מישהו בבית? ערב של חמצמצות, תהיות ונייג'ל וויליאמס-גוס בהיכל
תמונת AI
הקישור הועתקזה היה ערב היסטורי. ערב שבו הפועל ת"א אירחה לראשונה משחק יורוליג בת"א. אבל אי אפשר לומר שהיא חזרה הביתה. היכל מנורה היה כמעט מלא, והקהל שבא - עשה את כל מה שהוא יודע כדי לשיר ולעודד ולדחוף ובעיקר להעיר את הקבוצה שלו. גם אם זה לא הזכיר את האווירה מימי היורוקאפ בדרייב אין, וגם אם זה לא נשמע כמו שהיה אמור וצריך להישמע במצב נורמלי. הבעיה היא שזה לא הרגיש כמו בית, ולא העביר תחושה של בית. כי זה לא באמת היה הבית.
אולי זה פשוט עניין של הרגל, שייפתר עם הזמן ובעזרת כמה ניצחונות. ואולי חלק גדול מהאנשים שבאו לראות את הקבוצה שלהם מבטיחה את זכייתה ב"אליפות החורף" (סליחה, באמת. נשבע שלא התכוונתי לנחס בשבוע שעבר) לא רוצים להרגיש שזה הבית שלהם. ולפחות אמש הם עוד לא הרשו לעצמם, ולא השתחררו עד הסוף.
ואי אפשר להאשים אותם. יום האתמול המחיש בצורה קיצונית, אפילו מעט אכזרית, את הדיסוננס שעל פיו חיה הפועל הנוכחית: על המגרש - מוליכת היורוליג, עם סגל בלתי נגמר וכישרון בלתי נדלה, גם אם זה לא בדיוק היה משחק השיא שלה העונה. ומחוצה לו - בלאגן. המועדון היה עסוק במשך שעות בהגשת בקשות בהולות של הרגע האחרון כדי להחליף את צבע המדים, וכשהשחקנים עלו לחימום הם גילו שהמשפחות שלהם אינן מורשות להיכנס למושבים שליד הפרקט (כפי שדיווח הבוקר אור שקדי). מה זה?
בדקות הפתיחה היה זה דווקא איש וויינרייט שקיבל את המבטים לסל, זרק בביטחון וגם קלע. כדורים פנימה היו בגדר מילה גסה, ודן אוטורו היה האחרון בחמישייה שעלה על הלוח ובכלל זרק. ואז, בתוך 77 שניות, הזכירה הפועל ת"א איזו עוצמה יש בה; היא טסה מ-11:14 ל-13:25 בדקה ורבע בערך, ומסביב פשטה ההרגשה שזה הולך להיות עוד טיול בפארק. אתם יודעים, כמו בכל שבוע, בליגה החדשה הזאת, היורוליג. למי זה לא קורה.
רק שממול עמדה יריבה עיקשת, מאומנת ומתוחכמת. המשבר של ז'לגיריס קובנה פרץ בתחילת דצמבר, במפגש עם קבוצה תל אביבית, ונפתר (אולי) בסוף דצמבר, במפגש עם תל אביבית אחרת. סילביין פרנסיסקו נראה היה בדרכו לעונת MVP וכל התקפה עברה סביבו ועבדה בשבילו, עד שנייג'ל וויליאמס-גוס חזר מפציעה, וכל האיזון הופר. זה בא לידי ביטוי בתבוסה הביתית למכבי ת"א, ובתבוסה הביתית הנוספת לאנאדולו אפס, ובהפסד הביתי לפנאתינייקוס. בין לבין היו ניצחונות, והליטאים קיוו שהנה, הם חוזרים לעצמם. אבל ספק אם הרגישו במהלך החודש הזה כמו אתמול.
רגע השפל שלהם אירע בדקות הקריסה מול אפס, כשתומאס מאסיוליס החליף את פרנסיסקו, והכוכב הצרפתי אפילו לא נעצר בספסל. הוא הלך היישר למנהרה, ומילמל לעצמו כל מיני דברים בשפת התסכול. המאמן הודה אחר כך ש"עכשיו נייג'ל כאן, אז אל תצפו מסיסקו להגיע לאותם מספרים מרשימים", והפעם, אחרי כל ההפסדים והבעיות, עשה מעשה: הוא הפריד בין שני הגארדים המובילים שלו. פרנסיסקו, לראשונה העונה, לא פתח בחמישייה - והדקות שבהן שיתף פעולה עם וויליאמס-גוס היו ספורות ומדודות, ובעיקר נדירות.
ז'לגיריס באה מוכנה. היא הציבה גופות גדולים על ים מדר בשני צידי המגרש, ובילבלה את דימיטריס איטודיס. היא אמנם הגיעה לארבע עבירות קבוצתיות בתוך שלוש דקות וחצי ברבע הראשון, ובתוך שתי דקות וחצי ברבע האחרון, אבל הפועל לא ניצלה את זה לטיולים קבועים וממושכים אל קו העונשין. האדומים התפתו לזרוק עוד ועוד מבחוץ, וכמעט לא הצליחו לנצל את היתרון המוחלט שאמור להיות להם בקו הקדמי. האורחים מנעו מהם לרוץ, וניטרלו כמעט לחלוטין את ההתפוצצויות הרגעיות והקטלניות (מלבד 77 השניות ההן ברבע הראשון).
התוצאות: שתי נקודות בלבד להפועל ת"א במתפרצות; שש נקודות מאיבודי כדור; ואפס נקודות בהזדמנות שנייה. 0!
כשהדברים משתבשים בצורה כזו, מתברר שאפילו לעומק בלתי נתפס יש קצה. אחרי כמעט 30 דקות, כשז'לגיריס ברחה ל-51:63, עדיין היו רק שני שחקנים בהפועל שהצליחו לחבר יותר משני סלי שדה. אלה היו הסנטרים, אוטורו וג'ונתן מוטלי. ובעוד אוטורו החזיק את קבוצתו בתמונה ברבע השלישי (בפן ההתקפי. בהגנה הוא קרס שוב ושוב מול מוזס רייט), הוא ירד לנוח ולא חזר עד לסיום. בדקות האחרונות ניסה איטודיס ללכת למחוזות הסמולבול, עם וויינרייט בעמדת הסנטר, וגם זה לא ממש עבד, אלא רק החריף את הבעיות שהתגלו.
זו הייתה אמורה להיות החגיגה הראשונה בסטרץ' די נינוח שזימן לוח המשחקים. אחרי הטיול במינכן, רצף של שלושה משחקי בית, ואחר כך וילרבאן בחוץ. אלא שוויליאמס-גוס הוא קבלן פיינל פורים, ובוגר מועדוני פאר כמו ריאל מדריד ואולימפיאקוס, שבהם היה לו חלק עצום (ולא מספיק מוערך) בהצלחות. וההפרדה המוצלחת שלו מפרנסיסקו לא הייתה עובדת כל כך טוב, אלמלא תצוגה סולידית, יעילה ומרגיעה של מאודו לו.
אז מה עכשיו? הפועל ת"א מגיעה לקו מחצית הדרך במצב שמעטים העזו לחלום עליו לפני עונת הבכורה שלה. וכן, יש גם סימני שאלה. בתשעת המחזורים האחרונים היא על מאזן 4:5, ומול יריבותיה בין שמונה הגדולות היא ב-4:3 שלילי. לא באמת חשבתם שזה יעבור ככה, בקלות, בלי שום מהמורות בדרך.
החיים עצמם (סליחה על הקלישאה) קודמים לכדורסל. ולכן, לפני שאחתום את הטור האחרון של 2025, לא אוכל שלא להתעכב על הרגע שבו החלה הפסקת המחצית. במשך שלוש דקות תמימות, הרוב המוחלט של יושבי יד אליהו לא זע ממקומו. אלפי אוהדים דחו את הסיגריה, ויתרו על המזנון, התאפקו בדרך לשירותים, ודחו את המפגש הקצר שקבעו במסדרון עם חברים מיציעים אחרים. הם פשוט עמדו, ומחאו כפיים. בזה אחר זה, כשברקע מוזיקה נוגה, הוצגו שמותיהם ותמונותיהם של אוהדי הפועל ת"א שנפלו במלחמה ונרצחו בטבח.
הלוואי שבשנה האזרחית הבאה, שתתחיל ממש מחר, נעסוק רק בספורט. שלא נזדקק לגיבורים חדשים.
דברו איתנו
יש לכם הערות או הארות על הטור?
בואו לפגוש אותנו ולהגיב ברשתות החברתיות.
אנחנו זמינים בכל הפלטפורמות. חפשו הדיסקו
אהרל'ה ויסברג
קצת לפני בר המצווה פרסמתי את הכתבה הראשונה שלי בעיתון (והיא בכלל הייתה על טניס). כשהייתי בן 16 המצאתי את הכינוי "קטשפר", שחיבר בין עודד קטש לדורון שפר. חלפו כמעט 20 שנה, וכשנכנסתי לראשונה לאולפן וואלה, מאמן בכיר בישראל - היי ננו - ראה אותי לצד שי האוזמן ואודי הירש וכתב לי: "יפה, הצטרפת לצמד רָעִים". אז הנה, אנחנו שוב כאן. שוב ביחד. וזה חדש, וזה יצירתי, וזה מרגש, ובגדול זה נשמע טוב. בעיקר אם פה ושם נזכור להישאר רָעִים. כי הגיע הזמן למשהו קצת שונה. משהו ישיר. בלי מתווכים. בלי פילטרים. אנחנו - ואתם. כדורסל הוא הרבה מעבר למשחק. כדורסל הוא החיים. הוא החיבור בין אנשים. וכשאתה זוכה לעבוד במקצוע שאתה אוהב, אין הרבה דברים מרגשים יותר מפגישות של אחד על אחד עם יאניס אדטוקומבו או ז'ליקו אוברדוביץ'. או מלראות משחקים מתובלים בפיצוחים, שבוע אחרי שבוע, יחד עם פיני גרשון. או מהבאת סקופ שמשנה סדר יום. או מהשחזת מקלדת בטור שחושף דברים שלא רצו שתדעו. נתכתב כאן על משחקים ומגמות ותופעות וסטטיסטיקות, ועל שחקנים ומאמנים ועסקנים ואוהדים, ופה ושם גם על פנטזי, ונקפיד על רפרנסים לסיינפלד. איש חכם הבטיח שיהיה כאן דיסקו. סוף סוף אני מעז לרקוד בפומבי, רק שלא אסיים כמו איליין בניס. גגגגידיאפ!