מכבי ראשון חזרה ואני חזרתי איתה

אחרי שלוש עונות בליגה השנייה ושנה וחצי של נתק כפוי, קשה שלא להתרגש מלראות את הכתומים שוב בליגת העל. אבל האם זה עדיין המועדון שגדלנו עליו?

2021/22 הייתה הפעם האחרונה שבה עקבתי באמת אחרי פתיחת העונה של מכבי ראשון לציון. יסלחו לי גוש ד׳ וכל אוהבי הכתומים, אבל קשה היה לי לעקוב אחרי הקבוצה כשהיא ירדה לליגה השנייה. ובינינו, גם הייתה לי תקופה... בואו נאמר, קצת מנותקת מהעולם. אבל זה כבר סיפור אחר.

באותה שנה וחצי קיוויתי שראשון תמצא את דרכה חזרה למקום הטבעי שלה, ליגת העל. מועדון עם היסטוריה מפוארת, מחלקת נוער שמצמיחה כישרונות בלי סוף, ונוסטלגיה שכל חובב כדורסל אמיתי לא יכול להישאר אדיש אליה.

אני גדלתי על מכבי ראשון עוד בימים של הצהוב־כחול, אבל הפכתי לאוהד שרוף בדיוק כשהכתום השתלט על היציעים. הייתי שם בגוש ד׳, בגן נחום, בין הזיעה, הצעקות, והתקווה ש"יום אחד ננצח את מכבי". ואכן, זה קרה, פעמיים באותה עונה. אלו היו ימים שבהם כל ניצחון הרגיש כמו סיפור גבורה קטן.

אז נכון, פעם היה בראשון יותר. שחקנים כמו עומאר סניד, ג׳ון גילקריסט וריאן סידני הפכו לסמלים מקומיים, זרים מקליבר שונה לגמרי. אחריהם הגיעו תקופות של דריל מונרו ודרווין קיטצ׳ן, שמות שעשו רושם והשאירו חותם. גם בגזרת הישראלים, היו אז צעירים שכולם דיברו עליהם וכמה הם יגיעו רחוק, חלקם לא צלחו אבל בטח ברמת ליגת העל הם הוכיחו את עצמם. שחקנים כמו דאוסון, קולושוב, סולומון, דוברת ועוד. ואיתם שחקנים בוגרים מוכחים שתמיד ליוו את הסגל הצעיר כמו חנוכי, בן שימול, טישמן ועוד ועוד.

צילום: יעל אמסילי, באדיבות איגוד הכדורסל

היום התמונה קצת אחרת. מכבי ראשון חזרה לליגת העל אבל עם סגל שונה, פחות נוצץ, פחות מוכר, אולי גם פחות מוכח. הזרים הבולטים שנשארו מהעונה שעברה הם ברנס, אייזנהארט וגרנט, אליהם הצטרפו שמות חדשים כמו מרקוס וויליאמס, רוקי צעיר אחרי המכללות, אמין סטיבנס – שחקן שכבר הספיק לנדוד בליגה הלאומית, וקליל אחמד, הזר שאמור להיות ה"בטוח" של העונה.

בישראלים, גולן גוט חזר בפעם השלישית, כמעט כמו קמע אנושי. המתאזרח ג׳וש פרוינד, שקיבל את תפקיד הקפטן, עושה רושם של מנהיג שקט, אולי אפילו סמל לעתיד, אם הכול יתחבר נכון. מעבר לכך, הסגל לא השתנה דרמטית, וזו אולי הדאגה הגדולה. אחרי שלוש עונות בלאומית, העלייה חזרה לא הייתה פשוטה, וזה גורם לשאלה האם השקט הזה בסגל הוא יציבות או שאננות.

אני נשאל הרבה לגבי הזמן שלי שם ומה עזר לי להעביר את הזמן. אז המון המון דברים, אבל בעולמנו שלנו כדורסל היווה אסקפיזם מוחלט. לחשוב על אותם שחקנים שליהטטו במגרשי ליגת העל המיוזעים, לחשוב על שחקנים שמבחינת ההיסטוריה יכולים להחשב שוליים לחלוטין כגון מאט מינוף וטוני יאנגר אבל עבורי הם זיכרון ישן שגרם לי להבין שאני עוד שפוי, אני עוד חי ואני עוד אשוב, אשוב להכיר את כל אותם שחקנים שאחרים יכולים לתפוס אותם כשוליים.

משחקי פתיחת העונה משאירים רושם מעורב, וברובו שלילי. הקבוצה נראית עדיין לא מחוברת, והקהל, זה שתמיד היה הנשק הסודי של ראשון, עדיין לא בטוח אם זו אותה קבוצה שהוא זוכר. מצד שני, לכולנו ברור שבליגה הזאת הכול פתוח. חיזוק קטן, זר אחד שמתחבר ואפשר לראות את ראשון שוב נאבקת בצמרת.

זה מצחיק, כשגדלתי, מכבי ראשון לא נחשבה לאחת מאריות הכדורסל, בטח לא בעולם שמכבי ת״א שולטת (ואת הפירורים שלה הפועל ירושלים לוקחת). אבל איכשהו יצא שבדיעבד, זו הייתה תקופת הזהב של ראשון. מאז היא ירדה מנכסיה ובעיקר ראתה את יריבותיה משגשגות וכמובן בילתה שלוש שנים שחונות בליגה השנייה. אני רק מקווה שהירידה הזאת לא תקרה בשנית, ושכמובן ראשון תחזור לימיה הגדולים, ושתביא לי סיפורים חדשים לזכור, מחיי החדשים, וכמובן מחייהם החדשים של מכבי ראשון לציון בליגת העל.

אולי זה מה שיפה בסיפור הזה. ראשון חזרה, וגם אני חזרתי איתה. לא יודע אם זו תהיה עונה גדולה, אבל אני יודע דבר אחד: זה שוב מרגיש כמו בית. ראשונייה!!!