תוצאות חיפוש

עונת ה-NBA סוף סוף יצאה לדרך וכבר מהפתיחה קיבלנו לא מעט סיבות להתרגש. והפעם, יש לנו גאווה מקומית אמיתית: הנציג הבכיר שלנו בליגה פתח את העונה בסערה, עם יכולת שגורמת לכולם לדבר עליו (חמסה חמסה חמסה).

במהלך הקיץ האחרון, על פי פרסומים שהם ממש לא זרים, הונחה הצעה בפני קברניטי איגוד הכדורסל. לאור המצב במידל איסט ובכלל, מאחר שהנבחרות הצעירות (או בכלל) לא מצליחות להתאמן ולהתארגן כמו שצריך, אל תבואו. כלומר, אם בא לכם, אנחנו פוטרים אתכם מהשתתפות באליפויות אירופה, בלי החשש לאבד את המקום או לרדת דרג. תחזרו בשנה הבאה או תחזרו כשאתם מוכנים. בנחת. חבל שהצעה כזאת לא הונחה בפני אנשי מכבי תל אביב. אני בטוח שהם היו מאמצים אותה בשתי ידיים. מצד שני, הם כל כך גרועים בעבודה שלהם, שסביר להניח שגם את זה היו הורסים. ומרימים ציוץ על משהו שקשור ב 78-77. ושולחים את קטש להגיד שאין מה לעשות, השוק קשה.

הגוף הזה, כנראה, לא ישתנה. כי את בעל הבית אי אפשר לפטר. היחידים שיכולים, אולי, להניע שינוי יסודי ואמיתי הם האוהדים. אלה שממשיכים לרכוש מינויים, אלה שממשיכים למלא את יד אליהו. לא בטוח שהם האנשים המתאימים למשימה הקשה הזו, שמנוגדת ל-DNA שלהם, אבל מצבים מיוחדים דורשים תגובות מיוחדות.

דימיטריס איטודיס הוא הרבה דברים. אם תשאל את העיתונאי הממוצע ברחוב, יתכן שיגיד לך שהוא בעיקר בלתי. הוא מתלונן, הוא רוטן, הוא נוזף. כבר שמעתי אנשי מקצוע שתיארו אותו כאחד ה-פרנואידים שנראו כאן, שזה דבר די אגרסיבי לומר בהתחשב בכמות הפרנואידים שהכדורסל הישראלי ידע ויודע לייצר או לייבא. והוא, כנראה יותר מכל אחד אחר, אחראי לאופן שבו נראית הפועל תל אביב בגרסת האימפריה.

את סיפור ההפסד של מכבי תל אביב באולם הכדורסל שפעם קראו לו האואקה אפשר לבחור באיזו דרך רוצים לספר. בניגוד למצב הצבירה הרגיל של חגיגות או קינות, הפעם העניין דואלי בהרבה. כן, יש כמה דברים טובים שאפשר לקחת, כלומר כמה דברים התקפיים שאפשר לקחת. גם מכמה שחקנים, פרסונלית. גם מהקבוצה ככלל. כאלו שנותנים תקווה להמשך. ויש דברים רעים ומוכרים למדי. בשני צידי המגרש. שיכולים די בקלות לכבות את ההתלהבות הראשונית. אנחנו נגיש לכם את הדברים עכשיו ככה וככה, כדי שתבחרו אם אתם בצד של אלו שמצפים לטוב.

טורנירי הנבחרות הם המקום בו שני העולמות המקבילים המרכיבים את יקום הכדורסל נפגשים (או מתנגשים, תלוי את מי שואלים). בהם כוכבי ה-NBA פוגשים כדורסל של פיב"א, על כל המשתמע מכך. בדרך כלל מדברים על מפגש העולמות הזה בהקשר של נבחרת ארה"ב, מוסד מרתק שלא ארחיב עליו כאן. אבל הנבחרת האמריקאית היא לא ממש קבוצת כדורסל קוהרנטית, תמיד שלם הקטן מסך חלקיו והשאלה היחידה היא עד כמה קטן. לכן מבחינתי היורובאסקט, טורניר הנבחרות האיכותי ביותר שנקי מהרעש האמריקאי, הוא המקום הטוב ביותר לבחון מגמות בדינמיקה שבין שני העולמות.

המשבר של הפועל ירושלים מוכיח לי שהזדקנתי. ברצינות. לפני 20 ומשהו שנה, כשכתבתי על ירושלים במקומון של מעריב בבירה וב"שם המשחק", הייתי עושה זאת בזעם קדוש, של איש צעיר שעוד לא חווה את העולם. שעוד היו לו ציפיות גדולות מהחיים. וממאמני כדורסל. מאז פגשתי את החיים, על מורכבויותיהם, קשייהם ואכזבותיהם. ציפיותיי ממאמני כדורסל פחתו, או שמא השתנו. אז כשאוהדי ירושלים כועסים, בצדק מבחינתם, על פתיחת עונה חלשה, אני מתקשה להתחבר.

מכבי ת"א הגיעה אתמול לרבע הרביעי באואקה כשהיא בעניינים, והיא טובה, והיא תחרותית, והיא יודעת, מבינה ומרגישה שזה אפשרי. שהיא מסוגלת לנצח בחוץ את פנאתינייקוס. כפי שהאמינה שהיא מסוגלת לנצח את אנאדולו אפס, פריז ואולימפיאקוס. וכפי שהייתה מסוגלת וגם ניצחה את הפועל ת"א וריאל מדריד. בעצם, כפי שהיה בכל משחק יורוליג, למעט ההתפרקות המוקדמת ההיא מול ברצלונה.

יש משחקי אימון שהם משחקי אימון. ויש משחקי אימון, ובכן, שמרגישים כמו הרבה יותר ממשחקי אימון. בכדורסל האירופי התרגלתי בעיקר למשחקי אימון מהסוג הראשון. אתם יודעים איך זה: היכל ריק, חריקות נעליים על הפרקט, הרכבי טלאים, שידור רעוע בטלוויזיה או בערוץ יוטיוב נידח וכדורסל שרחוק מאוד מהדבר האמיתי. בכל רגע ורגע של המשחק אתה מרגיש את הבוסריות. את הראשוניות. את חוסר הרשמיות. השבוע נחשפתי לסוג השני של משחקי אימון. כלומר, בעוד המשמעות הספורטיבית נשארת זהה ומסתכמת באפס עגול, כל שאר הדברים נראים ומרגישים אחרת לגמרי. אולמות מפוצצים, דקות משמעותיות לשחקנים הבכירים, מעטפת שידור ומדיה איכותית ובעיקר כדורסל שמרגיש אמיתי לגמרי.

עונתה השלישית של הפועל ירושלים תחת מתן אדלסון נפתחה בקול ענות חלשה. שני הפסדים באירופה, מאזן שלילי בליגה, וכדורסל לא משכנע. התסכול ביציעים מבעבע ונראה שכבר הגיע לנקודת רתיחה. אולי הגיע הזמן לשאול לאן הספינה של אדלסון שטה? הכסף נכנס, המבנה הניהולי השתנה – אבל לאן כל זה מתכנס?

"מכבי ת"א תמיד מקשה עלינו", הצהיר ארגין עתמאן בתחילת השבוע, במשפט שנשמע מוזמן במחולל הקלישאות הקבוע של המאמנים. אולי יש מאחוריו כוונה נסתרת, לבל ייכנסו שחקניו לשאננות לקראת המשחק מול הקבוצה המדורגת במקומות 19-15 ביורוליג. ואולי בעצם הוא צודק.

את תחילת משחקי מחזור ג' בליגת העל שלנו סיכם לכם וסיכם יפה הופמן . מאז חווינו עוד חמישה משחקים, שלושה נצחונות בית, שני כמעט מגה קאמבקים – וכדורסל בינוני להחריד. מרגיש כמו קידום מעולה לטור, לא? בכל מקרה, רציתי לשתף אתכם בכמה מחשבות שעלו בי בהמשך לכמה דברים שקרו. קדימה. מתחילים.