הפועל ירושלים. קצרה. חסרה. ומודחת. והורסת לעצמה. שוב

חמש חמישיות שונות העמידה הפועל ירושלים ב-4:47 הדקות המכריעות של העונה. אף אחת מהן לא הוצבה על המגרש מבחירה. כולן נכפו על יונתן אלון. איך אני יודע? כי במשך 760 דקות ו-13 שניות, לאורך כמעט 19 משחקים (פלוס הארכה אחת) - ממחזור הפתיחה ביורוקאפ ועד שלהי רבע הגמר - המאמן לא השתמש ולו באחד מההרכבים הללו אפילו פעם אחת. פעם אחת, לרגע אחד, במשך עונה שלמה. חוץ מברגע הכי חשוב. הכי מכריע. הכי אומלל.

האזינו לאהרל'ה מקריא את הטור

7:15

https://www.youtube.com/watch?v=dI_Em5fLacM

אני מכיר אתכם. או לפחות את אלה מכם שתסיימו לקרוא את הטור, ומיד תחשבו לעצמכם או תגיבו באחת הרשתות החברתיות: אתה חכם בדיעבד. הרי אם קייל אולמן לא קולע את שלשת חייו, וירושלים היא זו שמנצחת, כל הטור הזה נכתב אחרת לגמרי. ואין ביקורת. ויש רק מחמאות לניצחון הישראלי ההרואי על הטורקים הרשעים, דווקא בימים האלה.

אם המשחק היה נגמר כמו שהיה צריך להיגמר, הייתם קוראים כאן שיר הלל לרועי הובר. זה היה הולך בערך ככה: את השלשה האחרונה שלו באירופה קלע הובר לפני חודשיים וחצי, במשחק של 43 הפרש בוורוצלאב. כלומר, את השלשה הלפני אחרונה. והוא (כמעט) קנה את עולמו עם שלשת (כמעט) הניצחון, שלשת (כמעט) הנוקאאוט. עד כדי כך גדולה השלשה הזו - שהיא (כמעט) נכנסה ברגע לספרי ההיסטוריה של המועדון, ולעולם (כמעט) לא תימחק מהם, ואפילו (כמעט) הצליחה קצת להשכיח את האסיסט ההוא לג'סטין סמית' מגמר האליפות (כמעט) בעונה שעברה.

רועי הובר. כמעט גיבור, בגלל טעות גורלית של שנייה בהגנה (צילום: מיכל בן גיגי, הפועל IBI ירושלים)

אבל רק כמעט. הובר, שחקן של פחות מתשע דקות לערב במהלך העונה (כולל משחקים שבהם לא שותף כלל), לא סתם הפך לרכז הראשון במאני טיים - הוא הפך לרכז היחיד, כשלצידו יובל זוסמן כגארד נוסף. בשלוש עמדות הפנים הייתה תחלופה די גבוהה: אייזיאה מובלי הובהל לספסל בגלל טעות קריטית, ואחר כך הצטרף ג'סטין סמית', ואנתוני לאמב יצא בגלל עבירות, וגם אוסטין וויילי יצא בגלל עבירות, אז מובלי חזר, וג'וזאיה-ג'ורדן ג'יימס היה ויצא ושב. בקיצור, בלאגן.

למרות הליינאפ הגבוה בדקות הסיום, שהכריח את אלון להציב על המגרש את השומרים הטובים ביותר שלו, הוא לא מצא שום מענה לצמד הגארדים הלוהט של טורק טלקום אנקרה. 

ג'יילן סמית', הו ג'יילן סמית'. בשלוש וחצי הדקות האחרונות הוא קלע 12 נקודות (13 עד אותו שלב) וירה 3 מ-3 לשלוש (2 מ-7 עד אז). אלא שבמהלך המכריע באמת הוא לא היה מעורב. אולמן, שבניגוד לשותפו היה טוב, יציב וסולידי לאורך כל המשחק, הכניס את הכדור האחרון מהצד, 1.8 שניות לסיום בפיגור 90:88, ומסר אותו לג'ורדן אשר. 

והנה מגיע הכמעט של הובר: בטעות גורלית הוא רץ באמוק לעזור על אשר - שחקן של 32% בסך הכל לשלוש - והפקיר את אולמן. זה היה הטיימינג המושלם עבור היורש של ספידי סמית' (באנקרה) לקבור את שלשת הניצחון האמיתית, בלי כמעט ובלי סוגריים, ולקבוע לעצמו שיא עונתי חדש של 25 נקודות. עם כרטיס לחצי הגמר. 

דווקא ברגעי ההכרעה לא נותר זכר משלישיית הד"ק

אבל רגע. עכשיו חייבים לחזור מעט אחורה. כי למה בכלל הובר, במעמדו, היה צריך לקחת על עצמו אחריות כזו? הרי בכל רחבי היורוקאפ אין שלישיית גארדים דומיננטית שכזו. 48 נקודות למשחק. 32.5 זריקות מהשדה. 14.7 זריקות עונשין. 10.9 אסיסטים. וגם 5.1 איבודים. אלה היו המספרים של צוות הד"ק, ובזכותם שייטה ירושלים לרבע הגמר מהמקום הראשון. ובגדול, זה לא כל כך רע להיות תלוי בטריו כל כך טוב. 

וכשאתה מגיע לרגעי ההכרעה של העונה בלי אף אחד מהשלושה, אתה נראה אבוד, וחסר רעיונות, ונטול פתרונות, ומגלה שהמסע הארוך והממושך פשוט הסתיים לו. האב הטרי קאדין קרינגטון לא בא. ו-6:43 דקות לסיום יצא קאש ווינסטון בחמש עבירות. ואז קרה מה שלא קרה לג'ארד הארפר מעולם: בהופעתו ה-103 במדים האדומים, בכל המסגרות הרשמיות, הוא ספג לראשונה עבירה חמישית.

55 שניות בלבד חלפו בין העבירה השלישית של הארפר לזו החמישית. אלון, שכבר איבד את ווינסטון, חש חשוף מדי ולא העז לספסל את הכוכב שלו לדקה או שתיים. הוא לקח הימור, וכדרכם של מהמרים - לפעמים הם מאבדים את התחתונים. כשנאמבר וואן יצא לצמיתות, ירושלים הוליכה 69:76. היא התייצבה למבחן האמיתי שלה עם יד קשורה ורגל צולעת. אם תרצו, היא נתפסה ללא סים. ונכשלה. ולכן עכשיו היא בבית.

ההצלחות בזירה המקומית נסדקו, המבטים החשדנים בדרך. צילום: לירון מולדובן, באדיבות ליגת ווינר סל

לפני שבוע הזכרנו כאן שהאדומים הופיעו לעונה הזאת כדי להתקדם ולהשתדרג. לשם כך הם השקיעו והנחיתו את ווינסטון, לאמב ומובלי. בשורה התחתונה, הם נתקעו באותה משבצת בדיוק כמו בעונה שעברה, זו שבה הציגו לא-לראווה את טאריק פיליפ ודרק אוגביידה. אז אפשר לדבר על השיפוט, ועל השיטה המפוקפקת, ועל היעדר הביתיות, ועל המלחמה, ועל אובדן כושר המשחק לאחר 24 ימים נטולי כדורסל, ועל האנושיות שמאחורי שחרורו של קרינגטון. אפשר, והרוב אפילו יהיה נכון. אבל.

אבל: אם הסיבה המרכזית להדחה היא שוב מחסור בשחקנים מובילים ואיכותיים, שיובילו את הקבוצה בדקות האחרונות של העונה, אז הכל חוזר למשבצת הראשונה והמקורית - שמוקפת שאלות דומות: האם הבעלים מתן אדלסון השקיע את כל מה שהיה יכול כדי ללכת עד הסוף? האם אנשי המקצוע שסביבו, ובראשם אלון, דן שמיר וגל מקל, עשו הכל כדי להעמיק ולבטח את עצמם מול חוסרים כאלה ואחרים? כדי לנצל את ההידרדרות באיכותו של היורוקאפ ולעקוף את מי שצריך בתור ליורוליג? שאלות דומות, עם תשובה אחת זהה, שהפכה ברורה מאליה.

הבוקר שאחרי ההדחה תמיד מביא איתו את התהייה הנצחית - כיצד מתמודדים עם נפילת המתח ועם הריקנות הרגשית והמנטלית, כשנותרו עוד שלושה חודשים לסחוב עד סוף העונה. במציאות הנוכחית מתברר שמדובר בלוקסוס. ירושלים הייתה שמחה לעסוק בזה, ולא לשבור את הראש כיצד להשאיר את חלקי הקבוצה הזו יחד, כשהיא נמצאת בבלגרד הרחוקה ואין לה שום משחק בישראל באופק.

עד כה, למרות ההפסד לגראן קנאריה באותו מעמד, תמיד עמדה לזכותו של אלון העובדה שמאז מינויו למאמן חירום, לפני שנתיים, הוא הצליח להביא את הקבוצה לאן שהיה צריך, ואף יותר, בזירה המקומית: לזכייה בגביע המדינה בעונתו הראשונה, לניצחון יוקרתי על הפועל ת"א בסדרה ולשוויון מול מכבי ת"א בגמר הפלייאוף בעונה שעברה, למאזן בלתי נתפס של 1:7 על דימיטריס איטודיס, ואפילו לזכייה בגביע ווינר ובסופרקאפ בעונה הנוכחית שמי-יודע-לאן-הולכת-מכאן. עכשיו, לאחר הקריסה המהירה וההדחה המוקדמת מהיורוקאפ, גם הוא יצטרך להתמודד עם מבטים חשדנים יותר מסביב. 

בתקווה שיהיה פה כדורסל מתישהו העונה, ויהיה בכלל מי שיביט.