קצרה. וחבולה. אבל מאומנת: ה-MVP שלא קלע סל

חלק גדול מאוהדי מכבי ת"א ישנא אותי על זה, אבל הטור של הבוקר עומד להיפתח בציטוט של לוני. לא ווקר, אלא הרציקוביץ', שאמר פעם משהו בסגנון "כוכבים יש רק בסמל שעל החולצה", ואולי צדק במה שקשור לכדורגל (הוא לא, אבל זה לפעם אחרת). כדורסל הוא משחק של כוכבים. ושל סמלים. ושל סמליות. ואת הסמליות הזו לא היה אפשר לחזות או לזהות בדקה ה-13 של חצי גמר גביע המדינה, כשהפועל ירושלים ברחה ליתרון שיא של 21:33 וג'ף דאוטין קלע סל. קלע סל, זה הכל.

האזינו לאהרל'ה מקריא את הטור

5:12

בעצם, לא באמת הכל. אחריו הגיע אסיסט. ועוד סל. והשלשה הראשונה של מכבי ת"א לאורך הערב, אחרי 0 מ-9. וכחצי דקה אחריה - עוד אחת, שכבר סימנה את הדרך לריצת 0:13 (מ-39:27 ל-39:40) וליתרון ראשון בצהוב. בסך הכל קלע דאוטין 12 נקודות בסטרץ' של מעט פחות מחמש דקות. והן היו כל כך סמליות.

איפה לונדברג עמד בצד, מתוח ונרגש, אבל לא היה מסוגל לקפוץ. טי.ג'יי ליף בקושי הצליח למחוא כף לחבריו, עם הכתף המקובעת שלו. לוני ווקר (וגם הרציקוביץ') כבר מזמן לא רלוונטי, בעוד ג'ימי קלארק ותמיר בלאט התקשו באותן דקות לחבר סל. ודווקא אז, כשנדמה היה שלעודד קטש נגמרים הכלים, ניפץ דאוטין המושמץ את הקרחון שבתוכו היה שרוי, והתפוצץ.

לדאוטין, ממה שראינו עד כה, אין המון יתרונות בכדורסל. אבל לאחד בולט שאי אפשר לקחת ממנו קוראים בעברית תקינה "אקספלוסיביות" - יכולת פנומנלית לצבור רצף נקודות מהיר ובלתי נשלט. כן, זה אותו דאוטין שהפציץ 13 נקודות ברבע האחרון בדרבי היורוליג, וסידר למכבי ניצחון מפתיע על הפועל ת"א. מאז חלפו כבר ארבעה חודשים, שבהם הלך והתרחק מהרוטציה של קבוצתו, עד כדי כך שהיא פנתה אליו רק כשלא נותרה לה ברירה. וזה בדיוק העניין: כשלא נותרה ברירה, הוא התייצב.

אז דאוטין, על 19 נקודותיו, הוא ה-MVP? לא בטוח בכלל. הנה עוד סמליות: לא הייתי בחדר ההלבשה של ירושלים בהפסקת המחצית, ואפילו לא ניסיתי לברר על מה דיברו שם, אבל אני די בטוח שיונתן אלון העיר ליובל זוסמן שייקח את מה שהמשחק והיריבה נותנים לו. במסגרת ההיסטריה (המוצדקת) שג'ארד הארפר וקאדין קרינגטון מייצרים סביבם, ניסה קטש לאתגר אותם עם שומרים גבוהים בדמותם של ג'יילן הורד, וויל ריימן ו/או אושיי בריסט, לפני או אחרי חילופים. הוא בחר "לזייף" על זוסמן ולהציב מולו את דאוטין.

זה לא היה רעיון רע, בהתחשב בעובדה שהזוס סיים את שני הרבעים הראשונים עם 0 מ-1 מהשדה. למחצית השנייה הוא עלה בצורה שונה לחלוטין, וזרק, ויזם, וניסה, וגם הצליח. 8 נקודות מהירות היו לו, שבאמצעותן הצליח לייתר את דאוטין ולהוליכו בחזרה לספסל. ירושלים בנתה מחדש את הבריחה, והתקרבה לאותו יתרון שיא עם 59:68. זה היה בערך הזמן שבו שלף קטש מקצה הספסל את גור לביא, השחקן ה-19 והאחרון לראות מגרש. וגם הוא, כמו דאוטין, לא סידר לעצמו הנחות ולא נשאב לתוך הפריזר. עלה, והרוויח בכל דקה את הדקה הבאה.

אז מי ה-MVP? צילום באדיבות איגוד הכדורסל

אז לביא, על 9 נקודותיו ו-6 ריבאונדיו (ו-14+ פלוס/מינוסיו ב-13 דקות), הוא ה-MVP? או שזה בכלל רומן סורקין, שעל 20 נקודות שלו אנחנו כבר לא ממש מדווחים, סתם כי התרגלנו? או אולי הורד, שהיה חיוור להחריד במשך שלושה רבעים וחצי, והתעורר בשאגה בדיוק ברגעים שבהם משחקים מוכרעים?

ברבע הראשון, כל עוד אוסטין וויילי היה על המגרש, שלטה ירושלים באזור הלוחות והוליכה 2:12 בריבאונדים. מרגע שסופסל, מכבי היא זו שניצחה 2:12 באותו תחום ממש. ואז כבר השתלטה על מאבקי הכדורים החוזרים. אי אפשר לבטל את הקרדיט של סורקין והורד, שאפילו ביורוליג לא מתבקשים להתמודד עם יריב איכותי כמו זה שעמד מולם אתמול.

דאוטין? לביא? סורקין? הורד? עם כל הכבוד לתרומה של כל אלה, מכבי - בטח בגירסתה החבולה והקצרה - לא יכולה לחיות בלי קלארק. בלי הרבה קלארק. לפני שנה, באותו מעמד בדיוק, הוא הפסיד לירושלים במדי בני הרצליה. אחרי כל אחת מ-16 נקודותיו בארנה, הוא פנה במבט ובכמה מילות טראשטוק לגל מקל ולדן שמיר, וזה היה הערב שבו דווקא היריבה המושבעת מיד אליהו השתכנעה שהיא צריכה למהר ולהביא אותו. אז הוא בא. ותראו איפה הוא היום.

אחרי תצוגות השיא האחרונות ביורוליג, האיש לא ממש הצליח להיכנס למשחק. הוא היה סולידי, והדקות שבהן ריכז היו הטובות יותר של הצהובים, אבל הנקודות שלו היו חסרות. במחצית הראשונה היה לקלארק סל שדה בודד. את הביטחון החל לצבור ברבע השלישי. עם הבאזר באה השלשה על הראש של וויילי. ואחר כך ריחף לפוסטר שהוריד את זוסמן וג'סטין סמית' לרצפה. אז אולי הוא ה-MVP?

אולי. ואולי לא. בעצם, בטוח שלא. אם קבוצה כל כך פצועה ומוגבלת מצליחה לנצח, וכל כך קשה לבחור MVP, יש לזה מסקנה אחת. המאמן הוא ה-MVP.