היום הוא המלך: איפה נמצא, חוקי הטבע השתנו וקטש אחד

"תגיד", החל לכתוב לי חברי הטוב מינדאוגאס ממקום מושבו בז'לגיריו ארנה בהפסקת המחצית. לאור ההקדמה, הבנתי שההסתלבטות כבר עושה את דרכה לחשבון הווטסאפ שלי. והנה, היא הגיעה. "אושיי בריסט אמר השבוע שסוף סוף הוא יזכה לשחק עם רעש מסביב. איזה רעש? אני לא יכול לתאר לך את השקט שיש כאן עכשיו". או במילותיו הספרותיות - Quiet as fXXX.

האזינו לאהרל'ה מקריא את הטור

5:00

https://www.youtube.com/watch?v=79hTa1TfDYI

מכבי ת"א הביסה את ז'לגיריס קובנה 65:83. בואו, לפני הכל, נעשה סדר במספרים:

* זה ההפסד הביתי הכי גדול של הליטאים ב-11 חודשים (מאז 83:64 לריאל מדריד).

* ניצחון החוץ הכי גבוה של מכבי בשנה האחרונה (מאז 85:103 בברלין).

* הכי מעט שמכבי ספגה ביורוליג בכמעט ארבע שנים (מאז 58:75 על מילאנו).

* הכי מעט שמכבי ספגה במשחק חוץ בחמש שנים (מאז 63:67 בוויטוריה).

רגע, זה לא הכל. אנחנו לא יכולים לאכול ת'ראס במשך שנים על ההגנה שאין, ואז כשיש - פשוט להתעלם.

* מכבי ת"א ספגה 14 נקודות ברבע הראשון. זה הכי מעט שנקלעו נגדה בשלב הזה העונה, ובעצם גם בעונה שעברה.

* מכבי ת"א ספגה 30 נקודות במחצית הראשונה. הכי מעט בשנתיים האחרונות.

* מכבי ת"א ספגה 46 עד סוף הרבע השלישי. שתבינו: ברוב המשחקים הקודמים העונה (7 מ-13) היא ספגה יותר עוד לפני הירידה למחצית.

והפעם, כדי להכניס את הניצחון לפרופורציה, לא ננסה להקטין את היריבה או לזלזל בה. ז'לגיריס, למקרה שמישהו לא הבחין או שמא הספיק לשכוח, היא קבוצת השלשות הכי טובה ביורוליג. עם 41 אחוזים עונתיים, טבין ותקילין. ולא שהיא זורקת פחות, רק כששחקן פנוי או אין ברירה. כי זו לא רק האיכות, אלא גם הכמות - היא מדורגת שלישית במספר השלשות הכולל שקלעה.

אבל אתמול היא החטיאה. והחטיאה. והחטיאה. והחטיאה. והחטיאה. והחטיאה. והחטיאה. והחטיאה. והחטיאה. והחטיאה. והחטיאה. והחטיאה. והחטיאה. והחטיאה. והחטיאה. והחטיאה. ידה ידה ידה, מתישהו ברבע השלישי, קצת אחרי יתרון השיא של מכבי (30:55), עמדה ז'ל על 1 מ-17. כלומר, 16 החטאות מ-17 זריקות. כלומר, 5%. ואת הערב כולו היא סיימה עם 5 מ-29, 17% רעין ותקולין, אחרי הנחה של נער הפוסטר מנטאס רובשטאביצ'יוס בזמן הזבל.

לא לכל הנתונים האלה צריך לתת קרדיט להגנה. שחקני ז'לגיריס החטיאו לייאפים ויידו איירבולים גם בזריקות פנויות לחלוטין, אבל משהו בכל זאת היה שונה בצורה שבה האורחים ניגשו למשחק. מכבי ת"א חטפה 12 כדורים, כמעט כפול מהממוצע שלה שעמד על 6.5. היא ביצעה יותר עבירות מיריבתה (21:25). היא לא איפשרה לליטאים לפתח את משחק הריצה המהיר והטיפוסי שלהם בבית, וספגה מהם רק 4 נקודות במתפרצות. ואמנם היו למקומיים 20 ריבאונדים בהתקפה, אבל הם היוו רק 36% מהכדורים החוזרים שניתזו מההחטאות הכל כך רבות שלהם.

התפוצצויות רגעיות של לוני ווקר. צילום: אלעד גולדשטיין, מכבי Rapyd תל אביב

לצד ההתפוצצויות הרגעיות והפנומנליות של לוני ווקר (שחקנים מככבים מול אקסיות, פרק 316,728), נגיעות הגאונות של תמיר בלאט (תארו לכם שהיה גם סנטר לידו, כמו בימי ג'וש ניבו ו/או חסיאל ריברו), והיעילות ההתקפית המרשימה והאלגנטית של טי.ג'יי ליף (שמיני בכל היורוליג במדד לדקה), זה היה משחק הוולקאם של איפה לונדברג.

אמרנו בתחילת הדרך ונחזור על כך שוב: אף שהדני אינו רכז טהור, ההצלחה שלו תיגזר מהתשובה לשאלה פשוטה - האם הוא מסוגל להחזיק את עמדת ניהול המשחק לדקות כאלה ואחרות, ולהשתלב היטב גם לצד הרכזים שיש? אתמול הוא היה 100 מ-100.

היו לו רגעים מצוינים כמוביל כדור משני ליד בלאט, ורגעים לא פחות טובים כפוינט גארד בלעדי ליד ווקר. הוא בא עם הסייז היחסי שלו, ועם משחק ההגנה הטוב יחסית שלו, ועם הוותק והניסיון היחסיים שלו, ונתן מענה בדיוק למה שעודד קטש צריך ממנו.

משחק הוולקאם של איפה. צילום: אלעד גולדשטיין, מכבי Rapyd תל אביב

* לונדברג נכנס יחד עם בלאט במקומו של ווקר בפיגור 9:8, ומיד היה מעורב ב-10 מ-14 הנקודות הבאות עד לסיום הרבע הראשון (6 קלע בעצמו, ו-4 הגיעו מאסיסטים שלו). כשיצא, מכבי כבר הובילה 18:27.

* כשחזר לפני המחצית, הוא מיד היה מעורב שוב ב-8 נקודות רצופות (4 שלו ו-4 מאסיסטים), והקבוצה רצה ל-6:12 ועלתה ל-21+.

* ברבע השלישי רכש כבר את המעמד שאותו הוא אמור לקבל לאורך זמן: פתח בחמישייה, וכשיצא לנוח, זה היה רק לשתי דקות, ומיד הוא שוב חזר.

* ברבע הרביעי הוא כמעט ולא שיחק בחסות הגארבג' טיים. וזה כבר לוקסוס חדש ולא מוכר. האם תהיה לו המשכיות?

לאור זהות היריבה במשחק השיבה הביתה בשבוע הבא, יש למכבי ת"א הזדמנות לחבר שני ניצחונות רצופים ביורוליג, לראשונה אחרי תשעה חודשים (כן, זה רמז לקשיי לידה). ואם הבעלים של המועדון הזה לא היו אילמים, או שלא היו סובלים מפחד במה, או שסתם היה בהם שמץ של מנהיגות והגינות, אחד מהם בוודאי היה מתייצב כמו ניר קלינגר מול המצלמה ושואג: "עודד קטש הוא המלך. היום הוא המלך". עד ההפסד הבא.