גולדן בוי: עכשיו גם לתמיר בלאט יש גולגולת על החגורה

אני יחסית חדש בזה, אתם יודעים. רק 5,378 שנה במקצוע. ואחוזי ההצלחה שלי ביכולת לכתוב טורים הם לא רעים. עומדים על 99%. למה לא 100%? כי איפשהו, בין הכניסה הראשונה של וויל ריימן לשלשה (הראשונה!) של תמיר בלאט, הבנתי שאין לי מושג על מה לכתוב. שאני בהלם מוחלט.

האזינו לאהרל'ה מקריא את הטור

6:20

אוקיי. בלאט. רעיון לא רע, נתחיל את הטור מבלאט. עכשיו יש לו גולגולת על החגורה. וזו חתכת גולגולת - שלשת ניצחון במשחק יורוליג. נגד ריאל מדריד. מ-91:89 ל-91:92. מרחוק, ממש מרחוק, תוך כדי חסימה, הנד-אוף, סיבוב ובקושי חצי התייצבות, בפרצוף של פקונדו קמפאסו. וכמובן, אחרי 0 מ-4 מעבר לקשת במהלך הערב כולו. זה אלפא. רכז אלפא.

רק שלושה שחקנים ישראלים חתומים על סלי ניצחון במדי מכבי ת"א במסגרת האירופית בשנות ה-2000. גור שלף עשה זאת בסופרוליג לפני 24 שנים, עם דאנק קליל בדרך ל-78:80 על סקבוליני פזארו ביד אליהו. דייויד בלו נעץ שלשה מול חימקי ב-2010 במוסקבה, וקבע 76:78. ובלאט, ב-2025, בבלגרד, על ראשם של הבלאנקוס.

זה לא היה רק הרגע ההוא בסוף. ברבע הראשון שיחק בלאט חמש דקות וקלע חמש נקודות, ומרגע שיצא - האחרים קנו סל שדה בודד ואיבדו ארבעה כדורים. גם ברבע השני הוא שיחק חמש דקות, ובמהלכן מסר שישה אסיסטים.

כשמביטים מעט לאחור, ונזכרים בהצגה שלו נגד הפועל ת"א בדרבי, מזהים מוטיב חוזר: עודד קטש זקוק לבלאט טוב, אבל טואווווב, כדי לנצח ביורוליג. בשבוע שעבר, כשהמאמן מיאן להכניס אותו בזמן הקאמבק המאוחר והתכליתי של אולימפיאקוס, הוא הפסיד. הפעם, באופן סמלי, הרכז שלו לא סתם היה שם, אלא ביצע את הפעולה הכי חשובה וגדולה ובלתי נשכחת.

אם היית אומר לי בקיץ שקטש יריץ כחמישייה מובילה את בלאט, ווקר, בריסט, ליף וסורקין וינצח איתה את ריאל, הייתי אומר לך שוואלה, זה דווקא עושה שכל. נגיד. אם היית אומר לי את אותו המשפט לפני שבועיים, הייתי בודק אם הדיסקו שיבש עליך את דעתך. ואם נעזוב לרגע את פרספקטיבת הזמן, בעצם אין הגיוני מזה: ברמת כישרון טהור, ווקר הוא ביי-פאר ה-2 המוכשר בקבוצה. בריסט ה-3. ליף ה-4. סורקין ה-5. הכי מוכשרים, כמו שקטש אוהב. ובלאט - שגם אותו הוא סוג של אוהב, על פי פרסומים זרים.

העניין הוא שהציוות בין טי.ג'יי ליף לרומן סורקין נראה לא טבעי. וגם לא נוסה ממש עד כה, למעט כמה רגעים רנדומליים פה ושם. סיבה אחת: כי ביום רגיל (אתמול, למקרה שתהיתם, לא היה יום רגיל), ג'יילן הורד תופס בצדק נתח לא מבוטל של דקות, ולא משאיר יותר מדי צ'אנס לאחרים בקו הקדמי. סיבה שנייה: כי ליף אמנם מפגין איזושהי עקומת למידה, אך עדיין לא הצליח לתרגם לאירופית את הכדורסל שטמון בו. וסיבה עיקרית: כי חברי הצמד "סורליף" דומים מדי זה לזה מבחינה משחקית, ונתפסים כאילו הם רכים מדי בשביל להחזיק את שתי עמדות הפנים ביורוליג. עלק נתפסים כאילו; הם פשוט רכים מדי.

בפיגור השיא, 30:18, דווקא כשאדי טבארס חזר למגרש, שלף קטש את סורקין וליף. זה עבד. סורקין, כפי שעשה מהרגע הראשון, משך את הענק ממדריד החוצה וניצל את יתרון הדינמיות, הקלילות והמהירות שלו בכל הזדמנות. לא כדי להמטיר מעליו חמש שלשות (כפי שעשה במפגש הכפול עם הבלאנקוס במהלך העונה שעברה), אלא דווקא כדי להגיע הכי קרוב שאפשר לסל, בתנאים ובתזמון ובאופן שבו הוא יבחר ויחליט. עובדה: ה"סנטר" הישראלי סיים את המשחק עם 0 מ-2 לשלוש, אבל עמד על 8 מ-9 מתוך הצבע, כמעט הכל ממש מהסמיילי של אזור עבירות התוקף. יש יותר קרוב מזה?

כך או כך, מכבי ת"א טסה עם ליף וסורקין ל-0:13 מהיר. היא סיימה את הרבע השני עם 40 נקודות (שיא היורוליג לרבע שייך לגירסה אחרת של מכבי, עם 43 על מונטפסקי סיינה ב-2010). ולוני ווקר קלע 20 מה-40 הללו, יותר מכל שחקן אחר בצהוב ברבע אחד אי פעם. בלאט מסר שלושה אסיסטים לשלוש שלשות בתוך 48 שניות, והצהובים טסו מ-48:48 ל-48:57 בדרך לחדר ההלבשה.

אלא שברגע הזה כולם שאלו את עצמם: האם הם באמת מסוגלים להחזיק מעמד ולהפוך יתרון לניצחון?

מחצית מהחצי "סורליף". צילום: Djordje Kostic

התשובה כמעט הייתה לא. ככל שנקף הזמן, היה זה יותר ברור ובהיר שלקבוצה הזו הולך ונגמר האוויר בריאות. החמישייה המובילה, זו שהאוזמן הזכיר אי שם במעלה המסך שלכם, צברה יחד 155 דקות, לעומת 119 של מקביליה ממדריד. זה הבדל עצום. חמשת הנבחרים בצהוב קלעו 87 נקודות, וחבריהם האחרים בסגל הוסיפו חמש בלבד.

קטש זנח ככל האפשר את הרוטציות הארוכות, העמוקות והקבועות, ושילם ביוקר על כל רגע שבו ניסה לתת מנוחה לכוכבי האתמול. דקה וחצי, בשלהי הרבע השלישי, עם ג'ימי קלארק, ג'ף דאוטין ומרסיו סנטוס על המגרש, הספיקה לספרדים כדי למחוק את הפיגור ולאותת על המהפך שבדרך. לכן, שלושתם הוטסו מיד בחזרה לשבת בצד.

ויש אחד שלא נח בכלל. אושיי בריסט קיבל 108 שניות ספסל לאורך כל המשחק, ולא במקרה. כמי שהתמודד מול העמדות הכי טריות ואיכותיות בריאל, ונאבק במריו הזוניה, צ'ומה אוקיקי וטריי ליילס של העולם, הוא היה שווה כל רגע של אשראי שקיבל. בשני הניצחונות העונה הוא קלע 19 ו-18 נקודות, ובהפסדים נתקע על 6.7. זה אומר הכל.

20 נקודות רק ברבע השני, לוני ווקר. צילום: Djordje Kostic

לריאל יש בעיה. טבארס ממשיך בקו הנסיגה שלו מהעונה שעברה, ומהסנטר שהכי השפיע על המשחק מאז ימי ארווידאס סאבוניס, הוא הפך לסוג של נטל. עבודת הרגליים שלו איטית להחריד, ולא מאפשרת לו לרדוף אחרי הסנטרים הדינמיים שמריצים אותו. חבריו לקבוצה כבר לא כל כך מחפשים אותו בהתקפה, וכנראה זה לא מקרי שהדקות הטובות ביותר שלהם התנהלו בכלל בלי שישחק או בלי שיורגש.

כאמור, זה היה ממש קרוב להספיק לבלאנקוס כדי לנצח. פתאום, קלארק נכנס במאני טיים כמוביל כדור שלישי, על חשבון סורקין, ושוב חושף את מכבי ת"א עם קבלת ההחלטות הבעייתית שלו. ואז משום מקום נשלף ריימן מהספסל. ואז באה השלשה המשוגעת של בלאט. ואחריה החליט הזוניה לעלות לזריקה המכרעת כשהוא על שני שחקנים, בזמן שגארובה עומד מתחת לסל, נטוש ומבודד, ממתין לשווא להטבעת הניצחון.

זה הכדורסל, והפעולות והתוצאות שעליהן הוא נמדד הן שבריריות, עד כדי אכזריות. כמו בשבוע שעבר מול היוונים, וכמו אמש מול הספרדים. וזה בדיוק כל הקסם, לא?