מה השתנה בשביתה הזו?

התמונה של ג'יילן הורד עומד בפינת המגרש, 'מכבד' את הפועל העמק שנותרה בארבעה שחקנים, היא אחת התמונות העגומות ביותר שמבשרות על מצבו של הכדורסל הישראלי. 'החוג', כפי שהוא מכונה על ידי אנשי הכדורגל, הצליח להגיע לתהום חדשה. ובואו זה חתיכת אתגר, הרי כבר היינו בתהומות עמוקים מספיק, אבל וואלה, כרגיל, הצלחנו לחפור עוד קצת ולהגיע אפילו יותר נמוך.

האזינו להופמן מקריא את הטור7 דק׳

אפתח בדעתי האישית: אין לשביתה הזאת מקום. לצערי, אני לא מקבל שום התייחסות עניינית מהשחקנים חוץ מסטורי גנרי באינסטגרם שכולם שיתפו כאיש אחד, ואין לי מושג מה המטרות שלהם מעבר לחוק הרוסי. אבל הדבר שהכי מפריע לי הוא העיתוי. אין שום סיבה לשבור את הכלים ולפתוח בשביתה בשלב כזה של העונה. אני לא מאמין שאני אומר את זה, אבל טוב עשתה המנהלת כשהחליטה שהקבוצות יוכלו לשחק עם כל מי שמוכן, ללא הגבלת זרים. זה אמנם מייצר מצבים אבסורדיים כמו אלו שראינו בגן נר, אבל זה צעד הכרחי מול שבירת הכלים של הארגון.

במאי 2018 שיחקתי בנס ציונה. זו הייתה העונה האחרונה שלי בליגת העל, וגם בה ארגון השחקנים, בהובלת ניר אלון, הכריז על שביתה. לזכותם של כל הצדדים ייאמר שגם תוך כדי השביתה המשא ומתן נמשך, ושום משחק לא שוחק בפורמט הזוי של חמישה זרים מול חמישה זרים.

המצב אז היה שונה: 'החוק הרוסי' היה בתוקף, ובכל רגע נתון ארבעה ישראלים משתי הקבוצות היו חייבים להיות על המגרש. ההסכם מול מנהלת הליגה עמד לפוג בסוף אותה עונה, וארגון השחקנים  בהובלת שמעון אמסלם וניר אלון - נאבק כדי להבטיח שהחוק הרוסי ייכנס להסכם גם לשנים הבאות. בואו נסתכל על מה השתנה ומה נשאר בדיוק אותו הדבר. 'חוק רוסי' רצו אז ורוצים גם היום. ניר אלון עדיין עומד בראש ארגון השחקנים (אמסלם כבר לא), אבל אלו סתם נתונים יבשים. יש דבר אחד מהותי שלא השתנה, וחייבים לדבר עליו: שתיקת השחקנים.

מעבר לחוק הרוסי, מה הם בעצם רוצים? מה המטרות האמיתיות של השביתה? והאם אין שחקן אחד, אפילו לא אחד, שמוכן לעמוד מול המצלמה ופשוט לדבר? אין איזה ווטרן בסוף הקריירה שמוכן 'לזרוק את עצמו מתחת לגלגלים'? אין איזה צעיר שאומר 'פאק איט, אני פותח הכל'? לא, אין. והאמת? אולי בצדק.

השחקן הישראלי הממוצע רואה היום יותר כסף מכל תקופה אחרת. מעבר לאינפלציה, קרו כאן בשנתיים האחרונות שני אירועים טקטוניים ששינו את חוקי המשחק: הראשון הוא ליגת המכללות בארה"ב, שפתאום מציעה שכר גבוה מאוד לצעירים וגם לא כאלה צעירים, והשני הוא עופר ינאי, שהכניס את הכדורסל לסחרור תקציבי. הטופ של הטופ עברו לחוזים ב-7 ספרות, הטובים מקבלים סכומים של כוכבים, והבינוניים משתדרגים לשכר של שחקני חמישייה. כשכולם נהנים מהחגיגה הזו, אפשר להבין למה אף שחקן לא מוכן לעמוד בפנים גלויות מול המיקרופון ולהסתכן בכך שאחד מעסקני 'החוג', מנהליו או מאמניו - יסמן אותו אישית. איך אומרת האמרה: אל תהיה צודק, תהיה חכם. צודקים.

עוד דבר שלא השתנה, הוא חוסר היכולת של הארגון לייצר אמפתיה בקרב האוהדים והתקשורת. כבר דיברנו שאי אפשר לחבר פרצוף לרצונות של הארגון ובכלל להבין מה הארגון רוצה, ואיזה מן דבר זה פשוט לפתוח בשביתה באמצע מו"מ כשרגע השיא ממש מעבר לפינה? במצב שבו המוצר נמצא בשפל כזה, לעצור הכל זו לא רק טעות, זו פשוט כריתת הענף שאתה יושב עליו. וספציפית הענף הזה מפרנס אותך ממש טוב. אולי לניר אלון ולשחקנים שמאחוריו יש תשובות אבל האם האם באמת מאחוריו? נכון לעכשיו יש מצג של ארגון מאוחד, דבר שהיה מאוד שונה 8 שנים לפני.

ב-2018 למרות מה שהצגנו החוצה, הייתה תחושה של נתק בין שחקני הביניים לבין אלו שקיבלו את הכסף הגדול כמו אוחיון ופניני במכבי או אליהו והלפרין בירושלים. אני זוכר היטב שעל הנייר שחקני מכבי תל אביב, חוץ מאיתי שגב, לא שבתו בכלל והתאמנו כרגיל. אצלנו בנס ציונה, לעומת זאת, עשינו בדיוק את מה שהתבקשנו על ידי ארגון השחקנים: להגיע לאימון, להתלבש בבגדי אימון - ולא להתאמן.

זו הייתה הוראה מפורשת מעורך הדין של ההסתדרות. אני זוכר את מנהל הקבוצה אפי שמש (המלך) נכנס ומבקש מאיתנו לצאת לפרקט. כמו מורים בסוף אוגוסט, לא הסכמנו לשבור שביתה, מה שכמובן אילץ את הקבוצה לפעול לפי הנחיות עורך הדין של המנהלת: לבקש מאיתנו להוריד את בגדי האימון ולצאת מהאולם.

אני זוכר את נדב זילברשטיין מגיע אלינו ושואל: 'מה אתם רוצים?'. אני זוכר את אותה השאלה מגיעה גם מיניב מזרחי, ואני זוכר איך הסברנו לו את התחושה שאין אמונה בשחקן הישראלי. נתנו לו כדוגמה את אותו זר בכיר שנפצע אצלנו בטרום העונה; ראשי הקבוצה מיהרו להביא במקומו זר שהיה איתנו בליגה הלאומית, למרות שהיה ברור שהוא לא ברמה הזו. אותו גארד היה רשום למשך שלושה משחקים, וכל הגארדים הישראלים בסגל עקפו את דקות המשחק שלו די מהר.

כלפי חוץ התחושה הייתה שמהגדול ועד הקטן – כולנו מאוחדים ומאמינים בשביתה. המסר היה ברור: לא נזוז מפה בלי לעגן את החוק הרוסי בהסכם הבא ולהרבה שנים. אבל מתחת לפני השטח, שחקני הקבוצות הגדולות פחדו על המשכורות שלהם. ובתור שחקן מדרג הביניים במקרה הטוב שהאינטרס שלו שיהיה חוק רוסי, אין לי גרם של טענה אליהם. אני באמת מאמין שאדם צריך לעשות את מה שהכי נכון עבורו, וזה בדיוק מה שקרה.

אותם שחקני 'כסף גדול' הגיעו אז, לכאורה, תחת לחץ הקבוצות שלהם (לכאורה שוב), להבנות עם המנהלת. כדי שהאש לא תיפול ישירות עליהם, הם העבירו את שרביט המשא ומתן לניר אלון, שמעון אמסלם ואלישי כדיר שסגרו פתרון ביניים. פלסטר ישראלי קלאסי: סוכם שבאותה שנה יהיה חוק רוסי, ואחרי זה תקום ועדה שתגיע להחלטות ארוכות טווח.

אני נותן לשביתה הזאת עד יום שני. אז השחקנים יחזרו לשולחן המשא ומתן, ובדיוק כמו לפני שמונה שנים, עמדת הפתיחה שלהם תהיה חלשה יותר. חוק רוסי הוא אולי פתרון נוח עבור רוב השחקנים, אבל הוא לא באמת יקדם אף אחד. להפך, הוא בעיקר מייצר תחושת נוחות מזויפת בקרב מספר גדול של שחקנים, ומכבה את תחושת הדחיפות, את ההשקעה ואת הרצון האמיתי לערער על הדומיננטיות של הזרים הבינוניים שלעיתים תכופות מגיעים לכאן. בסוף, הקידום האמיתי לא מגיע מהסכמים על הנייר, אלא מהיכולת להתחרות מול מי שבא מולך, לא משנה איזה דרכון יש לו.

ואם מישהו בכלל מקשיב לי, הייתי מציע לארגון לרדת מהגבעה של החוק הרוסי ולעבור להילחם על גבעת מיסוי המתאזרחים. זה אולי נשמע טכני, אבל זה לב העניין: מתאזרח נחשב ישראלי על הפרקט, אבל משלם מס כמו אמריקאי, מה שאומר שבפועל הוא פטור ממס על ה-120 אלף דולר הראשונים שלו. כשקבוצה צריכה לבחור בין שני שחקנים שווים ברמתם שמבקשים את אותו השכר, הדילמה נעלמת ברגע שמסתכלים על הנטו; המועדון תמיד יעדיף את השחקן שהוא לא צריך לשלם עליו מס למדינה. זה העיוות האמיתי, וזה הדבר היחיד שהארגון צריך להילחם עליו כדי לייצר שוויון הזדמנויות. אני יודע, זה נשמע קצת דמיוני לנהל מאבק כזה כשחלק מהשובתים הם מתאזרחים בעצמם. בסוף, כנראה שכולם פשוט ינסו למקסם את הכסף שלהם בלי מחשבה עמוקה על טובת הכדורסל הישראלי. בצדק מבחינתם.

אוי, כמעט שכחתי: באותה שביתה ב-2018 יצאנו מאחת הפגישות בבית ההסתדרות. אף שחקן לא היה מוכן לתת הצהרה לתקשורת, חוץ משחקן אחד - אני. לא אמרתי שום דבר מפוצץ, וזו הייתה הפעם האחרונה שדיברתי בשלושת הימים האלה. בסיום אותה עונה לא מצאתי את מקומי בליגת העל. אני אדם מאוד ריאלי, ולא מצאתי מקום כי ככה השוק רצה, אבל אמא שלי בטח לא תסכים איתי. היא תמיד אמרה לי: "אל תהיה צודק, תהיה חכם".

יאללה, תחזרו לשחק כבר!