בסקוניה הניפה גביע. ויש הרבה מה לספר

במאצ' אפ ההיסטורי בין הכדורסל האירופי ל-NBA, אחד היתרונות המרכזיים בהם נפנפו אוהדי הכדורסל ביבשת הישנה בפרצוף של האמריקאים הוא פורמט הגביע. נכס אדיר בלוח השנה של הכדורסל. שבוע של טורנירי נוקקאוט שמכניס הרבה עניין בבטן של העונה, מאפשר לקבוצות להניף ברזלים הרחק משלבי הפלייאוף המתישים, נותן פתח לסיפורי סינדרלה והפתעות, ומייצר דרמה ומתח בחלקים של העונה שבהם ב-NBA כבר מתחילים שטיקים של טנקינג ומריחת זמן. בינתיים, אדם סילבר הצליח להעתיק את הפורמט בהצלחה יתרה כמו שרק הוא יודע, אבל אנחנו ממשיכים ליהנות מהתוצר המקומי. תמיד איפשהו באמצע-סוף פברואר אנחנו מקבלים את השבוע הזה, בו העיניים נשואות ליוון, איטליה, גרמניה, ספרד, צרפת וכמובן גם כאן אצלנו בארץ הקודש.

האזינו לרואי מקריא את הטור

9:48

השנה שבוע הגביע הישראלי לא התרומם לרמות עניין גבוהות במיוחד. גמר הגביע היה רחוק ממשחק רלוונטי, אז הלכתי לחפש נחמה במחוזות אחרים. זכיתי לשים את הפוקוס על הקופה דל ריי הספרדי. בטור הזה, הסברתי כמה הACB הספרדי הוא כנראה מוצר הכדורסל הטוב ביבשת ברמת הליגות המקומיות. סופ"ש הגביע האחרון, שבסופו הניפה בסקוניה את התואר הנכסף, המשיך לחזק את הטענה שלי.

האירוע

לפני שנצלול אל תוך הכדורסל, מילה על המעטפת. המסביב. בשביל לקבל אירועי שיא צריך לבנות אותם. הכל מתחיל מהאטמוספירה. שמונה קבוצות העפילו לטורניר, חלקן הגדול נלחם בשיניים עד הרגע האחרון על הזכות להיכנס לשמינייה הראשונה בליגה, תוך מאבקי מיקום עיקשים. שמונה קהלים שטפו את רחובות ולנסיה, שאירחה את החגיגה בהיכל החדיש והיפהפה שלה. שבעה משחקים הרכיבו לו"ז צפוף ואינטנסיבי שהתכנס כולו לסופ"ש מרוכז אחד, עם בניית מתח ודרמה מדורגת. היכל מלא ומחשמל בכל משחק. כל קהל מביא את הצבע שלו. את הקול שלו. את המסורת שלו. אין לי אלא לקנא. גם אם הגרסה הישראלית של הדבר הזה תהיה, סביר מאוד להניח, פחות פסטורלית, פחות הרמונית, יותר עוינת - זה שווה את זה. זו קדושת הגביע. נקווה שיש מנויים להדיסקו גם בשדרות יהודית.

סינדרלות החוצה

הלאה. חזרה לכדורסל. כמי שחי ונושם את הדרג השני והשלישי באירופה, התקווה הראשונה שלי הייתה קבוצת יורוליג אחת לפחות שהולכת הביתה לפני חצי הגמר. התרסקתי. הפתיחה המוחצת של ולנסיה במשחק הפתיחה של הטורניר מול בדאלונה הורידה אותי מהר מאוד לקרקע. קבוצות היורוליג באו ממוקדות, והצליחו להראות את פערי האיכות למן הרגע הראשון. אחרי ולנסיה היה זה תורה של ריאל, שפירקה לגורמים את מחזיקת הגביע המאכזבת ממלאגה ושלחה אותה הביתה. בסקוניה וברצלונה אמנם התקשו מעט מול טנריפה ומורסיה, אבל בסוף יצאו עם ידן על העליונה.

לאחר 12 שנה בהן הגביע לא עזב את ציר ברצלונה-מדריד בין 2010 ל-2022, הגיעה מלאגה ולקחה שני גביעים בין 2023 ל-2025. זה היה אחד הסימנים לתקופה בה קבוצות הדרג השני בספרד הצליחו לזנב באמת בגדולות, וזה קיבל ביטוי גם בפלייאוף. רבעי הגמר אוששו את התחושות ביחס להיפוך המגמה שחל השנה. ולנסיה של פדרו מרטינז משחקת כדורסל מהפנט והיא בשפיץ של השפיץ של היורוליג; ריאל של סקאריולו רשמה 2 הפסדים ב-20 המשחקים הראשונים בליגה; ברצלונה התאוששה אחרי פתיחת עונה מגומגמת ותפסה מומנטום עם פסקואל; ועדיין לא אזכרתי את בסקוניה, זו שאשכרה הניפה, שאפילו לא העפילה לטורניר הגביע בשנתיים האחרונות. פערי הרמות אכן הורגשו.

מכוניות יורוליג מתנגשות

חצאי הגמר כבר היו אירוע אחר לגמרי. בניגוד למאפיינים המובהקים (ואולי הסטיגמטיים) של הכדורסל הספרדי, צמד המשחקים במוצ"ש היה מופע של מכוניות יורוליג מתנגשות ב-200 קמ"ש, שלפרקים ארוכים היה נראה רחוק מאוד מכדורסל אסתטי, מתוכנן ומסוגנן. הלו"ז הצפוף גוזר עימו שתי משמעויות עיקריות: אין זמן להתכונן, אין כוח לבצע.

הלוזרית הראשית של החצאים היא ולנסיה. 123.3 נקודות מייצרים המרטינזים ל-100 פוזשנים העונה בליגה הספרדית. מקום ראשון. כמעט 37% מהריבאונדים הנופלים תחת סל היריבה הם מלקטים חזרה לעצמם. מקום ראשון. 27% מהנקודות שהם מייצרים מגיעות מאסיסטים. מקום ראשון. ויש להם אחד, ז'אן מונטרו, כיום ללא ספק מהטופ של הגארדים מהיבשת. ויש להם ברנקו באדיו, וקמרון טיילור. והם קברו 106 נקודות על הראש של ריאל. והלכו הביתה. אין אפשרות לנתח משחק רולטה שכזה בהיבטי מאקרו של שיטה וטקטיקה. כל מה שוולנסיה רצתה לעשות בהתקפה - עבד לה. אבל בסופו של דבר הכדורסל קם ונופל על הדברים הקטנים. ריאל מדריד תמיד תהיה שם כדי לקחת, אתה צריך רק לא למצמץ. ולצאת מטיימאאוט לאיבוד שכזה זה האמאמא של המצמוץ. מעט מידי כתומים שקרובים למוסר. מונטרו אחד שלא שם לב לאן הוא רץ. הזוניה שבא לטרוף את האירוע.

על החצי השני, שהיה הפוך לחלוטין בהיבטי קצב ואיכות התקפית, לא אכביר במילים. רק אגיד שגם הוא הלך לכדור אחרון, ואבקש להפנות את תשומת לבכם לפוזשן ההתקפי האחרון של המפסידה מברצלונה. וויל קלייברן וטוקו שנגליה עמדו בליבת הביקורת נגד מדיניות הרכש הצנועה של הקטאלנים בקיץ. מבוגרים, שבעים, בצד היורד של הקריירה. הכל אמרו עליהם, ולא בטוח שטעו. תראו איך קלייברן, ששיחק 35 דקות במשחק הזה, מתקשה לעבור את השומר שלו בכדרור ומסתבך לגמרי. בהמשך, הגיאורגי חסר הקליעה הולך על חדירה והוק שוט קשה, ונחסם ע"י ממאדי דיאקיטה של בסקוניה. תעשו טובה, תזכרו את הגבוה הנחמד הזה. אקדח שמופיע במערכה הראשונה וכו'. 

הווינר

ועכשיו לגמר. עם כמה שקשה לי, ברמה הלאומית, לכתוב את זה - ברכות לבסקוניה על זכייתה בגביע. תואר ראשון מאז האליפות ההיא בשנת הקורונה. למען האמת, תואר ראשון שהיא מניפה בלי מאמן עם קוקו על הקווים מאז 2008. סחתיין.

הטייטל שהודבק ליוסי אבוקסיס בכדורגל הישראלי במרוצת השנים הוא "מאמן הגביע האולטימטיבי". אחד כזה שמביא קבוצות לשיא במשחקי הנוקאאוט. שמייצר את המתח והמוכנות בסגל שלו מתי שצריך. שמשלב התאמות טקטיות עם קארמה ומזל כל הדרך להנפות. פאולו גלביאטי האיטלקי ניצח על המקהלה כל הדרך לגביע שלישי בשמונה שנות קריירה כמאמן ראשי, והשני ברציפות. הוא קפץ כיתה ליורוליג הקיץ אחרי עונה די מוצלחת עם טרנטו בזירה האיטלקית, והתחיל כברווז צולע. שמונה הפסדים בעשרת המשחקים הראשונים הדגישו עד כמה הסגל שנבנה בעייתי, בעיקר הגנתית.

עד כמה המצב היה קשה? הבאסקים הרחיקו לכת עד הקובי סימונסים של העולם כדי למצוא ישועה. בסקוניה הפגינה סבלנות מעוררת הערכה והוא הצליח לייצב את הספינה בליגה. פלייאין יורוליג הוא לא יראה, אבל הנה יש לו תואר שמשנה לחלוטין את המומנטום של העונה שלו ושל קבוצתו. הוא אנרגטי על הקווים ובפסקי הזמן, דוגל בקצב משחק מהיר, לחץ על הכדור ופואנטות פשוטות בהתקפה. האסכולה המודרנית, אם תרצו. הסגנון הזה מאפשר לשחקני ההתקפה שלו חופש, והם אלו שסחבו אותו כל הדרך לגביע. הדוגמה המובהקת ביותר לכך היא טימוטי לוואו-קבארו שנמצא בכושר הטוב בקריירה תחתיו. גלביאטי הצליח לקחת גביע למרות רוטציה קצרה ופציעות. למרות שהווארד היה בחזקת נוכח-נפקד. שאפו פאולו, הגיע זמן הסיגרים. יוסי אבוקסיס של היורוליג.

המלך של גביע המלך

אפרופו שחקנים שנמצאים בכושר טוב, זמן להכתיר כתרים. טרנט פורסט, ה-MVP של הגביע שלט ללא עוררין במשחק הגמר, והיה רחוק אסיסט אחד מטריפל דאבל מפלצתי. הוא הגיע בשקט בעונה שעברה לבסקוניה אחרי ארבע עונות בהן היה שחקן בורדרליין NBA כדי להיכנס לנעליים הגדולות של קודי מילר-מקינטייר. בסופ"ש הזה הוכיח פורסט שיש לו את כל מה שצריך כדי להיות בטופ של היבשת. סייז, פיזיות ואתלטיות שמקנות לו יתרונות כמעט על כל שומר שיפגוש. הוא הגיע לטבעת מתי שרק רצה. הוא ניהל את משחק ההתקפה בלי עזרה אמיתית (אולי קצת ספאניולו) והצליח להגיע עם חמצן במוח ובשרירים למאני טיים כמעט בלי לשבת על הספסל. תראו את המספרים, הם מדברים בעד עצמם. המספר הכי מעניין דווקא לא נמצא כאן: 4. ארבעה חודשים לסיום החוזה שלו בבסקוניה. ארבעה חודשים לרגע בו יהפוך לאחת הסחורות הכי חמות ביורוליג.

האקס פקטור

מאיפה הפציע לחיינו הממאדי דיאקיטה הזה? אלוף מכללות עם ווירג’יניה מ-2019, לא נבחר בדראפט של 2020, שחקן שנלחם משך חמש שנים תמימות על חלום ה-NBA שלו והרים ידיים בקיץ האחרון. יש שיגידו, על פי תזות מסוימות בספרות המדעית המודרנית, שהגינאי עונה להגדרה של "זבל ג’י ליג". כך גם התייחסתי אליו בקיץ.

אבל מה למדנו עליו בסופ"ש הגביע? הוא דק ונייד, הוא סופר אתלטי, הוא איום קליעה אמיתי מבחוץ והוא גם יכול להיות שחקן קלאץ’ שמנצח משחקים. בשני צידי המגרש. תראו את הסיקוונס הזה. סיטואציה הזויה לחלוטין. מאני טיים, דיאקיטה שמשחק בעמדה 5, מקבל את הכדור ומוציא את עצמו עם הפנים לסל מחוץ לקשת באחד על אחד מול טבארס. מרקוס הווארד, שעד אותם רגעים היה בחזקת אוויר במשחק הזה, מתחיל לנוע מהפינה. על המהלך הזה היה רשום הנד-אוף. זה היה כתוב בכוכבים, כולם צפו את זה, כולם חיכו לזה. אבל סיום המשחק הזה התאפיין יותר מהכל בעורמה של הבאסקים.

הווארד מטעה את פליז עם שינוי כיוון וחותך לצבע. הרגע שבו דיאיקיטה נותן לו באונס פס מדהים ושם אותו באחד על אפס על הסל הפיל לי את הלסת. שניות אחר כך, בצד השני, הוא דופק בלוק של החיים לענק ממדריד ונועל את ההתמודדות הזאת. כשמדברים על אקס פקטור, זה האקס-פקטור המרכזי של הזכייה הזו. השחקן שלא יככב בטופ של רשימות הסקורינג, אבל הפעולות הקטנות שלו נתנו שני ניצחונות קריטיים לבסקוניה ושלחו אותה לפודיום ההנפה. נמשיך לעקוב בעניין.

המפסידה

ומילה על זו שהפסידה. שהגיעה, על הנייר, כפייבוריטית הברורה. ריאל דעכה וקהתה הגנתית ככל שהטורניר הזה התקדם. היכולת של קמפאסו לייצר לאחרים; של הזוניה לעשות נקודות מכלום; של טבארס להפעיל לחץ על הטבעות ושל שאר הגארדים לתרום מהספסל - מבטיחה לריאל תפוקה התקפית כמעט מידי ערב. אבל הנפילה הייתה בהיבטים אחרים. של חדות הגנתית, של מאמץ, של אגרסיביות וקשיחות. של עייפות. רבאק - תראו את רודיונס קורוקס דורס את דרכו לטבעת על גבי אדי טבארס בפוזשן סופר חשוב במאני טיים. ואחרי זה עוד מסמן לו: "Too Small". טבארס? סמול?

סקאריולו היה יכול וצריך לנהל את הרוטציה אחרת, כדי להימנע ממצב שהשחקנים הבכירים שלו שופכים לאגר במאני טיים אחרי שלושה משחקים בארבעה ימים. האוזמן, מה תגיד?

מהלך אחד לקראת אמצע הרבע השלישי סימן מבחינתי את הדברים שהכריעו גמר ספרדי. את הדברים שמאפיינים שקיעה בחסות הביולוגיה. הכדור בידיים של TLC. מולו מכווצים חמישה בלבן. ואיזה חמישה בלבן. יוי, קמפאסו, דק, טבארס, הזוניה. והצרפתי הולך שמאלה והולך ימינה. וחוצה את הטבארס. ועובר את כולם, למעט הזוניה שלא באמת גילה עניין (לפרטים, תשאלו את גרסת חצי הגמר של גבי דק). ומגיע לטבעת. באותו משחק שבו טבארס חוטף גם דאנק על הפרצוף שלו מפורסט. באותה מחצית שבה פורסט סוגר עניין, מעשית, כשהוא לוקח את דק לטבעת קלל. ומסיים מעל טבארס. דברים שפעם היו ברמת הבלתי אפשרי. בסקוניה עשתה כמה דברים שמעטים חשבו שיעלה בידה, אבל לא בגלל מידת ההרתעה או היכולת של כוכבי הבלאנקוס המזדקנים. בגלל שפשוט לא הערכנו/ הערכתי מספיק את הדיאקיט'ס של העולם.