זאת שמצפה לפרוח. זאת שלא?

לא חשוב. בכלל. גביע הסופרקאפ החדש מותג עם השקתו כטרום גביע ווינר. כלומר, בניגוד לתואר שהוא לא קיים אלא אם הקבוצה שלי זוכה בו, לתואר שהוא לא חשוב אלא אם הקבוצה שלי זוכה בו. יותר מזה, זה תואר שהפרוטוקול דורש מהמנצחת משפטי זן מפחיתי חשיבות כתנאי בלתו אין. אחרת אין גביע. כן כן, רק מתכוננים לדבר האמיתי. כן כן, רק לומדים את עצמנו. בסדר. שמענו עליכם.

וברור – לא חשוב בכלל. לא חשוב עד כדי קיצור הרוטציה של יונתן אלון, כולל השבתה של רועי הובר, למרות הפציעה של קאשיוס קליי. לא חשוב עד כדי המקבילה בצד השני, למשל, עם גור לביא ומרסיו סנטוס. בעצם, אולי נעזוב לרגע את סנטוס.

ממשחק טרם תחילת העונה האירופאית אפשר בהחלט ללמוד הרבה דברים, זה נכון. כשזה מסתיים עם הנפה, ולו הנפונת, יש לזה משקל. בטח מול אולם מלא. בטח לאור האופן העגום שבו (לא) הסתיימה העונה הקודמת. בטח כי מבינים שבעונה הזאת, גם העונה הזאת, ואולי עוד יותר העונה הזאת, הכל כולל הכל על הריצפה. רק צריך לרצות, לקחת ולהניף.

אחת מצפה לפרוח

בשלישי הקרוב מתחילה הפועל ירושלים את דרכה אל עבר היורוליג. נקודה. בשלב הזה, האמת, אפשר לעצור את הטור בואכה טוב שבאתם. יש כמה יריבות חזקות בדרך שלא באמת מסתירות מפעל שנחלש משמעותית, אבל היורוקאפ של השנה אמור להיות המסלול דרכו היא ממריאה אל הליגה השניה בטיבה, בתקווה שעד אז עוד יאפשרו לישראליות לשחק בה (או בכלל). את החיזוקים שלה בקיץ האחרון, לא כולל  האיש הכונה טריפל ג'יי, היא כיוונה בדיוק לשם. וכשאני כותב חיזוקים, הכוונה היא בעיקר לשניים.

אנתוני לאמב נראה אתמול, ולא רק אתמול, לא מרשים בעליל. מעולם, בטח לאחר הפציעה שחווה לא ממש מזמן, לא היה אתלט גדול. מעולם לא היה גדול במיוחד לעמדה (מספר 4) ואפילו לא איזה מגה סטרץ'. אבל שחקן שחקן שחקן שחקן שחקן. אחד כזה שנותנים לו את הכדור באזור האלבו (פינת העונשין) או במצב גב לסל, מפנים לו את הדרך ויורדים להגנה. את זה אנחנו עדיין לא רואים. גם כי זה פחות הכיוון שאליו הולכת ההתקפה האדומה וגם כי לא נראה חד במיוחד עד כה. בסדר, אז יש מהלכי אחד על אחד, עם הפנים לסל, למשל בחסימה גבוה לגבוה, אחרי פיק נ' פופים.

פופים. לא פופי. השני הוא האיש המכונה קאש. מערכת היחסים שלו אל מול הארפר היא אחת המסקרנות באזור, משהו בגזרת בולדווין את בראון. משהו בגזרת הארפר וספידי סמית', רק עם (יותר) כשרון. באופן מובהק, ירושלים הפכה את הארפר לאיש שלה באמצע, כשווינסטון לצידו, כשהם משחקים ביחד. אותי באופן אישי מעניין עד כמה מדובר במהלך הצהרתי/ הבהרתי/ מנהיגותי בשלב זה, כי לא בטוח שהמובהקות הזאת מתאימה לצרכים המקצועיים הסופיים של ירושלים. נעקוב בעניין. ווינסטון, בדומה ללאמב, איננה קפצן גדול במיוחד. וגם הקליעה, אפשר לדבר עליה. אבל כשהכדור אצלו, כפי שכתב המשורר פלד, הוא מהיר ועצבני, נשק קטלני. אני מקום ראשון, אתה מקום שני.

https://www.youtube.com/watch?v=NgfEhBuLEQA

חוץ מהמהיר, כי הוא לא. חוץ מהמקום הראשון, כי זה לא באמת קרה יותר מדי בקריירה שלו. אבל האיש הוא כוח. והוא כריזמה. והוא צריך את הכדור. אתמול, כמה דקות מרוכזות שלו השאירו את ירושלים את הראש מעל המים. כמה דקות מרוכזות בלעדיו הותירו את הכדור בידיים של הארפר, שדאג שיהיה בסדר. ובידיים של קרינגטון.

https://video.wixstatic.com/video/aba3db_54141ff0568d4c9c86b079dc6e8e1ab0/1080p/mp4/file.mp4

צודק. כנסו כאן. אחלה טור. בחיאת, איזה כיף זה הדיסקו הזה, אה?

אחת לא

בהיעדרו של לוני ווקר, מכבי תל אביב נראתה, ובכן, מוכרת להפליא. ואני אסביר. כשהוא שיחק וישחק, הארוע הידוע ככדורסל של קטש יזכה לאתגור משמעותי, שעליו עוד נרחיב המון במהלך העונה הזאת. בלעדיו ובלי טריפונוביץ', מכבי מריצה את הדברים ההתקפיים המוכרים שלה, רק עם הרבה פחות יכולות. בלאט סופר דינמי ודומיננטי, סורקין והורד קוראים את החסימות שלהם על עיוור (ובסדר, הורד אתמול נראה כפי שתכלס לא ראינו מעולם, ולא בטוח שנראה יותר מדי אם בכלל) וכו וגו ודו.

מכבי הריצה, כדרכה, חסימות דראג מאוד גבוהות על החצי. כלומר גבוה שהגיע עד קו מחצית המגרש כדי לייצר מגע שאמור לאפשר לשחקן עם הכדור את התנופה והמרחב כדי לשעוט מעט קדימה ולעשות משהו. אבל זה לא כל כך קל כשאין כל כך עם מי.

כשכל הכשרון והיצירה בקו האחורי מתמצה בדברים שיודעים לעשות דאוטין ג'וניור וקלארק, זה בהחלט אמור להספיק לתואר סגנית מחזיקת הסופרקאפ. בוא נתחיל מהראשון. דאוטין נראה אחלה עד כה. ההתאקלמות שלו לכדורסל הבינלאומי, ברמת השפה ההתקפית, מהירה בהרבה מכפי שציפו. מכפי שאני ציפיתי. הוא קורא לא רע בכלל את הספייסינג שאמור להיות לו פחות מוכר. הוא מנווט לא רע בכדרור המכונה סנייק. הוא בסדר. ואלא אם יקרה משהו לא צפוי, הוא לא אמור להיות הרבה הרבה יותר מבסדר. למשל, כי יש בעיה פיזית שנראית בלתי פתירה. שלא באמת מאפשרת לו לחתור למגע. אגב, מרגע הגעתו זכה האיש להשוואות מתבקשות לג'ו תומאסון. משהו בכדרור. משהו בנראות. ולא שיש מה להשוות, כן? אחד מהם יותר מוכשר. השני הרבה יותר פיזי.

וקלארק? הוא באמת יותר פיזי. הוא אחלה הוא. הוא מגה סופר אתלט. זהו, בגדול. אין לי יותר מדי דברים עוד להגיד עליו. אולי חוץ מזה שעדיף שלא יאחז בכדור הכתום ברגעים שחשובים לקבוצה שלו.

ואם זה מה יש, בסגל המסוים הזה, מה שנשאר למכור זה בעיקר את דיברתולומיאו שעוצר בגופו כדורים של היריבה משל הוא כריסטיאן בליץ'.

אם רק היו עוד כמה סנטימטרים

ראינו גם חמישיות גדולות יותר, בטח עם לאמב או ריימן ב-3, אבל אחד האתגרים של המחזיקה וסגניתה העונה מתייחס לענייני גודל. הארפר וקאש ב 1+2 זה קטן. וראינו וריאצית קו אחורי שבה קרינגטון ב-3. ויש כמובן את לאמב ב-4. קטן. בטח כשהסנטר הוא סמית'.

בלאט/דיברתולומיאו/דאוטין וכן הלאה זה הכל חוץ ממרשים ברמה הפיזית. וזה עוד לפני שדיברנו על ענייני ההגנה האינדבידואלית (כולל ד"ש עם שיר ששלח האזרח קרינגטון, שנדד בקיץ בערבות פולין/ לטביה, אל השומר שלו מהצד השני – שלא). וכן, עם ווקר ובמיוחד טריפונוביץ' זה אמור להיות הרבה יותר נורמלי, אבל עדיין לא מספיק מרשים.

וכן, מכבי של אתמול הייתה מיומנת מספיק כדי לייצר שמירות כפולות מתואמות ברמה סבירה במצבים שבהם הייתה נחותה בפנים, אחרי חילוף. ועדיין, מהלכים חוזרים של ירושלים (חיתוך של שחקן מהצד הרחוק, הישר אל הטבעת, כדי לנעול שם איזה ג'ון די/ בלאט שנקרה אל הדרך), הביאו לכך שפריצקי הרגיש פתאום כמו גוף גדול במיוחד.

כדי להתגבר על החסרון בסנטימטרים, לאורך זמן, אלמנטים אחרים בתוך המשחק צריכים לעבוד ממש טוב. בירושלים רואים את הנסיון המובהק לנסות ולשחק כדורסל אחר, מותאם יותר אלי כשרון. במכבי תל אביב מחפשים פתרון גם לזה וגם לזה בגזרת הגבוה האיכותי שאולי עוד יגיע, במקומו של אמורי הזקן שנמצא כאן כרגע, אבל ממש רק לרגע.

---

7 נקודות לסיום. כן, 7

1. מטביעים – ניסיתי שלא, אבל קשה היה להתאפק שלא לצחוק ממופע הדאנקינגינג המרהיב שסידרו לנו החברים ריימן וסנטוס כמעט באק טו באק. אם מישהו צריך היה המחשה למוגבלות הכשרון של הצהובים בעת הזאת, הוא קיבל אותה להישר אלי טבעת. מהחלק התחתון של הטבעת.

2. #די_נו – מישהו צריך לדבר עם נמרוד לוי. לדבר בואכה INTERVENTION. ממוצע העבירות המטופשות שלו פר דקה בכלל ובהתקפה בפרט, שווה לבדוק, שם אותו בטופ העולמי. חלאס עם זה. נכון, נמרוד, אתה מקפיד להיות אינטנסיבי כשאתה על הפרקט. שזה בסדר. כשאתה מייצר שריקות כאלו כמעט כל פוזשן, אתה לא תהיה על הפרקט. שזה, לפחות מבחינתי ולעניות דעתי המרודה, פחות עדיף לך.

3. הטריצה מצבה – בסוף ירושלים דופקת 11/27 לשלוש. מכבי תל אביב של העונה הזאת חייבת להיות קבוצת קליעה מצוינת. חייבת. אין שום תסריט אחר שבו היא מתחרה על משהו איפשהו. זה הטיקט שלה. כשהיא מטילה 21 טריצות לחלל האוויר, מתוכן 15 מוטחות לכיוון הכללי של הקרש, אין לה מה לחפש בשום מפעל. כולל ההוא של אתמול.

4. נעקוב בעניין – מוקדם לחרוץ וכן הלאה, אבל סנטוס, בריסט וליף הבן שווים מעקב צמוד. הראשון, עד שלא יוכח אחרת, מרגיש אולי גבוה שלישי לגיטימי ברמה הזאת. השני, אשר לוהק כבייבי בונזי, מקבל לא מעט הפניות מהלך ההתקפה. לא בטוח שהוא שווה אותן בשלב הזה, אבל לא בטוח שבסגל של אתמול היו אפשרויות אחרות. השלישי הוא המוזר. הבן של ליף אמור להיראות אחרת. הוא אמור להיות הבדל ב-4. אמש הרגיש אבוד. נעקוב בעניין.

5. הארפר – ההישג הכי גדול של הפועל ירושלים בקיץ האחרון הוא היכולת להשאיר אצלה את המפלצת הקטנה הזאת. ממש ממש אבל ממש לא ברור העניין הזה. והוא ממש ממש אבל ממש טוב בכדורסל. עם השליטה בגוף, עם היכולת לייצר מגע (כמו דאוטין, אבל הפוך), עם היכולת לדפוק את השלשה הזאת בתוך הגרון של היריבה ביד אליהו הישן (ד"ש חם להפועל תל אביב, כן?). עם יחס של 4 אסיסטים מול איבוד בודד אתמול. הצגה.

6. רמת ביצוע – כחלק בלתי נפרד מהבידור שסיפקו להמונים, דאגו שתי הקבוצות, בדרכים יצירתיות במיוחד, לעשות הכל כדי לשלשל את היתרון (ירושלים) או לוודא שהקאמבק הבלתי צפוי ימנע (מכבי). אלו לגמרי תחלואים של תקופת הכנה, וזה מובן מאליו. ו-וואלאק, גם יחסית לתקופת הכנה, זה היה מעט מוגזם.

7. התגעגענו – בסוף בסוף בסוף, היה כאן כדורסל אתמול. התגעגענו.

שנה טובה. חג שמח. שכל החטופים יחזרו כבר הביתה. שכל החטופים יוחזרו כבר הביתה. שיהיה לנו טוב.