הג'וב הספרדי

לכאורה, הפועל ירושלים גברה בקושי על בני הרצליה 98:105 ועלתה לחצי גמר גביע וינר. ברכות. בפועל, קבוצה ספרדית טיפוסית גברה על קבוצה ישראלית טיפוסית. הכי טיפוסית.

רגע, מה? קודם כל, הרצליה. אם רוצים להבין מה זה כדורסל ישראלי, צריך רק לראות 40 דקות של בני הרצליה. או 10. יושב הראש שלה, אלדד אקוניס, למד משמעון מזרחי (של פעם) שתפקידו (בוודאי בהיותו מאמן עבר) הוא לשבת על הספסל, לייעץ למאמן, לדבר עם השחקנים ובעיקר עם השופטים. רוח יושב הראש מקרינה על המערכת כולה. אתמול זה הסתיים בשרשרת עבירות טכניות והרחקה, מכיוון שהקבוצה הכי ישראלית פגשה את השופט הכי ישראלי, עומר אסתרון, שהופך משחק לא מאוד חשוב במסגרת לא מאוד חשובה לאירוע מיקוח.

רק בקבוצה הכי ישראלית יכול לשחק הזר האמריקני הכי ישראלי, צ'ינאנו אונואקו, עם כישרון וממדים של יורוליג ומנטליות שמאפשרת לו לשחק בעיקר בליגה שבה מחויבות הזרים היא פרי משא ומתן עם המאמן ולא עניין מובן מאליו. והקבוצה המאוד ישראלית שומרת מצ'אפ זון מאוד ישראלי שמבלבל קצת את הקבוצה העדיפה, אבל לא מספיק כדי לנצח אותה. וכן – בקבוצה הישראלית יש זרים לא רעים (אחלה אלייז'ה סטיוארט) וקליעה לא רעה וקצת חוצפה שמאפשרת לה לעקוץ וכמעט להפתיע את הקבוצה הספרדית.

לפני שנסביר מה כל כך ספרדי בירושלים, נסייג. גם יונתן אלון מפה, וגם הוא מדבר עם השופטים וגם הוא חטף טכנית. אף קבוצת כדורסל לא מורכבת מקדושים, באירופה או בספרד. אבל הפועל ירושלים של העונות האחרונות סיגלה לעצמה מנטליות שהיינו רגילים לראות מקבוצות ספרדיות טובות. אנחנו לא מדברים על ריאל מדריד וברצלונה (של פעם, לא המודל הדהוי הנוכחי) עתירות התקציב, ולא של בסקוניה, שתמיד הייתה לה ארומה קצת אחרת (וירדה מנכסיה), אלא יותר על אזורי ולנסיה את מלאגה.

אתם יודעים, הקבוצות האלו עם הרוטציה הרחבה והמחויבות נטולת הסייגים והפשרות, כולל זרים, בלי הבדל משמעותי בין החמישיה לספסל. קבוצות שאתה תמיד יודע מה תקבל מהן. בניגוד לכדורסל הישראלי, שהנביא המקצועי שלו הוא פיני גרשון, ושבו הדרך פחות חשובה מהתוצאה, גם אם מגיעים לניצחון עם הגנות מוזרות ובלי ממש לעבוד קשה בהגנה. כלומר, כמו בעולם ההיי טק, בישראל מאמינים שה-output יותר חשוב מה-input. התוצאה יותר חשובה מהעבודה בדרך אליה. אצל הקבוצות הספרדיות הטובות, מתקבל הרושם לפעמים שה-input – המאמץ, השיטה, חלוקת הדקות, הדרך – חשוב יותר מה-output. אפשר לנצח גם בלי הברקות בניהול משחק או הגנות גאוניות. נחצוב בסלע ובסוף הוא יישבר. הן גם מצליחות לשמור על הסגל. אתה רואה בכל שנה את אותם לופז ארוסטגי ואת אותו מונטרו. הפועל ירושלים של יונתן אלון היא מין קבוצה כזאת.

זה התחיל מאלכסנדר דג'יקיץ', מאמן זר נדיר שלא התרשם מהמנטליות המקומית ולא הראה ניסיון להשתלב בה, והמשיך בדרך פלא אצל אלון. למרות שמדובר בעוזר לשעבר וחבר טוב מאוד של עודד קטש (שמשלב מחויבות ספרדית לשיטה אך גישה ישראלית יותר להגנה), הוא המשיך את דרכו של הסרבי באימוץ המנטליות הזרה: גם תחתיו, ירושלים המשיכה להיות קבוצה קשת יום, ששמה דגש על הגנה אגרסיבית, על התקפה לא סופר אטרקטיבית שנותנת למספר מצומצם של שחקנים לקבל החלטות ולשאר להגיב ולעשות תפקיד מאוד מסוים ומאוד מוגדר. גם תחתיו, ירושלים שומרת על המשכיות, עם שחקנים כמו קאדין קרינגטון וג'סטין סמית וזוסמן ואפילו אוסטין ויילי. היא מצליחה להוסיף שחקן שמתאים בדיוק לדי.אן.איי המתלחם שלה, כמו אנתוני לאמב. וחשוב מכל, היא זכתה בפיס כשהחתימה את ג'ארד הארפר האדיר ואז הצליחה איכשהו לשכנע אותן להישאר.

מתאים לדי.אן.איי המתלחם וזכתה במפעל הפיס. לאמב והארפר. צילום: אלן שיבר, ליגת ווינר סל

כן, התוצאות לא תמיד שם. בינתיים לאלון יש גביע, כמעט אליפות (עוד משהו שאין בספרד: מלחמות עם איראן) ותוצאות סבירות ולא יותר ביורוקאפ. וכן, אוהדי ירושלים מתוסכלים מכך שמשפחת אדלסון לא שופכת עליהם את כל תקציבי הקזינו, והם מסתפקים בדמיטרו סקפינצב ובג'וזיה ג'ורדן ג'יימס כדי להשלים את הסגל. חלקם אפילו מעקמים פרצוף נוכח ההחלטה להפקיד את הקבוצה בידיים של מאמן צעיר וחסר ניסיון כאלון. לגיטימי. מצד שני, אנחנו קצת לוקחים כמובן מאליו את מה שאלון כן מצליח להשיג. קשה לדמיין מאמן ישראלי אחר שאינו אלון או קטש, מחזיק קבוצה ברמה אירופית גבוהה, שאתה יודע כמעט תמיד מה תקבל ממנה. מאמן חסר ניסיון שצועק על שחקניו בפסק זמן מול הרצליה, בלי קשר לשכרם ולמעמדם: "Do your fucking job".

רק שאם חושבים על הקבוצות הספרדיות ההן, שמשחקות חזק ועובדות קשה מתוך אמונה שהתוצאות יגיעו – בסוף התוצאות מגיעות. ולנסיה שולטת ביורוקאפ כשהיא משחקת במפעל (עד שהיא פוגשת את הפועל ת"א), גם גראן קנאריה זכתה בו, ומלאגה הניפה את הגביע המשני ואז עברה לשלוט בצ'מפיונס ליג של פיב"א.

מעט מאוד ניסים קורים לישראלים בשנתיים האחרונות, האיומות. נס קטן כזה קרה לירושלים ביורוקאפ, כשהקבוצות הספרדיות הבכירות עברו ליורוליג (ולנסיה) ולצ'מפיונס (גראן קנאריה). פריז כבר מזמן ביורוליג. וגם הפועל תל אביב כמובן. רק הטורקיות אמורות לאתגר אותה. לא ברור איך היורוליג תצליח לבלוע צפרדע בדמות שלוש קבוצות ישראליות בזמן שהפנים שלה לדובאי, אבל זו כבר בעיה רחוקה. כך שהרגע שבו נפסיק להתרשם מהיכולת של אלון להחזיק קבוצה גדולה ושל ירושלים לבנות מנטליות של קבוצת צמרת ספרדית הולך ומתקרב. זו עונה שבה הדרך – הנכונה -  צריכה להוביל לתוצאה: זכייה ביורוקאפ וכרטיס ליורוליג.