעננה, גמר גביע, יורוליג. לא נראה שמשהו באמת משנה לו. האיש מקבל כדור משמע האיש זורק כדור משמע האיש קולע כדור. אם יש בקהל מישהו שיודע לאמן ידיים טובות, אז בחיאת – למד גם אותנו. בסדר, אז לסיים ככה מתחת לסל אחרי השאפל סקרין של דיברתולומיאו זה לא ביג דיל, לכאורה. (3:02) בסדר, אז לסיים ככה מתחת לסל, מול בולמארו, זה לא ביג דיל, לכאורה. לא ביג דיל? תנו בבקשה מבט טוב טוב במהלך הזה. אפשר גם לעשות פריז כשהשעון הגדול מראה 4:22, עם הנעילה האדירה הזאת של גור לביא את השחקן שלו בולמארו (ועל הדרך מעכבת גם את ניבו). SCREEN YOUR OWN MAN צועקים לעיתים באמריקאית מדוברת. גור לביא עושה כל כך הרבה פעולות פשוטות כל כך נכון. הוא יודע את העבודה. הוא סחורה הוא. (6:38) כל כך סחורה, עד שהדבר הכי כיף בשידור הזה היה לצפות בחילופי המבטים בין עוזרי המאמן פניני ולוי, פעם אחר פעם, אחרי עוד מהלכי קסם של האיש שלא באמת אמור היה לקבל דקות בשלב הזה של העונה. של האיש, על פי פרסומים זרים, שהתעקש לבוא דווקא לקבוצה הזאת ודווקא למאמן הזה. 3 נקודות לסיום וכולן על פלייאין בסדר, אי אפשר לחמוק מהדבר הזה. האם נגמר? אהה, האמת שלא. עם שמונה משחקים טו גו, מכבי תל אביב יודעת שהיא יכולה לנצח את רובם. בתאוריה. וילרבאן, אנאדולו, פריז, בסקוניה (בלי קהל) ובולוניה הן 5 מ-6 הקבוצות הכי גרועות בליגה השניה בטיבה. את כולן אפשר לנצח, לא? וזה מביא, אם כך, ל-19 נצחונות. 19 יספיקו? קשה לחזות, כמובן, מה יקרה עם המתחרות הישירות מונאקו, דובאי, מילאנו ואולי ברצלונה, אבל נראה שלא. היעד הוא 20 בואכה 21. כדי להשיג אותו, צריכים לנצח לפחות 2 מבין פנר, דובאי. ודרבי. אם המשחקים היו ביד אליהו הישן, מכבי תל אביב פייבוריטית ברורה לקחת לפחות את דובאי ואת האדומים. אבל זהו, שזה לא המצב. רק תארו לעצמכם ש 12.4 – כשמנתחים את המצב, מתקיימת אפשרות מסוימת, תאורטית, שהמשחק שיכריע אם הצהובים ממשיכים הלאה, אולי אולי, יתקיים ב 12.4. בבלגרד. מול הפועל תל אביב. רק אומר. עד כאן להפעם. שיהיה לנו טוב.