תוצאות חיפוש

כל מאמן בכל קבוצה מחכה, מייחל ועובד כדי שזה יגיע. כי מנסים ומתייסרים ומחכים ומצפים. ופתאום זה עובד. פתאום זה קורה. האמריקאים מדברים על ג'לינג. אנחנו נדבר על קליק. הרגע שבו האחד מסתכל על השני והשלישי והרביעי והחמישי, על הפרקט ועל הספסל ובחזרה, ופשוט מבינים שזה זה. שהכל זורם, שהכל דופק, שהכל רוקד, שהכל סנופי דיסקו. במסגרת רצף הנצחונות הנוכחי והבלתי צפוי של מכבי תל אביב יתכן שהיו מספר רגעי קליק. אני, ברשותכם, רוצה לשים את האצבע דווקא על אחד זניח במשחק ליגה יחסית זניח, אמש באולם הקריס קרוס בקרית אתא.

הפעם האחרונה ששמנו כאן את ברוקלין נטס על שולחן הניתוחים הייתה ב-1 בדצמבר. עד אז , הכל עבד כשורה: הפסדים שמצטברים בערימות, ווטרנים שמנפחים מספרים לקראת טרייד אפשרי  ורוקיז שמשתפשפים ומתחילים להראות ניצוצות. בדיוק כמו שאלוהי הטנקינג תכנן שם למעלה. מאז  - אסון. שבעה ניצחונות מעשרת המשחקים בחודש דצמבר, תוך תצוגות מרשימות מול שארלוט, פילדלפיה, טורונטו ושיקגו. איך זה קרה אתם שואלים? בעיקר בזכות הצד שבו אמורים לשמור. הנטס הציגו בחודש דצמבר, רחמנא ליצלן, את ההגנה הטובה בליגה , עם מדד יעילות הגנתית של 103.5. לשם השוואה, בחודש אוקטובר דורגה החבורה של פרננדס במקום האחרון בליגה באותו המדד, ובחודש נובמבר "התקדמה" למקום ה-26, עם כמעט 120 נקודות שהיא סופגת ל100 פוזשנים.

לפני הרבה שנים, הרבה מאוד שנים, דני פרנקו היה קולגה שלי במחלקות הנוער. הוא היה סופרסטאר על הקווים, אז כמאמן נוער בהפועל תל אביב. אני והקבוצות שאימנתי היו שק חבטות עבורו. בתחרות הדמיונית על מקום בנבחרות הצעירות, הוא ניצח בקלות. בעיקר כי זאת לא באמת הייתה תחרות, אלא רק משהו שדמיינתי. ומשם הוא רק זרח, פרח והמשיך לטפס. חולון, חיפה, הפועל תל אביב, ירושלים וכו וגו ודו. זכייה בגביע מדינה היסטורי בגיל 35. אליפות היסטורית בגיל 42. מאמן העונה, מאמן השנה, מאמן המה שבא לכם. והאמת? לא היה רגע אחד שבו קינאתי בו, למרות שלשם שאפתי להגיע בעצמי כשהייתי ילד ועל כך חלמתי. והאמת? לא היה רגע אחד שבו קינאתי במישהו מהאנשים האלו על הקווים, ולא משנה איך קוראים להם. ואני אסביר לכם למה. כי זאת חרא של עבודה.

מחזור משחקי חג המולד הוא אחד הרגעים החשובים בלוח השנה של ה-NBA. מסורת קבועה של חמישה משחקים, אחד אחרי השני, שממלאים את יום החג, עם שיבוצים של הקבוצות הגדולות ביותר ויריבויות מעניינות במיוחד. השנה אדם סילבר קיבל מתנת חג, בדמות היריבות שהחלה להתהוות בין אוקלהומה סיטי לסן אנטוניו. המפגש ביניהן בכריסמס היה השלישי בשבועיים, והרגיש כמו משחק שלישי בסדרה. לא סתם סדרה, אלא כזו בה האנדרדוג הצעיר הימם את הפייבוריט המובהק בשני המשחקים הראשונים.

שלוש דקות בתוך המשחק עוד כתבתי כל מיני דברים על תוכנית המשחק של פרנקו. רשמתי משהו על ארצי מול אניס, על חילופי הגנות, על איזה פתרון לפיק אנד רול. אבל מה זה בכלל משנה בערב כזה? אין פה דיון על כדורסל, לא על טקטיקה ולא על שיטות. המשחק הזה הוא שיעור אחד גדול במנטליות בפער בין קבוצה שמגיעה חדה, רעבה ובטוחה בעצמה, לבין קבוצה שפשוט לא מצליחה להגיב כשהגל הראשון פוגע בה.

מודה. המשחק הזה הכניס אותי לדילמה. מצד אחד סנופי דיסקו. מצד שני נצחון מול קבוצה מפורקת. מצד אחד ריקודים התקפיים ואפילו אלמנטים הגנתיים ברמת הכפיים. מצד שני, באמת, כרגע זה לשחק מול קונוסים. מצד אחד נצחון פסיכי בבלגרד. מצד שני, הקהל בבלגרד שונא את הקבוצה שלו ומעודד, פחות או יותר, נגדה. מצד אחד מכבי תל אביב נראית הכי שמחה ומחוברת שראינו אותה העונה. מצד שני? אין צד שני.

עונות 22/23 ו-23/24 היו סוג של נקודת מפנה לשני המועדונים, מכבי ת"א ופרטיזן בלגרד. תשאלו את עצמכם מה היה קורה אם לא היתה מלחמה ומכבי ת"א היתה משחקת בישראל ואולי עושה פיינל-פור (אולי יותר) באותה עונה. ומה היה קורה אם סרחיו יוי לא נותן פצצה לפאנתר והופך את הסידרה המיתולוגית ההיא. כנראה פרטיזן בלגרד עושה פיינל פור (ואולי יותר). ממכבי ת"א של אז נשארו עודד קטש, תמיר בלאט ורומן סורקין בלבד. ובפרטיזן? אף אחד.

מה המשותף לארגיריס פדולאקיס, פדרו מרטינס, איגור קוקושקוב, מיגל אנחל מרטין וז'ליקו לוקאיץ'? אלה הם המאמנים שהעזו לקפוץ למים העמוקים ביותר שיש; הם הגיעו אחרי ז'ליקו אוברדוביץ' לקבוצות שבהן אימן, הצליח והביא לפחות גביע אירופי אחד. ומה עוד משותף להם? כולם נכשלו. רובם לא שרדו זמן רב, ואף אחד לא שיחזר את הישגיו של ה-GOAT. עכשיו מגיע תורו של ז'ואן פניארויה לנסות ולפרק את המוקש הכי גדול שנתקל בו בקריירה. ובואו, האיש דרך כבר על שיט כזה או אחר, ורק לפני חודש וחצי סיים קדנציה מופרעת למדי בברצלונה.

שישה ימים בלבד. זה הזמן שעבר בין הרגע שבו הוגשה תביעה אזרחית חמורה נגד מאמן כדורסל אמריקאי בטענה להתעללות פיזית ונפשית בשחקניו, לבין הרגע שבו אותו מאמן כבר ישב על הספסל של קבוצה בליגת העל בישראל. בלי הודעה רשמית, בלי מסיבת עיתונאים, ובלי הסבר פומבי. השם הוא פול קורסרו, הקבוצה היא עירוני נס ציונה ונדמה שהעניין הזה עובר בשקט. יותר מדי בשקט.

יש משחקים שאתה יוצא מהם עם תחושת פספוס, כזאת שעושה לך מועקה בלב וממלאת אותך במחשבות על מה היה אפשר לעשות יותר טוב, כי היה אפשר. ויש כאלה שאתה יוצא מהם עם תחושת דז’ה־וו, כזאת שאתה כבר מכיר, פחות מועקה ויותר הכלה. שני המשחקים האחרונים של פורטלנד, מול דטרויט ומול אורלנדו, נותנים בהתאמה את התחושות הללו: מול דטרויט זו הייתה פתיחה רופפת, פיגור דו־ספרתי שמופיע מוקדם מדי, ריצה שמגיעה בדיוק בזמן כדי להחזיר את הקבוצה למשחק וסיום שבו פורטלנד נשארת עם קצת מחמאות אך בלי ניצחון. וכך זה חזר על עצמו שוב, מול אורלנדו, לילה אחרי. משחקים שהתחילו בפיגור עמוק, והסתיימו על חודה של נקודה.

בענף ההוא, עם הדשא והרגליים, נוהגים לקרוא לזה "אלופת החורף". התואר המומצא מוענק לקבוצה שמסיימת במקום הראשון את הסיבוב הראשון בליגה. ולמרות שנשאר עוד מחזור וחצי להשלמת התמונה ביורוליג, אפשר בסבירות של כמעט 100% להכתיר כבר את הפועל ת"א. משחק הבכורה האירופי שלה ביד אליהו - ביום שלישי מול ז'לגיריס קובנה - אמור לסגור עניין. ואז אפשר יהיה לגזור חצי מהרשתות. רק לא לשכוח מעילים וצעיפים. אליפות החורף, אתם יודעים.

את הטור שאחרי המשחק שלה בהרצליה הקדשתי לענייני ים מדר . בגדול, חשבתי שמשהו בגזרה של העלם אמור לקרות. בגדול, לא כל כך ידעתי להסביר איך בדיוק בכלל ומאיפה יגיעו דקות המשחק בפרט, אלא אם פציעות. כי פציעות, בסגל ארוך שכזה, יכולות להתברר כפתרון נוח במיוחד לכל המעורבים בדבר. ואז גילינו שוסיליה מיציץ' בחוץ למשחק הזה/המשחקים הבאים. והאמת? עושה רושם שהאיש המכונה ואסה זקוק לטיפה זמן כדי להביט מהצד. והאמת? לפחות מול באיירן, זה לא באמת משנה אם מיציץ' משחק או מדר משחק או טיילר אניס משחק. העיקר שאלייז'ה בראיינט משחק.