אני מודה שאם הייתם שואלים אותי בגיל 15 אם אני בדרך להיות שחקן כדורסל, סביר מאוד להניח שהייתי אומר לכם שלא. כלומר, ממש לא. מה לעשות שבאותם ימים, בתור נער שמתגורר בקיבוץ, עניין אותי יותר לסיים את בית הספר, ללכת לים, להיות עם חברים ולשחק כדורגל?

אם תשאלו חברים שלי, הם יספרו לכם שכשהיינו משחקים כדורגל, הייתי בדרך כלל שוער. כשהיה נמאס לי הייתי יוצא מהשער, מבקיע שלושער בנגיחה - וחוזר לשער. הרפתקן. בקיצור, בגילאים האלו לא הייתי משקיע בכדורסל שום דבר יותר ממה שהייתי ממש חייב. כמובן שאהבתי כדורסל מאוד, נהניתי לשחק ונהניתי לצפות, אבל פשוט לא באמת הייתי חשוף באותם ימים לאופציה שיש סיכוי שאהיה שחקן מקצועי, או אפילו חצי מקצועי.

כשהייתי בכיתה י"א, הציעו לי ממחלקת הנוער של נהריה להצטרף לקבוצה הבכירה ביותר שלהם, נוער לאומית, בתור שחקן ספסל. אמרתי לא, כי חשבתי שעדיף להמשיך להבריז משיעורים בבית הספר, לברוח לבננה ביץ' בחוף אכזיב ולהמשיך כשחקן מוביל בקבוצה הפחות טובה, יותר נכון הממש ממש ממש ממש פחות טובה של נהריה.

בשנה לאחר מכן כבר לא כל כך הייתה לי ברירה. הצטרפתי לנוער לאומית עם מינימום ציפיות. בעיקר רציתי להמשיך ליהנות מכדורסל, לחוות חוויות ולהשתפר.

ובכן, זאת הייתה העונה ששינתה הכל.

אני חייב להסביר. הקבוצה הזאת, נוער לאומית נהריה, הייתה מורכבת מתשעה שחקנים שהתגייסו לשירות קרבי ביחידות סופר-סופר מובחרות, וממני, בערך. את העונה, כאמור, התחלתי כשחקן ספסל שאחראי להזכיר למנהל הקבוצה להזמין פיצות אחרי משחקי חוץ. מדי פעם הייתי עולה לאיזו דקה פה ודקה שם. לא יותר.

באמצע העונה נסענו למשחק חוץ קשה בהוד השרון. ברבע הראשון נפצע לנו שחקן. המאמן הסתכל אל הספסל, ואני, שקצת ניסיתי להתחבא כדי שלא יקרא לי (כי ממש פחדתי), נקראתי פנימה. זה כאילו יש חוק כזה: תמיד כשתרגיש שאתה לא רוצה להיכנס, כי אתה מרגיש שלא בנוח מהסיטואציה, חושש, חש שעכשיו יש לך רק מה להפסיד, תמיד אבל תמיד - המאמן יקרא דווקא לך.

בקיצור, נכנסתי לשחק. הדבר הבא שאני זוכר זה שאחד מחברי ההנהלה נכנס לחדר ההלבשה אחרי הניצחון האדיר שלנו ואומר בקול מופתע: תומר סיים עם 23 נקודות ו-15 ריבאונד.

אוקיי, נחמד.

העונה המשיכה ושיחקתי מעולה. הצלחתי להתברג כשחקן מוביל בקבוצה, ולהתחיל להבין את הפוטנציאל שטמון בי. התחלתי לעבוד קשה עם מאמנים אישיים, להשקיע בחדר כושר, לעבוד על הגוף שלי (שבאותו זמן נראה היה כמו ספגטי), ובעיקר - התחלתי להאמין בעצמי.

זאת הייתה עונה מופלאה. הקבוצה מנהריה, בלי הרבה כישרון אבל עם המון לב, רצון ומרפקים מחודדים של מיטב לוחמי צה"ל. זה הספיק בשביל לקחת אותנו לגמר, שם הפסדנו לראשון לציון, קבוצה הרבה יותר טובה מאיתנו, שמורכבת מכוכבי כדורסל כמו שון דאוסון ורבים וטובים אחרים.

כמו שכבר אמרתי לכם, העונה הזאת גרמה לי לחשוב שזה באמת אפשרי, שיש מצב שאני יכול להיות שחקן כדורסל נחמד. אז אמרתי לאבא שלי, בוא נעשה את זה.

המטרה הבאה הייתה לנסות להגיע לנבחרת העתודה של ישראל, שזו הדרך היחידה לקבל מעמד של ספורטאי מצטיין, מה שימנע ממני שירות קרבי וייתן לי את הזכות לעסוק בכדורסל.

את העונה הבאה פתחתי כחריג גיל בנוער, ובנוסף הייתי חלק מהקבוצה הבוגרת של נהריה. אין לי הרבה מה לספר לכם על אותה עונה, חוץ מערב אחד ומיוחד שבו הוגרלנו לשחק בגביע המדינה נגד הפועל ירושלים.

תמיד נחמד לשחק נגד קבוצה אדירה כמו ירושלים, אבל בשבילי היה בונוס. את הפועל ירושלים ההיא אימן שרון דרוקר, שאז גם אימן את נבחרת העתודה. חשוב.

במחצית השנייה עליתי לשחק והרגשתי שאני חייב להוכיח שאני שייך. אז שמרתי, קלעתי סל ראשון בבוגרים והיה אחלה, אבל אחלה בשביל להתלהב בבית הספר, לא בשביל למשוך תשומת לב מדרוקר או מכל איש כדורסל שהיה באולם באותו ערב. בקיצור - לא מספיק טוב.

העונה המשיכה, ואני, בתור חריג גיל בנוער, העמדתי מספרים לא סבירים. אני חושב שלקחתי 340 ריבאונדים במשחק אחד. הייתי ממש טוב, ונהניתי, אבל העונה התקרבה לסיומה והתחלתי להריח את הגיוס.

עכשיו, תבינו - כל החברים הקרובים שלי מהבית התגייסו לקרבי, החינוך שאליו חונכתי היה לשרת בקרבי, אבל אני רציתי לשחק כדורסל. ממש רציתי. בגדול, אמרתי לעצמי: טוב יאללה, מה שיהיה יהיה, לא אכפת לי. ניתן לגורל להחליט, אם זה שלי זה שלי. עד שבוקר אחד קיבלתי הודעה שהתחילה ככה:

"מלש"ב יקר, שובצת לחיל שיריון! תא...".

אוקיי, זה הספיק לי. חזרתי הביתה לאמרתי לאבא שלי: אבא - אני רוצה לשחק כדורסל.

אבא, איל גינת, הוא בן אדם שאם תיתן לו משימה להביא אבן מהירח, למחרת הוא ישיג את מנכ"ל נאס"א וישכנע אותו שמדובר בעניין של חיים ומוות. שלוש שעות אחר כך הוא התקשר לדרוקר ואמר לו: "שרון היי, אני איל גינת, אבא של תומר. הוא שיחק נגדך כמה דקות עם נהריה בגביע לפני כמה חודשים, אולי אתה זוכר? הוא משחק כחריג גיל בנוער, ואני חושב שבגלל שאנחנו בפריפריה ולא במרכז - מפספסים אותו. אשמח אם הוא יוכל להגיע לאימון נבחרת העתודה לנסות את מזלו".

שרון ענה: "מה? מי זה? השחיף שעלה בסוף?".

סתם. שרון היה מדהים ומיד אמר: "ברור! יש אימון ביום שלישי בהדר יוסף, שיגיע ונראה אותו".

נסעתי עם אבא לתל אביב לאימון הראשון שלי בנבחרת העתודה. בחיים לא התרגשתי ככה.

נכנסתי לחדר ההלבשה וכולם הסתכלו עליי במבט של "מי הילד הזה ולמה הוא נראה כאילו הוא לא אכל חלבון בחיים?". ישבתי בפינה ולא דיברתי יותר מדי.

אני לא יכול להסביר מה קרה, אבל אני חושב שזה האימון הכי טוב שהיה לי בחיים, כולל כל החיים, עד היום. כל כדור נפל לי לידיים, קלעתי כל זריקה, מסרתי, זזתי, שמרתי. התחבר לי בדיוק בזמן.

בסיום האימון שרון קרא לי ואמר: "יופי של אימון, חמוד. תבוא שוב".

באתי שוב, כל יום, מקיבוץ גשר הזיו עד תל אביב, ברכבות הלוך חזור. תמיד היה לי קשה לקום בבוקר לבית הספר, אבל עכשיו, כשהייתי צריך להתעורר ב-6:30 כדי להספיק לרכבת, ב-6:00 כבר עשיתי מתיחות בסלון מרוב ההתרגשות.

בזמן אמת לא האמנתי שזה קורה. חייתי מהרגע להרגע, אפילו היה על המקרר בבית של ההורים שלי את לוח הזמנים עד אליפות אירופה באותו הקיץ, ואחרי כל יום הייתי חוזר הביתה ומסמן וי על היום. אמרתי שאעשה ככה עד שינפו אותי. הזמן התקדם ולאט לאט השתפרתי, התחברתי לאנשים, נהניתי מכל שנייה.

כשנשארו 15 שחקנים והיו צריכים להחליט מי ה-12 שטסים, הייתי בטוח שאני בחוץ ושלא אהיה חלק מהנבחרת הסופית. עמדתי בחניון מחוץ לאולם, ושיתפתי את אחד החברים לנבחרת במחשבות שלי. הוא הסתכל עליי, צחק ואמר לי "בוא'נה, אתה ממש מטומטם. אתה השחקן הכי חשוב בנבחרת".

את הקיץ הזה סיימתי כשחקן חמישייה בנבחרת העתודה של ישראל. חתיכת כבוד בשביל בחור צעיר (ושחיף) מצפון הארץ.

טסנו לאליפות אירופה בטאלין. הרגשתי כל כך בר מזל, כאילו אלוהים נגע בי. הייתי באורות. הייתי כל כך גאה בעצמי. זו הייתה חוויה חשובה בשבילי, ללמוד להתנהל עם קבוצה בחו"ל, במסגרת רצינית. לייצג את המדינה. לא הצלחנו בצורה יוצאת דופן כנבחרת, אבל הייתי לי אליפות נהדרת באופן אישי וזו הייתה נסיעה שעיצבה אותי כשחקן צעיר.

כשחזרנו לארץ, דרוקר התקשר באופן אישי לבשר לי שקיבלתי מעמד של ספורטאי מצטיין. אני לא אשכח את הרגע הזה בחיים. זה היה הרגע שבו הבנתי שקיבלתי הזדמנות אמיתית לעשות את מה שאני אוהב בצורה מקצועית, הזדמנות שמעטים מקבלים.

ספורטאי מצטיין על הבאזר.