רבע גמר גביע ווינר, המקום בו לפעמים המשחק חשוב ולפעמים לא, זה תלוי. אם נחזור לטור של השבוע שעבר - חשיבותו של גביע ווינר, אזורית בספטמבר, נזכר שאת חולון מיקמתי בקבוצות שכן חשוב להם ההישג במפעל הזה, הפועל העמק לעומת זאת, למרות תקציב מכובד, פחות. חולון, לפחות לדעתי, אמורה וצריכה לסיים את העונה בטופ 4. תקציב, פרנקו וקהל הן חלק מהסיבות שבתרחיש הגיוני, חולון יכולה אפילו יותר. עד סוף העונה יש המון זמן, קבוצות ישנו סגלים, מומנטום יגיע בצורה חיובית וגם שלילית, לצערנו פציעות והיעדרויות ישפיעו על התוצאה הסופית, אבל עד אז, חצי גמר גביע ווינר הוא מטרה ראויה. יסלחו לי אוהדי, עסקני ושחקני קבוצת הפועל העמק, הטור הזה מתמקד בחולוניה. נתחיל בשורה התחתונה: הפועל העמק היא זו שעלתה לחצי הגמר, ובצדק. נכון, חולון כמעט וגנבה את המשחק אחרי שכפתה הארכה, אבל ברוב שלבי המשחק וגם בהארכה השליטה הייתה בידיים של עפולה. חולון הגיעה עם הציפיות, הסגל הנוצץ (והחסר) והקהל, אבל סיימה את דרכה במפעל. האדישות הלא ברורה של מנפורד - מי שאמור להיות הגו-טו-גאי במיוחד בהיעדרו של וולטון - לא תרמה, בשילוב מוטיבציה ותוכנית משחק ברורה של אברהמי, חולון הודחה. זה לא נושא הטור אבל אני מחויב להגיד את זה: ניב משגב השחקן הכי קשוח בליגה. זה נוגע לכל אספקט במשחק שלו. תפסיקו לנסות להוריד אותו לפוסט, סתם תצאו עם איבוד כדור ובכי ונהי לשופט. התפיסה הכללית לגבי דני פרנקו שהוא תמיד ממחזר זרים. איכשהו זה נתפס כשלילי. מזכיר לכולנו שרוב ההנחות והתפיסות שלנו על דברים שאנחנו חושבים שהם ידועים, לא נכונות או במינימיום לא מדויקות. ״נו, שוב פעם דני מביא זר ששיחק כבר בארץ״ רגע מה? למה זה דבר רע? אני לא מנסה לשכנע אותכם שזה דבר טוב, כי זה לא, זה פשוט דבר טבעי. בוא אגלה לכם סוד: המטרה של מאמנים, היא לנצח משחקים. בשביל לנצח משחקים (לפחות בראש של המאמנים) המאמן בוחר את השחקנים שהוא חושב שישפרו את הסיכויים לנצח (הכוונה היא להישאר בתפקיד, עזבו שטויות, כולם בליגה הזאת על זמן שאול). שניים מתוך שמונת הזרים של הפועל חולון כבר שיחקו בארץ. אז האם זה נחשב מחזור? בספר שלי, לא. אבל כמו שפתחתי אין לזה בכלל משמעות הדבר היחידי שצריך לבחון זה מי חתמו בהפועל חולון ולמה. נתחיל בטירוף של 8 זרים, הפועל חולון כידוע משתתפת בליגת האלופות אבל האם זה מצדיק 8 זרים בסגל ועוד 4 ישראלים בכירים? לא יודע, קשה לקבוע. הפתרונות - לפרנקו והצוות. אז מי יש לנו? בחור שם ג'ורדן מקריי ובחור בשם אקסבייר מנפורד, שחקן שהאות הראשונה שלו היא שם גנרי לחילוף בהגנה או השיר הכי טוב של משפץ המכוניות מאל איי. שיואוווו כמה תשוקה. אז כן, פרנקו לא התאפק והחזיר את הצמד הזה ששיחקו ביחד תחתיו בהפועל תל אביב בעונת 2022-23. מנפורד בשני המשחקים הראשונים בגביע ווינר קלע 13 נק כל משחק אבל מה שבלט ולא במפתיע הוא העובדה שהוא מצליח לייצר לעצמו בין אם זה בכדרור וחיפוש ספייס לקליעה או סחיטת עבירות. מנפורד שלא כמו רוב השחקנים לא חייב שטף או משחק קבוצתי, אלא צריך את הכדור וזה בדיוק מה שדני פרנקו צריך שהכל נתקע. זה בדיוק מה שחולון היתה צריכה היום בהתקפות העומדות שהתקשו מאוד נגד ההגנה החזקה של העמק. אבל רצונות לחוד וגביע ווינר לחוד, מנפורד לא הופיע למשחק וכמו שכבר כתבתי היה נראה אדיש. 18 דקות על 2 נקודות בלבד זה כל כך חלש שזה מעליב את הטור שלי. בחייאת אקסבייר, הקדשתי לך שיר. נתחיל בהצהרה: איך אני אוהב שחקני אול אראונד, איך אני אוהב את מקריי. כן, הבנתם נכון, אני מאוד מחזיק מהפורוורד הורסטילי שלא באמת שיחק כדורסל שנה שעברה, כאילו כן, הוא היה רשום באלכסנדריה במצרים (?????) ואפילו הספיק לשחק 5 משחקים בסקאפטי, איטליה, אבל הרשו לי להתעלם מעונת 24-5. מקריי נראה מעולה, הפציעה משנה שעברה נראית כזיכרון רחוק והאחוזים לשלוש בשני המשחקים הראשונים גבוהים מאוד (4/8). סטאר קווליטי, הסייז, היכולות המגוונות והעובדה שהוא קלע 23 ו 24 בשני המשחקים האלה הביאה אותי לציפיה גדולה מאוד לעוד תצוגה שלו, הפעם בשלב נוקאואט. ומקריי דילוור כמו מתכנת תותח בחברת ההייטק הקרובה לביתכם. 28 נקודות באחוזים טובים אבל בעיקר כל פעם שהיה איזה שהוא מומנטום לחולון זה קרה בגללו. סקורר אדיר וסטאר קוולטי השאירו את חולון קרוב למרות משחק לא טוב של רוב הקבוצה. הפועל העמק קבוצה טובה, בהחלט מאלה שאמורות להתחרות עם חולון על הטופ 4. הסגנון האופייני של אברהמי עם לחץ על הכדור מכל שחקן, כל הזמן, אמור להקשות על קבוצות עם מחסור במוביל כדור (וולטון). הדרך לתקוף סגנון כזה הוא לרוב לשים שני מובילי כדור, כדי שיהיה אפשר לשלוט בקצב המשחק ולא לתת לקבוצה הלוחצת לגרום לך לקבל החלטות תחת לחץ ובכך לייצר המון החלטות רעות או פשוט איבודי כדור. דרך נוספת היא פשוט להגיד למוביל הכדור שלך, תתקוף מוקדם ולשאר השחקנים להיות מוכנים לשלשות מהירות או לגבוהים שלך לעמוד בנקודות שבהן יכולים לתרגם את זה לסלים קלים. תחשבו על ים מדר מעיף את הכדור לבלייקני או תמיר בלאט מרים גבוה לסורקין או הורד שנועלים קרוב לסל מוקדם מאוד בהתקפה. פרנקו בחר, אולי בלית ברירה, בכל זאת לנסות לשחק עם שליטה בקצב, קרביץ ורוזנברג (אחלה, עוד נגיע אליו) כדררו את חייהם מול הלחץ הבלתי פוסק של משגב, נויביץ ואדוארדס. מה לעשות אין וולטון, זלי וארצי לא בדיוק שחקנים של התקפות מעבר, מנפורד נפקד ושאר השחקנים? תיכף נדבר על שאר השחקנים.ֿ עצרו רגע, וולטון? מי, מה, מו ? דריק וולטון ג'וניור! וולטון מגיע אלינו מפיניקס סאנס מליגת הNBA. רגע רגע מתקנים אותי באוזניה, מדובר South East Melbourne Phoenix מליגת הNBL הלא היא הליגה האוסטרלית. אמנם אינני עכבר כדורסל אוסטרלי אבל אני יודע דבר אחד: מדובר בליגת כדורסל מעולה. מכיוון שאני לא מבין הרבה בליגה האוסטרלית הרשיתי לעצמי, לפחות בראש שלי, לפתוח פודקאסט כדורסל שמתעסק בהפועל חולון. האורח הראשון והאחרון שלי הוא לא אחר מאוהד הקבוצה, חברי לרחבת הריקודים המכונה הדיסקו ומקים הפודקאסט המתחרה ״הקול הסגול״ - רואי נחום. אז עם הקדמות מיותרות, קבלו את פודקסאט הכדורסל שעוסק בהפועל חולון וקיים רק בראש שלי:״ויולט הדיסקו״ אנחנו עוד נשוב לפודקאסט. איך העמק גרמה חולון להיראות רע כתוכנית משחק הבנו, בוא ננסה להבין מי לא תרם להפועל חולון ונתחיל בשני זרים שלא שיחקו שחתומים על חוזים ל3 חודשים, חסן מרטין וג׳רדן בון. אחד מהקונספטים הכי מוזרים ששחקנים צריכים להגיב אליהם הוא החבר הזמני לחדר ההלבשה. נפצעתי, עכשיו אני עושה שיקום בעודי מעודד את המחליף שלי? היי החלמתי, עכשיו אני משחק, פתאום אותו מחליף מעודד אותי? עוד שניה אתה בלי עבודה אחי, את מי אתה מעודד בדיוק? נשמע לכם קצת קיצוני? מדובר בשחקנים מקצוענים נכון? זה חלק מהביזנס, הכל נכון ויחד עם זאת כדורסלנים הם בני אדם ובני אדם הם אינטרסנטים. 2 שחקנים על חוזים זמניים לרוב לא משהו מדהים לחדר ההלבשה ואוהדי חולון יקוו שדברים יסתדרו שם לטובה. את בון אני לא מכיר עד הסוף, אבל לחסן מרטין יש בחגורה 78 משחקי יורוליג, ולדעתי הצנועה הוא יכל היה לתרום במשחק הזה, בטח מול ההגנה הלוחצת של העמק, ובטוח שהוא יכול לתרום עוד העונה. קפטן נתנאל ארצי פתח את השנה הרביעית שלו במועדון. במציאות של הכדורסל הישראלי, לשחקן להישאר ארבע עונות רצופות באותה קבוצה זה הישג לא מבוטל בכלל. בלי ששמתם לב (אולי זה רק אני), ארצי כבר 12 עונות בליגת העל. היום הוא הראה דברים טובים גם בצדדים שלא קשורים נטו לכדורסל. כמה חטיפות וכמה מחוות לקהל שהגיע מחולון הראו בעיניי שהוא מתאים לתפקיד שמייעדים לו. מעבר לקליעה הטובה לשלוש והפיזיות שמאפיינת אותו, מצופה מארצי להיות זה שמחבר בין כולם ומטריף את הקהל. גם בהפסד זה נראה טוב. הוא סיים עם 11 נקודות, 6 ריבאונדים ו-3 אסיסטים,בנוסף הראה מנהיגות. ארצי ומקריי לבדם לא הספיקו לניצחון, אבל בליגה, אני מניח, כבר תהיה להם יותר עזרה. דמיון רוסר עם 0 נקודות ב-28 דקות עם 0/5 מהשדה וזה לא טוב. הבעיה, לפחות לדעתי, שהוא גם נראה לא מחובר. רוסר יצא ברבע השלישי להסתערות יחידים בחצי התקפת מעבר, כשאף אחד משחקני הקבוצה שלו לא מצטרף אליו, מהלך כזה רק הדגיש את חוסר החיבור בינו לבין שאר השחקנים. ברוקס ניסה, אבל אין צורך להעמיק בסטטיסטיקה שלו - מספיק לומר שהוא לא הצליח להתמודד עם שדריק (מצוין) מעפולה, והפלוס/מינוס שלו היה הגרוע ביותר מבין שחקני חולון. טוד וויטרס היה סביר לחלוטין, קלע 13 נקודות וזה בערך היתה תרומתו למשחק הזה, לא חלב לא בשר. חולון תצטרך יותר מהזרים האלה. אני מזכיר, 2 שחקנים שחתומים על חוזים זמניים לא שיחקו בגלל פציעות. זלמנסון שיחק 15 דקות, בהן קלע 7 נקודות. להגיד שהתלהבתי? לא ממש. כמו וויט׳רס, לפחות בתחושה, הוא היה פרווה במשחק הזה. ״יוקיץ׳ הישראלי״, ירד מכמעט 10 נקודות למשחק בהפועל תל אביב שלפני שנתיים ל־6.5 נקודות ו־3.3 ריבאונדים בלבד בעונה החולפת. העובדה שלא נכנס לסגל הנבחרת אמורה לתת לו אקסטרה מוטיבציה לבוא ולהוכיח. העובדה שהוא ופרנקו חוזרים זה לזרועותיו של זה רק מוסיפה לצפייה. חזרתו של "יוקיץ׳" אולי לא תתרחש במלואה, אבל מי יודע, אולי נקבל את "שונגון מחולוניה". לצערו ולצער אוהדי חולון, זה לא קרה במשחק הזה. קרביץ היה חלש חוץ מכמה דקות בפתיחת המשחק. אני מצפה ממנו ליותר לא רק במשחק מהסוג הזה אלא בעונה כולה. הגיע זמן השדרוג האמיתי שלו, דווקא היום כשוולטון פצוע, רציתי לראות משהו יותר מחוטף טוב ושחקן של אופן קורט. עדיין חושב שעם מקריי ומנפורד בכנפיים, קרביץ יכול לפרוח. גם שהוא מחליף לוולטון. קררה לצערנו פצוע ובשביל לקבל קצת תובנות על צמד ק.ק, בואו נחזור לפודקאסט, זוכה הפרסים הדמיוניים בראש שלי ״ויולט הדיסקו״, הפעם עם רואי סולו. לסיום, 2 נקודות שאהבתי בחולון. הראשונה סט התקפי טוב שבו שחקן המטרה, אחרי תנועה, עומד מתחת לסל ובזמן שיש פיק אנד רול לצד מסוים,יוצא לקליעה על חסימה לכיוון הפינה שאליה מתבצע הפיק אנד רול. כשמוציאים קלעי טוב - מנפורד, מקריי ואפילו ארצי, ההגנה כנראה מתחייבת חזק ומשאירה את הגבוה לנעילה קלה וגם הסטרונג סייד כל כך עמוס שבהיי פיק אנד רול שמתבצע לא כחלק מהפאנץ׳ ההתקפי, יכולים להיווצר המון אפשרויות לסלים קלים דווקא בוויק סייד. נקודה שניה היא רועי רוזנברג. הרבה בלאגן, הרבה איבודים אבל המון לב. ניסה, שרט, קלע, מסר וקפץ לריבואנד אבל זה לא הספיק מול משגב המצוין. זהו להיום, מזכיר לכולם, האמור לעיל אינו מהווה המלצת השקעה או המלצה, הכל, אבל הכל הוא אמת לשעתה.

אני מודה שאם הייתם שואלים אותי בגיל 15 אם אני בדרך להיות שחקן כדורסל, סביר מאוד להניח שהייתי אומר לכם שלא. כלומר, ממש לא. מה לעשות שבאותם ימים, בתור נער שמתגורר בקיבוץ, עניין אותי יותר לסיים את בית הספר, ללכת לים, להיות עם חברים ולשחק כדורגל? אם תשאלו חברים שלי, הם יספרו לכם שכשהיינו משחקים כדורגל, הייתי בדרך כלל שוער. כשהיה נמאס לי הייתי יוצא מהשער, מבקיע שלושער בנגיחה - וחוזר לשער. הרפתקן. בקיצור, בגילאים האלו לא הייתי משקיע בכדורסל שום דבר יותר ממה שהייתי ממש חייב. כמובן שאהבתי כדורסל מאוד, נהניתי לשחק ונהניתי לצפות, אבל פשוט לא באמת הייתי חשוף באותם ימים לאופציה שיש סיכוי שאהיה שחקן מקצועי, או אפילו חצי מקצועי. כשהייתי בכיתה י"א, הציעו לי ממחלקת הנוער של נהריה להצטרף לקבוצה הבכירה ביותר שלהם, נוער לאומית, בתור שחקן ספסל. אמרתי לא, כי חשבתי שעדיף להמשיך להבריז משיעורים בבית הספר, לברוח לבננה ביץ' בחוף אכזיב ולהמשיך כשחקן מוביל בקבוצה הפחות טובה, יותר נכון הממש ממש ממש ממש פחות טובה של נהריה. צילום: FIBA.BASKETBALL בשנה לאחר מכן כבר לא כל כך הייתה לי ברירה. הצטרפתי לנוער לאומית עם מינימום ציפיות. בעיקר רציתי להמשיך ליהנות מכדורסל, לחוות חוויות ולהשתפר. ובכן, זאת הייתה העונה ששינתה הכל. אני חייב להסביר. הקבוצה הזאת, נוער לאומית נהריה, הייתה מורכבת מתשעה שחקנים שהתגייסו לשירות קרבי ביחידות סופר-סופר מובחרות, וממני, בערך. את העונה, כאמור, התחלתי כשחקן ספסל שאחראי להזכיר למנהל הקבוצה להזמין פיצות אחרי משחקי חוץ. מדי פעם הייתי עולה לאיזו דקה פה ודקה שם. לא יותר. באמצע העונה נסענו למשחק חוץ קשה בהוד השרון. ברבע הראשון נפצע לנו שחקן. המאמן הסתכל אל הספסל, ואני, שקצת ניסיתי להתחבא כדי שלא יקרא לי (כי ממש פחדתי), נקראתי פנימה. זה כאילו יש חוק כזה: תמיד כשתרגיש שאתה לא רוצה להיכנס, כי אתה מרגיש שלא בנוח מהסיטואציה, חושש, חש שעכשיו יש לך רק מה להפסיד, תמיד אבל תמיד - המאמן יקרא דווקא לך. בקיצור, נכנסתי לשחק. הדבר הבא שאני זוכר זה שאחד מחברי ההנהלה נכנס לחדר ההלבשה אחרי הניצחון האדיר שלנו ואומר בקול מופתע: תומר סיים עם 23 נקודות ו-15 ריבאונד. אוקיי, נחמד. העונה המשיכה ושיחקתי מעולה. הצלחתי להתברג כשחקן מוביל בקבוצה, ולהתחיל להבין את הפוטנציאל שטמון בי. התחלתי לעבוד קשה עם מאמנים אישיים, להשקיע בחדר כושר, לעבוד על הגוף שלי (שבאותו זמן נראה היה כמו ספגטי), ובעיקר - התחלתי להאמין בעצמי. זאת הייתה עונה מופלאה. הקבוצה מנהריה, בלי הרבה כישרון אבל עם המון לב, רצון ומרפקים מחודדים של מיטב לוחמי צה"ל. זה הספיק בשביל לקחת אותנו לגמר, שם הפסדנו לראשון לציון, קבוצה הרבה יותר טובה מאיתנו, שמורכבת מכוכבי כדורסל כמו שון דאוסון ורבים וטובים אחרים. כמו שכבר אמרתי לכם, העונה הזאת גרמה לי לחשוב שזה באמת אפשרי, שיש מצב שאני יכול להיות שחקן כדורסל נחמד. אז אמרתי לאבא שלי, בוא נעשה את זה. המטרה הבאה הייתה לנסות להגיע לנבחרת העתודה של ישראל, שזו הדרך היחידה לקבל מעמד של ספורטאי מצטיין, מה שימנע ממני שירות קרבי וייתן לי את הזכות לעסוק בכדורסל. את העונה הבאה פתחתי כחריג גיל בנוער, ובנוסף הייתי חלק מהקבוצה הבוגרת של נהריה. אין לי הרבה מה לספר לכם על אותה עונה, חוץ מערב אחד ומיוחד שבו הוגרלנו לשחק בגביע המדינה נגד הפועל ירושלים. תמיד נחמד לשחק נגד קבוצה אדירה כמו ירושלים, אבל בשבילי היה בונוס. את הפועל ירושלים ההיא אימן שרון דרוקר, שאז גם אימן את נבחרת העתודה. חשוב. במחצית השנייה עליתי לשחק והרגשתי שאני חייב להוכיח שאני שייך. אז שמרתי, קלעתי סל ראשון בבוגרים והיה אחלה, אבל אחלה בשביל להתלהב בבית הספר, לא בשביל למשוך תשומת לב מדרוקר או מכל איש כדורסל שהיה באולם באותו ערב. בקיצור - לא מספיק טוב. העונה המשיכה, ואני, בתור חריג גיל בנוער, העמדתי מספרים לא סבירים. אני חושב שלקחתי 340 ריבאונדים במשחק אחד. הייתי ממש טוב, ונהניתי, אבל העונה התקרבה לסיומה והתחלתי להריח את הגיוס. צילום: איגוד הכדורסל עכשיו, תבינו - כל החברים הקרובים שלי מהבית התגייסו לקרבי, החינוך שאליו חונכתי היה לשרת בקרבי, אבל אני רציתי לשחק כדורסל. ממש רציתי. בגדול, אמרתי לעצמי: טוב יאללה, מה שיהיה יהיה, לא אכפת לי. ניתן לגורל להחליט, אם זה שלי זה שלי. עד שבוקר אחד קיבלתי הודעה שהתחילה ככה: "מלש"ב יקר, שובצת לחיל שיריון! תא...". אוקיי, זה הספיק לי. חזרתי הביתה לאמרתי לאבא שלי: אבא - אני רוצה לשחק כדורסל. אבא, איל גינת, הוא בן אדם שאם תיתן לו משימה להביא אבן מהירח, למחרת הוא ישיג את מנכ"ל נאס"א וישכנע אותו שמדובר בעניין של חיים ומוות. שלוש שעות אחר כך הוא התקשר לדרוקר ואמר לו: "שרון היי, אני איל גינת, אבא של תומר. הוא שיחק נגדך כמה דקות עם נהריה בגביע לפני כמה חודשים, אולי אתה זוכר? הוא משחק כחריג גיל בנוער, ואני חושב שבגלל שאנחנו בפריפריה ולא במרכז - מפספסים אותו. אשמח אם הוא יוכל להגיע לאימון נבחרת העתודה לנסות את מזלו". שרון ענה: "מה? מי זה? השחיף שעלה בסוף?". סתם. שרון היה מדהים ומיד אמר: "ברור! יש אימון ביום שלישי בהדר יוסף, שיגיע ונראה אותו". נסעתי עם אבא לתל אביב לאימון הראשון שלי בנבחרת העתודה. בחיים לא התרגשתי ככה. נכנסתי לחדר ההלבשה וכולם הסתכלו עליי במבט של "מי הילד הזה ולמה הוא נראה כאילו הוא לא אכל חלבון בחיים?". ישבתי בפינה ולא דיברתי יותר מדי. אני לא יכול להסביר מה קרה, אבל אני חושב שזה האימון הכי טוב שהיה לי בחיים, כולל כל החיים, עד היום. כל כדור נפל לי לידיים, קלעתי כל זריקה, מסרתי, זזתי, שמרתי. התחבר לי בדיוק בזמן. בסיום האימון שרון קרא לי ואמר: "יופי של אימון, חמוד. תבוא שוב". צילום: FIBA.BASKETBALL באתי שוב, כל יום, מקיבוץ גשר הזיו עד תל אביב, ברכבות הלוך חזור. תמיד היה לי קשה לקום בבוקר לבית הספר, אבל עכשיו, כשהייתי צריך להתעורר ב-6:30 כדי להספיק לרכבת, ב-6:00 כבר עשיתי מתיחות בסלון מרוב ההתרגשות. בזמן אמת לא האמנתי שזה קורה. חייתי מהרגע להרגע, אפילו היה על המקרר בבית של ההורים שלי את לוח הזמנים עד אליפות אירופה באותו הקיץ, ואחרי כל יום הייתי חוזר הביתה ומסמן וי על היום. אמרתי שאעשה ככה עד שינפו אותי. הזמן התקדם ולאט לאט השתפרתי, התחברתי לאנשים, נהניתי מכל שנייה. כשנשארו 15 שחקנים והיו צריכים להחליט מי ה-12 שטסים, הייתי בטוח שאני בחוץ ושלא אהיה חלק מהנבחרת הסופית. עמדתי בחניון מחוץ לאולם, ושיתפתי את אחד החברים לנבחרת במחשבות שלי. הוא הסתכל עליי, צחק ואמר לי "בוא'נה, אתה ממש מטומטם. אתה השחקן הכי חשוב בנבחרת". את הקיץ הזה סיימתי כשחקן חמישייה בנבחרת העתודה של ישראל. חתיכת כבוד בשביל בחור צעיר (ושחיף) מצפון הארץ. טסנו לאליפות אירופה בטאלין. הרגשתי כל כך בר מזל, כאילו אלוהים נגע בי. הייתי באורות. הייתי כל כך גאה בעצמי. זו הייתה חוויה חשובה בשבילי, ללמוד להתנהל עם קבוצה בחו"ל, במסגרת רצינית. לייצג את המדינה. לא הצלחנו בצורה יוצאת דופן כנבחרת, אבל הייתי לי אליפות נהדרת באופן אישי וזו הייתה נסיעה שעיצבה אותי כשחקן צעיר. צילום: איגוד הכדורסל כשחזרנו לארץ, דרוקר התקשר באופן אישי לבשר לי שקיבלתי מעמד של ספורטאי מצטיין. אני לא אשכח את הרגע הזה בחיים. זה היה הרגע שבו הבנתי שקיבלתי הזדמנות אמיתית לעשות את מה שאני אוהב בצורה מקצועית, הזדמנות שמעטים מקבלים. ספורטאי מצטיין על הבאזר. צילום: פרטי

לכאורה, הפועל ירושלים גברה בקושי על בני הרצליה 98:105 ועלתה לחצי גמר גביע וינר. ברכות. בפועל, קבוצה ספרדית טיפוסית גברה על קבוצה ישראלית טיפוסית. הכי טיפוסית. רגע, מה? קודם כל, הרצליה. אם רוצים להבין מה זה כדורסל ישראלי, צריך רק לראות 40 דקות של בני הרצליה. או 10. יושב הראש שלה, אלדד אקוניס, למד משמעון מזרחי (של פעם) שתפקידו (בוודאי בהיותו מאמן עבר) הוא לשבת על הספסל, לייעץ למאמן, לדבר עם השחקנים ובעיקר עם השופטים. רוח יושב הראש מקרינה על המערכת כולה. אתמול זה הסתיים בשרשרת עבירות טכניות והרחקה, מכיוון שהקבוצה הכי ישראלית פגשה את השופט הכי ישראלי, עומר אסתרון, שהופך משחק לא מאוד חשוב במסגרת לא מאוד חשובה לאירוע מיקוח. רק בקבוצה הכי ישראלית יכול לשחק הזר האמריקני הכי ישראלי, צ'ינאנו אונואקו, עם כישרון וממדים של יורוליג ומנטליות שמאפשרת לו לשחק בעיקר בליגה שבה מחויבות הזרים היא פרי משא ומתן עם המאמן ולא עניין מובן מאליו. והקבוצה המאוד ישראלית שומרת מצ'אפ זון מאוד ישראלי שמבלבל קצת את הקבוצה העדיפה, אבל לא מספיק כדי לנצח אותה. וכן – בקבוצה הישראלית יש זרים לא רעים (אחלה אלייז'ה סטיוארט) וקליעה לא רעה וקצת חוצפה שמאפשרת לה לעקוץ וכמעט להפתיע את הקבוצה הספרדית. לפני שנסביר מה כל כך ספרדי בירושלים, נסייג. גם יונתן אלון מפה, וגם הוא מדבר עם השופטים וגם הוא חטף טכנית. אף קבוצת כדורסל לא מורכבת מקדושים, באירופה או בספרד. אבל הפועל ירושלים של העונות האחרונות סיגלה לעצמה מנטליות שהיינו רגילים לראות מקבוצות ספרדיות טובות. אנחנו לא מדברים על ריאל מדריד וברצלונה (של פעם, לא המודל הדהוי הנוכחי) עתירות התקציב, ולא של בסקוניה, שתמיד הייתה לה ארומה קצת אחרת (וירדה מנכסיה), אלא יותר על אזורי ולנסיה את מלאגה. אתם יודעים, הקבוצות האלו עם הרוטציה הרחבה והמחויבות נטולת הסייגים והפשרות, כולל זרים, בלי הבדל משמעותי בין החמישיה לספסל. קבוצות שאתה תמיד יודע מה תקבל מהן. בניגוד לכדורסל הישראלי, שהנביא המקצועי שלו הוא פיני גרשון, ושבו הדרך פחות חשובה מהתוצאה, גם אם מגיעים לניצחון עם הגנות מוזרות ובלי ממש לעבוד קשה בהגנה. כלומר, כמו בעולם ההיי טק, בישראל מאמינים שה-output יותר חשוב מה-input. התוצאה יותר חשובה מהעבודה בדרך אליה. אצל הקבוצות הספרדיות הטובות, מתקבל הרושם לפעמים שה-input – המאמץ, השיטה, חלוקת הדקות, הדרך – חשוב יותר מה-output. אפשר לנצח גם בלי הברקות בניהול משחק או הגנות גאוניות. נחצוב בסלע ובסוף הוא יישבר. הן גם מצליחות לשמור על הסגל. אתה רואה בכל שנה את אותם לופז ארוסטגי ואת אותו מונטרו. הפועל ירושלים של יונתן אלון היא מין קבוצה כזאת. זה התחיל מאלכסנדר דג'יקיץ', מאמן זר נדיר שלא התרשם מהמנטליות המקומית ולא הראה ניסיון להשתלב בה, והמשיך בדרך פלא אצל אלון. למרות שמדובר בעוזר לשעבר וחבר טוב מאוד של עודד קטש (שמשלב מחויבות ספרדית לשיטה אך גישה ישראלית יותר להגנה), הוא המשיך את דרכו של הסרבי באימוץ המנטליות הזרה: גם תחתיו, ירושלים המשיכה להיות קבוצה קשת יום, ששמה דגש על הגנה אגרסיבית, על התקפה לא סופר אטרקטיבית שנותנת למספר מצומצם של שחקנים לקבל החלטות ולשאר להגיב ולעשות תפקיד מאוד מסוים ומאוד מוגדר. גם תחתיו, ירושלים שומרת על המשכיות, עם שחקנים כמו קאדין קרינגטון וג'סטין סמית וזוסמן ואפילו אוסטין ויילי. היא מצליחה להוסיף שחקן שמתאים בדיוק לדי.אן.איי המתלחם שלה, כמו אנתוני לאמב. וחשוב מכל, היא זכתה בפיס כשהחתימה את ג'ארד הארפר האדיר ואז הצליחה איכשהו לשכנע אותן להישאר. מתאים לדי.אן.איי המתלחם וזכתה במפעל הפיס. לאמב והארפר. צילום: אלן שיבר, ליגת ווינר סל כן, התוצאות לא תמיד שם. בינתיים לאלון יש גביע, כמעט אליפות (עוד משהו שאין בספרד: מלחמות עם איראן) ותוצאות סבירות ולא יותר ביורוקאפ. וכן, אוהדי ירושלים מתוסכלים מכך שמשפחת אדלסון לא שופכת עליהם את כל תקציבי הקזינו, והם מסתפקים בדמיטרו סקפינצב ובג'וזיה ג'ורדן ג'יימס כדי להשלים את הסגל. חלקם אפילו מעקמים פרצוף נוכח ההחלטה להפקיד את הקבוצה בידיים של מאמן צעיר וחסר ניסיון כאלון. לגיטימי. מצד שני, אנחנו קצת לוקחים כמובן מאליו את מה שאלון כן מצליח להשיג. קשה לדמיין מאמן ישראלי אחר שאינו אלון או קטש, מחזיק קבוצה ברמה אירופית גבוהה, שאתה יודע כמעט תמיד מה תקבל ממנה. מאמן חסר ניסיון שצועק על שחקניו בפסק זמן מול הרצליה, בלי קשר לשכרם ולמעמדם: "Do your fucking job". רק שאם חושבים על הקבוצות הספרדיות ההן, שמשחקות חזק ועובדות קשה מתוך אמונה שהתוצאות יגיעו – בסוף התוצאות מגיעות. ולנסיה שולטת ביורוקאפ כשהיא משחקת במפעל (עד שהיא פוגשת את הפועל ת"א), גם גראן קנאריה זכתה בו, ומלאגה הניפה את הגביע המשני ואז עברה לשלוט בצ'מפיונס ליג של פיב"א. מעט מאוד ניסים קורים לישראלים בשנתיים האחרונות, האיומות. נס קטן כזה קרה לירושלים ביורוקאפ, כשהקבוצות הספרדיות הבכירות עברו ליורוליג (ולנסיה) ולצ'מפיונס (גראן קנאריה). פריז כבר מזמן ביורוליג. וגם הפועל תל אביב כמובן. רק הטורקיות אמורות לאתגר אותה. לא ברור איך היורוליג תצליח לבלוע צפרדע בדמות שלוש קבוצות ישראליות בזמן שהפנים שלה לדובאי, אבל זו כבר בעיה רחוקה. כך שהרגע שבו נפסיק להתרשם מהיכולת של אלון להחזיק קבוצה גדולה ושל ירושלים לבנות מנטליות של קבוצת צמרת ספרדית הולך ומתקרב. זו עונה שבה הדרך – הנכונה - צריכה להוביל לתוצאה: זכייה ביורוקאפ וכרטיס ליורוליג.

בוא'נה, מספר 3 הזה באדום, הוא לא רע. 13 נקודות ברבע הרביעי. 21 במשחק כולו. עם 7 מ-8 לשתיים. בחדירות. ובפול-אפ. ובייצור עצמי. וגם איזו שלשה לרפואה. והחטיפה שחיסלה את ניסיון הקאמבק האחרון של היריבה. וואלק, אם לנבחרת ישראל היה מתאזרח כזה ביורובאסקט, יש מצב ש... אה. רגע. בעצם. לא משנה. הלו אהרל'ה. בסדר, תמשיך להיכנס בעלם הנחמד. הוא לפחות הגיע בקיץ. להבדיל מ. ובכל מקרה, ראית כבר את הטור של ירון ארבל? הוא אשכרה אומר שאנחנו שווים מדליה ב 29, רק שאני לא זוכר אם זה היה עם המתאזרח הזה או לא. צריך לקרוא שוב אז באמת, אחלה קאדין קרינגטון. ובעוד שמונה ימים, עם הזנקתה הרשמית של העונה הבאה עלינו לטובה, אולי יואיל החבר ג'ארד הארפר לצאת כבר משלב הגישושים, לזרוק גם ברבע הראשון ולהתחיל לשחק את הכדורסל ההארפרי המשובח שלו. אתם יודעים, כדורסל כזה שבו הוא לא קולע רק!!! 20 נקודות. האיש הוא תופעה בלתי נתפסת. עושה מה שהוא רוצה, איך שהוא רוצה ומתי שהוא רוצה. וקאשיוס ווינסטון. הגארד החדש לא ממש הצליח לבוא לידי ביטוי כשהוצב לצידו של בעל הבית. מטריד? נו, נשתדל להיות קצת שליליים ולהגיד שכן (למרות שבואו, אנחנו בספטמבר. מה כבר אפשר ללמוד או להסיק?). את דקות ההשתלטות שלו על המשחק, במהלך הרבע השלישי, הוא רשם כשהמפתחות של יונתן אלון הופקדו בידיו. הארפר סופסל ונח, ובאופן סמלי ווינסטון הפך פיגור ליתרון. אחלה קאדין קרינגטון. צילום: עודד קרני, ליגת ווינר סל ואחרון, אנתוני לאמב. מה באמת עם אנתוני לאמב, שממדי פלג גופו האחורי מעוררים חשד כאילו הוא בנו הביולוגי של ברד ליף, ולא הבחור ההמום ששוטט על הפרקט עם השם "ליף" על גופייתו הצהובה. לאמב קצת כבד, אבל מאוד חזק. קצת לא מלוטש, אבל מאוד נחוש. קצת לא אלגנטי, אבל מאוד יעיל. כן תואר או לא תואר (לא תואר), הפועל ירושלים ניצחה במשחק בלתי נזכר את מכבי ת"א והניפה את סופר הגביע הסופרקאפ הסופר החברתי הסופר ראשון. הנה נתון שימחיש כמה אנחנו בשלב החיתולים, או אם תרצו - כמה כלום לא השתנה: במחצית הראשונה נקלעו 77 נקודות, כש-70% מהן על ידי שחקנים שהיו באותם מדים בעונה שעברה. בסיום, המצטרפים החדשים באדום ניצחו את מקביליהם 18:29. מבוא לדז'ה וו התרחש ב-0.6 השניות האחרונות של הרבע השלישי, כשרועי הובר ניסה לשגר את ג'סטין סמית' לאליהופ על הבאזר, רק שהפעם ללא הצלחה. אחרי חודשים של נהי מוצדק מכל הסובבים על טאריק פיליפ ודרק אוגביידה כשמות קוד, יונתן אלון מצא שני זרים שישדרגו אותו, קיבל בחזרה את שני הגארדים שכבר הנהיגו אשתקד, וריפד את עצמו בעוד אקס פקטור מקומי (רועי פריצקי, עם שתי שלשות מומנטום ו-0 מ-3 בלייאפים. לכו תבינו). הובר ונמרוד לוי לא ממש תיפקדו, ויובל זוסמן היה באחד מהערבים האלה שבהם לאיש אין מושג שהוא היה על המגרש. ואחרי כל זה, אין סרט - פשוט אין סרט - שירושלים לא תאיים העונה על תואר ישראלי שני ברציפות ביורוקאפ. את כל זה היא עשתה בלי אוסטין וויילי, ולא שזה כל כך משנה. ברור. כי יש לה את דמיטרו המכונה דימה סקפניצב. והוא גבוה מאוד גבוה. צילום: עודד קרני, ליגת ווינר סל זהו הרגע לעבור לצד המפסיד של המשוואה: רומן סורקין חגג בצבע כאילו מולו עמדה נבחרת איסלנד. ואושיי בריסט עדיין נראה חסר כושר וחסר ביטחון (או שמא הוא בכלל חסר טכניקה) בזריקה מבחוץ, אבל מוצא דרך לתרום בעזרת פעולות פשוטות וסולידיות. ואחרי שני איירבולים נדירים לשלוש בניצחון על פרטיזן בלגרד, ג'ון דיברתולומיאו שוב חזר להיות הגארד הכי טוב במכבי ת"א. עד כאן החדשות הטובות בגזרתו של עודד קטש. ועכשיו לאמת לשעתה: מרסיו סנטוס נראה לא באירוע. וטי.ג'יי ליף, כאמור, שידר בהלה מהכדורסל האירופי הזה, שבו משום מה צריכים להתאמץ כדי להגיע לסל. וג'יילן הורד היה לא מאופס באופן קיצוני (אבל זה עוד ישתפר, מן הסתם). בנתיים בולטת הרכות שלו בכל חדירה לסל, ג'ף דאוטין ג'וניור. צילום: עודד קרני, ליגת ווינר סל וג'ף דאוטין יכול להפוך לשיחוק ואפילו לגניבה, אלא שבינתיים בולטת הרכות שלו בכל חדירה לסל. ואחרון - האיש שלא הופיע. לוני ווקר החמיץ את פרטיזן בגלל כאבים במרפק. ואת ירושלים כעבור שבוע וחצי בגלל כאבים בגב. של מה הריח הזה? שמונה ימים לפני הזנקתה הרשמית של העונה הבאה עלינו (לטובה?!), יש תחושה באוויר שמכבי שוב בשוק, שוב מחפשת - או לפחות צריכה לחפש - סנטר. או פלסטר בעמדת הסנטר. בהצלחה עם זה.

ויקטור ראד, מאז ולתמיד, יהיה ההוא שכן הסכים לערוך את בדיקת הסמים. להבדיל מסוני ווימס. אחרי שתסיימו את חצי הפינה הזאת, הוא גם יהיה זה שיהפוך את כל מה שחשבתם שאתם יודעים על כדורסל. ועל החיים. באחריות. על פי עמוד הוויקיפדיה של האיש, אשר חגג רק בשבוע שעבר את הגיעו לגיל 33.5, הוא כבר הספיק לנדוד בין 21 תחנות שונות (ולעיתים חוזרות) בקריירה מקצוענית בת 11 שנים. ריספקט. תחנתו השלישית, למי שרצה ממש לזכור ולמי שרוצה עוד יותר לשכוח, הייתה במכבי תל אביב. ויקטור ראד במדי מכבי תל אביב. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל ולא סתם מכבי תל אביב, אלא זאת מודל 2016/17, היא עונת הבכורה של הצהובים בגרסה הכמעט נוכחית של הליגה השניה בטיבה בעולם. אשר נפתחה כאשר על הקווים עומד בגאון ארז אדלשטיין ומאחוריו רמי הדר וליאור ליובין ז"ל. שכל אחד מהם יהפוך להיות המאמן הראשי, הקבוע או הזמני, מאוחר יותר באותה עונה מופלאה. ואז הגיע אחד איינארס בגאצקיס, עילוי לטבי שעוד ירעיד את אמות הסיפים – שבמסיבת העיתונאים בה הוצג אמר עליו המנהל המקצועי ניקולה וויצ'יץ' את דברי הנבואה הבאים: תמונת AI שאיפשהו בקיץ 2025 התפטר מקבוצת Clubul Sportiv Orășenesc Voluntari, האימפריה הרומנית הבלתי נגמרת, אחרי שהודחה בחצי גמר הליגה על ידי ORADEA של ברנדון בראון, ששיחק פעם בבירתנו הקדושה. עזבו התפטר. ככה נראה בגאצקיס כשהוא אשכרה קיבל את העבודה שם. הרבה לפני שהחליט לעזוב. בחזרה לצהובים. אחד הכוכבים הלגמרי מעורערים של עונה מעורערת זאת היה, כאמור, ויקטור ראד. אבל לא על העונה ההיא רציתי לדבר איתכם, אלא על מה שקורה עם ראד לאחרונה. כי בינינו, מי מאיתנו לא חשב לעצמו, לאורך כל הזמן שחלף – איפה ויקטור ראד? אז זהו. יצאנו לבדוק. כי ככה זה אצלנו. הדיסקו כאן בשבילכם. הקיצר, את העונה האחרונה סיים הראד במדי CLUB ATLETICO PENAROL MONTIVIDEO האורוגוואית, שהודחה בשלב רבע גמר הפלייאוף 3-2 בדרבי מול DEFENSOR SPORTING CLUB MONTEVIDEO, למרות שהוליכה 2-0, בעוד מפגן ווינריות שאפיין את כל הקריירה של האיש. אגב, במהלך העונה ההיא, פנו אל הראד מאיגוד הכדורסל האורווגאי ובדקו מולו האפשרות שיואיל לייצג את הנבחרת הלאומית. ראד גילה התעניינות רבה בעליל, שבאה לידי ביטוי בתגובה תמציתית בהחלט: "I'd like to, but if they don't pay me, I won't play". הצגה. עוד באותה עונה שיחק גם בקבוצת BRILLANTES DE ZULIA מונצואלה. ואחרי כן ב AL ARABI CLUB DOHA הקאטרית. ומאחר שאתם מתים לדעת איך נראה ויקטור ראד בליגה הקאטרית, אז הנה זה בא. רגע. שניה לפני שאתם עומדים לצפות בסרטון שישנה לכם את החיים לעד, אני מבקש שתשאלו את עצמכם שאלה מדריכה אחת שתלווה אתכם לאורך כל הקטע. והשאלה היא, כמובן, איפה ויקטור ראד? גם כשמספר 1 באדום עושה עצמו כאילו הוא זז בהתקפה, גם כשהוא כאילו מניע את הידיים בהגנה ובעיקר כשהוא יוצא מחוץ לפריים משך פאקינג 15 שניות, עד שמקבלים את התשובה המיוחלת. ואומרים שהנה. הנה ויקטור ראד. חג שמח.

בעוד פחות מחודש תצא לדרך עונת 2025/26 של ה-NBA. הסיפור המרכזי של העונה יהיה התנגשות בין שני כוחות עוצמתיים מאוד, התנגשות שניתן לנסח כשאלה הבאה: האם האלופה אוקלהומה סיטי תצליח להיות הראשונה בשנות ה-20 שזוכה בריפיט? או, באופן רחב יותר: האם סם פרסטי, האדריכל של OKC, הצליח לבנות את השושלת הראשונה בליגה מאז גולדן סטייט של 2015-2019? כדי להבין מהם הכוחות ומדוע הם כל כך עוצמתיים צריך לפרק את שתי השאלות האלה לגורמים. המקום הטוב ביותר להתחיל ממנו הוא הנתון שבשבע העונות שבין 2019-2025 זכו באליפות ה-NBA שבע קבוצות שונות. אף קבוצה שזכתה באליפות לא הגיעה מאז הזכייה אפילו לגמר, ובאופן כללי אף קבוצה לא הגיעה בשנים האלה לגמר יותר מפעמיים. זה נתון חסר תקדים. ה-NBA זו ליגה של שושלות, בכל נקודת זמן בהיסטוריה ניתן להצביע על קבוצה-שתיים גדולות שזכו ברוב האליפויות באותה התקופה. הכי קרוב למה שקורה כרגע היה בחצי השני של שנות ה-70, תקופת ביניים בין בוסטון הגדולה של ביל ראסל ללייקרס ובוסטון של שנות ה-80, אז היו שש שנים רצופות עם אלופות שונות. מאז האייטיז, התקופה בה החל העידן המודרני של הליגה, אין שום דבר שמתקרב למה שקורה בשנים האחרונות. פעם היו פה שושלות כמו שצריך (תמונת AI) זה לא מקרי. הכוח העוצמתי הראשון הוא השינויים שעוברים על ה-NBA, שהופכים את היכולת להצליח לאורך זמן להרבה יותר קשה, על גבול הבלתי אפשרית. לכוח הזה יש שני גורמים עיקריים. הראשון הוא האינטנסיביות ההולכת וגדלה של המשחק. גם אם נדמה שבעונה הרגילה השחקנים משחקים בהילוך שני נדרש מהם המון, בעיקר מהשחקנים הבכירים שמשחקים הכי הרבה דקות באחוז השימוש הכי גבוה. קצב המשחק גבוה מאוד, האתלטיות חסרת תקדים, שחקנים צריכים לבצע הרבה יותר ספרינטים ושינויי תנועה מבכל תקופה אחרת. ובפלייאוף רמת האינטנסיביות מגיעה לגבהים חדשים כל שנה, ריצת פלייאוף ארוכה היא כמו עונה נוספת מבחינת המאמץ המושקע בה. הדרישה הפיזית משחקנים בכירים שמגיעים בעקביות לשלבים המאוחרים של הפלייאוף כבר גובלת בלא אנושית. לכן, נהיה יותר ויותר קשה לשרוד שתי ריצות פלייאוף בשנתיים רצופות בלי פציעה של שחקן משמעותי. הלייקרס, אחרי אליפות הבועה, סבלו מפציעות גם של לברון ג'יימס וגם של אנתוני דיוויס בפלייאוף שלאחר מכן. גם שלוש הקבוצות שנחשבו פייבוריטיות לריפיט בשנים האלה הוגבלו בגלל פציעות: מילווקי איבדה את כריס מידלטון בפלייאוף שאחרי האליפות; בדנבר ג'מאל מארי שיחק אבל היה מוגבל מאוד; בוסטון כנראה הייתה בדרך להדחה בכל מקרה, אבל הפציעה של ג'ייסון טייטום סתמה את הגולל לא רק על הפלייאוף שעבר אלא גם על העונה שבפתח. טייטום, כנראה הכוכב היציב ביותר מבחינה בריאותית בליגה עד לאותו רגע, קרע את גיד האכילס בעיצומו של הפלייאוף שאחרי האליפות, פציעה דומה עבר טייריס האליברטון בעיצומו של משחק 7 בגמר, שנה אחרי שהגיע לגמר האיזורי. קיירי אירווינג קרע את ה-ACL לקראת סוף העונה שאחרי הגמר. זאת כבר מגמה. הגורם המרכזי השני בשינויים שהליגה עוברת ומקשים על היכולת של קבוצות להצליח לאורך זמן קשור בהגבלות חדשות בתחום תקרת השכר. בשנים האחרונות אנחנו שומעים הרבה את המושג second apron כגורם המרתיע החדש, הדבר שקבוצות עושות מאמץ עילאי כדי לא להגיע אליו. אני מניח שרבים לא ממש יודעים מה זה אומר, בין היתר בגלל שתחום תקרת השכר ב-NBA הפך לכל כך מורכב שבודדים שולטים בכל הניואנסים שלו (בעצם, אולי בובי מארקס מ-ESPN הוא היחיד ששולט). אפילו הקבוצות מעסיקות מומחים שהתפקיד שלהם הוא להכיר לעומק את חוקי השכר והדקויות שלהם כדי למקסם את היכולת לבנות קבוצה. אז נעצור לרגע את שידורינו הרגילים כדי שאצור, בהתאם לידע החלקי שיש לי, מדריך מתומצת מאוד לחוקי השכר העכשוויים ב-NBA. חוקי השכר הסבוכים של ה-NBA, שנקבעים בהסכם קיבוצי (ה-CBA) בין נציגי הליגה והבעלים לנציגי השחקנים, מנסים לאזן בין שוויוניות להמשכיות. הצורך בחוקים המאפשרים שוויוניות נובע מהפער בין מועדונים מהערים הגדולות והאטרקטיביות, שבדרך כלל יש להם גם הכנסות גבוהות יותר והם מושכים בעלים עשירים יותר, למועדונים שמגיעים מהשווקים הקטנים יותר. בלי החוקים האלה, קבוצות השווקים הגדולים כנראה היו מושכות את כל השחקנים הבכירים ומשלמות להם חוזים שהקבוצות הקטנות לא היו יכולות להרשות לעצמן. בדיוק לשם כך קיימים חוזי מקסימום שמעבר להם לא ניתן לשלם לשחקנים (הם נועדו גם לחלוקה שוויונית יחסית של השכר בין השחקנים), תקרת שכר שמעבר לה לא ניתן להחתים שחקנים חופשיים מקבוצות אחרות, אלא רק בהתאם לכמה חריגות מסוימות, ותקרת מס, גבוהה יותר מתקרת השכר, שמעליה קבוצות משלמות מס מותרות לליגה, מה שאמור להרתיע אותן מלבזבז יותר מדי. אם שמירה על שוויוניות הייתה המטרה היחידה, היה הרבה יותר פשוט לשמור עליה בעזרת תקרת שכר קשיחה, hard cap, סך משכורות שקבוצות לא יכולות לחרוג ממנו בשום מצב. הסיבה שב-NBA אין תקרת שכר קשיחה היא הרצון לאפשר גם המשכיות. עם ה-hard cap, קבוצות היו מתקשות להשאיר צעירים איכותיים שהן בחרו בדראפט וקבוצות מצליחות היו מתקשות לשמור על השלד שהוביל להצלחה כי השחקנים היו הופכים ליקרים מדי עבורן. במילים אחרות, זה היה מצב שמעניש קבוצות שמצליחות מדי או בוחרות טוב מדי בדראפט ומקשה מאוד על שחקנים להישאר באותה קבוצה לאורך שנים. החוק המרכזי שתורם להמשכיות הוא חוק לארי בירד, שמאפשר לקבוצות להציע חוזים גבוהים לשחקנים שלהן גם אם הן מעבר לתקרת השכר והמס. לאורך שנים ארוכות אלה היו חוקי השכר המרכזיים ובסך הכל הם עבדו, שמרו על איזון סביר. לכל קבוצה בליגה יש יכולת לבנות תוך מספר שנים קבוצה חזקה וכמעט אין קשר בין המתמודדות על התואר עכשיו למי שהתמודדו לפני שבע או עשר שנים. זה מצב שנכון לכל תקופה ב-40 השנים האחרונות. עבור מי שרגיל למערב הפרוע של הכדורסל והכדורגל באירופה, הסכמי השכר ב-NBA נראו לי כמו האופציה הטובה ביותר שקיימת. אבל לרבים בליגה זה לא הספיק, בעיקר לבעלי המועדונים מהשווקים הבינוניים והקטנים. הם הרגישו שחוסר השוויון רק מתגבר, במיוחד כשהשחקנים הבכירים התחילו לקחת בעלות על גורלם ולחתום ביחד בקבוצות מהשווקים הגדולים. במצב כזה, החוקים אפשרו לקבוצות האלה לשמור על הכוכבים, לבנות סביבם סגל איכותי וכך לשמר ולהגדיל את היתרון שלהן על שאר הליגה (עד שלברון ג'יימס משתעמם ומחפש הרפתקה חדשה). לכן, בהסכמי השכר האחרונים (כל כמה שנים עושים הסכם חדש) נעשו מספר נסיונות להגביל ולהרתיע את הבזבזניות הגדולות. ב-2013 נכנס מיסוי פרוגרסיבי, כך שככל שהחריגה מתקרת המס גדלה תשלומי המס גדלים עד לסכומים אסטרונומיים. זה הצליח להרתיע את רוב המועדונים, אבל לא כאלה שיש להם יותר רווחים או שלבעלים יש כיסים עמוקים במיוחד, כך שבמובן מסוים זה רק הגדיל את הפערים. לכן ב-2017 נכנס לחיינו מושג ה-apron (אל תשאלו אותי למה קוראים לזה ככה), אז רק אחד, שהרעיון שבבסיסו הוא שהסנקציות כלפי מועדונים שחורגים באופן משמעותי מתקרת המס לא יהיו רק כלכליות, אלא כאלו שיקשו על תהליך בניית הקבוצה. ב-CBA של 2023 האפרון מ-2017 היווה את הבסיס לאפרון הראשון, ואליו הוסיפו את האפרון השני (כן, סוף סוף הגענו ל-second apron המדובר) שכולל סנקציות עוד יותר חמורות. מועדונים שחורגים מהאפרון הראשון, שכעת נמצא כשמונה מליון דולר מעל לתקרת המס, לא יכולים להשתמש בחריגת המיד-לוול הרגילה ובחריגה הדו-שנתית, שתי האפשרויות המרכזיות של קבוצת מעל תקרת השכר להחתים שחקנים חופשיים לא על חוזי מינימום. הם לא יכולים גם להביא שחקנים בסיין אנד טרייד. לקבוצות שמשתמשות באחת מהאפשרויות האלה לאורך העונה אסור לחרוג מהאפרון הראשון, הוא הופך עבורן לתקרת שכר קשיחה. מועדונים שחורגים מהאפרון הראשון לא יכולים גם לבצע טרייד בו הם מקבלים יותר משכורות מכפי שהם נותנים, להחתים חלק מהשחקנים שמשוחררים מהקבוצות שלהם (שחקני ביי-אאוט) ולהשתמש בטרייד אקספשן מהעונה הקודמת. אבל מבחינת הקבוצות זה כסף קטן ביחס לסנקציות של האפרון השני, שנמצא כעת כ-12 מליון דולר מעל לראשון. הסנקציות המרכזיות שמתווספות באפרון השני הן שמועדונים לא יכולים לשלוח יותר משחקן אחד בטרייד, לא יכולים לשלוח שחקנים שלהם בסיין אנד טרייד ולא יכולים להשתמש בחריגת המיד-לוול המצומצמת לקבוצות מעל תקרת המס. הסנקציה המרתיעה ביותר היא שאם מועדון מסיים את העונה מעל לאפרון השני, בחירת הדראפט שלו בעוד שבע שנים מוקפאת. לא ניתן להשתמש בה בטריידים והיא משוחררת רק אם המועדון נמצא מתחת לאפרון השני בשלוש מארבע השנים הבאות, אחרת היא הופכת להיות הבחירה האחרונה בסיבוב הראשון באותה שנה. יש כאן הרבה מאוד פרטים, שהמשמעות העיקרית שלהם היא שקבוצה שנמצאת מעל לאפרון השני מאבדת את רוב הכלים שלה לשפר את הסגל מעבר ללבחור טוב בדראפט ולהחתים שחקנים על חוזי מינימום. טריידים הופכים למסובכים מאוד, ונפגעת גם היכולת שלהן לבצע מהלכים עתידיים. נהיה קשה עד בלתי אפשרי לבנות סגל עמוק וגמיש מספיק לאורך זמן במצב הזה. אין ספק שהסנקציות האלה יעילות, מאז 2023 מועדונים עושים ככל שביכולתם כדי להימנע מה-second apron, במיוחד לאורך זמן. השאלה היא אם הוא לא יעיל מדי, אם הפגיעה שהוא יוצר באפשרות ההמשכיות לא מוגזמת. וזה בדיוק הזמן לסיים את מדריך תקרת השכר ולחזור לדיון על הקושי לבנות שושלת באקלים העכשווי ב-NBA. האפרון המקורי (לא זאק, ההוא מ-2017) לא היה מדובר כמו החדש, אבל בהחלט השפיע. פתאום לקבוצות הבכירות נהיה הרבה יותר קשה להתחזק בשוליים, להוסיף עומק, למצוא פתרון להזדקנות או פציעה של שחקן משמעותי. סדרות צמודות יכולות להיות מוכרעות על כך שלקבוצה אחת יש שישה שחקנים שמסוגלים להישאר על הפרקט ולשנייה שמונה, ולקבוצות שמשלמות סכומים אסטרונומיים לשניים-שלושה כוכבים נהיה מסובך יותר להשיג את השחקן השביעי והשמיני שהן צריכות. האפרון השני חתך בצורה משמעותית יותר בבשר החי של הקבוצות הגדולות. רבים מהטריידים שהביאו כוכבים ממורמרים לקבוצות גדולות בשנים האחרונות לא היו מתאפשרים בחוקי האפרון השני הנוקשים. שתי האלופות הלפני אחרונות, דנבר ובוסטון, נפגעו ממנו. כפי שכתבתי לפני משהו כמו אלף מילה, שתיהן נחשבו מועמדות חזקות לריפיט ולבניית שושלת של שנים. לדנבר יש את השחקן הטוב בעולם, בדרך לטופ 15 היסטורי לפחות, וסביב שחקנים כאלה כמעט תמיד נבנות שושלות. יש לו כוכב משנה איכותי וסביבם התאספו שחקני משנה מדויקים שהרכיבו חמישייה שנדמה היה שתרוץ עד סוף העשור. אבל שנה לאחר האליפות החמישייה הזאת התפרקה, כשדנבר ויתרה על האפשרות להחתים מחדש את קנטביוס קלדוול פופ בעיקר בגלל שזה היה מעביר אותה מעל לאפרון השני. הקיץ הנוכחי מוכיח שהקפאון של השנתיים הקודמות קשור גם לניהול גרוע ולא רק לקשיים שמערימים חוקי תקרת השכר, אבל סביר להניח שתוך שנה-שנתיים דנבר תיתקע בקיר נוסף ותתקשה לשמור גם על הסגל הנוכחי. בוסטון נבנתה לאורך שנים עד שהגיעה לחמישייה איכותית ומאוזנת במיוחד, חמישייה שנראתה גדולה על הליגה ממש לפני רגע. בעונה שעברה עוד הייתה לסלטיקס אפשרות לשמור על החמישייה ועל שחקני הספסל החשובים ביותר, אבל היה ברור שחיי המדף שלה קצרים, שתוך שנתיים-שלוש, כשכמה שחקנים יסיימו חוזים ויהיו זכאים להעלאה משמעותית, זו תהפוך לקבוצה שיקר מדי להחזיק לאורך זמן. בוסטון היא אחת משלוש קבוצות שסיימו את העונה שעברה מעל לאפרון השני, ולהישאר שם לאורך זמן היה מגביל מאוד את האפשרויות של בראד סטיבנס. הפציעה של טייטום, שכנראה יחמיץ את כל העונה הקרובה, עזרה לסטיבנס לקבל את ההחלטה לפרק את החבילה כבר הקיץ, להשאיר רק את טייטום, ג'יילן בראון ודריק וויט ולרדת מתחת לאפרון השני. יכול להיות שזה היה קורה בכל מקרה. אז במקום שושלת, קיבלנו קבוצה שתצטרך להיבנות מחדש סביב הכוכבים שלה אחרי אליפות אחת. אם מישהו עדיין זוכר, הכתבה הזאת התחילה מהטענה שהסיפור הגדול של עונת ה-NBA הוא ההתנגשות בין שני כוחות עוצמתיים. אני מקווה ששכנעתי שהכוח שמקשה על אלופות לשמור על התואר שלהן ועל שושלות אמיתיות להיבנות באקלים הנוכחי אכן עוצמתי מאוד. זהו כוח אמורפי, ללא שם או פנים, כוח שקשור בתהליכים ארוכי שנים של שינויי חוקים ונורמות. לכוח המתנגד, לעומת זאת, בהחלט יש פנים ויש שם: סם פרסטי, הג'נרל מנג'ר של אוקלהומה סיטי ת'אנדר. לפני שש שנים, בקיץ 2019, פרסטי החל תהליך בנייה. זו כנראה לא הייתה החלטה שלו. כוכב הקבוצה דאז, פול ג'ורג', חבר לקוואי לאונרד והם החליטו שהם רוצים לשתף פעולה בקליפרס. קוואי התנה את החתימה בקליפרס בכך שהם יביאו גם את ג'ורג', מה שהוביל לטרייד בו OKC קיבלה את שיי גילג'ס אלכסנדר (שג"א מכאן והלאה), אז רוקי מעניין, והרבה מאוד בחירות דראפט, והקליפרס קיבלו צמד כוכבים שסביבם נבנתה קבוצה שעל הנייר הייתה אמורה לזכות באליפויות (הייתי מוסיף כאן בדיחה על קוואי, עצים ונייר, אבל ישלמו לי גם אם לא אעשה את זה). מכאן, למשך כמה שנים, פרסטי העביר כל נכס אפשרי כדי לצבור עוד ועוד ועוד ועוד בחירות דראפט. הוא צבר עשרות בחירות בשני הסיבובים מעבר לבחירות של אוקלהומה סיטי עצמה. הגישה שלו הפכה לבדיחה ברחבי הליגה, בין היתר לתהייה מה הוא יעשה עם כל הבחירות האלה. היום ניתן לראות בפרסטי את אותו פרנואיד שבונה מקלט ואוגר מזון וכולם צוחקים עליו, עד שמגיעה הסערה ואז הוא צוחק על כולם. ב-2025, פרסטי נראה כמו היחיד שאגר מספיק מזון כדי להתכונן לסערת הסקנד אפרון. מה נותנות עוד ועוד בחירות דראפט? עוד ועוד הזדמנויות להשיג שחקנים משמעותיים וצעירים במחיר זול. מהרבה מהבחירות האלה לא יצא כלום, למשך שנתיים-שלוש פרסטי לא הצליח לשים את היד על שחקן בעל ערך (זוכרים את אלכסיי פוקושבסקי, האיש וההייפ?), אבל בסוף הגיעו כמה פגיעות בול. צ'ט הולמגרן וג'יילן וויליאמס (הידוע כג'יי-דאב) נבחרו יחד ב-2022 ותוך שנתיים יצרו יחד עם שג"א שלישיית כוכבים חדשה. קייסון וואלאס נבחר ב-2023 ומיד הפך לשחקן רוטציה משמעותי. פרסטי השתמש בעוד אחת מהבחירות, ג'וש גידי, כדי להביא בטרייד את אלכס קארוסו, השחקן המשלים האולטימטיבי. זה המקום לציין שכדי לבנות סגל לאליפות תמיד צריך גם מזל, במיוחד בכל מה שקשור בהשגת הסופרסטאר שסביבו נבנית הקבוצה. אפשר לעשות הכל נכון למשך שנים ועדיין לא להשיג את השחקן האחד הזה שבלעדיו אי אפשר לרוץ לאליפות, או להשיג שחקן שחסר לו גרוש ללירה כמו ג'יימס הארדן ביוסטון. המזל של OKC היה ששחקן טופ 5 עתידי נחת להם לידיים היישר מאותו טרייד מקורי עם הקליפרס. שג"א יכול היה להתברר כסתם עוד אולסטאר, או להמשיך להיפצע כמו בשנים הראשונות שלו, והסיפור היה נשמע אחרת לגמרי. אבל ברגע שהיה לו ביד כוכב, פרסטי עשה הכל נכון כדי להקיף אותו בצוות מסייע איכותי, צעיר וזול. היתרון של קבוצה שנבנית על בסיס שחקנים צעירים הוא משולש. הראשון, והמובן מאליו, הוא שלצעירים יש עוד הרבה שנים טובות לתת בזמן שכוכבים וותיקים יכולים להתחיל להתדרדר מהר מהצפוי. השני הוא שאם הם מספיקים להתפתח לשחקנים משמעותיים כבר בעונות הראשונות, חוזה הרוקי הנמוך הופך אותם לשחקנים משתלמים במיוחד, כאלה שתורמים כמו שחקנים בכירים בלי להרוויח כמו שחקנים בכירים למשך כמה שנים. אוקלהומה סיטי זכתה באליפות כששלושה שחקני רוטציה מרכזיים, כולל שניים משלושת הגדולים שלה, נמצאים על חוזה רוקי לא רק בעונה שחלפה, אלא גם בעונה הקרובה. זה מאפשר גמישות בבניית הסגל סביבם שאין לאף קבוצה גדולה אחרת. היתרון השלישי קשור כבר לבנייה העתידית. חוזי מקסימום של שחקנים צעירים נמוכים יותר מחוזי מקסימום של שחקנים וותיקים (חוזי מקסימום הם אחוז מסוים מתקרת השכר). המהלך המרכזי של פרסטי הקיץ היה להחתים את ג'יי-דאב וצ'ט על חוזי מקסימום לחמש שנים (חוזים שלפי הדיווחים לא יכולים להפוך לחוזי סופר-מקס, או יכולים רק באופן חלקי. במשפט הזה טמון שיעור שלם נוסף שאולי גם זמנו יגיע יום אחד). החוזים האלה ייכנסו לתוקף בעוד שנה, ובשנה שלאחר מכן תיכנס לתוקף הארכת החוזה ששג"א חתם הקיץ ותקפיץ משמעותית את השכר שלו. החוזים הנמוכים יחסית של שני הצעירים יאפשרו לפרסטי הרבה יותר גמישות בבניית הסגל סביבם מאשר במצב בו יש שלושה שחקנים וותיקים על חוזה מקסימום. מה עוד יאפשר גמישות? העובדה שעדיין נשארו ל-OKC הרבה מאוד צעירים מעניינים ובחירות דראפט עתידיות. היא לא חייבת בחירה לאף קבוצה, ותקבל בשנים הקרובות 5-6 בחירות סיבוב ראשון נוספות ועוד לא מעט בחירות סיבוב שני. זה נדיר ואולי אפילו חסר תקדים שהאלופה נמצאת במצב כזה. כך פרסטי יקבל עוד ועוד נסיונות למצוא שחקני רוטציה בחוזי רוקי, כולל מבין השחקנים שכבר נמצאים בסגל שלו (הצעיר המבטיח ביותר הוא הרכז הסרבי ניקולה טופיץ'). הוא יכול אפילו לחרוג ממנהגו ולהשתמש בבחירות דראפט כחלק מטרייד על שחקן שהוא מעוניין לחזק בו את הרוטציה. אז כן, ניתן לומר שאף קבוצה, אולי בתולדות הליגה ובטח בעידן המודרני, לא הייתה בנויה כל כך טוב כדי לשמר הצלחה לאורך זמן. ובוודאי ניתן לומר שאף קבוצה לא בנויה כל כך טוב כדי להתמודד עם הקשיים הנוכחיים שקבוצות גדולות נאלצות להתמודד עימם. השושלת קרובה מתמיד. רגע, לפני שמתרפקים פה יותר מדי (או, במקרה של רוב הקוראים, מנסים להבין מה ראיתם עכשיו), צריך להבהיר שתהליך הבנייה הנהדר של פרסטי עדיין לא מבטיח כלום. כדי שבאמת תהיה שושלת הוא יזדקק ללא מעט מזל וקבלת החלטות מדויקת מאוד מכאן והלאה. הכוח העוצמתי שלא מאפשר הצלחה לאורך זמן עדיין עוצמתי מאוד. קודם כל, יש את כל תחום הבריאות שהפיל כל כך הרבה אלופות קודמות. שחקנים צעירים פחות מועדים לפציעות של שחיקה מוותיקים, אבל שג"א כבר סבל מכמה פציעות בעבר וצ'ט החמיץ בערך חצי מהתקופה שלו בליגה בשלוש שנים. מעניין יהיה לבחון עד כמה פרסטי והמאמן מארק דייגנולט ינסו לשלוט גם בכך. לא יפתיע אותי אם ב-OKC יקבלו החלטה לוותר על כמה משחקים בעונה הרגילה, ואולי גם על הסיכוי לעונה רגילה היסטורית (הפוטנציאל שם, ובדרך כלל זה קורה בשנה השנייה שאחרי העלייה לגדולה), כדי לתת לכוכבים יותר מנוחות יזומות ודקות מנוחה במהלך משחקים. אולי אפילו בפלייאוף עצמו הם ינסו לנטר את הדקות ככל שניתן במחשבה גם על השנים הבאות. אוקלהומה סיטי בנויה טוב מאחרות להתמודד עם פציעות, אפילו של שחקנים בכירים ואפילו בפלייאוף, אבל פציעה של שג"א בתזמון גרוע תהיה יותר מדי. הבנייה לטווח ארוך תוכל לסייע גם כאן, כדי לבנות שושלת לא חייבים לזכות באליפות בכל עונה (סן אנטוניו של 2003-2007 זו הדוגמא האולטימטיבית לכך). גם חוקי השכר יתחילו להשפיע די בקרוב, ואם להיות מדויק בעוד שנה, כאשר חוזי המקסימום של צ'ט וג'יי-דאב ייכנסו לתוקף. יש גבול כמה שחקנים משמעותיים ניתן להכיל לאורך זמן לצד שלושה חוזי מקסימום בלי להתחיל להסתבך עם תשלומי מיסים אסטרונומיים ועם האפרון השני. יוסי גוזלן מסביר שאוקלהומה סיטי יכולה להגיע לסך משכורות וקנסות של חצי מיליארד דולר בעוד שנה הנה כמה דוגמאות להחלטות שפרסטי יצטרך לקבל בשנים הקרובות: 1. איזיאה הארטנשטיין, שקיבע את עצמו כשחקן חמישייה, אמור להרוויח ב-2026 כ-28 מליון דולר, אך יש ל-OKC אופציית קבוצה להשתחרר מהחוזה. קשה להאמין שהת'אנדר יוכלו להרשות לעצמם להשאיר אותו בסכום הזה. אולי הם ינסו להציע חוזה ארוך עם סכום שנתי מקוצץ בחצי, אולי יגיעו למסקנה ששחקן הפנים המעניין ג'יילין וויליאמס (שנבחר באותו דראפט עם ג'יילן וויליאמס כדי לשגע אותנו) נותן מספיק ממה שצריך ברבע מחיר וניתן לוותר עליו. בכל מקרה, סביר מאוד שהארטנשטיין יהיה הקורבן הראשון של הצורך לחסוך, וזה יותיר בור בעמדות 4-5. 2. לקייסון וואלאס נשארו שנתיים בחוזה הרוקי, ובקיץ הבא הוא יהיה זכאי להארכה. על פניו לא אמור להיות ספק ששחקן שכל כך מתאים לשיטה וכל כך מבטיח יישאר, אבל מתישהו פרסטי יצטרך לשאול את עצמו אם הוא יכול להרשות לעצמו לשלם 20 מליון דולר לעונה לאורך שנים גם לוואלאס, גם ללו דורט (שיסיים חוזה במקביל) וגם לקארוסו שחתום לארבע שנים. אלה שחקנים שנותנים דברים דומים, ובהחלט ניתן להסתדר רק עם שניים מהם. דורט הוא מועמד לשחקן ההגנה של העונה ויהיה קשה מאוד לוותר עליו, אבל וואלאס יכול להיות שחקן שלם יותר עם יכולת הובלת כדור משנית. יש כאן פלונטר שלא ברור לי איך ייפתר, אבל סביר מאוד להניח שלא כל השלושה יישארו ב-OKC מעבר לשנתיים הבאות. 3. לניקולה טופיץ' יש ראיית משחק נדירה, קליעה טובה וגודל, הוא יכול להתפתח לאחד הרכזים הטובים בליגה, אך באותה מידה יכול להתברר כשחקן שמתקשה להתמודד עם הפיזיות של ה-NBA. ובכל מקרה, בכלל לא בטוח שהוא יוכל לתרום משהו לקבוצה שרצה לאליפות בשנה-שנתיים הקרובות, מאוד יכול להיות שאג'אי מיטשל החביב בשל יותר ממנו לשחק בדקות המנוחה של שג"א. תסריט סביר ביותר הוא שטופיץ' יתפתח לרכז משמעותי בליגה, אבל עד שזה יקרה אוקלהומה סיטי תצטרך לשלם לו חוזה שלא הגיוני מבחינתה לשלם עבור שחקן בעמדה של שג"א. במילים אחרות, יכול להיות שיהיה נכון יותר להתייחס לטופיץ' כנכס לטרייד יותר מאשר כשחקן שכדאי ל-OKC לפתח בעצמה. 4. ארון וויגינס ואיזיאה ג'ו הם שני חביבי קהל שמשלימים יפה את הסגל ותורמים הרבה בעונה הרגילה. לשניהם יש חוזים די נוחים לכמה שנים. אבל כשמסתכלים עליהם ביחד, הם מרוויחים בערך 20 מליון דולר לעונה והתרומה שלהם במשחקי פלייאוף חשובים זניחה (וויגינס השתלב קצת יותר, ג'ו נעלם מהרוטציה בפלייאוף). בקרוב מאוד יגיע שלב בו גם החוזים שלהם יתחילו להרגיש כמו שומנים שלא ניתן להכיל אם רוצים להימנע ממיסים ואפרונים. יכול להיות שהקבוצה תהיה כל כך טובה שהיא תסתדר בקלות גם עם וויתורים מהסוג הזה, בעיקר אם לצ'ט הולמגרן יש קפיצת מדרגה התקפית בקנה (סיכוי גבוה). אבל בשלב בו תקרת השכר תתחיל להגביל, וזה יקרה כבר בעוד שנה, יכול להיות שפרסטי יצטרך לחרוג ממנהגו ולהשתמש בחלק מהנכסים העתידיים כדי להיפטר משומנים עודפים ולחזק את ההווה. יש לו יכולת להציע חבילות שלא ניתן לסרב להן עבור שחקנים טובים שמתאימים לשיטה שלו עם חוזים נוחים לכמה שנים. ואת האמת, אם צריך לסמן את סוג השחקן שחסר ב-OKC כרגע, הייתי חושב על משהו כזה: פורוורד עם גודל שמשחק בחוץ, ריבאונדר טוב, שישתלב בהגנה הקבוצתית עם יכולת לשמור על כמה עמדות ובמיוחד על שחקנים פיזיים, שקולע מבחוץ מספיק טוב, עם יכולת יצירה משנית ויכולת להגיע לטבעת, שיש לו חוזה מגוחך ביחס ליכולת שלו ועוד יורד עם השנים, ושהשם הפרטי שלו מתחיל ב-ד'. מה אתה אומר, פרסטי? בא לך לגאול אותנו מיסורי הפלייאוף שלנו? (תמונת AI)

לא חשוב. בכלל. גביע הסופרקאפ החדש מותג עם השקתו כטרום גביע ווינר. כלומר, בניגוד לתואר שהוא לא קיים אלא אם הקבוצה שלי זוכה בו, לתואר שהוא לא חשוב אלא אם הקבוצה שלי זוכה בו. יותר מזה, זה תואר שהפרוטוקול דורש מהמנצחת משפטי זן מפחיתי חשיבות כתנאי בלתו אין. אחרת אין גביע. כן כן, רק מתכוננים לדבר האמיתי. כן כן, רק לומדים את עצמנו. בסדר. שמענו עליכם. וברור – לא חשוב בכלל. לא חשוב עד כדי קיצור הרוטציה של יונתן אלון, כולל השבתה של רועי הובר, למרות הפציעה של קאשיוס קליי. לא חשוב עד כדי המקבילה בצד השני, למשל, עם גור לביא ומרסיו סנטוס. בעצם, אולי נעזוב לרגע את סנטוס. ממשחק טרם תחילת העונה האירופאית אפשר בהחלט ללמוד הרבה דברים, זה נכון. כשזה מסתיים עם הנפה, ולו הנפונת, יש לזה משקל. בטח מול אולם מלא. בטח לאור האופן העגום שבו (לא) הסתיימה העונה הקודמת. בטח כי מבינים שבעונה הזאת, גם העונה הזאת, ואולי עוד יותר העונה הזאת, הכל כולל הכל על הריצפה. רק צריך לרצות, לקחת ולהניף. אחת מצפה לפרוח בשלישי הקרוב מתחילה הפועל ירושלים את דרכה אל עבר היורוליג. נקודה. בשלב הזה, האמת, אפשר לעצור את הטור בואכה טוב שבאתם. יש כמה יריבות חזקות בדרך שלא באמת מסתירות מפעל שנחלש משמעותית, אבל היורוקאפ של השנה אמור להיות המסלול דרכו היא ממריאה אל הליגה השניה בטיבה, בתקווה שעד אז עוד יאפשרו לישראליות לשחק בה (או בכלל). את החיזוקים שלה בקיץ האחרון, לא כולל האיש הכונה טריפל ג'יי, היא כיוונה בדיוק לשם. וכשאני כותב חיזוקים, הכוונה היא בעיקר לשניים. אנתוני לאמב נראה אתמול, ולא רק אתמול, לא מרשים בעליל. מעולם, בטח לאחר הפציעה שחווה לא ממש מזמן, לא היה אתלט גדול. מעולם לא היה גדול במיוחד לעמדה (מספר 4) ואפילו לא איזה מגה סטרץ'. אבל שחקן שחקן שחקן שחקן שחקן. אחד כזה שנותנים לו את הכדור באזור האלבו (פינת העונשין) או במצב גב לסל, מפנים לו את הדרך ויורדים להגנה. את זה אנחנו עדיין לא רואים. גם כי זה פחות הכיוון שאליו הולכת ההתקפה האדומה וגם כי לא נראה חד במיוחד עד כה. בסדר, אז יש מהלכי אחד על אחד, עם הפנים לסל, למשל בחסימה גבוה לגבוה, אחרי פיק נ' פופים. פופים. לא פופי. השני הוא האיש המכונה קאש. מערכת היחסים שלו אל מול הארפר היא אחת המסקרנות באזור, משהו בגזרת בולדווין את בראון. משהו בגזרת הארפר וספידי סמית', רק עם (יותר) כשרון. באופן מובהק, ירושלים הפכה את הארפר לאיש שלה באמצע, כשווינסטון לצידו, כשהם משחקים ביחד. אותי באופן אישי מעניין עד כמה מדובר במהלך הצהרתי/ הבהרתי/ מנהיגותי בשלב זה, כי לא בטוח שהמובהקות הזאת מתאימה לצרכים המקצועיים הסופיים של ירושלים. נעקוב בעניין. ווינסטון, בדומה ללאמב, איננה קפצן גדול במיוחד. וגם הקליעה, אפשר לדבר עליה. אבל כשהכדור אצלו, כפי שכתב המשורר פלד, הוא מהיר ועצבני, נשק קטלני. אני מקום ראשון, אתה מקום שני. חוץ מהמהיר, כי הוא לא. חוץ מהמקום הראשון, כי זה לא באמת קרה יותר מדי בקריירה שלו. אבל האיש הוא כוח. והוא כריזמה. והוא צריך את הכדור. אתמול, כמה דקות מרוכזות שלו השאירו את ירושלים את הראש מעל המים. כמה דקות מרוכזות בלעדיו הותירו את הכדור בידיים של הארפר, שדאג שיהיה בסדר. ובידיים של קרינגטון. צודק. כנסו כאן. אחלה טור. בחיאת, איזה כיף זה הדיסקו הזה, אה? אחת לא בהיעדרו של לוני ווקר, מכבי תל אביב נראתה, ובכן, מוכרת להפליא. ואני אסביר. כשהוא שיחק וישחק, הארוע הידוע ככדורסל של קטש יזכה לאתגור משמעותי, שעליו עוד נרחיב המון במהלך העונה הזאת. בלעדיו ובלי טריפונוביץ', מכבי מריצה את הדברים ההתקפיים המוכרים שלה, רק עם הרבה פחות יכולות. בלאט סופר דינמי ודומיננטי, סורקין והורד קוראים את החסימות שלהם על עיוור (ובסדר, הורד אתמול נראה כפי שתכלס לא ראינו מעולם, ולא בטוח שנראה יותר מדי אם בכלל) וכו וגו ודו. מכבי הריצה, כדרכה, חסימות דראג מאוד גבוהות על החצי. כלומר גבוה שהגיע עד קו מחצית המגרש כדי לייצר מגע שאמור לאפשר לשחקן עם הכדור את התנופה והמרחב כדי לשעוט מעט קדימה ולעשות משהו. אבל זה לא כל כך קל כשאין כל כך עם מי. כשכל הכשרון והיצירה בקו האחורי מתמצה בדברים שיודעים לעשות דאוטין ג'וניור וקלארק, זה בהחלט אמור להספיק לתואר סגנית מחזיקת הסופרקאפ. בוא נתחיל מהראשון. דאוטין נראה אחלה עד כה. ההתאקלמות שלו לכדורסל הבינלאומי, ברמת השפה ההתקפית, מהירה בהרבה מכפי שציפו. מכפי שאני ציפיתי. הוא קורא לא רע בכלל את הספייסינג שאמור להיות לו פחות מוכר. הוא מנווט לא רע בכדרור המכונה סנייק. הוא בסדר. ואלא אם יקרה משהו לא צפוי, הוא לא אמור להיות הרבה הרבה יותר מבסדר. למשל, כי יש בעיה פיזית שנראית בלתי פתירה. שלא באמת מאפשרת לו לחתור למגע. אגב, מרגע הגעתו זכה האיש להשוואות מתבקשות לג'ו תומאסון. משהו בכדרור. משהו בנראות. ולא שיש מה להשוות, כן? אחד מהם יותר מוכשר. השני הרבה יותר פיזי. וקלארק? הוא באמת יותר פיזי. הוא אחלה הוא. הוא מגה סופר אתלט. זהו, בגדול. אין לי יותר מדי דברים עוד להגיד עליו. אולי חוץ מזה שעדיף שלא יאחז בכדור הכתום ברגעים שחשובים לקבוצה שלו. ואם זה מה יש, בסגל המסוים הזה, מה שנשאר למכור זה בעיקר את דיברתולומיאו שעוצר בגופו כדורים של היריבה משל הוא כריסטיאן בליץ'. אם רק היו עוד כמה סנטימטרים ראינו גם חמישיות גדולות יותר, בטח עם לאמב או ריימן ב-3, אבל אחד האתגרים של המחזיקה וסגניתה העונה מתייחס לענייני גודל. הארפר וקאש ב 1+2 זה קטן. וראינו וריאצית קו אחורי שבה קרינגטון ב-3. ויש כמובן את לאמב ב-4. קטן. בטח כשהסנטר הוא סמית'. בלאט/דיברתולומיאו/דאוטין וכן הלאה זה הכל חוץ ממרשים ברמה הפיזית. וזה עוד לפני שדיברנו על ענייני ההגנה האינדבידואלית (כולל ד"ש עם שיר ששלח האזרח קרינגטון, שנדד בקיץ בערבות פולין/ לטביה, אל השומר שלו מהצד השני – שלא). וכן, עם ווקר ובמיוחד טריפונוביץ' זה אמור להיות הרבה יותר נורמלי, אבל עדיין לא מספיק מרשים. וכן, מכבי של אתמול הייתה מיומנת מספיק כדי לייצר שמירות כפולות מתואמות ברמה סבירה במצבים שבהם הייתה נחותה בפנים, אחרי חילוף. ועדיין, מהלכים חוזרים של ירושלים (חיתוך של שחקן מהצד הרחוק, הישר אל הטבעת, כדי לנעול שם איזה ג'ון די/ בלאט שנקרה אל הדרך), הביאו לכך שפריצקי הרגיש פתאום כמו גוף גדול במיוחד. כדי להתגבר על החסרון בסנטימטרים, לאורך זמן, אלמנטים אחרים בתוך המשחק צריכים לעבוד ממש טוב. בירושלים רואים את הנסיון המובהק לנסות ולשחק כדורסל אחר, מותאם יותר אלי כשרון. במכבי תל אביב מחפשים פתרון גם לזה וגם לזה בגזרת הגבוה האיכותי שאולי עוד יגיע, במקומו של אמורי הזקן שנמצא כאן כרגע, אבל ממש רק לרגע. 7 נקודות לסיום. כן, 7 מטביעים – ניסיתי שלא, אבל קשה היה להתאפק שלא לצחוק ממופע הדאנקינגינג המרהיב שסידרו לנו החברים ריימן וסנטוס כמעט באק טו באק. אם מישהו צריך היה המחשה למוגבלות הכשרון של הצהובים בעת הזאת, הוא קיבל אותה להישר אלי טבעת. מהחלק התחתון של הטבעת. #די_נו – מישהו צריך לדבר עם נמרוד לוי. לדבר בואכה INTERVENTION. ממוצע העבירות המטופשות שלו פר דקה בכלל ובהתקפה בפרט, שווה לבדוק, שם אותו בטופ העולמי. חלאס עם זה. נכון, נמרוד, אתה מקפיד להיות אינטנסיבי כשאתה על הפרקט. שזה בסדר. כשאתה מייצר שריקות כאלו כמעט כל פוזשן, אתה לא תהיה על הפרקט. שזה, לפחות מבחינתי ולעניות דעתי המרודה, פחות עדיף לך. הטריצה מצבה – בסוף ירושלים דופקת 11/27 לשלוש. מכבי תל אביב של העונה הזאת חייבת להיות קבוצת קליעה מצוינת. חייבת. אין שום תסריט אחר שבו היא מתחרה על משהו איפשהו. זה הטיקט שלה. כשהיא מטילה 21 טריצות לחלל האוויר, מתוכן 15 מוטחות לכיוון הכללי של הקרש, אין לה מה לחפש בשום מפעל. כולל ההוא של אתמול. נעקוב בעניין – מוקדם לחרוץ וכן הלאה, אבל סנטוס, בריסט וליף הבן שווים מעקב צמוד. הראשון, עד שלא יוכח אחרת, מרגיש אולי גבוה שלישי לגיטימי ברמה הזאת. השני, אשר לוהק כבייבי בונזי, מקבל לא מעט הפניות מהלך ההתקפה. לא בטוח שהוא שווה אותן בשלב הזה, אבל לא בטוח שבסגל של אתמול היו אפשרויות אחרות. השלישי הוא המוזר. הבן של ליף אמור להיראות אחרת. הוא אמור להיות הבדל ב-4. אמש הרגיש אבוד. נעקוב בעניין. הארפר – ההישג הכי גדול של הפועל ירושלים בקיץ האחרון הוא היכולת להשאיר אצלה את המפלצת הקטנה הזאת. ממש ממש אבל ממש לא ברור העניין הזה. והוא ממש ממש אבל ממש טוב בכדורסל. עם השליטה בגוף, עם היכולת לייצר מגע (כמו דאוטין, אבל הפוך), עם היכולת לדפוק את השלשה הזאת בתוך הגרון של היריבה ביד אליהו הישן (ד"ש חם להפועל תל אביב, כן?). עם יחס של 4 אסיסטים מול איבוד בודד אתמול. הצגה. רמת ביצוע – כחלק בלתי נפרד מהבידור שסיפקו להמונים, דאגו שתי הקבוצות, בדרכים יצירתיות במיוחד, לעשות הכל כדי לשלשל את היתרון (ירושלים) או לוודא שהקאמבק הבלתי צפוי ימנע (מכבי). אלו לגמרי תחלואים של תקופת הכנה, וזה מובן מאליו. ו-וואלאק, גם יחסית לתקופת הכנה, זה היה מעט מוגזם. התגעגענו – בסוף בסוף בסוף, היה כאן כדורסל אתמול. התגעגענו. שנה טובה. חג שמח. שכל החטופים יחזרו כבר הביתה. שכל החטופים יוחזרו כבר הביתה. שיהיה לנו טוב.

בעודכם כוססים ציפורניים בהמתנה מתוחה לסופרקאפ הישראלי, רציתי להציע לכם פינה. חצי פינה. מדי פעם נכתוב לכם כאן קטעים קצרים בואכה אנקדוטות בואכה מוזריות. בעיקר שלי. נתחיל מכדורסל ויאטנמי. לא יודע אם ספת הדיסקו מתאימה לניתוח או טיפול, אבל הנה, מתיישב כאן מולכם ומודה - יש לי בעיה. כנראה שיותר מאחת. הקיצר, אני נמשך לליגות איזוטריות. אין כמו לראות איזה משחק טוב מצ'ילה, שכולל בתוכו גם קצת זריקות לסל וגם לא מעט נגיחות. אין כמו לצפות בויקטור ראד יוצא מחוץ לפריים במשחק בקטאר. מי שהיה בהופעה שלי, בטח ראה. מי שלא, אולי באמת נעלה את זה כאן מתישהו, תחת הכותרת איפה ויקטור ראד. איפה ויקטור ראד?! הפעם, אני רוצה לשתף אתכם בדברים שקורים בויאטנם. בדיוק. בוקר טוב ויאטנם. בזמן שאני כותב לכם עכשיו, משחק 2 בסדרת הגמר כבר מאחורינו והנא-טראנג דולפינס (המכונים בכלל הביץ' סיטי בויז. באמא) שסיימו את העונה הסדירה במקום השני והרחק מאחור, מפגרים בבטחה 2-0 מול הנוי באפאלו'ס, שגם הגיעו כפייבוריטים הגמורים והגם הדיחו בדרך את האלופה מסייגון. הקיצר, משחק מספר 1 נפתח כשהכרוז המגניב משל היה רואי נחום נותן הצגה, בעוד המפיקה הנמרצת שמאחוריו נהנית ממיטב המזגנים שיש לויאטנם להציע. תן במובים, יא גרסה משודרגת של שי סידי. תן במובים. מיד לאחר מכן, בהצגת השחקנים, יעלה ויבוא מקס לי אלן, שכל תרומתו למשחק תבוא לידי ביטוי בתנועת האצבעות א-לה ווייד בולדווין, כי שניית משחק בודדת הוא לא יראה. האיש גאון. במהלך המשחק עצמו וחרף הלחץ המוקדם, קיבלנו את מידת הדומיננטיות הצפויה של הנוי, מובלת בידי דקוואן ברייסי, אקס ספרקט פלוון הבולגרית, שהמטיר 5 טריצות על הפרצוף של הסיטי בויז, והסווינג מן המסיבי טאמריק פילדס, שהגיע לאסיה ככוכב הבלתי מעורער של בלפסט סטאר בפרט והכדורסל האירי בכלל. היידה. כדורסל. בפיגור 2 ואל מול קהל ביתי לוחץ ולחוץ (מודה שלא נסגרתי על הקונספט של למה דווקא הדולפינס מארחים. ספרו לי בהזדמנות), הכדור מגיע לידיו הבטוחות של ג'יילין ריצ'רדסון, שהרזומה שלו כולל גם את ילאנג פסיפיק כיסר סוראבאיה מאינדונזיה וגם את קריול סטאר, האימפריה של קייפ ורדה. אי אפשר להמציא את זה. עם פיקנרול גארד טו גארד לכיוון האמפטי והעמסה לצד החלש, מגיעים עד ווין נגויאן פוק, בחור מעט שמנמן שדופק השלשה, תופס הראש ומביא את הקהל הצהוב שביציע למצב של היסטריה מתקדמת. תראו את זה. פסק זמן אריק ראשאד, שעל פי הרישומים הוא המאמן האמריקאי של הנוי שעד עכשיו לא מבין איזה פנייה לא נכונה לקח בחיים, שהביאה אותו עד הלום. במחשבה שניה ולאחר צפייה נוספת בוידאו, לא בטוח בכלל שזה ראשאד שם. עזבו. נקסט. הבאפאלו'ס הולכים לסוג של פיקנרול ספרדי על האלבו, וגם זה עם אלמנט של אמפטי. חסימה גבית לפילדס. הצגה. הלאה. יוצאים לצד שני. ריצ'רדסון שולח את מיקאל ג'נקינס, בוגר מכללת סנט פטרסבורג, הג'וניור קולג' שאתם חייבים לאהוב, לסקרין אווי שנותן אפקט מקביל לוודג' רול, שמביא לפיקנרול את קואנג הון ווין. סווינג סווינג והכדור מגיע לפינה. ומי בפינה? אתם כבר יודעים את התשובה. ווין נגויאן פוק. היסטריה. ספוילר. זה לא יעזור. הנוי פשוט טובה יותר. הנה, עוד נקודות של דומיננטיות בפנים ולא יעזרו המחאות של כריס דלאו על הקווים. ולנו לא נותר אלא למחוא כפיים, ביחד עם הקהל הנוגה, לגיבורים המקומיים שלו. ולי לא נותר אלא לשלוח עצמי לבדיקות מקיפות. משהו, תודו, לא בסדר.

השלד של הנבחרת שלנו ל-10 שנים הקרובות עשוי להיות מהמשובחים שביבשת. כשזה קורה במקביל לסדר אירופי חדש זה בא עם אחריות. גדולה. מאד. תגידו, איפה הייתם ב-16 לספטמבר 2029? טוב, נו. בקשה קצת מוגזמת. מודה. רק שיש סיטואציה לא הזויה בכלל, שיום יבוא, ותזכרו טוב מאד מה עשיתם באותו יום. ביורובאסקט של אותה שנה נציין יובל לפעם הראשונה, אחרונה ויחידה בה נבחרת ישראל הבוגרת זכתה במדליה, לפחות מאז שנזרקה מיבשת אסיה. באותו זמן ממש, יורובאסקט 2029 יהיה גם ההזדמנות הראשונה האמיתית שלנו לעשות זאת שוב. בהן צדק. חמש אותיות, מתחיל בסמ''ך אנחנו הולכים להתעסק פה עם סגלים. כמות הכישרון והיכולות שיש בסגלים של הנבחרות באליפות אירופה היום ולעתיד הנראה לעין. הנושא הוא מה קאדר השחקנים שיש לך, או כמו שקוראים לזה בקיצור - סגל. ברבים – סגלים. אם ההתאחדות (למה רק בארץ זה איגוד...?!?) הצליחה להביא את הסגל הכי חזק או לא, זה כבר נושא אחר לגמרי. הדיון פה הוא סגלים נטו. סגלים. לפני ימים מספר, מעל רחבת הדיסקו, הכרזנו על סדר אירופי חדש. מי שלא שינן והפנים, מוזמן להפקיד את התיק בכניסה, ולחזור לסיבוב נוסף. עכשיו, נכניס את נבחרת סופר-ספרטה וסגלה לדיון, כי מתרחש פה משהו שלא ידענו בעבר, אולי חד-פעמי. שני ווקטורים שעובדים במקביל – אירופה מתרחבת, וישראל עולה. אנחנו בעמדה להציג בעתיד הקרוב גם כוכב וגם עומק, משהו שמעט נבחרות באירופה יכולות להתגאות בו. באנו להנמיך לפני יורובאסקט 2025 הרף היה נמוך. מאד. אולי בעקבות טראומות עבר, אולי הומאז' לעילוי רועי כפרי, אבל כולם באו להנמיך. דיברו שהנבחרת צריכה לעלות שלב, ומשם להתנהל כמו כלה בליל כלו..., אוקיי. אולי ניסוח אחר. לעלות שלב ולהתפלל לטוב. בסופו של דבר, בהתחשב בהגרלה ובסגל הסופר חסר של הבלגים, להגיע לריגה היה המינימום. עשינו זאת! ההפסד ליוון התקבל בהבנה גם בתקשורת וגם בין האוהדים. השלמת גורל. כך לפחות נוצר הרושם. התחושה היתה שזה מקומנו הטבעי, וכדי להגיע רחוק מזה צריך נס. אפשר להבין מאיפה זה בא. כאמור, עד לא כ-ז-ה מזמן הרבע גמר היה מועדון סגור. מציאות, שלימדה אותנו להוריד את הראש, כי לראות תקרת זכוכית זה מבאס, אבל לחטוף ממנה בומבות זה כואב. ככה זה כשהסגל שלך לא באזורי חיוג של רבע גמר במשך עשרות שנים. רק ש... יש מצב שזה כבר לא המצב. אמרנו סגלים, נכון? אז יאללה. תעשו אבניירומספריים, והמנצח בוחר את הסגל שהוא הולך איתו לקרב. כמה מכם מעדיפים את הסגל הפולני על הישראלי? את הפיני? תעיפו מבט בסגל האיטלקי שעשה רבע גמר לפני שלוש שנים, ותבחרו. קפיש? מה שהיה היה התוצאות מלפני שלוש שנים - פולין בחצי ופינלנד ברבע – כבר היו צריכות לפתח תאבון. התוצאות הפעם – פינלנד בחצי ופולין ברבע – כבר מייצרות מציאות שאסור להתעלם ממנה. לצד קולות ההשלמה עם ההדחה, התחלנו גם לשמוע ליחשושים של "אם הם יכולים אז...". הגיעה העת להביא את זה לקדמת הבמה. אין פה מתיחת ביקורת, או הזמנה לשירותי גיליוטינה בשביל איש כזה או אחר. באמת שלא. סגל טוב זה חשוב מאד אבל לא בהכרח שווה תוצאות מוצלחות. בשביל שסגל איכותי יתורגם להצלחה זה תלוי בלא מעט דברים, שלא קשורים לחומר השחקנים שלך, ולרוב גם לא בשליטתך. בריאות? בארור. ליטא לא רק הגיעה עם סגל חסר, אלא גם איבדה את הרכז הראשון שלה. הגרלה? בהחלט. יוון הגיעה להגרלה בדרג 2, וקיבלה מדרג 1 את ספרד, שכמובן לא הצדיקה את זה. זה סלל ליוונים את הדרך לראשות הבית ומשם לחצי גמר. בראקטס? אין ספק. פינלנד בקושי ניצחה את שבדיה במשחק הראשון. זה היה משנה את גורלם של הפינים, וספק אם היו מגיעים לחצי גמר היסטורי, אבל זה נקודתי. במקביל זה כנראה גם היה מוביל למפגש של הסקנדינבים החמודים עם סרביה בשמינית גמר, ועם ניצחון יוקיצ'י השורה התחתונה של כולם כולל כולם היתה יכול להיות שונה לגמרי. שלשה אחת של ויקטור גדפורס, והיורובאסקט הזה היה יכול להסתיים אחרת לגמרי לכ''כ הרבה נבחרות, בלי קשר לאיזה סגל הן הביאו, גם אם היו עושות בדיוק-בדיוק את אותו דבר, שהביא להן תהילה. במקרה ותהיתם איך נראה ויקטור גדפורס. צילום: FIBA.BASKETBALL אלו ועוד הסיבות לפערים שיש באופן די קבוע בין הסגלים שעל הנייר לבין התוצאות בסוף העונה/קמפיין. יש לא מעט משתנים חורצי גורלות, ואלו הם: מזל, בריאות, הגרלה, שופטים, בראקטס, מומנטום, מנחוס, אימון, דבק, ביטחון עצמי. רבי האוזמן היה נותן בהם סימנים – מב''ה, שב"מ, מאד''ב. גם את אלו תוציאו מהדיון, כשאתם באים לטעון כנגד. פה מדברים רק על סגלים יום כה, יום לא. היום... כה. על התקרה משהו קרה ב-2025. התקרת זכוכית שנסדקה לפני 10 שנים, וחטפה עוד בומבה ב-2022, קרסה בריגה. זה כבר לא 11 נבחרות, ששולטות ברבע גמר באופן כמעט בלעדי, אלא לפחות 15 שיכולות לחלום על מדליה. אליהן אפשר להוסיף את רוסיה, שעוד תחזור מההשעיה בשלב מסויים, וקרואטיה, שבכלל לא העפילה הפעם. הן בטח לא יהיו בהקבצה 1, אבל יגדילו את שתי ההקבצות האחרות. כשזכוכית מתנפצת אנשים הולכים בזהירות. כשתקרת זכוכית מתנפצת האפקט הוא בדיוק הפוך – כולם רצים מהר. לפני שיגמר. העניין הוא שיש פה רובד נוסף שאסור להתעלם ממנו. רצה הגורל, וממש במקביל להפיכה של הכדורסל האירופי להרבה יותר שיוויוני, הכדורסל הישראלי נמצא בנסיקה. בואו נחזור רגע להקבצות. קונצנזוס שאנחנו לא בהקבצה 3 אפשר לקבל? תודה. אנחנו בהקבצה 2, כי כוכב יורובאסקט יש לנו. מה שמפריד אותנו מהסגלים של הקונטנדריות בהקבצה 1 זה עומק. מצרך מאד מבוקש בכדורסל האירופי של היום, ובניגוד לנעליים לא נקנה מהר. בעיה. בעיה! או שלא? הסגל שהוביל את הנבחרת בקטוביץ בואכם ריגה היה חסר 4 שחקנים – צמד שיפתחו את עונת הרוקי שלהם בנבא, וצמד מהישראלים המובילים של אותה אימפריה בצהוב/כחול. תקחו את השלד שכבר קיים, תוסיפו את הרביעיה, והחל מהקיץ הבא הקאדר המוביל של הנבחרת אמור להיות בנוי מהשמות הבאים: דני אבדיה, ים מדר, תמיר בלאט, בן שרף, יובל זוסמן, טי.ג'יי. ליף, דני וולף, תומר גינת ורומן סורקין. אם יצליחו להוריד מוולף את הטאג של המתאזרח (סיכוי לא גדול אבל בהחלט קיים), יהיה אפשר להעמיק את הסגל עוד יותר. עוד נתון מעודד? הכוכב רק בן 24 ובגרף עלייה בכל קמפיין. עוד 4 שנים הוא אמור להיות בשיא. הכוכבים של יוון וליטא בני 29 ו-30. יש להם עוד יורובאסקט אחד בכיס. עוד 8 שנים... זה כבר דור אחר. אצלנו אפשר לדבר על 2033 בכיף. דילמת סקריולו בכחולבן זוכרים את אותה דילמה של אותו סקריולו? לשם אנחנו צועדים. אם שני הרוקיז מהנבא יתפתחו כמו שאנחנו מקווים, ואם הבנים של בראד ודיוויד יגיעו לנבחרת, אנחנו מתקרבים לאזורים האלו. קחו את המושכות ואת ההחלטה עם מי אתם סוגרים משחק. מקום אחד חתום, סגור, נעול. נשארו ארבעה. מכאן זה עליכם. עוד שנתיים עם מי אתם מסיימים את המשחק? מבין מדר, שרף ובלאט יהיה מקום מקסימום לשניים. ליף, וולף וסורקין – את מי אתם משאירים על הספסל? אולי תצטרכו משהו מהשילוש הקדוש הגנה-שלשות-שכל של זוס? מהתומריות והגינתיות של תומר גינת? ואם וולף לא מתאזרח אז אפשר להוסיף את קאדין קרינגטון או ג'ונ... טוב, רגע. רגליים על הקרקע. קרינגטון! לפחות תשעה שחקנים. שליש מהם בנבא, והשאר יורוליג (+ זוסמן, שבחר לא לחתום עם קבוצת יורוליג). תעברו על הסגלים של הנבחרות בהקבצה 2, תוסיפו את כל מי שלא בא הפעם, ותספרו למי יש כזה עומק של שחקני נבא ויורוליג. טוב נו, נעשה את זה בשבילכם. מבין הקבוצות עם כוכב אבל ללא עומק, אנחנו עם הכי הרבה לצד ליטא ויוון. הרבה יותר קרובים לטורקיה מאשר לפינלנד. בסגל, כה? זה לא הופך אותנו לקונטנדרים. לשם כך דרושה הוכחה קודם (כמו שטורקיה סיפקה הקיץ). זה בהחלט ממקם אותנו במקום אחר מההערכה העצמית של סצנת הכדורסל הארצישראלית כרגע, ואומר שאנחנו בעמדה שממנה אפשר וחייבים לשאוף. לא להקטין ראש וציפיות, אלא להתנפל על ההזדמנות מסיבה פשוטה מאד - קחו את התשיעיה שלנו, את הניצחון המזהיר שלכם באבניירומספריים, ותנו שמונה סגלים עדיפים. רגע, רגע, רגע, רגע, רגע. אולי גם לאחרים יש שחקנים שלא הגיעו הקיץ או צעירים שנבחרו בדראפט אבל עוד לא בשלו? המממ... לא ממש. כלומר, יש אבל לא משהו שאמור לשנות סדרי עולם. הנה עוד קצת דאטה. אחרי שתתאוששו ממספר הצרפתים שנדראפטו, ותתעלמו מסרביה, גרמניה וטורקיה, שממילא בהקבצה מעלינו, נשארנו עם החברים הבאים: לליטא בהחלט יש אפסייד עם שני שחקנים בנבא, שעוד לא שיחקו עם הנבחרת הבוגרת וכמובן את הכוכב שלהם. מאיטליה נבחרו 3 שחקנים, שכולם היו בקיץ הזה בנבחרת. הם עוד יכולים להוסיף בתאוריה את דונטה דיוינצ'נזו. לפולנים יש את ג'רמי סוחאן וגם להם מישהו בתאוריה - ברנדן פודז'ינסקי (שיקח את המקום של ג'ורדן לויד אם יגיע). ספרד חסרה בקיץ הזה את עוסמן גארובה, חואן נונייז, הוגו גונסלס ואלי ג'ון נדייה. סלובניה היתה בלי וולטקו צ'אנצ'ר וג'וש ניבו, אבל אף סלובני, יווני או לטבי לא נבחר בדראפט ב-4 שנים האחרונות. משהו מכל זה גורם לכם לפקפק? לצקצק? להסתדר בלי קופל "אבל תמיר וטי.ג'יי. לא מגיעים!" יזעקו מצד ימין של היציע. לא הגיעו. כ''א וסיבותיו. אכן. אבל אנחנו מדברים פה על סגלים, נכון? התפקיד של אנשי המקצוע, שאמונים על נבחרת ישראל, הוא לדאוג שיהיה את הסגל הכי טוב, בטח במצב כזה. אם לא הבאת סגל מלא ליורובאסקט 2011, זה כנראה לא היה משנה בכל מקרה. עכשיו זה קרדינלי. "אם, ואם, ואם... הגזמת אבויה" יגיע מצד שמאל. הכל נכון. דברים צריכים לקרות כדי שנגיע ל"דילמת סקריולו" בכחול ולבן, אבל זה לא באוויר. יש עם מה לעבוד. יש סביב מה לבנות. בעוד שנתיים יש אליפות עולם. אומנם במדינה מורכבת, אבל דברו עם אוריך, וכמו קופל, גם הוא יסדר. כרטיסים. הנבחרת צריכה להיות שם גם בלי שיסדרו לה. 12 נבחרות ייצגו את אירופה, כי מישהו החליט באופן מפתיע להגדיל את מספר המשתתפות במונדובאסקט. עם החומר שחקנים שיש לנו, אנחנו צריכים להיות שם מהסיבה הפשוטה – יש לנו את אחד מ-12 הסגלים הכי טובים ביבשת. על הזדמנות ואחריות החלון של הדור הזה לעשות דברים גדולים מתחיל עכשיו, ויהיה פתוח ל-10 שנים הקרובות, או לפחות כל עוד יש לנו בסגל את אחד מכוכבי הטורניר. אין קייצים לפספס. יש רק שני יורובאסקטים בחלון כזה. החלונות האלו לפעמים נסגרים מהר משנדמה. אם הסגל הזה עדיף על סגלים שעשו רבע וחצי גמר בק-טו-בק, השאיפה צריכה להיות לפחות רבע גמר. משם אתם נמצאים הצלבה נוחה, קרסול נקוע או מומנטום טוב מלשחק על מדליה. זה רחוק מלהיות פשוט, וזה לא קטגורית כישלון אם זה לא קורה. ניתוחים והחלטות הן תלוי קונטקסט, וכאמור - מב''ה, מה''ש, מאד''ב – אם תהיה על הפודיום או לאו, תלוי בהרבה מאד גורמים שלא תלויים בך. זה בהחלט אומר, שכל החלטה שתלויה בך צריכה להתקבל בצורה המקצועית והטובה ביותר. אם לפני 15 שנים כל דבר מעל מקום 11 היה שווה עדלידע, כעת אנחנו במציאות אחרת. המטרות צריכות להתעדכן - יש לנו עשור לנסות להביא מדליה ביורובאסקט, להיות באליפות העולם ואם כל הכוכבים יסתדרו (או פיב''א תגדיל את מספר הקבוצות), אולי גם אולימפיאדה. זה מתחיל היום. כל החלטה של כל כלי על הלוח – שחקנים, מאמנים, איגוד – צריכה להתקבל עם מודעות לסיטואציה בה נמצא הכדורסל שלנו. בלי פוליטיקה. בלי אינטריגות. בלי אגו. בלי משקעי עבר. מי שיחטא אל לו לצפות לכפרה. על כל הצדדים יש אחריות וחובה למקסם את העשור הקרוב, כדי שלא נפספס את ההזדמנות הזו. הזדמנות בה הצמרת של אירופה דלילה באופן נדיר, וממש במקביל אנחנו עם סגל מוכשר ועמוק ברמות שמעולם לא היו לנו. הזדמנות שלא ברור מתי ואם תחזור. עד אז... שלא יגמר לעולם.

תקציר הפרקים הקודמים: אנחנו עומדים בפתחה של עונת כדורסל מיוחדת. בין ניו יורק לסן פרנסיסקו יתפזר לו כישרון ישראלי בכמות ובאיכות חסרת תקדים. בשבוע שעבר שמנו את הפוקוס על תופעת הנהירה לליגת המכללות ועל הנסיבות הכלכליות והמקצועיות שעומדות בבסיסה. הערה מקדימה חשובה לקראת העונה: הנטייה הכמעט טבעית שלי, בכל הקשור לכדורסל, זה ללכת עם האנדרדוג. הפחות מוכר, הפחות נוצץ, זה שפחות מדברים עליו. זה יכול להסביר לא מעט מהבחירות הספורטיביות שלי, וזה יסביר מידי פעם למה תראו פה טקסטים חסרי פרופורציות על כל מיני שחקנים שקלעו 12 נקודות נגד מכללת צפון מערב יורקשייר (או משהו כזה) בקונפרנס נידח. אבל מה לעשות, העולם שייך למיינסטרים. לאירועים הגדולים, לתהליכי הענק, לתופעות שמכתיבות את סדר היום. באוקיינוס הכדורסל הישראלי של ארה"ב ישחו הרבה דגים קטנים ובינוניים. הפעם ניתן את הבמה לכרישים הגדולים. או יותר נכון: ללווייתן האורקה, ולשני הכרישים הצעירים שהגיעו לסביבה. דני אבדיה, בן שרף ודני וולף. שלושה שחקנים שנכון לכרגע, המכנה המשותף היחיד ביניהם הוא תעודת הזהות הכחולה. שניים מהם קיבלו אותה כשנולדו כאן, האחד זכה בה בזכות הודעת אינסטגרם אחת ששינתה את מסלול חייו. ערב פתיחת העונה בNBA יקרה בעוד חודש בדיוק, וזה זמן טוב להציב יעדים ולאתר מכשולים פוטנציאליים בדרך של כל אחד מהשלושה. דני אבדיה בעונה שעברה 72 משחקים (30.0 דק' למשחק), 16.9 נק' (1.7 שלשות ב-37%, 78% מהקו), 7.3 ריבאונדים, 3.9 אסיסטים על 2.7 איבודים. פורטלנד סיימה במקום ה-12 במערב עם 44% הצלחה. ב27 ביוני 2024 קיבל אבדיה בשורה ששקולה לטלפון מאראלה ממפעל הפיס שמבשרת לך על בינגו בדאבל לוטו. הוא נשלח מהביצה הטובענית של וושינגטון היישר לטרייל בלייזרס, שבנו ליבה מוכשרת של שחקנים צעירים אבל נותרו בלי שאיפות פלייאוף רציניות. בארבע העונות הראשונות בוויזארדס, הצליח הטאלנט של זופי לייצר מגמת שיפור עקבית בלא מעט אספקטים במשחק שלו. האתגר המרכזי היה לשמור על קו המגמה גם בסביבה חדשה עם סגל שבו לא מעט שחקנים במעמד דומה לשלו – צעירים, מוכשרים ועם יומרות אולסטאר. במשימה הזו אין ספק שהוא עמד בהצלחה. ראינו השנה פיזיות יוצאת דופן, קליעה טובה ל-3 בווליום ובאחוזים (למרות פתיחת עונה רעה מאוד באספקט הזה), ונוכחות בריבאונד. קיבלנו גם כמה תצוגות על בלתי נשכחות במהלך העונה הסדירה. ואפילו הייתה תחושה של תחרותיות ומאבק אמיתי על הפלייאין לקראת סוף העונה. הדבר הכי מעודד שאפשר לקחת מהעונה הזו בפורטלנד הוא המשך מגמת ההתפתחות של דני כמוביל כדור. אני חושב שזה האספקט שיקבע, בסופו של דבר, את התקרה שלו בליגה. אין ספק שברמת ההאסל, ההגנה, הריבאונד והפיזיות הוא יהיה מסוגל (ויש שיגידו שהוא כבר נמצא) להגיע לטופ של הליגה בעמדה שלו. המיתוג שלו כפורוורד אול אראונד שיכול להיות שחקן חמישייה מוביל בקבוצה מנצחת, טמון ביכולת שלו לשפר ולדייק את יכולות ניהול המשחק כמוביל כדור משני (או secondary ball handler, כמו שאוהבים להגיד נרקומנים של סינרג'י). המשקל הסגולי של דני בהנעת משחק ההתקפה של הבלייזרס היה משמעותי (המספרים לא משקרים), ואין סיבה לצפות להיפוך מגמה בעולם ללא אנפרני סימונס (ולצד ג'רו הולידיי כפרה עליו, טופ שחקנים מרגשים בליגה הזאת). AST% Season 6.4 20-21 11.7 21-22 14.2 22-23 17.4 23-24 19.3 24-25 היעד הצלחה קבוצתית. חאלס. זהו. די. מיצינו דיונים על פיתוח אישי, התלהבנו מההיילייטס והתפוצצנו ברשתות על הטריפל דאבלים. די. הגיע הזמן לעשות פלייאוף. עכשיו כן, ברור שזה יעד קבוצתי, ברור שזה תלוי בעוד הרבה גורמים נוספים וברור שהמערב מפלצתי ברמת האיכות והעומק. ברור גם שההתפתחות הפרסונלית של דני עוד לא הסתיימה. גם אם הוא לא רחוק מהתקרה שלו (לדעתי), הוא עדיין לא הגיע אליה. ובכל זאת - היעד מבחינתו יהיה להגדיל את הסיכויים של הבלייזרס להיות איום אמיתי על הפלייאוף. לקבוצה הזאת יש תקרה הגנתית גבוהה מאוד (עם הולידיי, קמארה ודני) - ואם ההימור המטורף על האנסן יאנג יממש את עצמו, נוכל לפנטז על לראות את דני אבדיה משחק כדורסל גם אחרי ליל הסדר. היי, זה רביץ. פורטלנד קבוצה עמוקה, מגוונת, הגנתית, סימפטית מאוד. הבעיה היא שדני לא יצטרך לעזור לה להגיע לפלייאוף, הוא יצטרך להוביל אותה לשם. זאת קבוצה בלי מספר 1 אמיתי, אבדיה הוא כנראה השחקן הכי טוב שם כרגע וגם הוא רחוק מלהיות מספר 1 אמיתי. אם להיות ריאליים, פלייאין יהיה הישג יפה במערב הזה. בן שרף בעונה שעברה 60 משחקים בכל המסגרות (23.4 דק' למשחק), 12.0 נק' (0.7 שלשות ב-29%, 75% מהקו), 2.8 ריבאונדים, 4.1 אסיסטים על 2.7 איבודים. אולם הגיעה מרחק ניצחון מאליפות גרמניה והודחה בשלב הבתים של היורוקאפ. מושלם. אין מילה אחרת שיותר מתאימה לניהול הקריירה של בן שרף. מנתניה בלאומית, דרך הדומיננטיות בקרית אתא בגיל 17 ועד לאחד מבתי הגידול האיכותיים באירופה לפרוספקטים - אולם. כל בחירה בדרך הייתה מדויקת ונכונה. בניגוד לדני אבדיה, שגדל וצמח בתוך המעטפת של מכבי תל אביב, שרף הגיע לNBA במסלול עוקף כביש איילון, ולשם כך הוא היה זקוק ל-0 טעויות בדרך. וכך קרה. אולם הייתה קבוצה תחרותית בשנה שעברה בזירה המקומית, על אף האכזבה וההדחה המוקדמת מהיורוקאפ. לצד נואה אסנגה האנוכי וג'וסטיניאן ג'סאפ הווינר (כתבתי את השם הזה בטייק אחד בלי מחיקות), שרף הצליח לבוא לידי ביטוי במשחק ההתקפה ולהיות דומיננטי מאוד בדקות שלו המגרש (כמעט 29% יוסאג' במשחקי היורוקאפ). הוא הציג בגרות לא אופיינית לשחקן בגילו (סורי על טייק שחוק ומעפן שמצא את דרכו לטור, אבל אין ברירה) והיה משמעותי גם ברגעי המאני טיים של קבוצתו. למרות שאם להיות כנים, ציפיתי להתפוצצות יותר משמעותית העונה, הגרף עדיין מלמד על מגמת שיפור עקבית, ובמבחן התוצאה זה השתלם עם בחירה בסיבוב הראשון של הדראפט. האתגר שון מרקס מיצב את עצמו כגיבור לאומי בישראל כשבחר בשני ישראלים בסיבוב הראשון בדראפט. גיבור מהסוג שזוכה לטקס הוקרה עם תמונה יפה ותעודה ממוסגרת או סתם כדורסל מנשיא המדינה. עם זאת, בשביל בן שרף, הברכה היא גם האתגר הגדול. שרף יהיה העונה חלק מקו אחורי עמוס של שחקנים צעירים (מי יותר ומי פחות) שבאים לתת מרפקים ולהרביץ כל הדרך אל הת'נקינג. להרחבה בנושא שווה ללחוץ כאן (כן זה אודי. וכן, הוא כותב באנגלית). ואלו שמות עוכרי ישראל: נולאן טראורה, איגור דמין, קאם תומאס, קובי באפקין וטרנס מאן. ויהיו עוד. מעל שרף ושאר הגארדים הצעירים תרחף, כל הזמן, החרב המתהפכת שבאבחה אחת שולחת שחקנים לגיהינום הג'י ליג - מקום בלי עתיד, בלי תקווה ובלי חלום. כדי לצמצם את הסיכויים שאירוע שכזה יקרה, שרף יהיה חייב, בפן המקצועי, לחזק את החולשה המרכזית שלו - הקליעה מבחוץ. המספרים בעונה שעברה לא היו מעודדים במיוחד. תמונת AI עיון במפות הזריקות של בן שרף מהעונה האחרונה באולם מעלה לא מעט דאגות. בשלשות שלא נזרקות מהפינות (טופ אוף דה קי וחצאי פינות) רשם הטאלנט הישראלי, בכל המסגרות, נתון לא מעודד של 24%. בפינות האחוזים משתפרים, אך הווליום נמוך מידי כדי שנפתח שמפניות. אז נכון, מדובר בגארד ארוך שמעדיף חדירה, וקפיצת המדרגה הפיזית שהוא צפוי לעבור בNBA עשויה לסייע לו בכך. אבל, כדי שג'ורדי פרננדז ירגיש מספיק בטוח לשים את הכדור בידיים שלו לדקות משמעותיות, שיפור הקליעה (הן בקאצ' אנד שוט ובעיקר אוף דריבל) הוא בגדר מאסט. במהלך העונה נשים על זה זרקור ונראה איך זה משפיע על המשחק של בן ועל הקרדיט שהוא מקבל. קפצתי שוב להגיד שאני אופטימי לגבי בן שרף, כנראה יותר מהרוב. הוא שיחק שלוש שנים מול מקצוענים והגיע כל שנה לפלייאוף, זה נסיון נדיר מאוד בגילו. לא יפתיע אותי אם יתברר שהוא מוכן מהצפוי ל-NBA באיזורי המשנה: יכולת להבין ולבצע סטים התקפיים והגנתיים, יכולת לשחק אוף דה בול, הגנה אישית, ושזה יהפוך אותו לשחקן שקל יותר לתת לו דקות מרוב הרוקיז האחרים. אבל כן, בלי קליעה יש גבול כמה הוא יוכל להשתלב אפילו כרוקי. האתגר של בן שרף העונה הוא לא פשוט. דני אבדיה הוכיח שלהגיע מהדראפט לקבוצת טנקינג יש יתרונות וחסרונות. מצד אחד יש את המשוואה הפשוטה: אין ציפיות = פחות לחץ. מצד שני, להתפתח בג'ונגל כדורסל שכרגע נראה בלי כיוון? קשוח. מצד שלישי, בפעם האחרונה שבדקתי, ראסל ווסטברוק וקייל קוזמה לא ילבשו את השחור של ברוקלין העונה, אז אפשר להיות אופטימיים. היעדים של בן העונה צריכים להיות קפיצת מדרגה ברמה הפיזית וייצוב הקליעה מבחוץ. לאט לאט, שיטת הסלמי. דני וולף בעונה שעברה 37 משחקים (30.5 דק' למשחק), 13.2 נק' (1.0 שלשות ב-34%, 59% מהקו), 9.7 ריבאונדים, 3.6 אסיסטים על 3.2 איבודים. מישיגן הודחה בסוויט סיקסטין של המארצ' מאדנס. מיד לאחר ההכרזה על בן שרף, ובשלב שכבר נלחצנו מהידרדרות לסיבוב השני - דני וולף עלה על הלוח. היוניקורן היהודי היה אמור, בשלב הזה של החיים, להשקיף על מנהטן ממשרד בקומה 80 באחד מפירמות רואי החשבון המובילות. אותה הודעה שראיתם בתחילת הטור, שינתה את מסלול חייו. קיץ 2023 עם נבחרת העתודה גרם לעלם הצעיר להבין שהוא משהו מיוחד. החיבור עם נועם יעקב היה מטריף, ומהר מאוד הבנו שגדל לעם היהודי סנטר מהזן החדש. הדומיננטיות של אלפרן שנגון ביורובאסקט האחרון הזכירה לנו כמה אנחנו מהופנטים למודל הסנטר החדש. סנטרים חכמים עם יכולות מסירה היו לאורך כל השנים. כאלה שמריצים פיק נ' רולים; מסיימים חזק בתוך הצבע; מייצרים לעצמם ולאחרים מהפוסט; קולעים מבחוץ ולוקחים ריבאונד – בו זמנית – קשה יותר למצוא. אז יש את האחד והיחיד יוקיץ', ויש כאמור את שנגון (ואולי גם פורזינגיס באותה קטגוריה?), וגם האנסן יאנג נבחר מתוך אותו רעיון (מי היה מאמין שאזכיר כדורסלן סיני פעמיים באותו הטור) ואם נתור לעומקי הסגלים בליגה נמצא אולי עוד כמה שחקנים שעונים על כמה מהתכונות הללו. על הנייר, דני וולף הוא חד משמעית באותה משפחה. העונה שעברה הציתה לסקאוטים את הדימיון בדיוק בגלל הדברים האלה. כשוולף עובר את החצי - אתה לא יודע למה לצפות. שלשה מכדרור אחרי סטפ באק, דרייב אגרסיבי לטבעת, הוקים רכים בתוך הצבע, או מסירה חכמה לקלע שעומד בפינה. הגיוון ההתקפי בשילוב הסייז הופך אותו לנשק עם פוטנציאל בשמיים, וכשאתה מראה את היכולות האלה בקונפרנס מרכזי כמו הBig Ten - הדרך לNBA סלולה. המשימה האתגרים של דני וולף ובן שרף יהיו שונים. כלומר, שניהם יהיו חלק מאחת הקבוצות החלשות בליגה (שאם תעבור 25 נצחונות ג'ורדי פרננדז צריך לקבל את מאמן העונה), ויסבלו מהצד הרע של כדורסל ת'אנקינג, אבל הסיטואציה של וולף שונה לחלוטין. לעומת העומס בקו האחורי שיצריך משרף לעבוד קשה כדי להתבלט, בקו הקדמי של הנטס, שמורכב בעיקרו מניקו קלאקסטון ודיירון שארפ, לרואה החשבון שלנו יהיה הרבה מקום להראות את יכולותיו. עם סט כישורים ייחודי כזה, יהיה קל להתבלט ליד שני גבוהים מאוד מוגבלים התקפית, שעיקר האימפקט שלהם מתבסס על אתלטיות ונוכחות הגנתית. ואם ניקח רגע את שאיפות הת'אנקינג לאקסטרים, לא מן הנמנע שאחד מהם ימצא את עצמו במהלך העונה אורז מזוודה ובורח (בעיקר קלאקסטון, שהחוזה שלו הוא חוזה יורד, מה שהופף אותו לסחורה חמה מאוד בעבור מי שמחפש 5 הגנתי). המשימה של דני וולף היא לנסות להגיע, עוד השנה, למשבצת הגבוה המוביל של הקבוצה. לא אכפת לי אם חמישייה או לא, אבל ברמת נפח הדקות והמעורבות ההתקפית - אין כל סיבה לא לשאוף לדומיננטיות למן הרגע הראשון. גם העובדה שאין בקבוצה מנהלי משחק מנוסים ואיכותיים מספיק בקו האחורי, עשויה לסייע לו ולהגדיל את המשקל שלו כמקבל החלטות מרכזי בהתקפה. דני - זה עליך. עם הגנה סבירה (מה? את מי זה מעניין) זה חייב לעבוד. בהצלחה לאורקה. בהצלחה לשני הכרישים. בהצלחה לי עם הלילות הלבנים. יאללה דיסקו. סליחה, הדיסקו.

הדרך ללמוד על כדורסל דרך מסעות המכללות של הישראלים הצעירים מתחילה בשאלה הפשוטה: מה הביא אותם לכאן? | הקולג'ים הבכירים בליגת המכללות הגיעו הקיץ לשחקן הישראלי הצעיר והציעו לו חבילה מפתה: כוח, כבוד וכסף. הבחירה של רבים מהשחקנים הייתה קלה במיוחד. בעונה הקרובה נעקוב מקרוב ונבדוק מי יוציא את המקסימום מהסיטואציה, מי יתגעגע מהר הביתה ואיך לעזאזל מסתגלים לאטמוספירת כדורסל שונה לגמרי. כשהאוזמן התקשר באותו בוקר קיצי והציע לי לכתוב על הישראלים שיכדררו באמריקה, קצת נלחצתי. שימו רגע NBA בצד, עולם המכללות הוא עולם עצום, סבוך, מורכב ועשיר, שרחוק משגרת יומו של עכבר הכדורסל הישראלי הממוצע. אנחנו יודעים למנות מספר שמות של מכללות גדולות, שמים על זה קצת פוקוס כשחותמים פה שחקנים זרים ותמיד אוהבים לחפש מי שיחק עם מי כדי לתת את הפרט הפיקנטי בישיבה הבאה עם החבר'ה. על זה תוסיפו כמה עכברי-על שמקבלים צמרמורות מסטים התקפיים של מאמני מכללות, את שימי ריגר שבכל שידור NBA מספר על החברים שלו מהאייטיז, ועוד כמה סקאוטים וסמי-סוכנים שעוקבים כדי לנסות להתפרנס מהענף. זוהי אטמוספירת כדורסל שונה לגמרי, שמסתכלת על המשחק בפרספטקטיבה אחרת. אלפי שחקנים, מאות קבוצות, עשרות קונפרנסים - על פני מדינה אחת ענקית. הנציגות הישראלית המכובדת שתשחק השנה במכללות תפתח לנו את הדלת ותאפשר לנו לשדרג את רמת העכברות שלנו שלב אחד קדימה. זאת בדיוק הסיבה שלא היססתי ונעניתי לאתגר. הרי מה בסוף חשוב בחיים האלה? כדורסל, ובני אדם (כן, זה לפי סדר חשיבות). היכולת לחשוב, להעמיק, לחקור וללמוד כדורסל חדש - הציתה לי את הדימיון. הדבר הראשון שצריך לעשות, חשבתי, הוא להבין מה הוביל אותנו לאירוע הזה. להבחין בין עיקר לתפל זעקות גוועאלד צורמות נשמעו הקיץ ברחבי אירופה. הסיבה? ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, ששוב מתדפקת על הדלת ומאיימת לשנות סדרי עולם. סיפור הנהירה למכללות הוא המאפיין המרכזי של קיץ 2025 בכדורסל האירופי, תופעה שהצליחה לגרום לרבים מעסקני היבשת להזיע, החל מפלורנטינו פרס ועד לאלדד אקוניס. ממש כמו חוקרי שיטפונות שיוצאים עם הג'יפים בשיא הסערה, כך גם עיתונאי ופרשני הכדורסל אצו רצו לנתח, לסקר וללהג על התופעה החדשה והמעניינת בג'ונגל הכדורסל. בניגוד לטרנדים המגניבים של תקשורת הכדורסל בקיץ 2025, לא תמצאו פה ניתוח היסטורי של מערכת היחסים בין המכללות לשחקנים, לא פרשנות משפטית על NIL, לא שרטוט תופעות רוחב ולא נבואות על מערכת היחסים בין פיב"א ל-NCAA. פה ננסה להתעסק רק במה שחשוב בחיים. ואם הייתם קשובים אתם בטח זוכרים שמדובר בכדורסל ובני אדם. פילוסופיה של מוטיבציה אנושית כדורסלנים ישראלים רבים החליטו הקיץ לארוז מזוודות ולהתחיל דרך בליגת המכללות. מדובר באסופת שחקנים אינדיבידואלים, שגם אם מונעים מתוך מוטיבציות דומות (ספוילר), נמצאים בגילאים שונים, בסיטואציות שונות ועם שאיפות שונות בקריירה. את עונת 25/26 יפתחו, נכון למועד כתיבת שורות אלה, 18 (!) שחקנים ישראלים בדיוויז'ן 1 של ליגת המכללות האמריקאית. המספר צומח לאיזור ה-25 אם נוסיף גם שחקנים שיפתחו את העונה במסגרות ברמה נמוכה יותר (דיוויז'ן 2, 3 וג'וניורים). בתוך אותה רשימה, תמצאו סל רחב מאוד של סיפורים שהבשילו לכדי כרטיס טיסה חד כיווני אל הדוד סאם. למשל, שחקנים שכבר מצאו את מקומם כשחקנים מובילים בליגה שלנו (אין מונח שעושה לי יותר צמרמורות בגוף מ-"ישראלי בכיר") ובכל זאת החליטו להתעופף מכאן (קחו דוגמה: איתן בורג מוקם בעונה שעברה באחוזון ה-65 במהלכי פיק נ' רול שהסתיימו בידיים שלו. במילים אחרות - קיבל את הכדור, החליט החלטות, וניהל התקפות בשיעור גבוה ביחס לשאר שחקני הליגה. למרות הדומיננטיות - הוא לא יהיה כאן בשנה הבאה); אחרים שמחזיקים בשאיפות NBA (או WNBA) ברורות וחושבים שהמוקים יפרגנו יותר אם הטאלנט יהיה במרחק נסיעה ולא בחצי השני של הגלובוס; שחקנים מהליגות הנמוכות שרוצים להתפתח ולחזור לכדורסל שלנו מהדלת הראשית; או כאלה שנראה שסתם באו לעשות כיף. לצורך ההמחשה, בין נועם דברת ואור פארן, שני גארדים ישראלים שיצאו הקיץ לשחק ב-D1, מפרידות חמש שנים תמימות. האחד כבר רשם מעל 100 הופעות בליגת העל, השני לא שיחק דקת כדורסל בוגרים מימיו. ליגת המכללות הצליחה, תודות לרפורמת ה-NIL, להיות אטרקטיבית לספקטרום רחב מאוד של קריירות בו זמנית, ולפתות שחקנים בשלבים שונים לחלוטין של הקריירה. ובכל זאת, כדי לנסות לשרטט קו מחבר בין כל הסיפורים, נצטרך לעבור לתחום הפילוסופיה (או מחשבת ישראל, אם תרצו). הפילוסוף הנודע מ. זוהר הגה בשנת 2020 את תיאוריית שלושת הכ"פים. לטענתו, אפשר לצמצם את המוטיבציות האנושיות לשלושה פקטורים מרכזיים: כוח, כבוד וכסף. הוא הסביר, בכתב העת האקדמי בו כתב, כי קשה עד בלתי אפשרי להשיג את כולם, וחשוב להתמקד בלהשיג אחד מהם. מה שהוא לא ידע אז, שיבוא יום וכדורסל המכללות יצליח להיות אלטרנטיבה שמציעה לשחקן הישראלי את כל השלושה גם יחד. האפשרות לבלוט, להיות דומיננטי, להוביל, לקבל החלטות ולקלוע; המעטפת המקצועית, האישית והתקשורתית שרחוקה שנות אור מזו שניתנת ברוב המועדונים בליגה הצנועה שלנו; וכמובן, עשרות או מאות אלפי הדולרים שיזרמו לחשבונות הבנק ויהפכו שחקנים, הורים וסוכנים למחויכים. בכל אלה יזכה הכדורסלן הישראלי הממוצע בסמוך מאוד לאחר פוסט הוולקאם במכללה. לכן, כשמסתכלים על זה ככה, אפשר לשים בצד לרגע את המבט הפרטני על הסיבות והשיקולים שהביאו כל אחד ואחד מהטאלנטים לארוז הכל וללכת. צריך פשוט להבין שעם כל הכוכביות, החבר'ה יקבלו במכללות, באופן רוחבי וכמעט מובטח, את אותם שלושה דברים שהכדורסל הישראלי לעולם לא יוכל להבטיח: דקות משחק, קרדיט, והמון דולרים. אף פעם לא הייתי פריק של הכדורסלן הישראלי. התחברתי מאוד לביקורות שצידדו בשוק חופשי ורצו להסיר כל מיני חוקי מגן שמבטיחים לו דקות משחק ומשריינים מקומות בסגל. האמנתי, שהנטייה הכמעט אינסטינקטיבית לגונן על הכדורסלן הישראלי פוגעת בו. אני עדיין מאמין בתזה הזו. באופן די אבסורדי אני חושב שהנהירה למכללות היא בו זמנית סימפטום של רגשי הנחיתות של השחקן הישראלי, אבל גם פתרון לבעיה שלו. בעוד הבריחה נעשית מתוך אותו דחף קיומי ללכת למקום שיבטיח הכי הרבה; ההזדמנות להוביל, להיות דומיננטי ולקבל את הפוקוס בסביבה זרה תעזור, בטווח הארוך, לכל אלה ששואפים לסיים את ההרפתקה ולחזור להיות שחקני אלפא פה בליגה. זה קריטי כי רוב השחקנים המקומיים נבנה, גדל ומתפתח אל תוך תבנית ה-ROLE players. ככה זה כשהקבוצות מוכוונות ניצחונות, נעדרות יכולות פיתוח ועמוסות זרים. תהיה רול פלייר או שלא תהיה. בראייה אסטרטגית, המצב הזה מגביל מאוד את מיצוי הכישרון, ומוריד את התקרה של הנבחרת. היורובאסקט האחרון, לדעתי, היה דוגמה חיה למגבלותיו של הרול פלייר הישראלי, והדגיש את הצורך שלנו בעוד "אלפות" שיעזרו לדני וים לסחוב את העגלה. רומן סורקין, למשל, שקיבל פחות מ-7 דקות למשחק בעונת הסניור באורגון, הוא דוגמה לשחקן שהשקיע שנים רבות מהקריירה שלו בלחצוב את הדרך מרול פלייר לאלפא. דרכם של בני הדור הנוכחי (היי אלון מיכאלי), שיוצא למכללות אחרי טבילות אש בכדורסל המקצועני, תהיה, להערכתי, קצרה משלו. מעבר לפיתוח יכולות ושיפור אספקטים במשחק, השינוי בעיקר יגיע במישור המיינדסט. אם דברת, ציפר, בורג ואפילו האייל הראלים של העולם יקבלו מפתחות להיות שחקנים מובילים ולהשפיע באולמות מפוצצים - יהיה קשה מאוד להחזיר אותם למצב שבו הם מרגישים בנוח לעלות מהספסל בלב המושבה. בדיוק כמו איגור קולשוב, שחזר לארץ אחרי קריירת מכללות משמעותית ודרש להיות שחקן מוביל כבר מהרגע הראשון פה בליגה. עכשיו, כשהבנו את האירוע במבט על פשטני ודי פילוסופי, אפשר לצלול לעומק. במהלך השנה נשים את השחקנים הישראלים שמכדררים אי שם מעבר לאוקיינוס - במרכז. בין אם זה דני אבדיה, בן שרף ודני וולף (שלא תדעו ג'י ליג מהו, אמן סלה) ובין אם אלו שחקני המכללות שלנו. נתמיד במעקב צמוד, גם אם זה יעלה לי בשעות שינה ושלום בית. ננסה ללמוד ולהבין כדורסל חדש לגמרי. שיהיה לנו בהצלחה.

אם להיסטוריה יש נטייה לחזור על עצמה, והרי יש לה, אז העונה הקרובה אמורה להיות האחרונה של עודד קטש כמאמן מכבי ת"א. לא בגלל שהוא חלילה לא טוב במה שהוא עושה, ולא בגלל שהמועדון לא טוב בלהחזיק אותו (אוקיי, על הקביעה הזו אפשר לערער), אלא כי איכשהו זה תמיד יוצא ככה, ובכלל לא משנה הסיבה. כך קרה לדייויד בלאט אחרי הזכייה ביורוליג ב-2014. והרבה-הרבה לפניו, לצביקה שרף ב-1987. וגם לרלף קליין ז"ל ב-1980. כל אחד מהם השלים ארבע עונות מלאות ורצופות על הקווים ביד אליהו, וכולם נפרדו בסיומן. על האחרים - אלה שהיו אורחים לרגע, וגם אלה שחזרו למועדון בכמה קדנציות - אין מה לדבר, כי הם לא הגיעו לרצף כזה. המאמן היחיד שהצליח לנפץ את המחסום, והמשיך לריצה כמעט בלתי נגמרת, היה יהושע רוזין המנוח. הוא אימן את הצהובים מיומם הראשון כקבוצה במסגרת תחרותית ב-1954, ונשאר במשך 15 שנים תמימות. ימים אחרים, אתם יודעים. ומתי הוא פינה את מקומו? רק אחרי הדאבל ההיסטורי של הפועל ת"א, אי אז ב-1969. רוצים לשמוע את אהרל'ה מקריא לכם את הטור? קטש, בפתח עונתו הרביעית ברציפות (והמלאה?) במכבי ת"א, הוא המאמן הבכיר בישראל וכנראה גם אחד המאמנים הטובים באירופה. אלא שכדי להצליח הפעם, הוא יצטרך להוכיח את עצמו גם בתור אחד המהמרים המשובחים ביבשת. צילום: Partizan Mozzart Bet בקיץ 2022, עם מינויו של המאמן בחליפה מספר 10, הלכה מכבי על קונספט יעיל וחכם: היא הנחיתה רכז יורוליג מוכח (לורנזו בראון), כוכב פוטנציאלי מלא סימני שאלה שצבר ניסיון במפעל (ווייד בולדווין), סנטרים שכבר החלו לגמוא קילומטרים (ג'וש ניבו ואלכס פוית'רס) וה-MVP של ליגת האלופות בגדר הזר הלא מוכח (בונזי קולסון). הקבוצה הזו הייתה אמורה להפוך לשושלת, והייתה בדרך להפוך לשושלת, אלמלא התהפכה המציאות עליה, ועל כולנו. ומאז התפרקותה של החבורה, לא מצליחים הצהובים לחזור לרעיון המקורי. ככל שנוקפים החודשים וחולפות העונות, הם רק הולכים ומתמכרים לסם המשכר של ההימור. זה לא נעשה מבחירה. כאן אמור להיכתב טקסט גנרי על הקושי להנחית כוכבים במדינה תחת מלחמה ובקבוצה שנאלצת לטוס מדי שבוע למשחקי בית וכו' (וגו' ודו'. ככה עושים זאת נכון באתר הזה?), אבל נשחרר אתכם מהמעמסה - בין היתר כי בצד השני של מתחם חדרי ההלבשה בהיכל מנורה הוכח כבר שזה לא נכון, והכל שאלה של כסף ורצון להשקיע. במסגרת הנהי הקבוע והמוצדק-לעיתים של אוהדים, אפשר תמיד לשאול איך לא החזירו את בולדווין, ולמה לא הנחיתו את תיאו מאלדון, ואיך פיספסו את ואסה מיציץ'. רק שהשאלות הללו אינן באמת הוגנות, כי יש להן תשובה פשוטה: הכוכבים הללו משחקים בקבוצות עשירות יותר, ורובן גם בכירות יותר. אבל כשלוקחים כדוגמה את נייג'ל וויליאמס-גוס ומוזס רייט, שני שחקנים שחתכו יחד מאולימפיאקוס ויצאו בצוותא ליעד חדש - עולה מסקנה שונה ומטרידה יותר מבחינת הנוהים. היא מבשרת כי בשתי עמדות המפתח בכדורסל, הרכז והסנטר (שאראס, תפסיק לגחך. לא דיברנו אליך), היו על המדף שחקני יורוליג שיכלו לפתור לא מעט בעיות. ובקרב שלא היה עליהם, הקבוצה מת"א לא הפסידה לאימפריות ממדריד, איסטנבול או אתונה, אלא לז'לגיריס קובנה. העסקאות של הליטאים עם השניים הללו נסגרו לפני המון זמן. חצי שנה בערך. כשעוד לבשו אדום. אתם יודעים, הזמן הזה בשנה שבו מועדונים רציניים כבר מתחילים להיערך לעונה הבאה. הזמן הזה בשנה שבו מכבי ת"א התעסקה במלחמות פנימיות משתקות והתמהמהה במינוי מנהל מקצועי, אף שידעה כי אין לה כזה כבר חצי שנה בערך, והבינה היטב שמלאכת בניית הסגל עלולה להיות שוב מורכבת ומסובכת לאור "המצב". צילום: Partizan Mozzart Bet וכך, בהאלה פיוניר על שם אצא ניקוליץ' תופיע העונה קבוצה שכמעט לא מכירה את היורוליג. ובקטע קיצוני. בצר לה, ובמאוחר לה, נאלצה מכבי בלגרד לבחור בין שתי קונספציות לא מבטיחות: ללכת על שחקנים שחרשו את אירופה ונמצאים בצד היורד של הקריירה, או על כאלה שלא מכירים את היבשת בכלל. היא בחרה באופציה ב'. רק שתי קבוצות, ולנסיה ופריז, הצליחו להעמיד הקיץ סגלים עם פחות ניסיון יורוליג ממנה. כדי למדוד זאת, לא מספיק לבדוק רק את מספר ההופעות (כי 2:27 דקות של השחקן ה-12 בסגל נספרות בדיוק כמו 37:33 דקות של הכוכב שכמעט לא נח), אלא דווקא את הדקות שכל אחד צבר. או במילים אחרות: כדי למדוד זאת, פונים לאנליסט דור לבנת ומקבלים תשובה חותכת ומהירה. מספר הדקות המצטבר במכבי הנוכחית עומד על 9,813 בקריירות היורוליג של שחקניה; שהן 18% מהנתון שמעמידים במונאקו ו-19% מזה שבאולימפיאקוס, המדורגות ראשונות; ו-51% מזמן האוויר של הפועל ת"א שבמקום ה-13. על כמעט מחצית מהדקות בקבוצה חתומים תמיר בלאט ורומן סורקין, שיישארו חשובים בקמפיין הנוכחי. שליש מהן שייכות לג'ון דיברתולומיאו, שלא בטוח אם יהיה כל כך משמעותי בעונה הקרובה (והאחרונה?). כמה הנתון הזה קיצוני, תעיד ההשוואה לעונה שעברה: מכבי מודל 2024/25, זו המקורית שהגיעה למחזור הפתיחה ומלכתחילה לא הייתה מבטיחה במיוחד, עמדה על נתח דקות של 14,199 דקות. זה היה מספיק לה למקום ה-16 בלבד ביורוליג הנוכחית, ועדיין היה גבוה ב-31% ממה שיש השנה. האם קילומטראז' ארוך וממושך מבטיח הצלחה? מובן שלא. האם ג'ף דאוטין הוא החתמה פחות ראויה ו/או בעלת פוטנציאל מלורנזו בראון של גיל 35? אין צורך לענות. האם ג'ורדן לויד דאשתקד עדיף בהכרח על לוני ווקר ו-19 הופעותיו? בואו. ובכלל, ספק אם מילאנו וברצלונה, המדורגות 3 ו-4 בטבלת הוותק, עומדות להפוך העונה לסיפורי הצלחה (ספוילר: בעצם, אין ספק). מדובר כאן בעניין שונה לחלוטין. זה נתון שמלמד משהו על התארגנות בזמן, ועל הלך רוח, ועל מצב כלכלי, ועל מעמד בשוק. גם, ואולי בעיקר, בקיץ שבו אפילו הקבוצות הגדולות והעשירות נאלצו לחרוג ממנהגן ולהתפשר על שחקנים שביקרו באירופה רק, אולי, כתיירים. למשל, טריי ליילס וצ'ומה אוקיקי בריאל מדריד. או לדוגמה ברנדון בוסטון, טיילר הורטון-טאקר וארמנדו בייקוט בפנרבחצ'ה. קטש נמצא בשנת חוזה. נסיקת המניות שלו, שהחלה בסדרת הפלייאוף מול מונאקו ב-2023 והגיעה לשיא כעבור שנה נגד פנאתינייקוס, לא נפגעה משמעותית אשתקד, למרות המקום ה-16 שבו קורקע ביורוליג. בשיחות עם אנשי מקצוע ביבשת עלה כי הוא זכה להערכה על כך שהצליח להחזיק את הקבוצה החלשה הזו. גם אוהדי מכבי כבר פחות מוטרדים מהשאלה אם המאמן יפוטר, אלא אם יתפטר. אבל לא בטוח שהאשראי הזה יישמר אם ילך לעוד עונה נטולת שאיפות והצלחות. ברחבי אירופה מסתובבים לא מעט שחקנים שעברו תחת ידו של קטש ושידרגו את חייהם. חלקם הלא קטן אף מתגעגע אליו. כדי למלא את תיק העבודות שלו בעוד דוגמאות, הוא יצטרך לשלוף את הקלפים הנכונים, ולפני שיהיה מאוחר מדי. פוטנציאל - יש, ואולי יותר מאשר בעונה שעברה (לא חוכמה). סיום של המלחמה וחזרה-מתישהו הביתה להיכל (זרמו, נו) - בוודאי לא יזיקו. אבל בהימורים כמו בהימורים - הליין תמיד יתפוס אותך על המקום הגבולי. שם יוכרע עתידו של קטש, וגם עתידה של מכבי ת"א המוכה, החבולה והמכורה. זהו. טור ראשון בהדיסקו (לא בדיסקו, בהדיסקו!) נגמר. זה חדש, וזה מרגש, וזה מיוחד. טוב שבאתם. תודה שבאתם.