טורניר המכללות, שמתקיים בימים אלה בארצות הברית, הוא גם מפגש בין שני דורות של מאמנים. בגמר של העונה שעברה ניצח בשניה האחרונה מאמן פלורידה, טוד גולדן בן ה-40, את מאמן יוסטון, קלווין סמפסון. באחד המשחקים המשמעותיים של שלב הסוויט 16 בסוף השבוע הקרוב יפגוש ג'ון שייר מדיוק, בן 38, את ריק פיטינו מסנט ג'ונס, בן 73. יש כאן יותר מסתם פער דורות.

כדורסל המכללות עבר בשנים האחרונות שינויים טקטוניים: אם בעבר המאמנים הבכירים היו מגייסים שחקנים תמורת מלגת לימודים בלבד, נהנים משכר של מיליונים ומעבידים בפרך במשך 4 שנים ילדים שיכלו לעזוב רק לדראפט ה-NBA, פסיקה משפטית מאפשרת לשחקנים להיכנס בפגרה לפורטל ההעברות ולהעמיד את עצמם לרשות מאמנים ומכללות שיציעו להם יותר דקות, יותר חשיפה, יותר יחס ויותר כסף. כן, כסף: תם העידן שבו הכסף זורם לאוניברסיטה והסטודנטים רק קולעים ולומדים (נניח). בעקבות פסיקה משפטית אחרת, הכוכבים הגדולים משתכרים מיליונים מדי עונה, והמעמד של המאמנים מולם משתנה בהתאם.

לא לכל המאמנים זה מתאים. כמה מאמנים גדולים, כמו ג'יי רייט מוילאנובה, רוי וויליאמס מצפון קרוליינה (מהקטע המפורסם שאתם רואים כאן למעלה) וטוני בנט מוירג'יניה החליטו שלא בשבילם להוביל קבוצות מקצועניות, להתחנף לשחקנים ולהתעסק בחוזי הפרסום שיכניסו לכיס של בני 18 ו-19 ממון רב, ופרשו. גם אם השמות שהוזכרו כאן לא נודעו כצעקנים גדולים, מובן מאליו שגם היחס לשחקנים ביום יום, באימון ובמשחק, אמור להשתנות. המאמנים במכללות התרגלו להיות דיקטטורים, כשהקיצוני ביותר היה בובי נייט המנוח, שבמשך עשרות שנים נהג בשחקניו באלימות מילולית ופיזית שנסלחו לו כי הביא למכללת אינדיאנה שלוש אליפויות. הדור החדש של המאמנים, לעומת זאת, מזכיר יותר את מאמני ה-NBA - הם צועקים פחות, ומנסים לקנות את אמון השחקנים בידע מקצועי וכבוד הדדי.

לכן, כשמאמנים מאבדים את קור הרוח ומשתוללים על הקווים, ההתנהלות הזאת יוצאת דופן וזוכה מיד לתשומת לב ציבורית. בקיצור, היא נהיית ויראלית, וגם סוקרה בכתבות בתקשורת הספורט האמריקנית.

למשל הקטע הזה שבו פיטינו מנצל פסק זמן כדי לצרוח על שחקן שלו, כשקבוצתו מובילה 3:20 על נורת'רן אייווה בסיבוב הראשון בטורניר.

בקטע ויראלי אחר נראו שני מאמנים בעלי פתיל קצר, דן הרלי מקונטיקט וג'ו קרונין מ-UCLA, צורחים הוראות מתובלות בקללות במשחק ביניהם בשלב ה-32.

כמובן שהקטעים האלה עוררו גם דיון ער ברשת, שזלג גם לתקשורת, על הלגיטימיות והאפקטיביות של היחס הקשוח לשחקנים - והוויכוח שהתעורר הוביל לגעגוע נוסטלגי לימים הפשוטים והיפים לכאורה שבהם מאמן היה אוטוריטה והילדים לא היו רכים ומפונקים כמו היום. צ'ארלס בארקלי יצא בשידור להגנתו של מאמן ותיק אחר, טום איזו ממישיגן סטייט (בן 71), ואמר: "העיתונאים, שלא מבינים כלום בספורט כי הם לא שיחקו, שואלים 'למה הוא צועק על השחקנים?' קוראים לזה לאמן".

לקינוח צץ גם קטע מטורניר הנשים הפך, כשהמאמנת של ירדן גרזון במרילנד, ברנדה פריס, נצפתה צורחת על שחקנית שלה מטווח אפס.

מכיוון שאנחנו במערכת הדיסקו אוהבים כדורסל ואוהבים לא פחות להתווכח, החלטנו להרחיב את גבולות הגזרה של פולמוס המאמנים האמריקני. רק השבוע ניצח עודד קטש בעל החזות האדישה (זו רק החזות, כן?) את שרונאס יאסיקביצ'וס, שצורח על כל דבר שזז. פעם המודל שלנו למאמן הישראלי האולטימטיבי היה צביקה שרף, שכונה רס"ר בשל יחסו הקשוח לשחקניו ולמסקריו, או אפי בירנבוים שהשתולל על הקווים (ועל מירי נבו).

היום, אחד המאמנים הבכירים בענף הוא יונתן אלון, שלפעמים קשה לשמוע מה הוא אומר בפסק הזמן לשחקניו אפילו בעזרת מיקרופון. האם המאמנים התרככו מדי? או שהשחקנים מפונקים מדי? לצעוק על שחקנים - זה בכלל עוזר? ומצד שני, איך השחקנים אמורים לכבד בוס שאף פעם לא מרים את הקול?

כדי להתעמק קצת יותר בסוגיה, פנינו לדניאל ששר, שהיה במשך שנים ארוכות המנהל המקצועי של מחלקת הנוער של הפועל ירושלים, וקרא כל מחקר וספר אפשרי על אימון בכלל, ואימון כדורסל בפרט. הבמה שלו.

דניאל ששר

אחד הדברים שלמדתי לאורך השנים, גם כמאמן וגם כחלק מצוותים מקצועיים ברמות שונות, הוא עד כמה קל להתבלבל בין סיבה לתוצאה. ראיתי מאמנים שצועקים - ומנצחים. ראיתי מאמנים שלא צועקים - ומנצחים לא פחות. ראיתי גם מאמנים שצועקים - ומפסידים. והרבה. אבל כשמשקיפים מבחוץ, אנחנו נוטים לחבר את הנקודות בצורה הפשטנית ביותר: אם מאמן צועק והוא מצליח - כנראה שהוא מצליח בגלל שהוא צועק. זו טעות קלאסית. אנחנו מחפשים סיבתיות. רוצים הסבר ברור, זמין, כזה שאפשר לתפוס מיד. והצעקות - יחד עם שפת הגוף האינטנסיבית - הן המרכיב הכי בולט לעין בעבודת המאמן.

אבל הצלחה של קבוצה נשענת על המון משתנים: איכות השחקנים, תקציב, תהליך אימון, חיבור קבוצתי, ולא מעט מזל. לכן, להגיד שמאמן שצועק הוא מאמן מנצח - זו אולי הסקת מסקנות נוחה ומתבקשת לכאורה (או היוריסטיקה, למתקדמים), אבל אין לה כמעט אחיזה במציאות. אודי, לדוגמה, הזכיר את שאראס. האם הליטאי לקח את היורוליג כי הוא צועק, כי לפנרבחצ'ה יש תקציב גבוה או שהוא פשוט יודע הרבה כדורסל, בלי קשר למזג החם? והשנים שנכשל בהן - זה באשמתו, בגלל הצעקות או בכלל שיטת הפיינל פור האכזרית?

פרשנים ושחקני עבר, כמו צ'ארלס בארקלי, נוטים להסביר את זה בפשטות: “הם צועקים כי אכפת להם”, או “ככה מאמנים מתנהגים”. בלי לפגוע באף אחד, כי מי רוצה להסתבך עם בארקלי, ההסבר הזה לוקה בעצלנות. כאמור, הצעקות הכי בולטות לעין, ולכן נוטים להשתמש בהן כדי להסביר הצלחה. אבל זו הסתכלות שטחית מדי.

כדי להבין את התופעה באמת, צריך לשאול שתי שאלות: למה מאמנים צועקים — והאם זה בכלל אפקטיבי? בפועל, יש שתי סיבות עיקריות לצעקות של מאמנים. הסיבה הראשונה היא לגיטימית - ואפילו חשובה: צעקה ככלי ניהולי - Hold the players accountable - לדרוש מהשחקנים אחריות ומחויבות. אנחנו המאמנים דורשים משחקנים לבצע פעולות שדורשות מאמץ: לסגור לריבאונד, למסור לשחקן פנוי. אלו פעולות שלא קורות באופן טבעי. טבע האדם הוא לחסוך מאמץ. אם אין השלכות, סביר שהשחקן יעשה פעולות שהוא רגיל להן - למשל לזרוק לסל כל כדור - ולא את מה שדרש כדי שהקבוצה תצליח. תחשבו על ההבדל בין התנהגות של שחקן מקצועני לבין ההתנהלות שלכם כשאתם משחקים בשכונה עם חברים. שוב, בלי לפגוע.

לכן, חלק מתפקיד המאמן היא לוודא שהשחקנים מגלים מחויבות ואחריות. באנגלית זה נשמע יותר טוב - accountability. כאן, הרמת קול יכולה להיות כלי נכון - אבל רק בתנאי אחד: זה חייב להיות מהלך מתוכנן, שקול ועם כמה שפחות אמוציות. פרופסור דניאל כהנמן ז"ל, חתן פרס נובל לכלכלה וחוקר פורץ דרך בתחום קבלת החלטות, עיבוד מידע והטיות חשיבה, טען בספרו "לחשוב מהר, לחשוב לאט", שהחלטות כאלו מגיעות מתוך חשיבה מודעת, שקולה, מכוונת מטרה, להבדיל מתגובה אינסטינקטיבית-רגשית.

במילים פשוטות יותר התגובה היא לפעולה ספציפית, לא לאישיות של השחקן. כולנו מכירים, לצערנו, מאמנים שתוקפים מילולית שחקנים במשפטים בסגנון "אתה לא יכול לשמור אפילו קונוס". אמירות כאלו לא משיגות דבר. אפשר להעביר את אותו מסר בצורה ברורה יותר, מכבדת יותר ותקיפה לא פחות: "יצאת מעמדת הגנה ובגלל זה עברו אותך וקיבלת ליי אפ. זה לא יכול לקרות שוב". ואם יקרה שוב - המאמן יחליף אותך. כשהמסר עובר בצורה נכונה, שחקנים לא רק מפנימים אותו, הם מעריכים את הגישה.

אבל יש סיבה שנייה לזכות הצעקה - והיא כנראה הנפוצה יותר. כדורסל, בטח הבחנתם, הוא משחק רגשי. ומאמנים הם בני אדם. יתרה מכך, הם פועלים תחת לחץ תמידי: הקהל תובעני, ההנהלה לוחצת, התקשורת שואלת שאלות מעצבנות, השחקנים עם אג'נדה משלהם. ובתוך הלחץ הזה, כשהמאמן רואה משהו שלא מוצא חן בעיניו - הוא פשוט משחרר לחץ. בקיצור, צועק. זו כבר המערכת הראשונה שפרופסור כהנמן המנוח עסק בה - כזו שנובעת מאינסטינקט, מהאדרנלין, תגובה לא מתוכננת ולא שקולה. במקרה הזה, צעקות לא נועדו לשפר שחקן או לתרום לקבוצה. המטרה היא סתם לפרוק את התסכול של המאמן. וזה הבדל תהומי, קריטי.

כשהייתי עוזר מאמן צעיר של מאמן מנוסה, באחד ממשחקי האימון בטרום העונה הוא ממש התפרק על שחקן שעלה מהנוער. מה זה התפרק? צרחות בווליום עצום, שפת גוף אלימה, המון לחץ. מה שהיה בולט במיוחד הוא ששחקנים מובילים בקבוצה, כאלה שמרוויחים הרבה יותר ונחשבים לכוכבים, עשו בדיוק את אותן טעויות - אבל מולם לא נאמרה ולו מילה אחת. כבר אז זה הפריע לי מאוד, גם אם לא ידעתי לנסח למה. רק מאוחר יותר הבנתי: זו לא הייתה דרישה של אחריות ומחויבות משחקן, אלא סתם הוצאה של תסכול - מול הקורבן הכי זמין והכי קל. שחקנים רואים הכל - ומפנימים את הגישה הרעה הזאת מיד. לאורך השנים ראיתי שוב ושוב את אותו דפוס: כשמאמן צועק ממקום של תסכול - הוא פוגע בביטחון, מייצר ריחוק, ומחליש את הקבוצה.

אל תבינו לא נכון: מאמנים לא צריכים להיות שקטים. כמעט כל מאמן יאבד את קור הרוח בשלב מסוים. אבל המאמנים צריכים להיות מודעים לעצמם - ולסיבה שהם צועקים. כשהצעקה מגיעה ממקום של רצון לשפר, לשמור על עקרונות, להחזיק את השחקנים אחראים - היא תעזור. כשהיא מגיעה ממקום של תסכול - היא כמעט תמיד תפגע. ובכלל, צעקות ושפת גוף הן רק חתיכה אחת בפאזל מאוד מורכב ומאוד דינמי בחייה של קבוצת כדורסל.

דניאל סיפר לנו מה נכון לעשות, רק שבדרך כלל יש פער בין תאוריה למעשה. מאמנים זה עם לא שפוי במיוחד - ולו מפני שבחרו לעסוק במקצוע חשוף לביקורת, נטול ביטחון תעסוקתי, עם תלות לא הגיונית באחרים, משחקנים ועד מנהלים. רמת הלחץ לא נופלת מזו שהייתה בעבר, אולי אפילו להפך: הרשתות החברתיות והסיקור התקשורתי הופכים הכל לאינטנסיבי עוד יותר. אז כן, מאמנים ימשיכו לשחרר קיטור מפעם לפעם, כדי להרחיק את התקף הלב הבלתי נמנע. רק שלאורך זמן, הלגיטימציה שלהם לאבד את זה הולכת ויורדת, והיא רק תלך ותרד עוד יותר.

ההסבר טמון גם בפרויקט של ירון ארבל על שוק השחקנים: הליגות האירופאיות הבכירות הופכות יותר ויותר תלויות בשחקנים אמריקנים, שיוצאים מהמכללות או נפלטים מה-NBA. ברגע שהשחקנים האלה מקבלים יחס וכבוד של מקצוענים כבר בקולג', וכשיש להם אלטרנטיבות בג'י ליג המשוחרר, בחוזים דו כיווניים או במזרח הרחוק, הם יהיו מן הסתם פחות סובלניים למאמן האירופי הנוירוטי, שמקלל אותם בפסקי הזמן מול המצלמות. ז'ליקו אוברדוביץ' התרגל להשתולל על הקווים במשך שנים (פאק יו, ג'יג'י דאטומה!), אבל זה קרה כשהוביל שחקנים אירופאים עם חיזוק אמריקני. כשחדר ההלבשה שלו הפך לכמעט כל אמריקני, התוצאה הייתה מרד שחקנים. ופוף, אין אוברדוביץ'.

היו תהיות, נדמה להם נעלמו לחלוטין בנוגע לעודד קטש. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל

זה לא שהרודנים נעלמו מהענף: רק השבוע שוחרר מפנאתינייקוס ריישון הולמס, שהגיב בעוקצנות לטינופים של ארגין עתמאן בתקשורת. השאלה היא מה יחליט השחקן הבא שעתמאן ירצה להחתים, ביוון או בטורקיה. אם יהיו לו אלטרנטיבות בשכר דומה, סביר שיבחר במאמן נוח יותר. גם האוהדים, כך נדמה, כבר מבינים שהמאמנים הצועקים הם לא בהכרח טובים ביותר. אם היו תהיות כאלו בעבר לגבי קטש, למשל, נדמה שהן נעלמו לחלוטין.

בסוף, הברירה הטבעית תעבוד גם כאן. הטובים מקצועית והחזקים מנטלית ישרדו בענף, ויישארו בפסגה. החלשים יסתפקו ברמות הנמוכות יותר. כך זה עבד תמיד באימון כדורסל, וכך זה יעבוד בעתיד. רק דבר אחד ישתנה: הווליום.

דניאל ששר הוא אחראי על פיתוח מאמנים ושחקנים במועדון הכדורסל split second בוונקובר, קנדה

שיתוף:

רוצה להמשיך לקרוא?

יש לנו מחיר מבצע, שנתי או חודשי, במיוחד בשבילך.

נכנסים ועושים מנוי. ממש כאן

כאן

מנוי משלם? להתחברות לחץ

דברו איתנו

יש לכם הערות או הארות על הטור?

בואו לפגוש אותנו ולהגיב ברשתות החברתיות.

אנחנו זמינים בכל הפלטפורמות. חפשו הדיסקו

אודי הירש

קוראים לי אודי ואני מכור. מכור לכדורסל.
גדלתי בבית של כדורסל, אבא שלי היה הסנטר האימתני של הפועל קרית חיים והפועל חיפה בליגה הלאומית, אז הליגה ראשונה. שיחקתי כדורסל במחלקת הנוער של מכבי ראשון ובבוגרים של הפועל נס ציונה (פחות טובים מהיום, בסך הכל עלינו מליגה ב' לליגה א'). אימנתי במחלקות הנוער של מכבי ראשון והפועל ירושלים (כולל זכייה היסטורית למחצה בגביע הפועל). הייתי סקאוט של נבחרת ישראל והפועל ירושלים (בצוותא עם אחד, שי האוזמן).
פעילות הכדורסל שאני מתמיד בה הכי הרבה שנים היא כתיבה. תחילה בשם המשחק, ירחון הספורט המנוח, שהייתי סגן העורך שלו; במקומון כל הזמן של מעריב בירושלים (שם למדתי שאסור לענות לחסומים, זה בוודאי ארז אדלשטיין שזועם על טור שלי) ובהמשך בוואלה ספורט ובהארץ ספורט. ובתוך העיסוק בכדורסל, יש לי כמה אובססיות בואכה סטיות: אני חייב לדעת את ספר התרגילים של כל קבוצה שאני רואה, לשנן אותו ולהשוות אותו לקבוצות מהעבר, על אף שמזמן הבנתי שתרגילים זה לא מאוד חשוב. אני חוזר הרבה למשחקים מהאייטיז והניינטיז כדי להבין עד כמה הכדורסל השתנה מאז. לסבנטיז ולסיקסטיז אני לא חוזר - מה ששיחקו אז לא ממש עונה להגדרה המודרנית של כדורסל, עמכם הסליחה. סטיה נוספת, מביכה במיוחד: צפייה באליפויות נוער וקדטים ביוטיוב, ולא רק במשחקים של ישראל, כדי לגלות כוכבים חדשים, או סתם לראות איך מלמדים היום כדורסל ברחבי אירופה.
חוץ מזה, יורוליג זה החיים, ליגת העל זה משלנו וגם NBA זה אחלה. אפילו בעונה הרגילה. טוב, חוץ מוושינגטון ושארלוט, אבל כן כולל ברוקלין.
בקיצור, בין השורות, הבנתם: אני מכור לכדורסל.