פינג-פונג עם מיכל ורדיגר: "החלומות הישנים של גלבוע כבר לא הספיקו"

האייטם הזה חייב להיפתח בגילוי נאות: את מיכל ורדיגר, המנכ"לית החדשה של הפועל העמק, אני מכיר כבר הרבה שנים. את מספרן המדויק עדיף לא לציין, למען כל המעורבים. היינו באותה שכבה בבית הספר היסודי, ובאותו השבט בבני עקיבא, והיא ממש התרגשה כשראיון הפינג-פונג בינינו נפתח בקריאה "שטיינמץ!". כי ככה קראנו לה אז, בימי הילדות היפים ברמת גן.

"כשאוהדים אומרים לי ששם הוא זהות, אני מבינה לגמרי. רוב חיי הייתי שטיינמץ, ופתאום, לא רק ששיניתי שם משפחה, גיליתי גם שיש לי שם פרטי. שמות הם תמיד עניין זהותי".

כאן הכל התחיל. בית הספר היסודי מורשת משה ברמת גן. צילום: עיריית רמת גן

אבל רגע, שטיינמץ (או הילדה מיכל) לא התעניינה בכדורסל. איך מצאת את עצמך איתנו בסירה?

"לפני שנה הגעתי ליציע למשחק בגביע ווינר עם בעלי וילדיי, ומצאתי את עצמי לראשונה, בגיל 43, אוהדת קבוצת כדורסל. יותר ממה שקרה על המגרש הגניב אותי שפתאום יש משהו שמכניס את כל המשפחה לאוטו פעם בשבוע, גורם לכולם להתלבש אותו דבר ולייחל לאותו ניצחון, ומכניס לבית איזו התרגשות משותפת מהרגע שפותחים עיניים. זה היה Mind-blowing מבחינתי. לדבר הזה אין חלופה בעוצמות ובתדירויות האלו. הרגשתי שגיליתי עולם, ורציתי להדביק עוד אנשים בחיידק הזה.

"אני באה מהרקע של קהילות, חיבורים ואנשים. הקמתי חינוך משלב בין דתיים לחילונים, והפכתי לקצת מיסיונרית של הרעיון הזה. ניהלתי את המתנ"ס בבנימינה ואני קצת מיסיונרית של בנימינה כמקום חיים מושלם בעיניי. עכשיו ה'מיסיון' שלי היא על חוויית הצפיה והשייכות לקבוצת ספורט בכלל ולהפועל העמק בפרט".

מה הזיכרון הכי עתיק שלך מכדורסל?

"פעם, ממש פעם, הלכתי עם חברים שלנו עמי ורועי למשחק של מכבי ת"א. ובמבצעי 'הקש בדלת' היינו הולכים להתרים בבית של דורון ג'מצ'י בבניינים בגבעתיים".

איך נולדה הפועל העמק?

"בערך שבועיים אחרי שנכנסתי לתפקיד, התחיל החיבור עם עפולה. זה חיבור שאני מברכת עליו, והוא מאפשר לנו לגדול כקבוצה ולגדול כקהל ולהגשים את מה שחשוב לנו מראש - חיבורים ותחושת שייכות.

"בפגישה הראשונה עם ראשי הערים דובר על שם הקבוצה, והיה דיון האם היא תהיה עפולה/גלבוע או גלבוע/עפולה. אחרי הרבה התייעצויות לבטים הגענו למסקנה שיש כאן הזדמנות אמיתית. לצאת משיח של כובש ונכבש, מנצח ומפסיד, ראשון ואחרון - ולייצר איזה ביחד משותף. ככה נולדה הפועל העמק, עם שם משפחה חדש לגלבוע/גליל ולהפועל עפולה".

אוהדי גלבוע/גליל לא בדיוק אהבו את זה, ונוצר חתיכת משבר.

"כן, אבל כגודל הקלישאה כך מידת האמת - משבר הוא תמיד הזדמנות. הוא נולד מתוך אהבה ונפתר בזכותה. אנחנו לגמרי עם הפנים קדימה".

מיכל ורדיגר, מנכ"לית הפועל העמק. צילום באדיבות המצולמת

מה עם אוהדי עפולה?

"מבחינתנו, אנחנו הבית שלהם. אבל כדי שהם ירגישו בבית, חובת ההוכחה עלינו. אנחנו שיטתיים בחיזורים שלנו אחרי תושבי עפולה, אלו שהיו מנויים ואלו שעוד לא, ילדי ונערי מחלקת הנוער, ותלמידי בתי הספרי התיכוניים. יש לנו תוכניות גדולות איתם, וברור לנו שזה יקרה. נדרשות כאן אמונה, עקביות וסבלנות - מילים שלעיתים חסרות בכדורסל".

למה בעצם היה צריך את האיחוד הזה?

"גלבוע/גליל הגיעה לשלב שהחלומות הישנים כבר לא הספיקו לה. הבעלים גדעון ידין רכש אותה כפלטפורמה לעשיית טוב מקומי, ואחרי כמה שנים - כולל ירידת ליגה - הגיעה ההבנה שכדי לעשות ממש טוב, צריכים להיות ממש טובים. ובהקשר של קבוצת כדורסל, להיות ממש טובים זה לנצח על המגרש וביציעים".

מה אתם עושים כדי שזה יקרה?

"שהמחבת תטגן והגיטרה תנגן... נראה לי שאחד הדברים הכי בולטים הוא שיש עבודה מאוד גדולה וברורה גם על כימיה וגם על מקצועיות. כל אחד יודע בדיוק מה מצופה ממנו, וזה חתיכת קסם.

"על המגרש, יש לנו לפני הכל צוות אימון יוצא דופן בהובלת שרון אברהמי, והכימיה בין האנשים ראויה להערצה. כל דיון שמתרחש, על אסטרטגיה של משחק או על פיתוח שחקן, היא סוג של קבינט מומחים שבו כל אחד מביא את שלו, מותחים קצת אחד את השני ובסוף מגיעים להחלטות שמרגישות תמיד מאוד משותפות.

"כבר שנים אני עובדת עם צוותים, ולכן אני מעריכה מאוד סינרגיה כשאני פוגשת אחת. מבחינת השחקנים, נעשתה כאן עבודה יסודית לייצר קבוצה חזקה, וכבר אפשר לראות את היתרונות שלה. גם כאן נעשית הרבה מאוד עבודה כדי שיהיה להם טוב אחד עם השני, ולא רק על המגרש: סיורים, ארוחות ערב, למידה משותפת. זה חלק משני, אבל הוא חשוב".

צוות אימון יוצא דופן בהובלת שרון אברהמי. צילום: מאור אלקסלסי, באדיבות ליגת ווינר סל

איפה השחקנים גרים?

"כל השחקנים גרים בגן נר, המגרש הוא שלהם וזה יתרון עצום. היחידים שחולקים איתם זמן הם שחקני מחלקת הנוער של גלבוע/מעיינות, שמראש הם אותה משפחה. זה לא כמו לגור בעיר. מה שמאפיין את שחקני העמק זה מיקוד אבסולוטי בכדורסל. הפיתויים לצאת ולהסתובב נמוכים, ויש להם את התנאים הכי טובים להתמקצע ולהתמסר למצוינות".

מה הקושי הכי גדול שלך?

"המנגינה. זה ענף שיש בו מידה קבועה של היסטריה. הכל דחוף, בהול, שערורייתי ולפעמים גם מדהים. לנסות להסתכל על כדורסל כמרחב עבודה שיש בו שאיפות לטווח ארוך, גם בתחום של הקהל, זה אתגר. כולם רוצים לנצח, ועכשיו. האתגר שלי הוא לבחור מתי להידבק בזה ומתי לשמור על איזה 'סנטר', ובכלל לתת מקום לתהליך וגם לחגוג ניצחונות קטנים".

מה זה ניצחונות קטנים?

"שחקן שעושה דרך, חדר הלבשה שמשתדרג בציוד, פעילות עם הקהילה שיש בה עומק, ועידת ילדים שהקמנו, קהילה עסקית וחדר VIP חדש שמתהווה, שחקנים שבוחרים לצאת לטבע המקומי ביום חופש, קבוצת ווטסאפ של 'העמק עפולה', שירים של גלבוע/גליל שנותנים מקום לשם 'העמק', רישום שחקנים ביום המשחק. בכל אחד מאלו יש לי גם חוויה של ניצחון קטן, ואני מנסה מאוד שיהיה לשפה הזו מקום בקבוצה".

ולסיום, רגע לפני פתיחת ליגת העל. מה השאיפות?

"אולם מלא. ואירופה. שניהם יקרו בתקווה. על שניהם נעבוד מאוד קשה, עד שנגיע".