.png)
.png)
.png)
הדבר הכי גדול ומרשים שקטש עושה
- שי האוזמן
- 27 במרץ
- זמן קריאה 9 דקות
אנשים שמכירים, מסבירים שעודד קטש הוא לא אחד שמספר סיפורים על הדברים הגדולים שהוא עושה, כשהוא עושה. יש בו אפילו איזו הצטנעות שיכולה לעצבן, כמו ההוא שאומר שוואלה, לא יודע איך זה עובד או וואלה, לא יודע להסביר איך זה מצליח. מכבי תל אביב משלימה אתמול שבוע כפול מושלם, ששם אותה במצב שבו היא אשכרה יכולה להיות תלויה בעצמה בכל הנוגע ליכולת להאריך את העונה הזאת מעבר לרף 38 המשחקים של העונה הסדירה. הפעם, בחסות נצחון שהושג מן הגורן ומן המוסא, אפשר לגמרי לייצר טייק של וואלה, לא יודע איך זה קרה.
משך חלקים משמעותיים של המשחק אמש בבלגרד, מכבי תל אביב הייתה רחוקה מלשחק כדורסל ששווה נצחון. הייתה רחוקה מאוד מלשחק כדורסל טוב ובטח שלא את הכדורסל הסדיר "שלה". וזה אולי הסיפור המרכזי. סיפור העונה שהתהפכה. סיפור הדברים שמתחברים, בטח ברמת האמונה שלה שהיא תמיד תמצא, איכשהו, את הדרך לחזור ולנצח. וזה אולי הדבר הכי גדול ומרשים שקטש עושה.
אנחנו אוהבים לדבר על הריווח, ה flow וכו של מכבי תל אביב. למעט כמה רגעים של ברטאנס, כמעט ולא היו אתמול כאלו. ועדיין: האזורית, ריב ההתקפה, קלארק, בריסט, דובאי, קטש ומומנטום לא הגיוני בעליל. כל אלו ביחד שווים עוד נצחון של WTF?! אם מכבי תל אביב מפסידה את המשחק הזה, והיא הרי כבר הפסידה מעשית את המשחק הזה, הרי שהנצחון היה מגיע לקבוצה שהגיעה לה. שהייתה טובה, מגוונת ומוכשרת יותר. אבל הנצחון בסוף כן הגיע לקבוצה שהגיעה לה. שהייתה שם, שחפרה את דרכה, שמצאה את הדרך.
לא מטיקי טאקה
ההתקפה של מכבי תל אביב, בהגדרה, היא כזאת שמייצרת מתוך אלמנטים של תסיסה. פיקנ'רולים חדים שמענישים, חיתוכים של גבוהים, תמיר בלאט כזה שמכדרר בעצימות גבוהה, כאחוז אמוק, מצד לצד. כאלו. את המשחק הסופר חשוב בדרבי האסייתי ניצחה אתמול הקבוצה של קטש ממקומות אחרים. כמו קבוצת כדורגל שמנצחת משחקים על מצבים נייחים, על קרנות, על כדורי עונשין וגו. אז אתמול, כאמור, זאת הייתה היכולת של הקבוצה כולה בכלל ושל בריסט והנקינס בפרט לנצח בקרבות המגע ובריבאונד ההתקפה. מהיכולת שלה לייצר הגנה שתוביל לסטטיות בהתקפה של היריבה שלה. לא מטיקי טאקה. בעצם, איזה טיקי טאקה אתם רוצים לייצר מחמישיות מנצחות משחק שכוללות את הנקינס, ריימן, דיברתולומיאו ודו?!
אני רוצה להישאר רגע על ענייני השיטה, אבל קודם כל קפיצה אל אודי הירש, שידבר על האופן שבו מיישמים את הקטש-בול.
היו הרבה דברים מרשימים בשבוע הכפול המושלם של מכבי ת"א. אחד היפים שבהם בעיניי הוא השילוב בין הבלאט-בול והקלארק בול, והאופן השונה שבו שניהם מצליחים ליישם את הקטש-בול. למה הכוונה? שניהם משחקים את אותה התקפה, עם אותם תרגילים. רק שבלאט, שלא ייכנס לצבע גם אם חייו יהיו תלויים בכך, יגיע לפואנטה האחרונה של כל תרגיל כדי למצוא גבוה שמסתובב אחרי פיק אנד רול או נועל בצבע. אם לא ימצא - יזרוק בעצמו מ-7 מטרים מינימום. רק לא לחדור; קלארק, לעומת זאת, יעוט בדרך כלל על האופציה הראשונה בתרגיל, יחדור המון לצבע, ישאף להגיע לטבעת, יסיים בעצמו, יוציא החוצה לקלעי או יוריד כדור לשחקן פנים. כאילו מדובר בשתי קבוצות כדורסל שונות, שבמקרה אוחדו להן יחדיו בידי האיש על הקווים. איכשהו, זה עובד. ומנצח.
תודה הירש.
לאחר פתיחה חלשה מאוד של הצמד קלארק-ווקר ובכלל, החליט קטש (שוב) לפתוח את המחצית השנייה עם תמיר בלאט בעמדת הרכז. ועדיין, בלאט שיחק אתמול 15 דקות בלבד, שהתפרשו על 7 במחצית הראשונה ועוד 8 במה שנשאר. זאת, למרות שהרגעים היחידים בהם מכבי תל אביב שיחק כדורסל התקפי שוטף, בשלב הזה, עברו רק דרך בלאט. אבל המאמן שלו עדיין החליט לוותר עליו בשלבים המאוחרים יותר, מכמה סיבות. קלארק למשל. הגנה למשל (למרות שבלאט בעיני עמד הגנתית יפה מאוד אתמול). כנראה שבעיקר בשל התובנה שהדקות ההתקפיות המרשימות אליהן התייחסתי כרגע נבעו בעיקר בגלל שבצד השני שיחק באותן הדקות אחד משחקני ההגנה הגרועים בתבל, ואני לא מגזים, אחד ברטאנס. מרגע שגולמאץ ויתר על שירותיו הרעים, אז היתרון היחסי שממנו נהנה בלאט התאדה לו. ולכן, למרות יחס אסיסטים איבודים מושלם (5-0), נשאר בחלק הארי של המשחק רכז אחד ואחר על הפרקט. ג'ימי.
הפטרון והקדוש
בתכנית סיכום העשור הקודם של ערוץ הספורט, עת הגיעו לשלב בחירת כדורגלן העשור, התיישב לו מודי בר און ז"ל אל מול המצלמה וסיפק מונולוג אפי על אחד מסי. אני לא אלאה אתכם כרגע, למרות שאם לא ראיתם – לכו תמצא את הקטע ותבכו כמוני, אבל אותי תפס אז משפט קטן, שבו קרא מודי לארגנטינאי הקטן: הפטרון והקדוש של כל הילדים הנמוכים, הביישנים והחלשים. אוקיי, הנקינס וריימן הם לא נמוכים או חלשים פיזית. אבל הם גם לא באמת שחקנים שמוגדרים כשחקני יורוליג. ג'ימי קלארק אתמול, מרגע שהתניע, הפך לפטרון של כולם. הוא לקח על גבו חמישיות שבהן רק הוא, פחות או יותר, יכול לכדרר. בהן רק הוא, פחות או יותר, הוא בעל כשרון.
הולי שיט, ג'ימי קלארק. הולי שיט. ממשחק שהתחיל אבוד, תוך תחרות מסוימת עם לוני ווקר (כלומר גם תחרות על הפרקט וגם תחרות מי יודע מזיק), למשחק שעליו הוא משתלט לחלוטין. במיוחד מרגע שנפער בור שאמור היה לבלוע את המשחק הזה, ואיתו גם את העונה הזאת של מכבי תל אביב.
תזכורת - קליק על הסרטון ינגן את הקטע הרלוונטי והמדובר. בשביל צפיה חוזרת, הקליקו והעבירו את זמן הסרטון לנקודת הזמן המצוינת בסיום הפיסקה.
כשהקבוצה שלו בפיגור 15, עמוק בתוך הרבע השלישי, יצא קלארק אל הצד השני כשהכדור אצלו. רומן סורקין, שלידו, ניסה להבין מה לעזאזל משחקים ואם מוכנים כבר לסמן או לקרוא בשמו של תרגיל, קיבינימט. ואז הגיע סוג של פיקנ'רול ספרדי (כלומר חסימה של סורקין שמקבל במקביל סוג של חסימה גבית). וקלארק? הוא פשוט ייצר לעצמו מהלך של סלאלום, איפשהו בין רייט, אנדרסון וקבנגלה. סל ופאול. רק מינוס 12. חוזרים למשחק. (10:08)
מהלך הבא, לוקח את מוסא לטיול בדרך ללייאפ ומוריד ל 13. מהלך אחרי, אמנם מחטיא את הלייאפ אחרי המתפרצת שהוא מייצר, אבל לוקח איתו את ההגנה ומפנה מקום להורד שמגיע מאחור, מטביע על בייקון ומוריד ל-11. מהלך אחרי, שתיים מהעונשין מורידות ל-9. מהלך אחרי, מתקיף חזק את מקינלי רייט המתעייף, בדרך לאסיסט נהדר לבריסט בפנים. עכשיו רק מינוס 7. מהלך אחרי, ועוד וריאציה של פיקנ'רול ספרדי מובילה לכך שקלארק שועט שלא באיטיות מול בייקון, בדרך ל-2 של הנקינס. הנה, ככה: (11:34)
חתיכת רצף, אה? רצף שמסיים רבע רע כשדובאי מובילה רק 7. מכאן, יש על מה לדבר. אמרנו הפטרון של החלשים? ג'ימי קלארק הפעיל אתמול את ההנקינסים של העולם כאילו הם היו שם מאז ומעולם. כאילו הם שייכים. תראו את הדבר הזה, עם מסירת אמן שמסיימת מהלך שהלך לאיבוד. (13:13)
בסוף, סיים קלארק משחק מושלם של 10 אסיסטים מול איבוד כדור בודד. כולל מסירות בדרגת קושי גבוהה במיוחד. וכן, זה מרשים עוד יותר כי היה זה המשחק השלישי ברציפות שבו התקשה הג'ימי מחוץ לקשת. אחרי 0/3 מול וילרבאן ו 2/8 מול פנר, הגיע אתמול 1/7 מול דובאי. אבל ג'ימי קלארק התגבר ומצא פתרונות, לעצמו ולחלשים שלצידו. ולא רק לחלשים. סימנתי לעצמי, מהלך המחצית הראשונה, שבעיית העבירות המוקדמת של רומן סורקין מנעה ממנו לשחק לצידו של זה שמפעיל אותו טוב מכולם, תמיר בלאט. אתמול, קלארק היה גם בלאט. הוא גם הפעיל נהדר את סורקין, כולל במהלך הנעילה המפורסם של הצהובים במתפרצת. כולל ביכולת להרים ולקלוע שלשות אחרי חסימה ויציאה החוצה.
ועוד נקודה חשובה אחת. כו-לם יודעים שהרכז הפותח שהגיע מהרצליה הוא סופר אתלט. גם בעולם של אתלטים, האיש אתלט יוצא דופן. ליכולת הגופנית הזאת הייתה השפעה מכרעת על תוצאת הסיום. בעוד כולם כולל כולם מגרדים את הברכיים כי אין כוח, קלארק המשיך לרוץ כאילו רק התחלנו. למרות משחק קרוב למושלם של המאצ'אפ שלו, מקינלי רייט הנהדר, ולמרות שלשניהם – מעשית – לא היה אף אחד שיחליף אותו, קלארק ניצח את הדו קרב גם באלמנטים הגופניים, יוצאי הדופן שלו.
אושיי. זה אמיתי?
אושיי בריסט הוא מסוג השחקנים שגורם לג'י אמים לכאב ראש אמיתי. נכון, רוקי באירופה. נכון, מד-הים בשבוע האחרון. נכון, אחד שנמצא שם וקולע זריקות גדולות (היי דובאי) ושלשות גדולות (לא רק מול דובאי). שומר, פיזי, קשוח. השאלה, מבחינת כל מי שלא מכבי תל אביב, היא האם זה אמיתי או חלק בלתי נפרד מהדברים שסובבים את הקבוצה הזאת ושלא פשוט להגדיר.
את המחצית הראשונה אתמול סיימה מכבי תל אביב עם שני כדורים חוזרים בהתקפה. שזה נמוך במיוחד עבור קבוצה שמצטיינת, מסורתית, בקטגוריה. את המשחק הזה היא תסיים עם 16 כאלו. 5 מהם של בריסט. והם מגוונים: ריבאונדים של מיקום, ריבאונדים של כוח, ריבאונדים שמגיעים מתנועה. המשותף: כולם ריבאונדים של נחישות. בטח ובטח זה שעשה שיוויון והארכה, אחרי ההחטאה של סורקין והטעות של פטרושב.
אני לא יודע להגיד לכם מה יהיה עם ועל אושיי בריסט בעונה הבאה. אני כן יודע להגיד לכם שבעונה הזאת, שהחלה נורא גם מהצד שלו, הוא הפך להיות חוליה מרכזית, שעושה דברים בלתי סבירים בעליל בקבוצה שעושה דברים שהם בלתי סבירים בעליל.
ווקר. מה דה פאק?
אני מנסה ומתקשה להיזכר ברצף משחקים מחריד כל כך של שחקן מרכזי כל כך במכבי תל אביב. אחרי 2 נקודות ב 0/6 מהשדה מול וילבראן, הגיע משחק ה 1/9 מול פנר מוקדם יותר השבוע, שהיה עוד מעולה בהשוואה לזוועה שסיפק אתמול ווקר בקצת יותר מ 21 הדקות בהן שותף מול דובאי. נקודה 1, מדד מינוס 1. קטסטרופה. ואלו לא רק המספרים, אלא התחושה הכללית שכל נגיעה של ווקר, ועוד בצד שבו הוא מצטיין, היא נגיעה שתורמת לקבוצה השניה.
ועדיין, הוא שיחק. ושיחק. ושיחק. לא תרם, לא במישרין ולא בעקיפין, ושיחק. למה? אחרי שמנצחים שוב, מה זה משנה? הדבר המדהים הוא שהרגע שבו קטש מאס סופית בנוכחות של ווקר על הפרקט אתמול הגיעה בכלל מחלומות בהגנה, ולא מההחרבה ההתקפית השיטתית. כאן, בתרגיל הכנסת כדור מתחת לסל, כל מה שווקר צריך היה לעשות הוא לא להירדם ולא לעזוב את אנדרסון. אבל הוא כן. טריצה. (9:39)
כבר במהלך הזה, עיניכם הרואות, פונה קטש אלי ספסל, אבל המהלך שאחרי קיפל את הארוע. תראו את הירידה ההזויה הזאת להגנה של ווקר. שגם במוד של ג'וגינג. שגם לא שומר אף אחד. שגם לא סוגר את פטרושב לריבאונד. חלאס. (9:46)
כשהחזיר אותו קטש, אגב, ממש לרגעים האחרונים, ווקר כמעט והצליח להפסיד את המשחק במו ידיו. את המהלך הזה נראה עוד מעט.
בואו נניח שהדברים שקורים לווקר איכשהו כן קשורים בכדורסל. לשחקן התקפה סופר מוכשר כמו ווקר יש מספר בעיות מובנות/מבניות ביכולת שלו להתאים עצמו להתקפה הצהובה. גם כי אצלו הדברים מגיעים מכדרור סטטי, אבל בעיקר כי זוויות החדירה לסל של הצהובים מעט שונות ממה שהוא מכיר וממה הוא אוהב. אם ננסה להסביר בלי להתעכב יותר מדי על ענייני עכברות, נתיב החדירה לסל של המכדרר בצהוב מוביל אותו, בחלק הראשון של המהלך, רק עד לאזור קו העונשין. כי שם, לא אחת, מחכה עוד שחקן מהקבוצה שלו. ואז ההוא נפתח + יש תנועה בגב ההגנה, מה שמוביל ללא מעט ריקודים. ווקר, בהגדרה, צריך את הבידוד שלו. את האייסו שלו. אין לו זמן או חשק לחידודים ולתחכומים. קחו למשל איבוד אחד, מתוך שלושת איבודיו מהלך המשחק.
מכבי הולכת לתרגיל ברירת המחדל שלה – כלומר הטרנזישן. הנה סורקין ואחריו סנטוס מוכנים לפיקנ'רול מדורג. בנוהל. מאחר שיש חילוף על סנטוס, הוא מנסה לנעול את האיש שעל גבו, כשהוא במרכז הרחבה בואכה האלבו. אבל הדרך אצה לווקר, שממילא גם לא מרגיש בנוח מדי כשלוחצים לו את הכדרור. אז הוא נותן ב-דוך פנימה, למרות שמעשית שומרים עליו עכשיו גם פטרושב, גם קבנגלה וגם סנטוס. אז נכון שהברזילאי והריימן הולכים מיד אחר כך אל ספוטים יותר נוחים, אבל ווקר כבר בשוונג הלא נכון. (50:25)
להגיד שזה מה שמוביל לכך שווקר נראה איום ונורא? לא. ממש לא. ברגעים הטובים שלו העונה, נראה היה שאפילו ניאות האיש לבצע אי אלו התאמות לדברים שהקבוצה שלו עושה ברמת הספייסינג. עכשיו, כששום דבר לא הולך, חוזרות גם ההתנגשויות בצד שאליו נוהגים להתקיף. וזה רע. מצד שני, אומרים שעוד מעט חוזר איפה לונדברג.
קבוצה מוכשרת
דובאי הזאת היא אחת מהקבוצות המוכשרות ביבשת. יש לה שחקני כדורסל מצוינים שיכולים לנצח משחקים בעצמם. מבחוץ, מבפנים, באחד על אחד. הצגה. דובאי הזאת היא גם אחת מהקבוצות המוכשרות ביותר ביכולת להפסיד משחקים בעצמה. אתמול, למשל, זה אולי יותר הפסד שלה מאשר נצחון של היריבה שלה. אם נדבר גלויות, יש כמה דברים שהקבוצה הזאת לא יודעת או רוצה לעשות. הראשון זה לחשוב. השני זה להשקיע.
כאשר יריץ גולמץ את המהלכים האחרונים של המשחק, הוא ינסה להבין מה לעזאזל קרה עם דז'נאן מוסא, שלאורך כל המשחק נראה אבוד ומתקשה, אפילו ברמת חוסר יכולת לקחת באחד על אחד שומרים חלשים יחסית. מילא זה, אבל שילוב הטעויות שלו בסוף, כלומר גם העבירה המטופשת אחרי זריקה, ששלחה את מכבי לעונשין, ובטח ה BRAIN FREEZE במהלך ההתקפה האחרון במשחק, כשבמקום לנוע קצת ולסחוט עבירה שמכבה את האור, סיבך את מקינלי רייט במהלך שהוביל לסל המשווה של בריסט.
העניין הוא שהבעיות של דובאי וגולמץ החלו עוד לפני וברגע שקטש עבר לאזורית או לדמוי אזורית. כמאמר הקלישאה, זאת הגנת שגורמת ליריבה לחשוב. שמאטה אותה. שכופה עליה למסור. שבמקרה של דובאי, אלו פרמטרים שעושים לה רק רע. אם ברבע הראשון היא קצת תקעה את עצמה עם ההליכה האובר אגרסיבית פנימה, לקבנגלה הנהדר, באופן שהוציא מהמשחק שחקנים אחרים וחשובים, אז גם כאן מצאה עצמה דובאי מחפשת את הפואנטות הלא נכונות.
אז אמרנו מוסא במשחק רע. נגיד גם ש-5 הדקות של קבוקלו היו דקות של אח על מלא. עכשיו נדבר על בייקון. כשמדברים על נצחון של אופי, מתכוונים גם לאופי הפסיכי של מכבי תל אביב, וגם להיפך הגמור בצד השני. בין היתר, בצד של בייקון. שימו לב בבקשה. אני רוצה להראות לכם את הקשר הישיר בין המהלך הראשון של המשחק לבין האחרון של הזמן החוקי. בשניהם מעורב בייקון.
אנחנו בפוזשן שפותח את העסק. בייקון הולך לסל. בייקון מחטיא. בגלל שקבנגלה רב איתו על ריבאונד ההתקפה, מחליט בייקון שעכשיו אין לו כוח לרדת להגנה. וכשכן, רק עם תנועות ידיים חוזרות. איכסוש, לא? (6:29)
עכשיו למהלך הפלא של סורקין ושות' שסידר הארכה. עזבו רגע שאם בייקון נשאר מרוכז ובעמדת ציפיה (יענו anticipation), הוא לוקח את זה. אחרי שהכדור מגיע להורד ונשאר בחיים ובצהוב, תראו כמה זמן לוקח לבייקון להגיע להגנה בכלל ולהואיל להתייצב מול סורקין בפרט. זאת הגדולה של מכבי תל אביב. זאת ההיפך מהגדולה של דובאי. (15:23)
כמובטח, ואם כבר ציפייה שיכולה הייתה להביא לחטיפה ושינוי במשחק, בל נשכח את מהלך האימים של לוני ווקר בשניות הסיום. למזלו, מי ש(לא) עמד בדרכה של המסירה ההזויה של הווקר, גם במקרה הזה, הוא אותו הבייקון. שגם הפעם החליט שאין לו כוח. (2:20:39)
3 נקודות לסיום
תנו כבוד להפועל תל אביב – כמו דובאי, גם הפועל תל אביב היא קבוצה חדשה ועשירה. בניגוד לדובאי, הפועל תל אביב היא קבוצה מנצחת. כשאתם ואנחנו נכנסים באיטודיסים של העולם, צריכים לזכור שגם בימיה הרעים ביותר, הפועל תל אביב היא לא דובאי. איטודיס הוא לא גולמאץ.
הקפטן – שם אחד שלא הזכרנו הוא השם של הקפטן. דיברתולומיאו שיחק אמש מעל 20 דקות, שזה הרבה מעבר לממוצע העונתי שלו. וקלע כמובן את השלשה הגדולה שלו. והשווה את שיאו העונתי בריבאונדים (ארבעה). ואיכשהו, כשהמשחק משונה ומבולגן, אפשר לסמוך על ג'ון די שיעזור למצוא את הדרך. ובטח שאת הדרך לקחת את זה איכשהו במהלך האחרון. כולל ריבאונד ההתקפה שלו להחטאה של עצמו. כולל ההחלטה שלא לבצע את העבירה המהירה על מוסא.
חישובים – אם מכבי תל אביב תנצח הכל, היא תהיה בפלייאין. זהו. והיא יכולה. יותר מכל קבוצה אחרת ביבשת הישנה, הקבוצה הזאת מאמינה, בטוחה ויודעת שהיא תמצא את הדרך. ואם יש אמונה, לא צריכים חישובים.
שבת שלום. עד כאן להפעם. שיהיה לנו טוב.
תגובות