"זו עדיין קבוצה בעייתית. זו עדיין קבוצה בינונית. זו עדיין קבוצה שאינה מסוגלת להיות תחרותית או הישגית לאורך זמן ביורוליג. תסתכלו על השבוע הבא - ביום שלישי ברצלונה ובחמישי אולימפיאקוס (בהצלחה עם זה) - ותבינו. אם הניצחון יוביל את בעלי המועדון למסקנה המוטעית והכל כך אופיינית, שלפיה 'צריך רק סבלנות' ו'יהיה בסדר' - הרי ששכרם ייצא בהפסדם". במילים אלה, כולל ההערה שבסוגריים, סיימנו את התייחסותנו הנרחבת למכבי ת"א בבוקר שאחרי הדרבי. פחות משבוע חלף, ומי יכול היה לשער שהמציאות תטפח על פניהם של הצהובים. מי, חוץ מכולם. עדיין חסר להם רכז, עדיין אין להם סנטר, עדיין הם שבויים בשיתוק ההדדי המתמשך, עדיין הם משדרים שאין להם כל כך עניין בלהצליח להרכיב קבוצת כדורסל נורמלית. עזבו טובה. נורמלית. אז כן, מכבי ת"א קיבלה בראש, וה-92:71 בסיום מול ברצלונה עוד עשה איתה חסד. הנה כאילו-ניסיון (לא באמת) להכניס את האירוע לפרופורציה בריאה: העובדות מספרות שלפחות פעמיים בעונה היא נוהגת לחטוף תבוסות מהסוג הזה. * 107:74 למילאנו בבלגרד ו-100:71 לאותה בארסה אשתקד. * 107:79 למונאקו, 99:70 לריאל מדריד ב"בית" ו-109:74 לפנרבחצ'ה ב"חוץ" לפני שנתיים. * 116:87 לבאסקוניה ו-98:65 לריאל לפני שלוש שנים. * 109:77 לאנאדולו אפס ו-90:73 לאולימפיאקוס (אחרי 35:8 ברבע הראשון) לפני ארבע שנים. יאללה, נו, קורה. בעצם הכל בסדר, לא? כל עוד מכבי וברצלונה לא יסיימו באותו מאזן (ספוילר: הן לא יסיימו באותו מאזן), מה זה משנה אם הפער במשחק ביניהן היה נקודה, 21 או 33? הפסד הוא הפסד, וניצחון הוא ניצחון. אז זהו, שלא הכל בסדר. הכל לא בסדר. והאדישות שבה מתקבלים הדברים בצד הצהוב של העיר היא מדהימה, ובעיקר מבטיחה שדוגמאות חותכות לכך יינתנו על בסיס שבועי. או יותר משבועי. מחר, כאמור, יש עוד משחק, ונגד יריבה חזקה יותר, שתנחת בסרביה היישר מהפסד ביתי כואב. אדישות, פרק א' על איזו אדישות אנחנו מדברים? לפני חודש וחצי בערך הוחתם קליפורד אומורי במטרה להשלים את קו הסנטרים הרעוע מלכתחילה. לפני כמעט חודש וחצי הבינו במועדון ששום דבר טוב לא ייצא ממנו, לפחות בהווה. חודש וחצי חלפו - והתגובה עדיין ממאנת להגיע. שלושה שבועות עברו מאז ההפסד הכפול להפועל ירושלים בסופרקאפ ובגביע ווינר, שהוביל למסקנה כי נקודות התורפה האקוטיות מהקו הקדמי לא פוסחות גם על הקו האחורי. ושלוני ווקר עלול להתפתח לחתכת בעיה. ושג'ף דאוטין יכול להתפוצץ בכל רגע נתון (אהמ-אהמ), אבל לבנות עליו כרכז זה קצת יומרני. ושלקבוצה הזו יש צרה צרורה בכל הנוגע לקבלת החלטות, וחסר לה שחקן מנוסה כמו אוויר לנשימה. שלושה שבועות עברו - והתגובה עדיין ממאנת להגיע. בינתיים שמענו על איפה לונדברג, ועל ניק קלאתיס, ועל לוקה מיטרוביץ'. וכלום לא באמת קרה. עוד חוזר הניגון: מכבי ת"א מחפשת חיזוק, וקבוצות אחרות מוצאות חיזוק. אצלה הכל ממשיך להיות שקט ומונוטוני, אתם-יודעים-כמו-מה, כי הפלייאין ביורוליג לא באמת מעניין. והתוצאות לא באמת חשובות. כלומר, חוץ מנגד יריבה אחת. אם כבר הצהובים אימצו את הסיסמה שלפיה "הדרבי מעל הכל", אז לפחות שיביטו על אחת היריבות העירוניות שלהם ביורוליג ויסיקו מסקנות. הכוכב האדום בלגרד נקלעה למכת פציעות ולשרשרת הפסדים? אז היא החליפה מאמן (באיחור של חצי שנה), החזירה את יאגו דוס-סנטוס שנחתך ממנה בקיץ, והביאה את הסנטר הוותיק דונאטאס מוטייונאס, שלכאורה פג תוקפו ועבר זמנו, כדי לקבל ממנו 26 נקודות בשני משחקים. סליחה, צריך לדייק: בשני ניצחונות. ופתאום היא שוב על המסלול. מוטייונאס. פג תוקפו? עדיף מכלום. צילום: הכוכב האדום בלגרד אדישות, פרק ב' הנה המחשה לחוסר האיזון המשווע בעמדת הסנטר: ברבע הרביעי, בלב ליבו של הגארבג' טיים, קלע רומן סורקין את השלשה הראשונה שלו העונה ביורוליג. היא הגיעה במשחק הרביעי, אחרי 67 דקות שלו על המגרש. אשתקד, שלשת הבכורה הגיעה במשחק השני, אחרי 29 דקות. ולפני שנתיים זה קרה כבר במשחק הראשון, אחרי שש דקות. מקרי? לא, לא, לא. בדומה לדרבי, מרסיו סנטוס שוב היה בבחינת נקודת אור בקו הקדמי הרעוע של קבוצתו. מגיע לו קרדיט על הניסיון להילחם ואפילו (שומו שמיים) לשמור פה ושם, אבל בואו נדבר על התקפה. 9.5 נקודות למשחק הן כנראה מעל ומעבר למה שאפשר היה לצפות מראש מהברזילאי, רק שהן לא מגיעות מהמקום שבו מכבי צריכה אותן. לצד 6 מ-7 מדהים לשלוש בשלושת משחקי היורוליג האחרונים, הוא תרם סל אחד בלבד לשתי נקודות. ממוצע הריבאונדים של סנטוס עומד על 1.5. של סורקין? 2.2. ואלו הם שני ה"סנטרים" היחידים בקבוצה. עכשיו דמיינו מצב שבו היה בסגל סנטר לגיטימי. כזה שייקח כדור חוזר פה ושם. ויאפשר לסנטוס להיות המחליף שעולה למכסה כזו או אחרת של דקות כדי לתרום את תרומתו. וייתן לסורקין את הספייס לחזור לעמדת הפאוור פורוורד, שממנה הבריק בשנתיים האחרונות, ריווח את המשחק ונעץ את הקליעות שלו מעבר לקשת. תמשיכו לדמיין. אדישות, פרק ג' מאז הצטרפה ליורוליג, אי אז לפני 25 שנים, מכבי ת"א מעולם לא ירדה להפסקה בפיגור גבוה כמו אתמול (60:32). ואם נכניס לשקלול גם את המחציות השניות בכל המשחקים, אז המחצית הספציפית הזו הייתה "רק" השנייה בעליבותה. לפחות יש עוד לאן להידרדר. בילי הרננגומס היה השחקן ה-22 שנכנס למגרש. אף שברצלונה הופיעה ללא יוסופה פאל, וכשיאן וסלי סוחב פציעה מההפסד הביתי המביך לליידה בליגת ה-ACB, ז'ואן פניארויה נזכר בקיומו של הסנטר המקומי רק אחרי 13 דקות. ולא שצריך לבוא למאמן בטענות. ב-13 הדקות הללו בארסה טיילה ל-24:35, ובעיקר שיחקה מול עצמה. לא נרשמה שום התנגדות מהצד הנגדי. וכשהאח של חואנצ'ו נכנס, הכל הוכרע. הוא סיים את המשחק במקום הראשון בין הקטאלנים בשמונה קטגוריות סטטיסטיות שונות, ובראשן 19 נקודות, 7 ריבאונדים ומדד 27. ואת כל זה עשה כשהוא מדורג עשירי בדקות, עם 14:03 בלבד. קרה עוד משהו ברגע שבו הרננגומס נכנס לשחק. סנטוס יצא בגלל עבירה שנייה מוקדמת, וסורקין נכנס. הוא הביט על יריבו הספרדי בבאסה, או שאולי בהערצה. זה לא משנה. הנקודה היא שהוא פשוט הביט. אדישות, פרק ד' היה איזה רגע, עוד לפני המחצית, שבו סורקין ספג שני סלים מהירים מצידו של הרננגומס (50:26), ועודד קטש מיהר לספסל אותו ולשלוף בחזרה את סנטוס, על בעיית עבירותיו. זה לא עזר, כמובן. אבל לא זה העניין; העניין הוא שמכבי ת"א הרשתה לעצמה לבוא כל כך פלאט, וכל כך רך, וכל כך אדיש. במצבה, זהו לוקסוס מוגזם. היא לא טובה יותר, לא מוכשרת יותר, לא מתואמת יותר ובוודאי לא ביתית יותר מרוב היריבות שבהן תיתקל לאורך העונה. ואם היא לא תרצה יותר (הרבה יותר. כמו בשבוע שעבר מול הפועל ת"א), היא פשוט לא תנצח. אם זה בכלל מעניין אצלה מישהו.

ברצלונה שיחקה עד כה חמישה משחקים המכונים רשמיים. ניצחה שניים והפסידה שלושה. ספגה 103 מהפועל תל אביב, 96 מפאו, 93 מולנסיה (בליגה), 102 מולנסיה (ביורוליג) ו-91 מליידה. זה הרבה. כינסתי את מיטב המוחות שלמדו איתי בהקבצה ב' במתמטיקה, כדי להגיע למסקנה שממוצע הנקודות של אלו שמתקיפות נגד הקטלונים עומד על 97. היה קשה, אבל הצלחנו לחשב. היא גם קלעה לא מעט נקודות, מן הסתם, אבל נתחיל עם ההכנה בכך שנתמקד בעניין ההגנה שלה, הקשר בין זה לבין ההתקפה של מכבי תל אביב ובמיוחד הקשר של זה וזה לסיכויים של מכבי תל אביב לייצר נצחון שני ברציפות במפעל. כן כן, ההתקפה של קטש, גם הפעם, היא המקום אליו מכבי תל אביב נושאת עיניה. מכבי, זאת שבארבעת משחקיה המוגדרים רשמיים העונה קלעה 95 נקודות למשחק. ואם נוריד את ההפסד מול אנדולו לטובת המניפולציה המובנית, 100.3 נקודות. איזה כיף זה מניפולציות. הקיצר, הנה 5 נקודות, לאו דווקא ברמת סדר עדיפות או חשיבות, לגביהם כדאי ללטוש עיניים לקראת המשחק העלאק ביתי של מכבי תל אביב מול ברצלונה: מי צריך מניפולציות כשיש פיק נ' רול? על פי סינרג'י, ממוקמת הגנת הפיק נ' רול של ברצלונה בין המקום ה-18 לבין ה-19 ביורוליג. שזה קטסטרופה. לשם השוואה, זה הרבה יותר גרוע מהגנת הפיק נ' רול של מכבי תל אביב. כן, ככה גרוע. כדי שאתם לא תצטרכו, הלכתי מהלך אחר מהלך בכל משחקי היורוליג של ברצלונה עד כה, כדי לנסות לאתר את הבעיות שיש לה שם. ובכן, פוזשן ראשון נגד ולנסיה, ואומארי מור (חמוד זה, אה?) מערב הגנתית את פאנטר ושנגליה. תאורטית, השחקנים שאמורים או יכולים לתת עזרה הם הרננגומס או קלייברן. הצחקתם אותי. לייאפ קל. אני יכול להמשיך אתכם פליי ביי פליי, אבל הבנתם את העיקרון. ואם לא אתם, אז האקסים בייטמון ואגאדה, שעשו מהם השבוע קציצות בכל פעם שעירבו את פאל או וואטאבר. כן, יש לברסה אופציות הגנתיות טובות יותר מאשר שנגליה את הרננגומס את פאל. כולל פארה והחילופים. כן, לא נכון להתייחס להגנה שלה בלי לדבר על קצב וכמות פוזשנים. לא, ברצלונה לא שומרת. והיא לא הקבוצה הזאת שבאה כדי לסכל. מכיוון שכך, יש למוליכה הגאה והנוכחית במספר אסיסטים בממוצע למשחק (23) סיכוי ריאלי. לוני? אם כבר מניפולציות וסינרג'י, אז כרגע לוני ווקר ממוקם שישי בכל הליגה הזאת בקטגוריית נקודת פר מהלך פיק נ' רול. באמא. למה מניפולציה? כי במקרה שלו כמות הפיק נ' רולים קטנה למדי. למה מניפולציה? כי למרות שזה כולל את 3 השלשות שלו בדרבי, אחת מהן לא ממש הייתה עם חסימה. מה שכן, מהבחינה הזאת, ההגנה של הפועל תל אביב מיום רביעי לגמרי יכולה לדמות דברים שראינו (והיא ראתה) עד כה מהקבוצה של סטורנסקי. וכן, עם חסימה גבוהה (יענו דראג סקרין) של סורקין, הורד או סנטוס, ווקר יכול להגיע למצב זריקה די מהיר. ולמרות מספר האסיסטים המרמה שלו בבולגריה, וכל עוד לא אתגרה אותה ההגנה לעשות אחרת, הפתרון האינטואיטיבי הוא הפתרון הנכון עבורו. להרים. אם זה נכנס, מנצחים. אם זה יוצא, אומרים שאיזה מין כדורסל שכונתי זה ומה זה הדבר הזה בכלל. לוני ווקר. צילום: אלעד גולדשטיין, מכבי Rapyd תל אביב העמדה – אצל איטודיס ברוסיה, הוכיח וויל קלייברן שהוא בכלל אחלה 4 ברמת טופ יורוליג. בידודים, מול גבוה כבד רגליים, והיידה עד לטבעת. כשהגיע לברצלונה בעסקת חבילה שהרגישה כמו חבילה פנסיונית, זה הרגיש כמו כשלון ידוע מראש. ו-וואלה, עם 21.7 נקודות למשחק, 67% ל-2 ופאקינג 69% ל-3, ההתחלה שלו – ולו במפעל הזה – קרנבל. בברסה, עקרונית וברמת העמדה, קלייברן הוא קודם כל סמול. ושם, בין אם אחרי חסימות שאפל ובין אם לאו, יש לגמרי גם איום של גב לסל. כאן נכנס לתמונה אושיי בריסט, האיש ששש אלי מגע. הוא גם רלוונטי וגם יכול לצמצם ואולי אפילו להוביל במאצ'אפ. והוא (כלומר המאמן שלו), צריך להיות עירני לרגע שבו ברסה יכולה לברוח לסמולבול. כי גם מכבי יכולה, איתו. ומאחר שאמרנו שמתמקדים יותר בהתקפה הצהובה, אז האושיי שהלך 19 פעמים לקו מול האדומים מתל אביב ומבבאר שבע יכול לעשות הבדל ולו רק בזה, ובמיוחד אם המגע אליו יילך יהיה המגע של קלייברן. בערך ככה. הפראייר? עכשיו גם הגנה. כלומר ממי אולי לא שומרים. בעונה שעברה הייתה קבוצה איטלקית נחמדה בשם טרנטו. ושחקניה נפוצו לכל עבר. לאמב לירושלים. ניאנג לבולוניה. אליס למילאנו. וגו'. ומיילס קייל לברצלונה. שבגדול, אם נדבר התקפה, הוא מועמד בכיר במיוחד להיות הפראייר שממנו עוזרים. וכן, זה עלול לעלות באיזו טריצה מזדמנת מדי פעם, אבל הכלים ההתקפיים של ברסה בכלל ומספר האופציות ההגנתיות הבינוניות ומטה (וכן, אני לגמרי מדבר גם על תמיר בלאט) של למכבי בפרט = אין ברירה אלא להמר. לבריאות – על פי עדכונים רשמיים, מכבי תל אביב היא הקבוצה היחידה בליגה השניה בטיבה שלצידה אין שום כוכבית פציעות. יש כאלו עם רשימה בלתי נגמרת (הכוכב, דובאי, באיירן, אולימפיאקוס) ויש כאלו עם פציעות נקודתיות. מהבחינה הזאת, הצהובים הכי מוכנים מכולם. לברצלונה, מהצד השני, שתי היעדרויות בקו האחורי (נונייז ולפרוביטולה). משמעותי. הלו, צהובים, לא לכעוס. לא מאמין בנאחסים. נאחסים, כמו זריקות ל-2, כמו מאמנים, זה לחלשים. הסיוט עדיין לא נגמר. שכל החטופים יחזרו כבר הביתה. שכל החטופים יוחזרו כבר הביתה. שיהיה לנו טוב.

בשבוע שעבר התחלנו רשמית במלאכה. בן שרף ודני וולף נכנסו תחת זכוכית המגדלת. צמד הישראלים פגש את הפועל ירושלים למשחק אימון ראשון במסגרת ההכנה לעונה. הייתה אווירה נחמדה, היו יהודים שמחים ביציעים, והיה אחלה של פלייליסט, כולל כמה להיטים ישראלים חמים במיוחד. וכן, היה שם כדורסל. ולא, לא באמת הייתה שם יריבה. לכן, זה לא משחק שאפשר היה לבנות עליו תילי תילים של תיאוריות וניתוחים, אבל בהחלט כזה שעזר לנו לסמן ניצנים של מגמות. השבוע הרמנו הילוך. כלומר, ברור שזה לא הדבר האמיתי שיתחיל בסוף החודש, ועדיין זה משחקי אימון, ובלה בלה בלה. ובכל זאת - מתחילים לקבל חומר לעבוד איתו. וולף ושרף נסעו בחול המועד לחופשה במקאו, ועל הדרך פגשו לצמד משחקי בק-טו-בק את פיניקס סאנס. כלומר קבוצת NBA. כלומר התנגדות קצת יותר רצינית. יאללה, בואו נבין מה היה לנו שם. אני (לא) לעצמי את עיקר הכותרות משכה השבוע ההופעה של שרף במשחק השני נגד הסאנס. 11 אסיסטים על 3 איבודי כדור ב-22 דקות על הפרקט זה נתון שקשה להתעלם ממנו, גם אם הוא מגיע אחרי הופעה מאוד פסיבית במשחק הראשון מבין השניים. כפי שהערכתי בזהירות טרם טרום העונה, וכפי שנוכחנו לראות במשחקי האימון (ומטבעם של משחקי אימון) - ברוקלין עדיין לא יודעת מה היא רוצה מעצמה התקפית. כישרון יש, יצר תחרותי כנראה שלא, וגם שטף התקפי קבוצתי לא. ההתקפה של ברוקלין תיראה איך שקאם תומאס ומייקל פורטר ג'וניור ירצו שהיא תיראה. ואם אני צריך להמחיש לכם באיזה מיינדסט השניים האלה ככל הנראה נמצאים, מה יותר טוב משיר של ראפר מוכשר? בתוך כל הבלאגן הזה נכנס שרף. בבטחון ובבגרות האופיינית לו הוא מצליח לתפעל את משחק ההתקפה של הנטס בדקות שלו על הפרקט. כדורסל, כידוע, הוא משחק מאוד פשוט. המטרה: לקלוע יותר מהיריבה. הדרך: לשים את הכדור בידיים של השחקן הנכון במקום הנכון. נגד הסאנס ראינו את בן מפשט את המשחק. בין אם זה בקבלת החלטות במעבר ובחירת הטיימינג המדויק למסירה; חדירה לצבע וזיהוי החיתוך מהצד החלש לדיש קליל; קריאת מצבים נהדרת בפיק נ' רול ששמה את הספוט אפ שוטרז של ברוקלין במבטים נוחים לסל; חצאי חדירות שמסתיימים בבולט פאס החוצה אחרי כיווץ של ההגנה. הכל נראה פשוט. וברור. ובתוך השטף. ובשקט. בניגוד לשאר שחקני הנטס בתצורתה הנוכחית, בן הוא היחיד בסגל שניתן להגיד שהמשחק שלו כרגע מושתת על יצירה לאחרים. לא לעצמו. "he makes the common play uncommonly well". שבו ותראו את ההילייטס של שרף מהמשחק אחרי שהמשפט הזה יושב לכם בראש, ותראו עד כמה זה זועק מהפרקט. המצב של שרף משתפר אם לוקחים בחשבון גם את האנמיות של נולאן טראורה בקדם העונה עד כה. הגארד הצרפתי שסומן כיריבו המרכזי של שרף על דקות משחק - מתקשה לבוא לידי ביטוי במשחקי ההכנה. למרות שהוקפץ לחמישייה בצמד המשחקים בסין (חמישייה/ספסל זה עדיין מעניין היום?) בעמדה מספר 1, הוא לא מצליח להשפיע על ההתקפה. בטורים הקודמים הערכתי שטראורה יתקשה להתפתח כמנהל משחק איכותי בNBA, וייתן את האימפקט שלו בעיקר במישור הסקורינג. ברור שעוד מוקדם לאשש את הטענה, אבל שישה אסיסטים ב-53 דקות במצטבר על הפרקט בשלושה משחקים מתחילים לסמן משהו. משהו שמשאיר הרבה מקום לבן. ברור שיש פיל ענק בחדר, וקוראים לו איגור דמין. אוטוטו הוא יגיע להילחם על דקות משחק. במבט הלאה, יכול להיות שהיכולת המצוינת של שרף תגרום לפרננדס לחשב מסלול מחדש בכל הנוגע לשימוש בדמין ולנצל יתרונות אחרים שיש לו (בעיקר הסייז) למשימות אחרות על הפרקט. אולי, למשל, כמנהל משחק מעמדה 3 (ג'ו אינגלס כזה?). במילים אחרות - יכול להיות שהמצב בקו האחורי לא כזה אנוש, ולא צריך להזעיק את דמין כמושיע בהובלת הכדור. בכל מקרה, שרף חייב להמשיך ב"אלמנט" שלו (כמו שהאוזמן אוהב להגיד) ולקנות בשקט את דקות המשחק בשלב הראשון של העונה. כדי לבטח את עצמו עוד יותר, הוא יהיה חייב לשכנע את פרננדס ביכולת שלו גם לייצר לעצמו. אז ראינו השבוע מספר חדירות אגרסיביות לטבעת שהראו לנו ניצול חכם של פיזיות וסייז (איזה קלאסה זה להשאיר שחקן על הגב, אה?) אבל המשכנו לא לראות קליעה מבחוץ. לא בנפח ולא באיכות. בסדר, אל תצעקו, מוקדם עדיין, אבל אני פה רק לשים זרקור. תשליך, אחי. תמצא את הבאלאנס. שחקנים שנבהלים מהטבעת הופכים מהר מאוד למצורעים בליגה הזאת, גם אם יש להם יכולת מסירה אדירה. תשאלו את בן סימונס. זאב בודד הידד. אפשר להכריז על טייק ראשון שלי העונה שלא עמד במבחן הזמן. בטור הראשון הערכתי שלפחות בשלב הראשון, דרכו של דני וולף לדקות משחק משמעותיות תהיה קלה יותר. ושגיתי. בצמד המשחקים מול הסאנס - הוא נדחק לקצה הרוטציה ושותף רק ברבע האחרון. קלקסטון, שארפ וקלאוני נראים כמי שיאכלו את מירב הדקות בעמדות 4-5, לכל הפחות עד שתבוא ההצעה המפתה שתגרום לשון מארקס לבעוט במי מהם החוצה. ברוב הזמן שבו וולף בילה על הפרקט, התרוצצו בעיקר שחקני קצה הרוטציה, במצב מעניין שבו הוא משמש כיוצר המרכזי בהתקפה. זה שמקבל את ההחלטה. זה שעל פיו יישק דבר. למשל כאן, תראו מי השחקן שמוביל את הכדור בהתקפת המעבר ומנהל אותה מקצה לקצה: או כאן, בפוזשן שבו הוא מקבל את הכדור ומחליט להתעלל בקאמן מלוח במהלך קאץ' אנד דרייב כל הדרך לטבעת. למי שתהה איך הופכים ממלוח לחמוץ, בדיוק ככה: סורי, אני חייב עוד אחד. שימו לב לריווח הפסיכי בהתקפה של הנטס, במצב שבו הסנטר הוא בעצם הרכז שמכדרר מחוץ לקשת. איג'יי לידל עולה מהפינה לקבל את הכדור ולוקח איתו את השומר שלו. וולף מזהה 7 דונם להשכרה באיזור הצבע ועושה פייק-הנד אוף פתאומי, שמשאיר אותו באחד על אחד על מלוח האומלל. הצבע כאמור ריק מאדם, החמוץ נצמד לוולף וכמובן שלא יכול להתמודד איתו ברמת הזריזות והדריבל. איזה יופי. בראייה לטווח הרחוק, אני חושב שיחמיא לזאב לשחק, לפחות בשלבים הראשונים, עם חמישיות משניות שבהן הוא אכן יוכל להפגין את מלוא הארסנל ההתקפי שלו. הבנו כבר מהשלב הראשון: מדובר בגבוה לא שגרתי. דקות המשחק לצידם של שחקני המשנה (גם אם יגיעו בגארבג' טיים במשחקי עונה סדירה) יסייעו לו לשפר ולחדד את אותן תכונות שהופכות אותו ייחודי כל כך, ויאפשרו לו להגיע למקומות שנוחים לו בהתקפה. מובן שלצידם של תומאס, פורטר ג'וניור ושאר הגאנרים, נדרשים גבוהים הגנתיים שבהתקפה לא עושים הרבה יותר מלחסום ולנגוח לטבעת. דני וולף לא עונה על אף אחת מהדרישות הללו. ואם נהיה כנים, קשה להעלים עין מהמון זיופים של וולף בצד שבו אמורים לשמור. אני אמשיך להתעקש שזו תהיה תקרת זכוכית משמעותית שהוא יצטרך לשבור. הדרך לדקות משחק משמעותיות (לא רק בכמות הדקות אלא באיכותן) עוברת בלא להיות אוויר בהגנה. במשחק הראשון נגד פיניקס ראינו 5 עבירות ב-13 וחצי דקות. פרט לעבירת תוקף אחת, שאר העבירות היו תוצר ישיר של חוסר יכולת להתמודד עם רגליים זריזות שתוקפות את הטבעת. המשחק ההגנתי שלו רחוק מלהיות נקי כרגע. אז שני הישראלים שלנו בנטס מחממים מנועים ונדמה שכבר התקבעו על מקומם ברוטציה של הקבוצה, לפחות לשלב הראשון של העונה. בעוד קצת יותר משבוע מתחילים לרוץ על אמת, ובינתיים גם דני אבדיה עושה צעדים ראשונים עם פורטלנד בהכנה אחרי קיץ עמוס עם הנבחרת. יאללה, תנו לנו את זה כבר. מעולם לא חיכיתי ככה לפתיחת העונה בליגה הזאת.

צהריים טובים, לילה טוב. מוזר להתחיל טור ב“צהריים טובים” ואז לאחל “לילה טוב”, אבל זה בדיוק מה שהיה פה. משחק ראשון ב-13:00, משחק אחרון ב-21:00. כאמור, מוזר. מחזור ראשון צריך להיות חגיגי, ואכן - מנה כזו של כדורסל בחול המועד היא חגיגה גדולה. חמישה משחקים ב-11 שעות זה קצת משוגע אבל אנחנו ניקח את זה. הנה כל מיני דברים שתפסו לי את העין ב-11 שעות של כדורסל. הצטרפו למסע של כל היום בין המשחקים השונים. שחררו אותי מתוצאות, חמישיות וקלעים - זהו טור הסתכלות, וכמו טור הסתכלות, חלק מהדברים יהיו רלוונטיים כל העונה, וחלק אחר יישכח ברגע שתקראו אותו. המחזור נפתח ב-13:00 בצהריים - שעה בלתי נסבלת עבור כל כדורסלן. “הלך לי השנ״ץ,” זעק אדם אריאל מצד אחד. “אני אוכל צהריים או בוקר עכשיו? אולי זה בכלל בראנץ׳? מותר לפני משחק מימוזה?” שאל בתמימות גולן גוט מהצד השני. צריך לזכור: כששחקנים או מאמנים מתראיינים על תנאי משחק, הם מדברים על הקבוצה שלהם - למרות שהקבוצה שמנגד שיחקה באותן שעות, עם אותו מזג אוויר, באותו מגרש. אם תשמעו איזה שחקן או מאמן מתבכיין על תנאים, תזכרו תמיד שזה יהיה מהצד המפסיד או מקסימום מישהו שמנסה לפאר את עצמו, בקיצור תתקדמו. רמת גן וראשון לציון פתחו לנו את העונה ומה נגיד? הפתעות לא מצאנו. רמת גן קבוצה איכותית בהרבה, בלי קשר לעובדה שהיא הובילה כל המשחק ואני אשכרה מתכוון כל המשחק, במבחן העין מדובר בקבוצה פשוט יותר טובה. כאילו, סליחה על הלבורנטיות, זה אמור להיות טור תובנות אבל 21 מול 14 אס' ואחוזים הרבה יותר טובים מהשדה עוברים לגמרי מדף הסטטיסטיקה למסך. אז מה ראשון ניסתה לעשות? לשחק איזורית אבל לא אזורית טובה. כאילו, אני מעריך שהם תרגלו כל השבוע איך הם מונעים מגיל בני ורונאלדו סגו את האמצע. הם גם תרגלו שאם בכל זאת הם מגיעים לאזור האמצע כאילו היו משה במעמד חציית סוף, לא להתחייב מהמגן שלא מעורב במהלך ולתת לגארדים, הקטנים מאוד פיזית מיינד יו, לנסות לסיים על הגבוהים. אבל זה לא קרה, 21 אסיסטים ו-12 שלשות ב-44 אחוז מראים שהתכנית לא היתה מספיק טובה או שהביצוע שלה לקה בחסר. באמת שבשביל משחק הצהריים הזה, זה לא באמת משנה, רמת גן פשוט טובה יותר. רונאלדו סגו התבלגן קצת במשחק. 5 איבודים על 4 אסיסטים זה לא משהו לכתוב עליו הביתה אבל אל תלכו לישון על סגו. הוא הראה בדקות שרמת גן נעלה את המשחק שיש על מי לסמוך. ברנר השאיר כמה עוגנים כמו אריאל וקרופורד. את קנדל מקולום הוא לא השאיר אז הוא הביא את הדבר הכי קרוב - סגו. לא הספקתי לשנוץ והנה הגיעה השעה 16:00. השעה שבה נס ציונה נוסעת לירושלים להפסיד בארנה. גם פה הפתעות לא נרשמו. שום גבה לא הורמה והנצחון ירושלמי לא הוטל בספק. כמובן שקבוצה נחותה מול קבוצה איכותית יותר תעשה את הדבר המתבקש ותשמור איזורית. תנו לי לגלות לכם סוד על איזורית: גארדים איכותיים ממש אוהבים ששומרים עליהם איזורית. תחשבו על זה, לרוב, הלחץ על הכדור פוחת ואין תרגילים להכנסת כדור פנימה. עכשיו המטרה שלך בתור גארד היא ״תתקוף את התפרים״. מצופה ממך בין היתר להעיף שלשות ולשחק פיק אנד רול מול חלומם של רוב הגארדים - פלאט. ממש ממש גבוה, דימה סקפינצב. צילום: ברני ארדוב, באדיבות ליגת ווינר סל לירושלים יש שחקן גבוה. ממש גבוה. דימה סקפינצב שמו. קלע היום 7 נקודות. רק 7. אז למה בכה דימה? העניין עם גבוה כמו דימה שהוא לא תלוי בעצמו, כאילו, הוא חוסם ומתגלגל מצוין, ממה שראיתי גם נועל טוב אבל שחקני ירושלים לא ממש מוסרים. לא, לא מדובר בחבורת כבדי ראיה, את סקפינצב קשה לפספס, מדובר בתכונה איכותית לגמרי, במקרה של חלק משחקני ירושלים בחוסר איכות. אין קל כמו יונתן אלון מראה בוידאו לשחקניו את מספר הפעמים ב-15 דקות בלבד שפספסו את התורן האוקראיני. משחק כזה, מול באמת הכלום שיש לנס ציונה בצבע צריך להסתיים עם 15 נקודות. קלטתי גם דבר מגניב: ירושלים משחקים פיק אנד רול ספרדי. אההה… מה מגניב בזה אתם שואלים? הכניסה לתרגיל מגניבה: לפני הפאנץ׳ עצמו יש חסימה של הגבוה והרכז לגארד השני. הגארד השני יכול להחליט האם הוא עושה קרל למרכז הצבע ומבצע את החסימה על הגבוה בפיק אנד רול, או יוצא בעצמו על החסימה ומבצע בעצמו את הפיק אנד רול, ואז אותו רכז הוא זה שמבצע את החסימה לגבוה. אהההה מה מגניב בזה אתם שואלים? מה שמגניב בזה הוא שהבחירה נמצאת אצל השחקן. הציפיה של המאמן היא שהשחקן יקרא את הטיפול ההגנתי והמאצ׳אפים ויבחר בתבונה. בלי להעליב את נס ציונה, היום, האתגר בבחירה לא היה כזה מאתגר בלשון המעטה. תוך כדי המשחק בבירה, נפתח לו המשחק בין שתי הקבוצות הצפוניות שלנו. הפועל העמק התארחה אצל גליל עליון. האולם המחודש בכפר בלום מרגש אותי. כן, קצת בא לי לחזור לימי הספסלים בתעלות, כששחקני ההייפ קמים ומקבלים בטון לתוך הקודקוד. סמכו עליי, הייתי שם לפני יותר מ 20 שנה. אבל קדמה היא הכל, וטוב שהעבירו את הספסלים לצד השני, וכיף היה לראות את האולם מלא באוהדים. העמק ממש הרשימה בהכנה. העובדה שהשקיעו שם כסף גדול ממש נתנה את אותותיה, והציפיה היתה שהמשחק הראשון בליגה ימשיך את מה שראינו בגביע ווינר. אבל, כמאמר הקלישאה החבוטה, ציפיות לחוד וגביע ווינר לחוד. העמק כל כך תלויה במשגב, שבמשחק כזה, שבו הוא קולע בסוף 17, אבל חד משמעית לא משחק טוב, הם מפסידים, והאמת, הם לא קרובים לנצח. גליל עליון, כמה מפתיע, משחקת כמו שהמאמן שלה היה רוצה. גם אם זה לא מדויק, יהיו פה תשוקה ורצון. טירוף הגנתי כל המשחק, עם כמה אופציות טיפול בפיק אנד רול, בעיקר חילופים ואדג׳. 65 נקודות בלבד של העמק, זה ממש טוב. העובדה שמשגב עם משחק רע ואסיסט בודד, ביחד עם זה ששדריק, גבוה עם פוטנציאל, קולע נקודה עלובה ב 18 דקות, זה כבר מצוין. התקפית לא ראיתי דברים מיוחדים, אבל כן ראיתי את בלייקס. גוני מבודד אותו באחד על אחד, מהאמצע או מה-45 וזה עבד בצורה נהדרת. שוב, אין פה איזה תחכום גדול, אבל גם להעמיד את השחקנים הכי טובים שלך במצבים שיגדילו את הסיכויים שלהם לקלוע, היא תכונה לא פחות חשובה מללמד ספייסינג. הפועל באר שבע הפסידה 104-92 למכבי תל אביב. אין לי תובנות או דברים מעניינים להגיד על המשחק הזה כי מה לעשות, מרגיש לי שראיתי אותו כבר. חמש דקות של התלהבות, ריצה של מכבי ואז הפרש יציב לאורך המשחק. רק אאחל בהצלחה לשחקני הפועל באר שבע באימון הבא. מכבי תל אביב או ראשון לציון, לחטוף 104 נקודות זה יותר מידי בשביל רמי הדר ומה שלא נכנס לראש ולרגליים בכח, יכנס בעוד יותר כח. בואו נגיד שהמשכורת של הפיזיו והמעסים בבאר שבע תוצדק השבוע. בהצלחה לשחקני באר שבע באימון הבא. צילום: ספי מגריזו, באדיבות ליגת ווינר סל הנה הגיעה השעה 21:00 בערב. הילדים רחוצים, אכלנו ביחד ארוחת ערב. יאללה בוא ניקח איזה מנה אחרונה של ליגת ווינר לפני השינה או לפחות לפני כתיבת הטור הזה. מי בתור? אה כן, הפועל תל אביב מארחת בהיכל (מוזר) את קרית אתא הסימפטית. קרית אתא באמת סימפטית שזה כמובן דבר נורא להגיד על קבוצת כדורסל. יחד עם זאת ראיתי שם כמה דברים ששווים התייחסות. נתחיל בדולינסקי, לא היה לו איזה משחק יוצא דופן, להיפך, אפשר להגיד שאפילו היה חלש, אבל בכמה מהלכים ברבע השני היה ניתן לראות את הפונציאל הטמון בו וגם את ההרגלים הרעים שכבר קיימים שם. מהלך אחר מהלך הפועל תל אביב צדה אותו, ובהצלחה מקסימלית. הנה בר טימור מטייל עליו לסל ושניה אחרי זה תומר גינת קולע עליו נקודות. דקה אחרי זה דולינסקי לוקח ריבאונד ומכדרר את המגרש באמצע, מעביר מאחורי הגב ומשאיר את הוכשטטנר ללייאפ קל. הפוטנציאל שם, ההגנה לא. בסוף הרבע השני הריצה קרית אתא תרגיל עם סקרין אווי (screen away) לג׳מה ניל שסיים עם קרל (curl) חזק לטבעת ונגמר עם 2 נקודות. מדהים, בליגה שלנו תרגיל שלא מסתיים בפיק אנד רול. אתם יודעים מה עוד יותר מדהים? פוזשן אחרי הפועל תל אביב הולכת על חסימה מדורגת לבלייקני לקליעה. התוצאה היתה שונה אבל מדהים לראות שני מאמנים באותו משחק שמנסים דברים אחרים מפיק אנד רול או בידוד. היה רע לתפארת, אנתוניו בלייקני. צילום: אלן שיבר, באדיבות ליגת ווינר סל הפועל תל אביב ניצחה, למרות שבלייקני היה רע לתפארת. אני מצפה מהפועל הזאת לנצח את קרית אתא הסימפטית, אבל יש בניצחון הזה, כשבלייקני חלש ואניס לוקח פיקוד סיבות מסוימות לאופטמיות והן: כולם שותפו. בעולם של 20 שחקני סגל זה ממש סבבה. 23:00, די מאוחר מתחיל לכתוב טור, תודה שהצטרפתם אליי ליום הזה. הנה מספר דברים בשורה אחת שצדו לי את העין. ● סנדי כהן עדיין איתנו והוא שיחק היום. ● יפתח זיו עדיין איתנו והוא היה טוב היום. ● תומר אסייג משחק פיק אנד רול ממש טוב למרות החיסרון בקליעה. ● לוקאס גולדנברג משחק תפקיד גדול מידי בהפועל העמק, אברהמי חייב את מנקו. ● ראשון לציון מועמדת לירידה וזה לא מפתיע אף אחד. ● כשגוני מאמן נגד אברהמי, יש יותר אנרגיה של המאמנים מהשחקנים. ● 5 משחקים ב-11 שעות זה קשה. זהו. מזכיר לכולם, האמור לעיל אינו מהווה המלצת השקעה או המלצה, הכל, אבל הכל הוא אמת לשעתה.

בעוד שבוע תיפתח עונת ה-NBA. פרוייקט פתיחת העונה שלי יכלול שתי כתבות, אחת על המזרח ואחת על המערב, בהן אתייחס לשאלת המפתח לגבי כל קבוצה. זה יהיה הנסיון שלי להגיד משהו על הסיפור המרכזי של כל אחת מ-30 הקבוצות, לספק נקודת מבט שדרכה יהיה נכון, מבחינתי, להתבונן בכל קבוצה. זה לא הזמן לכניסה לניואנסים הקטנים, תהיו לנו עונה שלמה לשם כך, אלא לבחינת התמונה הגדולה. אעשה את זה בדירוג יורד של הקבוצות שניתן לראות בו דירוג עוצמה של כל קונפרנס שלא הושקעה בו יותר מדי מחשבה, זה לא העיקר פה. נתחיל מהמזרח, שמכונה לעיתים ליגת המשנה של ה-NBA, השנה עוד יותר מתמיד. 15. ברוקלין: מה יש לנו ביד? טוב, על הנטס כתבתי לפני שבוע אז אין צורך להרחיב יותר מדי. ברוקלין בחרה בדראפט האחרון חמישה רוקיז, שניים מהם ישראלים, ותהיה עסוקה בנסיון לעמוד על טיבם, ובעיקר לקוות שלפחות אחד מהם יראה ניצוצות של שחקן עתידי משמעותי. היא גם אחת מהקבוצות שכבר מסמנות את ה-12/5/26, תאריך הגרלת הלוטורי, כתאריך המפתח של השנה, זה שממנו יכולה לצמוח הזדמנות להנחית בברקליס סנטר פרנצ'ייז פלייר עתידי אמיתי, משהו שכנראה לא מסתתר בין חמשת הרוקיז של המחזור הנוכחי. יהיו עסוקים בלעמוד על טיבם של הרוקיז. בן שרף. צילום: איציק בליניצקי 14. וושינגטון: אפשר להתחיל לגבש קבוצה? השאלה המקורית שלי הייתה "אפשר להתחיל לנצח?", אבל זה כנראה מוקדם מדי. במובן מסוים זה גם עוד לא כדאי, כי וושינגטון חייבת את הבחירה שלה ב-2026 לניקס מוגנת טופ 8, ואם תשמור את הבחירה תיתן במקומה בחירות סיבוב שני. אז גם אחרי תהליך בנייה אגרסיבי של שלוש שנים, סביר מאוד להניח שמצפה לוויזארדס לפחות עוד עונה אחת כנמושה בכירה. למה זה עדיין המצב? סיבה מרכזית לכך היא שעוד לא הגיע לבירה השחקן האחד הזה שניתן לבנות סביבו קבוצה טובה. מה שההנהלה בראשות מייקל ווינגר כן הצליחה לעשות זה לאסוף חבורה מכובדת של שחקנים צעירים מעניינים. הסגל של הוויזארדס השנה יכלול עשרה שחקנים בני 23 ומטה שנבחרו בסיבוב הראשון בארבעת הדראפטים האחרונים. במוקד יעמדו ארבע בחירות הלוטורי בשנים האלה: בילאל קוליבאלי, אלכס סאר, באב קרינגטון והרוקי טרה ג'ונסון, אבל ווינגר עשה עבודה טובה גם בליקוט מציאות כמו איי ג'יי ג'ונסון וקאם וויטמור. למרות שיותר מדי נצחונות החבורה הצעירה הזאת לא תשיג, השנה הגיע הזמן שהיא תראה יותר מניצוצות של פוטנציאל, שהצעירים האלה יתחילו להתגבש לקבוצת כדורסל עם זהות כלשהי, שיודעת מה היא מנסה לעשות. כי בקרוב יגיע הרגע שצריך לשלם לשחקנים האלה, ולשם כך כדאי להבין משהו לגבי מי מהם יכול לתרום לקבוצה מנצחת. כרגע עוד לא ניתן להגיד את זה בבטחון על אף אחד מהם. 13. שארלוט: עדיין מחכים ללאמלו? אחד המועדונים הכושלים בתולדות ה-NBA, מועדון שמעולם לא עבר סיבוב שני וסוגר 25 שנה בלי לעבור סיבוב פלייאוף, כנראה נמצא בדרך לעוד שנה בתחתית. שארלוט תקועה באחת מהסיטואציות שהכי קשה להשתחרר מהן: כוכב צעיר שדורך במקום. לאמלו בול, כמעט בלי לשים לב, כבר נכנס לשנה השישית שלו בליגה. המספרים שלו בעונות הראשונות היו מרשימים מכדי לא לתת לו חוזה מקסימום ולבנות את הסגל סביבו, אבל בשנתיים האחרונות הוא מתקשה גם להישאר בריא וגם להתפתח לשחקן יעיל שניתן לבנות סביבו קבוצה מצליחה. ומכיוון שמדובר בשחקן שכל המשחק חייב לעבור דרכו, כרגע אין להורנטס איך לבנות קבוצה מצליחה בדרך אחרת. לא בטוח שבשארלוט מתכוונים לחכות עוד זמן רב, יכול להיות שפתיחת העונה של לאמלו תהיה מכריעה בגיבוש האסטרטגיה של ה-GM ג'ף פטרסון לשנים הבאות. פתיחה טובה ברמה האישית והקבוצתית, וניתן לחשוב על שארלוט כקבוצה שנמצאת במרחק טרייד על סנטר ראוי ממאבק על הפליי-אין. פתיחה חלשה, ואולי זה יהיה הזמן לתת את המושכות לברנדון מילר המוכשר ולרוקי המבטיח מאוד קון קנופל, גם במובן של בניית שיטה שתיתן לשחקני הכנף הצעירים יותר מקום ליזום ולהתפתח וגם במובן של ביצוע מהלכים בהתאם ללוח הזמנים שלהם. פתיחת עונה מקרטעת של לאמלו בהחלט יכולה להוביל את שארלוט להתחיל לתכנן את היום שאחריו, כולל האפשרות של לחפש עליו טרייד. בינתיים, הנה תזכורת לכך שמדובר באחד השחקנים המלהיבים בליגה: 12. שיקגו: איך יוצאים מזה? אין ברירה, הגיע הזמן להכריז על ארתוראס קרנישובאס כאחד המנהלים הכושלים ב-NBA כיום. הוא קיבל את המושכות בשיקגו ב-2020, ניסה לבנות קבוצת צמרת ויצאה לו קבוצה שבחמש עונות הגיעה פעם אחת לפלייאוף ממקום שישי (וניצחה משחק אחד בסיבוב הראשון) וארבע פעמים סיימה בין מקומות 9-11. זו כבר הפכה לבדיחה שחוקה ששיקגו היא הקבוצה היחידה בליגה שמנסה לסיים כל שנה במקום העשירי. זה קרה למרות שקרנישובאס החליף כמעט את כל הסגל במהלך השנים האלה, רק כדי להישאר בדיוק באותו המקום. במקום לפרק את החבילה באמת, הוא הביא שחקנים שהשאירו את הבולס באותה בינוניות ממארת שלא ניתן להתקדם ממנה. נראה שגם השנה שיקגו תיאבק על אותם מקומות. היא אמנם מדורגת אצלי 12, אבל סביר שאחת או שתיים מהקבוצות שמעליה יוותרו על העונה בשלב מסוים. אם יש תקווה ששחקן בסגל הנוכחי יוביל את הבולס למקומות טובים יותר, היא נמצאת אצל מאטאס בוזליס. הפורוורד הליטאי הראה, בחלק השני של עונת הרוקי, פוטנציאל להתפתח לשחקן שלם ומגוון, וכבר בשנה השנייה שלו יש ציפייה לעונת פריצה משמעותית. סיבה שנייה לאופטימיות היא שבקיץ הבא יהיה לבולס מקום מתחת לתקרת השכר. בוזליס, ג'וש גידי וקובי וויט, יחד עם עוד כמה שחקנים משניים צעירים, זה שלד צעיר שיכול לפתות שחקן בכיר לחתום במועדון משוק יחסית גדול ומעמד היסטורי ידוע. 11. בוסטון: לזרוק עונה או לא לזרוק עונה? הגענו לאיזור המבאס של הדירוג (כי עד עכשיו היה כיף חיים). בוסטון התחילה את העונה שעברה כפייבוריטית לריפיט וסיימה אותה עם קרע באכילס לג'ייסון טייטום בדרך להדחה בסיבוב שני. הפציעה של טייטום, שבדרך כלל מצריכה שנה שלמה של החלמה, סייעה לבראד סטיבנס להחליט לפרק את החבילה, החלטה שגם ככה הייתה מתקבלת ברמה מסוימת בגלל ענייני מיסים ואפרונים. בוסטון איבדה בקיץ שני שחקני חמישייה (ג'רו הולידיי וקריסטפס פורזינגיס) ושניים משלושת המחליפים הבכירים שלה (אל הורפורד ולוק קורנט). יחד עם טייטום, מדובר בחמישה מתשעת השחקנים הבכירים של השנתיים האחרונות. היחיד שהגיע להחליף אותם הוא אנפרני סיימונס, בזמן שבגזרת שחקני הפנים יש שממה מוחלטת. מה נשאר? ג'יילן בראון ודריק וויט הם עדיין שני שחקנים בכירים בליגה, ובראון אולי ייהנה מההזדמנות להיות מספר 1. פייטון פריצ'ארד הוא מהמחליפים הטובים ב-NBA והתפקיד שלו יגדל, יחד עם סיימונס בוסטון תמשיך ליידות שלשות בלי סוף. טייטום עושה קולות של חזרה מוקדמת מהצפוי ומפיח תקווה שאולי בכל זאת ניתן יהיה להוציא משהו מהעונה הזאת. אבל העומק לא קיים ועל דקות שחקני הפנים נאבקים שמות ממשרד רואי חשבון כמו נחמיאס וטילמן. אפשר לדמיין פה קבוצה שמחזיקה מעמד עד שטייטום חוזר באמצע העונה וסוחף אותה למעלה. אבל הרבה יותר סביר, וכנראה גם הגיוני מבחינת הסלטיקס, שפציעה-שתיים תוביל לקריסה לכיוון התחתית, טייטום ייקח את הזמן להחלים כמו שצריך וסטיבנס יקווה לבחירה גבוהה שתעזור לו לאתחל מחדש את הצוות המסייע סביב טייטום, בראון ו-וויט בקיץ הבא. 10. אינדיאנה: לזרוק עונה או לא לזרוק עונה 2? ממשיכים עם הבאסה. הסיפור המופלא של אינדיאנה, סיפור שנבנה במשך שנתיים, נקטע בצעד אחד לא טוב של טייריס האליברטון בעיצומו של משחק 7 בגמר (צעד שגם הוא נבנה במשך שנתיים של שחיקה). גם האליברטון קרע את האכילס והפך את העונה הנוכחית של אינדיאנה ללא רלוונטית. הוויתור על מיילס טרנר כנראה לא היה קורה בלי הפציעה הזו, וגם אחריה הוא מעצבן. ריק קרלייל יצר תלכיד שנבע מחיבור שנוצר בין שחקנים מסוימים, טרנר היה חלק חשוב בתלכיד הזה, לא כל סנטר שחוסם וקולע שלשות יכול פשוט להיכנס לנעליו, זה לא עובד ככה. אינדיאנה הייתה יכולה להכיל חוזה גבוה של טרנר, הנסיון לחסוך הוביל לכך שהיא איבדה אותו. הגיע להאליברטון, לקרלייל, לאוהדים, לעולם הכדורסל, שהקבוצה הזאת, במלואה, תקבל עוד הזדמנות בעוד שנה. ומה לגבי השנה הזו? לפייסרס יש עומק שאין לסלטיקס, יש גם שחקנים צעירים שבשלים לעשות קפיצת מדרגה. אנדרו נמבהרד ייקח יותר מניהול המשחק, בנדיקט מאת'ורין כנראה ייכנס לחמישייה על תקן סקורר הכרחי, איזיאה ג'קסון יקבל הזדמנות כסנטר בכיר, ג'יי האף הוא השחקן הזה שחוסם וקולע שלשות שינסה לעשות חיקוי מספיק מוצלח של טרנר, ג'ראס ווקר נראה רגע לפני התחברות לשחקן פנים מעניין. אבל האליברטון הוא המנוע של המכונה הזאת, סביב היכולות הייחודיות שלו וחוסר האנוכיות שלו היא נבנתה, וקשה לראות אותה זורמת לאורך זמן בלעדיו (בטח כשגם טי ג'יי מקונל פותח את העונה פצוע). אינדיאנה כנראה תהיה קבוצה בינונית השנה, ולא בטוח שלשחקנים שכבר הריחו טבעת תהיה מוטיבציה לתחזק עונה בינונית. גם כאן האפשרות של נפילה ריאלית ביותר. 9. פילדלפיה: מה נותן משמעות לחיים? החלון של ג'ואל אמביד כנראה סגור. גם בשיאו הגוף שלו לא סחב שתי סדרות פלייאוף בלי להתחיל לקרטע, הוא כבר בן 31, ואחרי עונה בה בקושי שיחק אנחנו מתקרבים לפתיחה של עוד עונה בה לא ברור מתי הוא יהיה כשיר. גם החלון של פול ג'ורג' כנראה סגור. בגיל 35, כשהוא סוחב שנים של פציעות ונראה רע מאוד בעונה שעברה, גם הוא לא צפוי להיות כשיר לפתיחת העונה כי הוא מתאושש מניתוח. אבל פילדלפיה ממשיכה לשחק את המשחק בו היא בונה קבוצה איכותית סביב הכוכבים שלה ומשדרת אמון ביכולת שלהם לחזור ולהפוך את הסיקסרס למועמדים לאליפות. אמביד חתום לעוד ארבע שנים, PG13 לעוד שלוש, שניהם על חוזים עצומים ולא סחירים בעליל, האם זה אומר ששלוש-ארבע שנים פילדלפיה תשחק את המשחק הזה? יש לה ברירה? אפשר לדבר על לבנות קבוצה סביב טייריס מקסי, בהתאם לגיל וליכולות שלו, אבל אמביד וג'ורג' ימשיכו להיות שם ולרצות להצליח עכשיו. האם עצם התקווה, קלושה ככל שתהיה, היא בעלת ערך? הנה אמביד חזר מהקיץ רזה, מדבר לעניין, נראה שלוקח את עצמו ברצינות. והניתוח של ג'ורג' יכול לפתור סוף סוף את הבעיות בברך ולאפשר לו לחזור לעצמו. ועם אוסף הגארדים האיכותיים, במזרח של השנה, יש סיכוי שהכל יתחבר, לא? בטוח שלא? גם אם הסיכוי מזערי, זה מספיק כדי לתת לאוהדים משהו להאמין בו, להיאחז בו, וזה יותר ממה שיש להרבה קבוצות אחרות. אז אולי לתקווה הזאת יש משמעות בפני עצמה, יש בה גרעין של אמת גם אם היא לא אמיתית? ואם וי ג'יי אדג'קומב משחק כמו רוקי העונה אבל אף אחד לא שם לב בתוך הבלגאן של הסיקסרס, האם הוא משמיע צליל? 8. מיאמי: ספולסטרה יחזור ליהנות? ג'ימי באטלר היה צריך לסיים את הקריירה במיאמי ולפרוש כאגדה במועדון, הגילום האנושי של ההיט קאלצ'ר. אחרי כל כך הרבה מעברים הוא מצא בית שאפשר לו לבוא לידי ביטוי, לספק כמה מהמשחקים הגדולים ביותר והסדרות הגדולות ביותר בעשור הנוכחי. אבל ג'ימי לא יודע להישאר וגרוע גם בלהיפרד, סאגת העזיבה של מיאמי הייתה מעייפת ומיותרת. אחרי שעזב מיאמי נותרה קבוצה חביבה עם הרבה שחקנים נחמדים, אבל בלי הערך המוסף של קבוצות גדולות. שני השחקנים הבכירים שלה, באם אדבאיו וטיילר הירו, הם מספרי 2-3 קלאסיים, מוגבלים מדי, כל אחד בדרכו, מלסחוב קבוצה על הגב. הכוכב האמיתי עשוי להיות על הספסל. אריק ספולסטרה מאמן את מיאמי מאז 2008, הרצף הכי ארוך בליגה בפער עצום (רק הוא וסטיב קר שהתחיל ב-2014 נמצאים בקבוצות שלהם מלפני 2020). הוא הגיע להישגים עם כוכבים, אבל העונות המרשימות ביותר שלו היו דווקא כשהכשרון בסגל היה מוגבל, ותמיד נראה היה שהוא הכי נהנה מלהוציא את המקסימום במצבים כאלה. השנה תהיה לו קבוצה קלאסית של מאמן: סגל עמוק ומגוון מאוד, מלא בשחקנים יעילים, רובם צעירים שמחפשים הכוונה. סגל שזקוק לשיטה שתעזור ליצור מצבי זריקה במקום כשרון אינדיבידואלי. העומק יוכל לעזור למיאמי לצלוח את העונה הרגילה כקבוצה טובה מהצפוי, ואלמלא פציעה של טיילר הירו שיחמיץ יותר מחודש בפתיחת העונה כנראה הייתי מדרג אותה מקום או שניים גבוה יותר. 7. טורונטו: האם זה שווה את ההשקעה? אני מדרג את הראפטורס גבוה מרבים אחרים, וזה קשור למה שאין כרגע אצל הקנדים ויש בארבע הקבוצות שמדורגות אחריהם: שחקנים בכירים פצועים. אחרי עונה רוויית פציעות, מסתמן שטורונטו תפתח את העונה כשכל שחקני המפתח בריאים, וכך נוכל לראות ביחד לראשונה את החמישייה של עמנואל קוויקלי, אר ג'יי בארט, ברנדון אינגראם, סקוטי בארנס ויאקוב פלטל. יש סימני שאלה של התאמה וקליעה, אבל יש פה הצטברות של הרבה מאוד כשרון בשני הצדדים. על הספסל יש שורה של צעירים שיש להם מה להציע שמתפרסים בצורה טובה על פני העמדות, כך שיש פה כל מה שצריך בשביל קבוצה שתיאבק ברצינות על מקום בפלייאוף במזרח אם תישאר בריאה בסך הכל. השאלה היא כמה רחוק ניתן להגיע עם הסגל הזה, ובמיוחד עם החמישייה הזאת. כי כל אחד מהחמישה מרוויח הרבה והם חתומים בקנדה לשנתיים עד חמש. זאת אחת החמישיות היקרות בליגה, וגם אם יתקיים התסריט האופטימי וזו תהיה קבוצת פלייאוף, קשה יהיה שלא לשאול האם זה שווה את ההשקעה, האם ניתן לדמיין את החבורה הזאת גדלה יחד ועושה דברים משמעותיים ביחד. שאלת מפתח נוספת, שקשורה קשר הדוק לתהייה האם הסגל הזה משתלם, היא כמה טוב סקוטי בארנס יכול להיות. בעונה שעברה הוא דרך במקום, אך עונה לפני כן הוא נראה בדרך להפוך לסופרסטאר ייחודי שניתן לבנות סביבו קבוצות מצליחות. התפתחות היא לא לינארית והרבה פעמים עונת הפריצה מגיעה שנה אחרי הציפייה. זה עדיין שחקן ששווה לעקוב אחריו. 6. מילווקי: לא היה עדיף כבר טרייד על יאניס? נראה שככל שנוקפות השנים, המטרה היחידה של הנהלת הבאקס היא לשכנע את יאניס אדטוקומבו להישאר. ההגיון מובן: כל זמן שיאניס בסביבה, דברים יכולים להתחבר כך שמילווקי תהיה אחת הקבוצות הטובות במזרח. וגם אם לא, יש ערך בכך שאחד משני השחקנים הגדולים בתולדות המועדון יישאר בו כל הקריירה. הקיץ המשימה הייתה קשה במיוחד. לאחר עוד קריסת פלייאוף, ולאחר שדמיאן לילארד הפך לעוד שחקן בכיר שקורע את האכילס, הסברה הרווחת הייתה שזה היה הקש האחרון ויאניס בן ה-30 יחפש טרייד למקום בו יוכל לחזור להיאבק על אליפות. המהלך שעזר לאל היווני להשתכנע להישאר היה ההחתמה של מיילס טרנר, שכללה שחרור של דיים שהצריך פריסה של המשכורת שלו על פני שנים. אך לאחר שהמשימה השנתית הושלמה, עולה לראשונה השאלה אם זה בכלל היה שווה את זה. טרנר הוא התאמה אידיאלית ליד יאניס, ייכנס למשבצת של ברוק לופז כסנטר שמסתובב על קו השלוש ומגן על הטבעת. אבל אין בסגל הזה כמעט כלום בגזרת שחקני החוץ. קייל קוזמה היה מזעזע מאז שהגיע באמצע העונה שעברה, גזרת הגארדים מתבססת על שמות שאמורים להיות מחליפים חביבים כמו קול אנתוני, גארי טרנט ג'וניור וקווין פורטר ג'וניור (אגב, יש חוק שכל פורטר הוא ג'וניור?). זה לא סגל ששווה צמרת גבוהה אפילו במזרח הנוכחי, ואין ממש איך להתחזק. ובסוף יאניס ממשיך ללרלר על האפשרות שירצה לעבור, השמועות לא מפסיקות והכל אמור להתכנס לקיץ הבא, בו אם יאניס לא חותם על הארכת חוזה הוא מעשית כופה טרייד. אז לא היה עדיף לסיים עם זה כבר הקיץ, כשהמחיר של יאניס מקסימלי, ולהתחיל להבין איך תיראה הקבוצה הבאה של הבאקס? בשיקול קר כנראה כן, אבל ניתן להבין למה קשה כל כך להיפרד משחקן של פעם בחיים. 5. דטרויט: מה שווה הצוות המסייע הצעיר? השאלה הגדולה של הקיץ שעבר – האם קייד קנינגהאם מסוגל להתפתח לשחקן שניתן לבנות סביבו קבוצה – נענתה בכן מהדהד. קייד ביצע קפיצת מדרגה לליגה של הגדולים, התחיל להביא לידי ביטוי את שילוב הגודל, הקליעה וראיית המשחק שלו, שיפר את קבלת ההחלטות, לקח עליו את הקבוצה כשהיה צריך. הוא הוביל את הפיסטונס למקום בפלייאוף ולסדרה צמודה מול הניקס בלי מספר 2 אמיתי, עם סגל שקשה להבין איך היה כל כך יעיל. רוב הוותיקים בסגל הזה התנדפו הקיץ לכל עבר, הגיעו כמה חדשים לצד טוביאס האריס שנשאר. אבל הפוקוס השנה יהיה על הצוות המסייע הצעיר, חבורה של שחקנים מוכשרים שינסו להוכיח שהם מספיק טובים, ומספיק מתאימים לשחק ביחד, כדי להפוך את הפיסטונס לקבוצה גדולה לשנים ארוכות מעצם השיפור הטבעי שלהם. הבעיה: לא בטוח שמישהו מהם הוא יותר מצלע רביעית-חמישית בחמישייה, ויש להם בעיה רצינית מאוד של קליעה מבחוץ. ג'יילן דורן הוא מפלץ בעמדת הסנטר, אבל לא אפקטיבי מחוץ לצבע ועדיין לא מספיק טוב הגנתית; אסאר תומפסון, התאום המעט פחות מוכשר, הוא שומר מדהים שבהתקפה חי בעיקר על חיתוכים לטבעת; ג'יידן אייבי קלע שלשות ביותר מ-40 אחוזים בעונה שעברה, אבל זה עדיין מדגם קטן והוא עדיין לא יעיל מספיק עם הכדור ביד; רון הולנד היה יכול לפרוץ בסיטואציות אחרות, אבל הוא עוד שחקן כנף בלי קליעה. הארבעה האלה בני 20-23 ולחלוטין יכולים להשתפר משמעותית, דטרויט גם השקיעה במאמן הקליעה פרד וינסון שיודע לעשות ניסים. אבל פתיחה לא מספיק טובה שלהם יכולה לשכנע את הנהלת הפיסטונס לחפש טרייד של אחד או שניים מהם, כדי להביא שחקן בכיר יותר ובשל יותר לתרום בפריים של קייד שכבר נמצא בעיצומו. 4. אטלנטה: איך פותרים את דילמת טריי יאנג? שאלה אלטרנטיבית הייתה יכולה להיות "רגע, אנחנו באמת מקום רביעי? יש לנו סיכוי ריאלי להגיע רחוק במזרח השנה?". אבל השאלה שבחרתי היא כזו שקשורה לא רק לעונה הנוכחית, אלא לעתיד של מועדון שנמצא בנקודת פתיחה טובה. טובה מדי, עד כדי הטלת ספק ביכולת של הכוכב שלה להיות זה שמעלה את הסגל שסביבו לגבהים שהוא מסוגל להגיע אליהם. זו לא תהיה שלי, אלא של ההנהלה. ליאנג יש אפשרות לצאת מהחוזה בקיץ הבא, והעובדה שעוד לא חתם על הארכה מסקרנת מאוד. עד לא מזמן זה היה מצב של חוזה מקסימום לחמש שנים בלי לשאול שאלות, בכל זאת מדובר בשחקן עם ממוצעי קריירה סביב ה-25 נקודות ו-10 אסיסטים שהוביל את ההוקס לגמר המזרח לפני כמה שנים. אבל יריבות למדו אותו, הוא נטל עצום בהגנה והוא מתקשה להשפיע על משחק ההתקפה כשהכדור לא אצלו ביד (למרות שכן יש שיפור בכך בעונה האחרונה). מאוד יכול להיות שיאנג לא חתם על הארכה כי יש פער גדול בין מה שהוא חושב שהוא צריך לקבל למה שאטלנטה מוכנה לתת. זאת אחת הסיטואציות המעניינות בליגה כרגע. מה יש שם מסביב שכל כך טוב? ג'יילן ג'ונסון הוא אולסטאר בהתהוות, פורוורד מגוון שהתחיל לקחת על עצמו יותר בעונה שעברה לפני שנפצע; דייסון דניאלס הוא אחד השומרים הטובים בליגה ויש לו גם יכולת יצירה; אונייקה אוקונגוו סוף סוף נראה כמו הסנטר השלם שהיה ברור שמתחבא שם בחצי השני של העונה שעברה; לזקארי ריזאשה, הבחירה הראשונה ב-2024, הייתה עונת רוקי לא רעה בכלל; בקיץ הצטרפו קריסטפס פורזינגיס וניקייל אלכסנדר-ווקר כדי להשלים שביעייה מהמרשימות והשלמות שיש במזרח. ואם זה לא מספיק, אטלנטה קיבלה כמעט במתנה את הבחירה הלא מוגנת של ניו אורלינס בקיץ הבא, מה שלגמרי יכול להפוך לבחירה גבוהה. באידיאל, ה-GM אונסי סאלח, שמסכם קיץ ראשון מוצלח, בטח היה רוצה לחכות לפלייאוף ולהגרלת הלוטורי לפני שהוא מקבל החלטות גדולות לגבי יאנג, אבל זה יכלול סיכון לאבד אותו ללא תמורה בקיץ. קשה להאמין שנגיע לשם בלי הארכת חוזה או טרייד. 3. אורלנדו: איך בונים התקפה סבירה? זה די מדהים שקבוצה שמדורגת כל כך גבוה בסך הכל רוצה לבנות התקפה ממוצעת. לאורלנדו הייתה אחת משלוש ההגנות הטובות בליגה בכל אחת מהשנתיים האחרונות, אבל ההתקפה שלה דורגה במקומות ה-22 וה-27. להגנה אין מה לדאוג, היא לא תלויה באף שחקן בודד, היא חלק מה-DNA שהמאמן ג'מאל מוזלי השריש בשחקנים שלו. אורלנדו היא פשוט קבוצה שנהנית לשמור, להפריע, לקבל החלטות טובות בהגנה, להשיג עצירות. אבל כדי להיות הסוס השחור בקונפרנס בו סוס שחור מדורג שלישי בדירוג העוצמה, ההתקפה תצטרך להשתדרג. המרכיב הבסיסי ביותר לשדרוג הוא שהשחקנים הבכירים יישארו בריאים, אחרי עונה בה כל אחד משלושת שחקני המפתח של המג'יק סבלו מפציעות. לאורלנדו יש קווי מתאר של משחק התקפה, שמבוסס על יכולת החדירה ויצירת מצבי הזריקה של פאולו בנקרו ופרנץ ווגנר. משניהם, זהו בנקרו שיש לו עוד מדרגה משמעותית לטפס אליה. הוא יכול להיות אחד השחקנים הכי פחות עצירים ב-NBA, אבל הוא יצטרך לשפר את קבלת ההחלטות ובחירת הזריקות לשם כך. ברמה שלו, בחירת זריקות לא בהכרח קשורה לדרגת הקושי שלהן, אלא ליכולת להרגיש את עצמו, לזהות מתי הוא חם ומתי לא, מתי הוא כנראה קולע ומתי לא. אצל ווגנר השאלה הגדולה היא מה קרה לקליעה שלו מבחוץ והאם היא תחזור לעצמה, משהו בזריקה פתאום השתנה ונראה איטי ומעוות. מי שהגיע הקיץ ומאוד יעזור לשניהם הוא דזמונד ביין, קלע חוץ נהדר שעם השנים בממפיס גיוון את היכולות שלו. ביין ימשוך תשומת לב של ההגנה ויהיה עוד שחקן יוצר בסגל שהיה חסר בו בדיוק אחד כזה. בעונה בריאה בהחלט יש פה פוטנציאל להתקפה ממוצעת ומעלה ולקבוצה שיכולה להטריד את שתי הגדולות יחסית של המזרח בסדרת פלייאוף. 2. קליבלנד: הזדמנות אחרונה לרביעייה? לאורך חלקים נרחבים בעונה הרגילה שעברה, דיברנו על קליבלנד באותה נשימה עם OKC. היא יצאה מלוע של תותח והשתלטה על המזרח מהרגע הראשון, נראה היה שקני אטקינסון מצא את הדרך להוציא את המקסימום מהרביעייה של דריוס גארלנד, דונובן מיטשל, אוון מובלי וג'ארט אלן. אבל בסיבוב השני בפלייאוף, אחרי סיבוב ראשון מאוד מרשים, שוב משהו חרק במכונה. בדיעבד להפסיד לאינדיאנה זה לא עד כדי כך נורא, אבל קליבלנד צריכה לשאוף להיות אינדיאנה, לא להתנחם בכך שהפסידה לקבוצה מצוינת. אם במהלך העונה נדמה היה שניתן לאפסן את שאלת ההתאמה של ארבעת הגדולים, בפלייאוף היא חזרה להטריד. הקיץ עבר בלי מהלך משמעותי, קליבלנד נותנת עוד צ'אנס לקונסטלציה הנוכחית, אבל קשה להאמין שהרביעייה תשרוד עוד פלייאוף מאכזב, במיוחד בעונה בה בוסטון ואינדיאנה לא רלוונטיות וההזדמנות לקחת את המזרח רק מחכה למי שיתפוס אותה. כשמדברים על שינויים ברביעייה מדברים, בעצם, על טרייד על גארלנד ו/או אלן. מיטשל את מובלי זה הצמד המוביל של קליבלנד, אז דרך אחרת לשאול את השאלה היא איך נראה הסגל האידיאלי סביבם. ההגיון אומר שיהיה הכי נכון להקיף אותם בשחקני כנף. במיוחד את מובלי, שמתפתח כפאוור פורוורד אבל כנראה מרגיש הכי בנוח כסנטר בודד שמוקף בקליעה, לכן טרייד על ג'ארט אלן לא יפיל אף אחד מהכסא. הבעיה היא שלא בטוח שיש טרייד כזה שלא יגרום לקליבלנד להרגיש מופסדת. בכל מקרה, בהחלט יש תסריט בו קצת יותר בריאות, חוסן מנטאלי ונסיון מצטבר זה כל מה שהסגל הזה צריך כדי להתחיל להביא קבלות בפלייאוף, במיוחד אם מובלי ימשיך לפתח יכולות של שחקן חוץ. 1. הניקס: אם לא עכשיו, אימתי? המטאמורפוזה הושלמה. הבדיחה של הליגה לאורך כל כך הרבה שנים היא עכשיו הפייבוריטית לקחת את המזרח. זה אמנם נובע מהפציעות בבוסטון ואינדיאנה והחולשה מסביב, אבל הניקס זו גם קבוצת כדורסל איכותית ושלמה. עם שחקן טופ 10 אמיתי שנהנה ממעמדים גדולים, אולסטאר נוסף ושחקנים איכותיים שמשלימים חמישייה איכותית. החבורה הזאת הרשימה מאוד מול בוסטון והייתה בדרך לנצחון על האלופה גם לפני הפציעה של טייטום, לאחר מכן היא אכזבה מול אינדיאנה בגמר המזרח, אבל, שוב, זו לא בושה להפסיד לאינדיאנה ההיא. לאון רוז, אבי המטאמורפוזה, סיים את הקיץ עם התחושה שהזמן הוא עכשיו וביצע מהלכים בהתאם. קודם כל, הוא פיטר את טום תיבודו. לא הייתה לכך סיבה טובה בתוצאות, אבל יש רגעים בהם צריך ללכת עם תחושת הבטן, והתחושה של רוז הייתה, כנראה, שתיבס, עם העקשנות והסירוב שלו להתייחס לקונספט של ניהול עומסים, הוא לא האיש הנכון לרגע הזה. גם מייק בראון שיחליף אותו לא נחשב לגאון טקטי בפלייאוף, אבל כן למאמן גמיש יותר שגם בנה התקפה איכותית בסקרמנטו. רוז דאג למלא את הספסל של בראון בכל טוב במעט הכלים שהיו לו, ולעונה הזאת הניקס מגיעים עם עומק של עשרה שחקנים טובים. בראון, עושה רושם, יפתח עם מיטשל רובינסון בחמישייה, מה שיזיז את קארל אנתוני טאונס לעמדה 4, מהלך שנעשה לצורכי הגנה. כאן יהיה מבחן גדול של בראון, ביכולת להשתמש באיכויות יוצאות הדופן של קא"ט באופן יצירתי ולא להשאיר אותו לעמוד על קו השלוש. בכלל, היכולת לבנות התקפה שלא תלויה לחלוטין בג'יילן ברונסון חשובה מאוד לגמישות שקבוצה שרוצה להגיע לגמר זקוקה לה, וכלים לבנות התקפה כזאת לא יהיו חסרים השנה. האם זה יתברר כרגע המפתח במזרח השנה?

האייטם הזה חייב להיפתח בגילוי נאות: את מיכל ורדיגר, המנכ"לית החדשה של הפועל העמק, אני מכיר כבר הרבה שנים. את מספרן המדויק עדיף לא לציין, למען כל המעורבים. היינו באותה שכבה בבית הספר היסודי, ובאותו השבט בבני עקיבא, והיא ממש התרגשה כשראיון הפינג-פונג בינינו נפתח בקריאה "שטיינמץ!". כי ככה קראנו לה אז, בימי הילדות היפים ברמת גן. "כשאוהדים אומרים לי ששם הוא זהות, אני מבינה לגמרי. רוב חיי הייתי שטיינמץ, ופתאום, לא רק ששיניתי שם משפחה, גיליתי גם שיש לי שם פרטי. שמות הם תמיד עניין זהותי". כאן הכל התחיל. בית הספר היסודי מורשת משה ברמת גן. צילום: עיריית רמת גן אבל רגע, שטיינמץ (או הילדה מיכל) לא התעניינה בכדורסל. איך מצאת את עצמך איתנו בסירה? "לפני שנה הגעתי ליציע למשחק בגביע ווינר עם בעלי וילדיי, ומצאתי את עצמי לראשונה, בגיל 43, אוהדת קבוצת כדורסל. יותר ממה שקרה על המגרש הגניב אותי שפתאום יש משהו שמכניס את כל המשפחה לאוטו פעם בשבוע, גורם לכולם להתלבש אותו דבר ולייחל לאותו ניצחון, ומכניס לבית איזו התרגשות משותפת מהרגע שפותחים עיניים. זה היה Mind-blowing מבחינתי. לדבר הזה אין חלופה בעוצמות ובתדירויות האלו. הרגשתי שגיליתי עולם, ורציתי להדביק עוד אנשים בחיידק הזה. "אני באה מהרקע של קהילות, חיבורים ואנשים. הקמתי חינוך משלב בין דתיים לחילונים, והפכתי לקצת מיסיונרית של הרעיון הזה. ניהלתי את המתנ"ס בבנימינה ואני קצת מיסיונרית של בנימינה כמקום חיים מושלם בעיניי. עכשיו ה'מיסיון' שלי היא על חוויית הצפיה והשייכות לקבוצת ספורט בכלל ולהפועל העמק בפרט". מה הזיכרון הכי עתיק שלך מכדורסל? "פעם, ממש פעם, הלכתי עם חברים שלנו עמי ורועי למשחק של מכבי ת"א. ובמבצעי 'הקש בדלת' היינו הולכים להתרים בבית של דורון ג'מצ'י בבניינים בגבעתיים". איך נולדה הפועל העמק? "בערך שבועיים אחרי שנכנסתי לתפקיד, התחיל החיבור עם עפולה. זה חיבור שאני מברכת עליו, והוא מאפשר לנו לגדול כקבוצה ולגדול כקהל ולהגשים את מה שחשוב לנו מראש - חיבורים ותחושת שייכות. "בפגישה הראשונה עם ראשי הערים דובר על שם הקבוצה, והיה דיון האם היא תהיה עפולה/גלבוע או גלבוע/עפולה. אחרי הרבה התייעצויות לבטים הגענו למסקנה שיש כאן הזדמנות אמיתית. לצאת משיח של כובש ונכבש, מנצח ומפסיד, ראשון ואחרון - ולייצר איזה ביחד משותף. ככה נולדה הפועל העמק, עם שם משפחה חדש לגלבוע/גליל ולהפועל עפולה". אוהדי גלבוע/גליל לא בדיוק אהבו את זה, ונוצר חתיכת משבר. "כן, אבל כגודל הקלישאה כך מידת האמת - משבר הוא תמיד הזדמנות. הוא נולד מתוך אהבה ונפתר בזכותה. אנחנו לגמרי עם הפנים קדימה". מיכל ורדיגר, מנכ"לית הפועל העמק. צילום באדיבות המצולמת מה עם אוהדי עפולה? "מבחינתנו, אנחנו הבית שלהם. אבל כדי שהם ירגישו בבית, חובת ההוכחה עלינו. אנחנו שיטתיים בחיזורים שלנו אחרי תושבי עפולה, אלו שהיו מנויים ואלו שעוד לא, ילדי ונערי מחלקת הנוער, ותלמידי בתי הספרי התיכוניים. יש לנו תוכניות גדולות איתם, וברור לנו שזה יקרה. נדרשות כאן אמונה, עקביות וסבלנות - מילים שלעיתים חסרות בכדורסל". למה בעצם היה צריך את האיחוד הזה? "גלבוע/גליל הגיעה לשלב שהחלומות הישנים כבר לא הספיקו לה. הבעלים גדעון ידין רכש אותה כפלטפורמה לעשיית טוב מקומי, ואחרי כמה שנים - כולל ירידת ליגה - הגיעה ההבנה שכדי לעשות ממש טוב, צריכים להיות ממש טובים. ובהקשר של קבוצת כדורסל, להיות ממש טובים זה לנצח על המגרש וביציעים". מה אתם עושים כדי שזה יקרה? "שהמחבת תטגן והגיטרה תנגן... נראה לי שאחד הדברים הכי בולטים הוא שיש עבודה מאוד גדולה וברורה גם על כימיה וגם על מקצועיות. כל אחד יודע בדיוק מה מצופה ממנו, וזה חתיכת קסם. "על המגרש, יש לנו לפני הכל צוות אימון יוצא דופן בהובלת שרון אברהמי, והכימיה בין האנשים ראויה להערצה. כל דיון שמתרחש, על אסטרטגיה של משחק או על פיתוח שחקן, היא סוג של קבינט מומחים שבו כל אחד מביא את שלו, מותחים קצת אחד את השני ובסוף מגיעים להחלטות שמרגישות תמיד מאוד משותפות. "כבר שנים אני עובדת עם צוותים, ולכן אני מעריכה מאוד סינרגיה כשאני פוגשת אחת. מבחינת השחקנים, נעשתה כאן עבודה יסודית לייצר קבוצה חזקה, וכבר אפשר לראות את היתרונות שלה. גם כאן נעשית הרבה מאוד עבודה כדי שיהיה להם טוב אחד עם השני, ולא רק על המגרש: סיורים, ארוחות ערב, למידה משותפת. זה חלק משני, אבל הוא חשוב". צוות אימון יוצא דופן בהובלת שרון אברהמי. צילום: מאור אלקסלסי, באדיבות ליגת ווינר סל איפה השחקנים גרים? "כל השחקנים גרים בגן נר, המגרש הוא שלהם וזה יתרון עצום. היחידים שחולקים איתם זמן הם שחקני מחלקת הנוער של גלבוע/מעיינות, שמראש הם אותה משפחה. זה לא כמו לגור בעיר. מה שמאפיין את שחקני העמק זה מיקוד אבסולוטי בכדורסל. הפיתויים לצאת ולהסתובב נמוכים, ויש להם את התנאים הכי טובים להתמקצע ולהתמסר למצוינות". מה הקושי הכי גדול שלך? "המנגינה. זה ענף שיש בו מידה קבועה של היסטריה. הכל דחוף, בהול, שערורייתי ולפעמים גם מדהים. לנסות להסתכל על כדורסל כמרחב עבודה שיש בו שאיפות לטווח ארוך, גם בתחום של הקהל, זה אתגר. כולם רוצים לנצח, ועכשיו. האתגר שלי הוא לבחור מתי להידבק בזה ומתי לשמור על איזה 'סנטר', ובכלל לתת מקום לתהליך וגם לחגוג ניצחונות קטנים". מה זה ניצחונות קטנים? "שחקן שעושה דרך, חדר הלבשה שמשתדרג בציוד, פעילות עם הקהילה שיש בה עומק, ועידת ילדים שהקמנו, קהילה עסקית וחדר VIP חדש שמתהווה, שחקנים שבוחרים לצאת לטבע המקומי ביום חופש, קבוצת ווטסאפ של 'העמק עפולה', שירים של גלבוע/גליל שנותנים מקום לשם 'העמק', רישום שחקנים ביום המשחק. בכל אחד מאלו יש לי גם חוויה של ניצחון קטן, ואני מנסה מאוד שיהיה לשפה הזו מקום בקבוצה". ולסיום, רגע לפני פתיחת ליגת העל. מה השאיפות? "אולם מלא. ואירופה. שניהם יקרו בתקווה. על שניהם נעבוד מאוד קשה, עד שנגיע".

אחרי שלוש עונות בליגה השנייה ושנה וחצי של נתק כפוי, קשה שלא להתרגש מלראות את הכתומים שוב בליגת העל. אבל האם זה עדיין המועדון שגדלנו עליו? 2021/22 הייתה הפעם האחרונה שבה עקבתי באמת אחרי פתיחת העונה של מכבי ראשון לציון. יסלחו לי גוש ד׳ וכל אוהבי הכתומים, אבל קשה היה לי לעקוב אחרי הקבוצה כשהיא ירדה לליגה השנייה. ובינינו, גם הייתה לי תקופה... בואו נאמר, קצת מנותקת מהעולם. אבל זה כבר סיפור אחר. באותה שנה וחצי קיוויתי שראשון תמצא את דרכה חזרה למקום הטבעי שלה, ליגת העל. מועדון עם היסטוריה מפוארת, מחלקת נוער שמצמיחה כישרונות בלי סוף, ונוסטלגיה שכל חובב כדורסל אמיתי לא יכול להישאר אדיש אליה. אני גדלתי על מכבי ראשון עוד בימים של הצהוב־כחול, אבל הפכתי לאוהד שרוף בדיוק כשהכתום השתלט על היציעים. הייתי שם בגוש ד׳, בגן נחום, בין הזיעה, הצעקות, והתקווה ש"יום אחד ננצח את מכבי". ואכן, זה קרה, פעמיים באותה עונה. אלו היו ימים שבהם כל ניצחון הרגיש כמו סיפור גבורה קטן. אז נכון, פעם היה בראשון יותר. שחקנים כמו עומאר סניד, ג׳ון גילקריסט וריאן סידני הפכו לסמלים מקומיים, זרים מקליבר שונה לגמרי. אחריהם הגיעו תקופות של דריל מונרו ודרווין קיטצ׳ן, שמות שעשו רושם והשאירו חותם. גם בגזרת הישראלים, היו אז צעירים שכולם דיברו עליהם וכמה הם יגיעו רחוק, חלקם לא צלחו אבל בטח ברמת ליגת העל הם הוכיחו את עצמם. שחקנים כמו דאוסון, קולושוב, סולומון, דוברת ועוד. ואיתם שחקנים בוגרים מוכחים שתמיד ליוו את הסגל הצעיר כמו חנוכי, בן שימול, טישמן ועוד ועוד. צילום: יעל אמסילי, באדיבות איגוד הכדורסל   היום התמונה קצת אחרת. מכבי ראשון חזרה לליגת העל אבל עם סגל שונה, פחות נוצץ, פחות מוכר, אולי גם פחות מוכח. הזרים הבולטים שנשארו מהעונה שעברה הם ברנס, אייזנהארט וגרנט, אליהם הצטרפו שמות חדשים כמו מרקוס וויליאמס, רוקי צעיר אחרי המכללות, אמין סטיבנס – שחקן שכבר הספיק לנדוד בליגה הלאומית, וקליל אחמד, הזר שאמור להיות ה"בטוח" של העונה. בישראלים, גולן גוט חזר בפעם השלישית, כמעט כמו קמע אנושי. המתאזרח ג׳וש פרוינד, שקיבל את תפקיד הקפטן, עושה רושם של מנהיג שקט, אולי אפילו סמל לעתיד, אם הכול יתחבר נכון. מעבר לכך, הסגל לא השתנה דרמטית, וזו אולי הדאגה הגדולה. אחרי שלוש עונות בלאומית, העלייה חזרה לא הייתה פשוטה, וזה גורם לשאלה האם השקט הזה בסגל הוא יציבות או שאננות. אני נשאל הרבה לגבי הזמן שלי שם ומה עזר לי להעביר את הזמן. אז המון המון דברים, אבל בעולמנו שלנו כדורסל היווה אסקפיזם מוחלט. לחשוב על אותם שחקנים שליהטטו במגרשי ליגת העל המיוזעים, לחשוב על שחקנים שמבחינת ההיסטוריה יכולים להחשב שוליים לחלוטין כגון מאט מינוף וטוני יאנגר אבל עבורי הם זיכרון ישן שגרם לי להבין שאני עוד שפוי, אני עוד חי ואני עוד אשוב, אשוב להכיר את כל אותם שחקנים שאחרים יכולים לתפוס אותם כשוליים. משחקי פתיחת העונה משאירים רושם מעורב, וברובו שלילי. הקבוצה נראית עדיין לא מחוברת, והקהל, זה שתמיד היה הנשק הסודי של ראשון, עדיין לא בטוח אם זו אותה קבוצה שהוא זוכר. מצד שני, לכולנו ברור שבליגה הזאת הכול פתוח. חיזוק קטן, זר אחד שמתחבר ואפשר לראות את ראשון שוב נאבקת בצמרת. זה מצחיק, כשגדלתי, מכבי ראשון לא נחשבה לאחת מאריות הכדורסל, בטח לא בעולם שמכבי ת״א שולטת (ואת הפירורים שלה הפועל ירושלים לוקחת). אבל איכשהו יצא שבדיעבד, זו הייתה תקופת הזהב של ראשון. מאז היא ירדה מנכסיה ובעיקר ראתה את יריבותיה משגשגות וכמובן בילתה שלוש שנים שחונות בליגה השנייה. אני רק מקווה שהירידה הזאת לא תקרה בשנית, ושכמובן ראשון תחזור לימיה הגדולים, ושתביא לי סיפורים חדשים לזכור, מחיי החדשים, וכמובן מחייהם החדשים של מכבי ראשון לציון בליגת העל. אולי זה מה שיפה בסיפור הזה. ראשון חזרה, וגם אני חזרתי איתה. לא יודע אם זו תהיה עונה גדולה, אבל אני יודע דבר אחד: זה שוב מרגיש כמו בית. ראשונייה!!!

מחר זה קורה. אחרי 5 חודשים של פגרה - הליגה חוזרת. ארבע-עשרה הקבוצות יתחילו את המסע. כל אחת ומטרותיה, יכולותיה ובעיותיה. יהיו לנו כאן פרצופים חדשים, סיפורים, שערוריות, ויריבויות. יציעים מלאים וגם כאלה שפחות, נקניקיות תפלות במחירים מופקעים, מאמנים שבדרך כלל לא מדברים על שיפוט (אבל), שחקנים שישאירו חותם וכאלה שבכלל לא נזכור שהיו כאן. זו הליגה שלנו. וככה אנחנו אוהבים אותה (מודים). אתמול ניסינו להרכיב את החמישיות הכי מעניינות שיש לליגה הזאת להציע, אם שמים בצד את שלישיית הצמרת. יש פה בהחלט הרבה חומר גלם איכותי לעבוד איתו. לא כל הכותבים ניצלו זאת בתבונה, אבל זאת כבר בעיה אחרת. היום - ננסה להצליח, בדרך מסוימת, לחזות מה יהיה כאן העונה. בדיוק בשביל זה הרכבנו את כרטיסיית הבינגו הבלעדית של הדיסקו. ארבע-עשרה קבוצות הן למעשה ארבעה עשר סיפורים שהתחילו להיכתב כבר בקדם העונה וירוצו איתנו לכל אורכה. בחרנו תשעה תסריטים אופציונליים, שיכולים להיות רלוונטיים לכל קבוצה. חלקם שכיחים יותר וחלקם פחות: מאמנים שמתחלפים, זרים שנחתכים, הישגים על הפרקט ודרמות בישיבות האקזקיוטיבה של המנהלת. הכל מהכל. עכשיו זה הזמן למלא את הכרטיס על כל קבוצה שרק תרצו. עכשיו זה זמן התחזיות. הימור שלנו: יש קבוצות שיביאו 9/9, יש קבוצות שלא יסמנו V על משבצת אחת. יאללה, שיתחיל כבר. התגעגענו.

פותחים עונה בליגה. הלחם והחמאה. הבית. לאוהדי הכדורסל בישראל (וגם לנו) יחסים מאוד אמביוולנטיים עם הליגה הזאת. מצד אחד אוהבים לנהות, להתלונן ולקטר עליה. מצד שני, לא יכולים בלעדיה. יש פה אהבה עזה מוכחשת שמעטים הם האוהדים שיודו בהם בפה מלא. אם תהיתם - גם אנחנו לא. עונת 24/25 למעשה מעולם לא באה לכדי סיום. עונת 25/26 תהיה, ככל הנראה, המשך ישיר שלה. התעצמות העשירות, הגדלת הפערים וירידה ברמת האיכות הכללית. יש לזה המון סיבות: מלחמה, וכסף, ומכללות, וסוכנים, ומלחמה ועוד קצת מלחמה ומה לא. אבל היי, יש כאן ליגה. ולא נוריד ממנה את העיניים החל משריקת הפתיחה ועד הנפת הצלחת (קונספט שנשמח אם יחזור העונה). בפרויקט פתיחת העונה של הליגה נתעלם באופן מופגן ממכבי תל אביב, הפועל תל אביב, והפועל ירושלים. למה? כי אנחנו מתעסקים בהן מלא, וכי ת'כלס, הן כבר חזק מאוד בתוך העונה שלהן, במפעלים שמעניינים אותן באמת. נשים במרכז את אחת-עשרה הקבוצות הנוספות שינסו להקשות כמה שאפשר על השלישייה המובילה. שימו לב - הדראפט של הדיסקו. המטרה: להרכיב את החמישייה הטובה ביותר מחוץ לשלוש העשירות. החוקים: ישראלי אחד לפחות בחמישייה (געגועים עזים לחוק הרוסי, או למחציתו); נציג אחד מכל קבוצה (יעני, אסור שניים). שיטת דראפט. בוחרים לפי הסדר. אם שחקן נבחר - הוא תפוס, ואי אפשר לבחור בו שוב. באסה. סדר הבחירה נקבע באופן אקראי ובלתי דמוקרטי בעליל. פשוט ככה האוזמן קבע. מיטב אנשי הדיסקו עם הבחירות, הנימוקים והעקיצות. בואו תראו איך יצא לנו. סיבוב ראשון ניב משגב של הפועל העמק. כי הוא טופ 3 רכזים ישראלים בליגה. וכי כל דקה שהוא לא בסגול מעצבנת אותי יותר מהקודמת. הוא כנראה הישראלי האהוב עליי בליגה - שחקן קשוח שכבר מזמן הפך מעוד אנרג'ייזר למנהיג קולני ומנהל משחק איכותי. איתי מושקוביץ' מנס ציונה. 11 נקודות למשחק בשנתיים האחרונות זה לא טוב לכם? טוב, האמת שרציתי את משגב אבל הוא נקטף בבחירה הראשונה. סומך על עמית שרף שירים לי את מושקוביץ לכיוון ה-15 נקודות לערב, ויגרום לי לשכוח מהבחירה הראשונה שפוספסה. אוי לא. תיפרד משאיפות הפלייאוף חבר דמיון לי. גם הוא בנס ציונה. כי זה השם היחיד שאני מכיר. שחקן כנף יעיל שיש סיכוי שהליגה פה תהיה קצת קטנה עליו. אני נוהג לבקר קבוצות שלא מתחילות את הבנייה שלהן מעמדות 1 ו-5, אבל לא עמדתי בפיתוי ואבחר להתחיל מסי.ג'יי אלבי של הפועל באר שבע. משהו בסווינגמן הזה מושך אותי, ומרגיש לי שהוא הולך להצטרף במהירות לרשימת ההברקות של הקבוצה הזאת. וכן, יש לו כבר ותק של משחק שלם בבני הרצליה לפני שלוש שנים, אז מה רע? הולך על הצ'יף. הלוא הוא צ'ינאנו אונואקו של אקוניס והרצליה. באמצע השנה יברח אחרי שיקבל הצעה מאיטליה או הפועל אל דאגה, הופמן, רק בישראל הצ'יף עובר את הקרדיו סיבוב שני יאללה, הולך על אקס מנפורד מחולוניה. נכון שיש סימני שאלה בריאותיים לא פשוטים, אבל גם ב-70% יכולת הוא חומר גלם איכותי יותר מרוב השוטינג-גארדים הזרים שיש פה בליגה. אני חושב שמאוד יתאים לו לשחק לצד רכז דומיננטי כמו משגב. ראיתם אותו מול בורסאספור?? ג'ורדן מקריי. ורסטיליות, ניסיון ומנהיגות. רציתי שחקו שאפשר לומר עליו שהוא סווינגמן. יתן לי 15 נק' מינימום לערב עם אחוזים טובים לשלוש ואני מבסוט. נו באמת, אתם לוקחים לי את כל מי שאני קצת מכיר, אז להרצליה יש מישהו בשם ג'ורדון ורנאדו שזה שם יפה והוא נראה גדול ואפשר למצוא סטטסטיקות שלו בליגות אחרות בכל מקום שעבר בו. בסך הכל פרמטרים סבירים לבחירה בשחקן כדורסל. לדעתי זאת הדרך שבה קולדבלה בחר את דאוטין ג'וניור חחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח כדי לוודא שלא אישאר בלי זרים, ומתוך מחשבה קדימה על הרכז המוביל שלי, נעלתי בסגל את אייזיאה ווייטהד מנס ציונה. הוא היה כאן בשנת המלחמה הראשונה, לא חשש להתייצב לצד ישראל ברשתות החברתיות, והוא גם שחקן כדורסל לא רע, למקרה שהתעניינתם. אני הולך על סמאג'ה כריסטון. אפילו ביורובסקט לא שמו לב שהוא עדיין בנתניה, אבל וואלאק, הוא סבבה הוא. פייר - חשבתי שיעשה יותר מהקריירה שלו, אבל גם בגיל 33 בואכה 34 אמור להיות עם מספיק קיק ברגליים כדי לעשות הבדל עבור זאת שירדה ליגה והתחרטה. סיבוב שלישי אלייזה סטיוארט מהרצליה. מאדר פאקר. שחקן בלתי נסבל ליריבות. שחקן שאני אוהב ושונא בו זמנית. אלייז'ה סטיוארט הוא סקורר חסר תקנה שהראה גם קשיחות ועקשנות בהגנה בפלייאוף. הוא בקלות יכל למצוא את עצמו ברמות גבוהות יותר בשלב הזה של הקריירה. בחירה פצצה אמין סטיבנס של מכבי ראשל"צ. סולידי. 17 נק' למשחק שהשנה יעלו ל-20 אצל ראשון חסרת המעוף. מניה בטוחה יותר מגוגל ב2010. אתה ראית איך הוא נראה בהכנה? קוראים לו אמין, זה מספיק מבחינתי. אני מאמין בו, וטוב שכך. דריק וולטון ג'וניור החולוני. נדמה לי שאני זוכר לרגע מה-NBA ונותן סטטיסטיקות יפות של רכז בכל מיני מקומות. אין באמת איזה יווני בליגה המזוינת הזאת? טוב, ניקח שחקן שעושה הרבה שמח. נתנאל ארצי. בעיניי, הגיע הזמן שהוא יהפוך לישראלי הטוב ביותר בליגה שמחוץ לשלוש הגדולות. בינינו, הייתי אומר את זה על ניב משגב אם רואי לא היה תופס לי אותו, אבל זרמו. ארצי הוא קפטן הפועל חולון, ובעזרת שלושת הגארדים האקספלוסיביים שלצידו הוא יקבל לא מעט הזדמנויות לקלוע באחוזים גבוהים מכל הטווחים. דזי רודריגס מנס ציונה. לא רע בכדורסל, טוב מאוד במכות. נראה נהדר בעונה שעברה בנאנטר, כולל משחק אחד הצגה מול נימברוק. נו, זאת שאותה אימן טאבליני. נו, זה שהפך להיות האיזאלו החדש של פריז. סעמק!!! לקחת לי סיבוב רביעי טוב יאללה אפשר לבחור? דיג'יי ברנס של מכבי ראשל"צ הוא פצצה של שחקן. ראיתי אותו יחסית הרבה בשנה שעברה בלאומית. הוא פורוורד נייד עם אוריינטציה לריבאונד שיודע לעשות נקודות מכדרור. חומר שדי מצליח פה בליגה, רק שדרוקר לא יהרוס. קיידן שדריק מהפועל העמק. אני הולך גבוה. העמק קבוצה טובה ושדריק ארוך רזה וירוץ את המגרש. הגנה תהיה שם, משמע גגות וחטיפות. יבקיע 10 נקודות ואני מבסוט. עשיתי שיעורי בית אז גיליתי שעמית גרשון מהפועל באר שבע זרק את הכמות השנייה הכי גבוהה של שלשות בליגה בשנה שעברה. מומחי שלשות ישראלים אמיתיים זה מצרך נדיר, וזה נראה לי אחלה תפקיד למשבצת של ישראלי שמוקף בשחקנים דומיננטיים. אני יותר ממחזר מפרנקו. דריון אטקינס של מכבי רמת גן. בשביל הרומנטיקה. התחלתי להזכיר לעצמי את קלאודיו קולדבלה בבואי לבחור סנטר. וכמו קולדבלה, נשארתי בלי אחד כזה. אטקינס הוא קצת בחירה של לית ברירה. מכונת נקודות, והאמת שגם מכונת ריבאונדים ביחס לגובה ולאופן שבו הוא משחק. מה כבר יכול להשתבש? מקסימום נבקש את אומורי הזקן בהשאלה. עם הבחירה הרביעית, אני הולך על איש שמפיץ אור. שתמיד טוב לו. שמגיע בשיגעון. שפצוע. שמגיע עם שק של כעס על הגב. עם הבחירה הרביעית שלי אני הולך על רפאל המכונה רפי מנקו. מהפועל העמק. המוטיבטור. שמעתי שמכבי לקחה גביע שנה שעברה בזכות נאומי הרגש שלו. כפי שפורסם לראשונה ולאחרונה, רק בשוט. האמת היא שהתלבטתי בינו לבין הוכשטטר החמוד מקרית אתא. הלכתי עם האיש שהביא יופי של טראפיק לפרק סיבוב חמישי יאללה. בחירה אחרונה כדי לסגור חמישייה מאוזנת, מוכשרת וחד משמעית הטובה ביותר שנבנתה כאן. הולך בעמדה 5 על ג'וש ניבו מעלי אקספרס, הלוא הוא לנארד פרימן של מכבי רעננה. הלכתי סולידי. למכבי רעננה אין הרבה מקום להמר אם היא רוצה להישאר בליגה, והיא הביאה סנטר מוכח עם ניסיון משמעותי בליגה. 2.03 אתלטי וקופצני כמו פרימן זה פרוטוטייפ שהרצפה שלו ברורה. אין הרבה לאן ליפול. אוקיי, אני צריך רכז שלא יעשו עליו חילופים ובגלל שאני אוהב את החוק הרוסי: מקס היידגר הבלתי נלאה מבני הרצליה. יש מה להסביר? זריזות, מהירות, קשיחות ועוצמה. בעיקר מישהו שאם יעשו עליו חילוף בפיק אנד רול ישרוף את הגבוה כמו פירומן בשדה קוצים. בלי קשר יקדם את הכדור במהירות קדימה וזה מה שמקריי ושדריק רוצים וצריכים. הופמן, החמישייה שלך צריכה לפתוח שמפניות בכל משחק שבו תחטוף פחות מ-100 נקודות הגנה זה לחלשים אני ממש גאה בעצמי שבניתי כאן על השחקן שאהרל'ה בחר בסיבוב הקודם, אז עכשיו צריך למצוא מישהו אחר...טוב, נו, אני אשאר ברמת גן כי שמוליק ברנר היה שכבה מעליי באורט ביאליק ואני רוצה שחקן שלו. יש שם מישהו בשם ג'ורדן פלויד שזה הבדל של אות אחת מג'ורדן לויד. טוב נו, יצאה לי קבוצת סמול בול מוגזמת, אבל עם הרבה כשרון וקליעה מבחוץ. תצפו לראות מהקבוצה שלי הרבה פייב אאוט, תנועה ללא כדור, תרגילי חסימות לקלעים, חסימות גארד לגארד. נעשה פה גולדן סטייט בישראל, שדמיון לי ירגיש בבית. רביץ, אנחנו גאים בך. אמנם חרא של קבוצה, אבל החזקת מעמד יפה מאוד. ריספקט. גם ברמת הפרמטרים, יצאת כמו ההוא מברוקלין. כבוד גדול. זה כל מה שרציתי לשמוע בחיים האלה. וחכה, עוד נפתיע, תוך שנה שנתיים יוצא מפה שחקן לגיטימי חייב זר אחד של דרוקר, ורואי גנב לי את ברנס. אז קווי גרנט ממכבי ראשל"צ. אני רוצה כדורסל של אנדרדוג - אז מה יותר אנדרדוג מלזרום עם שחקן שעלה יחד עם קבוצתו מהליגה הלאומית? אחת הקבוצות הכיפיות ביותר בתקופת ההכנה הייתה קרית אתא. יש שם משהו כנראה, בקירות הכהים והמבאסים באולם הקריס קרוס, שמייצר אנרגיה. ואחרי הפוגה בת עונה, נראה ששום נבנה שם משהו נחמד. התלבטתי בין הקו האחורי המעניין שמורכב מלוק וניל, בין הוכשטטר המלהיב ובסוף בחרתי בבאדי יום. שאם נשים בצד את הרזומה שלו עד הלום, הוא בעיקר סטרץ'. שלא ממש הצליח לסטרטץ' מול ההגנה האימתנית של מכבי תל אביב, אבל עדיין - בואו נשים עליו ועליהם עין. נו יאללה. תגידו לנו מה אתם חושבים. לאיזו חמישייה יש את הסיכוי הכי גדול לגנוב משחק מהטופ 3? בכל מקרה, שריקת הפתיחה של הליגה מגיעה אוטוטו. החמישיות שלנו הן צוהר קטן לכל מה שיש לליגה הזאת להציע. יש כישרון, יש דור צעיר של מאמנים, יש מאבקים. בסוף זה שלנו. טוב נו, התגעגענו.

הרחשים הראשונים לגבי מעמדו המתערער של עודד קטש כמאמן מכבי ת"א נשמעו כבר בדצמבר 2022. הצהובים הפסידו לבאיירן מינכן ונקלעו למאזן שלילי של 5:4 ביורוליג, והיה מי שדאג להדליף לכל אתרי הספורט שבהנהלת המועדון שוקלים את עתידו. כעבור כמה ימים פגשתי את מאיר טפירו בחדר האיפור לקראת שידור משותף שלנו, והוא סירב להתרשם. "לקטש יש בייגלה סביב הראש", אמר בעל הנס את מה שכולנו יודעים כבר 30 שנה, אבל טרח גם לספק הסבר מקורי: "תמיד, כשהוא עם הגב אל הקיר, ולכולם ברור שעוד הפסד אחד ישלח אותו הביתה, הוא מביא אותה בניצחון והופך את התמונה". למחרת הביסה מכבי את ולנסיה, אחר כך ניצחה גם במילאנו, ולא עצרה עד חזרתה לנצח בפלייאוף האירופי אחרי שמונה עונות. כמעט שלוש שנים חלפו מאז, וקטש עדיין בתפקידו. צילום: אלעד גולדשטיין, מכבי Rapyd תל אביב כך קרה גם אמש. ולא בקטע מתריס חלילה, הנה שיעור ג' להפועל ת"א ואוהדיה ברזי היורוליג. * מונאקו פתחה את העונה שעברה בסערה. היא עמדה על מאזן 1:3, ואז אירחה לראשונה באירופה את שכנתה לליגה הצרפתית, פריז. והפסידה. * פרטיזן בלגרד נקלעה לסחרור איום בסיבוב הראשון אשתקד, והגיעה לדרבי בחוץ מול הכוכב האדום בלגרד כשעל גבה שישה הפסדים רצופים. היא ניצחה. * בסיבוב השני, כשז'ליקו אוברדוביץ' ושחקניו צברו שלושה ניצחונות ברציפות, הם אירחו את זבזדה בדרבי. והפסידו. * לפני שנתיים וחצי הדרימה אלבה ברלין למינכן עם סטריק אופייני של שבעה הפסדים בשמונה משחקים. ומה קרה? נו, מה קרה? היא ניצחה בחוץ את באיירן. * וכדי לסגור את המסע הרנדומלי הזה במנהרת הזמן, נחזור חמש שנים לאחור. עונת הקורונה, פנאתינייקוס בשיא השפל, בדרך למקום ה-16 מתוך 18 ביורוליג. אבל את דרבי החוץ מול אולימפיאקוס ניצחו הירוקים. והמאמן שלהם, אגב, היה קטש. נכון, בליגה שבה כולן משחקות נגד כולן, וכמעט כולן מנצחות את כמעט כולן, לא תמיד הקבוצה החזקה או הפייבוריטית היא זו שתצא מחויכת. אבל דרבי יורוליג בין שתי יריבות מאותה מדינה, ובעיקר מאותה העיר, הוא תמיד מוקש. והוא תמיד פתח להפתעות. והוא תמיד מבוא לדברים מוזרים ולא-טבעיים כמו אלה שקרו אתמול בסופיה. יאללה, דרכנו על סוג-של-מוקש שהנחנו לעצמנו, אז בואו נדבר על דברים מוזרים ולא-טבעיים שקרו אתמול בסופיה. משחק בסיכון גבוה, תמיר בלאט. צילום: אלעד גולדשטיין, מכבי Rapyd תל אביב 1. קרב הרכזים במשבצת הפוינט גארד של הפועל ת"א מחזיקים ואסה מיציץ' וכריס ג'ונס. ונגיד שגם טיילר אניס. מנגד, למכבי ת"א יש בעמדה הזו את תמיר בלאט וג'ימי קלארק. ולפרקים גם את ג'ף דאוטין כפתרון זמני. הטריו של האדומים בעמדה מספר 1 עולה בערך פי 7 יותר מזה שבצהוב. ובקילומטראז' של מיציץ', ג'ונס ואניס יש 9,322 דקות ביורוליג, לעומת 2,735 לבלאט, קלארק ודאוטין יחד. ועל זכיות בגביע, הופעות בפיינל פור ובחירות ל-MVP לא נדבר בכלל. אז מה כל כך מוזר ולא-טבעי? הרכזים האדומים המעוטרים חיברו בדרבי הזה 7 אסיסטים מול 9 איבודים. והרכזים המושמצים בצהוב היו שווים 16 אסיסטים על 5 איבודים. 2. תמיר בלאט בשמונה הדקות הראשונות של בלאט על המגרש, הוליכה מכבי ת"א 20:24 (כלומר, קלעה 3 נקודות בממוצע לדקה) ופגעה ב-9 מ-13 מהשדה וב-4 מ-6 לשלוש. ואז הוא ירד לנוח. בשש הדקות הבאות, כשסופסל, קבוצתו הפסידה 15:6 (כלומר, קלעה נקודה בממוצע לדקה) ופגעה ב-2 מ-9 מהשדה וב-0 מ-5 לשלוש. וכשחזר למגרש, הוא וחבריו טסו מיד ל-1:8 ושבו להוביל. בלאט הוא רכז שמשחק בסיכון גבוה, ואם בכדורסל היו מעניקים נקודות על דרגת קושי - כמו בהתעמלות ובקפיצות למים - הוא היה מקבל בונוס לא מבוטל. אבל אתמול הוא היה הרבה יותר סולידי ואחראי (או שפשוט הכדורים המסוכנים שלו מצאו את הכתובת הנכונה?). כך או אחרת, הייתה לו הופעה שנשקה לשלמות: 11 נקודות עם החטאה אחת בלבד, 4 ריבאונדים, 7 אסיסטים, חטיפה, 3 איבודים, ומדד 20 ב-23 דקות. אז מה כל כך מוזר ולא-טבעי כאן? שאת הרבע האחרון והמכריע, שבו מכבי ירתה 31 נקודות וזינקה מיתרון מינימלי של 70:72 לשיטפון מקסימלי של 90:103, בלאט ראה בכלל מהספסל. 3. ג'ף דאוטין או, אז הנה החלק החסר במשוואה מהסעיף הקודם. בשלושת הרבעים הראשונים העמיד דאוטין מספרים עגומים-משהו של 0 נקודות, 0 מ-2 מהשדה, אסיסט ומדד 3- בכמעט תשע דקות. ואז הוא הבהיר למה הוא כאן. או שם. לא משנה. הדקו חגורות: * את הסל הראשון של הצהובים ברבע האחרון קלע דאוטין לשתיים. 72:74. * השני הגיע מאסיסט שלו. 74:76. * והשלישי התחיל מחטיפה שלו. 74:78. * את הרביעי הוא קלע בשלשה. 74:81. * וגם את החמישי. 74:84. * וגם את השישי. 74:87. * ואת השביעי קלע לשתיים, מריבאונד התקפה להחטאה של עצמו. 77:89. אז מה כל כך מוזר ולא-טבעי כאן? שדאוטין נכנס למגרש רק כדי לסתום חור. ועל פי התוכנית המקורית - הוא, קלארק, וויל ריימן, טי.ג'יי ליף ומרסיו סנטוס היו אמורים לפנות את מקומם אחרי שתיים או שלוש דקות, ברגע שבלאט, לוני ווקר, אושיי בריסט, ג'יילן הורד ורומן סורקין יסדירו נשימה. החמישייה הבלתי צפויה היא זו שהביאה לריצה, וקטש הפיק לקחים ממה שקרה לו מול הפועל ירושלים בחצי גמר גביע ווינר. אז, לפני שבועיים, ההרכב הפחות נוצץ (עם בלאט, קלארק, ריימן, סנטוס וג'ון דיברתולומיאו) מחק פיגור בן 16 נקודות לכדי 61:60, והמאמן חש שהאלמנט מיצה את עצמו ושיש לחזור לווקרים, להורדים ולסורקינים של העולם - אבל המומנטום אבד והקבוצה הפסידה. הפעם, ככל שהליינאפ הלא-מיסיונרי החזיק ועבד, ואפילו התחיל לרוץ ולרחף ולברוח, הכותש נשאר איתו ונתן בו את האמון. וניצח. בנקודה הזו אני מבקש את סליחתכם. בזמן כתיבת שורות אלה השעה היא 1:53, וממש עכשיו הודיע נשיא ארה"ב דונלד טראמפ על חתימת ההסכם להחזרת החטופים ולסיום המלחמה. הנפש סוערת. הבטן מתהפכת. העיניים לחות. האדרנלין מציף את הגוף. הלב נרגש. ואותו הלב עדיין כואב ודואב. כי לצד הבשורות הטובות והמדהימות, אנחנו מבינים שגם רגעים קשים ותמונות מחרידות עוד לפנינו. איך אפשר בכלל לחשוב ולכתוב על כדורסל במצב כזה? האמת, אפשר. כמו שהצלחנו לכתוב על כדורסל בכל השנתיים האחרונות. אשרינו שזכינו למקום מפלט שכזה, ולספק אסקפיזם לעצמנו ולאחרים. ועכשיו בואו נמשיך ונחזור למשחק עצמו, כי הרי בשבילו אתם כאן. והסליחה היא על כך שאולי הטור הזה לא יהיה מסודר ומאורגן כפי שהוא צריך להיות, אבל פאק איט. למי אכפת. צילום: אלעד גולדשטיין, מכבי Rapyd תל אביב אז מה המשמעות של הדרבי? מבחינתה של מכבי ת"א - אוויר לנשימה. שקט תעשייתי. ביטחון עצמי. ביטחון תעסוקתי. הדברים הבסיסיים הללו היו כל כך חסרים לה. והם לא מבטלים או סותרים כהוא זה את הסערה שסבבה את המועדון בתקופה האחרונה. זו עדיין קבוצה בעייתית. זו עדיין קבוצה בינונית. זו עדיין קבוצה שאינה מסוגלת להיות תחרותית או הישגית לאורך זמן ביורוליג. תסתכלו על השבוע הבא - ביום שלישי ברצלונה ובחמישי אולימפיאקוס (בהצלחה עם זה) - ותבינו. מכבי זקוקה בדחיפות לסנטר, שיחזיר את סורקין לעמדת הפאוור פורוורד, לפחות בחלק מהזמן, ויהפוך את סנטוס לשלישי בעמדה הזו - כפי שהוא צריך להיות. והיא זקוקה בדחיפות לרכז, כדי לא להיות תלויה בהתעלות קיצונית של בלאט; וכדי שהניצוצות של ווקר ודאוטין שישחקו לצידו בעמדות 3-2 יבואו לידי ביטוי בצורה תכופה יותר; וכדי שבריסט (אחלה בריסט) ינוע בין שתי עמדות הפורוורד וימשיך להזכיר, לפחות פעם ב..., את בונזי קולסון. אם הניצחון יוביל את בעלי המועדון למסקנה המוטעית והכל כך אופיינית, שלפיה "צריך רק סבלנות" ו"יהיה בסדר" - הרי ששכרם ייצא בהפסדם. והפועל ת"א? מבחינתה מדובר במכה קשה לאגו. וזהו. אף אחת מהחברות החדשות שהצטרפו בשנים האחרונות ליורוליג לא הצליחה לפתוח במאזן 0:3, וגורלם של האדומים אינו שונה. זו עדיין קבוצה עמוקה, ומוכשרת, ומנוסה, ומאוזנת באופן כמעט מושלם, ששווה פלייאוף. או לפחות פלייאין, אם הדברים ממש ישתבשו. האתגר שמצפה לדימיטריס איטודיס ולעופר ינאי לא נוגע בכלל לכדורסל, אלא לדברים הקשורים בתחומי ניהול הסגל והאגו. בטיפול בשחקנים שלא משחקים. בהתמודדות עם המשבר מול הקהל. ובענייני זהות והזדהות. זו לא זהות במובן של סל אחד ב-17 דקות שהאדומים קיבלו אמש מהישראלים (כלומר: הישראלי), אלא בגלל שהשטח מבעבע והמרמור מתגבר. מחוץ למועדון, וגם בתוכו. ולבעבועים ומרמורים מהסוג הזה יש נטייה להתפרץ אחרי הפסדים. ולנו, לכולנו, נאחל שהדרבי התל-אביבי הבא ביורוליג ייערך בישראל. כסמל לשפיות, ולנורמליות, ולדברים טובים וחשובים הרבה יותר שיקרו כאן עוד קודם. שהחיינו. שיחיינו.

את הטור על הפועל ירושלים אני רוצה להתחיל דווקא עם מחמאות למכבי תל אביב. אני מחדד: לניהול של מכבי תל אביב. באמא. הקבוצה של הרקנטי'ס התייצבה למשחק בבולגריה רעננה. לקחה טיסה יום לפני. שמרה את האימונים שלה לישראל. נחתה בערב, הלכה לאכול משהו. קמה בבוקר בסבבה. נתנה שנ"צ. לקחה הנצחון. נסעה לשדה התעופה. חזרה הביתה. הפועל ירושלים שיחקה בברוקלין לפני דקה ושליש. מסע, יח"צ, קוקטיילים, ג'טלג. שזה אחלה. מה שפחות אחלה זה המסע בחזור. במקום להגיע כמו שצריך למשחק שבאמת חשוב, עברה טיסות על גבי טיסות ונחתה על הגחון. לא טוב. מצד שני, האם זה מספיק כדי לתרץ את הריפיון וההפסד? לא. תיכף נסביר. אמרו זאת לפני: יש שתי גישות כשיוצאים למשחק אימון נגד קבוצת NBA. אפשר ללכת אול אין. אפשר לוותר. בשתי האופציות זה יגמר 30 צפונה. הפועל ירושלים, זאת ששומעת את עצמה ובעצמה אומרת שהשנה היא חייבת לאמץ גישה יותר התקפית, ויתרה לגמרי על סעיפי המאמץ מול בן שרף וכו וגו ודו. וזה עבד לה כל כך יפה, עד שאימצה את העקרון גם מול הקבוצה שאיחדה לה יחדיו שתי מדינות. ובעצם העיקרון אומץ עוד לפני. כי עוד לפני ברוקלין הייתה המבורג. בשל ענייני דרבי, ראיתי את המשחק הזה רק בדיעבד. בזמן אמת, הצצתי מדי פעם אלי מסך ואלי סטטיסטיקה מתעדכנת כדי להבין מה קורה. וראיתי בעיקר הרבה נקודות. וראיתי בעיקר סקפינצב. כולל המהלך ההוא של הדריבל והסיום מצד לצד. סקפינצב. סקפינצב?! כן, סקפינצב. צילום: באדיבות ליגת ווינר סל הפועל ירושלים של העונה יכולה ויודעת לייצר הרבה נקודות. ראינו את זה מול המבורג. ראינו את זה גם במחצית הראשונה של המשחק העלאק ביתי בבלגרד. וכן, הערבוב ההגנתי של לובליאנה עם המעבר לאזורית גרם לה להסס ולקפוא. ולא שם היא הפסידה את המשחק. עזבו רגע את הנקודות. בהיעדרו של אוסטין וויילי, אם הייתם אומרים לי שסקפינצב יהיה הגבוה ההגנתי הטוב יותר מבין השניים שישחקו, הייתי אומר לכם שירושלים תפסיד את המשחק הזה. הייתי אומר לכם שהיא תספוג 57 נקודות במחצית אחת, היא המחצית השניה. אוקיי, אולי לא הייתי באמת אומר את זה, אבל הייתי חושב שיש בעיה. יודע שיש בעיה. ירושלים היא עיר מורכבת. הפועל ירושלים, זאת שמותגה מחדש עם הגעתו של קואץ' דז'יקיץ', הפכה את חווית הכדורסל מולה למורכבת. היא מעצבנת, היא נושכת. ויונתן אלון, בשבתו כיונצ'וק, הפך את העניין של הסרבי הרחב למנטרה שלו. מילים כמו DNA, זהות, סטופקס. הגבלת מספר הפתרונות ההגנתיים, כי אם אין פלאן B, אז פלאן A יעבוד הרבה יותר טוב. ו-וואלאק, אתמול הרגיש כאילו היא הייתה מעצבנת. בעבר. כי מה שהיא חטפה מלובליאנה, בהגדרה, הוא התגשמות הסיוט של הפרויקט מעיר הבירה. נתחיל במספרים: שלושת הגארדים הדומיננטים של לובליאנה (ניקוליץ', גיבסון וסטיוארט) היו אחראים בעצמם על 70 נקודות ו- 15 אסיסטים. לבדם. אוקיי, נעזוב עכשיו את המספרים. וזה התחיל כבר במהלך הראשון. פוזשן שפותח את העסק. זוסמן וסמית' מתנגשים אחד בשני אחרי פיק נ' רול שבכלל התחיל מהארפר. סטיוארט חותך על הגב. של הארפר. זאת הפועל ירושלים? פוזשן שני. עמידה לא מדויקת גם של סמית' בכיסוי הפיק נ' רול וגם של זוס בפינה הקרובה. כלומר, לאו דווקא טעות טקטית, כי ירושלים כן רוצה להראות את עצמה מהאיש הקרוב בפינה. הביצוע, מצד שני, רע. שלשה קלה סטיוארט. זאת הפועל ירושלים? ובכלל, כל מה שכרוך בכיסוי הצד החזק עלה אתמול לירושלים ביוקר. גם בזריקות קלות מבחוץ. גם בחיתוכים על הגב ואל הצבע. ולמרות שהתלבטתי לרגע, אוותר הפעם מלהלאות אתכם במינוחים מקצועיים. לא מעניין אם הפתרון הוא צ'וק או נקסט או סטאנט או שיטת היהלום. מזמן, אבל מזמן לא ראיתי יריבה (נהדרת, אגב), שכל כך כיף לה מול ירושלים. כמה כיף? ככה כיף. והנה חודרים בקלות על סמית'. הנה גיבסון, בקלות, דופק לו גם שלשה בפרצוף. ולוקח לטיולים גם את זוסמן. הנה סטיוארט מתעלל בכל מי שמולו, כולל מהלכי גב לסל מול גארדים (ומול לאמב). הנה בידוד על לאמב עם שחקן ירוק שמגיע בקלות לאן שהוא רוצה. הנה עוברים לחמישיה נמוכה. הנה נעילה כבר במהלך הראשון על קרינגטון. רגע. בואו נעצור לרגע בקרינגטון. האיש שעבר קיץ רע ותחילת עונה נהדרת. הוא קולע, הוא רוקד. הוא היה אתמול קטסטרופה. עם רצף של מהלכים הגנתיים שלא ידענו. בסדר, אז ג'ירארד דופק לו שתיים טריצה ביציאה מחסימות. פעם אחת אפשר להאשים את נמרוד לוי (בצדק). פעם שניה את מי שרוצים. אבל אז הגיע מהלך שבו סטויארט חוסם אלכסונית לקנדי. וכל מה שקרינגטון צריך לעשות הוא לעכב את הקנדי לרגע. קוראים לזה באמפ, בעגה. לא באמפ, לא עגה ולא הגנה. את המשחק סיים הקאדין עם מינוס 32. ב-19 דקות. ההפסד, ביתי או לא, לא הסב לירושלים שום נזק. זה בדיוק השלב הזה בעונה שבו בודקים. שבו מותר. לפרטים ניתן לפנות להפועל תל אביב מודל 24/25. אמרנו שירושלים נפלה במשחק הזה ניהולית, אבל לא רק ניהולית. שמנו את הסגל הזה תחת כוכבית מהרגע שהולחם. האם שחקנים כמו ווינסטון, לאמב וכן הלאה מסוגלים לתת לירושלים את המינימום ההגנתי לו היא זקוקה? האם יש לה מספיק סנטימטרים כדי להחזיק את עמדה מספר 2? את עמדה מספר 4? 3 נקודות לסיום 1. סטיוארט לא האמין – בעונה שעברה שיחק די ג'יי סטיוארט פעמיים נגד ירושלים. במשחק הראשון אכל חצץ וסיים עם 2 נקודות ובלי סל שדה. במשחק השני אכל מגה חצץ, סיים עם 2 נקודות, והבקיע סל שדה אחד מתוך 7 זריקות. במשחק הבכורה שלו העונה ביורוקאפ, בשבוע שעבר מול מנרסה, קלע 9 עם מדד יעילות 7. מול ההגנה המזמינה של ירושלים, הבנאדם השחיל 27 נקודות ורשם מדד יעילות 41. 41! לפעמים לא צריכים יותר מדי כדי להסביר את הבעיה. סטיוארט לא האמין שזאת ירושלים. לא האמין שיילך לו כל כך קל. 2. זוס אבוד – דיברנו על הקיץ הקשה של קרינגטון שהתרגם לאחלה פתיחת עונה. עד אתמול. גם ליובל זוסמן היה קיץ מבאס, שמוביל לפתיחת עונה מבאסת. עוד משחק רע בהתקפה. והפעם הקשיים הגיעו גם בצד שבו הוא אמור להיות באנקר. נכון לעכשיו, זוס אבוד. 3. עזבו שטויות – האמת היא שרציתי לכתוב עוד נקודה ביקורתית, כי ברוך השם יש על מה. אבל עזבו שטויות. כדורסל זה אולי החיים, אבל יש דברים חשובים יותר שהתרחשו הלילה. אמן שעכשיו אכתוב בפעם האחרונה: שכל החטופים יחזרו כבר הביתה. שכל החטופים יוחזרו כבר הביתה. שיהיה לנו טוב.

ערב גדול של כדורסל ישראלי חיכה אתמול לכל אוהדי הענף. בערבים שכאלה יש נטייה לקלישאות להופיע ולחזור לעצמן: לדוגמא לדרבי חוקים משלו (הפרטים באולם בסופיה), קבוצה ישראלית לא תנצח אחרי משחק ראווה בארה"ב (הפרטים באולם בבלגרד) ואין כמו ניסיון (הפרטים באולם בסומבוטאיי). חולון זה אמנם הרגיש כמו משחק הכנה ראשון של הפועל חולון העונה, ולמרות שזו הפעם הראשונה שהיא שיחקה בסגל מלא, המפגש מול בורסאספור במחזור הראשון של ליגת האלופות היה משחק רשמי. הפועל חולון פתחה אתמול את הקמפיין התשיעי שלה בליגת האלופות של פיב"א. התרגיל בראשון במשחק היה עבור אקסבייר מנפורד. אמנם לא יצאו מזה נקודות, אבל ברבע הראשון מנפורד קלע 10 נקודות מתוך ה – 16 של חולון, כולל אליהופ אחד מהסרטים. אקס הוא פקטור חשוב אצל פרנקו. התחלה טובה. הרבע השני היה סיפור אחר והשחקנים של פרנקו ממש נראו עדיין בפריסיזן: 3 איבודים רצופים שלחו את בורסאספור לריצת 14–4 ועד ליתרון שיא של 30–42, ממש בסיום המחצית הראשונה. אחד הנתונים שצוינו לפני המשחק היה שהסגולים ניצחו 24 משחקים אחרי שהיו בפיגור בסיום המחצית הראשונה. אז אולי הנתון הזה הוא שנתן ביטחון לדני פרנקו והשחקנים שלו אחרי מחצית שג'ורדן מקריי, שהיה מצוין במשחקי גביע ווינר, רשם רק 3/9 מהשדה. כולם אוהבים לקרוא על התקפה, וכולם אוהבים לשחק התקפה, אבל במחצית הראשונה ההגנה של חולון עבדה לא רע. הסנטרים של פרנקו יצאו חזק בפיק נ' רול, השחקנים מהפינה חיפו למטה והצבע היה צפוף ולא נעים. ברבע השלישי מצטרפת לסיפור המשחק הצלע השלישית בקו האחורי המוכשר של חולון: דריק וולטון ג'וניור, הרכש הנוצץ והמרכזי של הקיץ האחרון. תוך כמה דקות מפתיחת הרבע הוא כבר עומד על 9 אסיסטים, מחזיר את חולון עד לשוויון 53:53 ואז נותן פוש נוסף עם 7 נקודות, 5 משלו ועוד אסיסט לזלמנסון. ליד הקו האחורי המוכשר, חולון עוד עושה ניסויים בקו הקדמי. ברבע הזה, וגם בדקות טובות במחצית הראשונה, דמיון רוסר, גארד ביום חול, מצא את עצמו בעמדה מספר 4 ליד עידן זלמנסון. זה עבד לא רע ובנקודה הזו האופטימיות היתה בשיאה, במיוחד בתחילת הרבע האחרון כשג'ורדן מקריי משתטח בזינוק לפרקט ועוד קולע בהתקפה שאחרי. בורסאספור שעלתה מהמוקדמות לא התרגשה, כי הקללות של ננו מרקוביץ' גם ככה מפחידות את השחקנים, והטורקים חזורו ליתרון 68–70, 4:40 לסיום, וכשאת סימני העייפות של וולטון וזלמנסון אי אפשר היה לפספס, זה היה נראה בדרך להפסד. אבל אז, בחולון לחצו על כפתור האקס, ומהרגע הזה מנפורד קלע 9 נקודות מה-14 הבאות של חולון, 2 מ-3 השלשות שלו הגיעו ממש על הבאזר של שעון ה-24. זוכרים שחולון הופיעה בסגל מלא? אז גם ליאור קררה, עוד רכש מהקיץ, נתן אסיסט גדול לברוקס וכל זה גרם לדני פרנקו לשחרר צעקת "יש" גדולה למצלמה אחרי ניצחון 84–74. אז העונה האירופית של חולון נפתחת בניצחון כזה, שנותן קצת אוויר. לחולון של העונה יש שלישייה רצינית ומוכשרת בקו האחורי, שביום נתון, יכולה להביא אותה לעמדת ניצחון בכל קבוצה. אם מנפורד, וולטון ומקריי (שלישיית מו"מ החל מהיום) יתנו לה 65 נקודות ומעלה בכל משחק, אז הקבוצה הזו תעשה חיים קשים לכל הגנה, בכל ליגה. הרצליה במנה השנייה של ערב האלופות, שהעונה היא באמת הליגה השנייה בטיבה באירופה, גילינו שוב ששחקנים מוכשרים בקבוצת כדורסל זה משהו שעוזר לך. צ'ינאנו אונואקו, צ'יף צ'ינאנו אונואקו יש להזכיר, פתח את המשחק עם 6 נקודות, בלי שום בעיות מיותרות. העניין עם הסנטר של הרצליה, שהעונה החליט שזריקות עונשין הוא כבר לא רוצה לזרוק ב'זריקת סבתא', הוא שבצד השני של המגרש קשה לו מאוד בהגנת הפיק נ' רול. הרצליה היתה בעניינים עם ריצת 10–1, הרבה בזכות דשון פרנסיס, שסיים ערב עם 13 נק', 4 אס' והרבה האסל ובלאגן. זוכרים שלצ'יף קשה בהגנת פיק נ' רול? אז ברבע השני שחקני טופאש הלכו ובדקו את העניין הזה לעומק. פעמיים היה זה בלז'ביץ', שניצל את ההליכה אחורה של הסנטר ההרצליאני, ואחר כך גם תומאסון (תמיד פוגש איזו קבוצה ישראלית, ד"ש) עם שלשה די פנויה, ובכלל הטורקים סיימו וגם ראו 6/6 מחוץ לקשת. הרצליה היתה כל הזמן בעניינים, בעיקר בגלל עוד שחקן מוכשר שיש לה בסגל – אלייז'ה סטיוארט. אחד הגאנרים הכי גדולים שיש לנו העונה בכדורסל הישראלי קלע 10 נקודות ברבע השני, מתוך 13 בכל המחצית, כולל דאנק אחד שהגיע משום מקום והרעיד את הטבעת. במחצית הראשונה אף אחד לא שמר. ברבע השלישי הרצליה לחצה קצת על הגז. ריצת 2–16 , שהתחילה עם 4 נקודות של הצ'יף והמשיכה עם 7 נקודות רצופות של סטיוארט. בהגנה עזרו קצת יותר לאונואקו, שמצידו ניסה לא להיות עול לגמרי. להרצליה הרבה יותר קל שהיא רצה. לשחקנים כמו דשון פרנסיס וג'ורדון ורנאדו נוח יותר להראות מה הם יודעים במגרש פתוח, שניהם אגב עם הפלוס/מינוס הכי גבוה בהרצליה. שחקני אנרגיה היו קוראים לזה פעם (או בעצם גם היום?). השלמות הטורקית מעבר לקשת התנפצה עם רבע של 1/7 ושלשה של שלו לוגשי נתנה ליהוא אורלנד והשחקנים שלו יתרון שיא 74–60. בנקודה הזו הגיע הוגו בסון. הפוורורד הצרפתי בן ה – 24 קלע 13 נקודות מתוך 15 הבאות של טופאש, כולל 3 שלשות במעבר. כל המומנטום השתנה לחלוטין. הרצליה קלעה רק סל שדה אחד ברבע האחרון (1/9 מהשדה), סטיוארט שכח איך הכדור נכנס לסל ואם זה לא מספיק, אז אונואקו יצא בחמש עבירות 6:07 דקות לסיום. מי שסחט את העבירה החמישית מהצ'יף, במהלך שהעביר את היתרון שוב לטורקים, היה מארק בלאזביץ', שקלע 11 מתוך 25 הנקודות שלו ברבע האחרון. ברגעי הבצורת אפשר היה לחשוב שמקס היידגר יצליח לעשות משהו, אבל 0/5 שלו מחוץ לקשת במחצית השנייה הורידו גם אותו מהפרק. הגארד הישראלי אולי עדיין מחפש את עצמו בפאזל החדש של הרצליה. אז עם פחות כישרון יותר קשה בהתקפה ועם פחות גודל יותר קשה בהגנה ועם השילוב הזה הרצליה פותחת את הקמפיין האירופי שלה עם הפסד 90–86. 5 משחקים, 5 קבוצות ישראליות, 3 מפעלים שונים ומאזן 2 – 3. העיקר שהחטופים בדרך הביתה. עפר "ג'ובה" גרוס, בית הפודיום