קבוצה בפירוק: אפילו הייאוש הפך לנוסטלגיה במכבי ת"א

הגוף הזה, כנראה, לא ישתנה. כי את בעל הבית אי אפשר לפטר. היחידים שיכולים, אולי, להניע שינוי יסודי ואמיתי הם האוהדים. אלה שממשיכים לרכוש מינויים, אלה שממשיכים למלא את יד אליהו. לא בטוח שהם האנשים המתאימים למשימה הקשה הזו, שמנוגדת ל-DNA שלהם, אבל מצבים מיוחדים דורשים תגובות מיוחדות.

האזינו לאהרל'ה מקריא את הטור

6:14

האוהדים האלה, שנתפסו בעבר כמדושני עונג, שנראו אפילו מעט אדישים לנעשה סביבם, מורגשים היום בכל מקום. בבתי הקפה מחוץ להיכל, ברחובות, ברשתות החברתיות. הם מתוסכלים עד כדי ייאוש. רק אם הנהלת מכבי ת"א תבין שהיא עלולה לאבד אותם, רק אם היא תרגיש שהקרקע עומדת להישמט מתחת לרגליה, שהמרד עלול להיות בפתח, אולי היא תזיז משהו. רק אם ההנהלה הזו תבין ש-11 אלף המושבים התפוסים ביציעים אינם מתמלאים כעובדה מובנת מאליה, אולי היא תפנים את עומק השבר.

אל תעופו עליי. באמת. זה לא שפתאום הצמחתי אומץ וכתבתי טקסט מושחז, חריף וביקורתי להחריד. אודה ולא אבוש: השעה שבה אני מקליד כרגע נעה בין מאוחר (מאוד) בלילה למוקדם (ממש) בבוקר. והאמת היא שאני פחות עוסק בכתיבה, אלא יותר בקופי & פייסט. כי את שתי הפסקאות המודגשות שקראתם בפתיח לא חיברתי היום. סליחה על הציטוט העצמי, אבל זהו קטע מתוך טור שפרסמתי כבר. מזמן. מזמן מזמן. תשע שנים חלפו - ואם המילים הללו נותרו אקטואליות מתמיד, ואפילו לא התיישנו, סימן שמשהו כאן מקולקל.

משהו כאן מקולקל. לוני ווקר (צילום: Djordje Kostic)

כותרת אותו הטור הייתה "קבוצה בפירוק: הערב בו עתידה של מכבי ת"א הונח בידי אוהדיה". ולמה נזכרתי בו דווקא עכשיו? או. כי הוא הגיע בבוקר שאחרי תבוסתם של הצהובים לכוכב האדום בלגרד. אתם יודעים, בעולם הנורמלי של פעם, שבו הסרבים הם אלה שאירחו בהאלה פיוניר, ולא להפך, כמו אתמול.

מכבי נמסה, התפוררה והובסה אז 83:58, עם נתון אחד שהידהד כמה קיצונית הייתה ההתפרקות שלה: 0 מ-0 מהעונשין, לאורך כל הערב. למחרת אחר הצהריים, מיד עם החזרה ארצה, הודיע רמי הדר על התפטרותו. "אין ביכולתי לחולל את השינוי", אמר המאמן השני מבין חמישה שעמדו על הקווים ביד אליהו בעונה ההיא, 2016/17.

אמש, בעולם הרבה פחות נורמלי, שבו מכבי ת"א "אירחה" את יריבתה הסרבית בפיוניר, המספר 58 שוב הידהד, וכבר בהפסקת המחצית. כן, גם מכבי הזו נמסה והתפוררה, ופיגרה 58:48 אחרי שקיבלה הנחה. היא איפשרה לכוכבים באדום לעשות מה שהם רוצים. כשרצו - קלעו. וכשהחטיאו - קיבלו הזדמנות נוספת. ואלמלא כמה החטאות של זריקות פנויות לחלוטין - הם גם היו מגיעים ל-25 הפרש, ממש כמו לפני תשע שנים. זה היה הפער הריאלי.

מאפשרים לכוכבים באדום לעשות מה שהם רוצים. (צילום: Djordje Kostic)

בארבע הדקות הראשונות קלעה זבזדה 18 נקודות (קצב של 180 במשחק שלם). בסוף הרבע הראשון היא הגיעה ל-33 (קצב של 142). בתוך 13 דקות היא כבר עמדה על 42 (קצב של 128). במחצית נעצרה, כאמור, על 58 (קצב של 116). בסוף, היא סיימה "רק" עם שיא עונתי של 99.

אז מכבי ת"א חזרה למשחק. ואפילו הובילה. ואפילו 77:78. ולפחות על זה אפשר להחמיא לה: שלא נשברה, ולא התפוררה, ולא נמסה כמו הקבוצה ההיא מ-2016. היא לפחות ניסתה.

קשה להגיד שהדרך למהפך הזמני לוותה בכדורסל גדול או מעורר השראה, אבל ההרכבים השונים שניסה עודד קטש כן הזיזו משהו. חלקם הצליחו פחות (אושיי בריסט בעמדת הסקנד גארד למשך דקה ו-16 שניות), וחלקם הרבה יותר: בפועל, הקאמבק הושלם ללא שניים מהמדדיסטים המצטיינים במשחק, לוני ווקר ורומן סורקין - אלא עם ג'ימי קלארק, ג'ף דאוטין, בריסט, טי.ג'יי ליף וג'יילן הורד.

למרות האירועים הללו, צדק קטש כשאמר שקבוצתו הפסידה את המשחק במחצית הראשונה. לו עצמו היה חלק משמעותי ומהותי בכך: משבוע לשבוע הוא הולך ומשתבלל לתוך עצמו, ונראה כמי שאולי הייאוש כבר השתלט עליו. בין שההשערה הזאת מדויקת ובין שמדובר בהגזמה, זה מה שהוא משדר.

האם קטש עשה עד כה העונה עבודת אימון טובה? התשובה היא לא. האם יש לו אחריות ואשמה במצבה של הקבוצה? התשובה החד-משמעית היא כן. האם נכון להאשים את המאמן בחוליי המועדון? בוודאי לא את המאמן הזה, שנקלע למשבר הניהולי החמור והמחפיר בתולדות מכבי ת"א, וכבר שנתיים משמש בתור הנס ברינקר, הילד ההולנדי עם האצבע בסכר. אלא שהסכר נסדק ומתפורר בין ידיו. והשאלה החשובה מכל: האם הוענקו לקטש התנאים הבסיסיים להצליח? התשובה היא פחחחחח.

מה הן בעצם האלטרנטיבות שלו? להפוך מחדש את תמיר בלאט לפליימייקר הראשון והמוביל (ולשלם על כך מחיר הגנתי בשכיחות של פעמיים בדקה לערך). לשחק עם דאוטין כרכז (דאוטין אינו רכז). או להמר על קלארק כפוינט גארד ברגעים מכריעים (והוא היה השבוע הגארד הכי סולידי בקבוצה, מה שמראה משהו על מצבה).

ובפנים, בצבע? הנה, שוב, מחדש: 44 כדורים ניתזו אמש מהסל אחרי החטאות של הכוכב האדום, ורובם (24 מול 20) הפכו לריבאונדים בהתקפה מהצד הסרבי. שני ה"סנטרים" המובילים בצהוב - סורקין ומרסיו סנטוס - צברו עד כה העונה 3.7 כדורים חוזרים למשחק, ביחד. אפילו קליף אומורי (וולקאם!) הגיע לבדו לשניים כאלה בכמעט חמש הדקות שזכה לקבל אתמול. האם סורקין וסנטוס אשמים? לא, הם פשוט צריכים שחקן נכון ומתאים, או לפחות קיים, שיהיה שם לצידם. כמו בקבוצת כדורסל נורמלית.

ואם כבר פתחנו בציטוטים עצמיים מלפני תשע שנים, ורמזנו מחדש על שערוריית החורים בעמדות הרכז והסנטר, נחתום בציטוט שאולי כדאי להפוך אותו לסיומת קבועה שתופיע בכל טור על מכבי ת"א מעתה והלאה:

הטקסט הזה מוכר לכם? יש מצב. זה רק נשמע כמו תקליט שבור. המועדון הוא זה ששבור.