שתי דקות לפני פתיחת המשחק בהיכל מנורה בין הפועל תל אביב למכבי ראשון לציון ראיתי את נועה פופלינגר לוחשת לגיל ברק דבר מה ואת הלסת שלו נשמטת. כמה דקות לאחר מכן כבר התחילו לרוץ השמועות הקשות על התאונה הקשה בה נהרג רז אדם. אנחנו במשפחת הכדורסל תמיד זוכרים את דראז'ן פטרוביץ, קווין מגי, דניאל ששון, לפני חודש את ג'ראלד פדיו ואתמול את רז אדם. תאונת הדרכים בה נהרג רז משכה את תשומת ליבנו כי זו דמות שאנחנו כל כך אוהבים, שאנחנו פוגשים במגרשים, רואים על המסכים והחיוך הגדול והממזרי שלו פותח לנו את הלב. אבל האמת היא שבכל יום בישראל נהרג אדם בתאונת דרכים. בשנת 2025 שהיתה שנת שיא שלילית מזה 20 שנים, נהרגו כאן 459 אנשים, נשים, ילדים ואזרחים ותיקים. משפחות רבות נותרו שבורות עם פצע שלא יגליד לעולם. הכי קל להגיד שאין מה לעשות, שככה נוהגים כאן, שזו המנטליות שלנו ועל הדרך להאשים את הנהג הישראלי. להאשים את הנהג זה קצת כמו להאשים את החולה בכך שהוא חולה ולהאשים את האדם שפרצו לביתו, זה הכי קל אבל לא נכון. מה כן נכון לעשות? לבנות ולתקצב תוכנית לאומית למאבק בקטל בדרכים, תוכנית עם יעדים ברורים ומדידים אשר דואגת לחינוך לזהירות בדרכים בתוכנית הלימודים בכל שכבות הגיל, לבנות מערך אכיפה משוכלל ומתקדם, לטפל תשתיתית בכבישים ובצמתים האדומים כדי שגם אם נהג יטעה וכולנו עושים טעויות בכביש (לפחות אחת ביום), הוא לא ישלם על כך בחייו. אבל בינתיים זה לא קורה, אלא להפך, תוכנית לאומית יש ואפילו מוכנה אבל היא לא מתוקצבת ולכן אין לה כל משמעות. אנחנו כאנשי כדורסל תמיד עוסקים במיקומים, אז אם במיקומים עסקינן, ישראל ניצבת במקום האחרון והגרוע מבין כל מדינות אירופה בצמצום ההרוגים בתאונות דרכים. זוכרים שבתחילת העונה היה חשש שנושעה מפיב"א? לא היה פודקאסט או בעל דעה שלא עסק בזה. אז בעולם הבטיחות זה קרה. לאיחוד האירופי נמאס ובחודש אוקטובר האחרון השעתה המועצה האירופית לבטיחות בדרכים (ETSC) את ישראל מהדו"ח השנתי. לטענת הארגון, פעולות הממשלה אינן עולות בקנה אחד עם מחויבותו הבסיסית להצלת חיים. לא הנהגים. הממשלה. נחזור רגע לתוכנית הלאומית. עכשיו תגידו לי שאין כסף. נכון, מדובר בהשקעה כספית משמעותית אבל גם תאונות הדרכים עולות לנו כסף, הרבה כסף, על פי בנק ישראל עלות תאונות הדרכים למשק בשנה הן כ-20 מיליארד שקל. אם ניקח למשל את הצומת בו נהג רז (צומת לא מרומזר בכביש 90 שרק לפי שנה נהרגו שם שני שוטרי מג"ב) הרי שניתן לטפל בצומת ולהציב שם רמזור שיהפוך את הצומת ממוקד סיכון לצומת שמאפשר חציה בטוחה, דבר שישמור על תושבי הגליל ושאר הנהגים שנוסעים בחבל ארץ זה. ולנו אנשי הכדורסל תמיד ישארו הזיכרונות מרז, העיניים הנוצצות והקסם שהביא איתו. אני מבקש לשלוח תנחומים למשפחה השכולה. חבל על דאבדין ולא משתכחין. צביקה באר הוא מנהל מערך ההדרכה בעמותת אור ירוק.

את רז פגשתי ב-2022, כשהגיע אלינו בהשאלה מהפועל תל-אביב. הכרתי אותו עד אז רק כשחקן - פייטר, אגרסיבי, ילד צעיר שמחכה לפריצה שלו. אבל במהלך השנה הזו זכיתי להכיר את אחד האנשים המיוחדים שהיה לכדורסל שלנו להציע. רז היה אישיות גדולה, ואחד האנשים החדים והחריפים שיצא לי לעבוד איתם. הוא ידע שהספורט הוא בשביל האוהדים ותמיד דאג לשים אותם במרכז - "להטריף" אותם במשחקים עם שאגה אופיינית לקהל, להגיע למחנות של מחלקת הנוער בחופשים ולתת קשב לכל ילד - או אפילו סתם להגיע בסוף העונה לבית של אוהדת צעירה, בלי לספר לאף אחד, כדי לתת לה את הגופייה שלו כי הוא הבטיח. כשניהלתי את המדיה של נס ציונה באותה תקופה היינו על הגל - הטיקטוק שלנו היה החזק בליגה, האינסטגרם התפוצץ - עד כדי כך שבאחת מהסדנאות שמנהלת הליגה קיימה לאנשי המדיה הם ביקשו ממני להעביר הרצאה על ההצלחה שלנו, אבל לא ידעתי איך להסביר להם שיש לי אס בלתי מנוצח בשרוול. אז באחד השקפים הראשונים פשוט כתבתי "תמצאו עוד רז אדם" - כי את הקסם שלך אי אפשר היה לשכפל. אני אתגעגע לשיחות איתך, לרעיונות לסרטונים, לתוכן אדיר או טיפשי. לטיסות למשחקים בליגה הצפון אירופית שדיברנו בהן שעות על פוליטיקה ומשפטים (גם כשכבר רמזתי לך בעדינות שסחבק עייף ותן לו לישון), לשיחות התעדכנות שלנו מדי פעם בטלפון אחרי שהמשכת לאתא ולגליל, כי מאיש כמוך אי אפשר היה להיפרד באמת. קשה להאמין שמדברים עליך בלשון עבר, קשה לכולם. הייתה לך את היכולת להיכנס עמוק ללב של כל אחד בקלות מפתיעה. אני בטוח שאם היית רואה את כמות האנשים שכואבים, עצובים ומספידים אותך, בין אם בארץ כולה ובין אם בקבוצה ששיחקת בה לפני 3 שנים, היית נבוך - כי מה הם רוצים ממך? אתה כולה רז אדם. אבל זה בדיוק העניין. ביום-יום אנחנו עוסקים במשחק שמטרתו לנצח, אבל אתמול הכל נעצר וכולנו הפסדנו. נתגעגע אליך איש יקר. יונתן שון, לשעבר דובר וסמנכ"ל תקשורת בעירוני נס ציונה

19 שנים חלפו. 18 שנים ו-11 חודשים, ליתר דיוק. ב-20 ביוני 2007, זמן קצר לאחר שפנאתינייקוס הניפה את גביע היורוליג באולמה הביתי, הגיעו פיני גרשון ואולימפיאקוס למשחק החמישי בגמר הפלייאוף. הם הפסידו 89:76 וחזו בה זוכה גם באליפות יוון. מאז נגררו עוד שש סדרות גמר למפגש המכריע, אבל הערב הספציפי הזה היה מיוחד. ולמה? כי זו הייתה הפעם האחרונה שבה אוהדים אדומים מפיראוס הורשו להיכנס במוצהר לאואקה. אפשר לטעות ולחשוב שזה היה אידילי. אלא שמבט אחד על עמודת הצופים בבוקסקור מספיק כדי להבין הכל: 9,500 בלבד. בפאקינג אואקה הענק. במשחק הכי גדול שיש. איזה מוזר. איזה מביך. האולם היה ריק בחציו, ו-9,500 כיסאות נותרו מיותמים כדי להפריד בין המחנות השונאים, ולוודא שכל האוהדים יוכלו לחזור הביתה בשלום. לאחר מכן הוחלט שלא עוד: משחקי גביע המדינה מתקיימים גם כך באולמות קטנים ולעיתים מרוחקים, ומי שמחזיקה ביתרון הביתיות בקרב על האליפות תיהנה ממנו עד הסוף, בלי קהל חוץ. אפילו במשחק המכריע. לא מעט דברים קרו בכדורסל היווני מאז 2007. גרשון לא חזר שוב לגמר, ז'ליקו אוברדוביץ' עזב מזמן ואולי עוד מעט חוזר, האואקה שופץ וכיסאותיו נצבעו ירוק, והוא אף החליף את שמו הרשמי לטלקום ארנה. והנה עוד שינוי מהפכני שאיש לא דמיין שיכול לקרות: ביום שישי הקרוב יתמלא אחוז לא מבוטל מיציעיו של האולם האולימפי בשכונת מארוסי בצבע לא מוכר ובלתי שגרתי. ההערכות מדברות על 10,000-8,000 אוהדי אולימפיאקוס שיגיעו לחצי הגמר מול פנרבחצ'ה, וזה עוד לפני שמביאים בחשבון שתיית כרטיסים שמן הסתם נעשתה מתחת לרדאר. חלקנו (כלומר, חלקי) מתקשה עדיין להאמין שהוויקנד הזה ייערך באולמה של פאו, ובלעדיה. למה זה כל כך מוזר? שאלה טובה, האמת. כולם יודעים לדקלם את קללת המקום הראשון, שלפיה כל מי שמסיימת ראשונה בעונה הסדירה של היורוליג אינה זוכה בגביע. הגיע הזמן לגלות, להציף ולהעלות את הקללה הרובצת על מארחות הפיינל פור: שש האחרונות שקיימו את האירוע באולמן - הגיעו אליו כצופות מהצד. חלקן הודחו עוד בעונה הסדירה (הכוכב האדום בלגרד ב-2018 וב-2022 ואלבה ברלין ב-2024). אחרות הקיצו מהחלום רק בפלייאוף (באסקוניה ב-2019, ז'לגיריס קובנה ב-2023 ופנאתינייקוס בשבוע שעבר). בפועל, אף אחת מהן לא השתתפה בו מאז ריאל מדריד, שהניפה בביתה ב-2015. הערה: פנרבחצ'ה אמנם זכתה בגביע באיסטנבול ב-2017, אבל לא באולקר ספורטס ארנה שלה, אלא בסינאן ארדם דום, שמשמש דווקא את יריבותיה. נשמע מוכר למישהו? מעבר לסימבוליות, הפיינל פור הזה פוגש את אולימפיאקוס בצומת דרכים, בעיקר בשל העובדה שאיש אינו יודע כיצד היא תצא מסוף השבוע הקרוב - ובעיקר איך תחזור ליורוליג בתחילת העונה הבאה. שאלת השאלות נוגעת ליורגוס ברצוקאס. יש מאמנים שנמצאים כל כך הרבה זמן בתפקידם, עד כדי כך שריח המיצוי מרחף באוויר, ויש מי שרק מחפשים את התירוץ כדי להכריז על פרידה. אנחנו מספיק מבוגרים כדי לזכור כמה שנים דיווחו לנו שאטורה מסינה ודימיטריס איטודיס חייבים זכייה ביורוליג כדי להישאר בצסק"א מוסקבה (ודייויד בלאט מועמד להחליפם), ואיכשהו הם נשארו בכל פעם מחדש, עם או בלי הגביע. כמה פעמים שמענו את אותו הדבר בדיוק גם על פאבלו לאסו בריאל. זמירות דומות החלו להישמע באולימפיאקוס בעונה שעברה, ואחרי ההפסד המאכזב בחצי הגמר למונאקו הן אף עברו לפסים מעשיים, אבל המאמן נשאר. ועכשיו? ועכשיו - קשה לדעת ולאמוד. ברצוקאס ביצע מהלך יחצ"ני מבריק בחודשים האחרונים, כשהירבה להתעמת בפומבי עם פנאתינייקוס, ניפק ציטוטים שהטריפו את הקהל בהיכל השלום והאחווה, ואיחד סביבו גם את השחקנים. אולימפיאקוס כבר נפרדה ממנו פעם אחת ב-2014, והצטערה על כך במשך שנים. אבל בתוך עמנו אנו חיים, וכשחושבים על זה, הוא די דומה לעם היושב ביוון. עוד מפח נפש, עוד עונה בלי תואר, והכל עלול להישכח ולהיזנח. זו לא סתם ספקולציה שעוברת מסך ואוכלת מילים. יש מי שממש מחכה ומצפה לראות את התמונה שתתגלה כשהאבק ישקע. למשל, ואסיליס ספאנוליס. ה-GOAT של אולימפיאקוס הפך לסחורה מבוקשת בשוק מאמני היורוליג מאז נטש את מונאקו. כבר מהרגע הראשון הוצעו לו תפקידים כאלה ואחרים (למשל, בהפועל ת"א), והוא הוזכר ומוזכר כמועמד לדובאי (צ'אבי פסקואל כבר הולך לשם כנראה), לברצלונה (אולי במקום פסקואל?), לאנאדולו אפס (פאבלו לאסו לא ימשיך) ואפילו לריאל (לפני שסרג'יו סקאריולו עלה לפיינל פור). אבל ההתרחשות המעניינת ביותר סביבו היא בכלל ביוון. העיר סלוניקי עומדת לחזור לקדמת הבמה. אנדראה טרינקיירי יאמן בעונה הבאה את פאוק, שנרכשה בידי טליס מיסטאקידיס, אחד האנשים העשירים והמשפיעים במדינה. אחרי שסיכמה עם ניק קלאתיס על חוזה עתק בגילו המופלג, היא עומדת להנחית גם את יורגוס פפאיאניס (תזכרו איפה קראתם על כך לראשונה). יריבתה המושבעת אריס, ששייכת כיום לריצ'רד שיאו הלא-עני בפני עצמו, לא מתכוונת להשאיר את הזירה נטושה. איגור מיליצ'יץ' אינו צפוי להישאר, ומקורותינו באזור צפון יוון יודעים לספר שאפילו יאניס אנטטוקומפו ואחיו, המחוברים לשיאו, שוחחו עם ספאנוליס בניסיון לשכנעו להגיע לקבוצה ולהרים את הפרויקט עד לרמות הגבוהות ביותר באירופה. אגדת העבר לא אמר לא, אבל גם לא אמר כן. הוא מחכה לראות מה יעלה בגורלו של ברצוקאס, מתוך רצון וכוונה להיות זמין למקרה שהתפקיד יתפנה. אולימפיאקוס שונה מעט מיריבותיה לפיינל פור, ולפן הזה עוד נצלול בהמשך כתבותינו השבוע. בדרך כלל, קבוצות אלופות הן כאלה שיש להן סופרסטאר אמיתי ועוצמתי בקו האחורי, אבל האדומים נשענים בראש ובראשונה על סשה וזנקוב, ואחריו על ניקולה מילוטינוב (שהיום הוא כבר אחד מארבעה סנטרים בסגל - אחרי שטייריק ג'ונס הצטרף, מוסטפה פאל החלים ודונטה הול עדיין מקבל דקות). אז כן, לנציגה היוונית הבכירה יש את אוואן פורנייה וטיילר דורסי. פורנייה קלע בעונה שעברה 31 נקודות בחצי הגמר, ובסדרה מול אותה מונאקו בשבועות האחרונים עמד על 17 בממוצע; הפוך מדורסי, שאשתקד לא נספר בכלל (עד כדי כך שהוצע למכבי ת"א באמצע העונה), ביורוליג הנוכחית זינק ל-17 נקודות בערב, ובפלייאוף צנח ל-6.7 עם 22% לשלוש. וזה בדיוק שורש העניין: סקוררים גדולים ומסוכנים ככל שיהיו השניים האלה, הם עדיין לא בלבל של האיכותיים, המגוונים והטובים באמת. מצבת הגארדים של אולימפיאקוס שונה. זה לא מקרי שאחרי פציעתו החוזרת של קינן אוואנס, היא העמיסה עוד ועוד שחקנים בעמדות הללו (פרנק ניליקינה ומונטה מוריס שלא הצליחו להתאקלם, וקורי ג'וזף שהפתיע יחסית לטובה). זה לא ממש מקרי שעל פי הדיווחים, קודי מילר-מקינטייר כבר סגור אצלה לעונה הבאה. וזה ממש לא מקרי שדווקא השבוע, רגע לפני המאני טיים, צצו פרסומים על הגעה אפשרית של ז'אן מונטרו מוולנסיה. ואם כבר התחלנו בנדל"ן, גם נסיים בו. להניף גביע אירופי במגרשה של יריבה מושבעת - זה קטן על אולימפיאקוס. קבוצת הכדורגל שלה זכתה בקונפרנס ליג לפני שנתיים, אחרי שניצחה את פיורנטינה באיצטדיונה של אא"ק אתונה. וערפל לגבי העתיד? היכל השלום והאחווה עתיד להיכנס לשיפוץ בקרוב, ובכלל לא בטוח שיהיה מוכן לפתיחת העונה הבאה. דמיינו את האדומים מארחים באולם אחר. רק עצה ידידותית אחת: שהאחים אגלופולוס לא ילכו לאואקה של יריבתם המושבעת... אנחנו בישראל יודעים בדיוק מה יקרה ואיך האולטראס יגיבו.

אחלה משחקים קיבלנו לפתיחת הגמרים האזוריים. שני משחקים שהלכו להארכות, וזמן טוב לבדוק את הציפיות המוקדמות שהיו לנו. אין סיכוי הציפיות שנערמו על הסדרה בין אוקלהומה סיטי לסן אנטוניו ספרס היו פשוט לא הוגנות. עוד לפני שנזרק כדור הביניים הראשון כבר מיהרו (אוקיי, מיהרנו) להכתיר אותה בתור הסדרה המצופה ביותר מאז גמר 2016 שהפגיש את הווריורס של 73 הנצחונות עם קליבלנד. הסדרה ההיא הייתה שחזור של סדרת הגמר מהשנה הקודמת, כלומר בין שתי יריבות פלייאוף מנוסות. ההשוואה של הסדרה הזו - בין הספרס שמונהגים על ידי שחקני שנה שלישית, שניה וראשונה לבין האלופה המכהנת - הייתה פשוט לא הוגנת. ההיסטוריה לימדה אותנו שמפגשים בין קבוצות פלייאוף מנוסות לבין הסופרסטארים העולים של הליגה - אלו שהם באמת בקצה של הקצה - נוטות להיות אנטי-קליימטיות, מסיבות שונות: המפגש בין לברון ג'יימס לבין הפיסטונס (סגנית האלופה דאז) הלך אמנם לשבעה משחקים, אבל גם הציג כדורסל ברמה נמוכה מאד מצד הצוות המסייע של קליבלנד (זידרונאס איגלאוסקס היה הקלעי השני בטיבו בקבוצה עם 10.9 נקודות למשחק, בערך 16 פחות מלברון). שנה אחר כך אותה קליבלנד פגשה בגמר את השושלת של הספרס והובסו ללא תנאי. אותו גורל גם פגש את שאקיל אוניל כשהוא פגש את יוסטון ב-95 ואת שיקאגו של ג'ורדן עונה אחר כך. סיפור טוב? בטח, אבל סדרת כדורסל מהנה לצפיה? לא ממש. לכן הציפיות מהסדרה בין הת'אנדר לספרס להיות גם סדרה מותחת וגם כדורסל מהנה לצפיה היו נראות מוגזמות. אבל אז הגיע המשחק הראשון. בוי או בוי איזה משחק ראשון. משחק מותח? צ'ק, פאקינג שתי הארכות. הופעה של הכוכבים? פאקינג וומבי. שיי אמנם סיים באחוזים נמוכים אבל ההתקפה של הת'אנדר עברה כולה דרכו, בדרך ל-12 אסיסטים. צוות מסייע? קיבלנו את האלכס קארוסו גיים שאף אחד לא יזכור רק בזכות דילן-פאקינג-הארפר הפאקינג-רוקי. סיפור? שיי מקבל את גביע ה-MVP ואז צופה בויקטור מוכיח לכולם שנכון למשחק הזה הוא השחקן הטוב בעולם. אה, וקיבלנו גם את הרגע הבגלל לא מופרך הזה שבו שחקן בגובה שני מטר ומטר קולע את השלשה הזו משולחן המזכירות. בהרצליה. ושולח את המשחק להארכה. שניה. אה, והחלק הכי מדהים? לאף אחד ממי שהיה באולם או צפה מהבית לא היה ספק שזה נכנס. לת'אנדר יש בעיה. יודעים מה? לליגה יש בעיה. קשה לראות איך אוקסי מוצאים פתרון חדש לבעיית וומבי. לספרס יש שלושה הפסדים בפלייאוף הזה, באחד וומבי היה בחוץ בגלל זעזוע מוח, באחר הוא היה בחוץ בגלל הרחקה. המאזן של הספרס במשחקים בהם וומבי שיחק לפחות 25 דקות הוא 8-1, שזה אגב בדיוק המאזן שאוקלהומה מחזיקה בו. מצד שני, קשה שלא להרגיש שאם שיי קצת מצליח לפתור את ההגנה של הספרס טוב יותר - הת'אנדר עכשיו בהובלה בסדרה הזו. מהצד השני גם הספרס יכולים להרגיש טוב עם עצמם. לא רק בגלל הניצחון, אלא גם כי דיארון פוקס נח. קאסל ודילן הארפר חלקו ב-12 איבודים ו2/13 מחוץ לקשת. מצד שני וומבי העמיס על הרגליים שלו 48 דקות ואנחנו צפויים לראות כאן סדרה לא קצרה. האם המאמץ הזה יחזור להתנקם בו? בכלל, היתרון של דיינגולט יהיה העומק שיש לת'אנדר. גם מבחינת טריות הרגליים ככל שהסדרה תתארך, גם מבחינת היכולת לנסות להקשות על הספרס בדרכים מגוונות אבל בעיקר מבחינת היכולת למצוא את החלק המתאים בכל ערב. סביר להניח שקארוסו לא ימשיך לקלוע 30 נקודות בכל ערב, אבל מה אם אג'איי מיטשל יתן משחק דומה למה שקיבלנו ממנו בסיבוב השני? אולי ארון וויגינס יתפוס ערב של חמש שלשות ואם בכלל רוצים לקחת תסריט קיצוני - אולי צ'ט הולמגרן ייזכר שפעם דיברו על המצ'אפ בינו לבין וומבי בתור יריבות שאמורה ללוות את הליגה עוד כמה שנים טובות. הולמגרן קיבל את כמות הדקות השניה בגובהה בת'אנדר אבל לא הצליח להראות כמו פקטור התקפי (8 נקודות ב-7 זריקות שדה בלבד) ובטח שלא להתמודד עם וומבי בהגנה. הת'אנדר צריכים תרומה כלשהי ממנו או מאייזיה הארטנשטיין (רק 11 דקות) כדי להקטין את כמות הפוזשנים העודפים שיש לספרס בזכות ריבאונד ההתקפה (הספרס היו +6 בריבאונד התקפה ו7- באיבודים). התצוגה של וומבי ראויה לפסקה משל עצמה: זה לא רק המספרים (41 נקודות, 24 ריבאונדים, 66.7% טרו שוטינג, 3 אסיסטים, 3 חסימות) אלא העובדה שאוקלהומה סיטי נראתה באמת חסרת אונים מול היכולת שלו למצוא פתרון לכל מה שזרקו עליו. אם בעונה שעברה ביקרנו את הבחירה שלו לקחת יותר מדי זריקות ארוכות, הפעם היה ברור שהוא לא מוכן להתפשר. הסיבוב שלו בפוסט על אלכס קארוסו בהארכה השניה, בסיומו קיבל את הכדור להאלי-הופ, זרק לימים שבהם שאקיל אוניל השליט טרור ברחבות הליגה. רק שהוא קלע ב12/13 מהעונשין. גם היכולת לנסות ולהזיז אותו פיזית הולכת ונשחקת. והוא עוד לא בן 23. שיהיה בהצלחה לכולם. מוקדם מאד להתנבא בנוגע לסדרה הזו. גם אם מוציאים מהמשוואה אירועים שקשה לצפות דוגמת פציעה של שחקן מוביל או שוומבי שוב יאבד את קור הרוח שלו ויקרקף את קארוסו הת'אנדר הראו שאי אפשר להמר נגדם. שנה ושבועיים לפני המשחק של וומבי ניקולה יוקיץ' הגיע לאוקלהומה סיטי למשחק הראשון בסדרת חצי גמר המערב הוא סיים את המשחק עם 42 נקודות ו-22 ריבאונדים ודנבר לקחו מאוקסי את הביתיות. איך זה נגמר, כולם יודעים. מצד שני כל שלושת השחקנים האחרים שעשו משחק של 40 ו-20 בגמר אזורי (קארים, מוזס מאלון ובארקלי) עלו לגמר. שלושתם גם הפסידו, אבל וומבי כבר הראה שמה שאנחנו מכירים לא רלוונטי לגביו. בדיוק כמו שציפינו הציפיות מהמשחק הראשון בסדרת הגמר האזורי בין הניקס לקליבלנד התחלקו לשתי אפשרויות מרכזיות: האפשרות הראשונה היא שהניקס - שעברו תשעה ימים מהמשחק האחרון שלהם - יגיעו חלודים ולא מספיק מרוכזים בזמן שקליבלנד יגיעו חמים ועם המומנטום של המשחק השביעי והניצחון בסדרה על דטרויט. האפשרות השניה: קליבלנד - אחרי 14 משחקים מול 10 של הניקס - יפלו מהרגליים. בעיקר ג'יימס הארדן (ששיחק 50% יותר דקות בפלייאוף הזה מג'יילן ברונסון), מה שיביא לבלואו אאוט של הניקס. ניו יורק וקליבלנד הסתכלו על שתי האפשרויות ובחרו בשתיהן. לזכות קליבלנד ייאמר שהם פתחו את המשחק עם הגנה אגרסיבית למדי, אבל זו לא הסיבה שהניקס קלעו רק שתי שלשות מ-19 נסיונות במחצית הראשונה (כולל אחת של ג'ורדן קלארקסון, לראשונה זה כמעט חודשיים). הניקס מיעטו ללכת אל קא"ט בהיי-פוסט ומתי שהם כן הלכו אליו - אוון מובלי הצליח להפריע לו מספיק כדי שטאונס לא יהיה פקטור. למובלי יש את האורך להפריע לזריקה ולמסירה של טאונס מבחוץ, וגם רגליים זריזות מספיק כדי להשאר עם טאונס בחדירה ואפילו כדי לסכל את משחק הבין-שניים של טאונס וברונסון. אחרי רבע ראשון שבו גם קליבלנד לא פגעו (2/12 מחוץ לקשת) ברבע השני הזריקות, כולל של שחקני הספסל, התחילו להכנס. אטקינסון הפקיד שומרים גדולים על ג'יילן ברונסון - דין וייד ובשלב מסוים גם ג'ארט אלן - מה שהוציא את העוקץ מתרגיל הפלקס והחסימה בין ברונסון לאנונובי. ג'יימס הארדן היה השומר העיקרי על אנונובי (במשחק חלש יחסית בחזרה מהפציעה) וקליבלנד הצליחו לבצע את החילוף בחסימה הזו באופן שהשאיר את ברונסון בנקודות שפחות נוחות לו. רבע שלישי טוב של דונובן מיטשל, שמשך אליו את ההגנה של הניקס, הביא את קליבלנד אל הרבע האחרון ביתרון 18 וארבע דקות לתוך הרבע היתרון של קליבלנד כבר עמד על 22 נקודות, כשהם נראים בדרך לקחת את המשחק הראשון. ואז נכנס לפעולה התרחיש השני. מייק בראון זרק לפח את כל ההתקפה היפה שהפכה את הניקס לפייבוריטית מהמזרח, שם את הכדור בידיים של ברונסון ואמר לו 'לך תעבוד'. פעם אחר פעם ברונסון הלך לפיק אנד רול עם אנונובי. בהתחלה הוא קיבל את החילוף על הארדן ותקף את הרגליים שלו בדרך לסל. פעמים אחרות אטקינסון הורה לשלוח שני שחקנים לכדור, מה שהשאיר את או.ג'י לתקוף שחקן שנמצא בעמדת נחיתות ולהגיע לקו (8 פעמים זרק רק בהארכה). פעמים אחרות הרוטציה של קליבלנד השאירה את הפינות לא מכוסות מספיק. טאונס היה באותן דקות על המגרש, אבל התפקיד ההתקפי שלו התרכז בלוודא שהשומר שלו - מובלי או אלן - לא מתעלם ממנו ובא לעזור. 21 נקודות ו-3 אסיסטים היו לברונסון ב-40 הדקות הראשונות. ב-13 הדקות בהן הניקס הפכו את המשחק הוא הוסיף עוד 17 נקודות ו-3 אסיסטים. הניקס סיימו את המשחק עם 10 שלשות, שש מתוכן היו ב-13 הדקות האלו. כל קבוצה יכולה לקחת מכאן איזה מסר שהיא רוצה: קליבלנד יכולה להיות מרוצה מהדרך שבה הצליחה לנטרל את מי שנראתה כמו ההתקפה הטובה בפלייאוף במשך רוב הערב אבל גם לחשוש מהאופן שבו המשחק הסתיים. הניקס יכולים לשמוח מהניצחון והאופי שהוכיחו, כמו גם מהעובדה שנראה היה שההתמודדות שלהם עם כיסויי הפיק אנד רול הצליחה מעל המצופה, אבל הם גם חייבים להבין איך לגרום להתקפה שלהם לעבוד בצורה חלקה יותר ואיך מפעילים יותר את קא"ט. בסופו של דבר, סביר להניח שהניקס לא ילכו שוב לקצת יותר ממחצית בהם הם קולעים רק שתי שלשות מ-21 נסיונות, עם ביצוע ממוצע - אפילו לא ה-40% שהם קולעים בפלייאוף, סתם ממוצע - המשחק הזה נראה הרבה יותר שקול גם לפני הרבע הרביעי. קליבלנד תקווה לתצוגות טובות יותר מהארדן (1/8 מהשלוש, 6 איבודים, גם בזכות עבודה נהדרת של מיקאל ברידג'ס) ומובלי (6/16 מהשדה) בזמן שהניקס יקוו שהחלודה שהצטברה ירדה בשלושת הרבעים הראשונים האלו ושטאונס יחזור להיות הגרסה שקיבלנו בשבעת המשחקים הקודמים. גם כאן נראה שיכולה להתפתח סדרה מצוינת.

עונת 2025/26 מתקרבת, איכשהו, לקראת סיומה. עבור מרבית האוהדים והאוהבים של הענף, המאני טיים הוא דווקא החלק שאחרי ההנפה. החלק שבו מתחילים הוולקאמים. רגע, זה לא מדויק: החלק שלפני הוולקאמים. השלב של הספקולציות. השלב שבו לא מצליחים להבין למה ההנהלה הקמצנית, עם כל התקציב שלה, לא מצליחה לסגור בקבוצה את השחקן שהלך בסוף למקום אחר. ובכן, הקיץ הזה יכול להיראות אחרת. מערכת הדיסקו משיקה את הסימולטור. סימולטור תקציב שבו מציינים את מסגרת התקציב של העונה הקודמת ומאפשרים לכם לבנות קבוצה על בסיס נתונים אשר מפורסמים בחוץ, עם תקציב. אז איך זה עובד? לפני התכלס, קצת הסברים על מה אתם רואים. הסימולטור עובד לפי עלות כוללת, אבל אם אתם רוצים, יש לכם גם כפתור נטו שדרכו אפשר לבצע את החישוב/ההמרה, כולל הפאי והסיכום. התקציב של עונת 2025/26 מבוסס על הנתונים בהתאם לפרסומים זרים. התקציב של עונת 2026/27 לוקח את זה של העונה הנוכחית ומוסיף לו 25%, בהתאם לדברים שטען אודי רקנטי, על פי הנטען, בשיחה הלא כל כך נעימה שלו עם מי מאוהדי הקבוצה. אם כך ואם 25%, אנחנו מגיעים לתקציב מקצועי בגובה של כ-23.8 מליון דולר. אבל, אם אתם לא קונים את זה ולא רוצים לעבוד על פי 23.8, נתנו לכם את האופציה לשחק עם המספר הזה. להגדיל אותו או להקטין אותו, על ידי לחיצה. צפו באהרל'ה מסביר על הסימולטור חילקנו את הסימולטור לשתי קוביות. שחקנים חתומים, שיש להם חוזה לעונה הבאה, ולעומת זאת שחקנים פוטנציאלים, שאין להם חוזה לעונה הבאה. הסכומים שאתם רואים מתחת לכל שחקן מייצגים את העלות הכוללת שלו למועדון, ע"פ השכר הנטו שפורסם, כאמור, במקורות זרים. אם לדעתם אנחנו טועים או אם תרצו לשנות את הסכום מכל סיבה אחרת, פשוט לחצו עליו ותכניסו את הנטו החדש. המערכת תחשב אוטומטית את העלות הכוללת של השחקן. שחקנים כמו אושיי בריסט או רומן סורקין עשויים או עלולים לחתום על חוזה חדש וגבוה יותר. אם כך, תוכלו לשחק עם זה כמה שתרצו. השכר של השחקנים הפוטנציאלים שאין להם חוזה, מוגדר ע"פ חישוב שלנו, אבל גם כאן, תוכלו לשנות בהתאם לרצונות שלכם, ובהתאם, תשתנה גם עוגת התקציב. במידה ושחקן יחתום או יקבל חוזה חדש, אנחנו נעדכן את נקודת הפתיחה של הסימולטור בנתונים החדשים. בכל שלב תוכלו לגרור שחקנים מהחתומים לפוטנציאלים וההיפך. אם אתם חושבים שמכבי ת"א תצליח לצאת מהחוזה עם ווקר, תגררו אותו לפוטנציאלים. אם אתם חושבים שתמיר בלאט יחתום בקבוצה, תגררו אותו לחתומים. עוגת התקציב תתעדכן בכל רגע נתון לפי הסגל שאתם בונים בקוביית החתומים. אנחנו מאפשרים חריגה מהתקציב המוגדר אבל ממליצים שתנסו להיות כמה שיותר הגיוניים בהרכבת הסגל שלכם. ובנוסף, הסימולטור מאפשר לכם להחתים שחקן חד, או לצרף אותו לקוביית הפוטנציאלים. כתבו את שם השחקן, בחרו אם הוא זר או ישראלי, אם הוא מצטרף לחתומים או לפוטנציאלים וכמובן כתבו את השכר שלו נטו. אם אתם ממש רוצים, תוכלו גם לתת קישור לתמונה של השחקן, כדי לעשות את זה טיפה יותר אסתטי. בחלק העליון יש כפתור "נקה", הוא יחזיר את הסימולטור לנקודת הפתיחה שלו. כפתור "שמור" יוריד לכם למחשב/טלפון תמונה של הסגל שבניתם, עם כל הנתונים החשובים. נשמח שתשתפו אותנו. הסימולטור מוטמע כאן בטור הזה, אבל אתם יכולים גם לגשת אליו באופן ישיר דרך הקישור הזה, כאשר אנחנו ממליצים לעבוד עליו במחשב, במסך גדול, לצורך הנוחות. בקרוב נשיק סימולטורים דומים לקבוצות נוספות. והכי חשוב: שתפו אותנו בסגלים שלכם. בואו נראה מי יותר טוב בעבודה שלו, קולדבלה או גולשי הדיסקו. הפיילוט שלנו יתחיל עם מכבי תל אביב, מי שנראית כרגע בדרך לעונת מלפפונים מסקרנת במיוחד. אנחנו יודעים להעריך עד כמה גבוה התקציב המקצועי (כלומר, מאמן ושחקנים) היה בעונה שמסתיימת בקרוב. אנחנו יודעים להעריך כמה מהחוזים של השחקנים חודשו ובכמה כסף. אנחנו יודעים לספר, על פי השמועות, שהתקציב המקצועי אמור לגדול לקראת העונה הבאה (ב 25%?) ואנחנו יודעים בוודאות שמכבי תל אביב כבר חסכה לא מעט כסף בזכות הדולר הנמוך. רגע, זה אומר שהעלייה ב-25%, נניח, זה כולל או לפני החיסכון בדולר? הקיצר, אחרי הסגירות עם ג'יילן הורד, ג'ימי קלארק, וויל ריימן ועודד קטש. כשיש חוזה סגור עם גור לביא, טי ג'יי ליף, לוני ווקר (שיישאר?), אושיי בריסט ורומן סורקין (חוזים שייפתחו מחדש?), יש עוד לא מעט החתמות שצריכות הרי להתבצע. אנחנו נדון עליהן כאן ואתם תוכלו לבנות בעצמכם. האייטם הראשון על הפרק: איפה לונדברג. בלי משחקי מילים. הערב שבו ערך איפה לונדברג את הופעת הבכורה שלו ביורוליג היה זה שבו היא הידרדרה למאזן 10:3. הוא לא באמת שיחק, אלא קיבל פירורים של פחות מ-8 דקות, ושבוע לאחר מכן, כשהחל לשחק באמת (עם שורה כה אופיינית של 10 נקודות, 3 ריבאונדים ו-4 אסיסטים ב-20 דקות), החלה גם הנסיקה שלה, עם 10 ניצחונות, 5 הפסדים ו-66% הצלחה עד שהושבת מחדש, הפעם לבלי שוב במסגרת האירופית. כלומר (1), עם הדני עמדה מכבי על מאזן 6:10, ובלעדיו על 14:8. כלומר (2), איתו היא הייתה שווה אחוזים של מקום רביעי ביורוליג, ובלעדיו - של מקום 17. לונדברג לא היה הכוכב הגדול של הקבוצה בשום שלב, ותרם 11 נקודות ו-3.6 אסיסטים, אבל הכניס ממדים שלא היו ושכל כך חסרו לה: הגארד המנוסה והאחראי, שמאזן את הקו האחורי הפוחז והמעט מופרע, שיכול להעמיד גוף בזכות גובהו (היחסי) ושאפילו יכול לתת כתף או שתיים בהגנה. וזה אפילו לא עלה לה הרבה כסף. אמרת כסף. דבר איתי כסף. אחרי ניכויים מפרטיזן, כולל מע"מ ולפני קצבאות ביטוח לאומי, כמה עלה הבחור? המספרים שאני מכיר ממקורותיי בסרביה הם כאלה: לונדברג היה חתום העונה על חוזה של 1.3 מיליון יורו בפרטיזן בלגרד, רק שהיא לא רצתה לשמוע ממנו ועליו, ולכן עד אמצע נובמבר הוא ישב באיזשהו בית ולא שיחק. לבסוף, כשחתם במכבי תל אביב, התבצעה החלוקה הבאה: 800 אלף שולמו על ידי הקבוצה שבה אשכרה שיחק, ועוד חצי מיליון הושלמו מהצד הסרבי. אוקיי. נשמע סביר בנסיבות העניין. עכשיו הפנים קדימה לעבר 26/27. על פי פרסומים זרים, המחלוקת בין מכבי תל אביב לבין אנשי איפה נעה בין משכורת נטו של 1.2 בגרסה הצהובה לבין 1.6 בגרסה הדנית (חרא שיר בארוויזיון, לא?). אנחנו כבר יודעים מה המשמעות של זה מבחינת נטו ברוטו (כלומר, זה די קל: תוסיפו על הנטו 25% + עלות המעביד כדי להגיע לעלות כוללת). אם ההבדל הוא עד 400 אלף דולר בנטו, אז הפער הוא עד 600 אלף דולר בעלות מעביד כוללת. תכפילו את זה בשער הדולר הנמוך (כיום, נכון למועד ההקלדה הזאת: 2.92 שקלים לדולר, אבל לכו על 3 ככלל אצבע) ותקבלו סדר גודל של 1.8 מיליון שקלים על הדלתא. כמעט בגובה המענק של מיקי זוהר, לא? אז מזקקים את העניין: עלות מעביד של כ 5.6 מיליון ש"ח; פער במו"מ של כ 1.8 מיליון ש"ח. יש שאלה? לכאורה, אחרי הצגת הנתונים שהובאה כאן - לא אמורה להיות בכלל דילמה. אם לונדברג היה השחקן שעשה את ההבדל בין מקום 17 למקום 4, והרי זה השינוי היחיד שנעשה בסגל במהלך כל עונת היורוליג, אז מה השאלה? להחתים, עכשיו, ומהר, ולעזאזל 200 אלף דולר לכאן או לשם. רק שלכאן נכנס הצד הפחות נעים במשוואה: לונדברג הגיע פצוע אחרי חצי שנה בלי כדורסל (ברובה, בגלל ההשבתה בפרטיזן), והספיק לשחק שלושה חודשים וחצי לפני שהושבת שוב, הפעם לחודשיים. מבחינתי, ועל זה כנראה לא נוכל לענות במסגרת המידע שיש לנו, השאלה היחידה בסוגיה הזו היא כשירותית ובריאותית. האם לונדברג מסוגל לסחוב עונה שלמה בלי להיפצע? האם הבעיות שמהן הוא סובל הן כרוניות? האם השבתתו והטיפול בו פתרו את העניין (למשל, כמו שפנרבחצ'ה סגרה את הפציעתיות של ווייד בולדווין בעונה שעברה)? קח את התשובות לכל הקושיות הללו - ותקבל את השורה התחתונה. האם לונדברג שווה את מה שהוא דורש ממכבי? האם מכבי ממהרת מדי לוותר על נכס שיש לה ביד? דיברת על החשיפה הכספית. אני מכוון את זה לחשיפה בריאותית. אם נשארים עם לונדברג, עד כמה נותרת מכבי תל אביב חשופה? העובדה היא שעם שחרורו של ג'ף דאוטין, הצהובים מיהרו להחתים עד לסיום העונה את דייויד אפיאני. נכון שלוני ווקר פצוע, אבל עדיין - אחרי חזרתו של לונדברג, הם אמורים להיות די מסודרים עם שני גארדים זרים (הוא וג'ימי קלארק) ושישה זרים כשירים בסך הכל. ועדיין, זה לא הספיק להם. גם אם ברור לכולם שאפיאני אמור להיות נייט מנסה החדש, שבא לקראת סוף העונה ויש מצב שלא יעלה למגרש אפילו פעם אחת. זוכרים? (צילום: מכבי Rapyd תל אביב) אחלה נייט מנסה. GOOD TIMES. בשמאות מקרקעין, יש מספר שיטות בהן משתמשים כדי להעריך את שווי הבית. כולל משתנים שיכולים לגרום להפחתת שווי - או במקרה שלנו, לסימני שאלה לגבי יציבות המבנה. בגדול, על פי פרסומים זרים, מסמנים מראש כמה נראה הגיוני ברמת הכסף ואת השיטה בוחרים בדיעבד. לא להיעלב, שמאים, אנחנו איתכם. גם ככה מפרקים אתכם בבחינות הלשכה. תעשו מה שבא לכם. אני לא חשוף לדו"חות הרפואיים ונסיון העבר מלמד שבגדול, מחתימים ומתפללים. כן, היה עניין של פציעה באכילס, אבל נראה שהאיש חזר ממנה. הוא בגיל הנכון (31) ונראה שעם הגישה הנכונה, ככה שבהיעדר דגלים אדומים משמעותיים אליהם אנחנו לא חשופים, זה לא נראה כמו NO NO חד משמעי. הקיצר, אמרנו הרי 1.5 מיליון בנטו. כשאתה מביט ימינה ושמאלה, ומסתכלים על שחקנים מקבילים, אפשר להבין שהכל יקר. שאם הולכים על שחקן מוכר שכבר נגע בכדורסל סביר ומעלה, ככה פחות או יותר זה יגמר. כלומר, אם שחקן בסדר הגודל הזה מגיע לפנר וכו, זה המחיר. לפנר וכו. ממילא, ברגע שאתה נוגע בעשירון העליון של קבוצות היורוליג, הנחת העבודה היא שלפחות רבע עונה אתה בחוץ כי פציעות. מצד שני, כאמור, זה לעשירון העליון שכמעט ואיננו מוגבל בכסף. לא למכבי תל אביב. אחרי שמחתימים מחדש את איפה לונדברג, מתוך הבנה שקו אחורי של קלארק, ווקר ושלו זה נחמד אבל בינוני, מבינים שעדיין צריכים עוד משהו משמעותי שם. הקיצר, אהרלוס, מנסח לך את הדילמה במשפט אחד פשוט: אין ספק שאיפה לונדברג, בהנחה ואם הוא בריא, שווה את הכסף שהוא מבקש. השאלה היא האם הוא שווה למכבי תל אביב את הכסף שהוא מבקש. האם, ביחד איתו, היא מסוגלת לבנות קו אחורי של צמרת? או, במילים אחרות: האם לונדברג הוא הגארד המנוסה והמשלים האולטימטיבי שכל קבוצה צריכה? או שהוא פשוט היה האיש הנכון שהפך את המקום הלא נכון למקום הנכון, ושימש כחוסם עורקים בסגל מדמם שהלך לשום מקום? ובכל מקרה, כמה כסף שווה התפקיד הזה? בעיניי, מבחינה מקצועית, הוא שווה את הכסף, מסיבה פשוטה: ככה שחקנים איכותיים עולים כיום. מכבי יכולה לקבל החלטה אסטרטגית (או טקטית, וואטאבר) ולהחליט שעל המשבצת הזו היא לא מוכנה להשקיע ורוצה לחסוך סכום משמעותי. כלומר, היא תנחית במקומו גארד ב-700 או 800 אלף דולר. שחקן במחיר הזה, כפי שקרה העונה, הוא דאוטין. מישהו שבא מהתפר בין הג'י-ליג ל-NBA, בלי שום ניסיון אירופי, ובלי עניין ממשי מקבוצות שרוצות להגיע לאנשהו. או במילה אחת: הימור. או בשלוש מילים: בהצלחה עם זה. אם היא רוצה שחקן מוכח יחסית, ובכלל לא סופרסטאר, זה יעלה לה שבע ספרות. 1.2? 1.4? 1.6? זה כבר נתון למו"מ, ובכל מקרה זה לא מה שיעשה את ההבדל התקציבי. שמע, אנחנו לא יודעים, כאמור, בכמה התקציב גדל. אם הוא גדל FLAT ב 25% אשר משקללים גם את שער הדולר הנמוך, במצב של חוסר ודאות לגבי הכנסות מנויים גם בעונה הקרובה. אנחנו לא יודעים מה אמור לקרות עם החוזה של לוני ווקר, שאותו אנחנו מעריכים, בעלות מעסיק, בסדר גודל של 10 מיליון ש"ח לעונה. אם אנחנו נמצאים על הרף הנמוך הזה של צמיחת התקציב, עם כל הצער שבדבר, אני מוותר על לונדברג. שחקן פצצה. מחבר קבוצה. חיבור מושלם עם המאמן. הכל נכון. אבל, אם אין כסף, צריכים משהו יותר טוב כדי לברוח מהמקומות המבאסים של הטבלה. אם אני צריך לוותר על לונדברג, בתקציב מוגבל, כדי ללכת על שם קוד מילר-מקינטייר (לא באמת אופציה, כן?) אז ביי ביי איפה. מצד שני, אם יש לי את מרחב התמרון הזה, כלומר שאני יכול להזין בסימולטור מספרים שמשקפים העלאה של מעל 25%, לפני הרווח בשער הדולר, אז יש סיכוי שזה מתכנס לכדי משהו שאפשר לעבוד איתו. במקרה הזה, הצגה של החתמה. תביא לי את ה 1.5 נטו של לונדברג, ואני יודע לשמור מספיק כדי לחזק בעמדות החשובות והחסרות, בפנים וגם בחוץ. אז אתה אומר, בצדק רב, שבסוף זו שאלה שנוגעת לחלוקת העוגה. מכבי תל אביב פעלה בחוכמה כשלפני התוספות הכה נדרשות, דאגה לשמור על המשכיות ולנעול את השחקנים שכן הצליחו אצלה. ואפרופו גידול בתקציב, כל אחד מהם עולה יותר (לפעמים הרבה יותר) ממה שעלה עד עכשיו. ג'ימי קלארק, ג'יילן הורד, אולי גם רומן סורקין, תמיר בלאט ואושיי בריסט, ובוודאי שעודד קטש. אנחנו מבינים למה וכמה חשוב לה מצד אחד לשמור על כל אחד ואחד מהם, ומבינים מצד שני שללא שדרוגים משמעותיים סביבם - הם כנראה יובילו אותה לאן שהובילו עד עכשיו. ולכן, כדי למצוא את השדרוגים האלה, היא תצטרך לשחרר כספים מכיוונים אחרים. ווקר, לדוגמה. הבייאאוט של מרסיו סנטוס, למשל. ואיפה איפה במשוואה הזאת? הו, פתאום מתברר שלבנות קבוצת כדורסל עם תקציב (לא כל הקבוצות בתל אביב מתנהלות לפי תקציב) זו לא משימה קלה או פשוטה. ובדרך להשלמת העבודה הזו נדרשות לא מעט החלטות שאינו מובנות מאליהן. כאלו שאתה לא יודע אם הן מוצדקות או שגויות, וגם לא תדע - אלא רק במבט לאחור. אז למה שלא תשחקו גם אתם במשחק הזה? בואו לסימולטור שלנו. תעבדו לפי התקציב הקיים, תתחשבו בכוחות השוק ובמחירים הריאליים, ותנסו להרכיב בעצמכם סגל.

משחק מספר 5 בסדרה ההיסטורית בין ולנסיה לפנאתינייקוס לימד אותנו מספר דברים. האחד, שבניגוד לעונה הסדירה, בסדרות הפלייאוף אי אפשר לבלף. אז נכון, כשהיוונים שבו לאתונה עם יתרון 2-0 נוח בכיס, היו שחשבו שהעקיצה של עתמאן קרובה. אבל לא. חוסר האמון המתמשך שהוא מביע בשחקני הסגל שלו פעם אחר פעם, פומבית, התפוצץ לו בפנים עם משחק נפל של העוגנים המרכזיים והדחה כואבת. השני, שפדרו מרטינז מסוגל לנצח משחקים מכריעים בחודש מאי. כן, קונספט חדשני ומפתיע לכולם. השלישי, ולקראת הפיינל פור הבא עלינו לטובה - שאולי כדאי להסתכל על הקו האחורי של ולנסיה כדואופול ולא כהצגה של איש אחד. ברנקו באדיו הוא זה שסחב את הספרדים במשחק הכי הכי חשוב. התעורר ברגע האמת על באדיו עברה סדרת רבע גמר הפכפכה למדי. במשחק הפותח הוא הציג יכולת פושרת והתרכז בעיקר בהובלת כדור ויצירה לאחרים. משחק שני מוצלח שלו לא סייע לולנסיה להיחלץ מהבאזר-ביטר האכזרי של נייג'ל הייז-דייויס. במשחק השלישי הוא נראה הרבה יותר טוב, אך משחק לאחר מכן הוא חזר לסורו וסבל מערב רע מאוד עם 6 נקודות ב-1/9 מהשדה. הוא בעיקר התקשה ללכת לחוזקות הטבעיות שלו ולהגיע לטבעת. עם זאת, הוא בילה על הפרקט לא פחות מ-34 דקות, שיא עונתי ביורוליג – בעיקר בזכות הצד ההגנתי. חברו לקו האחורי סחב את הקבוצה לניצחון בתצוגה היסטורית. במשחק מספר 5, לעומת זאת, באדיו הציג את כל הארסנל ושלט במתרחש למן הרגע הראשון. מרטינס הצליח לקבל ממנו תרומה התקפית כבר מההתחלה, ובשילוב האורך, הנתונים הפיזיים והזריזות שהופכים אותו לכלי הגנתי מסוגת הטאפ יורוליג – הפערים בין ולנסיה לפאו הורגשו למן הרגע הראשון, והרבה בזכותו. הסנגלי שלט בקצב המשחק, היה לאורך כל ההתמודדות אופציה התקפית אמינה ויעילה עם הכדור ולצידו, והיתל בשחקני ההגנה של פנאתינייקוס פעם אחר פעם. תראו למשל את הפוזשן הזה, שבו הוא מתעלל בהרננגומז ומחלץ את הקבוצה שלו בפוזשן תקוע בסוף שעון. הספרדי הגמלוני לא באמת יכול לתת מענה באחד על אחד לרמת אתלטיות ואסרטיביות שכזו. תוסיפו סיומות יפה בתוך הצבע ותקבלו ערימות של קלאס. ערימות. דרך ארוכה העובדה (מוזמנים לחלוק עליי, כמובן) שאל חאדג'י עומאר ברנקו באדיו שייך לשפיץ של הגארדים ביורוליג כלל לא צריכה להיות מובנת מאליה, בהתחשב במקום ממנו הוא מגיע והדרך אותה עבר. הגארד המוכשר שחגג השנה 27, נולד בשנת 1999 בפרבר עני של עיר הבירה הסנגלית - דקר. לימים סיפר שהאהבה לכדור הכתום הוצתה בו כבר בגיל 8, כשצפה מהיציע באחותו הגדולה, מאריטו, משחקת בקבוצת הנשים של קבוצת הכדורסל המקומית הצנועה - סאלטיג. מהר מאוד ברנקו הצעיר מצא את עצמו יורד מהיציע אל הפרקט. הוא שיחק במחלקת הנוער של המועדון ובגיל 15 כבר השתייך לסגל של קבוצת הבוגרים. בגיל 18 הוכתר לתגלית העונה בסנגל, וזכה לזימון ראשון לנבחרת הלאומית לקראת טורניר מוקדמות אליפות העולם שנערך אותה שנה בדקר. התחנה הבאה הייתה במרחק 1,500 קילומטר בקו אווירי מהבירה הסנגלית. באדיו ניצל את המומנטום מהליגה המקומית והתקדם לאקדמיית הכדורסל בטנריפה, שידועה כתחנת מעבר ללא מעט כשרונות אפריקאים שמסתובבים בליגות המקצועניות בספרד. את עונת 2018-19 העביר במסגרת האקדמיה ושיחק בליגה האיזורית. הוא הצטיין למן הרגע הראשון וכבר אז הצליח להראות פוטנציאל משמעותי בהיבטי החתוליות והסקורינג. בגובה 1.91 מטרים, עם מוטת ידיים רחבה ויכולות אתלטיות מרשימות, באדיו משך את תשומת הלב של אקדמיית הכדורסל בברצלונה, ולקראת עונת 2019-20 הצטרף לקבוצת הבת שלה בליגה הספרדית השלישית תחת המאמן דייגו אוקמפו. הוא המשיך את מגמת השיפור וההתקדמות ורשם עונה אישית מצוינת עם 13.5 נקודות למשחק, 2.9 ריבאונדים ו-1.9 אסיסטים עם 40% מחוץ לקשת. כל זאת לצד שני גארדים משמעותיים בקו האחורי- סרג'י מרטינז וליאנדרו בולמארו. השלב הבא היה כבר להשתלב אט אט ברוטציה של הקבוצה הראשונה. את קדם העונה של עונת 2020-21 העביר באופן מלא עם הקבוצה הראשונה של הבלאוגרנה, תחת המשטר הנוקשה של שאראס ולצד החברים תומאס הרטל, ניקולה מירוטיץ', אדם האנגה ושאר ירקות. הופעת הבכורה שלו הגיעה בניצחון על סן פבלו בורגוס במחזור הראשון, והנה - הצלחנו לאתר לטובת הרומנטיקנים שבכם את הסל הראשון והיחיד שלו במשחק הזה. את העונה הזו העביר בזיגזג בין קבוצת הבת לקבוצה הבכירה - מה שדי הותיר אותו קירח משני הצדדים והוא רשם נסיגה מסוימת ביכולת. אחרי שהעמיד את עצמו באקט יומרני לבחירה בדראפט 2021 וכמובן לא נבחר, חבר למאמנו המוכר אוקמפו שמשך אותו איתו לפרנקפורט מהליגה הגרמנית. הוא השתמש בסביבה הנוחה של הליגה הגרמנית הידידותית לכשרונות צעירים ולכדורסל מהיר ופתוח, ולראשונה הציג יכולת טובה באופן עקבי בקבוצה בליגה בכירה. מנרסה קפצה על המציאה וחטפה אותו עוד לפני סיום העונה. בתחילת הדרך במנרסה הוא נאבק על דקות ועל הזדמנויות, אך הפריצה הגדולה הגיעה בעונת 2023-24. באדיו הצליח להתבלט בתוך קו אחורי אפרורי ולסחוב את הקבוצה הצנועה כל הדרך לפלייאוף. בהתחשב בסגל הקצר והמוגבל ולאיכות החריגה בשפיץ הספרדי - הישג מרשים לכל הדעות. באדיו הרגיש בנוח לאיים על הטבעת לצד הרכזים הספרדים המוגבלים שלצידו. 13.8 נקודות למשחק עם 2.4 אסיסטים ו-2.8 ריבאונדים הספיקו לולנסיה המתחדשת להחתים אותו על חוזה לשלוש שנים. באוקטובר 2025 רשם את הופעת הבכורה האמיתית שלו ביורוליג, מול אותה ברצלונה שויתרה עליו, ככל הנראה מוקדם מידי. מה הוא מביא לשולחן שמתם לב כמה תחנות בדרך לארץ היורוליג המובטחת? כי אני כבר הלכתי לאיבוד. הסיפור של באדיו הוא סיפור הצלחה רציני של שחקן שהתקדם בעקביות רמה אחר רמה עד שמצא את מקומו בטופ היבשתי. בואו ננסה להבין מה הביא אותו לשם. ברמת הפרופיל המקצועי, ברנקו באדיו מסווג כגארד שמשחק בעמדה מספר 2 ומשמש בעיקר כמוביל כדור משני, כשהתכלית שלו בהתקפה היא בעיקר לייצר לעצמו. מאפייני המשחק שלו מושתתים באופן מוחלט על הנתונים הפיזיים - הדינמיות, האורך, הזריזות, החתוליות והמהירות שלו. בהתקפה, הוא משתמש בצעד ראשון מהיר ויכולות כדרור מעולות כדי לתקוף קלוז-אאוטים ולהגיע לאיזור הצבע. מפת הזריקות שלו מלמדת באופן מובהק על הנוחות שהוא מרגיש בתוך הקשת. הוא מייצר 1.29 נקודות לפוזשן שהוא נמצא באיזור הטבעת. מתוך אתר hackastat.eu בכל הקשור ליצירה לאחרים, היכולת שלו להיות מוביל כדור משני ומקבל החלטות נוסף לצד הרכז בקבוצה לא מושלמת, אך כזו שהוא שיפר במהלך השנים. לא מדובר בשחקן שמתהדר בנתוני אסיסטים מרהיבים במיוחד, אבל הוא בהחלט אחד שיכול לקבל את ההחלטה הנכונה, להוציא כדור אחרי חדירה, לייצר מפיק נ' רול ולשלוט בקצב. הסגנון ההתקפי המשוחרר של מרטינז מתאים לנטיות האינסטינקטיביות שלו ושל מונטרו, והוא מרגיש הרבה יותר בנוח להתפרע ולרוץ במגרש הפתוח. בהחלט אפשר להצביע על שיפור בבחירת הזריקות ובקבלת ההחלטות. אלו אתגרים שליוו אותו בתחילת הדרך ומהווים בעבורו חסם משמעותי מלעשות את הצעד הבא ולהתפתח כגארד שלם. בהגנה, באדיו משתמש ביתרונות הגופניים כדי ליצור לחץ ולשתק יריבים. הוא יודע לשחק באינטנסיביות על הכדור, לזהות חיתוכים ולתת צ'ייס-דאון בלוק מפואר אם זה מה שצריך. ולנסיה סופגת 106.5 נקודות בלבד בכל 100 פוזשנים בהם הסנגלי נמצא על הפרקט. ועדיין, הוא רחוק מלהיות שחקן מושלם. תחום משמעותי שהוא צריך להשתפר בו הוא היציבות בקליעה משלוש. כרגע מדובר בשחקן של בערך 30–35 אחוז. בעונות הראשונות בקריירה, ברמות הנמוכות, הזריקה מבחוץ היה כלי נשק יותר אמין בארסנל שלו, אבל ככל שהרמה עלתה והתפקיד בקבוצה גדל מבחינת נפח הדקות וכמות הזריקות, ניכרת ירידה משמעותית באיכות הזריקה משלוש. זה שם תקרת זכוכית מסוימת על היכולת שלו לגוון את המשחק ולהיות יעיל רחוק מהכדור. רגע האמת שלוש מסקנות עיקריות על הכוכב הסנגלי שיטעם בסוף השבוע לראשונה טעמו של פיינל פור יורוליג: 1. כבר כיום מדובר בנשק התקפי קטלני ברמת טופ יורוליג. כזה שמסוגל להתעלות, להרגיש בנוח ליד הסופרסטאר שלצידו, מונטרו, ולהיות דומיננטי ברגעים חשובים של ולנסיה. 2. לא היה לו קל להגיע לפוזיציה הזאת. הוא עבר הרבה תלאות בדרך. החל מקבוצת הבית בסנגל, דרך האיים הקנריים, ברצלונה, גרמניה, חזרה לספרד, ועד לרמה הגבוהה של היורוליג. באדיו הוא שחקן שעבד קשה מאוד והתקדם צעד אחר צעד עד אותו משחק מפלצתי מול פאו בשבוע שעבר. 3. הנתונים הפיזיים הם לב המשחק שלו. התשתית. מדובר בשחקן אינסטינקטיבי ולא מבוקר, שפדרו מרטינס מצליח להוציא ממנו את המיטב בשיטה התקפית פרועה ומהירה. היכולת שלו להיות אופציה התקפית אמינה ויציבה לצד מונטרו - קריטית ביותר אל מול העומק והעוצמות של ריאל בחצי הגמר. הקו האחורי של ולנסיה מוכשר ועמוק. אותו מונטרו בעונה היסטורית, דריוס תומפסון יעיל מאוד מהספסל וקאם טיילור משמש כסטופר הגנתי והדבק שמחבר את הקבוצה. אבל בבאדיו טמון האקסטרה שיכול להפוך את ולנסיה לקבוצת גמר, ואולי - בתסריט מאוד מאוד אופטימי אך לא מופרך - גם לגעת בברזל.

בפעם הבאה שתתווכחו ביציע למה הקבוצה שלכם לא מחתימה את השחקן הזה או ההוא, תזכרו את המספרים 1.5 ו-2.1. הם יכולים להיות המחסום שבין החלום של האוהדים למציאות הכלכלית המטורפת של הבעלים. בספורט שלנו הכוכב הכי גדול על המגרש הוא לפעמים רואה החשבון. אנחנו הולכים וקרבים לשלב שבו המשחקים מסתיימים והסיפורים מתחילים. השלב שבו מנסים לנצח בעונת המלפפונים. עבור האוהד הממוצע, תקציב של קבוצת כדורסל הוא מספר מופשט שמופיע בכותרות. נתונים נזרקים לחלל האוויר, כי למה לא. יש סכומים בדולרים, ביורו ובשקלים. יש נטו וברוטו. יש סיפורים, מעשיות וספינים. הפעם, הדיסקו רוצה לסייע לכם בהבנת הסיטואציה. קודם כל, מהזווית של הכסף. ננסה ללכת אל מאחורי הקלעים של הנהלות המועדונים בבואן לקבל החלטות פיננסיות מורכבות, שכל אחת מהן משפיעה על המהלך הבא. ננסה לעקוב, באמצעות הכסף, אחר האופן שבו נבנות הקבוצות המובילות שלנו. וניתן גם לכם, האוהדים, הזדמנות לשחק ולבנות סגלים טובים יותר עם אותם התקציבים. או לפחות להבין איך זה עובד וכמה זה מסובך. או לא. בהובלתה של יקירת המחלקה, הגברת לאה גורליק ריגר, יצאנו למסע שכותרתו איפה הכסף? בשיתוף רו"ח משה כהן ועזרא ניסים מקבוצת "שמונה פיננסים" כדי להבין איך באמת בונים סגל, מה המשמעויות בתקציב הכולל ואיך שורת הנטו של כוכב אחד יכולה לעלות למועדון הרבה יותר מהמספרים שאנחנו רואים. יאללה, צוללים. 1. כשמסתכלים על תקציב, כמה ממנו הולך לשכר? התשובה, לפי המומחים, היא הרוב. לקבוצות הגדולות בישראל יש הוצאות עתק על אבטחה, משטרה ולוגיסטיקה במשחקים, טיסות ושהות בחו"ל, כולל שמירה והוצאות נוספות, אבל ברוב המועדונים ובמיוחד בקטנים שבהם, השכר הוא חזות הכל. זהו המקום שבו החלטה על זהות השחקן הופכת להחלטה כלכלית משמעותית. 2. נטו? ברוטו? עלות מעביד? איך מחשבים? בכדורסל שלנו נהוג לדבר נטו. כלומר, כמה כסף מקבל השחקן או המאמן לחשבון הבנק. מבחינת המועדון, צריכים להוסיף על האלמנט הזה שתי שכבות נוספות: שכבת הברוטו, כלומר ניכויי העובד, המיסים הישירים וההפרשות הסוציאליות שכולנו מכירים מתלוש השכר; ועלות המעביד, כלומר תוספת נוספת ששייכת למעסיק. נסביר. בשכבה הזו, יהיו רכיבים שמשלם המעסיק עבור העובד, בהם פנסיה, פיצויים, קרן השתלמות, ביטוח לאומי, חופשה והבראה. בנוסף לעלות השחקן, ישלמו במועדון גם עמלה לסוכנו. בחוזי העסקה של רוב המועסקים בישראל, עלות המעביד תסתכם במכפלה של כ-0.3 (כלומר: על כל שקל בברוטו, יוסיף המעסיק כ-30 אגורות). כיוון שמדובר בחוזי עתק, שבהם מפרישים מיסים של 50%, מדובר במכפלה של כ-1.9. כלומר: כ-90 אגורות בשכבת הברוטו על כל שקל שמגיע לשחקן בנטו. לכן, כשנדבר על שכבת העלות הכוללת - אנחנו נדבר על מכפלה של כ - פי 2.1, כלומר על כל שקל שמגיע לחשבון הבנק של השחקן, משלמת הקבוצה עוד כ-1.1 שקלים. 3. מה המשמעות של הטבות המס לזרים? זו אחת הנקודות המרתקות הנוגעת להבדל התהומי בין סוגי השחקנים. מבחינת רשויות המס, אין חשיבות לכישרון על הפרקט, אלא רק לסטטוס האזרחי: השחקן הזר ("עובד זר מומחה" על פי ההגדרה הפורמלית) נהנה מהטבת מס משמעותית. המדינה, על פי תקנות מס הכנסה (ספורטאי חוץ), תשנ"ח-1998, מעניקה הטבה בתקרת מס של 25%, מה שמאפשר להחתים שחקנים מחו"ל בעלות סבירה יחסית. לא משנה אם הוא אמריקאי, אירופאי, אפריקאי או אסייתי. המס הוא אותו המס - 25%. בהערת אגב, הדברים היו שונים, בעבר, בכל הנוגע למיסוי עבור השחקנים הזולים יחסית (עד 108,000$ לעונה). הפירצה הזאת כבר נסגרה. מעבר לחיסכון העצום במס הכנסה (מחצית מהמס שישלם ישראלי, ובחוזי עתק מדובר במאות אלפי שקלים בשנה), ישנם פערים גדולים גם בתשלומים לביטוח לאומי - שפוחתים באופן משמעותי אצל זר מול ישראלי. לעלות הכוללת של הקבוצה יתווספו המגורים וביטוח בריאות. בסך הכל תגיע העלות של שחקן עבור הקבוצה למכפלה של כ-1.5, כלומר על כל שקל נטו שישולם לשחקן, מוסיפה הקבוצה עוד כחצי שקל (בניגוד לישראלי, ששם כאמור מדובר ב-2.1). לא מדובר בהסדר לכל החיים. למיסוי המקל על זר יש תאריך תפוגה, והוא תם אחרי ארבע שנים. בשנה החמישית שלו בישראל יחויב השחקן בתשלום מיסים כמו שחקן ישראלי. כדי להבין את עוצמת ההשפעה של מערכת המיסוי על שחקן ישראלי, לקחנו את הסימולציות המעודכנות של מדרגות המס והפרשות הפנסיה המוגבלות בתקרה. נניח שקבוצה סיכמה עם שחקן ישראלי ושחקן זר על 750,000 דולר נטו לעונה. כך זה ייראה: המרכיב שחקן ישראלי (גילום מלא) שחקן זר (גילום מלא, עובד מומחה) נטו לשחקן 750,000 דולר (2,250,000* שקל) שכר ברוטו כ-1,425,000 דולר (כ-4,275,000 שקל) כ-1,000,000 דולר (כ-3,000,000 שקל) עלות מעביד כוללת כ-1,575,000 דולר (כ-4,725,000 שקל) כ-1,125,000 דולר (כ-3,375,000 שקל) *על פי שער דולר של 3 שקלים 4. איך בכל זאת חוסכים? אצל שחקנים ישראלים, בדרך כלל, יבצעו הקבוצות "משחקים" שמאפשרים להן לחסוך לא מעט אחוזים בעלויות השכר. קבוצות שיש להן חוזים של 200-150 אלף שקלים, חוסכות בחוזים כאלה אלפי שקלים (ואף עשרות אלפי שקלים), וזהו נתח משמעותי בתקציב הכולל שלהן, המבוסס כאמור ברובו על השכר. לדוגמה: פריסת השכר ל-12 משכורות במקום 9 מאפשרת לקבוצה לנצל את נקודות הזיכוי ומדרגות המס של השחקן לאורך שנה שלמה, ובכך להוריד את עלות הגילום שהיא משלמת עליו. גם ברמות השכר הגבוהות, מרכיבות הקבוצות את הפאזל כך שיוכלו לחסוך עשרות אחוזים בעלויות. לדוגמה: הן מגבילות בהפרשות הסוציאליות את התמלוגים והפיצויים לפי תקרת השכר הממוצע במשק, או מקסימום עד התקרה הפטורה ממס (פעמיים וחצי השכר הממוצע). עבור שחקן החתום על 750,000 דולר נטו יחסוך לקבוצה מאות אלפי דולרים בעונה בעלויות המעביד. עדיין, בשורה התחתונה ולצורך החישובים שלנו מעתה, כלל האצבע הוא מכפלה של 2.1 לשחקן ישראלי ו 1.5 לשחקן זר. 5. מלכוד הדולר. שער הדולר הנמוך הנוכחי (סביב 3 שקלים) יוצר לקבוצות הישראליות כוח קנייה גדול בהשוואה לאירופה. כששחקן אמריקאי עולה 500 אלף דולר, לנו זה כרגע זול יותר. אלא שהתנודתיות היא סיכון מוחשי, וקבוצה חכמה, בטח כזו שמבוססת על כסף ישראלי ומשלמת חוזי נטו בדולרים, לא משאירה את התקציב ליד המקרה. ההגנה לא מתבצעת בתוך החוזה מול השחקן, שכן לזרים משלמים לפי השער היציג ביום התשלום, אלא מול הבנקים או חברות הביטוח, כפי שמקובל בתחום הייבוא. קבוצות גדולות מבצעות "הגנה": הן מבטיחות מול הגוף הפיננסי שער קבוע (למשל 3.05) לכל העונה. כך, גם אם הדולר יזנק פתאום, המועדון מוגן מעלייה משמעותית של התקציב במהלך העונה. עבור קבוצות קטנות, עם תקציב זרים נמוך של כ-200 אלף דולר או חוזים בשקלים, המהלך הזה משמעותי פחות בגלל עלויות הגידור, אבל עבור ה"גדולות" מדובר בכלי הישרדותי הכרחי. 6. השחקן הישראלי, הזר והמתאזרח: ליהנות מכל העולמות. שחקן זר נחשב מבחינת מיסוי כתושב חוץ, ונהנה משיעורי מס מופחתים והקלות (כמו ניכוי הוצאות דיור ואש"ל). עלותו לקבוצה פי 1.5 על כל שקל נטו. שחקן ישראלי (צבר) הוא תושב ישראל לכל דבר ועניין וממוסה לפי מדרגות המס הרגילות והגבוהות של אזרחי המדינה. עלותו לקבוצה פי 2.1 על כל שקל נטו. שחקן מתאזרח (בסטטוס זמני). שוב. על פי הדין, אין דבר כזה מתאזרח. מתאזרח = ישראלי ומשלם מס של ישראלי. מעשית, לפחות במספר מקרים, היה או יש כאן מקום למשחק מסוים, כאשר הישראלי החדש אמנם קיבל אזרחות ולכן נרשם בליגה כשחקן מקומי, אך מבחינת רשויות המס הוא עדיין מוגדר כתושב מס של מדינת המקור שלו (למשל, ארה"ב) מאחר שמרכז חייו הרשמי טרם הועתק לישראל. לרוב, הטריק הזה מחזיק מעמד, כשמחזיק מעמד, רק משך זמן מוגבל. הקונסטלציה יוצאת הדופן הזאת, שבה שחקן הוא אזרח ישראלי, אך תושב מס זר, יכולה לייצר יתרון כלכלי משמעותי ומוגבל בזמן לקבוצה בשנים הראשונות לאזרחות – לרוב עד שהרשויות מתעשתות וקובעות כי מרכז חייו השתנה, הגדרה הנגזרת ממספר ימי השהייה שלו בארץ. במצב זה, עלות השכר שהקבוצה משלמת עליו נמוכה משמעותית מזו שהייתה משלמת על ישראלי צבר בעל שכר נטו זהה. בשיתוף רו"ח משה כהן ועזרא ניסים מקבוצת שמונה פיננסים בע"מ מקבוצת כהן משה ושות' רו"ח. משה כהן, רו"ח - מייסד ובעלים של קבוצת כהן משה ושות', עם למעלה מ-30 שנות ניסיון. מומחה במיסוי בינלאומי, ניהול כספים ופיננסים ומגוון רחב של שירותי ראיית חשבון לעסקים ולארגונים. עזרא ניסים - שותף ומנהל מחלקת הנהלת חשבונות ושכר, עם למעלה מ-15 שנות ניסיון מעשי בשכר, דיני עבודה וליווי עסקים. שמונה פיננסים מציעה תחת קורת גג אחת: הנהלת חשבונות מלאה, חשבות שכר, בדיקות שכר, וגישור בין מעסיקים לעובדים — עם ידע מעמיק, אחריות מלאה וגישה אנושית לכל לקוח.

"לא יודע, אני רק רוצה לשחק כדורסל". היה שם גם איזה מלמול שהוא לא יודע אם הוא אמור לצאת מרוצה או מאוכזב, אבל כך ענה רז אדם לשאלת המראיינת במחצית המשחק של מכבי תל אביב נגד גליל עליון. נו, מה אתם אומרים? הוא באמת לא ידע מה להגיד? רז אדם - אחד השחקנים שלא עוצרים כשיש מיקרופון מולם - עמד שם כמו שה תמים, ונראה בעיקר מבולבל. עכשיו, שלא תטעו: אין לי הרבה טענות אליו. הוא ושאר השחקנים ישמרו על שתיקה. הם לא יגידו מה הם באמת חושבים - לא על עסקני הליגה שאחראים על המשכורות שלהם, ולא על ארגון השחקנים שבצורה ישרה או עקומה (מאוד עקומה), אחראי עליהן גם כן. וככה נשארנו אנחנו - ציבור חובבי הכדורסל שלא קשור לעסקונה ולא משחק על הפרקט, עם סימני שאלה ענקיים על מה באמת הייתה השביתה הזאת. ואתם יודעים מה? גם על איך בדיוק היא הסתיימה, מה ההסכם הזה בכלל אומר, ומי לעזאזל יישב ב"וועדת ההמצאה" הזו שהכניסו לנו עכשיו. סתם. פשוט סתם. טוב, בעצם לא סתם. זה הכל עניין של כסף, וכסף כידוע, זה אף פעם לא סתם. באותו ראיון מחצית, אגב, לוח התוצאות הראה 60-31 לזכות מכבי תל אביב. והמשחק הזה, שנכון, הוא קלישאת קרב הקצוות, הוכיח בדיוק כמה הדיבורים האלו מכל הצדדים, כאילו "טובת הכדורסל הישראלי" היא זו שעומדת לנגד עיניהם, הם בולשיט אחד גדול. והנה למה זה לא סתם: קבוצות רוצות לחסוך, וזה בכלל לא משנה מה הדרכון של השחקן שהן רוצות לחסוך עליו. מהצד השני, השחקן, בין אם קוראים לו ישראל ישראלי או ג'ון אמריקאי, רוצה למקסם את ההכנסה שלו. זה הכל. מעין שיווי משקל כלכלי, הגיוני וקר, שקורה בכל מקום בעולם. אני יודע שזה לא יקרה אבל בא לי ששני הצדדים פשוט יגידו את זה ויהיה אפשר לנקות את זה מהשולחן. אחרי זה ימשיכו למה שחשוב באמת - הכדורסל הישראלי. איזה שיט- שואו זה היה. (צילום: לירון מולדובן, באדיבות ליגת ווינר סל) שעתיים אחרי השיט-שואו המפואר במשחק בין הפועל תל אביב להרצליה, הושג הסכם. עדיין לא ברור למי בדיוק רעדו הרגליים שגרמו לפשרה הזו להגיע כל כך מהר, אבל מה שבטוח זה שהפשרה שהושגה לא באמת משנה את מעמדו של הכדורסלן המקומי. והאמת? אין בזה ממש צורך. רוצים לדעת למה אין צורך? מכבי תל אביב ניצחה אתמול את גליל עליון ב-57 הפרש, והסגלים של שתי הקבוצות מספרים את כל הסיפור: המעמד של הכדורסלן הישראלי בכלל לא מעניין פה אף אחד. קבוצה עם תקציב זעום כמו גליל, שנגיד ותישאר בליגה, בוודאי תלך בשנה הבאה על מתווה של ארבעה זרים רשומים בטופס כדי לזכות במענק הנכסף של ה-2.2 מיליון שקלים. אבל האם אותה גליל תביא בכסף הזה שני זרים איכותיים באמת? שום סיכוי. היא תבנה לרוחב ותנסה לפגוע בזרים זולים - בדיוק כמו אלה שיש לה היום. ובישראלים היא תבנה, חכו לזה... בדיוק כפי שהיא בנתה השנה: חבר'ה בגילאי הביניים, תוך תקווה שעונת שיא של שחר עמיר (או מישהו בסגנון שלו) תספיק כדי להשאיר אותה בליגה. ומה עם מכבי תל אביב? אתם באמת חושבים שהם ילכו על המענק הזה? ברור שלא. הם ירשמו גם 100 זרים אם רק יאפשרו להם, כי מבחינתם הקנס (בתוספת איבוד המענק) הוא קמצוץ בתקציב. מדובר בקבוצה עם תקציב גדול פי עשרה מזה של גליל, ושם, יש ישראלים שמקבלים דקות משמעותיות אפילו ביורוליג. למה זה קורה? כי עודד קטש כזה ציוני גדול? יכול להיות, אבל בשורה התחתונה מאמן רוצה לנצח, והוא פשוט יעשה את המקסימום שהוא יכול תחת המגבלות והסגל שיש לו. ובלי ספק בגזרתם של הישראלים, יש לו. ההסכם הזה - שלא באמת ברור מה הוא, רק צפוי להעמיק את הפערים בליגה. קבוצה עם תקציב של 10 מיליון שקלים שתלך על 4 זרים, תישאר גם אחרי המענק עם תקציב של 10 מיליון שקלים ו-4 זרים. בעלי הבית פשוט יורידו את הכסף מהוצאות אחרות או יסגרו חובות, והפער מהגדולות וגם מדרג הביניים רק ילך ויגדל. עם מענק או בלי מענק קבוצות יצטרכו פה להתחרות וזה ממש לא מה שקרה במשחק. שיא קריירה, וויל ריימן (צילום: אלן שיבר, באדיבות ליגת ווינר סל) איך בכלל נראה המשחק הזה, אם אפשר לקרוא למה שהלך שם על הפרקט "משחק"? וויל ריימן, ישראלי, שובר שיא קריירה עם 24 נקודות; אורן סהר, ישראלי וצעיר, שובר שיא קריירה עם 22 נקודות. 46 נקודות קלעו רק שני השחקנים האלה ביחד, לעומת 51 נקודות בלבד של כל גליל עליון. גליל ניסו לשמור אזורית? מכבי הזיזה יפה את הכדור וקלעה שלשה. עברו לאישית? מכבי שוב הניעה את הכדור יפה וקלעה שלשה. אחלה שביתה. עשתה את העבודה. לאן הולכים מכאן? יש עוד עונה לסיים. מחכה לנו פלייאוף טוב: כל הגדולות מרגישות שהן חייבות אליפות כדי לכפר על האכזבות וחוסר ההישיגיות באירופה, ובמקביל, גם מאבקי התחתית הולכים לספק פלייאוף תחתון מעניין במיוחד. אבל ברמת המאקרו? משהו עמוק מאוד נסדק השבוע בין הקהל הרחב לשחקן הישראלי. הבעיה הגדולה היא שהסדק הזה נפער בדיוק כשהענף כולו נמצא בשפל רציני. היציעים ריקים - תופעה שהתחילה עוד לפני המלחמה והחמירה אחריה. שעות המשחקים נקבעות במועדים נוראיים שלא מתחשבים באף אוהד שמחזיק במשרה מלאה או רוצה להביא את הילדים שלו למגרש. ובזמן שכל זה קורס, במנהלת הליגה עסוקים בעיקר בלסגור חשבון אישי עם ניר אלון. אלון כמובן אשם בחלק מהמצב, אבל הניסיון לזרוק עליו את כל האשמה הוא פתטי. המצב העלוב אליו הגיע הענף שאנחנו כל כך אוהבים רשום על שמם של אנשי המנהלת בדיוק כפי שהוא רשום על שמו של ארגון השחקנים ועל השחקנים עצמם. הוועדה שתקום בקיץ צריכה להפסיק לחשוב רק על "השחקן הישראלי" במובן הצר, אלא על מצב הכדורסל בכלל. חלק מהפתרון יהיה, כמובן, איך ממקסמים את היכולות ואת הנוכחות של השחקן המקומי וכך מחברים מחדש את הקהל - אבל זו צריכה להיות הדרך, לא המטרה עצמה. יש לנו פה פוטנציאל אדיר: סיכוי ריאלי לשלוש קבוצות ביורוליג, כולן עם תקציבים מצוינים, לצד מועדונים כמו הרצליה, חולון והפועל העמק עם תקציבים לא מבוטלים משל עצמם, ואפילו נס ציונה שרוצה לשחק ביורוקאפ. יש לנו הזדמנות היסטורית לראות את מלוא הפוטנציאל שיש לכדורסל הישראלי להציע. איך זה ייגמר? בסוף כנראה יסגר משהו בסגנון של "יהיה בסדר", והבעיות האמיתיות יידחו לקיץ הבא. כנראה שאכתוב עוד טור כזה בדיוק בעוד שנה. אולי לא? ננסה להישאר אופטימיים.

הלילה יסתיים הסיבוב השני עם משחק 7 בין דטרויט לקליבלנד. אבל עם כל הכבוד לקרב ההפכפך הזה, ולשאלה מי מהקבוצות המותשות האלה תגיע כאנדרדוג לגמר המזרח מול הניקס, האירוע הגדול יותר הוא גמר המערב שיתחיל מחר בלילה. אוקלהומה סיטי טיילה אליו כמו אלופה איכותית שנהנתה מהגרלה קלה. סן אנטוניו עבדה יותר קשה, אבל הרשימה לא פחות באופי וביכולת לסיים שתי סדרות כשהיריבה על הברכיים, רק רוצה שייגמר כבר, כולל יריבה איכותית ומנוסה כמו מינסוטה. הייתי קורא לזה הגמר האמיתי אלמלא הניקס, שפשוט טובים מדי כבר שבעה משחקים ברצף מכדי להשאיר אותם מחוץ לדיון של הקבוצות שיכולות לזכות באליפות השנה. אז נתחיל מפריוויו לגמר המערב ונמשיך להכנה למשחק 7. לקראת גמר המערב: אוקלהומה סיטי – סן אנטוניו נתחיל מהסוף: קשה מאוד לדעת איך תתפתח הסדרה הזאת. הכל אפשרי, כולל סדרה חד צדדית לכל אחד מהצדדים. אבל בכל הקשור לנקודת הפתיחה שלה, מדובר בסדרה הכי גדולה שהייתה ב-NBA מזה שנים, כנראה הכי גדולה בעשור הנוכחי. קרב ראש בראש בין שתי ענקיות, הקבוצות הטובות בליגה השנה, שלמרות שהן צעירות כל כך הן נותנות תחושה שלנצח כל אחת מהן בסדרה של הטוב מ-7 זה אירוע. ואולי גם קרב ראש בראש על תואר השחקן הטוב בעולם. הלוואי שהסדרה תעמוד בציפיות, למרות שגם סדרה חד צדדית תהיה סיפור גדול, בין היתר בגלל שזו כנראה רק המערכה הראשונה מבין רבות, בין שתי קבוצות עם כלים להתחזק בשנים הבאות. יש דרך די פשוטה להתחיל לנתח את הסדרה הזאת, כי כבר הייתה ביניהן סוג של סדרה במהלך העונה. סן אנטוניו ניצחה את הסדרה העונתית 1:4, כאשר השיא היה רצף של שלושה נצחונות מרשימים מאוד תוך פחות משבועיים בדצמבר, כולל במהלך טורניר הגביע ובמחזור הכריסמס, שני אירועים ש-OKC הגיעה אליהם עם מוטיבציה גבוהה מאוד. הסדרה העונתית עוררה את התחושה שלמרות ש-OKC היא האלופה המכהנת והקבוצה השלמה והמנוסה יותר, לספרס יש מאץ'-אפ טוב מולה, את הכלים המדויקים להקשות עליה. אז לפני שנמשיך בניתוח הנוכחי, כדאי להיזכר בניתוח סדרת שלושת המשחקים ההם. ואני ממליץ גם על תקציר משחק הכריסמס כהכנה טובה לסדרה: מה שהופך את הסדרה הזאת לעוד יותר משמעותית זו העובדה שאוקלהומה סיטי הייתה בריאה מאוד, כולל ג'יילן וויליאמס ששיחק בכל שלושת המשחקים, בזמן שויקטור וומבניאמה רק חזר מפציעה, עלה מהספסל לדקות מוגבלות והיה רחוק משיאו. שאר הספרס היו בריאים, כך שמדובר היה במשחקים עם סגלים כמעט מלאים. למרות זאת, יש שינויים או סימני שאלה סביב החמישיות שיעלו בגמר המערב. בהנחה שג'יי-דאב יהיה כשיר לסדרה (עושה רושם שזה הכיוון), מעניין האם מארק דייגנולט יוריד את אג'יי מיטשל בחזרה לספסל אחרי הסדרה המדהימה שלו מול הלייקרס, או שיעדיף להעלות את ג'יי-דאב מהספסל, או שיעשה שינוי אחר. אצל סן אנטוניו, וומבי כמובן יעלה בחמישייה וסדרת דצמבר התרחשה לפני השינוי בו ג'וליאן שמפני החליף בחמישייה את האריסון בארנס, שבינתיים יצא מרוטציית הפלייאוף כשאת הדקות שלו מקבל קרטר בראיינט שלא היה רלוונטי בסדרה ההיא. השינוי בחמישייה של סן אנטוניו יוצר דילמות מעניינות עבור דייגנולט. בעונה הרגילה וומבי כמעט לא שיחק מול חמישיות עם צמד הגבוהים של הת'אנדר. איזיאה הרטנשטיין הופך להיות שחקן משמעותי מאוד, כי סביר להניח שהוא זה שישמור על וומבי בפתיחת המשחקים והוא זה שוומבי ישמור עליו, בתור היחיד ברוטציה של OKC שלא קולע מבחוץ. הנקודה האחרונה הופכת את הרטנשטיין לתואם רודי גובר מהסדרה מול מינסוטה, השחקן שיכול לאפשר לוומבי לחנות בנחת ליד הצבע ולהפוך את הנסיונות של שחקני הת'אנדר להגיע לטבעת לקשים במיוחד (יש להם פחות חודרים איכותיים ממינסוטה). את הדקות שלו הרטנשטיין יצטרך להרוויח בהגנה, להוכיח שהוא מסוגל להיות מהבודדים שיכולים להקשות על וומבי גם בפנים וגם בחוץ, גם עם הפנים לסל וגם כחוסם בפיק נ' רול. בכל מקרה, לא אתפלא אם יתברר מוקדם שהחמישייה הגבוהה של OKC מתקשה והרטנשטיין יהפוך לשחקן שמשחק בעיקר מול לוק קורנט. השאלה המעניינת הבאה היא על מי ישמור צ'ט הולמגרן. בחמישייה של הספרס אין שחקן שניתן להחביא עליו את צ'ט כדי שיהיה בעמדת עזרה, ומאוד יכול להיות שדייגנולט יעשה מה שניסו גם בסדרות הקודמות – לתת לו לשמור על סטפן קאסל ולקחת ממנו מרחק. הבעיה היא שקאסל בדיוק סיים משחק בו הוא קלע בלי בעיה את הזריקות החופשיות שנתנו לו והבהיר שלהחביא עליו סנטרים זה לא פתרון מוצלח. זו עוד סיבה לכך שההרכב הגבוה של OKC עלול להתקשות מול החמישייה הנמוכה של הספרס. (שבירה: ציוץ עם שלשות של קאסל על גובר: מה יקרה כשיהיו הרכבים נמוכים של OKC, במיוחד כאלה בהם צ'ט הוא הסנטר כך שכל החמישה קולעים מבחוץ? סביר להניח שכמו בעונה הרגילה, נראה לא מעט את וומבי מול קארוסו בשני הצדדים. במשחק השלישי בין השתיים וומבי ממש התעלם מקארוסו שהחטיא עוד ועוד שלשות. היכולת של קארוסו, ושל שחקני משנה אחרים שניתן להמר מהם כמו לו דורט, לקלוע את השלשות החופשיות שלהם עשויה להיות מכריעה. בפלייאוף רובם קולעים טוב, בינתיים. אם אפשרויות אחרות לא יעבדו, לא אתפלא אם נראה את וומבי שומר גם על ג'יי-דאב ומתעלם ממנו על קו השלוש. מראש מדובר בקלע חוץ לא עקבי ושחקנים שחוזרים מפציעה נוטים להתקשות במיוחד במקומות שהם פחות טובים בהם. ההגנה של קארוסו על וומבי תהיה עוד מוקד של עניין. קארוסו מתפקד כפאוור פורוורד לכל דבר בזכות היכולת שלו להקשות על שחקנים הרבה יותר גבוהים ממנו, זכורה ההגנה שלו על ניקולה יוקיץ' במשחק 7 בשנה שעברה. וומבי והספרס התמקצעו לאורך העונה בניצול הנסיונות לשים עליו שומרים נמוכים, הוא מרבה לשמש כחוסם בפיק נ' רול ולתפוס עמדה קרוב לסל, אבל קארוסו הוא ליגה אחרת, אחד משחקני ההגנה הטובים והחכמים בעולם. המרפק וההרחקה מול מינסוטה יהפכו את וומבי לשחקן שמסתובב עם מטרה, מסומן בתור אחד שניתן להוציא משיווי משקל, וגם בכך קארוסו מומחה. הרבה מאוד מהסדרה יוכרע בקרב הגארדים, ובכך אני מתכוון לכל השחקנים שיוצרים מצבי זריקה והשחקנים ששומרים עליהם. שלישיית הגארדים של סן אנטוניו נראתה נהדר מול סוללת השומרים של OKC במהלך העונה, הגיעה למקומות שהיא רוצה בעקביות. סטפן קאסל בזכות הכוח שלו, דיארון פוקס בזכות הזריזות, דילן הארפר בזכות הליטוש של יכולת החדירה שלו. דייגנולט ינסה להבין במשחקים הראשונים מי מהשומרים שלו (דורט, קארוסו, קייסון וואלאס, מיטשל וג'יי-דאב) מסתדר הכי טוב עם מי מהגארדים של הספרס. אם הוא ימצא מאץ'-אפים הגנתיים טובים זה יכול להיות משמעותי מאוד. בצד השני, מספר שחקנים יתחלקו בהגנה על שיי גילג'ס אלכסנדר. הם יפעילו עליו לחץ בידיעה שבצבע מחכה וומבי, ואם הוא יתחמם יותר מדי מחצי מרחק יביאו גם דאבל-טים שהרוטציה אחריו תהיה הרבה יותר דינמית מזו של הלייקרס בסיבוב הקודם. יכול להיות שנראה יותר מתמיד את שג"א, ג'יי-דאב ומיטשל משחקים ביחד, כדי למקסם את יכולת היצירה והחדירה מול יריבה שקשה כל כך להגיע לצבע שלה, הסיכוי של שאר שחקני החוץ לקלוע סל בצבע בסדרה הזאת קלוש. כדאי לשים לב במיוחד למיטשל והארפר, שני אקס פקטורים פוטנציאליים. שני הצעירים האלה הפתיעו מאוד בעונה הרגילה בבשלות שלהם, ואז ביצעו קפיצת מדרגה בפלייאוף. נראה שהם משתפרים כל משחק. שניהם יעמדו למבחן מול התנגדות ברמה הגבוהה ביותר שיש ואם אחד מהם יככב בזמן שהשני ידעך זה יכול לעשות את ההבדל בין קבוצה שיש לה מספיק אופציות התקפיות לקבוצה שחסר לה משהו. אסיים עם שחקן שכמעט לא הזכרתי כי הוא בקושי היווה פקטור במשחקי העונה הרגילה. צ'ט הולמגרן כנראה נבחר לאחת מחמישיות העונה והיה לאורך השנה מספר 2 ראוי לשג"א. רוב הזמן הוא ימצא את עצמו במיס מאץ' מול שחקן נמוך ממנו משמעותית, ואם הוא יידע לנצל את המיס-מאץ' הזה, מה שלא קרה עד כה, זה יהיה יתרון משמעותי נוסף לאלופה. הוא לא שחקן פוסט שתופס עמדה קרוב לסל, אבל אולי בסדרה הזאת זה יהיה הזמן שלו להתחיל לעשות גם את זה יותר, או ללמוד שיעור מוומבי על ניצול יתרון גובה בנעילת שחקן על הגב ותנועה ללא כדור לכיוון הטבעת. לקראת משחק 7: דטרויט – קליבלנד הסדרה הזאת נראתה חצי גמורה פעמיים. פעם ראשונה לטובת דטרויט אחרי שני המשחקים הראשונים, בהם קליבלנד לא תפקדה כמו קבוצת פלייאוף, ופעם שנייה אחרי שלושת המשחקים הבאים בהם נראה שקליבלנד פתרה את דטרויט וחשפה את החסרונות שלה. אבל דטרויט התעלתה במשחק 6 ועומדת כרגע על 0:4 במשחקי הדחה בפלייאוף הזה. היא שוב מגיעה פייבוריטית קלה למשחק 7 בבית, גם בגלל ההיסטוריה העגומה של כוכבי הקאבס ברגעים כאלה. שני המאמנים ניסו הרבה מאוד דברים לאורך הסדרה, גם בהגנה וגם בהתקפה. במשחק 6 נראה שדטרויט מצאה כמה פתרונות שעובדים. בהגנה על דונובן מיטשל וג'יימס הארדן, הם השתמשו יותר מהרגיל בחילופים, לתת לכוכבים לעבוד באחד על אחד כאשר בעמדות העזרה מחכים שחקני הגנה מצוינים. זה עבד טוב יותר מנסיון לדאבל טים או לכך שהשומר של החוסם יחכה בקו החסימה, כי זה שחרר את משחק ההתקפה הזורם שכן יש לקאבס. במיוחד זה לא עבד כאשר אוון מובלי, שנהדר בשורט רול, חסם להארדן שמפורסם במסירות הכיס שלו. הארדן קולע במשחקי 7 בקריירה ב-35.5 אחוז מהשדה ו-22.4 אחוז משלוש, הגיוני להכריח אותו להיות סקורר ולא מוסר במשחק הזה. בהתקפה, ג'יי בי ביקרסטף ויתר במשחק 6 כמעט לחלוטין על הפיק נ' רול בין קייד קנינגהאם לג'יילן דורן, שגם אורלנדו וגם קליבלנד די נטרלו. במקום, את החסימות לקייד סיפקו שחקני חוץ, שהתגלגלו בשלל דרכים החוצה וניצחו כל טעות קטנה של ההגנה. דורן מצא סוף סוף דרך להשיג נקודות בעצמו, כשתקף את ג'ארט אלן מאיזור קו השלוש עם הפנים לסל. זו איכות של דורן שלא נוצלה מספיק עד למשחק הזה, ואם תבוא לידי ביטוי גם במשחק 7 זה יהיה יתרון גדול לדטרויט. גורם מרכזי שהביא לפיסטונס את הנצחון במשחק 6 הוא העומק. ביקרסטף שלף במשחקים האחרונים את הרכז השלישי מרכוס סאסר והסנטר השלישי פול ריד והיה לשניהם חלק משמעותי בנצחון הזה. זה היתרון של קבוצה שרצה בהצלחה כל השנה ומשתמשת ברוטציה רחבה, של שחקנים שיודעים את התפקיד שלהם במערכת שעובדת. סאסר הוא סיפור נפלא. הוא נכנס לשחק פחות משלוש דקות לסיום משחק 4 בסוג של גרבג' טיים וקלע 7 נקודות. זה שכנע את ביקרסטף לתת לו הזדמנות ברוטציה, והוא גמל על כך ב-9 נקודות ופלוס 27 ב-18 דקות במשחק 6. כדאי להראות לכל שחקן צעיר איך ניתן להרוויח הזדמנות בגרבג' טיים: היתרון של קליבלנד הוא שהיא עדיין הקבוצה המוכשרת יותר. יש לה שני סקוררים בכירים מול אחד של דטרויט, מה שבולט עוד יותר כשנראה שטוביאס האריס נגמר באמצע הסדרה. יש לה את מובלי, הגבוה המגוון בסדרה, שבמשחק 7 יכולת היצירה שלו עשויה להיות משמעותית יותר. ואין לה שחקנים שיוצרים בעיית קליעה מבחוץ כמו אסאר תומפסון. סוגיית אסאר ממשיכה להיות הפכפכה כמו כל הסדרה, יש משחקים בהם בולט האופן בו הנוכחות שלו תוקעת את ההתקפה ויש משחקים בהם בולטת ההגנה יוצאת הדופן שלו. במשחק 7, שנוטה להיות הגנתי והקליעה מבחוץ מעורערת בו במיוחד, שני הצדדים של המטבע יכולים להיות משמעותיים.

התמונה של ג'יילן הורד עומד בפינת המגרש, 'מכבד' את הפועל העמק שנותרה בארבעה שחקנים, היא אחת התמונות העגומות ביותר שמבשרות על מצבו של הכדורסל הישראלי. 'החוג', כפי שהוא מכונה על ידי אנשי הכדורגל, הצליח להגיע לתהום חדשה. ובואו זה חתיכת אתגר, הרי כבר היינו בתהומות עמוקים מספיק, אבל וואלה, כרגיל, הצלחנו לחפור עוד קצת ולהגיע אפילו יותר נמוך. אפתח בדעתי האישית: אין לשביתה הזאת מקום. לצערי, אני לא מקבל שום התייחסות עניינית מהשחקנים חוץ מסטורי גנרי באינסטגרם שכולם שיתפו כאיש אחד, ואין לי מושג מה המטרות שלהם מעבר לחוק הרוסי. אבל הדבר שהכי מפריע לי הוא העיתוי. אין שום סיבה לשבור את הכלים ולפתוח בשביתה בשלב כזה של העונה. אני לא מאמין שאני אומר את זה, אבל טוב עשתה המנהלת כשהחליטה שהקבוצות יוכלו לשחק עם כל מי שמוכן, ללא הגבלת זרים. זה אמנם מייצר מצבים אבסורדיים כמו אלו שראינו בגן נר, אבל זה צעד הכרחי מול שבירת הכלים של הארגון. במאי 2018 שיחקתי בנס ציונה. זו הייתה העונה האחרונה שלי בליגת העל, וגם בה ארגון השחקנים, בהובלת ניר אלון, הכריז על שביתה. לזכותם של כל הצדדים ייאמר שגם תוך כדי השביתה המשא ומתן נמשך, ושום משחק לא שוחק בפורמט הזוי של חמישה זרים מול חמישה זרים. המצב אז היה שונה: 'החוק הרוסי' היה בתוקף, ובכל רגע נתון ארבעה ישראלים משתי הקבוצות היו חייבים להיות על המגרש. ההסכם מול מנהלת הליגה עמד לפוג בסוף אותה עונה, וארגון השחקנים בהובלת שמעון אמסלם וניר אלון - נאבק כדי להבטיח שהחוק הרוסי ייכנס להסכם גם לשנים הבאות. בואו נסתכל על מה השתנה ומה נשאר בדיוק אותו הדבר. 'חוק רוסי' רצו אז ורוצים גם היום. ניר אלון עדיין עומד בראש ארגון השחקנים (אמסלם כבר לא), אבל אלו סתם נתונים יבשים. יש דבר אחד מהותי שלא השתנה, וחייבים לדבר עליו: שתיקת השחקנים. מעבר לחוק הרוסי, מה הם בעצם רוצים? מה המטרות האמיתיות של השביתה? והאם אין שחקן אחד, אפילו לא אחד, שמוכן לעמוד מול המצלמה ופשוט לדבר? אין איזה ווטרן בסוף הקריירה שמוכן 'לזרוק את עצמו מתחת לגלגלים'? אין איזה צעיר שאומר 'פאק איט, אני פותח הכל'? לא, אין. והאמת? אולי בצדק. הנה אני. עונה אחרונה בליגת העל. צילום: לירון מולדובן, באדיבות ליגת ווינר סל השחקן הישראלי הממוצע רואה היום יותר כסף מכל תקופה אחרת. מעבר לאינפלציה, קרו כאן בשנתיים האחרונות שני אירועים טקטוניים ששינו את חוקי המשחק: הראשון הוא ליגת המכללות בארה"ב, שפתאום מציעה שכר גבוה מאוד לצעירים וגם לא כאלה צעירים, והשני הוא עופר ינאי, שהכניס את הכדורסל לסחרור תקציבי. הטופ של הטופ עברו לחוזים ב-7 ספרות, הטובים מקבלים סכומים של כוכבים, והבינוניים משתדרגים לשכר של שחקני חמישייה. כשכולם נהנים מהחגיגה הזו, אפשר להבין למה אף שחקן לא מוכן לעמוד בפנים גלויות מול המיקרופון ולהסתכן בכך שאחד מעסקני 'החוג', מנהליו או מאמניו - יסמן אותו אישית. איך אומרת האמרה: אל תהיה צודק, תהיה חכם. צודקים. עוד דבר שלא השתנה, הוא חוסר היכולת של הארגון לייצר אמפתיה בקרב האוהדים והתקשורת. כבר דיברנו שאי אפשר לחבר פרצוף לרצונות של הארגון ובכלל להבין מה הארגון רוצה, ואיזה מן דבר זה פשוט לפתוח בשביתה באמצע מו"מ כשרגע השיא ממש מעבר לפינה? במצב שבו המוצר נמצא בשפל כזה, לעצור הכל זו לא רק טעות, זו פשוט כריתת הענף שאתה יושב עליו. וספציפית הענף הזה מפרנס אותך ממש טוב. אולי לניר אלון ולשחקנים שמאחוריו יש תשובות אבל האם האם באמת מאחוריו? נכון לעכשיו יש מצג של ארגון מאוחד, דבר שהיה מאוד שונה 8 שנים לפני. נתק בין שחקני הביניים לבין מי שקיבל את הכסף הגדול. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל ב-2018 למרות מה שהצגנו החוצה, הייתה תחושה של נתק בין שחקני הביניים לבין אלו שקיבלו את הכסף הגדול כמו אוחיון ופניני במכבי או אליהו והלפרין בירושלים. אני זוכר היטב שעל הנייר שחקני מכבי תל אביב, חוץ מאיתי שגב, לא שבתו בכלל והתאמנו כרגיל. אצלנו בנס ציונה, לעומת זאת, עשינו בדיוק את מה שהתבקשנו על ידי ארגון השחקנים: להגיע לאימון, להתלבש בבגדי אימון - ולא להתאמן. זו הייתה הוראה מפורשת מעורך הדין של ההסתדרות. אני זוכר את מנהל הקבוצה אפי שמש (המלך) נכנס ומבקש מאיתנו לצאת לפרקט. כמו מורים בסוף אוגוסט, לא הסכמנו לשבור שביתה, מה שכמובן אילץ את הקבוצה לפעול לפי הנחיות עורך הדין של המנהלת: לבקש מאיתנו להוריד את בגדי האימון ולצאת מהאולם. אני זוכר את נדב זילברשטיין מגיע אלינו ושואל: 'מה אתם רוצים?'. אני זוכר את אותה השאלה מגיעה גם מיניב מזרחי, ואני זוכר איך הסברנו לו את התחושה שאין אמונה בשחקן הישראלי. נתנו לו כדוגמה את אותו זר בכיר שנפצע אצלנו בטרום העונה; ראשי הקבוצה מיהרו להביא במקומו זר שהיה איתנו בליגה הלאומית, למרות שהיה ברור שהוא לא ברמה הזו. אותו גארד היה רשום למשך שלושה משחקים, וכל הגארדים הישראלים בסגל עקפו את דקות המשחק שלו די מהר. כלפי חוץ התחושה הייתה שמהגדול ועד הקטן – כולנו מאוחדים ומאמינים בשביתה. המסר היה ברור: לא נזוז מפה בלי לעגן את החוק הרוסי בהסכם הבא ולהרבה שנים. אבל מתחת לפני השטח, שחקני הקבוצות הגדולות פחדו על המשכורות שלהם. ובתור שחקן מדרג הביניים במקרה הטוב שהאינטרס שלו שיהיה חוק רוסי, אין לי גרם של טענה אליהם. אני באמת מאמין שאדם צריך לעשות את מה שהכי נכון עבורו, וזה בדיוק מה שקרה. אותם שחקני 'כסף גדול' הגיעו אז, לכאורה, תחת לחץ הקבוצות שלהם (לכאורה שוב), להבנות עם המנהלת. כדי שהאש לא תיפול ישירות עליהם, הם העבירו את שרביט המשא ומתן לניר אלון, שמעון אמסלם ואלישי כדיר שסגרו פתרון ביניים. פלסטר ישראלי קלאסי: סוכם שבאותה שנה יהיה חוק רוסי, ואחרי זה תקום ועדה שתגיע להחלטות ארוכות טווח. רגע ההסכם ב-2018. מאז ועד היום, נשאר בתפקיד אדם אחד. צילום: באדיבות מנהלת ליגת ווינר סל אני נותן לשביתה הזאת עד יום שני. אז השחקנים יחזרו לשולחן המשא ומתן, ובדיוק כמו לפני שמונה שנים, עמדת הפתיחה שלהם תהיה חלשה יותר. חוק רוסי הוא אולי פתרון נוח עבור רוב השחקנים, אבל הוא לא באמת יקדם אף אחד. להפך, הוא בעיקר מייצר תחושת נוחות מזויפת בקרב מספר גדול של שחקנים, ומכבה את תחושת הדחיפות, את ההשקעה ואת הרצון האמיתי לערער על הדומיננטיות של הזרים הבינוניים שלעיתים תכופות מגיעים לכאן. בסוף, הקידום האמיתי לא מגיע מהסכמים על הנייר, אלא מהיכולת להתחרות מול מי שבא מולך, לא משנה איזה דרכון יש לו. ואם מישהו בכלל מקשיב לי, הייתי מציע לארגון לרדת מהגבעה של החוק הרוסי ולעבור להילחם על גבעת מיסוי המתאזרחים. זה אולי נשמע טכני, אבל זה לב העניין: מתאזרח נחשב ישראלי על הפרקט, אבל משלם מס כמו אמריקאי, מה שאומר שבפועל הוא פטור ממס על ה-120 אלף דולר הראשונים שלו. כשקבוצה צריכה לבחור בין שני שחקנים שווים ברמתם שמבקשים את אותו השכר, הדילמה נעלמת ברגע שמסתכלים על הנטו; המועדון תמיד יעדיף את השחקן שהוא לא צריך לשלם עליו מס למדינה. זה העיוות האמיתי, וזה הדבר היחיד שהארגון צריך להילחם עליו כדי לייצר שוויון הזדמנויות. אני יודע, זה נשמע קצת דמיוני לנהל מאבק כזה כשחלק מהשובתים הם מתאזרחים בעצמם. בסוף, כנראה שכולם פשוט ינסו למקסם את הכסף שלהם בלי מחשבה עמוקה על טובת הכדורסל הישראלי. בצדק מבחינתם. אוי, כמעט שכחתי: באותה שביתה ב-2018 יצאנו מאחת הפגישות בבית ההסתדרות. אף שחקן לא היה מוכן לתת הצהרה לתקשורת, חוץ משחקן אחד - אני. לא אמרתי שום דבר מפוצץ, וזו הייתה הפעם האחרונה שדיברתי בשלושת הימים האלה. בסיום אותה עונה לא מצאתי את מקומי בליגת העל. אני אדם מאוד ריאלי, ולא מצאתי מקום כי ככה השוק רצה, אבל אמא שלי בטח לא תסכים איתי. היא תמיד אמרה לי: "אל תהיה צודק, תהיה חכם". יאללה, תחזרו לשחק כבר!

כתבתי אתמול את התחושות שלי נוכח השביתה החדשה שהמציא ניר אלון עם מספר שחקני כדורסל עלומים. עוד משחק מביך שהתקיים בגן נר אחרי + כמה שעות נוספות לחשוב על זה הובילו אותי לתת כאן המשך. נתחיל מענייני התזמון. טרם הישמע טיעון לגופו של עניין בבית משפט, עוברים קודם על הטיעונים המקדמיים. כאלו שיכולים להוביל לסילוקו של ההליך על הסף. ובכן, כטיעון מקדמי, אומר כאן שהמהלך הזה של השחקנים איננו ראוי להתייחסות עניינית, בשלב הראשון. קודם כל, מחמת העיתוי. למה עכשיו? השחקנים רוצים שינויים תקנוניים לעונה הבאה. "שינויים" זאת מילה גדולה. פייר? למעט כמה סיסמאות שהופרחו לחלל האוויר, לא ראיתי אף נציג של השחקנים שאומר מה בדיוק הם רוצים. כן הבנתי שמדברים חוק רוסי מלא, כלומר 2 ישראלים על הפרקט בכל רגע נתון. כדי שהדבר הזה יקרה בעונה הבאה, הם שובתים בסיומה של העונה הזאת. למה? בגלל הפלייבוק של 2011, לפחות. תעשו גוגל. אז, לפני 15 שנה, פעל ניר אלון להשבית את הכדורסל באפריל כי טען ש "אי אפשר לחכות לקיץ, כי אז אף אחד לא יקשיב לנו". וזאת הלוגיקה, למיטב הבנתי, מאחורי הפעולה גם הפעם. אוקיי. בואו נפרק את הטרלול הזה. נתחיל מהנחת היסוד: מי אמר שלא ידברו בקיץ? הלכנו אחורה, לשנת 2000. ארגון השחקנים מאיים בשביתה. למה? הלכתי לקרוא: "... אפליית המיסוי נגד שחקנים ישראלים, קידום היוזמה להצעות חוק לביטול הקלות מס לזרים ..." וכו. בגיבוי יו"ר ההסתדרות עמיר פרץ וגו, איימו בשביתה. והיי, בספטבר 2000, בתיווכו של ח"כ זבולון אורלב, באמא, הגיעו להסכמות כלשהן ובוטלה השביתה. רגע, ספטמבר זה קיץ? ומי היה מעורב בשיחות המרגשות האלו בשנת 2000? ניר אלון. כן, באמא, זה זבולון אורלב אז למה, בעונה שבקושי הגיעה עד הלום, עם מלחמות, טילים וחרבנא בלתי פוסקת, כשהאגודות והמינהלת נתנו כאן וואחד קרב כדי להגיע עד הלום, אנחנו צריכים להעמיד בסימן שאלה את היכולת להביא לסיומה של העונה? אני אגיד לכם למה. לא בגלל שלא ידברו בקיץ. בגלל אגו, בגלל הרצון להביא תוצאות באלימות, רגע לפני ניהול מו"מ פרטני של שחקנים לאחר סיומה של העונה, בגלל הרבה סיבות – שאף אחת מהן לא לוקחת בחשבון את הנזק המצטבר לענף מקרטע. נניח שהכל כאן מקפח ושהשחקן הישראלי מקופח. מה רע בשביתה, לשיטת הארגון, בתחילת העונה הבאה? אין רע. אין גם מינימום של תום לב. המס מדיניות המיסוי של מדינת ישראל איננה שוויונית. וגם לא במדינות שאינן ישראל. וכן, גם בכדורסל שלנו. זרים משלמים מס מופחת, כי אמנה אמריקאית ושאר דברים שלא אמורים לעניין אותנו. ישראלים משלמים מס מלא. רגע, בואו נתקן את המשפט הזה: הקבוצות משלמות מס מופחת על משכורות הנטו של הזרים לעומת מס מלא על משכורות הנטו של הישראלים. שם לרגע את המתאזרחים, ברשותכם, בצד. האם מפלה? כן. האם זה קשור למנהלת הליגה? לא. האם זה פוגע בשחקן הישראלי? לא. לא. לא. ולא. יכול בהחלט להיות שההיפך הוא הנכון. נניח שלמישהו הייתה יכולת להשוות את מדיניות המס, באופן שבו גם על הזרים משלמים מס מלא, האם זה היה מפחית את מספר הזרים? לא. לכל היותר, היו מגיעים לכאן, תחת אותו התקציב/ אותה עלות מעסיק, זרים ברמה טובה פחות (או סתם זולים יותר). אם זה בכלל אפשרי. כי בגדול, ולו היסטורית, ברוב הקבוצות שאינן הגדולות, התקציב הוא התקציב. אין יותר מדי איך לשחק איתו. ואין, לעיתים קרובות, דרך לרדת בעלויות של הזרים. ואם השכר של הזרים נשאר אותו דבר, אבל המיסוי עולה, אז יש פחות כסף פנוי. למי? לישראלים. הקיצר, האם מהלך שכזה מוסיף דקות לישראלים? לא. האם זה היה מוסיף כסף לשחקן הישראלי, שברוך השם טפו טפו טפו נמצא כיום בפיק היסטורי של גובה המשכורות שלו? לא. אז על מה לעזאזל אנחנו מדברים כאן? ונגיד שזה כן פוגע בנפשו, כיסו או דקותיו של השחקן הישראלי. וזה לא. מה בין זה לבין סידור העבודה המכוער של החוק הרוסי? הצביון הצביון. הזהות. הנבחרת. שחקנים זרים באים והולכים. השחקנים הישראלים נשארים. יכול להיות ששכחתי עוד כמה טיעונים מניפולטיביים ששמעתי בימים האחרונים ממי שמנסה להצדיק את השביתה הזאת. כלומר מניר אלון, פשוט כי לא שמעתי פומבית אף שחקן כדורסל מדבר על זה בעצמו. תגידו רגע, כמה פעמים שמעתם על שחקן ישראלי שויתר על חוזה בחו"ל ונשאר לשחק בליגת העל בגלל שהוא דואג לצביון של הליגה? להזדהות של הקהל. לזהות? ובצדק. השחקן הישראלי צריך לדאוג לעצמו. כשיש הזדמנות טובה עבורו, בארץ או בחו"ל, הוא חייב ללכת עליה. והוא הולך עליה. ולנו יש אפס טענות בעניין הזה. מצד שני, זה קצת פוסל כל טיעון בסגנון הזה. קבוצות הליגה לא מחויבות לאמות מידה שמופעלות רק עליהן. מי שרוצה לדבר לעניין, שידבר לעניין. בלי הסחות דעת מתחום היח"צ. דואג לעצמו, יואב ויטלם. צילום: לילך וייס רוזנברג, באדיבות ליגת ווינר סל ההטרלה סמכו על הפועל תל אביב. כמו בשיר של קלפטר, אם היא רואה שיטשואו בסביבה, אז היא לוקחת אותו. אבירת השחקן הישראלי יוצאת להגנתו של השחקן הישראלי. יותר מזה. אם הבנתי נכון את הטקסט ההזוי שהעלתה, אז היא תומכת במעבר לחוק רוסי. נו, אין קל מזה. קודם כל, תחי ההטרלה. אם סיימנו עכשיו עם מרטינס או טבארס או וואטאבר, הגיעה העת לסצנה חדשה. רק שלא נשכח בטעות את הפוזיציה. עם הסגל הישראלי הנוכחי + הדיבור על הסגל הישראלי שבדרך בעונה הבאה, לרבות מתאזרחיו בכלל ושחקן נבחרת ישראל שממש לא ראוי לנבחרת ישראל אבל יכול להיות שבקרוב יהיה סופר ראוי לנבחרת ישראל, אחד קרינגטון, רואים אולי בהפועל תל אביב הזדמנות להשיג יתרון בדמות השינוי התקנוני. אז יאללה, הזדמנות גם לנגח, גם להטריל וגם להרוויח. האם לגימיטי? חד משמעית. ככה בדיוק נוהגת מכבי תל אביב על סטרואידים. עכשיו לא ראוי, בקרוב סופר ראוי. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל התרבות והפתרון במקום שאין בו תרבות, מחפשים קיצורים. אם הכדורסל הישראלי היה בריא, דיון כמות הזרים היה מתייתר בהגדרה. אם המאמן הישראלי היה חזק ובטוח דיו, היה מוצא את הדרך לשלב משך דקות רבות יותר שחקנים ישראלים, אפילו אם הם פחות מוכשרים, מתוך אמונה שזה יעשה טוב יותר לקבוצה (ולמועדון) גם ברמה המקצועית. כי הם יחברו. כי הם יחזקו את הקו המקצועי שרוצים להנחיל. כי כדורסל לא חייב להימדד לפי כמות השחקנים שיכולים לקלוע 30 נקודות. כתבתי ודיברתי וליהגתי משך שנים, ואחזור על כך שוב, שאפשר לייצר פתרונות שיעשו טוב, מבלי שהדבר יהיה בבחינת סידור עבודה. קבוצות צריכות לקבל בונוסים על המשכיות. המשכיות עם שחקנים (לא משנה איזו שפה הם מדברים). המשכיות עם מאמנים. תנו להם שקט לעבוד. תנו לקהל להכיר ולהזדהות. תבנו חלון העברות קשיח, כמו בכדורגל, כדי לחסוך את התחלופה הבלתי נסבלת הזאת. וכן, תרדו מחוק רוסי. לא חוק רוסי מלא ולא חוק רוסי חלקי. תתעסקו בכדורסל ולא בשיבוצים. תודה על הכל. אל תתערב מיקי זוהר, בעיני, הוא אחלה של שר ספורט. מהטובים שהיו לנו כאן. מכיר את החומר, רוצה לעזור, עוזר בכסף. אחלה. על פי פרסומים זרים, הוא מעורב עד צוואר בנסיונות לייצר כאן פתרונים שונים. אני רוצה לנצל את ההזדמנות הזאת ולפנות אליו עם בקשה קלה. כבוד השר, אל תתערב. תן לדברים להסתדר מעצמם. רוצים שביתה? שתהיה שביתה. המשמעות היא שהקבוצות יפגעו כספית? לא נורא, אז יהיה להן פחות כסף לשלם בעונה הבאה. לא כל סכסוך דורש התערבות חיצונית. לא תמיד צריכים מגשר או בורר או אבא. הפתרון בוא יבוא, במוח או בכוח. ואם לא יבוא, נדע למי לבוא בטענות. עד כאן. שבת שלום. שיהיה לנו טוב.

לכמה רגעים קצרים היה נדמה שהלייקרס באמת מצאו פיתרון לבעיית שיי. הפיזיות של מרכוס סמארט, יחד עם הטראפים המתוזמנים ששלח אליו ג'יי ג'יי רדיק התישו את ה-MVP המכהן שסיים את המשחק הראשון עם פחות מ-20 נקודות לראשונה העונה ועם יותר איבודים מאסיסטים. רק שכשהסתכלנו על התמונה הגדולה יותר הסתבר שהלייקרס הפסידו את המשחק הזה ב-18 נקודות. זה קרה בגלל שמארק דיינגולט - יחד עם סם פרסטי וצוות הסקאוטים - בנו מכונה שבה אם יש כשל בנקודה אחת, אוטומטית מתעורר חלק אחר שמחפה עליה. הלייקרס מקשים על שיי את ניהול המשחק? אז הת'אנדר מעבירים את המשחק דרך אג'איי מיטשל - הבחירה ה-38 מאוניברסיטת סנטה ברברה למען השם - שסיים ארבעה משחקים מול לוס אנג'לס עם 24 אסיסטים מול ארבעה איבודים בלבד ולמעלה מ-20 נקודות למשחק. הלייקרס מחפים על שיי בשמירות כפולות ומשאירים את הת'אנדר לנצח עם קליעות מבחוץ? הנה ג'ארד מקיין שפרסטי הביא בטרייד דדליין האחרון עבור העודף שקיבל בשווארמיה, שמסיים 58 דקות על המגרש עם 12 שלשות. שמונה שחקני ת'אנדר שונים קלעו בסדרה הזו 10 נקודות לפחות במשחק אחד. 11 שחקנים קיבלו דקות בכל ארבעת המשחקים. זה הוביל לדפוס שבו הלייקרס נראים קרובים במחצית הראשונה אבל נופלים מהרגליים החל מאמצע הרבע השלישי. הפיזיות של הת'אנדר גבתה מחיר משמעותי מהלייקרס, שדורגו במהלך העונה הרגילה במקום השני בהגעה לקו. השופטים מיעטו לשרוק לעבירות - בשני הצדדים - מה שהקשה על הלייקרס להכתיב את המשחק שלהם. אוסטין ריבס היה הנפגע העיקרי, כשאחוזי הקליעה שלו צנחו (אחוז טרו שוטינג נמוך ב-8% מהעונה הרגילה) וכמעט כל פוזשן רביעי שלו הסתיים באיבוד. מרכוס סמארט, שניהל את המשחק לא רע בסדרה מול יוסטון, גילה שהלחץ של אוקלהומה הוא סיפור אחר לגמרי. העייפות המצטברת הציגה את עצמה גם בדקות הסיום של המשחק הרביעי, שהיה הצמוד ביותר בסדרה. איבוד לא אופייני של לברון בחצי המגרש של הת'אנדר, זריקת שלוש רעה והחטאה מטווח קצר. סמארט והאצ'ימורה אמנם העלו את הלייקרס ליתרון עם ארבעים שניות לסיום, אבל גם הם נראו סחוטים. בשני המשחקים בלוס אנג'לס, גם בזכות שינוי הגישה ההגנתית של רדיק, שיי חזר קצת למימדים הרגילים שאנחנו זוכרים ממנו. במבט על הממוצעים זו הייתה הסדרה עם ממוצע הנקודות הנמוך ביותר עבורו מאז הבועה וכנראה שהוא מבין שהמצ'אפ הבא שיפגוש - בין אם יהיה מול הקו האחורי האתלטי של הספרס או מול הפיזיות של ג'יידן מקדניאלס והוולבס - לא יעשה לו חיים קלים. דיינגולט והעומק של הת'אנדר בינתיים משאירים את המכונה פועלת והביאו את הת'אנדר להיות האלופה הראשונה מאז 2018 שמגיעה לגמר איזורי בשנה העוקבת, אבל כדי לעמוד בעומס של הסדרה הבאה הם יצטרכו גם את ראש המנוע שלהם בתפקוד גבוה. ריקוד המכונה בראיונות שאחרי המשחקים מול הסיקסרס מייק בראון הקפיד להקטין את החלק שלו בהצלחה של הקבוצה. פעם זה בהתייחסות לג'יילן ברונסון בתור שמיכת הביטחון שלו. פעם אחרת, כשטאונס נשאל לגבי ההתאמות ההתקפיות שבראון עשה, המאמן התפרץ לראיון ואמר "מייק עשה עבודה מחורבנת, אבל מייק מנסה וקאט ויתר השחקנים סוחבים את מייק והתחת הגדול שלו". לבראון יש היסטוריה של מה שמהצד נראה כמו התבטלות מול השחקנים אותם הוא מאמן. הוא "הואשם" בכך שהוא נחמד מדי ולא יודע לדרוש אחריות מהשחקנים שלו, אבל מבחן התוצאה נראה אחרת. כשמסתכלים על ההתאמות ההתקפיות של בראון החל מהמשחק הרביעי מול ההוקס, מפתה לחשוב שמדובר באיזו תוכנית שבראון רקח כהתאמה מיוחדת, אבל בפועל מדובר בחזון שאותו הציג כבר מיומו הראשון כמאמן הניקס. לבראון היו אז שתי תוכניות שימוש בקא"ט: הראשונה כגבוה שני לצידו של מיטשל רובינסון, שהופכת את טאונס לשחקן כנף, כזה שנע על חסימות. התוכנית הזו נזנחה ברובה. התוכנית השניה דיברה על שימוש בקא"ט בתור האב התקפי. זה עבד לפרקים, בעיקר בתחילת העונה, לפני שתקופה קשה הובילה את בראון לחזור לבסס את המשחק שלו יותר על משחק הבין-שניים של ברונסון וטאונס. תום ת'יבודו אמר פעם שהתפקיד שלו כמאמן הוא לגרום לקבוצה שלו להראות טוב באפריל ומאי, לא בינואר והניקס נראים עכשיו טוב יותר מכפי שנראו כל השנה. אם כבר ת'יבודו מיס קונספציה נפוצה מדברת על הניקס של היום - עם הרוטציה הרחבה, זריקות השלוש והתנועה ללא כדור - כאנטי-תזה לכדורסל הת'יבסי. זו התעלמות מהעובדה שהזהות של הניקס, בעיקר ההגנתית, נשארה כפי שהייתה. ההאסל עדיין שם, הניקס החטיאו הרבה פחות זריקות מפילדלפיה בסדרה הזו, ועדיין לקחו יותר ריבאונדים בהתקפה. מילא שחקנים כמו חוזה אלוורדו וג'וש הארט מתמסרים להאסל הזה, אבל בראון הפך את ג'ורדן קלארקסון לשחקן שמוריד בסדרה הזו יותר ריבאונדים בהתקפה מג'ואל אמביד או אנדרה דראמונד. עוד מיס קונספציה בהקשר של הניקס: קל להסתכל על תוצאות הסדרות ולסווג את ההצלחה של הניקס ככזו שמגיעה בזכות יריבות חלשות. זו תהיה טעות. אטלנטה הגיעה לסדרה בתור אחת הקבוצות הכי חמות בליגה עם 20 נצחונות ב-26 המשחקים האחרונים. הסיקסרס עברו את הסלטיקס בזכות ולא בחסד. העבודה של מיקאל ברידג'ס על אלכסנדר-ווקר וטייריס מקסי שיבשה את היריבות והלחץ שהרוטציה מרובת הגארדים של הניקס הפעילה על היריבות תורגמה להתקפות מעבר ונקודות קלות. כשמדברים על העומק של הניקס ככזה שלא היה שם זה חוטא למציאות - קלארקסון ואלוורדו הצטרפו אמנם בשנה האחרונה אבל מקברייד, שאמט, רובינסון ואפילו הוקפורטי שנזרק למערכה בגלל בעיות עבירות היו שם גם שנה שעברה. ההבדל הוא שבראון הראה במהלך כל העונה לשחקני הספסל שלו שהוא סומך עליהם, שיש להם חלק משמעותי בקבוצה הזו וזה משתלם בפלייאוף. המבחן של הניקס יהיה לשמור על המומנטום עד לתחילת הסדרה הבאה. התארכות הסדרה בין קליבלנד לדטרויט הביאה לזה שיהיה לניקס יותר משבוע בין המשחק הרביעי מול פילי למשחק הראשון בגמר האיזורי. מצד אחד זה יביא את הניקס טריים יותר - שתי הקבוצות בחצי הגמר השני שיחקו שבעה משחקים בסיבוב הראשון ולפחות שישה בחצי הגמר - אבל עלול לפגוע במומנטום של ניו יורק, בטח אם המנצחת בסדרה המקבילה תצליח לייצר מומנטום משלה. "אנחנו משחקים טוב, אבל אין לזה משמעות אם אנחנו לא נמצא דרך לנצח עוד שלושה משחקים", ענה טאונס לאחר המשחק הראשון בסדרה מול פילדלפיה, בו הניקס קבעו הפרש שיא לארבעה משחקים בפלייאוף (135 נקודות). אם הם ישמרו על המיינדסט הזה גם אחרי שקבעו שיא חדש לעשרה משחקים בפלייאוף (194 נקודות, הרבה מעל 171 הנקודות של גולדן סטייט של 2017 שקבעו את השיא הקודם), הם נראים כמו הפייבוריטים לעלות מהמזרח. זעם כנגד המכונה ההפיכה של וומבי והספרס ל"נבלים" של הליגה הוא אחד מהסטוריליינז הלא צפויים אבל מרתקים של הפלייאוף הזה. כן, יש אימפקט מועצם לעובדה שאנחנו נמצאים בישראל וסדרת הסיבוב הראשון עברה מול פורטלנד ודני אבדיה, אבל הגישה שאיתה מגיעים שחקני הספרס - בראשות קאסל וויקטור וומבניאמיה - מתחילה לייצר אימפקט ברחבי הליגה, כשהשיא כמובן הגיע במרפק ששלח וומבי לצווארו של נאז ריד. הגישה הזו לא אמורה להמם את מי שעוקב מקרוב יותר אחרי וומבי. הסיפורים על הנזירים נחמדים, אבל מדובר על שחקן שסוחב איתו יצר תחרותיות לכל מקום. אנחנו מדברים על שחקן שהחליט להפוך את האולסטאר לתחרותי, קיבינימט. והגישה הזו - שמעולם לא אפיינה את הספרס כקבוצה, יש לציין - ליכדה כבר לא מעט קבוצות שהפכו לאלופות. העובדה שמולם נמצאת מינסוטה, האנדרדוג שמסרב לוותר, רק הופכת את הסדרה הזו למעניינת יותר. אנתוני אדוארדס הוא לא אדם חף מאגו, אבל בקונטקסט של הסדרה מול סן אנטוניו - אחרי הפציעה, בלי דיווינצ'נזו וכשיתר שחקני המשנה מתקשים - קשה שלא להיות בעדו. הקילר אינסטינקט של אנט העניק לוולבס את הניצחון במשחק הראשון בתצוגה נהדרת ברבע הרביעי ואז גם במשחק הרביעי שמינסוטה מבינה שמבחינתה מדובר במשחק של להיות או לחדול. אבל המשחק החמישי הראה שאולי הספרס, וספציפית וומבי, הם משימה שגדולה על הוולבס הנוכחיים. 16 נקודות היו לויקטור שתיעל את הזעם שלו למגרש הפעם כבר בשש הדקות הראשונות, בהן הספרס פתחו יתרון 15. הוולבס הצליחו לחזור מפיגור 18 במחצית הראשונה לשוויון 61 במהלך הרבע השלישי, אבל ריצת 18-6 של וומבי, בסיועם של קאסל וקלדון ג'ונסון, פתחו פער שממנו מינסוטה כבר לא הצליחה לחזור. גם אם התוצאה הסופית מזייפת - הפער בין הקבוצות הוא לא 30 נקודות - נראה היה שהספרס מצליחים להתמודד עם אנט בצורה טובה יותר מאשר בשני המשחקים הקודמים, כריס פינץ' עשה עבודה טובה עד כה עם שינויים קטנים ממשחק למשחק ונראה אם נשאר לו עוד טריק בשרוול כדי להחזיר את הסדרה לטקסס למשחק מכריע. אפקט וומבי: התפלגות הזריקות של מינסוטה במשחקים 4 (משמאל) ו-5 מכונת יריה את סדרת הסיבוב הראשון דטרויט ניצחה לא מעט בזכות היעדרו של פרנץ ואגנר - קלעי לבן שלמד במישיגן שדאג לספק ריווח להתקפת חצי המגרש המוגבלת של אורלנדו. יכול להיות שהפציעה בגב של דאנקן רובינסון - קלעי לבן שלמד במישיגן שדאג לספק ריווח להתקפת חצי המגרש המוגבלת של דטרויט - תביא לאותה התוצאה עבור קליבלנד. זה לא שעם רובינסון הקליעה מבחוץ של הפיסטונס מרשימה במיוחד, אוסאר תומפסון וג'יילן דורן לא מהווים איום מיותר משני מטר מהסל, אבל עם דניס ג'נקינס (24.3% מחוץ לקשת בפלייאוף) במקומו - לקליבלנד קל יותר להתמודד עם קייד. קליבלנד הגיעו למשחק החמישי כשהם מחזיקים במאזן של 6-0 בבית אבל גם 0-5 בחוץ. אחרי ששבר את שיא הליגה לנקודות במחצית בחצי השני של משחק 4, דונובן מיטשל קיבל טיפול אישי במיוחד מהגנת הפיסטונס ואת רבעים 3 ו-4 של המשחק החמישי סיים עם 1 מ-9 מהשדה ואת הזמן החוקי עם אפס שלשות משבעה נסיונות. למזלו ג'יימס הארדן התעלה בזמן הנכון כשהוא מקבל סיוע - תודה באמת - מאוון מובלי במשחקו הטוב בסדרה ואולי בפלייאוף עד כה. בהארכה מיטשל כבר היה מפוקס יותר עם שבע נקודות ללא החטאה. הסדרה עכשיו חוזרת לקליבלנד, שתנסה להמשיך לשמור על הבית. מבחינת הליגה הם בטח ישמחו להופעת בכורה של דונובן מיטשל בגמר האזורי (עד כה במאזן 0-4 בסיבוב השני) ולחזרה של הארדן לבמה הזו (אחרי שש הפעמים האחרונות שבהן הגיע לסיבוב השני הסתיימו בהדחה), במה שעשויה להיות ריצת הפלייאוף המשמעותית האחרונה שלו. מהצד השני דטרויט כבר הוכיחה את האופי שלה בחזרה מפיגור ואם השופטים יהיו פחות נוקשים במשחק הבא (קליבלנד קיבלה 38 זריקות עונשין במשחק החמישי, דטרויט רק 20) הם בהחלט יכולים להחזיר את הסדרה למשחק שביעי בדטרויט.