המסיבה של אונואקו מגיעה לתל אביב

למאמנים שונים יש טקטיקות שונות ושיטות משלהם (הם אוהבים לקרוא לזה פילוסופיה), אבל בגדול - יש כמה כללים לא כתובים שדי נוגעים לכולם בכדורסל של ימינו. למשל, ההפרדה בין החמישייה הראשונה לשנייה, שמתחילה להחליף אותה בהדרגתיות מהירה לקראת סיום הרבע הראשון; חיבור המנוחות של הכוכבים בשלהי הרבע השלישי עם ההפסקה, כדי להביא אותם רעננים לדקות ההכרעה; או, לצורך העניין, המחשבה ההגיונית שיש צורך בהרכב נמוך ומהיר כדי לסגור פיגורים גדולים.

הנה שתי דוגמאות אקראיות מהתקופה האחרונה: הפועל ירושלים התקמבקה מול מכבי ת"א בליגת העל, כשעל המגרש שלישיית הד"ק (מי שלא מבין, נא להשלים את החומר הנלמד) עם יובל זוסמן כפאוור פורוורד; והפועל ת"א עשתה קולות של קבוצה שרוצה לחזור נגד ירושלים בליגה, דווקא כשגיא פלטין תופקד כמספר 4 לצד שלושה גארדים. אבל יהוא אורלנד הלך אתמול הפוך על הפוך, והצליח להפוך.

שמונה דקות לסיום חצי גמר גביע המדינה, כשבני הרצליה שלו פיגרה 75:63, הבין המאמן שהמשחק הזה לא הולך לשום מקום. ושהוא עומד לטעום טעמו של הפסד ראשון ב-2026, כשאנחנו כבר במחצית השנייה של פברואר. שבגדול זה לא נורא, אבל עמד לקרות בטיימינג אומלל במיוחד. אז הוא קרא לצ'ינאנו אונואקו. לא כדי להחליף את די.ג'יי ברנס, אלא כדי להצטרף אליו. לא בפעם הראשונה, כי השניים פתחו יחד, אבל כן באופן נדיר - משום שהם לא שיחקו בצוותא מאז הדקה החמישית.

ברנס, עלה ביחד עם אונואקו. צילום באדיבות איגוד הכדורסל

ההרצליאנים שיחקו חכם ונכון, ולא ניסו למחוק את הפער בעזרת כדורסל פרוע. הם הבינו שיש זמן, ושצריך לדעת לנהל אותו, והיריבה כבר תלחיץ את עצמה. כשעל השעון 7:39 דקות, הגיעה הפועל העמק כבר לארבע עבירות קבוצתיות. זה היה חשוב לא פחות מכל סל שנקלע בצד הכחול או מכל החטאה שנרשמה בצד הלבן.

דנבר ג'ונס לא זרק עוד מהשדה, אבל תרם מאותו רגע 4 נקודות מקו העונשין, 4 ריבאונדים ו-2 אסיסטים. מקס היידיגר, שנכנס כמחליף בדקה החמישית ושיחק כמעט ברציפות עד לסיומו (למעט פחות מדקה וחצי של מנוחה בין הרבע השלישי לרביעי), היה סולידי וקלע במשורה 8 נקודות ברבע האחרון, בלי לכפות את עצמו. ברנס, שאמור היה להכפיל את האיום מתחת לסל, התאמץ לא להפריע והסתפק בסל שדה אחד. האפקט הושג בעצם נוכחותו, והדקות האלה היו שייכות לאיש אחר.

"אז אם רע ואין כבר כוח, ונמאס לכם לברוח / אפשר להירגע, ולרגע רק לשכוח / את השקט של הלילה, השתיקה שמסביב / המסיבה של אונואקו מגיעה לת"א", היו מילות שיר השחקן של הצ'יף בהפועל ת"א, הלקוחות מ"הפיג'מות". והוא, מצידו, ניסה בכלל לחקות את חברו מהימים ההם, אקסבייר מנפורד, שעליו שרו "והוא בכל מקום".

מדרבן את השחקנים. מקפיץ את האוהדים. משתגע ומתעצבן וחוגג. ובעיקר נהנה מכל רגע. וקולע קצת מבפנים. ויורה שתי שלשות בדיוק לאן שצריך. וסוחט הרבה עבירות. 13 נקודות היו לסנטר ברבע הרביעי. כל אחת מהן הייתה בבחינת נעץ בלב של המועדון מהעמק, שמנסה לבנות את עצמו מחדש וגילה בדרך הקשה שהמסע למעלה כולל שכר לימוד, והוא לא זול בכלל.

שחקניו של שרון אברהמי היו אלה שהתנהגו כאילו עליהם להתפרע כדי לעבור בשלום את המשחק. בדיוק ההפך ממה שהיו אמורים לעשות. בכנות, אינני יודע אם לייחס את ציפוף הצבע של הרצליה לעובדה שהמוליכה היא זו שברחה החוצה וזרקה שלשות ללא הכרה. גם לא בטוח שההרכב הזה הביא את הניצחון, אבל הוא לכל הפחות הביא את התקווה. העמק החלה להתבלבל מול האזורית שהוצבה בצד השני, ואחר כך עבר אורלנד לליינאפ של אונואקו וארבעת הגמדים. 

או שהחיים פשוטים יותר, וזה סתם נע על התפר בין היסטריה למלטדאון. כך או אחרת - בשלוש הדקות האחרונות, ככל שהפער איים להצטמק, העמק ירתה 0 מ-5 ובכלל לא חיפשה את הצבע. גם כשהיו לה נתיבי חדירה פנויים לחלוטין, כמו במהלך האחרון והמכריע.

ברבע הרביעי ניצחה הרצליה 5:13 במה שאמור היה להיות ה"מאבק" על הריבאונדים. ולקחה 75% מהכדורים שניתזו מהחטאות שלה. כלומר, כמעט בכל פעם שלא מצאה את הסל, היא קיבלה הזדמנות נוספת. ופגעה ב-12 מ-15 מהקו.

הצ'יף ירד מהפרקט עם 27 נקודות, 10 ריבאונדים ומדד 35. הוא כבר רשם 21, 6 ו-32 בהתאמה באותו מעמד לפני ארבע שנים, שהפכו ל-30, 17 ו-50 בגמר. המסיבה של אונואקו, שוב, מגיעה לת"א.