תוצאות חיפוש

בואו נעשה פריוויו לטור שיעלה מחר. הנה לפניכם, ההקדמה.

שני אירועים משמעותיים סביב שילוב שחקנים מרחבי העולם בכדורסל האמריקני מתרחשים בימים אלה במקביל, לכאורה בלי כל זיקה ביניהם. הראשון, והמובן מאליו, הוא טורניר משחקוני האול סטאר (המושג הכי קרוב שמצאתי לתיאור האירוע המוזר הזה) בין שתי קבוצות אמריקניות לבין נבחרת של כוכבי NBA מרחבי העולם, ובהם דני אבדיה הישראלי. הקמת קבוצה שמייצגת את הכדורסלנים מרחבי העולם אמנם נבעה מהמצוקה שאליו נקלע האירוע החגיגי בשנים האחרונות, אבל משקפת הכרה מאוחרת בתרומה של שחקנים בינלאומיים לליגה, שהגיעה בעונות האחרונות לשיאה: ניקולה יוקיץ', לוקה דונצ'יץ', שיי גילג'וס אלכסנדר (קנדה), יאניס אנטטוקומפו וויקטור ומבניאמה נחשבים לכוכבים הכי גדולים ב-NBA, וכולם נולדו מחוץ לארצות הברית. וקצת, אבל לא הרבה מאחור, נמצא אבדיה, השחקן הטוב ביותר בפורטלנד טרייל בלייזרס, היסטוריה פרטית שלו - וקצת שלנו.

בין משחק שפיץ של ליגה, מול הפועל תל אביב, לבין משחק שפיץ של גביע, מול מכבי תל אביב, הגיח להפועל ירושלים ארוע ונציה. כלומר, משחק שתאורטית יש לו חשיבות, אבל מעשית תקוע לה כמו ספאחיה בגרון. וכך זה הרגיש וכך זה נראה. את השורה התחתונה והנהדרת של ירושלים מודל יורוקאפ 25/26 זה לא שינה. האמת? לא בטוח שזה אמור לשנות למישהו. קדימה, בוא נראה תקציר ונתחיל ללהג.

מניותיו של הרכז הישראלי נמצאות בשנים האחרונות בנסיקה. לא אפריז אם אומר ביטקוין של אוקטובר 2025. לאלו שפחות שוחים באוקיינוס הקריפטו, אחדד - שיא כל הזמנים. שימו כרגע בצד תנודות פנימיות טבעיות (ומובנות לחלוטין) של יכולת ומעמד תוך כדי עונה. ברמת הכמות, הגיוון, והאיכות, אנחנו משגשגים. שיבואו זקני הדיסקו ויגידו אם היה דבר כזה: רכז אחד ב-NBA ( בן שרף ), שני נציגי יורוליג לגיטימיים ומוכחים (הנמסיסים הנצחיים תמיר בלאט וים מדר), שלושה רכזים איכותיים לרמת הדרג השני באירופה (רועי הובר, ניב משגב ונועם יעקב), ושני פרוספקטים גדולים עם תקרה בשמיים (עומר מאייר ויואב ויטלם). כל זה בעת ובעונה אחת. עומק רציני ביותר שמייצר אחלה כאב ראש למאמן הנבחרת.

מורשת תואר ה-MVP של ליגת הNBA עומדת העונה למבחן, ואולי אפילו נתונה לסכנה ממשית. אנחנו נמצאים רגע לפני פגרת האולסטאר, הנקודה שבה העונה הסדירה של ה-NBA משנה פאזה. זהו קו פרשת המים שבו המשחקים הופכים לצפופים יותר, ההגנות מתהדקות, והכוכבים הגדולים ששואפים להניף את גביע ה-MVP או לזכות בתארים האישיים פותחים מבערים. השנה, משהו במירוץ להיות המצטיין של העונה מרגיש נזיל מתמיד, כמעט שונה לגמרי. הוא כבר לא רק שאלה של מי קולע יותר, או מי מוביל את הקבוצה שלו למאזן הטוב ביותר, אלא מי מצליח לנצח את הגוף שלו ואת חוקי הליגה שהופכים את המאבק על התארים למלחמת התשה של ממש, בעיקר בתואר הנחשק ביותר. אבל המלחמה כמעט פתוחה לגמרי. בדגש על כמעט.

כאשר אני חושב על מאמן חדש שמגיע באמצע העונה עולים לא מעט סיפורים על סינדרלות כאלה שהצילו את עצמן בעקבות שינויי מאמנים. בחולון עצמה סטפאנוס דדאס הגיע באמצע העונה ואף הביא להם תואר אירופי בדמות הליגה הבלקנית והגעה לרבע גמר ליגת האלופות של פיב"א עונה לאחר מכן. עבורי המקרה הבולט הוא מכבי ראשון לציון של עונת 2014/2015 שהביאה את שרון דרוקר אחרי שצביקה שרף קבר את הקבוצה. ועם זאת יש גם סיפורי כישלונות קולוסאליים כאשר הבולט שבהם היה של מכבי תל אביב בעונת 2016/2017 שהחליפה לא פחות מארבעה מאמנים. זה התחיל בארז אדלשטיין עבר לעוזר המאמן רמי הדר שהתפטר, המשיך במאמן זר בדמות בגאצקיס הלטבי וכמובן הסתיים עם אריק שיבק שבא להציל את העונה.

"קרב קצוות". איזה ביטוי מאוס, אבל מה לעשות? איך עוד אפשר לקרוא למאצ'אפ בין קבוצה שמצאה את הקצב שלה ביורוליג ובארץ, ועומדת לפני חצי גמר גביע, לבין אחת משלוש הקבוצות החלשות בליגה? יאללה, נזרום עם זה, קרב קצוות.

מעבר להיותו אוהד שרוף של הכוכב האדום בלגרד ("הוא שלח לי הודעה קולית בת שלוש דקות בווטסאפ", העיד לאחרונה צ'ימה מונקה), נובאק ג'וקוביץ' הוא GOAT חביב שמחזיק בלא מעט שיאים. את אחד הנידחים שבהם קבע לפני שמונה חודשים בווימבלדון, במשחק בלתי נזכר מול בן ארצו הסרבי מיומיר קצמנוביץ'. נולה ניצח באחת המערכות 0:6, בפעם ה-51 שלו בטורנירי גראנד סלאם, עקף את אנדרה אגאסי והפך לשיאן ה"בייגלים" על הבמה הזו. נו, עכשיו ליונתן אלון חסרים רק 50 בייגלים כדי להשתוות אליו.

האמת היא ששקלנו לרגע, במערכת הדיסקו, להגיד לכם שפאק איט - ופשוט להעלות מחדש את הטורים שכתבנו אחרי נצחון מספר 1, 2 או 3 של הפועל ירושלים על הפועל תל אביב. אבל כידוע, אצלנו מכבדים אתכם, ולכן אוטוטו ניכנס לניתוחים והסברים. ובסוף נחזור לתובנה אליה הגענו בסיום נצחון מספר 3: נכון לעכשיו, כל עוד לא יקרו דברים משמעותיים במי מהקבוצות, הפועל תל אביב שייכת להפועל ירושלים. היא לא מסוגלת עליה. היא לא יכולה איתה. בראש בראש בין שתיהן, אין לה מה לחפש.

לפני שנדבר על ג'ימי קלארק, בואו נגיד מילה על ג'ורדן נוורה. בעונה שעברה, הראשונה שלו באירופה, היה ברור שמדובר בגארד עם פוטנציאל, שהלך לאיבוד בתוך עונה אבודה של אפס אנדולו. 7.5 נקודות למשחק ו-34 אחוזים משלוש למישהו שהגיע על תקן קלעי - לא שוס. העונה בכוכב האדום בלגרד, וגם אמש - מינוס ההחטאות בסוף - נוורה כבר נראה כסופרסטאר בהתהוות, אולי בעונה האחרונה מחוץ ליוונית, ספרדית או שוב טורקית מובילה, עם 17.9 נקודות ו-39.7 משלוש.

סיפרתי לכם כבר. בן ה-16 שלי אוהב כדורגל. רק כדורגל. ושונא כדורסל על מלא. בכל פעם שהושבתי אותו לצידי במהלך משחק, דפק פיהוקים שלא היו מביישים אותי בימים היפים של לימודי מתמטיקה. 3 יחידות, כן? הפעם, במשחקה של מכבי תל אביב בבלגרד, הצלחתי להביא אותו לתפוס מקום על הספה ולצפות. בנועם. כלומר תחת איומים בנשק קר. ולגרום לו לראות את אחד ממשחקי הכדורסל הכי כיפיים שאני זוכר מזה זמן. האטמוספירה והפיזיות הכי אולד סקול שכדורסל בשנת 2026 יודע לייצר. הכדורים על הריצפה. הנגיחות. המהלכים הגדולים, הטובים והרעים. הכדורים שקפצו על הטבעת ויצאו החוצה. הכדורים שקפצו על הטבעת ונכנסו פנימה. שעשו איכשהו הבדל בין זאת שניצחה לבין ההיא שנוצחה. איזה כיף זה כדורסל, ילד שלי חמוד. כמה טוב הכדורסל. עזוב את ההם. בוא אלינו.

שש דקות לסיום השיעמומון הקשה לצפייה באורלנדו בין המג'יק המקומיים לברוקלין נטס, הגיע הרגע לו חיכה אלוהי הטנקינג משך חודשים ארוכים. חילוף של ג'ורדי פרננדס - דיירון שארפ יורד, בן שרף עולה. על פניו חילוף לא קריטי במיוחד ברגע לא מעניין במיוחד. אבל אז עצרתי לרגע את השידור וזיהיתי את החמישייה המרגשת: ייגור דיומין, נולאן טראורה, שרף, דרייק פאוול ודני וולף חולקים פרקט בעת ובעונה אחת. חמישיית הרוקיז של שון מרקס הצליחה אפילו לייצר ריצת 7:0 נחמדה שהגיעה אחרי כמה פוזשנים של הנעת כדור, אבל שם זה נעצר. ברגע הזה הבנתי רשמית: ברוקלין נטס, ברוכה הבאה לגארבג' טיים של העונה.