מסכמים עונה סדירה דרך דמויות המפתח

עונת הכדורסל הזו הייתה אמורה להיות שנת שיא, הבטחה גדולה של כסף גדול, אבל בפועל קיבלנו רכבת הרים מטורפת של מלחמה, פגרות כפויות, שביתות, אולמות ריקים ומשברי אמון עמוקים בין קהלים להנהלות. הטור הזה הולך להסתכל על העונה הזאת דרך דמות אחת מכל מועדון. זה לא תמיד יהיה השחקן הכי טוב, לפעמים זה יהיה המאמן, לפעמים זה יהיה סיפור פריצה מטאורי, לפעמים אכזבה מהדהדת, ובמקרה אחד - פשוט כולם. מתחילים בטופ.

האזינו להופמן מקריא את הטור16 דק׳

מכבי תל אביב: ג'ימי קלארק

אני לא יודע מי הבנאדם הראשון שזרק את הרעיון להביא באמצע העונה שעברה את קלארק למכבי. אני כן יודע שאותו אדם צריך לקבל את ההערכה על החזון. אחד השחקנים הכי מפוזרים שיצא לי לראות מראה השנה התקדמות מטאורית בכל אספקט כדורסל. הדבר המדהים הוא שקלארק לא מוביל בסטטיסטיקות המוכרות, הקונבנציונליות. הוא לא בטופ 5 בנקודות, לא באסיסטים, לא בחטיפות ובטח לא בריבאונדים, אבל הוא מוביל את הליגה בפער ענק בפלוס/מינוס (סטטיסטיקה שבהחלט יכולה לשקר) ובעיקר הוא מוביל את הליגה ביחס איבודים לאסיסטים. וזה, חברים, התקדמות אדירה מהבלאגן שראינו בשנה שעברה.

הוא הפך לשחקן הכי חשוב במכבי, ולראיה אחרי 19 ניצחונות רצופים, התבוסה בדרבי במשחק סיום העונה הייתה בלעדיו. לונדברג ובלאט לא הצליחו לעשות את מה שקלארק עושה הכי טוב בעונה הזאת של מכבי, וזה שילוב של בעל בית אמיתי עם מנהיגות וכישרון מתפוצץ. מכבי צריכה את קלארק בריא, כי בלעדיו יהיה להם קשה, אולי אפילו קשה בחצי הגמר נגד הרצליה/חולון. לא באמת - מכבי בגמר באנקר, אבל שם הם חייבים אותו בשיאו.

הפועל תל אביב: ואסיליה מיציץ׳

אכזבת העונה? כנראה. השמדת ערך עצמית? לא תמצאו פה ויכוח. כישרון ענק שבכל רגע נתון יכול להשתלט על המשחק? כן! אה, לא התחברתם? טוב, זה מובן. במשך כל העונה מיציץ' נראה עייף וכבד. אולי יותר מזה - הוא נראה כאילו איבד את הכוחות כמו ב"ספייס ג'אם", ומה שמדהים זה שלא משנה אם קמפאצו שמר עליו או פאקינג יובל שניידרמן. ואסה, למי שאיכשהו שכח, הוא הבנאדם הכי יקר אי פעם שקיבל כסף בספורט במדינת ישראל, וזה לגמרי משפיע על הדרך שבה כולנו מסתכלים על הדברים. אז קבלו בפסקה הבאה משהו שאולי, אבל ממש אולי, לא הייתם מוכנים אליו.

מיציץ' שיחק השנה 7 משחקים בלבד בליגת העל שלנו. הוא קלע 10.7 נקודות למשחק והוסיף 5.7 אסיסטים, כשהוא מדייק ב-47 אחוז לשלוש. אין ספק - אכזבת העונה. רגע, מה? אלו ממוצעים מאוד קרובים לג'ימי קלארק. איך זה שבעיני הרבה אנשים לסרבי הזה אין מושג והוא גונב ממעביד? טוב, הסיבה היא כמובן חוסר ההצלחה ביורוליג, אבל צריך להגיד שגם עם הסטטיסטיקה היבשה והלא רעה בכלל שלו, ציפינו ממנו להרבה יותר. ציפינו לאבק כוכבים שייפול ממנו בכל פרקט שידרוך עליו בישראל. שיא השפל היה אותו משחק בגליל, אותו הפועל הצליחה להפסיד ומיציץ' קלע בו 2 נקודות ב-19 דקות. כגודל הציפייה - גודל האכזבה.

ואולי רק אולי, אנחנו מגזימים עם מיציץ'? אולי הוא פשוט חיכה למאני טיים? במחזור האחרון, בדרבי, הוא קלע 16 והוסיף 10 אסיסטים על הראש של מכבי, ועכשיו מתחיל הפלייאוף והקסם יחזור אליו. ואולי גם לא. למזלו של איטודיס, יש אחד, ים מדר, שמחכה.

הפועל ירושלים: ג'ארד הארפר

אני יודע, יש ביניכם כמה עכברי כדורסל שבטוחים שזה טריפל ג'יי כי הוא השיג כמה עצירות באיזה משחק נגד רמת גן. לא, אין מעייף כזה, אבל הפועל ירושלים תקום או תיפול רק על הארפר. 18 נקודות למשחק וכמעט 7 אסיסטים לקלוז'ר הכי טוב בישראל.

עונה מוזרה עברה על ירושלים. היא הייתה טובה ואז רעה, והנה משבר עם יונתן אלון, ופתאום הוא מאמן עצום שמנצח באירופה את כולם ובארץ מכה שוק על ירך את החבורה של איטודיס. ופתאום ראיונות הזויים שלו ושל אדלסון, ומשבר עם הקהל, והדחה מאירופה וחזרה לארץ עם קבוצה אחרת ואי אפשר לנשום ממה שעבר עליה העונה.

דבר אחד נשאר תמיד: ג'ארד הארפר תמיד היה ועד סוף העונה יהיה השחקן הכי חשוב שלה. אם ירושלים לא תקנה את מקומה ביורוליג לעונה הבאה, אני לא רואה אותו נשאר. אז לפחות שישאיר טעם טוב לאוהדים, אם נשאר להם בכלל עניין. בכל מקרה, הפועל ירושלים כמועדון צריכה את הארפר בשיאו בדיוק כמו שהיא צריכה בחזרה את האוהדים.

לא יודע מה יותר, יודע רק שירושלים, לדעתי, היא עם ההבדל בין התקרה לרצפה הכי גדול. זה יכול להסתיים בהדחה לא קשורה ברבע, וזה יכול להסתיים עם צלחת. הארפר יהיה שם.

בני הרצליה: יהוא אורלנד

היזכרו: בני הרצליה של לפני המלחמה עם זרים כמו אונואקו, קרטר, סטיוארט ורכז בשם היידגר. תכירו: בני הרצליה של אחרי המלחמה עם…. וואלה לא יודע. לא מזלזל חס וחלילה באהוב ליבי ברנס, מאוד מחזיק מסקורר כמו פרנסיס והכישרון של בוקר, אני גם לא מתעלם מההתקדמות של לוגשי, אבל הקרדיט פה מגיע לאורלנד, שכבר שנה שניה עושה עבודה טובה תחת הניהול של אקוניס.

אורלנד, ואני מדגיש שוב, מקבל אחרי המלחמה קבוצה שונה לחלוטין ומצליח להביא אותה למאזן 4-4 מרגע שהליגה חזרה, ולסיים במקום ה-4 עם יתרון ביתיות לקראת הפלייאוף. ולמרות השינויים, היא ממשיכה לשחק את אותו משחק מהיר שאפיין אותה גם לפני. ולמה הקרדיט פה מגיע ליהוא? כי לא היה לו את הצ'יף שישלוט בריבאונד ויוציא את הקבוצה למתפרצות, ואין לו את היידגר שהיה מעולה בלדחוף מהר את הכדור ולתקוף מוקדם. וזה בלי שהזכרתי את סטיוארט עם 20 נקודות בממוצע העונה.

מאמן שהולך על דרך, מאמין בה ומצליח, גם עם כלים שונים, להביא אותה לידי ביטוי ובצורה טובה, ועל זה מגיע לו הקרדיט. לצערו יש מישהו דומה מאוד במקום אחד תחתיו שמחכה לו בסדרת הפלייאוף. המזל שלו? הרצליה הודיעה שאונואקו חוזר לפלייאוף והסדרה נגד חולון פתוחה לחלוטין.

הפועל חולון: פרדראג קרוניץ'

קרוניץ' מעולם לא עזב, וכך לפחות האגדה מספרת, ניהל פה אימונים לחמישה שחקנים תחת אש הטילים האיראנית. אם לפני המלחמה עוד לא הספקנו לתהות על קנקנו, כשהוא בעיקר נשאר עם שאריות הזרים של פרנקו, הודח מאירופה ודשדש בליגה, אחרי החזרה מהפגרה הסיפור כבר היה שונה לחלוטין.

למרות פציעות וסגל קצר, קרוניץ' החליט להשית על הקבוצה קצב משחק רצחני ולחץ בלתי פוסק על הכדור. השילוב הזה גרם לחולון להתחבר, ואפילו לקהל הסגול לחזור ולהתאהב בה מחדש. משהו בקצב המהיר ובלחץ חסר הפשרות שמאפיין את סגנון המשחק שלו פשוט העיר את האוהדים ביציע.

כמו רוב הקבוצות העונה, גם חולון חוותה עליות ומורדות. לקראת הישורת האחרונה, ואחרי שביתת הישראלים שגרמה לקהל להתעצבן עליהם ושהובילה בהמשך לסולחה, חולון מגיעה מוכנה. לדעתי היא תעבור את הרצליה, ועם המומנטום הזה והטירוף שמביא איתו קרוניץ', היא מסוגלת ללכת רחוק ואולי אפילו להגיע עד הגמר.

זה כנראה לא יקרה, אבל תמיד אפשר לקוות ולפנטז על היכל טוטו מפוצץ, צבוע כולו בסגול-צהוב, שמרעיד את האולם עם "הפועל חולון עולה עולה".

הפועל העמק: ניב משגב

השחקן הישראלי הכי טוב מחוץ לשלושת הגדולות וזאת אפילו לא תחרות. הוא מזמן כבר לא ילד ולא צעיר, אבל הוא לגמרי בגיל הנכון לעשות את הקפיצה ולפי השמועות זה כנראה יקרה. אבל משגב צריך לתת ריצה אחרונה טובה בקבוצה הזאת, כדי שיוכל ללכת בראש שקט למקומות טובים יותר.

העמק, כמו שאר הקבוצות, נפגעה מהמלחמה, אבל, וזה אבל חשוב, השאירה את הזר (אדוארדס) הכי טוב וחשוב לה בתוספת כל הישראלים כמובן, והייתה אמורה לסיים את העונה חזק יותר. מדובר בקבוצה עם התקציב, לכאורה, הרביעי בליגה, והיא עדיין מסיימת אחרי חולון והרצליה.

בשני המשחקים העונה עם ירושלים הניצחונות חולקו 1-1. ההבדל? בניצחון העמק משגב שיחק, בהפסד לא. 12 נקודות למשחק ו-6 אסיסטים לרכז הישראלי. מנהיגות, קור רוח ואומץ הם רק חלק מהתכונות שיש לו שאינן קשורות לכדורסל, ואם העמק רוצה להפתיע (לא בטוח שזה הפתעה) היא חייבת אותו ואת הקבוצה שלה בדיוק כמו לפני המלחמה: שומרת בהגנה ועל הכדור, ומשחקת התקפה שוטפת שהוא במרכזה. בלעדיו, יהיה להם קשה לנצח משחק אחד בסדרה נגד ירושלים. איתו, הם מסוכנים מאוד.

מכבי ראשון לציון: די ג'יי ברנס

בגדול, אין ספק שגיא קפלן הוא סיפור ענק כאן, אבל בא לי לציין שחקן מסוג אחר. לא לגמרי ברור בכלל אם די ג'יי ברנס באמת טוב בכדורסל. כאילו, אל תתבלבלו, מדובר בשחקן טוב, אבל במה בעצם? הוא קולע באחוזים רעים מהשלוש, לא אתלט, הוא לא ממש חזק, וקשה לו מול שחקנים פיזיים בעמדה מספר 4. אבל איכשהו, הוא מגרד ממוצעים יפים של 13 נקודות וכמעט 7 ריבאונדים למשחק.

הסיפור שלו הוא הסיפור של ראשון לציון כולה: מגמגם, לא מבריק, אבל לגמרי עושה את העבודה. בתחילת השנה הקבוצה הזו הייתה שבורה לחלוטין, ובהחלט הגיע לה להיות בפלייאוף התחתון וומאבקי הירידה. אההה, סליחה, טעות שלי, היא בכלל במקום ה-7 ותתמודד מול הפועל תל אביב ברבע הגמר! מה?! מה קרה פה?

בדיוק כמו מה שהיה אמור לקרות עם הקבוצה שלו, ברנס הוא מסוג הזרים שנחתכים באמצע העונה ואתה אפילו לא זוכר שהם דרכו אי פעם בישראל. אבל בדיוק כמו ראשון, הוא התעקש, לא ויתר, שיחק כדורסל אולי לא הכי אסתטי אבל סופר יעיל, והפך לדבק של החבורה הזו בדרך למקום השביעי.

די ג'יי ברנס הוא שחקן מסוג שחקן של קהל, של קבוצה, של מאמן. הוא חשוב לחדר ההלבשה באותה המידה שחשוב שהוא יקלע איזו שלשה פעם בכמה זמן. אחלה די ג'יי ברנס.

הפועל באר שבע: יואב ויטלם

כרגיל וכמו כל הקבוצות גם באר שבע נפגעה במהלך המלחמה, והקבוצה שהייתה פה לפני היא לא הקבוצה ששיחקה כאן אחרי. באמצע השנה פוטר המאמן האייקוני שלה רמי הדר, ויניב רבינס לקח פיקוד. אלבי ואנג'ל, שני זרים מאוד איכותיים כבר לא פה, ואפילו גרשון עזב עוד לפני הפגרה. בתוך כל זה, באר שבע מסיימת שמינית.

בתוך כל אי-היציבות הזו פרץ לחיינו יואב ויטלם. אחרי שבשנה שעברה מיעט לשחק וקלע 1.3 נקודות למשחק, השנה ויטלם לקח בקלות את פריצת העונה. 12 נקודות ו-5 אסיסטים למשחק לרכז בן ה-21. הוא חייב עדיין לשפר את קבלת ההחלטות שלו, אבל שיפור כזה מטאורי לא יכול שלא למשוך את תשומת הלב של הקבוצות היותר גדולות של הכדורסל. כשויטלם טוב, הסיכויים של באר שבע לנצח עולים, וכשהוא פחות, הם יורדים משמעותית.

לא יודע איך להגדיר את העונה של באר שבע שסיימה במקום ה-8,  והעובדה שאני לא יודע זו מחמאה גדולה לחבר'ה מהנגב שהגיע הזמן שיקפצו כמה מקומות למעלה. פריצת העונה שלי, יואב ויטלם, יכול להיות מדהים בסדרה מול מכבי, אבל ספציפית זה לא ממש יעזור. 2-0 מהיר ובאר שבע תתכונן לעונה הבאה.

מכבי רמת גן: אדם אריאל

לפני שלוש עונות, אריאל קלע 3.5 נקודות בלבד למשחק במדי הפועל תל אביב. מאז, בכל שנה ברמת גן הוא רק שדרג את הממוצעים שלו, והשנה הוא כבר רשם את עונת השיא בקריירה עם 14.3 נקודות למשחק ודיבור על חזרה להפועל ירושלים, המועדון שבו גדל, למי שאיכשהו הספיק לשכוח.

רמת גן ואריאל מסיימים את העונה במקום ה-9. בגלל המלחמה אין השנה פליי אין, אז העונה שלהם תוגדר כלא בשר ולא חלב - פרווה. האמת היא שבתחילת השנה, כשאני נזכר במשחק ספציפי שלהם נגד נתניה, תפסתי את הראש מרמת הכדורסל הנמוכה וסימנתי אותם כמועמדים חזקים לרדת ליגה. אבל ככל שהעונה התקדמה רמת גן אספה מספיק ניצחונות, מה שאיפשר לנו להתמקד בשנה הנפלאה שעברה על אריאל.

ממוצע הנקודות שלו הוא רק בונוס לכל מה שהוא הראה השנה על המגרש. קליעה וקור רוח במאני-טיים תמיד ידענו שיש לו, אבל השנה הוא שיפר משמעותית את הורדת הכדור לרצפה, סחט עבירות תוקף חופשי-חודשי והפגין קשיחות ומנהיגות. מעניין אם אחת הגדולות תאסוף אותו בקיץ. לטעמי הוא לגמרי שווה שם הזדמנות נוספת, ובשילוב עם העזיבה שכבר הוכרזה של שמוליק ברנר - נראה שהזמן שלו ברמת גן הגיע לסיומו.

לא לשכוח לארוז כפכפים לים או לבריכה.

עירוני קריית אתא: אלדד בנטוב

הישג לא רע בכלל לקבוצה שמנוהלת על הקווים בידי מאמן שהוא, במקרה או לא, הבן של היו"ר. בנטוב הקפיד לאורך כל השנה ללכת על סגנון משחק אולטרה מהיר, כזה שמתבסס על התקפות מעבר קצרות ומלא זריקות לשלוש. אם בתחילת השנה הסגנון הזה עבד יפה וקריית אתא קיבלה המון מחמאות (כולל כאן אצלנו), בהמשך הדרך, גם בגלל פציעות, השיטה הזו כבר התחילה להתקע. מאז המחזור ה-9 ועד מחזור הסיום, אתא רשמה 3 ניצחונות בלבד.

אז פלייאוף אמנם לא יהיה פה, אבל בזכות הניצחון על נס ציונה במחזור האחרון, ובעיקר בזכות הפתיחה המצוינת של העונה, החבר'ה של אתא יכולים ללכת לים בראש שקט וללא דאגות ירידה.

האם זה נחשב להישג? אולי, קשה לדעת. מה שבטוח הוא שאחרי 2 עונות של בנטוב על הקווים, בשנה הבאה נוכל לקבל תשובה ברורה יותר ולהעריך - אם הוא נמצא כאן בזכות, או בחסד. לא בטוח.

עירוני נס ציונה: כולם

סלחו לי על העצלנות בבחירה, אבל האחריות לעונת הבלהות של המועדון הזה, שהשקיע השנה סכומי כסף אדירים - מוטלת על כל המערכת שנקראת עירוני נס ציונה. מהבעלים המסתורי, דרך שדרת הניהול והמאמן, ועד לאחרון השחקנים על הפרקט.

שמות נוצצים לא שווים שום דבר אם המועדון לא מנוהל כמו שצריך, ובנס ציונה, הבלגן המקצועי חגג לאורך כל השנה. מאיר טפירו, שהתחיל בכלל כמנהל המקצועי, ירד לקווים; בהמשך הנחיתו לו עוזר מאמן עם עבר בעייתי מאוד כדי שיחליף אותו, ומן הסתם זה בדיוק מה שקרה. לאורך כל הזמן הזה ראינו רכבת הרים מטורפת של זרים יקרים מאוד שמסתובבים על המגרש לצד ישראלים מאכזבים, וקיבלנו קבוצה שהייתה פעם סימפטית, והיום עלולה למצוא את עצמה יורדת ליגה.

מכיוון שיש לי היכרות קרובה עם הקבוצה, הדבר שהכי כואב לי בסיפור הזה הוא הריחוק שנוצר בין הקהילה למועדון. נכון, לא מדובר כאן על אלפי אוהדים שנוסעים לכל משחק חוץ, אבל היה לקבוצה שלד מוצק של כ-1,000 איש שהקבוצה הזו בדמם, ופתאום, גם זה נעלם.

מבחינתי, אסור לנס ציונה לרדת ליגה (ואני גם לא חושב שזה יקרה בפועל). הגיע הזמן שהמערכת הזו תחזור לדברים שהביאו לה הצלחה בעבר: שלד ישראלי דומיננטי לצד יציבות בגזרת הזרים. אפשר וצריך לתרגם את הכסף הגדול שיש שם למשהו נכון ובריא יותר. אה כן, ואולם חדש אם אפשר, תודה.

הפועל גליל עליון: רז אדם

אין שום דבר שדומה לסיפור של רז אדם העונה בליגה. שחקן כדורסל נהדר, וקודם כל בן אדם, שהלך לעולמו מוקדם מדי בגיל 27 בגלל תאונת דרכים נוראית. איכשהו, גליל הצליחה לא להתפרק ואפילו לנצח את המשחק האחרון של העונה הסדירה. זה אמנם לא מבטיח לה הישארות, אבל אולי הטרגדיה הזו תלכד את הקבוצה ותיתן להם את הכוח במאבקי ההישרדות בליגה.

ביקרתי פה לא מעט פעמים את הסגל שנבנה השנה בגליל. לא הבנתי איך הלכו על שלושה גארדים ישראלים שכל אחד מהם בנפרד הוא שחקן טוב (שחר עמיר אפילו טוב מאוד), אבל הציוות שלהם ביחד הרגיש כמו מתכון בטוח לירידת ליגה. רז ז"ל היה חלק מהשלישייה הזו, ועכשיו זה הזמן של יובל שניידרמן ושחר עמיר להראות כמה שאין לי מושג.

אם הם יצליחו להישאר בליגה, זו תהיה הצלחה פנומנלית של גליל ושל המאמן עידן אבשלום. אם הם ירדו, זו תהיה במידה רבה הדייסה שהם בישלו לעצמם בקיץ ובכל העונה. רק שאל הצד המקצועי התווספה, לצערנו, טרגדיה ענקית, כואבת ועצובה.

אליצור נתניה: אלי רבי?

לא טעיתם, יש פה סימן שאלה. לא בגלל שאלי רבי לא עושה עבודה טובה - בהתחשב בנסיבות שבהן הגיע ובסגל הקיים של נתניה, הוא בסדר גמור. סימן השאלה מסמל בעיקר את רמת העניין בפרויקט הזה, והשאלה האם בכלל יש שם שחקן שמסוגל להתבלט ברמה ששווה לכתוב עליו.

אז בחרתי באלי רבי. המיזם של "שחקן אמיתי" כבר לא חלק מהסיפור כאן, אבל אולם חדש ומפואר דווקא יש ו... זהו, בערך. נתניה פשוט לא מצליחה לייצר עניין - לא אצלה בעיר, לא בקרב האוהדים, ובטח שלא אצלי. קבוצה חסרת זהות, שהתחילה עם כוונות טובות של פיתוח שחקנים ומצאה את עצמה פתאום בליגת העל. הם בנו סגל חלש, הזרים התחלפו בקצב של תחנת רכבת, ונתניה מגרדת שבעה ניצחונות שממקמים אותה במקום ה-13 בלבד.

בשורה התחתונה? אני לא רואה אותם נשארים בליגה.

מכבי רעננה: ג׳ו רגלנד

במקום האחרון של הליגה, ושל הטור הזה, ניצבת לה מכבי רעננה. עם מאזן של 6 ניצחונות מול 20 הפסדים, הקבוצה הזו צריכה נס כדי להישאר בליגה. היא כמובן לא הצליחה לייצר אפילו פעם אחת העונה שני ניצחונות רצופים שיפתחו איזה מומנטום, ובכלל מדובר במועדון שוויתר על הישראלי הבכיר שלו ככה סתם, פתאום, באמצע העונה, ולראות משחקים באולם הביתי והריק שלה היה אירוע די מדכא.

ועדיין, יש לה את ג'ו רגלנד, ואני רוצה לעשות לו כבוד. לרגלנד היו כמה משחקים גדולים העונה, והממוצעים שלו - מעל 13 נקודות ומעל 7 אסיסטים למשחק - בעיקר מעידים על מה שהיה יכול לקרות כאן לו רק היה לידו עוד שחקן אחד איכותי. תחשבו על הדיסוננס: רגלנד היה בשנה שעברה חלק משמעותי מהסגל של הפועל תל אביב שזכה ביורוקאפ, והשנה הוא יהיה חלק מהסגל של רעננה שיורד ליגה.

רעננה, תחזור אחרי עונה רעה מאוד לליגה הלאומית. לי אישית בעיקר חבל על ג'ו. אולי הוא עוד ינפק איזה נס ברגע האחרון? כנראה שלא.