כשביקשתי מגיא גודס להזכיר לי אירוע אחד שבו הוא ספג צעקות מוגזמות או התנהגות רס"רית בלתי נשלטת מאחד ממאמניו, הוא לא הצליח למצוא. לא בגלל שהדברים הללו לא קרו; יותר בשל העובדה שזה היה דבר שבשגרה. "אני לא יודע אם נכון להגיד שפחדתי, אבל הייתה בי יראה. יראת כבוד", הוא מודה. וכלפי מי בעיקר? ניחשתם נכון. "צביקה שרף. כשהוא היה משחרר לעברך שאגה, היית מיד נמתח לדום".

החיים השתנו מאז. כשהפניתי לאותו גודס את אותה השאלה, אבל בכובעו כמאמן, הוא שלף ממוחו את הדוגמה הקלאסית בתוך שנייה. "הייתי עם הפועל חולון במשחק על המקום השלישי בליגת האלופות, פיגרנו באיזה 20 הפרש ורציתי שניקח את עצמנו ברצינות. מייקל קייזר היה שחקן ההגנה וההאסל הכי טוב שלנו. וכשהוא פשוט נתן לשחקן לעבור אותו ולדפוק עליו דאנק, הזעקתי פסק זמן וצרחתי עליו ליד כולם. הוא התחיל לענות לי, והעפתי אותו לחדר ההלבשה".

- ואיך זה נגמר?

"קיי היה קשור אליי מאוד, והלכנו דרך ארוכה ביחד. עשר דקות אחרי שחזרנו למלון, הוא כבר בא אליי לחדר והתנצל. הסברתי לו שיש גבולות שאני לא מוכן לעבור, והכל היה בסדר".

גיא גודס כמאמן הפועל חולון. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל

דרגת הרס"ר, כבר הבנתם, אינה מה שהייתה פעם. לא מדובר בשחיקה במעמד המאמן, אלא יותר בשינוי שהפך לכורח המציאות בעקבות תהליכים שונים ולא בהכרח קשורים שעבר הכדורסל האירופי.

ייתכן שזה התחיל בכלל במעבר מ-30 ל-24 שניות בהתקפה, אי אז בתחילת שנות ה-2000, שהפך את המשחק למהיר הרבה יותר - וכנגזרת ממנו, הפחית את השליטה המוחלטת שהייתה למאמנים בכל תנועה ובכל החלטה. במקביל, פתיחת הגבולות ומילוי הסגלים בשחקנים זרים (בעיקר מארה"ב) שינו את ה-DNA בכל קבוצה.

דימיטריס מברויידיס כל כך הרגיז את יורגוס ברצוקאס, שהוא סחט ממנו קללה על ישו. יוון סערה, ואפילו הכנסייה הוציאה הודעה נגד מאמן אולימפיאקוס

תחשבו על זה: בעבר נהגנו לומר שמאמנים יוגוסלבים כאלה ואחרים "לא מסתדרים עם אמריקאים" ומנסים להימנע ככל האפשר מגיוסם. זה לוקסוס שהיה שמור לימים שבהם היו שני זרים בקבוצה. היום זה בלתי אפשרי, והכדורסל ביבשת הישנה עבר תהליך דומה לזה שעברה ליגת ה-NBA לפני שנים רבות - תהליך שהפך את השחקנים לדמויות המרכזיות והחשובות, על חשבון המאמנים. מערכת היחסים ביניהם הושפעה מכך.

"היום אתה צריך לקבל החלטות הרבה יותר מהר במשחק", מסביר גודס. "לשמו של המאמן ולמעמדו היה כוח מאוד גדול. הוא היה כמו מפקד בצבא. גם ב-NBA, אם אתה לא גרג פופוביץ' או 3-2 מאמנים שעושים להם כבוד, הכוכב הם אלה ששולטים בקבוצות, והמאמן צריך להתחבר ולזרום, ושהחבר'ה יאהבו אותו".

- גם באירופה זה כבר נראה אחרת.

"תמיד אמרו שרק ז'ליקו אוברדוביץ' מסוגל לצרוח על השחקנים, כי הוא היחיד שאף אחד לא יענה לו. תסתכל על השינוי ששאראס עבר. בהתחלה הוא ניסה לחקות את ז'ליקו, אבל עם הזמן הוא הבין שקשה לאמן ככה לאורך זמן, וששחקנים לא אוהבים שמקללים או משפילים אותם לעיני הקהל והתקשורת. אפשר להיות נוקשה ולדרוש בווקאליות, אבל צריך לדעת לעשות את זה בחוכמה ובכבוד".

זה כבר הפך לקאלט: עוד לפני ימי "אלכסההההה", ז'ליקו אוברדובץ' נודע בתור האיש שצרח "פאק יו ג'יג'י דאטומה" על הכוכב שלו בפנרבחצ'ה

- בשיחות שלי עם פיני גרשון, בפודקאסט שמתחרה בפודקאסט שלנו, הוא תמיד משתגע מה"אדישות" של עודד קטש. אולי זה פשוט פער שנפתח בין הדורות?

"הדור של פיני, צביקה, מולי קצורין וכל החבר'ה הוותיקים לא היה עובר על דברים בשתיקה. זה לא שהיינו מונעים מפחד, אבל כשאתה שחקן צעיר ומולך עומד מאמן מכבי ת"א ונבחרת ישראל, שנמצא בתפקיד כבר לא יודע כמה שנים, אתה קצת נרתע".

- אתה עוצר את עצמך מלצעוק על שחקנים?

"יש שחקנים שאני נזהר מצלרוח עליהם ליד כולם, כי אני יודע שזה יעשה נזק. לא תהיה להם בעיה שאקח אותם הצידה ואצרח עליהם. כיום, מאמן הוא סוג של פסיכולוג. אתה צריך להכיר את הרקע שממנו כל אחד בא, ואת האישיות שלו. למדתי המון מדייויד בלאט בקטע הזה. איך להעביר מסרים, מה להגיד. להשתמש בפסיכולוגיה בסיטואציות מסוימות".

- זה אומר שגם אין דיסטאנס בין המאמן לשחקנים?

"אני לא אצא עם שחקן לבירה או לסרט, ולא אלך לשחק איתו באולינג וסנוקר. אם אני רוצה לדבר איתו על משהו אישי, שחשוב לי כדי להגיע אליו, אני בדרך כלל אזמין אותו לחדר המאמנים או ללובי ואדבר איתו. אולי כשהייתי צעיר זה היה יותר פשוט, אבל היום יש כבר פער גילים ביני לבין השחקנים".

ואולי בעצם לשחקנים זה לא כל כך משנה אם צועקים או צורחים עליהם, אם מעירים להם או בקושי לוחשים? הופמן טוען שרק דבר אחד מעניין אותם.

שיתוף:

רוצה להמשיך לקרוא?

יש לנו מחיר מבצע, שנתי או חודשי, במיוחד בשבילך.

נכנסים ועושים מנוי. ממש כאן

כאן

מנוי משלם? להתחברות לחץ

דברו איתנו

יש לכם הערות או הארות על הטור?

בואו לפגוש אותנו ולהגיב ברשתות החברתיות.

אנחנו זמינים בכל הפלטפורמות. חפשו הדיסקו

אהרל'ה ויסברג

קצת לפני בר המצווה פרסמתי את הכתבה הראשונה שלי בעיתון (והיא בכלל הייתה על טניס). כשהייתי בן 16 המצאתי את הכינוי "קטשפר", שחיבר בין עודד קטש לדורון שפר. חלפו כמעט 20 שנה, וכשנכנסתי לראשונה לאולפן וואלה, מאמן בכיר בישראל - היי ננו - ראה אותי לצד שי האוזמן ואודי הירש וכתב לי: "יפה, הצטרפת לצמד רָעִים".
אז הנה, אנחנו שוב כאן. שוב ביחד. וזה חדש, וזה יצירתי, וזה מרגש, ובגדול זה נשמע טוב. בעיקר אם פה ושם נזכור להישאר רָעִים. כי הגיע הזמן למשהו קצת שונה. משהו ישיר. בלי מתווכים. בלי פילטרים. אנחנו - ואתם.
כדורסל הוא הרבה מעבר למשחק. כדורסל הוא החיים. הוא החיבור בין אנשים. וכשאתה זוכה לעבוד במקצוע שאתה אוהב, אין הרבה דברים מרגשים יותר מפגישות של אחד על אחד עם יאניס אדטוקומבו או ז'ליקו אוברדוביץ'. או מלראות משחקים מתובלים בפיצוחים, שבוע אחרי שבוע, יחד עם פיני גרשון. או מהבאת סקופ שמשנה סדר יום. או מהשחזת מקלדת בטור שחושף דברים שלא רצו שתדעו.
נתכתב כאן על משחקים ומגמות ותופעות וסטטיסטיקות, ועל שחקנים ומאמנים ועסקנים ואוהדים, ופה ושם גם על פנטזי, ונקפיד על רפרנסים לסיינפלד.
איש חכם הבטיח שיהיה כאן דיסקו. סוף סוף אני מעז לרקוד בפומבי, רק שלא אסיים כמו איליין בניס.
גגגגידיאפ!