כל עוד מכבי ת"א משחקת ללא לוני ווקר, היא שונה ממה שרצתה להיות. ממה שתוכננה להיות. ממה שאמורה להיות. ממה שעוד תהיה. היא פחות ורסטילית, היא לא יכולה להישען על הנקודות שיבואו מהגארדים, והיא מנסה (בדרך כלל בהצלחה לא מבוטלת, יש לומר) להבליט את היתרון שיש לה מסוללת הפאוור פורוורדים שבנתה בדמותם של רומן סורקין, ג'יילן הורד, טי.ג'יי ליף ומרסיו סנטוס. מול הפועל ירושלים זה בלט במיוחד, כשהרכבי שלושת הגבוהים המיטו נוקאאוט על היריבה. נגד ז'לגיריס קובנה היו אלה שחקני הפנים שהחזיקו את הקבוצה עם הראש מעל המים. אבל כשמגיעה אולימפיאקוס, יש קצת בעיה. פתאום נזכרים בחוסר האונים של ליף מול אלה עם הכתפיים הרחבות והמרפקים המחודדים. פתאום סנטוס מנסה למסור ולא מצליח לקלוע. פתאום רק הסט של סורקין והורד הופך לגיטימי, אבל אינו מספיק. כי בצד השני עומד סשה וזנקוב. וויל ריימן קיבל את המשימה לשמור עליו בדקות הראשונות. ואחר כך הוחלף באושיי בריסט. ובאמת, יפה ומרשים (סתם, זה פשוט מובן מאליו) לראות את תשומת הלב וההשקעה והניסיון להדביק אליו את השומרים הכי טובים. רק שזה לא ממש רלוונטי. אף אחד לא רלוונטי מול הבולגרי הכל-יכול, שקלע 15 נקודות ברבע הראשון. וסיים את המשחק עם 28 ב-26 דקות. נשמע קיצוני? בשני המשחקים הקודמים הוא התייצב על 50 ב-53. עם 75% לשתיים, 78% לשלוש ו-100% מהעונשין. ולא שההחטאות הנדירות של אי-אלו אדומים עשו רושם על מישהו. בפועל, 31 ריבאונדים ניתזו מהחטאות של אולימפיאקוס; 18 הגיעו לידיה, ורק 13 תורגמו לכדורים חוזרים בהגנה של שחקני מכבי. נו, אז מה הפואנטה כאן? להגיד שאחד משני הכדורסלנים הטובים ביורוליג יותר טוב מ... ובכן, כל שאר השחקנים ביורוליג (אולי למעט קנדריק נאן)? זהו, שלא. כי כאן נכנס האלמנט שממחיש את הפער הבלתי נתפס בין מכבי ת"א לאולימפיאקוס, נכון לאמש. ולא רק לאמש. במהלך הרבע השני טסו היוונים ל-0:20. ובסך הכל ל-8:31. הם פתחו ב-24:27 בלבד, כשמההפסקה הקצרה (על פי הנוהל הכמעט-קבוע ברוטציה) עלו חמישה שחקנים, ואף אחד מהם אינו וזנקוב. הוא חזר רק כעבור שמונה דקות, כשקבוצתו כבר צעדה ביתרון 32:48. כלומר, כמעט כל הבליץ הזה נרשם כשהאיש בכלל צופה מהצד, משל היה מנהיג הגוש המעודד בשער 7 בהיכל השלום והאחווה. איזה לוקסוס מטורף יש ליורגוס ברצוקאס. אלק פיטרס, הפאוור פורוורד המחליף שלו, יכול להיות הראשון בעמדתו בכל קבוצה וקבוצה באירופה. אבל בכל קבוצה. עזבו הפועל ת"א, פנאתינייקוס או פנרבחצ'ה, קבוצות פאר שזו נקודת התורפה בסגלים שלהן; תשכחו גם מהקטנות או הבינוניות, שבהן זה מובן מאליו; דמיינו אותו בריאל מדריד או ברצלונה, ויסלחו לנו טריי ליילס וטוקו שנגליה; שערו בנפשכם שהיה חותם למשל במונאקו, עם כל הכבוד לניקולה מירוטיץ' בגילו. בכל קבוצה שה-4 המוביל שלה אינו וזנקוב, פיטרס היה נתפס ככוכב על. כולל באולימפיאקוס עצמה, שאותה הוביל לפיינל פור לפני שנתיים, כשהייתה נטולת סשה. אבל בשורה התחתונה, פיטרס מעדיף להיות שחקן של 6.5 נקודות ב-13 דקות, וליהנות מהפירורים שחברו הבולגרי לא תמיד משאיר לו. ונראה שהוא חי עם זה בשלום. ובאחווה. היריבות, בוודאי זו שפגשה אתמול את אולימפיאקוס בהיכל השלום והאחווה, קצת פחות נהנות. היריבה הזו הרבה פחות נהנתה בדקה השביעית למשחק, כשבאופן נדיר יחסית נשלח ניקולה מילוטינוב למנוחה מוקדמת - ומהספסל לא הגיח סנטר, אלא הוצבה מראה על המגרש. לא סתם מראה, אלא מראה מרזה. אפשר לנתח ולפרשן וללהג (ללהג!) רבות על מכבי ת"א כקבוצה, ועל הקריסה ההגנתית שחוותה, ועל אלמנטים כאלה ואחרים שחוזרים על עצמם. אבל כניסתו של טייריק ג'ונס הייתה רגע משפיל במיוחד עבורה - ברמת המועדון. כל ריחוף שלו להטבעה, וכל ריבאונד שקטף, וכל כדור שחטף, וכל פעולה שביצע ונענתה בתשואות מהקהל (ולא בשריקות בוז כפי שחווה מאוהדיו בבלגרד), היו בבחינת בוקס בבטן עבור ראשי מכבי; אלה שהצליחו להיכשל ונכשלו להצליח בהבאתו של השחקן שהיה יכול לשנות כל כך הרבה עבורם, במבט על העונה הזו ולא רק עליה. ואחרי כל זה, ב-34:58 אדום, העלה ברצוקאס לפתיחת המחצית השנייה את הסנטר שהפך להיות השלישי שלו. שמקבל משכורת של כמיליון יורו בעונה. עם ניסיון של ארבע וחצי שנות יורוליג. ששווה עד כה מדד 12.1 ב-16 דקות לערב. דונטה הול. כמו בוקס בבטן. טייריק ג'ונס. צילום: Olympiacos BC בעידן שבו אמת אינה אמת, אפשר לתהות אם אפילו הקלישאה החבוטה שלפיה "הטבלה אינה משקרת" היא שקר גס. אתה מסתכל על אולימפיאקוס, רואה קבוצת פיינל פור קלללל, ומגלה שנכון לעכשיו היא שווה בסך הכל דרבי לוהט בפלייאין של היורוליג. זה לא מקרי: לברצוקאס, על אף שירי ההלל שחיברנו כאן ב-675 המילים הראשונות לטור הזה, אין קבוצה מושלמת. הבעיה שלו מגיעה מהגארדים. דווקא מהגארדים, למרות עונת השיא שחווה טיילר דורסי (לא אתמול) ולמרות המיליונים שמקבל אוון פורנייה. בעצם, לא למרות, אלא בגלל. הדומיננטיות של השניים הללו כופה על היוונים משחק קצת מפוזר. כן, וזנקוב ומילוטינוב מדורגים בשני המקומות הראשונים במדד היעילות בכל היורוליג, אבל הזוי ככל שיישמע או ייקרא - זה קורה כשלא ממש מתאמצים להפעיל ולחפש אותם. לאנשובי'ז מפיראוס אין סופרסטאר בקו האחורי דוגמת נאן בפאו, מייק ג'יימס במונאקו, ווייד בולדווין בפנרבחצ'ה או אלייז'ה בראיינט בהפועל; יום יבוא והם יגיעו למאני טיים של העונה, ושם יהיו שונים והפוכים מקבוצות העילית האחרות. נקודת התורפה הזו באה לידי ביטוי גם בהגנה, למרות 16 הידיים ששולחים תומאס ווקאפ וטייסון וורד לכל כדור תועה. שימו לב לרשימה הזאת: לוקה וילדוסה 21, מאט מורגן 20, נאן 40, בולדווין 26, טיילן הורטון-טאקר 19, אנדי אובסט 17, דוויין וושינגטון 23. בכל אחד מחמשת המשחקים הקודמים של אולימפיאקוס ביורוליג, המדדיסטים היריבים הבולטים מולה היו גארדים. לונדברג הגיע ל-17 מדד, אבל זו תקרת הזכוכית. צילום: Eurokinissi וכאן, בחיבור מושלם לתיאור על מכבי ת"א מהפתיח, היא נתקלה בתקרת הזכוכית הנוספת שלה, נכון לעכשיו. כן, איפה לונדברג הגיע למדד 17 וג'ף דאוטין התקמבק עם 15, שזה אחלה ויפה והכל, אבל בלי כוח האש של ווקר (או של דאוטין עצמו, כמו במשחק הראשון והדרמטי בין הקבוצות בבלגרד), אין לה את הכלים לתת פייט ליריבה הספציפית הזו. הערב נגמר רק ב-100:93, והיה כמעט-קאמבק חביב, אבל לא כזה שהיה יכול לסכן באמת את זהות המנצחת. ביוונית קוראים לזה אֲלוֹ אֶפִּיפֶדוֹ. Άλλο επίπεδο. שזה סוג של "לא כוחות". נ"ב: רגע אחרי הניצחון הנינוח ביורוליג, הודו אלפים מאוהדי אולימפיאקוס לאליליהם, לבשו מעילים (קר באתונה בימים אלה), יצאו מההיכל, חצו גשר, זה הכל, ועברו לאיצטדיון שממוקם ממש ממול. למה? כדי לפקוד ניצחון נוסף של קבוצת הכדורגל על באייר לברקוזן בליגת האלופות - במשחק שהחל כחצי שעה לאחר הבאזר בכדורסל. לוחות זמנים מתואמים, מגרשים סמוכים, מועדון מצליח. איזה כיף להם, יא אללה.

נתחיל מהסוף, ריטאס וילנה ניצחה את הפועל חולון 78-58. זו לא באמת התוצאה של המשחק, אלא התוצאה של שלושת הרבעים הראשונים בלבד, הרבע האחרון ממילא היה מיותר. הייתה שם איזושהי תוצאת סיום, אבל היא לא רלוונטית לטור הזה, ובטח שלא להמשך העונה של חולון, אז נשחרר ממנה לחלוטין. הפועל חולון הגיעה לוילנה מעודדת מהמשחק מול מכבי תל אביב. היא קיוותה שבדיוק כמו בליגה, היא תצליח קודם כל להתחרות. אם הניצחון יבוא, הוא יתקבל באהבה, אבל המטרה העיקרית הייתה לעמוד בכבוד ולהיות שם עד הסוף. כשהשעון הראה 7:20 לסיום הרבע הראשון, אחרי לייאפ של וולטון על ספידי סמית', לקח המאמן הליטאי פסק זמן. הלייאפ הזה הגיע מלחץ יפה של אותו וולטון על אותו סמית', וחטיפה ממש מהידיים של מי שעד לא מזמן היה מוכר כפנים של הפועל ירושלים. 8 מתוך 10 הנקודות הראשונות של חולון באו במעבר אחרי איבוד. פתיחה מושלמת שבאה להראות בדיוק מה חולון חייבת לעשות כדי לנצח, טוב נו, כדי להתחרות. 10:2 הראה הלוח כשהקבוצות ירדו לאותו פסק זמן מדובר. זה גרם לתחושה שהנה, חולון בעניין. נראה היה שהתוספת של סנוגו, גם אם היא ממש טריה, היא בדיוק מה שחולון צריכה. ראיתי אפילו טיפול מרשים שלו בפיק אנד רול הליטאי באותן דקות פתיחה, בדיוק במקומות שבהם ברוקס או מרטין התקשו בעבר. וזהו. שם זה בערך נגמר. יתרון שהתפייד אחרי 3 דקות, מנפורד. צילום: FIBA.BASKTEBALL היה אמנם עוד משחק ואנסה לפרק אותו כדי להבין ממנו משהו, אבל בפועל פה נגמרה היכולת של חולון ללכת ליתרונות שלה. היתרון המרכזי של חולון היה אמור להיות הפיזיות של הגארדים שלה - וולטון, מקריי ומנפורד - מול סמית', ווקר והארדינג הליטאים, שהם קטנים באופן יחסי. היתרון הזה, שגם כך הוא לא כזה מובהק (כי בואו, מנפורד ומקריי זה לא השומרים הכי טובים במפעל בלשון המעטה, ובהיעדר קרביץ יש גבול לאוויר שוולטון יכול לסחוב), הלך והתפייד לו אחרי אותן 3 דקות בערך. הליטאים התחילו לשחק את הכדורסל שלהם בצורה הרבה יותר נוחה. המחצית נגמרה ביתרון 12 סביר לליטאים, לאחר רבע מזעזע של חולון שבו היא מפסידה 25-11 ובכל פעם שהרגשת שיש לחולון סיכוי אמיתי לחזור למשחק, קרו טעויות של חוסר תיאום וחוסר יכולת שקטעו את המומנטום. הרבע השלישי היה צמוד באופן יחסי, והליטאים ניצחו בו "רק" ב-8 הפרש, אבל הם שלטו בריבאונד בצורה כל כך דומיננטית שרק התעלות של מנפורד מנעה מהרבע הזה להיגמר באזורי ה-25. הליטאים, עם 10 ריבאונדים בהתקפה ברבע אחד, לא השאירו לחולון סיכוי - וההפרש, כמו שנאמר, צמח ל-20. הפועל חולון הגיעה למשחק. היא הייתה שם כישות ספורטיבית טכנית, ובטלוויזיה היה ניתן לראות שהיא שם אבל היא לא באמת הייתה שם. ידידי ורעי, וכתב הדיסקו שלנו רואי נחום, לא ריחם: סתיו טבוך מ"הקול סגול", בטור מבוקר המשחק הכין אותנו (נהדר כרגיל, יש לומר) ואמר שהמפתחות לעצור את ריטאס, אוקיי, לנסות לעצור את ריטאס - הם: לשלוט בריבאונד, בדגש על הצבע מתחת לסל של חולון. לשלוט במספר הפוזשנים, לא לקבל מהם הרבה נקודות במתפרצות. לקלוע שלשות באחוזים טובים, כדי לפתוח את ההגנה הליטאית. האם חולון עמדה במפתחות האלה? ריבאונד: 51–31 מוחץ לליטאים. 21 ריבאונד התקפה. קצב ופוזשנים: ריטאס רצה ל-21 נקודות במתפרצת מול 15 בלבד של חולון, בתוספת 28 נקודות מפלצתיות מהזדמנות שנייה. קליעה לשלוש: 10/22 מחוץ לקשת זה בהחלט אחוז נאה לכל הדעות. אבל 10 שלשות, שהן לא כמות רעה באופן כללי, הן פשוט לא ה"משהו היוצא מן הכלל" שחולון הייתה צריכה כדי להגיע קרוב לליטאים. אז אחרי שעברנו את שלוש הדקות הראשונות ונגענו במספרים היבשים שבסוף חוברו ל-108:81 מהדהד (הנה, רשמתי גם את התוצאה הסופית האמיתית), בואו ניגע בכמה דברים מהמשחק ואיזה דברים חולון יכולה ללמוד לטוב או לרע מהם. ריטאס משתמשת הרבה ב"דאון סקרין" (Down Screen) כדי לשחרר את הקלעים שלה למהלך. נסביר: דאון סקרין הוא מהלך שבו החוסם יורד לחסום לשחקן שנמצא בפינה, כדי שאותו שחקן יוכל לעלות לקבל את הכדור באזור ה-45 מעלות. מפה יש הרבה וריאציות, אבל ריטאס לרוב פשוט רוצה שהארדינג או ווקר יזרקו, או ימשיכו עם המומנטום מהעלייה לחסימה ישירות לחדירה לסל. לא היה אמור לשחק, זלמנסון. צילום: FIBA.BASKTEBALL בשלב מסוים, באחד מפסקי הזמן ברבע השלישי, ביקש יואב שמיר מהשחקנים שלו, כשהוא מסתכל ספציפית על רוסר, להשאיר את השחקן שלו בפינה. המטרה הייתה ברורה, אבל הביצוע? פחות. במהלך הבא הארדינג יצא על החסימה וקלע שתיים ב"ג'אמפ" יפה, ומיד אחרי זה גרין ג'וניור לא הצליח לעצור את אותו הארדינג וביצע עבירה על החוסם. יואב שמיר בעצם ביקש למנוע בעיה עוד לפני שהיא צצה. מעולה, אני חייב להגיד. אבל אם הפתרון לא דובר לפני כן, כדאי היה להסביר לשחקנים - שגם ככה מתוסכלים מכל הריבאונדים שלוקחים להם על הראש ומהפרש שרק הולך ותופח - איך בדיוק אתה רוצה שהם ישאירו את אותו שחקן בפינה. אני מתאר לעצמי ששמיר רצה שמירה עם הפנים (פייס גארד), כזו שבעצם תחסום את נתיב התנועה לשחקן ההתקפה ותאלץ אותו ללכת לצד השני. טוב, כיוון שהוא לא אמר את זה במפורש לשחקנים יהיה להם תירוץ טוב למה ווקר סיים עם 20 והארדינג עם 13. בליגה, עוד בתקופת פרנקו, היו משחקים שחולון ניצחה, שלא לומר שדדה, כשעברה להרכבים נמוכים, יצרה בלאגן ועמדה בלחץ בקלאץ'. באירופה זה לא ילך. גם שסנוגו היה על המגרש הנחיתות הפיזית בפורוורדים ובעמדת הסנטר הורגשה אבל כשהוא לא היה על הפרקט במחצית הראשונה? קשוח לצפיה. כבר הזכרנו את עניין הריבאונד, אבל גם בגזרת הפאולים חולון ביצעה 11 עבירות יותר מהיריבה. ויש לזה סיבה: חוסר היכולת להתמודד עם הקצב וההליכה האגרסיבית של הליטאים לריבאונד. יותר מדי פעמים במהלך המשחק, ראינו ב"פריימים" שאחרי זריקה ליטאית את סנוגו או קררה קופצים לבד לריבאונד מול שניים או שלושה אדומים. כשזלי לא היה אמור לשחק וטוד וית'רס (שעדיין משחק עם מסכה על האף) נמצא רחוק מ-100 אחוז כושר, המסקנה ברורה: כדי לנצח משחקים באירופה לא מספיקים רק רצון או תוכנית משחק גנרית. צריך סגל מלא, וצריך להשתמש בשחקנים שלך בעמדות הטבעיות שלהם. בלי אלו, הדרך ל-25 הפרש על הראש היא קצרה מאוד. זמני? קבוע? לא פייר. יואב שמיר. צילום: FIBA.BASKETBALL כמה נקודות לסיום: רוסר הוא לא רכז. הוא ממש רוצה ומשקיע, אבל הוא פשוט לא רכז ובאופן כללי שחקן התקפה מוגבל מאוד. בסיטואציה הזו, עדיף רוזנברג. במבט ראשוני: אחלה סנוגו. נראה שהוא יתאים מאוד לוולטון, והוא אפילו הראה כמה פוזשנים הגנתיים סבירים. הוא אמנם מאוד לא מתואם - כל כך לא מתואם שבמהלך אחד, במקום "הנד-אוף" פשוט עם מקריי, הוא "בחר" לזרוק לו מסירה ממטר ישר לתוך הרגליים, אבל אני מהמר שזה יהיה טוב. ג'ורדן מקריי: בכל פעם שהוא קיבל חילוף ונשאר מול גבוה, הוא העדיף זריקה מבחוץ. זה לא טוב, וזה בטח לא מה שאתה רוצה לראות מהכוכב שלך כששום דבר לא הולך. מעבר לזה, הפרצופים והגישה השלילית לא מתקבלים על הדעת, בטח לא כשהקבוצה מחפשת מנהיג שירים אותה מהקרשים. משרת המאמן: ב-29.12 יצאה הודעה רשמית ששמיר הוא המאמן הזמני ומחפשים מאמן ראשי קבוע. מאז אין מאמן חדש ואין הודעות מהמועדון. זה לא מובן, לא ברור, ובעיקר לא פייר כלפי יואב שמיר. קשה לצפות משמיר להצלחות כאשר הוא והשחקנים לא יודעים מי ישרוק לפתיחת האימון בעוד יומיים. אז אם קוראים לכם סנוגו או אם אתם עוזרי מאמן בשם אופיר פרחי, אפילו אם לעיתים מכנים אותכם "יוקיץ' הישראלי" אל תשכחו שהכל, אבל הכל אמת לשעתה.

הרבה אחראים/ אשמים יש למשחק הנפל שפתח את יום א', בו אירחה הפועל תל אביב את אליצור נתניה אל מול יד אליהו ישן ומפוהק. אפשר לדבר על איטודיס, בחירת הזרים, סגנון ורוטציות. אני בוחר לבוא בטענות לגיא פלטין. המארחת פתחה את המשחק עם ישראליה הבכירים (מדר, טימור, פלטין, גינת) פלאס אודיאסי אחד. ו-וואלה, זה נראה היה בדיוק כפי שציפינו. כמה נקודות קלות, כמה נקודות צבע. יו נואו. 12-2 אדום אחרי כ-4 דקות וחצי. עד כאן הכל לפי התסריט. ואז, בסיומה של התקפה מבורדקת באדום, רוויית בעיות ריווח ולא רק, גיא פלטין מתקיף את הטבעת ומחטיא סוג של פלוטר. אוקיי. ורגע אחרי, שולק את הכדור מידי שחקן לובש צהוב והולך לליי אפ קל. ומחטיא. בזמן אמת, זה הרגיש כמו דאחקה שלא נזכור. מרגע זה והלאה, קיבלנו משחק שבקושי עונה על ההגדרה המילונית של כדורסל. אני בא אליו בטענות, לגיא פלטין. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל אפשר ללכת אל הנתונים הסטטיסטיים של הפייבוריטית, רק כדי לגלות (שוב) יחס אסיסטים איבודים שלילי (18-21); 6 שלשות ב-24%; 7 קליעות עונשין ב-50% - ואפשר פשוט לומר שעשרת השחקנים שדרכו על הפרקט מטעמו של איטודיס סבלו מכל רגע וגרמו לכל מי שצפה במשחק הזה לסבול מכל רגע. אפשר לנסות ולהחמיא לקבוצת התחתית מנתניה ולמאמנה אלי רבי, שאולי עשתה דברים שגרמו לקבוצה שמוליכה את היורוליג להיראות נורא. אפשר, אבל זאת תהיה גניבת דעת. נתניה לא עשתה שום דבר ראוי לציון, למעט העובדה שהתייצבה למשחק. לו הייתה משחקת כדורסל סביר, סליחה – לו הייתה משחקת כדורסל חלש – זה היה שלה. למרות שספגה רק 75, היא שמרה נרפה ולא חכם משך לא מעט מהלכים. וזה, עוד לפני שדיברנו על ההתקפה שלה, אל מול הגנה של שחקני המארחת, שבעיקר התבאסו שיש משחק וקיוו שהדבר הזה יסתיים כבר. ושוב – כמעט כל קבוצה, בסיטואציה שנוצרה, הייתה לוקחת את זה ולא מוחאת לעצמה כפיים על המאמץ. אפשר להחמיא לאלי רבי. זו תהיה גניבת דעת. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל העניין הוא שהמשחק (או צורת המשחק) לא באמת חשוב להפועל תל אביב. היא ניצחה אותו, עם סגל ב' שלה, עם רוטציית הליגה, ושמרה על מקומה. בתכלס, כפי שעשתה עם סגל א' שלה, עם רוטציית היורוליג שלה, כשניצחה את וילרבאן ושמרה על מקומה. התוצאה מקדשת את האמצעים והכל בסדר. מצד שני, יש לתהות כמה זמן אפשר לנהל ולהכיל את הארוע הזה. כמה זמן יחזיקו מעמד שחקני השפיץ של הכדורסל הישראלי, המובילים של נבחרת ישראל, כשהם יודעים שהתפקיד שלהם במקום העבודה שלהם הוא של חלקי חילוף, במשחקים של תחילת שבוע. כמה זמן תחזיק הפועל תל אביב, אחת מהקבוצות הכי טובות ביבשת, כשהיא משחקת כדורסל מנצח ורע. נתחיל תיאורית. 1:21 לסיום המשחק בראשון לציון כבר לא היה על מה לשחק. המארחת הובילה 9, בדרך לנצחון מספר 6 שמצמיד אותה למקום מספר 7. מכאן החלה שרשרת ארועים שהמילה ביזאר קטנה עליה. ג'יי ג'יי קפלן הוריד את הכדור מהידיים של ניקוליס. אטקינס דחף מישהו שנפל על שמוליק ברנר, שנפל ולקח צארג' כמו בימים הגדולים. ברנס הגיע ולהתחיל להתפרע. גיא קפלן הגיע להפריד. ואז החליק בעצמו. 10 דקות מאוחר יותר, בתום הבדיקה של הטריצה אסתרון-פאר-אבו ערב, ניתנו העונשים. ברשותכם, כדי להימנע מטעויות, אני מצרף בזה את הסטנוגרמה מתוך אתר מינהלת הליגה. טכניות ספסל, הרחקות של שלושה שחקנים ובעיקר 5 זריקות עונשין רצופות שנפסקו לזכות רמת גן. ובחיי שניסיתי, אבל לא הצלחתי לסדר לעצמי את הספירה שמסבירה בדיוק למה. ואחרי שמי שצריך לבדוק גם בדק את זה, הסתבר שלא רק אני התקשיתי להבין למה 5 זריקות לקבוצה אחת בלבד. זאת הייתה טעות. זאת הייתה הרבה יותר מטעות. זה רצף החלטות שגוי וחמור שהכריע כאן משחק. מרגע שהסתיים השיט שואו הזה, החל הבורדיון שואו. זה שהגיע ממש עתה ולא קלע נקודה עד השלב הזה. ועכשיו דפק חמש זריקות עונשין באק טו באק טו באק טו באק טו באק. עליהן הוסיף עוד 11 נקודות עד שתם הטקס, כשרמת גן שודדת משחק שבשום צורה שהיא לא הגיע לה. הבורדיון שואו. צילום: דני מרון, באדיבות ליגת ווינר סל צריכים לדבר על יהוא אורלנד והרצליה שלו. הלו, חמישה נצחונות רצופים. הלו, מאזן של 10 נצחונות עם 71% הצלחה. הלו, את המשחק הזה היא ניצחה עם רוטציה של 7 שחקנים, וזה רק אם מתעקשים להתייחס ל-11 דקות הביזאר של ברנס ג'וניור הקטן כדקות רוטציה. צריכים לדבר על היכולת להתאים סגנון לסט היכולות של מקס היידיגר, אולי שחקן ההתקפה הישראלי הכי מרשים בליגה בעמדה שלו. צריכים לדבר על היכולת לגייס את צ'ינאנו אונואוקו, אחד שזקוק לגיוס, לטובת מאמץ נקודתי שעושה הבדל. והגיוס הזה עובר גם דרך ויתורים. ודאי בהגנה, אבל גם בכך שהיי, צ'יף, תוביל בכיף את ההתקפה מעמדה מספר 1 ותרים איזו טריצה כשבא לך. הכל טוב. איש שצריכים למדוד לא רק מלמעלה למטה, נואה קרטר. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל אפשר גם לדבר על החבורה העבה שיש שם. על הצמד הרחב של אונוואקו את ברנס כבר דיברנו. שאפילו פותח פתאום ביחד בחמישיה. אליהם צריכים להוסיף את שלו לוגשי, אחד שגם יכול להזיז דברים וגם – כעיקרון – לא רואה ממטר. אליהם צריכים להוסיף את נואה קרטר. שוב, עוד איש שצריכים למדוד לא רק מלמעלה למטה. כל 5 סלי השדה של קרטר אתמול, כולל 2 השלשות שכבש, הגיעו מתנועה ללא כדור. זה התחיל משקיעה נהדרת לפינה הרחוקה במקביל לחדירה לסל של לוגשי. זה המשיך מתנועות יפות אלי צבע שמובילות לאסיסטים מבית היוצר של אונוואקו וכו'. הרצליה לא הרשימה במיוחד והתקשתה לא מעט מול החבורה של סגלוביץ'. ואולי זה מה שמרשים במיוחד. כך או כך, הרצליה מנצחת. קשה עדיין להצביע על איפיון ברור לסגל החדש של המאמן החדש מאיר טפירו, אבל בפשטות? הוא בעיקר יותר טוב מהקודם. וביחד הם עזרו לקבוצה עם הכתום והכסף החדש לייצר נצחון מספר 2 בעידן החדש. מבחינתי, העיניים התמקדו בעיקר ברכז החדש שלה, הנושא את השם הבינלאומי יורי. יורי קולינס. שהגיע עם לוק של ספידי סמית' ועם רזומה של אסיסטר מדופלם. ובכן, במסגרת הנצחון הלא פשוט על גליל עליון, יכולת המסירה הרשימה פחות מאשר במשחקים הקודמים. כן, היו 5 אסיסטים וכן, הייתה מסירה אחת נאה במיוחד במגרש הפתוח, אבל לא משהו יוצא דופן. כן היו שני מהלכים שסגרו עניין ומשחק כשהאורחת הורידה למינוס 4 בלבד: שלשה מכדרור ואז חטיפה ולייאפ במגרש הפתוח. מעניין מאוד לראות לאן הדבר הזה מתקדם, כי נראה שהיכולות והבחירות של קולינס, שעד כה רושם 13.7 + 7.3 בממוצע, יכריעו עד לאן תגיע השאפתנות של הבעלים החדש במסגרת מה שנותר מהעונה הזאת. עכשיו לצד השני. לאחר שהעפילה לליגה הראשונה, הצהיר המנהל המקצועי והמאמן הראשי של נתניה, עידן אבשלום, שהקצפת של השחקנים הישראלים ישחקו אצלה וסימן כמטרה לזכות בתארים (ברבים) כבר מהשנה הראשונה. אוקיי, אז לא יודע לגבי הקצפת, אבל התואר שבו זכתה נתניה כבר בעונתה הראשונה הייתה לרדת ליגה. ואחרי שנשארה למרות שירדה, הוביל אותה האיש שעיקר פרסומו עד לשלב זה היה בליווי קריירות של שחקנים ומאמנים מוכשרים, אלי מקום שבו יורדים ליגה שוב, באק טו באק. ואז הוכרז שאיננו המאמן יותר. ואז הוכרז שאיננו המנהל המקצועי יותר. לג'יט. לא יודע לגבי הקצפת. עידן אבשלום. צילום: לירון מולדובן, באדיבות ליגת ווינר סל וכעת, בחסות מצבה החמור בטבלה של גליל עליון, נקרא אל הדגל כדי לייצר תובנות שיצילו אותה מירידה. ובכן, אנשי הגליל היקרים מאוד, קחו תובנה בחינם: הקבוצה שלכם גרועה. ואם תשנו את הסגל, אולי היא תהיה גרועה פחות. אולי גם תחדל מלהיות גרועה. שמחתי לעזור. שכל החטופים יחזרו כבר הביתה. שכל החטופים יוחזרו כבר הביתה. כולם כולם כולם. עד האחרון. שיהיה לנו טוב.

אם יש צמד מילים שאוהד הפועל חולון ממוצע מתעב יותר מכל, זה "הפסד מכובד". ובכל זאת, זו בדיוק התחושה שאיתה יצאנו מהיכל טוטו במוצ"ש האחרון אחרי ה-88:83 למכבי תל אביב. על הנייר? פייט צמוד. בפועל? תחושת פספוס חמצמצה מול יריבה שבאה בגישה של "לדפדף" את המשחק. מכבי תל אביב לא באמת לחצה את הכדור, רשמו את ג'ף דאוטין רק כדי להריץ אותו בגארבג' טיים (שלא הגיע), ועדיין יצאה עם הניצחון. בצד שלנו, ראינו את זלי נקרע על הפרקט, מתפקד גם כסנטר וגם כרכז - ונופל מהרגליים. העובדה שיצאנו "מרוצים" ממשחק כזה היא חרב פיפיות מסוכנת - כזו שמשדרת השלמה עם בינוניות, רגע לפני שהעונה האירופית שלנו עולה הילוך. דארין גרין ג'וניור. ערך בכורה נגד מכבי תל אביב. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל צריך להודות על האמת: עצם הנוכחות של הפועל חולון בטופ 16 היא נס, או לפחות צירוף מקרים. נכון, הקבוצה סיימה במקום השני בבית המוקדם, אבל אלמלא ההגרלה שזימנה לנו בפליי-אין את טרפאני שארק האיטלקית, ובעיקר העובדה שהאיטלקים פשוט לא הופיעו (תרתי משמע) - ספק גדול אם היינו כאן היום. עם סגל קצר שבו רועי רוזנברג הצעיר הוזנק לחמישייה מתוך אילוץ, ואחרי רכבת הרים מנטלית שכללה תבוסה משפילה ב-54 הפרש להפועל תל אביב וזעזועים על הקווים, חולון מגיעה לשלב הבא כשהיא עדיין מחפשת את הזהות שלה. אבל כמו שאומרים - בחיים צריך גם מזל, ועכשיו כשאנחנו בפנים, זה הזמן להוכיח שאנחנו שייכים. רועי רוזנברג. עלה בחמישייה נגד טרפאני. צילום: FIBA.BASKEBTALL היכרות עם היריבה ריטאס וילנה, היריבה הראשונה של חולוניה בבית (שכולל גם את גלאטסראיי ולה מאן) היא סגנית אלופת ליטא, שסיימה ראשונה בבית המוקדם (מאזן 4:2), שהיה חלש במיוחד. לראיה - פרומיתאס והיידלברג כבר בבית אחרי שהפסידו 2:0 בפלייאין והודחו. בליגה הליטאית היא נושפת בעורפה של ז'לגיריס מהמקום השני, ומגיעה רעננה במיוחד אחרי מנוחה ארוכה מאז יום חמישי, אז גברה 94:99 על שאולאי ברבע גמר הגביע הליטאי. ריטאס היא קבוצה שחיה על מהירות ופיזיות. היא מדורגת רביעית במפעל ב-PACE (קצב משחק), והנתון המפחיד ביותר לגביה הוא השליטה מתחת לסלים: זו קבוצת הריבאונד הטובה ביותר בליגת האלופות. תוסיפו לזה את העובדה שהם מגיעים הכי הרבה לקו (מקום ראשון בזריקות עונשין עם כמעט 29 למשחק), ותקבלו קבוצה שאי אפשר להרפות מולה במילימטר. השחקנים שצריך לסמן הסגל הליטאי עבר שדרוג משמעותי לקראת הטופ 16, עם ניחוח ישראלי חזק: ספידי סמית' וג'ורדן קרוליין: שני האקסים של הליגה שלנו הצטרפו לאחרונה. סמית' הגיע כדי לפתור את הבעיה הכי גדולה של ריטאס - היעדר רכז טבעי (עד הגעתו הם היו בתחתית המפעל בנקודות מאסיסטים). ג'ריק הארדינג (Jerrick Harding): הסקורר המוביל והאיש המסוכן בקו האחורי. מעמיד ממוצעים מפלצתיים של 21.3 נקודות למשחק (מקום 3 במפעל). הוא לא צריך הרבה כדי לייצר נקודות. ארטוראס גודאיטיס (Arturas Gudaitis): הסנטר המאסיבי (2.08 מ') שפרץ ביורובאסקט 2017 בישראל. הוא העוגן בצבע עם 8.2 ריבאונדים למשחק ומדד יעילות של 16.2. המאצ'-אפ שלו מול הגבוהים אדאמה סאנוגו, שחתם אתמול רשמית, יהיה המפתח למשחק. ג'ורדן ווקר: מוביל את הקבוצה באסיסטים למשחק (מחלק 4.3 אסיסטים לערב, לצד 11.5 נקודות) השורה התחתונה כשבחוץ הטמפרטורה צונחת למינוס 10 מעלות, בתוך הצבע צפוי לנו קרב הישרדות כמעט בלתי אפשרי. הנתון המפחיד ביותר לקראת הערב הוא הדומיננטיות של ריטאס בריבאונד ההתקפה (למעלה מ- 40% ORB%), נתון שמתנגש חזיתית עם המציאות העגומה של הקו הקדמי שלנו: זלי בספק, בעוד שסאנוגו פגש את הקבוצה רק בליטא והספיק לערוך בקושי שני אימונים מלאים. במצב עניינים כזה, היומרה "לקצץ בפוזשנים" של הליטאים ולשלוט בקצב נראית כמעט דמיונית, והנחיתות הזו בצבע עלולה לעלות לנו ביוקר עם נקודות קלות של היריבה מהזדמנות שנייה. אז איך בכל זאת חוזרים עם ניצחון? חייבים לשנות את המשוואה. כדי לחפות על הבור מתחת לסלים, חולון תהיה חייבת לייצר מופע שלשות יוצא דופן שיפתח את ההגנה הליטאית. בדיוק למשימה הזו הונחת כאן דארין גרין היישר מהליגה האדריאטית השנייה. הערב, יותר מתמיד, אנחנו צריכים שהידית של הקבוצה תהיה מאופסת. אמנם לא מדובר ביריבה אימתנית - אבל היא מצטיינת בדיוק איפה שחולון לוקה בחסר, ולכן כל ניסיון לנצח אותם במשחק 'רגיל' נידון לכישלון מראש. אם לא נצליח להוציא אותם מאזור הנוחות - היתרון המובהק שלהם מתחת לסלים יהפוך את הערב הזה לחד-צדדי וכואב במיוחד. סתיו טבוך, אוהד הפועל חולון ופאנליסט בפודקאסט "הקול סגול"

מפה לשם אנחנו כבר באמצע עונת ה-NBA, מה שאומר שאפשר לעצור ולחלק תארי אמצע. בכתבה הזאת אבחר את ששת התארים המרכזיים: ה-MVP, המאמן, שחקן ההגנה, השחקן המשתפר, הרוקי והשחקן השישי. אנצל את הבחירה ב-MVP כדי ליצור את דירוג עשרת מצטייני העונה, ובכל קטגוריה אתייחס גם לעוד כמה מועמדים בולטים. בבחירות שלי העדפתי לעקוף באלגנטיות את הפיל שבחדר התארים האישיים השנה. הכוונה היא למגבלת המשחקים שתהפוך את הבחירות הרשמיות למשהו שינוע בין מעניינות, מוזרות ומעצבנות. כזכור, צריך לשחק לפחות 65 משחקים כדי להיבחר לרוב הקטגוריות ולחמישיות העונה, מה שאומר שאסור להחמיץ 18 משחקים ומעלה. בחלוקה לחצי, ניתן לומר שמי שהחמיץ 9 משחקים ומעלה לא אמור להיכלל בבחירות. הרשימה הזאת כוללת, בין היתר, את ניקולה יוקיץ', יאניס אנטטוקומפו ו-ויקטור וומבניאמה. סביר מאוד להניח שאף אחד מהשלושה האלה לא יעמוד במכסת המשחקים השנה (וומבי ויאניס כבר החמיצו 14, יוקיץ' החמיץ 10 ועוד רחוק מחזרה מהפציעה שלו), וזה עוד לפני הפציעות שיגיעו בחצי השני. בינתיים התעלמתי מזה והכנסתי את שלושתם, עם תשומת לב כלשהי למיעוט המשחקים בדירוג, לפחות אצל חלקם. בסוף השנה? אם נגיע לשם בשלום נראה. מצטייני העונה כמעט נכנסו דונובן מיטשל: אחרי כל הצמצומים, רשימת עשרת המצטיינים שלי כללה 11 שמות. שקלתי לרמות ולהכניס שניים למקום העשירי, בסוף השארתי את מיטשל בחוץ. עונה אישית נהדרת, עונת שיא בנקודות (29.7), אחוזים מהשדה (49.2), כמות שלשות (3.9), כמות זריקות עונשין (6.1) ואחוז קליעה אמיתי (62.8). אבל זה קורה באחת מאכזבות העונה. מיטשל לא מצליח להנהיג את קליבלנד כמו שהשחקנים שנכנסו לטופ 10 מנהיגים את הקבוצות שלהם, והשנה זה הבדל משמעותי. קווין דורנט ואלפרן שנגון: צמד היוסטונאים קצת מקזז אחד את השני, קשה להפריד ביניהם ולכן קשה גם להכניס אותם לעשירייה. גם בגיל 37, KD ממשיך להיות אחד מהסקוררים הטובים בעולם, קולע 25.9 נקודות ומתכתב עם 50/40/90. שנגון ביצע קפיצת מדרגה כמוסר, היכולת שלו למצוא שחקנים בצפיפות היא אחד משלושת הכלים ההתקפיים העיקריים של הרוקטס, לצד יצירת מצבי הזריקה של דורנט וכמובן ריבאונד ההתקפה. סטף קרי: בלי לשים לב גם הוא החמיץ כבר עשרה משחקים העונה. גולדן סטייט היא עוד אחת מאכזבות העונה, לא מצליחה להתחבר עד הסוף, אבל סטף ממשיך לספק את המספרים שלו, סוגר עשור שלם בו בכל עונה קלע יותר מארבע שלשות למשחק, וממשיך להיות אחד ממעוררי הפאניקה הגדולים ביותר עבור הגנות הליגה. תירוץ להזכיר שסטף קרי הוא עדיין אחד השחקנים המלהיבים בליגה? לקחתי עשרת הגדולים 10. אנתוני אדוארדס מינסוטה עוברת מתחת לרדאר, לא מלהיבה ומסקרנת כמו הקבוצות הצעירות שסביבה. אבל היא שם, במקום טוב באמצע דבוקת הצמרת של מקומות 2-7 במערב, ואחרי שנתיים בגמר המערב עדיף לא להתעלם ממנה. ומינסוטה היא קודם כל אנט. כל שנה הוא משתפר עוד קצת, השנה הוסיף יותר משחק פוסט, ובעיקר התייעל עוד קצת. זו עונת שיא בנקודות (29.6), אחוזי שדה (50.4) ואחוזי שלוש (41.8) ויש לו חלק חשוב באחת ההגנות הטובות בליגה. שחקן מצוין ומניה בטוחה שאי אפשר להשאיר מחוץ לטופ 10. 9. ג'יילן ברונסון אם אנט הוא מניה בטוחה, ברונסון הוא בשלב הזה כבר כסף בבנק. הוא יופיע לכל משחק, ישתלט על העניינים כשצריך ויתעלה ברגעים החשובים. בזכות טורניר אמצע העונה היו לו כמה רגעים חשובים להתעלות בהם כבר בדצמבר, והוא הוביל את הניקס לתואר. 28 נקודות ו-6 אסיסטים אלה כבר לא מספרים מרגשים בסטנדרטים שלו, פשוט מה שהוא עושה. הוא לא מדורג גבוה יותר כי הוא נטל בהגנה, חלק מהסיבה שההגנה של הניקס מדורגת 19 היא שיריבות נהנות לתקוף אותו. הניקס באופן כללי רק בסדר בעונה הרגילה, לא מתעלים. הזמן שלו ושלהם יגיע בפלייאוף, אליו הם כנראה יגיעו פייבוריטים במזרח. 8. ויקטור וומבניאמה חצי עונה משונה לוומבי. פתח אותה כמו מועמד ל-MVP, עם אגרסיביות חדשה בהגעה לטבעת, נפצע, חזר לכמה משחקים בהם עלה מהספסל, חזר לאחרונה לחמישייה ונראה שעדיין לא מצא מחדש את הגרוב ההתקפי שלו. בהגנה, בינתיים, הנוכחות שלו ממשיכה להיות תופעה שלא נראתה כמוה בתולדות הליגה, על כך אפרט בהמשך. כל זה קורה באחת מהפתעות העונה, קבוצה שהתמקמה בצמרת מהר מהצפוי, עם גארדים מלהיבים ופורוורדים יעילים שמאפשרים לו לחזור לעניינים בקצב שלו. זה מתנקז למקום טוב בין הגארדים מהמזרח בדירוג הזה. באותה מידה היה יכול להיות גם חמישי או מחוץ לעשירייה, אין לי מושג מה לעשות איתו, הוא תופעה שעומדת בפני עצמה שקשה מאוד להשוות לבני אדם. 7. טייריס מקסי מקסי נורה מלוע של תותח לעונה הזאת, עם נוכחות שמבהירה שיש בעל בית חדש בפילדלפיה, כזה שנותן לג'ואל אמביד ופול ג'ורג' להיכנס לעניינים בקצב שלהם. הוא מוביל את הליגה עם יותר מ-39 דקות למשחק, מספר שלא חשבתי שעדיין קיים בעונה הרגילה. הוא שלישי בטבלת הקלעים עם 30.5 נקודות למשחק, כולל 3.7 שלשות ב-40.5 אחוזים, עם יחס אסיסטים/איבודים נהדר (6.6 על 2.5) והרבה מאוד האסל בהגנה. משהו בסגנון שלו גורם לתחושה שקל לו מאוד להשיג נקודות, שהוא יגיע לזריקות שהוא רוצה ויכול לעלות לשלשה מתי שמתחשק לו. הוא מוביל את הסיקסרס לעידן חדש בלי קשר לשאלת אמביד, ויודע לנוע בין סגנונות כאשר האיש הגדול נמצא על הפרקט וכאשר הוא נח. 6. ג'יילן בראון בוסטון הייתה אמורה להיות בשנת מעבר בלי ג'ייסון טייטום הפצוע ושורה של שחקנים שעזבו. לשחקני הפנים ולרוב הספסל שלה היו אפס קבלות בליגה עד לעונה הזאת. אבל בוסטון מוצאת דרך להיות טובה, אפילו טובה מאוד, עם הנט רייטינג השני בליגה אחרי OKC (7.6) וההתקפה השנייה בליגה אחרי דנבר (יעילות התקפית של 121.6). יש הרבה הפתעות טובות בבוסטון השנה, הרבה מחמאות לחלק, אך שום דבר מזה לא היה קורה אם בראון לא היה מתעלה למעמד, לוקח על עצמו את התפקיד של מספר 1 החדש. בראון קולע 29.7 נקודות ב-49.1 אחוזים מהשדה, וחלק גדול מהנקודות שלו חוצב כמעט מכלום, במו ידיו. הוא יודע גם להשתלב בהתקפה של ג'ו מאזולה וגם להיות זה שהולכים אליו כשההתקפה נתקעת. הוא אחד השומרים הטובים בסגל ותורם לא מעט בריבאונד. בקיצור, ג'יילן בראון עושה הכל עבור אחת מהפתעות העונה, והוא בעצמו הפתעה טובה. 5. קייד קנינגהאם דטרויט שומרת על מקומה בפסגת המזרח ובמקום השני בליגה, מה שמקפיץ את קייד מעל שאר הגארדים של המזרח. המספרים שלו לא מרשימים כמו של אחרים: אמנם 25.9 נקודות ו-9.6 אסיסטים למשחק, אבל אחוזי הקליעה מהשדה והשלוש לא מדהימים והוא מאבד הרבה. זו ההצלחה הקבוצתית שהופכת אותו למועמד חזק לתפוס מקום בחמישייה הראשונה של העונה. החל מאמצע העונה שעברה הוא פיתח יכולת להוביל לנצחונות קבוצה שאין בה עוד סקורר בכיר, קבוצה בה כל משחק ההתקפה עליו. הוא יודע מתי ללחוץ על הגז, מתי להשתלט על המשחק ומתי לזוז הצידה, יודע להפעיל את חבריו לקבוצה, כל אחד בהתאם ליכולות שלו. וכרכז בגובה 1.98 מ' עם יכולות הגנתיות מרשימות, קל יותר לבנות סביבו את ההגנה השנייה בליגה מרוב הסקוררים האחרים ברשימה הזאת. 4. יאניס אנטטוקומפו היכולת של יאניס השנה מזכירה את עונות ה-MVP שלו, הוא מחזיק במו ידיו קבוצה מוגבלת מאוד שבקושי מסוגלת לנצח משחק בלעדיו. הבעיה היא שיש יותר מדי זמן בלעדיו, מה שמשאיר את מילווקי במקום ה-11 במזרח וה-22 בליגה בנקודת האמצע, לכן הוא רק רביעי. סוגיית הבריאות של יאניס הופכת את הרצון לראות אותו בקבוצה שנאבקת על תארים לדחוף יותר, הוא כבר בן 31 והפציעות הולכות ונערמות, אבל לא נראה שבמילווקי חושבים ברצינות להעביר אותו בשבועות הקרובים. אז הוא ימשיך לנסות לגרד פליי-אין עם מספרים של 28.8 נקודות ב-64.7 אחוזים מהשדה, 9.5 ריבאונדים ו-5.5 אסיסטים. 3. לוקה דונצ'יץ' הטרייד בו עבר ללייקרס הגיע משום מקום גם עבורו, אז הוא נזקק לכמה חודשי התאקלמות. השנה זה כבר לוקה המוכר, שמוביל את קלעי הליגה עם 33.6 נקודות למשחק ומוסיף 7.7 ריבאונדים ו-8.7 אסיסטים. הוא הגיע לבית של לברון ג'יימס ולא השאיר מקום לספק של מי הקבוצה הזאת עכשיו. הבעיה היא שהקבוצה הזאת לא מאוד מרשימה, נראית כבדה ונטולת עומק ליד הגדולות במערב. לוקה ממשיך להיות חלק מהבעיה בהגנה שמדורגת כרגע 26 (!) בליגה, לכן הוא רחוק מלדגדג את שני הגדולים והיה מדורג גם מתחת ליאניס אם היווני היה משחק יותר. הוא כן הסיבה המרכזית לכך שהלייקרס מנצחים כמעט את כל המשחקים הצמודים שלהם, וכך המאזן שלהם הרבה יותר טוב מהנט רייטינג שבכלל שלילי. ניתן גם להצביע על כך שלוקה, לברון ואוסטין ריבס כמעט לא שיחקו ביחד השנה, כך שאולי יש ללייקרס האלה עוד הילוך בקנה. 2. שיי גילג'ס אלכסנדר ל-MVP המכהן, של העונה הרגילה והגמר, יש סיכוי נהדר לשמור על התואר שלו בגלל עניין מגבלת המשחקים, אז אנצל את תארי האמצע כדי להדגיש שגם תואר כפול לא יהפוך אותו לשחקן הטוב בעולם כרגע. הוא כן תוקע יתד במקום השני, כשהוא מוביל את OKC לעונה שעד לא מזמן הייתה היסטורית ועכשיו סתם ממש ממש טובה, למרות שמסביב כמעט כולם מחמיצים הרבה מאוד משחקים ורוב שחקני ההגנה הבכירים לא פוגעים מבחוץ השנה. אז ההגנה היסטורית, ויש לו חלק חשוב אך לא מכריע בכך, ואת ההתקפה הוא סוחב במו ידיו. המספרים נראים דמיוניים: 31.8 נקודות ב-54.7 אחוזים מהשדה, שתי שלושת למשחק ב-39.6 אחוז (זה כבר מזמן לא חסרון שלו), 9.3 זריקות עונשין ב-89 אחוזים, אחוז קליעה אמיתי של 66.8 שזה הזוי לגארד, 6.2 אסיסטים על שני איבודים. הוא האס של הליגה, הבעיה היחידה שלו היא שבחפיסת הקלפים יש גם ג'וקר. MVP: ניקולה יוקיץ' אנחנו כבר בשנה השישית של התופעה הזאת, של השליטה המוחלטת של ניקולה יוקיץ' בליגה. הוא זכה בתקופה הזאת שלוש פעמים ב-MVP, סיים פעמיים שני כשלכולם ברור שהוא שחקן טוב יותר ממי שזכה, והשנה כנראה לא יזכה רק אם לא יעמוד במכסת 65 המשחקים, מה שעשוי לקרות גם כי זה כנראה לא ממש אכפת לו. למעמד ההיסטורי שלו זה באמת כבר פחות משנה, בודדים שלטו בליגה לתקופות כל כך ארוכות, הוא זקוק לעוד אליפות-שתיים כדי להיכנס לשיחות ה-6-7 הגדולים בהיסטוריה. איכשהו, המספרים השנה עוד יותר מרשימים מהרגיל. הוא קולע 29.9 נקודות למשחק, הכי הרבה בקריירה, ב-60.4 אחוזים מהשדה, עם 2.1 שלשות ב-44 אחוזים (שיא קריירה), 7.6 זריקות עונשין (שיא קריירה) ב-85.5 אחוזים, ומוסיף 12.4 ריבאונדים (ראשון בליגה) ו-11.1 אסיסטים (ראשון בליגה ושיא קריירה). אחוז הקליעה האמיתי, ה-TS, עומד כרגע על 71.4, ראשון בליגה ושיא קריירה פסיכי. הוא ממשיך להפוך כל שחקן עם קליעה מתקבלת על הדעת ו/או תנועה טובה ללא כדור לשחקן רוטציה לגיטימי, והשנה יש לו גם צוות מסייע טוב מתמיד, כזה שכרגע מסתדר יפה גם בלעדיו. הפציעה הייתה הדבר היחיד שיכול לעצור אותו אחרי שנים ארוכות ללא פציעה משמעותית. היא נראית מקרית לגמרי, שחקן נפל לו על הרגל, אבל גם מהווה תזכורת לכך שהוא כבר בן 30 והדומיננטיות הזאת לא תימשך לנצח. אסיים עם ההמלצה הקבועה ליהנות כמה שיותר, כל עוד זה נמשך, משחקן שעוד נספר עליו לנכדים כשהם יתלהבו מכל מיני סנטרים שלא יגיעו לו לקרסוליים. המלצה מפסיכולוג: לפחות 10 דקות יוקיץ' כל שבוע שאר התארים שחקן ההגנה: ויקטור וומבניאמה כאשר יש קבוצת הגנה היסטורית הגיוני ששחקן ההגנה יגיע ממנה, אבל וומבי הוא משהו מיוחד, ואם יעמוד במכסת המשחקים (סיכוי נמוך) יזכה בקלות בתואר. הנוכחות שלו בצבע והאופן בו הוא חוסם, משנה או מונע זריקות זו אחת התופעות הדומיננטיות בליגה. לא רק בגלל הגודל והניידות, יש לו את חוש המיקום והתזמון של שומרי צבע גדולים שמתלבשים על הנתונים החד פעמיים שלו. וומבי מדורג רביעי ביעילות הגנתית בליגה, מבין 162 שחקנים שמשחקים לפחות 25 דקות למשחק, כאשר הוא היחיד בין שמונה הראשונים שלא מ-OKC. בדקות שהוא משחק הגנת הספרס טובה אפילו מזו של הת'אנדר. הוא מתון יחסית השנה עם 2.6 חסימות למשחק, עדיין ראשון בליגה בקלות, גם כי עדיין חוזר לעצמו וגם כי יריבים יותר ויותר מוותרים על זריקות כשהוא בסביבה. אם וומבי לא יעמוד במכסת המשחקים, הפייבוריט לזכייה יהיה צ'ט הולמגרן. הוא מבחין את עצמו משאר שחקני ההגנה האיכותיים של OKC בתור המגן המרכזי על הטבעת, לו אין תחליף בזמן שלשורת השומרים על שחקני חוץ יש. חוץ ממנו, לרודי גובר יש בשקט עונת קאמבק עם נוכחות הגנתית ברמה הגבוהה ביותר, הוא מדורג שלישי ביעילות הגנתית אם מוציאים מחשבון את OKC. אני מניח שצריך להוסיף לרשימת המועמדים את איזיאה סטיוארט. דטרויט מדורגת שנייה ביעילות הגנתית והוא מוביל את הליגה בפער עצום בנתון ההגנה על הטבעת (כשהוא בסביבה שחקנים קולעים ב-42.1 אחוזים, המקום השני הוא 47.3) ומוביל גם בהגנה מול בידודים. בגזרת שחקני החוץ ניתן לציין את הגווארדיה של OKC (דורט, וואלאס וקארוסו), אמן תומפסון, ג'יילן סאגס ודריק וויט, בין היתר. סרטונים עם ההגנה של וומבי יש מספיק, בואו נראה קצת את צ'ט המאמן: ג'ורדן אוט זה תואר שבאופן מסורתי הולך למאמן של קבוצה מפתיעה, ובחצי הראשון של העונה יש שתי הפתעות בולטות. ביניהן אני בוחר במאמן של פיניקס, קבוצה שלא הייתה שום סיבה הגיונית שתתמקם בדבוקת 2-7 של המערב. פיניקס הייתה קבוצת כוכבים כושלת בעונה שעברה, איבדה את רוב שחקני המפתח שלה בקיץ, בנתה סגל שלא נראה שהולך לשום מקום, הביאה מאמן צעיר ואלמוני והכל איכשהו התחבר לקבוצה חזקה. אוט ממקסם את הפוזשן גיים, גם במובן המילולי ביותר: השחקנים שלו מתנפלים על כל פוזשן, מוציאים ממנו את המקסימום בשני הצדדים. לפני כל דבר אחר, אוט הדליק את המועדון הכבוי בליגה, החזיר את התשוקה לפיניקס, ועל כך מגיע לו כבוד. ההפתעה הגדולה השנייה היא בוסטון, שאף אחד לא היה נופל מהכסא אם העונה שלה הייתה דומה לזו של אינדיאנה. לכן ג'ו מאזולה הוא המועמד הבולט השני לתואר. העונה הזאת מוכיחה שהמאזולה-בול עובד גם בלי השביעייה המוכשרת בליגה, גם כשחצי רוטציה מתבססת על שחקנים שהיו בקצה הספסל בעונה שעברה, בבוסטון ובמינסוטה. לרשימת המועמדים ניתן להוסיף את ג'יי בי ביקרסטף של דטרויט, קבוצה שהיה צפוי שתצליח אבל לא עד כדי כך, שהסגל שלה לא אמור להיות שווה מקום שני בליגה. ומה לגבי המאמן של מי שבמקום הראשון בליגה? הקטגוריה הזאת נוטה לקפח מאמנים שעושים עבודה טובה לאורך שנים והקבוצות שלהם פשוט ממשיכות להיות טובות, אבל צריך לציין גם את העבודה של מארק דייגנולט ב-OKC. השחקן המשתפר: דני אבדיה קשה לקרוא לבחירה הזו אובייקטיבית, במובן בו אני עסוק באבדיה ובשיפור שלו ברמה הרבה יותר יומיומית משאר המועמדים לתואר. אבל דני מוביל גם בהימורים לשחקן המשתפר, כך שזו גם בחירה הגיונית מאוד. הטיעון המרכזי נגד הבחירה בדני הוא שהוא התחיל את השיפור כבר באמצע העונה שעברה, אבל גם אז הוא לא התקרב למספרים ולרמת ההשפעה שלו בחצי הראשון של העונה הנוכחית. הטיעון המרכזי בעדו הוא שהוא עשה את קפיצת המדרגה הקשה ביותר: משחקן טוב לסופרסטאר, לשחקן שנבנית סביבו קבוצה לגיטימית. מכת הפציעות בפורטלנד הפכה את הדומיננטיות שלו לחריגה, במיוחד עבור שחקן שלפני העונה הזאת אף אחד לא חשב שיכול להוביל קבוצה בצורה כזאת. הוא קולע 9.2 נקודות יותר משנה שעברה, מוסר שלושה אסיסטים יותר וכמעט הכפיל את כמות ההליכות לקו, הוא ממשיך להוביל את הליגה בחדירות למשחק וההתקפה של פורטלנד קורסת לחלוטין כשהוא לא משחק. זה באמת בלתי נתפס כמה הוא השתפר. היריב המרכזי כרגע, לטעמי, הוא קיונטה ג'ורג' מיוטה. קפיצת המדרגה שלו באה לידי ביטוי גם בעליה חדה באחוזי הקליעה, שמסמלת את המעבר שלו מסקורר לא יעיל לשחקן הרבה יותר חד ומדויק שיכול להיות בסיס לקבוצה טובה. גם ג'יילן ג'ונסון בתמונה, עם ממוצע שמתכתב עם טריפל דאבל, אבל הוא הראה את הניצנים ליכולת הזאת בעונה שעברה לפני שנפצע, השיפור שלו הרבה פחות מפתיע. בפתיחת העונה ראיין רולינס ממילווקי נראה מועמד חזק שמגיע משום מקום אבל הוא נחלש, בחודש האחרון אנתוני בלאק מאורלנדו ופייטון ווטסון מדנבר הכניסו את עצמם לרשימה המקוצרת אם ימשיכו לשחק ככה. ויש את החבורה שבאה כמעט משום מקום שקשה יותר לדעת איך להתייחס אליה, בראשות קולין גילספי מפיניקס. קשה להשוות את עונת הפריצה שלו ליכולת העבר כי הוא בקושי שיחק ב-NBA עד השנה. הרוקי: קון קנופל כמו רבות מהקטגוריות השנה, גם זה מירוץ של שניים מרכזיים עם שורה של מועמדי משנה ראויים. שניים שכבר עכשיו הם כנראה השחקנים הטובים ביותר בקבוצות שברמה מסוימת מנסות לנצח ויש להן שחקנים שבנויים לכך. קנופל מגיע לנקודת האמצע כשחקן היציב והשלם מבין השניים. שחקן הכנף שנבחר רביעי מצדיק את התווית של מומחה שלשות עם 3.4 שלשות למשחק ב-43.4 אחוזים, כבר עכשיו אחד הקלעים האיכותיים ב-NBA. אבל הוא מוכיח שהוא גם הרבה מעבר למומחה שלשות. הוא קולע 19.2 נקודות למשחק ומראה יכולת להגיע לטבעת, יכולת לתפקד גם כמוביל כדור וגם כחוסם בפיק נ' רול, רמה גבוהה של קבלת החלטות שבאה לידי ביטוי גם ביכולת מסירה והגנה טובה מהצפוי. אין קבוצה בליגה שלא הייתה לוקחת אותו לתפקיד משמעותי כבר עכשיו. קון קנופל כבר שובר שיאי שלשות השני הוא, כמובן, קופר פלאג, שהולך ומשתפר ככל שהעונה מתקדמת וממצב את עצמו כסופרסטאר בהתהוות. פלאג מתקשה בקליעה מבחוץ, אבל טוב בכל השאר, במיוחד ביכולת לתקוף שחקנים נמוכים ממנו ולהגיע לזריקות נוחות בצבע. עם מספרים של 18.8 נקודות, 6.3 ריבאונדים ו-4.2 אסיסטים הוא הופך להיות השחקן המרכזי של דאלאס בהיעדרו של אנתוני דיוויס. הוא אתלט אדיר, שומר נהדר, יש לו אופי של מנהיג והוא השחקן הצעיר בליגה, חגג 19 לפני חודש. מחזור הרוקיז הנפלא כולל גם את וי ג'יי אדג'קומב שיש לו תפקיד משמעותי בהצלחה של פילדלפיה מהרגע הראשון בעונה, את סדריק קווארד השלם והיציב של ממפיס, את דילן הארפר המלהיב של סן אנטוניו, את דריק קווין וג'רמיה פירס של ניו אורלינס שלא יציבים אבל מאוד מרשימים בימים מסוימים. ויש עוד שורה ארוכה של שמות מעניינים, כולל שחקנים שלא נבחרו בדראפט, כולל שחקני רוטציה בקבוצות גדולות. מחזור נפלא. השחקן השישי: אג'יי מיטשל עוד קטגוריה עמוסה בכל טוב עם שורה של מועמדים מעניינים. בשנים האחרונות שיניתי את עמדתי לגבי הקטגוריה, ואני מתייחס לא רק לתפוקה של שחקן מהספסל אלא גם ליכולת שלו לעלות במקרה הצורך בחמישייה כדי להחליף שחקן פצוע (בהינתן שהוא עדיין עולה רוב הזמן מהספסל). השינוי הזה עוזר לי לבחור במיטשל, שפורץ בעונה השנייה שלו כשחקן רוטציה חשוב מאוד באלופה והמוליכה מאוקלהומה סיטי. מיטשל יודע גם לשחק לצד הבכירים, להביא ידי ביטוי יכולת יצירה משנית, קליעה מספיק טובה והגנה נהדרת, וגם כמוביל הכדור הבכיר, דקות בהן ההתקפה של OKC נוטה לזרום טוב מתמיד. עם 14.2 נקודות למשחק הוא רביעי ברשימת הקלעים של OKC אחרי שלושת הגדולים, הוא יעיל מאוד ויש לו את אחד מנתוני הנט רייטינג הגבוהים בקבוצה ובליגה. שני השמות המרכזיים שיתנו קונטרה הם נאז ריד, ששנה נוספת יהיה מועמד חזק מאוד לתואר והמחליף הבכיר לגבוהים בליגה, והיימה האקז של מיאמי, שמשתלב נהדר בשיטה החדשה של אריק ספולסטרה. אני מתרשם יותר מהאקז, שלוקח על עצמו את המשחק לכמה דקות, יצירתי מאוד ביכולת להגיע לצבע וביכולת המסירה ומספק 15.9 נקודות ב-53.7 אחוזים ו-4.7 אסיסטים למשחק מהספסל. יש עוד רשימה ארוכה של מחליפים איכותיים, אציין שלושה שתורמים לקבוצות מנצחות: קלדון ג'ונסון מכניס אנרגיות חיוביות מהספסל של הספרס, טים הארדווי ג'וניור מביא את יכולת הקליעה שלו מהספסל של דנבר וקוונטין גריימס ממשיך את הפריצה מהעונה שעברה מהספסל של פילדלפיה.

מוצאי שבת, אתם יודעים. אחרי וויקנד בכיף, לא לכולם יש כוח להתחיל להניע לכיוון איזשהו משחק ליגה. או להניע במהלך משחק הליגה. בחיאת, קר בירושלים. בחיאת, אין שחקנים לחולון. בחיאת, עוד רגע דאבל וויק יורוליג. בחיאת, פריז זה לא באמת בקריות. ואחרי שתמה המרמרת, קיבלנו משחק צמוד ולא צפוי כשמכבי תל אביב התקשתה בחולון. וקיבלנו עוד תצוגת תכלית דומיננטית של ירושלים. היידה, זמן לדבר על זה. מבט קצר אל עבר הסגל שרשמה חולוניה למשחק מול מכבי תל אביב, פלאס זכרונות הטרחה מהתמודדויות קודמות, לא באמת סיפק יותר מדי חשק לקראת המשחק הזה. סנטר אחד ושמו זלי. סנטר מחליף ששמו קררה? בלי רכז ראשון. בתכלס, גם בלי רכז שני. הקיצר, כל המרכיבים לפירוק והרכבה מחדש. וככה גם התחיל המשחק. 10-0 צהוב. אח"כ 14-2 וכו וגו ודו, עם מבוא לזפזופ לערוצים אחרים. ואח"כ נהיה קרחנה. באמת של החיים? כל מי ששיחק או היה מעורב פעם בקבוצת כדורסל מכיר את התופעה הזאת. מתארחים באיזשהו מקום. עם אווירה קרינג'ית סביב. מול יריבה קרינג'ית. ופתאום משהו נדלק ופתאום יש בלאגן ופתאום אבדן עשתונות פינת פאניקה. ואם תרצו, אפשר לייחס את זה לפרמטרים של כדורסל, אבל זה לא באמת הסיפור במקרה הזה. אם נדבר גלויות, זה נצחון שממנו יוצאת מכבי תל אביב עם 0 תובנות. ואם חולון חפצת נצחונות העונה, כדאי גם לה לצאת עם מינימום תובנות, למעט תובנה אחת שאפשר למסגר במילה לא, לגבי הסגל המסוים הזה. הרכז הראשון בטיבו, ג'ימי קלארק. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל מה שכן, בכל הנוגע לזאת שמשחקת בליגה השניה בטיבה, אי אפשר להתעלם ממה שקורה עם מי שהוא כיום הרכז הראשון בטיבו. כל עוד לא יוכח אחרת, זה של ג'ימי קלארק. ולא רק בקטע טקטי של לפתוח בחמישיה, אלא בתכלס גם לסגור את המשחק. בשני צידי המגרש. נתוני הפלוס מינוס אתמול שמו את קלארק על פלוס 26 ואת בלאט על מינוס 14. אבל זה לא רק זה. אם קלארק הוא הפרוע, והוא אכן פרוע, אז שוב בלאט במופע יידויים ראוי לציון, שמסתיים עם 1/9 לשלוש. לא רחוק מההפגזה של החולוני החדש גרין ג'וניור (3/10). ואם בלאט הוא המוסר, והוא אכן וואחד מוסר, אז הנה קלארק עם תצוגת של 8 אסיסטים. וזה אותו הקלארק עם 15 + 5 אסיסטים מול ירושלים. ושל 17 + 5 (ב 21 דקות) מול ז'לגיריס. ולא רק אסיסטים של מגרש פתוח ואינדיאנה ג'ונס. אפילו דברים שמרניים, פשוטים בתאוריה אבל מורכבים בתכלס, כמו המסירה לשלשת דיברתולומיאו שסגרה את המחצית הראשונה. אקזיט סקרין של גור לביא, כדור שצריך להגיע בתזמון הנכון ואל המקום הנכון. נראה קל. לא מובן מאליו. (7:21) האם זה מספיק כדי להוביל את מכבי לשפיץ? לא. האם זה יספיק כדי לעשות משהו בשלישי מול אולימפיאקוס, אותה יווניה בכירה שממש גנבה מהצהובים במפגש הקודם, בחסות כמה שריקות יוצאות דופן? נמתין ונראה. ולגבי חולון, האמת, זה משתנה. אתמול, במיקרו, מחיאות כפיים. נתנה את כל מה שיש לה ועוד. הסגל הזה, כמו שהופיע מול מכבי תל אביב, לא צריך להירשם כמות שהוא לשום משחק ליגה מעתה ובכלל. היה רגע אחד מהלך משחקה של הפועל ירושלים מול קרית אתא שגרם לי לעצור ולחשוב. ברשותכם, אראה לכם אותו כרגע. זוס מריץ פיק נ' רול במעבר עם נמרוד לוי, שמתגלגל פנימה מיד אחרי. ואחר כך נועל את לוק אחרי החילוף ההגנתי ומבקש – כמו שצריך – את הכדור. ועכשיו, אם אפשר, תעצרו כשהשעון הגדול מראה 6:51. בחסות הבלבול בהגנת אתא, אוסטין וויילי מסמן עם שתי ידיים שימסרו לו. ומסרו לו. ודאנק. (0:47) וחשבתי לעצמי, בפרפרזה על שמה של להקת רוק ישראלית מהעבר, מה יקרה כשוויילי יתחיל לדבר. או יתחיל לבקש. כי האיש, שכרגע נמצא על גבול הדאבל דאבל בשתי המסגרות, כבר מזמן לא ביישן בכל הנוגע לזינוקים אלי ריבאונד. ומה יקרה אם בתוספת ליכולות האחד על אחד שיש סביבו בשלישיית הארפר, קרינגטון, ווינסטון, אם יקבל החלטה מודעת שגם הוא רוצה להיות דומיננטי בהתקפה. מול קרית אתא, במצבה הנוכחי (כפי שאבי האוזמן נוהג לומר – BACK TO REALITY), זה לא באמת שינה. לא נראה שכרגע זה גם משנה יותר מדי בגזרת היורוקאפ. אבל אולי אולי בהמשך, כדי שירושלים תעשה עוד צעד קדימה, היא צריכה את וויילי מדבר. מבקש. מתעקש. צריכה אותו מדבר, מבקש, מתעקש. אוסטין ווילי. צילום: לירון מולדובן, באדיבות ליגת ווינר סל 3 נקודות לסיום וכולן קשורות לזרים של הפועל העמק השתלם לו – בדקתי. המשחק הכי טוב בקריירה של ניק אונגנדה היה העונה, במדי נתניה, מול העמק. דפק שם שיאי חיים בנקודות, מדד יעילות וכו'. סחטיין עליו. וסחטיין על אנשי העמק שזיהו פירצה, לאחר הפציעה של הסנטר הפותח שדריק, והנחיתו אצלם את מלך החסימות הנוכחי של ליגת העל. וקיבלה ממנו עוד 2 חתכה בלוקים במשחק החוץ הקשה בבאר שבע. ו-4 סלי שדה שכל אחד מהם הוא דאנק יותר אגרסיבי מזה שקדם לו. וביחד עם הסנטר החדש, יכולה לגמרי לשמר ולהעמיק את הדימוי שעיצבה לעצמה כקבוצה קשוחה וגדולה, שחושבת הגנה. ואונגנדה? נראה שהשתלם לו לגמרי להצטיין מול האברהמי'ז. סוגרים? - החמישיה הכי יעילה התקפית שאיננה גימיק, מהלך המשחק בבאר שבע, הייתה זאת שבה הציב אברהמי דווקא את נויוביץ', הנרי ונציה ב 1-3, עם אונגנדה ב-5 ו-ווילר ב-4. למה? כי היא ייצרה 16 נקודות מ-11 פוזשנים. שזה טוב. ועוד משהו טוב. בחסות קצב המשחק הבלתי סביר בעליל, העמק ניצחה בקטגוריית הריבאונד 50-31. 10 מהם, כולם בהגנה, של ארון ווילר. שביחד עם אונגנדה מהווה וואחד קו קדמי שקופץ (במשחק הזה 3 חסימות שלו) אבל גם בעל נוכחות הגנתית, אודות לתנועתיות ולקפיציות של האיש. ריבאונד אחרי שהוא מייצר בלוק. ריבאונד אחרי שאחרים חוסמים. ריבאונד בפוזשנים משמעותיים של המשחק. הקיצר, ריבאונד. ולאו דווקא, אם בכלל, אחרי שהוא סוגר את השחקן שלו. 16/20 – אז דיברנו על הגדוילים. עכשיו על הסקוררים. קיילר אדווארדס ממוקם שני בליגה בנקודות. קמרון הנרי ממש לא. ביחד הם כבשו 43 נקודות, למרות שביחד עם הכאיבו לטבעות עם 1/13 בידויי טריצות. מצד שני, 16/20 ל-2. איך? ובכן השני, כלומר הנרי, שמתקיף את הטבעת בחמת זעם. והראשון, יענו אדווארדס, עם כל מה שתרצו בכדורסל. חדירות ימינה. סיומות בשמאל. ג'אמפרים נהדרים ממה שפעם קראו הדיאמנטידיס מוב. מהלך גב לסל אחרי שאפל קאט. אפילו סל שדה מהאזור המכונה דאנקר'ס ספוט. משך תקופה ממושכת תהינו איך מיתרגם התקציב הגבוה והמוצהר של העמק לכדי סגל שהוא מעל לרמה הממוצעת. כשהיא אוחזת במאזן 10-4, כדאי לדבר גם על האיכויות של הזרים שלה. שכל החטופים יחזרו כבר הביתה. שכל החטופים יוחזרו כבר הביתה. כולם כולם כולם. עד האחרון. שיהיה לנו טוב.

עונת המכללות מרימה הילוך. חודש ינואר מזמן לנו מפגשים סוערים בין הפרוגרמים הגדולים, משחקים חמים, סלים על הבאזר, דרמות והרבה מאוד עניין. אבל לצערנו, בתוך הפרספקטיבה הישראלית הצרה, כמות הסיפורים הולכת ומתמעטת ככל שהעונה מתקדמת. שחקנים בכירים שציפינו שיהיו מובילים, דומיננטיים ומשמעותיים, מקבלים פחות ופחות הזדמנויות ככל שהביזנס הולך ונעשה חשוב יותר. חבר'ה כמו עומר מאייר, רון ציפר, איתן בורג ונועם דוברת מקבלים פירורים בקבוצות שלהם במקרה הטוב, או מחוקים לגמרי מהרוטציה במקרה הרע. הנוכחות הישראלית מורגשת בעיקר בשוליים, בקונפרנסים ובקבוצות הקטנות, אבל בכל הכבוד הראוי - לא לשם כך התכנסנו. זה לא הזמן לסיכומים, ואני מבטיח שבסיום העונה ננסה להבין ולהתחקות אחר הסיבות שהביאו אותנו לבאסה הזאת. אבל לאלו מכם שמגרדים בראש בניסיון למצוא תשובות למגמה השלילית המובהקת של הנציגים בכחול לבן, תרשו לי לנסות ולדלות תשובה. תשובה שמסתתרת בתוך דבריו של מאמן של ישראלי אחד שדווקא כן מצליח להשפיע. שימו לב לציטוט הבא של טד בויל, מאמן הקולורדו באפאלוס על אלון מיכאלי: "הוא רגיל להתאמן עם שחקנים מבוגרים ומקצוענים, ולכן שגרת האימונים שממנה הוא מגיע שונה מזו שנדרשת בקבוצת כדורסל קולג’ים. כשהוא הצטרף אלינו, האינטנסיביות של האימונים הייתה עבורו הפתעה לא קטנה. מצד שני, הוא לא מפחד מאף אחד ולא נרתע משום אתגר. הוא מביא איתו קשיחות וחוזק מנטלי, הרבה בזכות הרקע האישי והדרך שהוא עבר בחייו. מדובר בבחור צעיר ואיכותי מאוד, שתורם הרבה מאוד לקבוצה שלנו" מתוך הפרגון הזה לפאוור-פורוורד מכפר סבא, אנחנו יכולים ללמוד גם על הסיפור של אלו שפחות מצליחים לשרוד. המעבר בין אטמוספירת כדורסל אחת לשנייה, מצריך מיכלי חמצן פיזיים ומנטאליים שלא פשוט למלא. שאלת ההתאמה של אלו שכבר טעמו כדורסל מקצועני ומבקשים "לחזור אחורה" לכדורסל המכללות הולכת ונעשית כבדת משקל בכל שבוע שחולף. דרך אגב, היא נכונה לא רק לנציגי מדינת היהודים. תשאלו את ג'יימס נאג'י, שהגיע לביילור בקול שערורייה רמה וממש (אבל ממש) לא מלקק דבש במשחקיו הראשונים במכללות. טוב. חזרה למיקרו. בין רביעי לחמישי קיבלנו משחק שהציג לראווה שני ישראלים (או סמי-ישראלי אם תתעקשו ממש חזק) שאמנם בניגוד לחבריהם מצליחים להגיע לחודש ינואר עם הראש מעל המים, אך נמצאים במגמות הפוכות: מהצד המארח שון אבייב, אחד שהתחיל את העונה עם מבט פלרטטני אל עבר הסיבוב הראשון בדראפט ולאחרונה מפלרטט בעיקר עם הספסל; מהצד האורח אלון מיכאלי, אחד שעלה על רכבת ההרים של המכללות ממש בשנייה האחרונה, ודי משום מקום הצליח לקבע מעמד יציב ואיתן כפרשמן ברוטציה של הקבוצה שלו, וגם להשפיע ולתרום כמעט מידי משחק. תחילה, ממליץ מאוד לראות מה היה שם. החלום ושברו נתחיל ברשותכם מזה שצולל. למה? כי כדורסל הוא משחק קבוצתי, וצריך לתת קרדיט לקבוצה המנצחת ממנה הוא מגיע, למרות שלא באמת תרם משהו לניצחון הזה. חשוב לשים על השולחן גילוי נאות לקוראי הדיסקו: אני לא מצליח להתחבר לז'אנר של שון אבייב. כלומר, בתחילת העונה הרמתי ציפיות, ואפילו בהמשך ציינתי לטובה בתעודות השליש, אבל אני לא יכול להמשיך להחזיק את זה בבטן יותר. אני לא אוהב את הכדורסל של השחקן הזה. לא אוהב את ההוויה שלו. כנראה שגם לווס מילר, מאמן הברקאטס, די נמאס. לאחר שפתח כמעט בכל המשחקים מתחילת העונה, בשנת 2026 ירד אבייב לספסל והצטמק משמעותית בגזרת הדקות. הוא משותף ל-9 דקות במשחק בשנה הלועזית החדשה לעומת 22.3 דקות לפני כן; בארבעת המשחקים האחרונים ירד ל-3.3 נקודות בממוצע ב-27% מהשדה; הוסיף תרומה אפסית בהיבטי ריבאונד ואסיסטים - ובעיקר הציג שפת גוף שלילית מאוד. כשלוקחים בחשבון את שק הציפיות שנערם בין היתר בעקבות הגישה המאוד-מאוד-מאוד אמריקאית ומוחצנת שלו, מקבלים מניה בהתרסקות. תזכורת למיינדסט מטרום העונה: במשחק נגד קולורדו, הצליחה סינסינטי לברוח למחוזות ה-20 הפרש ולגמור את המשחק כבר במחצית הראשונה בעיקר בזכות משחק התקפה חכם שמושתת על שני אלמנטים: טיסה במעברים והנעת כדור בהתקפה העומדת. כבר בפתיחת ההתמודדות היא הצליחה, באמצעות האנרגיות והפיזיות של החמישייה שלה, לכפות על הבאפאלוס ארבעה איבודים כדור רצופים שהביאו אותה ל-10:0 מהיר. בהמשך המשחק, החבורה של ווס מילר הניעה כדור בחוכמה ובסבלנות אל מול ההגנה האיזורית של קולוראדו, וניצלה את החרכים שנוצרו בה כדי לייצר נקודות מתוך החיתוכים של באבה מילר האתלט ודרך הקליעה של הסנטר מוסטפה צ'אם מחצי מרחק. סינסינטי חייבת את הקבוצתיות הזאת כדי להביא ניצחונות. אין לה מספיק איכויות ברמה האינדיבידואלית כדי לייצר יתרונות על יריבות טובות. אבייב, בסגנון האנוכי המובהק שלו ובמצב המנטאלי הירוד שהוא נמצא בו - הופך לא רלוונטי בתבניות האלה. הוא לא מצליח לעמוד בסטנדרט האנרגטי המחמיר שמילר דורש מהצוות שלו בהיבטי ההגנה והלחץ על הכדור, וכשכל תכליתו בהתקפה (אל מול האיזורית) היא לעמוד בפינה ולהמתין, או לעמוד ב-45 ולתת את האקסטרה פס - הוא די הופך לקלף טאקי בשולחן פוקר. ושוב אחזור על טייקים קודמים בנושא: ברמת חומר הגלם, זה לגמרי שם. שילוב של תודעת כוכב מוקדמת (מידי) וסגנון משחק שלא תואם את מה שהקבוצה שלו באמת צריכה – מביא לייבוש הסיטונאי. ואוטומטית, הראש הולך למטה. חבל. סורקין הבא? מיכאלי וסורקין. נכון, מדובר בשני גבוהים בסגנונות שונים לחלוטין, אבל כל פעם שאני רואה את אלון מיכאלי על הפרקט בקולורדו, אני לא מסוגל שלא להמר עליו ככזה שיגיע לאותה רמת דומיננטיות ושליטה בליגה המקומית שלנו כמו זו של הסנטר מאשדוד כיום. באמצעות תכונות אחרות לחלוטין, הוא מסוגל להפוך לשובר שוויון ישראלי בטווח של 3-4 שנים. זה יהיה שובר שווין מסוג אחר. בעוד סורקין מחזיק ביתרונות פסיכיים על כל גבוה ישראלי (אולי אי-פעם) בהיבטי אורך ואתלטיות, מיכאלי מראה לאורך העונה והראה גם נגד סינסינטי עד כמה הוא מיס-מאצ' מהלך עם סל כלים רחב כל כך, שהופך את המשימה לעצור אותו לקשה במיוחד. הוא עלה מהספסל במחצית הראשונה וסיפק את הסחורה כבר מהשלבים הראשונים. למשל כאן, כשקולורדו מריצה לו וריאציה של Zoom. הוא פותח את הפוזשן בחצי הפינה, ואחרי שג'וזאיה סנדרס חותך לכיוון הצבע, הוא עולה להנד-אוף עם הסנטר דאק. דאק מתגלגל פנימה, סנדרס פותח לפינה, ומיכאלי מיד לאחר ההנד-אוף תוקף את השומר שלו וחודר בכדרור לתוך הצבע. באמצעות הפיזיות שלו הוא מצליח לייצר נקודות אחרי סיומת קשה עם הלוח. סופר-דופר מרשים. (1:57) קחו דוגמה לעוד פוזשן שמראה עד כמה הכפר-סבאי הוא כאב ראש לכל מאמן יריב. בחמישייה הזו הוא מתפקד בעמדה מספר 5, כשעליו שומר הסבן-פוטר היריב מוסטפא צ'אם. לאחר שהוא מקבל את הכדור בפנים ומוציא החוצה, הוא בורח לצ'אם ממרכז הצבע לכיוון הפינה ועולה ל-45 לקבל את הכדור. צ'אם הכבד והמבולבל נאלץ לצאת ולרדוף אחריו החוצה. עד שהוא מספיק להגיע, ובתוספת סיוע קטן מהחוסם, אלון מספיק להוציא את הזריקה לשלוש בקאץ' אנד שוט כמעט ללא קונטסט, ומשחיל אותה פנימה. (2:57) כאן הוא מוצב בעמדה 4. נמצא בטופ אוף דה קי, מקבל את הכדור ומצליח לזהות את הנעילה העמוקה של דאק בתוך הצבע. לקבל את הכדור ולהוריד באונס-פס קשה בתוך היער שמגיע ליעד ועוזר לדאק לעשות 2 קלות? וואלה, סחטיין עליך יא מיכאלי. (5:18) שורה תחתונה - אל תכעסו עליי אם אני מתלהב בצורה מוגזמת, אבל מיכאלי נכון לכרגע הוא הסיבה הישראלית היחידה לעקוב אחרי כדורסל המכללות. אל תישנו עליו. גם אם המספרים נראים סולידיים, כשצוללים פנימה ורואים את הגיוון, המוביליות, השקט הנפשי והקליעה, אין איך שלא להתרשם. בכל זאת, לא לכל אחד יש מספיק מיכלי חמצן כדי להישאר עם אוויר בחודש ינואר.

יש עניינים עם בלייקני, כידוע (וכפי שכתב כבר היום החבר הירש). לי, באופן אישי, אין מושג לאן הדבר הזה יילך וכמה שלשות בתוך הפרצוף עוד יקלע הסופר סקורר העונה ובכלל. מה שאני כן יודע זה שאת השלשה הראשונה של הפועל תל אביב אמש קלע הבלייקני עם הבאזר של הרבע השלישי, ושבר בכך רצף של אלוהים יודע כמה החטאות של הקבוצה, במשחק החוץ שלה מול הקבוצה הדי מיותרת מוילרבאן. משם, הדרך כבר התקצרה בדרך לעוד נצחון סופר חשוב, במשחק סופר מגעיל. וזה לא משנה בשום צורה שהיא. מה שחשוב הוא שגם אחרי משחקה ה 21 בליגה השניה בטיבה בעולם, הפועל תל אביב שומרת על המקום הראשון. ושוב, הפועל תל אביב, ולא משנה מה חושבים על ענייני אסתטיקה וגו, ממשיכה להוביל את המפעל הזה. משחק ההתקפה המכודרר כחלק מההערכה המחודשת של איטודיס את מצב הסגל שלו פלאס התאמה ספציפית לגודל של היריבה מצרפת, פתח אתמול גם עם מוטלי וגם עם אוטורו. כשבודקים מי החמישיה ששיחקה אתמול הכי הרבה דקות ביחד, במדי האורחת, מתייצבים על זאת של שני הגדוילים פלאס מיציץ', בראיינט ומלקולם. ולמה אני מתחיל איתכם את הטור דווקא בענייני חמישיות? כי החמישיה הזאת שיחקה אתמול 33 פוזשנים, כמעט פי 3 יותר מכל חמישיה אחרת. והחמישיה הזאת התרסקה. הפועל תל אביב, למרות הירידה במספרים לאחרונה, היא עדיין מקבוצות ההתקפה הטובות במפעל. כשהנתון המחזק הוא נתון ה PPP, יענו נקודות פר מהלך. ליתר דיוק, היא שנייה בקטגוריה, אחרי מונאקו, עם 1.066 נקודות פר פוזשן. סבבה? סבבה. החמישיה הזאת, שאיתה רץ ועליה התעקש איטודיס, סיימה את המשחק עם 0.87 נקודות למהלך. שזה רע. כחלק בלתי נפרד מהחמישיה הגדולה והלא מאוזנת, קיבלנו משחק התקפה גדול ולא מאוזן. עזבו רגע שאוטורו ומוטלי, מילולית, נתקעו האחד בשני במספר סיטואציות. וילרבאן, עם כמה התאמות לא מורכבות במיוחד, חשפה שוב את הקשיים בתוך משחק ההתקפה המסודר. כלומר משחק ההתקפה המכודרר. כבר מגיעים לזה. להאט את איטודיס וילרבאן עשתה כמה דברים פשוטים. היא עיכבה את היציאה של הפועל תל אביב להתקפה עם לחץ שמתקפל להגנה אישית. ולא שהיא צריכה להתאמץ במיוחד כדי לעכב, כי מובילי הכדור של האורחת לא ממש שואפים לדחוף את הכדור קדימה ומהר. היא יצאה גבוה וחזק אל הכדור. היא ייצרה מצבים שבהם האדומים זיהו מיסמאץ' בפנים, שזה לוקח זמן וגם פחות יעיל כשזה סטטי. היא שלטה בריבאונד ההגנה שלה. כל האמור לעיל, אגב, מתייחס רק לחלק הראשון של המשחק. לזה תוסיפו ענייני אנרגיה. תשאלו כל שחקן אירופאי או שמשחק באירופה והוא יגיד לכם שאין סיוט כמו לשחק מול צרפתים, ולא משנה באיזו מסגרת. נכון, לא אחת מדובר בנגריה מוכרזת, אבל הם ארוכים, אתלטיים, שורטים, מעצבנים. וזה עוד לפני שדיברנו על השפה או המבטא שלהם, כן? בתכלס, אין ניג'וס כמו לשחק מול הוילרבאניות של העולם. בטח כשאתה במוד של אדישות, כמו זה שהפגין מיציץ' כבר במהלך הראשון של המשחק. מוד של אדישות במחצית הראשונה, מיציץ'. צילום: הפועל IBI תל אביב והכל, כאמור, הלך קשה. את המחצית הראשונה סיימה הפועל תל אביב עם 31 נקודות, כשלא מעט מהנקודות שהיא כן קלעה דווקא חשפו את הקשיים ההתקפיים שלה. את הסטטיות. את בעיות הריווח. את משחק ההתקפה המכודרר. יאללה, נדגים. למשל כאן. פיק נ' רול גבוה של אלייז'ה בראיינט עם מוטלי. עד כאן הכל סטדרטי לגמרי. רק שאני מבקש שתעצרו את התמונה כשהשעון הגדול מראה 7:40 ותראו את שאקיל האריסון, ההוא שעוזב לגמרי את מיציץ' ונכנס לתוך קשת שלוש הנקודות ואל נתיב החדירה של בראיינט. 4 שחקני הגנה ינסו להיכנס לנתיב התנועה של ה MVP האדום. שבמקרה הזה כן מוצא את האיש הפנוי מתחת לטבעת. (0:09) אוקיי. הנה עוד מהלך שכן הצליח במחצית הראשונה, אבל שמדגים את הקשיים במשחק ההתקפה של האדומים-לבנים. הנה בראיינט שוב מכדרר לו, בכיף שלו, תוך כדי תנועה של מלקולם לצד החלש. כשהוא פונה אלי פינה, מתחיל לרדוף אחריו אנדאיי. כי בהתקפה של הפועל תל אביב, ואת זה כבר מרבית ההגנות יודעות, העיניים, הידיים והרגליים קודם כל על המכדרר. וגם הפעם, בחסות התנועה והזיהוי של מוטלי, זה הסתיים אחלה. אבל משחק ההתקפה? הוא ממש לא אחלה. (0:44) מה שאמר אלון כאשר התארח בפרק של שוט מיד לאחר עוד נצחון של ירושלים על הפועל תל אביב, אמר לנו קואץ' יונתן אלון שההכנה והתמודדות מול ההתקפה של האדומים מתל אביב, להבדיל מזאת של הצהובים מתל אביב, היא הרבה יותר פשוטה. והוא ממש לא התכוון לזלזל כאן ביריבה שלו, אלא להגיד את האמת הפשוטה, והיא שהפועל תל אביב צפויה וסטטית. מוכשרת, מצוינת, עמוקה – אבל צפויה וסטטית. ולא, אני לא מדבר כאן על סטטיסטיקה. ביורוליג, הפועל תל אביב ממוקמת 18 בקטגוריית האסיסטים. אז מה? מקום אחד מתחתיה נמצאת פנרבחצ'ה. גם זאת וגם זאת מועמדת בכירה לפיינל פור העונה. אבל כן, אני מדבר על היכולת לפצח טקטית. למשל מול בלייקני, בדוגמא מתוך המחצית הראשונה אתמול. אחרי שיצאו אליו גבוה ועם גבוה (אנדאיי), בלייקני מנסה לקחת אותו מהכדרור. כמובן, תוך הקפדה על הכלל: ימינה = חדירה. שמאלה = ג'אמפר. בסדר בסדר, את השלשה ההיא ממקודם דווקא קלע עם ג'אמפר אחרי כדרור ימינה, אני יודע. הקיצר, הולכים ימינה. אג'ינסה, עם המיסמאץ', שומר לפני אודיאסי. וזה מאפשר לו פשוט להתקיף את הכדור במצב עזרה שמשתנה לחילוף, בעגה PEEL SWITCH, כשאנדאיי יורד למטה כדי לחתוך את קו המסירה פנימה. אה, ואחלה ירידה להגנה, כן? (2:41) למשל כאן. פיק נ' רול מיציץ' את אוטורו מייצר, שוב, חילוף. האריסון שומר מעל אוטורו. טראורה מאתגר את הכדרור של מיציץ' פלאס מחיאות כפיים עד איבוד כדור ועוד מתפרצת קלה. החמאנו כבר לירידה להגנה? (2:58) הצמד ג'איינט אבל בסוף זה הסתדר. כמו במפגש הקודם מול וילרבאן. איטודיס ירד מההרכב הגדול שלו והלך הרבה יותר אל הכשרון שלו. וקיבל גם את אנשי הרבע הרביעי שלו. כמו בראיינט. כמו ג'ונס. כמו שניהם ביחד. תזכירו לי בבקשה לערוך בדיקה של כמה אסיסטים יש בין השני לבין הראשון, עוד מימיהם בצהוב, ולמה הם האסיסטים הכי יפים בקבוצה. עד שיגיעו הנתונים, אין אלא להתלהב מההבנה העיוורת והנהדרת בין ג'ונס לבין בראיינט. ואולי, למרות שאני שונא שילובי ומשחקי מילים, צריכים לקרוא להם הצמד ג'איינט. הנה דוגמא עדכנית. הפועל תל אביב הולכת על תרגיל דאבל אלבו המכונה הורנס, ועל הצד של בראיינט. אם רוצים לדייק, אז השם הגנרי של התרגיל הוא הורנס פלייר, כי הוא אמור להסתיים ביציאה של בראיינט על חסימה של אוטורו לצד השני. במקום, הוא מצמצם מרחקים ברמת DIVE הישר אלי צבע. וכשיש אופציית מסירה לבראיינט מג'ונס, זה תמיד באוטומט. ותמיד סופר מרשים. (6:41) גם בנפרד, קור הרוח והשליטה של כריס ג'ונס בעסק, בטח כשמיציץ' רחוק מלהיות סלע ועוגן, מרשימה במיוחד. בטח ובטח בסופי משחקים. למשל כאן: אחרי ראם סקרין בלייקני אוטורו, האחרון מתייצב כדי לחסום לג'ונס. כשהשעון הגדול מראה 2:15 אפשר לראות את נסיון הבאמפ, כלומר הכניסה אל העונשין של אנדאיי כדי לבלום את התנועה ללא כדור של הסנטר האדום. וזה לא מזיז לג'ונס. וזה לא מזיז לאוטורו. (7:39) הפועל תל אביב מצאה את ההרכב שלה. ההרכב ההגיוני שלה. היא הרימה קצב, כולל במהלכים בהם פשוט נכנסה אל ההתקפה מהר יותר. למשל כאן: (4:42) ואם נדבר גלויות, עשתה את המינימום הנדרש כדי לצאת עם המקסימום המבוקש. עוד נצחון חשוב בדרך להשגת המטרות שלה. 3 נקודות לסיום מתיש – כשצופים בולנסיה משחקת, או פריז משחקת, רואים שהקו המנחה בחילופים של המאמנים הוא שמירת הטריות. כל אחד שנכנס נותן הכל כולל כולל כולל הכל, מתוך ידיעה שממילא ירד לנוח עוד דקה ושליש. אצל איטודיס, כך נראה, בוחרים בגישת המתיש. חמישיות שרצות ביחד (ולא רק ברבעים השלישיים) כמעט לאורך כל 10 הדקות. שחקנים שיודעים שהם כאן להרבה זמן. וזה חשוב לעיתים מבחינת הבטחון העצמי. וזה בעייתי לעיתים ברמת ההשקעה. מה שכן, ואחרי שתהינו לרגע מה יהא על מעמדם של תומר גינת וים מדר, התשובות שאנחנו מקבלים ברורות וחדות. 2<3? 3/15. זה מה שהיה להפועל תל אביב להציע אתמול ברמת הקליעה מחוץ לקשת שלוש הנקודות, החל מזריקת הבאזר של בלייקני. והקבוצה הזאת בכלל אמורה להיות טובה בזה, גם מיקומית (7) וגם אחוזית (37%). אבל זה קרה לה גם מול דובאי (4 שלשות ב 21%), גם מול באיירן (6 שלשות ב – 29%) וכו. לאורך זמן, הנתונים המתדרדרים האלו עלולים לפגוע בקבוצה הזאת ברמת תוצאות המשחקים. חדש חדש – עזבו שטויות. עוד דאבל וויק בדרך. עם עוד שני משחקים שהם לחלוטין בשליטה של הפועל תל אביב. אנאדולו מהמקום ה-18. פרטיזן מהמקום האחרון. מאזן 17-6 סופר ריאלי. פייר, האמנתם? שכל החטופים יחזרו כבר הביתה. שכל החטופים יוחזרו כבר הביתה. כולם כולם כולם. עד האחרון. שיהיה לנו טוב.

התגובה של הפועל תל אביב כמועדון לכתב האישום שהוגש בארצות הברית נגד אנטוניו בלייקני בחשד למעורבות בהימורים בלתי חוקיים על תוצאות משחקים בליגה הסינית וב-NCAA מוכיחה שלאליזבת קובלר-רוס המנוחה, הוגת חמשת שלבי האבל המפורסמים, לא היה מושג מהחיים שלה. איתרע מזלה והיא לא זכתה לפגוש את עופר ינאי. תחת הבעלים הנמרץ, מוכיח המועדון שכשמקבלים בשורת איוב ספורטיבית, אפשר בכיף להיתקע בשלב הראשון - הכחשה. ועוד הכחשה. ועוד אחת. מה היה לנו? בלייקני הוא בכלל לא חלק מכתב האישום. אה, בעצם הוא חלק מכתב אישום אחר, ישן. מפעם. עכשיו זה עכשיו, אז זה אז. ידענו שיש לו בעיות, אבל דיברנו איתו. בעצם, ינאי נתן גיחה קטנה גם לשלב השני של מודל האבל - כעס. "אני שמח שמתייחסים לפרשת מכירות משחקים", אמר לערוץ הספורט. "אני הרגשתי שמכרו כמה משחקים שלנו ולא התייחסו". בקיצור, לא קרה ואם קרה אז מה קרה. וגם - לא עופר, לא חוקרים. אגב, במדינת פנסילבניה, שבה הוגש כתב האישום, בכלל יודעים מי הוא עופר ינאי? אני מהמר שלא, אם מותר להשתמש במושג הטעון הזה. ועכשיו לעובדות, והן חשובות: כתב אישום הוגש נגד אנטוניו בלייקני, והוא חמור. אתם מוזמנים לקרוא בעצמכם. לפי החשד, בלייקני עשה יד אחת עם מהמרים אמריקנים כדי להטות תוצאות בליגה הסינית, ואף גרם לשחקן נוסף לנהוג כמוהו. אם לא די בכך, הוא סייע לאותם מהמרים לשכנע שחקני מכללות להטות משחקים ב-NCAA, ליגה קדושה במושגים אמריקניים. העונש הקבוע בחוק על העבירות הללו יכול להגיע ל-20 שנות מאסר. כתב אישום חמור, אנטוניו בלייקני. צילום: capture_il.sport אפשר לבלבל את המוח בכל מיני פעלולים מילוליים, אבל מעורבות של כדורסלן בהטיית תוצאות של משחק שבו הוא מעורב היא העבירה הספורטיבית החמורה ביותר שאפשר להעלות על הדעת, פרט לאלימות פיזית. כשעלה חשד שצ'ונסי בילאפס, מאמן פורטלנד, וטרי רוז'ייר, שחקן מיאמי, מעורבים בהימורים לא חוקיים, הם הושעו באופן מיידי מקבוצותיהם. חשד, לא הרשעה. לא פסק דין חלוט. מאליק ביזלי, שנתן עונה מעולה אשתקד בדטרויט, נותר בלי קבוצה בגלל חשד דומה. ג'ונתאי פורטר הורחק מהליגה לכל חייו בגלל הימורים. הדבר היחיד שמאפשר לנו לאהוב כדורסל הוא ההבנה שהמשחק הוגן, שמה שאנחנו רואים זה מה שאנחנו מקבלים, שלא עובדים עלינו. מהמרים הורסים את המשחק, באופן הכי מילולי שאפשר. בהזדמנות אחרת ניכנס לצביעות האמריקנית, שמאפשרת שיתוף פעולה בין חברות הימורים ל-NBA ביד אחת ומענישה מהמרים ביד השנייה, אבל זה לא רלוונטי לסיפור של בלייקני. עוד הסתייגות חשובה: התגובה של ינאי והפועל תל אביב מקוממת, לפחות אותי, ומתעלמת לחלוטין מכל ערך מוסרי מעבר לרצון לנצח במשחקי כדורסל, אבל קשה לדמיין קבוצה אחרת בארץ פועלת באופן שונה. בלייקני הגיע למקומות כמו סין, בחריין וישראל ולא הפך לשחקן מוביל ב-NBA בגלל אופי בעייתי, שמתבטא בין השאר בחשד למעורבות בשוד. בהפועל תל אביב הוא התפוצץ והפך לכוכב שיכול לעשות את ההבדל בין העפלה לטופ 8 לבין העפלה לפיינל פור ואולי אפילו בין העפלה לפיינל פור לבין זכייה היסטורית ביורוליג. ינאי רואה לנגד עיניו רק את המטרות האלו. חוק, בטח אם הוא בינלאומי, זה לחלשים. הפועל נוהגת בדיוק לפי סולם הערכים הנוכחי בישראל. עם זאת, כדאי לזכור שבמשך שנים התבסס האתוס של הפועל בכדורסל על אזכור חטאיה של מכבי תל אביב, שנהגה תמיד להגן בכל מצב על שחקנים בעייתיים שמעורבים בפלילים, כל עוד הם משחקים בצד שלה וקולעים הרבה - מוויל ביינום ועד לאולסי פרי. מכבי רצתה לנצח, בדיוק כמו שינאי רוצה לנצח. אם תרצו, עוד צעד, הפעם לא מכוון, בניפוץ האתוס האדום בידי הבעלים הנוכחי. בילאפס ורוז'ייר הושעו מיד אפשר להניח שגם מנהלת הליגה או איגוד הכדורסל לא ירצו לקחת ליד את תפוח האדמה הבוער הזה. מי רוצה להסתבך עם מועדון עשיר ועם אוהדיו. רק האמריקנים, או היורוליג, יכולים להזיז כאן משהו ברמה החוקית. עד שזה יקרה, כדאי להזכיר לאוהדים הצעירים מה יכולה לעולל לליגת כדורסל עננה של הימורים. באמצע שנות ה-90, בעודו חייל סדיר בגל"צ, חשף כתב הספורט דאז ניב רסקין פרשיית הימורים בליגת הכדורסל הישראלית. החשד היה ששחקנים מעורבים בהטיית תוצאות ובהימורים לא חוקיים על משחקים. הסתובבה אז קלטת וידאו של ישראלי בכיר מאוד, שהיה באסקטזה לא ברורה להשיג נקודות במשחק שהוכרע מזמן. התפרסם על המחאה (צ'ק) של אותו שחקן שקשורה להימור על משחק אחר. דובר על שחקן שני שנקשר לעץ ביער כל הלילה בשל חובות הימורים. ליגת כדורסל שמרחף מעליה חשד הימורים הופכת עד מהרה לבדיחה. החל ממשחק הליגה הבא שלו, אנטוניו בלייקני ישחק בליגה הזאת תחת עננת כתב האישום. כן, העבירה התרחשה במדינה אחרת, אבל גם על ליגת העל בישראל יש הימורים. ייתכן שבלייקני שינה את דרכו, שהוא נולד מחדש, שהוא אדם אחר. כמובן - אי אפשר להדגיש זאת מספיק - שאין כל הוכחה שהוא מעורב כרגע בכל אירוע לא חוקי. אבל גם אם הבטיח ואמר את כל הדברים הנכונים, האם אנשי הפועל תל אביב יכולים להיות בטוחים במאה אחוז שלא יסטה מדרך הישר מחר, או מחרתיים, או בהצלבה או בפיינל פור? האם הם יכולים להיות בטוחים במאה אחוז שאנשים משתנים? בעצם, כבר ראינו שהם כותבים מחדש את תורת הפסיכיאטריה. נקווה שבניתוח אישיות הם מצטיינים באותה מידה. איך כותבים במצבים כאלה? היה גם משחק. יש פער גדול בין איך שמרבית הצופים, בטח אוהדי הפועל, חוו את המשחק הזה, לבין מה שמאמני כדורסל או פרשנים תמהוניים שמתלהבים מהאותיות X ו-O יכלו למצוא בו. זה היה דו קרב בין הכישרון העודף של האורחת מתל אביב והשכל של דימיטריס איטודיס (נשמח לשמוע את תובנותיו לגבי הפרשה, אגב) לבין הניסיון של פייריק פופה מוילרבאן לצמצם פערים. ככל שאפשר לזהות, למרות רמת הכישרון הנמוכה ממילא, שספגה מכה נוספת עם העזיבה של ננדו דה קולו לפנרבחצ'ה (אמש כבר הטופ סקורר של הטורקים נגד ולנסיה), מדובר באחלה מאמן שבעולם, והוא אכן הפך את ההתמודדות לשחמט טקטי מעניין. לא פראייר, איטודיס. צילום: הפועל IBI תל אביב הרעיון הדי ברור של פופה היה למנוע מהגארדים האורחים לייצר יתרונות מספריים. איך עושים זאת? בעזרת מושגים שאתם קוראים ב"הדיסקו" לא מעט - נייל הלפ (עזרה של גארדים על חדירות מאזור הטופ אוף דה קי, קו העונשין או בקיצור, "הציפורן"), סטנטים, צ'וקים ובעיקר פיל סוויץ' - כלומר חילוף מוקדם של השומר הקרוב לכדור, למשל בפיק אנד רול, שקופץ לבלום את הגארד החודר. במחצית הראשונה, התוכנית עבדה מצוין. הגארדים של הפועל לא הצליחו לייצר בעצמם. בהיעדר חדירות קלות לצבע, נמנעו מצבים של רוטציות מורכבות בהגנה שמובילות בדרך כלל לאותם יתרונות מספריים, שמובילים להנעת כדור ואז לזריקות חופשיות משלוש. התוצאה הייתה 0 מ-6 מחוץ לקשת להפועל בחצי הראשון, והרבה כדררת ובידודי אחד על אחד עקרים - לא משהו שאנחנו לא מכירים מהפועל. בהתקפה, הקבוצות של פופה תמיד משחקות יפה - ספייסינג טוב, בחירת קליעות סבירה, מסירה לשחקן הפנוי. יום טוב של גלין ווטסון ושאקיל האריסון, שני כלי הנשק העיקריים שנשארו לצרפתי, גרמו להובלה בסוף החצי, והקבוצה מליון עוד עלתה ל-12 הפרש בתחילת הרבע השלישי. רק שאיטודיס לא פראייר. הגנתית, לא היו אצלו שינויים משמעותיים במחצית השנייה - פתרונות שונים לשחקנים שונים (הדג' או סוויצ'ים). אבל רק תחשפו חולשה הגנתית בפני המאמן היווני, והוא ידקור אותה בלי רחמים, שוב ושוב. זה קרה ברבע השלישי, כשהסנטר המחליף בסטיאן ווטייה שמר על דניאל אוטורו. ווטיה הכבד יכול לשמור את הפיק אנד רול רק בדרופ, כלומר עזרה נמוכה ברחבה, ומיציץ' ובריאנט ניצלו זאת עד תום, בהנחייה מהספסל. הפועל ביצעה פעם אחר פעם, בשיטתיות, תרגיל זהה שמתחיל בחסימה של גארד לגארד (כדי לנסות לייצר חילוף על שומר חלש יותר, בדרך כלל הרטל) ואז חסימה בין הגארד לאוטורו, שחגג בשלל ליי אפים ודאנקים. ברבע האחרון, כשפופה התאים את עצמו ועבר לחילופים אוטומטיים, הפועל התקשתה לנצל מיסמצ'ים על ווטסון הננס בצבע, אבל שלשות של ויינרייט וג'ונס פתרו את הבעיה. ניצחון בשחמט לאיטודיס, או בעצם ניצחון בכישרון להפועל. פתר את הבעיות עם שלשה, כריס ג'ונס. צילום: הפועל IBI תל אביב הנקודה היא שבמשחק השחמט של איטודיס הוא מקריב חיילים. נדמה שבכל משחק הוא רואה לנגד עיניו רק את 40 הדקות הנוכחיות, בואקום, בלי לחשוב על העונה כולה. על בניית ביטחון, למשל. לגיטימי שיחשוב שים מדר לא יכול היה לעזור לו אתמול. מצד שני, הוא יצטרך את מדר מתישהו, אולי כבר במשחק הבא, או בזה שאחריו. איטודיס, כך נראה, מאמין ששחקניו מבינים שהם חיילים על לוח שחמט, וחוזי העתק מאפשרים להם להיפטר מהאגו. רק שבני אדם, כידוע, הם קצת יותר מורכבים. רק בשלבים מאוחרים יותר נדע אם בניצחונות הקטנים, איטודיס מפספס ממש עכשיו את התמונה הגדולה.

אני יודע, אני יודע. לא מעטים מכם עסוקים בחישובי נצחונות נדרשים בשביל פליי אין. זכותכם. והיי, יש אפילו פושים חוזרים בנושא. זכותם. לי יש דווקא הצעה אחרת לאוהדי מכבי תל אביב, אחרי בוקר שבו ראו בריפיט הצלות של מליקה וספרינטים של אבו פרחי: עזבו אתכם משטויות. פשוט תהנו מזה. אחלה אחלה אחלה של משחק היה אתמול ביד אליהו הישן. עם סקור. עם מהלכים. עם מסירת שלשה של סנטוס. עם שירי הנהלה. עם טעויות. עם עצבים על השופטים. עם קלוזאפ מלמול/ יניקה של שימון אל ועם הקמע. עם גיבורים. עם זריקה מהחצי שכמעט וייצרה הארכה, כמו אז. בכל הקשור לליגה השניה בטיבה בעולם, יש לאנשים בצהוב עוד כמה פיקים מגניבים למדי בעונת המשחקים 25/26. היי, בעזרת השם וטראמפ, בשבוע הבא מגיע החבר עתמאן להיכל. קרנבל. ויש עוד דרבי לארח. סוג של קרנבל. ויש עוד 4 משחקי בית אמיתיים בנוסף. פשוט תהנו מהם. מצאו את ההבדלים, גרסת הסטטיסטיקה פשוט לדבר על מה שעשה את ההבדל בין הקבוצות ברמה הסטטיסטית. מכבי תל אביב הובילה את קטגוריית הריבאונד לאורך חלקים משמעותיים מהמשחק. היא הובילה 4-0 בריב' התקפה בסיום הרבע הראשון. היא נטלה 12 כדורים חוזרים בהתקפה מתוך 21 כדורים חוזרים מתחת לסל של האורחת, בסיום הרבע השני. שזה 57%, כן? היא עדיין הובילה 11-8 בפרמטר הזה בסיום הרבע השלישי. אה, ובסוף ניצחה על חודו של אופנסיב ריבאונד אחד, 13-12. ולא במקרה, על חודו של סל שדה אחד. זה, והשלשות. אל המשחק התייצבה ז'לגיריס כקבוצת הטריצות הכי טובה ביורוליג, עם 39.6% בהטלות מחוץ לקשת. מכבי, מהצד השני, רשמה לעצמה 34.4% טרם המשחק, שהציבו אותה במקום ה-17 והמכובד. ובכן, תהיו איתי: הקבוצה של קטש סיימה רבע ראשון עם 4/7, רבע שני עם 3/8, רבע שלישי עם 5/9 – כולם כולל כולם מעל לממוצע שלה – כשה-איש שיצא מדעתו וקלע הרבה מעבר לממוצעים שלו, ולא בפעם הראשונה (השבוע), הוא כמובן ג'ימי קלארק שבשלב הזה כבר עם 4 שלשות תמימות. יצא מדעתו, ג'ימי קלארק. צילום: capture_il.sport וברבע הרביעי נחתה לקרקע כשקלעה 3 מתוך 9. זאת בעוד שז'לגיריס, שתעלו לרגע ותבדקו שוב את הממוצע העונתי שלה, סיימה עם 39.4%. הקיצר, סטטיסטית, מכבי תל אביב נשארה עם הראש מעל למים, בקושי, אודות לריבאונד התקפה ואחוזי קליעה מחוץ לקשת. תזכורת: הפעלה ראשונה של הוידאו תנגן את הקטע הנכון. לצורך הפעלה שניה, מקמו את זמן הסרטון לפי הזמן בסוגריים קומבינציות התקפיות לא יודע כמה פעמים עוד נגיד ונכתוב את זה, אבל כשמכבי תל אביב באלמנט ההתקפי שלה, כמה כיף הוא האלמנט ההתקפי שלה. וזה בלי ווקר והכתף, שני אלמנטים שאמורים להחזיק אותה בצד שאליו נוהגים לזרוק. הכל זורם, הכל עובד, הכל תוסס. הכל מדויק. בהתקפה. אמרתי התקפה, כן? בחיאת, כמה פעמים העונה ובכלל ראיתם את האלמנט הזה, מתוך משחק המעבר? הנה הפיק נ' רול המדורג, יענו 77. ליף חוסם שני, אחרי סנטוס, אבל לא באמת. דיברתולומיאו עובר לצד הרחוק מהכדור ולוקח איתו את השומר לו. בום. (4:37) אוקיי. זמן לעצור ולדבר על סנטוס. וליף. אני די משוכנע שאפשר לייצר כאן איזשהו שם מאוחד וגנרי, כמו רפי גינת או קטשפר (זה נקרא חילול הקודש, אהרלוס?) אבל את זה אשאיר לאחרים ומוכשרים ממני. מכבי תל אביב ניצלה ביגטיים את הטיפולים ההגנתיים של ז'לגיריס כדי לקרוע אותה בנקודות פנים. סליחה, בנקודות של גבוהים שקולעים גם בפנים. וגם לא. מתוך 27 הנקודות שכבשה ברבע הראשון, 21 הגיעו מסנטוס, סורקין וליף. ובכלל, ליף קלע 13 נקודות בכ-9 דקות במחצית הראשונה, כולל 4 אופנסיב ריבאונד. הצעת העורך: ליפטוס. צילום: capture_il.sport ובכך, פתאום, נראתה כל כך מוכשרת. על ליף דיברנו קצת הרגע ועל סורקין נדבר בנקודות הסיום, אבל סנטוס. שבשלבים מוקדמים יותר של העונה אמנם נראה רע אבל כן נתן ניצוצות ריברו-אים. כלומר, היכולת לעבוד בצבע בכלל ואחרי חילוף בפרט. זה, פלוס ראיית משחק. ויכולת לזרוק מבחוץ. ויכולת בלתי נגמרת לייצר עבירות תוקף בלתי נגמרות. זה לא היה המשחק הכי טוב של הברזילאי העונה, אבל זה כן היה עוד משחק שבו אתה תוהה אם הפוטנציאל הזה יכול להיתרגם למשהו אמיתי. ואם כן, האם זה יהיה בקדנציה שלו בצהוב, או שמא הנחיתה בתל אביב תתגלה שוב כתחנת מעבר בדרך לקבוצות הגדולות ולכסף האמיתי. נעקוב בעניין. כחלק בלתי נפרד מההכשרה של קטש שעברה בלא מעט משחקים קודמים, את המחצית השניה הוא פתח עם סנטוס. והפעם, כחלק מהרכב שלושת הגדולים שראינו איך עובד נחמד גם מול ירושלים. סנטוס, ליף והורד. בלי סורקין. בהגדרה, ייצר ההרכב הזה עוד מיסמאצ'ים בלתי נגמרים. כך, למשל, מצא עצמו לו, עוד לפני חילוף, שומר על ליף. ואם הנקודות לא הגיעו מאותו לו, הן פשוט כי מכבי הענישה ממקומות אחרים. כי אחרי אי התאמות הגנתיות או חילופים הגנתיים, מכבי יודעת לעיתים להיות מספיק סבלנית וחכמה כדי להעניש מכל מיני מקומות. גם בהרכב הסופר גבוה, אבל לא רק. תראו למשל כאן: פרנסיסקו שומר על בלאט. פיק נ' רול מייצר חילוף והופ, פרנסיסקו שומר על ליף בפנים. סורקין מחפש את המסירה פנימה, ולכן סלבה מצמצם למטה ומתרחק מבלאט. שתי מסירות וטריצה. תענוג. (11:40) עוד אחד, מיד אחרי. כאן אנחנו כבר אחרי החילוף. רייט על בלאט. בסוף הוא יבוא לעזור על החדירה (של ליף). בלאט פנוי. בלאט מבקיע. ותראו את התגובה של מסיוליס (אחלה מאמן, כן?), לעברו של רייט, אחרי שהמהלך מסתיים. (12:04) בהגדרה, ראינו אתמול איך כמעט כל קומבינציה התקפית בקו הקדמי מספקת משהו. אם זה סורקין את הורד, אם זה סנטוס את ליף. אם זה ליף את סורקין וכו – ואם זה בשלישיה הגדולה. וכל זה בלי טייריק ג'ונס. מי היה מאמין? כל קומבינציה התקפית בקו הקדמי מספקת משהו. רומן סורקין. צילום: capture_il.sport מערכות יחסים צריך לתחזק 10 שחקני רוטציה נטלו חלק במשחק אתמול. ומי ששיחק הכי הרבה דקות מכולם הוא אולי שחקן הכדורסל הכי חסר בטחון כרגע במכבי תל אביב (אולי חוץ מבריסט). ג'יילן הורד שותף כמעט 27 דקות. והאמת? נראה אבוד במרביתן. זה בא לידי ביטוי גם בדברים שנראים בבוקס סקור, אבל גם בכך שהוא בעיקר לא הוא. כי מה זה ההיסוס הזה כשהכדור ביד שלו. ומה זה הדבר הזה להיחסם על ידי פאקינג פרנסיסקו, שמגיע לו לג'יילן. וזה מוזר למדי, כי את העונה הזאת הוא פתח אחרת. וזה מוזר למדי, כי הוא אחד האנשים של עודד קטש. וקטש, יאמר לזכותו, מתחזק את מערכת היחסים עם ההורד שלו גם ובמיוחד בימים בהם הוא מתקשה. הוא הולך אליו, עם תרגיל שמוכוון אליו, ביציאה מפסק זמן; מבין 5 השחקנים שפתחו ברבע השלישי, הוא האחרון לצאת, רק 1:23 לסיום, למרות שלא קלע ולו נקודה אחת מהלכו. והאמת? הוא גם קיבל ממנו. מוזר לדבר על הגנה, במשחק שבו היריבה קולעת כשבא לה, אבל כל פוזשן הגנתי של מכבי תל אביב בלי הורד הוא פוזשן הגנתי שגורם לקטש לחרדות. איכשהו, הורד עוד מסוגל לגרום לפרנסיסקו, למשל, להסס לפני שהוא מיידה עוד טריצה בתוך פרצוף. כי כל פוזשן שבו פרנסיסקו לא ראה מולו את הורד הוא פוזשן שבו פרנסיסקו לא ראה מולו אף אחד. מצד שני, אם הורד צמוד לפרנסיסקו, כמו במהלך הזה, הבעיות מתנקזות לאזורים אחרים ושחקנים אחרים. למשל כאן, כשהפתרון ההגנתי לפיק נ' רול של לו פלאס רייט הוא לונדברג שאוכל חסימה?! מסנטוס. (8:48) בחזרה להורד ולמערכת היחסים: קטש קיבל ממנו גם את שני סלי השדה היחידים שלו במשחק, ברגעים סופר חשובים של המשחק. למשל במהלך הזה, שבו הריווח נדפק ביג טיים, בין היתר כי ג'ימי קלארק, אתם יודעים, אבל תנועה ללא כדור של הורד (ותגובה נ ה ד ר ת של סנטוס שמזהה ונועל) מביאה ל-2 קלות. (14:43) ובמהלך הזה, שבו (שוב) כולם מחפשים את המיסמאץ' בפנים של טי.ג'יי ליף, עד שהורד שותה מיץ אומץ ומחליט ללכת על זה אוף דריבל. (15:33) מצד שני, תנו רגע מבט בסטטיסטיקה העונתית של הורד. 12.7 נקודות, 6.7 ריב', מדד יעילות 15.8. נכון, קצת פחות טוב מבעונה שעברה (שבה שיחק כמעט 3 דקות יותר), אבל עדיין מרשים למדי. 3 נקודות לסיום נדבר על הסוף? כחלק בלתי נפרד מכמות ההתרחשויות אתמול, גם קיבלנו סימנים ברורים של המלטדאון המצופה. כולל החלטות נוראיות של קלארק (מי ראה את זה מגיע?) שאיכשהו הסתדרו. כולל החלטה של סנטוס שאלוהים ישמור. כולל היעלמות הגנתית, שזה די קשה כשממילא לא באמת שומרים. כולל דברים שאולי אפשר היה לעשות אחרת מהספסל והקווים. אבל כבר אמרנו שעדיף פשוט ליהנות מזה, לא? אז מכבי תל אביב בסוף ניצחה. גם אם מעוף הכדור שיידה לו עם הבאזר גרם לאנשים בצהוב לאבד את הכרתם. מהנה, אומרים לכם. מהנה. רומן סורקין – דיברנו כאן בעיקר על שחקנים אחרים, בגלל שככה יצא וגו, אבל גם הפעם, כמו בכל פעם, אין דרך אלא להתפעל בואכה למלמל פינת להתעלף מכמות הכשרון ומהידיים יוצאות הדופן שיש לרומן סורקין. הדברים שהוא עושה עם הכדור הם דברים שלא ראינו מעולם. כן, וראינו גבוהים מוכשרים כמו ליאור אליהו. זה פשוט נשפך ממנו בכל תצורה התקפית, בין אם זה באזור הטבעת, מעל לטבעת, מחוץ לקשת שלוש הנקודות או בג'אמפר מחצי מרחק שמלחיץ את כו-לם למעט סורקין. כפיים. דאבל – נסיים עם דברים שאיתם התחלנו. מי שמאמין בניסים ובפליי אין, ודאי יוכל לשאוב עידוד מהדאבל, יענו הנצחון הכפול של הצהובים על הליטאים. ומי שבאמת מאמין בניסים ובפליי אין, צריך לשאוף למשהו יוצא דופן שיקרה בשלישי הקרוב בהיכל השלום והאחווה. שכל החטופים יחזרו כבר הביתה. שכל החטופים יוחזרו כבר הביתה. כולם כולם כולם. עד האחרון. שיהיה לנו טוב.

מכבי ת"א. ז'לגיריס קובנה. יום חמישי. יורוליג. יד אליהו. שניות אחרונות. כדור אחרון. ההפרש: 3-. אין פסק זמן. האמת? האמת היא שהגיע לליטאים להפסיד, רק על זה שהם לא שלחו ארבעה שחקנים לקצה המגרש, ושיגרו מסירת קוורטרבק. יצליח, לא יצליח, לפחות תנסו להתנקם כמו שצריך, כמו בספר, כמו גור שלף ודריק שארפ. מה זה הכדור הקצר הזה שאז'ולאס טובליס הוריד למאודו לו? פחחח, אלוהי הכדורסל בחיים לא היה נותן לשלשה הזו להיכנס. עם שלא יודע את עברו, עתידו לוט בערפלאיטיס. כל התנאים מסביב נבנו לנס ז'לגיריס. אבל לצד ההפוך. זה היה אמור להיות MESS ז'לגיריס. * 2:20 דקות לסיום (במקום 2.20 שניות) הורה לוח התוצאות על 91:94. בדיוק כמו ב-2004, רק ההפך. הפעם, לזכות מכבי. * כשעל השעון 8.4 שניות (הנס אירע בתאריך 8.4) ג'ימי קלארק חצי-התחפש לגדריוס גוסטאס והחטיא מקו העונשין. * מיד אחר כך, בהכנסת הכדור של ז'ל מהצד, מרסיו סנטוס חטף. במקום פשוט להחזיק בכדור עד שהזמן ייאכל והניצחון יובטח, הוא העיף מסירה מוזרה לאיפה לונדברג, שעפה החוצה, ונתן הזדמנות מיותרת לקובנאים לחולל נס. אם רק הם היו יודעים איך עושים זאת נכון. מעבר לפיניש הדרמטי, היה עוד הבדל אחד מהותי בין הנס של אז למס של אתמול. זמן המשחק. לפני 22 שנה, הוא נמשך פחות זמן, למרות שנגרר להארכה. שלישיית השופטים של 2026 בילתה יותר זמן מול המוניטור לצד המזכירות מאשר במרכז המגרש בין השחקנים. יש מצב שקצת הגזמנו עם המיסטיקה והסימנים, אבל זה אבוד מראש כשז'לגיריס ומכבי ת"א על הפרקט, וכל כך הרבה דברים מתרחשים. כן, היה גם כדורסל. כדורסל לא רע. כדורסל עם אסטרטגיות וטקטיקות שהסתתרו מאחוריו. עודד קטש רצה, כיוון והתכוון שהמשחק הזה יהפוך להמשך ישיר של הניצחון על הפועל ירושלים. בלא מעט מובנים, זה קרה. ככל שהעונה מתקדמת, הצהובים לומדים להחביא חלק מחסרונותיהם ולהבליט את יתרונם המרכזי - אותו יתרון שיש להם בעמדת הפאוור פורוורד על פני כמעט כל יריבה (כמעט, חוץ מזו שהם יפגשו במחזור הבא, למשל). 27 מ-36 הנקודות הראשונות שלהם הושגו על ידי שלושה משחקני הפנים: טי.ג'יי ליף עם 11 (5 מ-6 לשתיים), רומן סורקין 9 (3 מ-3) וסנטוס 7 (2 מ-3 + שלשה שנכנסה בטעות, כמו גול שהיה מיועד להיות הגבהה לנגיחה. ככה זה כשברזילאים). כמו ביום ראשון, חזרה מכבי ת"א מהפסקת המחצית עם הרכב שלושת הגבוהים שהיא מתחילה ממש להתאהב בו - כשלליף ולסנטוס חבר ג'יילן הורד. קצב הקליעה של הליטאים, שירו 49 נקודות ללא כל הפרעה בשני הרבעים הראשונים, ירד והואט באופן משמעותי (וממש זמני) - ובתוך פחות משלוש דקות צמח הפער למחוזות הדו-ספרתיים. חלק מההרכב הגבוה המוצלח, טי ג'יי ליף. צילום: capture_il.sport רק שז'לגיריס הנוכחית היא קבוצה שלא ממהרת להישבר. היא השיגה לא מעט סלים בסופי שעון. ובניגוד לחוקי הפיזיקה. וכשהיא מאתגרת את חוקת הכדורסל. החתמתו של נייג'ל וויליאמס-גוס הייתה מהסוג הגאוני, והאיש היה האחראי מספר 1 לניצחונה של הקבוצה הזו בהיכל לפני כשבועיים, אבל צריך להודות: כשהוא פצוע (וזה קורה לא מעט העונה), סילביין פרנסיסקו משתחרר מהכבלים והופך לאחד הגארדים הטובים ביורוליג, עם מספרים של MVP. לסיסקו יש 19 נקודות בממוצע בערבים נטולי וויליאמס-גוס (רק 13.6 לצידו). עם 3 שלשות ב-50% (2.1 ב-35% כשהשותף משחק). ו-7.4 אסיסטים (6.5 איתו). ומדד 23.9 (16 לידו). עד אתמול, גם המאזן הקבוצתי ללא הרכז האמריקאי המוביל עמד על 3:6. אולי במרחק מסירת קוורטרבק אחת מ-3:7. אלוף הפעולות המקריות, מרסיו סנטוס. צילום: capture_il.sport דברים מוזרים קרו במשחק הזה. מכבי ת"א פתחה עם שתי חטיפות בדקה הראשונה, אבל הגיעה לאזור הצבע רק בהתקפה הרביעית. אושיי בריסט היה אחראי ישיר לכל זריקות העונשין של ז'לגיריס ברבע הפותח (עבירה אחת בשלשה + עבירה נוספת כשעל השעון 0.2 שניות = 5 נקודות). הוא גם עשה טאנוקה בירד ונכנס מוקדם מדי לרחבה, כדי לזכות את מוזס רייט בנקודה נוספת. וסנטוס. טוב, סנטוס הפך לאלוף הפעולות המקריות. על החטיפה המקרית שהובילה לאיבוד המקרי בסיום כבר סיפרנו. וגם על השלשה המקרית שבכלל הייתה מסירה שהגיעה לכתובת בלתי צפויה. והייתה לו עוד חטיפה, מתחת לסל, שהפכה מיד לדאנק של ליף. מקרי, כמובן. האיש פשוט היה בכל מקום. בעיקר במקומות שבהם הוא לא היה אמור להיות. מה עוד היה מוזר? למרות הצלחת הליינאפ הגבוה, את הבליץ המשמעותי שלה במשחק הביאה מכבי מכיוון אחר לחלוטין, בזכות ארבע שלשות בשתי דקות, בשלהי הרבע השלישי ותחילת הרביעי. שם היא חזרה להוביל בדאבל דיג'יטס. והכי מוזר? שתמיר בלאט, אחרי שתי צליפות מרשימות בבליץ מהפסקה הקודמת, התחיל לאבד את הראש ולזרוק כל מיני כדורים מהירים ומוזרים ומיותרים, אז קטש שלף מהספסל רכז שיעלה כדי לסדר קצת את העניינים ולהחדיר אחריות בלב הקבוצה. לרכז האחראי והמסודר הזה קראו, שומו שמיים, קלארק. כך או אחרת, יתרון 78:90, כשעל הלוח שבע דקות לסיום, היה אמור להספיק לניצחון נינוח. אלמלא הייתה זו ז'לגיריס. או ולנסיה. או דובאי. הקטשים שוב הצליחו להסתבך, וראו איך כוכב היריבה שלהם מתחמם, מתלהט ועומד להתפוצץ. הם ספגו מטח זריקות בחצי הדקה האחרונה, שכל אחת מהן הייתה יכולה ואמורה לחולל שוויון ולכפות הארכה. רק שכולן נחתו מחוץ לטבעת. למה? פשוט, כי לליף הגיע לנצח. ולמאודו לא.

נתחיל, כמקובל, בדיסקליימר. כל האמור לעיל מתייחס למפעל היורוקאפ שירד מגדולתו. הרמה ירדה, התחרות נחלשה וזה בהחלט סוג של סופרוליג. סבבה? סבבה. אחרי שאמרנו, צריכים להגיד עוד דבר אחד במקביל. הפועל ירושלים הזאת, במונחי הליגה שממנה היא רוצה ואמורה להעפיל ליורוליג, היא קבוצה היסטורית. במאזן, בתוצאות, בנתונים. ועכשיו זמן הסברים. בוא אני אעשה לכם סדר קודם כל, בוא נעשה סדר ברמה הטבלאית. הפועל ירושלים, אחרי 11 נצחונות רצופים, עם פלוס 3 נצחונות מעל לאלו שיענו דולקות אחריה בבית א', המכונה בית A. אבל זה לא מספיק. אם רוצים יתרון ביתיות לאורך כל הדרך, צריכים שני דברים. גם לדאוג שטילים אירניים לא ישבשו את התכניות וגם לעבור את המקבילה בבית המקביל. בורק הצרפתית נוצחה אמש בביתה על ידי בשיקטש ורשמה לעצמה הפסד מספר 3. הקיצר, מה שבאמת רציתי להגיד לכם הוא שלקבוצה של יונתן אלון נותרו ארבעה משחקים במפעל הזה: בחצ'שהיר בשבוע הקרוב, נפטונאס חוץ, קלוז' בית ו-ונציה חוץ. שלושה נצחונות, בשל ענייני הפרש סלים וגו, יספיקו כדי לנעול את המקום והביתיות. בהחלט יתכן שגם שניים. אין סיבה בעולם שזה לא יקרה. ארועי סלוניקי אנשים מבוגרים כמוני מסתכלים על האולם בסלוניקי בערגה. כי פעם, ילדים וילדות, סלוניקי הייתה הדבר. סלוניקי הייתה השיט. אולי הכסף החדש של פאוק יעזור להפוך את העיר השניה של יוון להיות GREAT AGAIN, אבל בינתיים כל שנותר הוא זכרונות מימים יפים. ובמקרה של ירושלים, זכרונות עדכניים למדי מהפעם הקודמת שבה התארחה מול קבוצה בצהוב. כי גם ביד אליהו הישן ירושלים פתחה חזק מאוד את המשחק והגיעה חיש חש ליתרון דו ספרתי. וגם הקבוצה ההיא בצהוב, כמו זאת של קואץ' מיליצ'יץ', לא לקחה פסק זמן כדי לעצור את המפולת, ועדיין חזרה לעניינים. אוקיי. זמן לעצור את ההשוואה בין אריס סלוניקי לבין מכבי תל אביב. פעמיים במהלך המשחק הצליחה המארחת סוג של לאתגר את האורחת באדום. כשהיא הורידה ל-4 הפרש (36-32), הלכה הפועל ירושלים למהלך גב לסל של לאמב + חסימה בצד החלש של נמרוד לוי לטובת מסירה ל ושלשה של קרינגטון. הצגה. מיד לאחר מכן, כששוב ירדו ל-4, אז פסק זמן שממנו הארפר לקח את הכדור מצד לצד רק כדי להחטיא עם תיקון ברמת אופנסיב ריבאונד ונקודות קלות של וויילי. בפעם השניה שהתקרב איום, ברמת 6 הפרש ברבע השלישי, מיד עונש בדמות שלשה מכדרור של הארפר, ואז חדירה אדירה שלו אלי צבע תוך כדי נעילה של סמית' את השומר שלו אינוק. עד כאן כל מה שצריכים להגיד על אירועי המשחק המסוים הזה מול אריס. המכנה המשותף של מרבית המהלכים הללו, מן הסתם, הוא האיש שבתכלס כבר נבחר להיות הMVP של המפעל הזה. שוב. בתכלס כבר נבחר ל-MVP, ג'ארד הארפר. צילום: מיכל בן גיגי, הפועל מידטאון ירושלים הכדורסל אני מניח שאוהדי ירושלים לא יאהבו לקרוא את זה, אבל הקבוצה שלהם הרוויחה כמה דברים דווקא במשחק אותו הפסידה בתחילת השבוע הזה. ואני מדבר על ההתקפה שלה. עם כל הכבוד לאלמנטים שעבדו עבורה במשחקי יורוקאפ קודמים, הסטמפה לגבי היכולת שלה לרווח, להניע כדור במהירות ולהגיע לפאנצ'ים שהם לא רק דריבל דריבל דריבל והארפר/קרינגטון/ווינסטון ניתנה במידה מסוימת מול מכבי תל אביב. ולא, לא בגלל שההיא מהיורוליג שומרת, חס וחלילה, אלא אודות לרמת התחרות וסך כל היכולות של המתנגדת. גם אמש, ברמת ההתקפה, לירושלים היו כמה התקפות מהפנטות. הכדור עף מצד לצד, כולל מהלכי קאץ' נ' דרייב נחמדים ומעלה. והריווח, כבר אמרנו? ירושלים הולכת באופן מובנה לפיק נ' רול גבוה במיוחד, ולא רק במשחק המעבר. גם בהתקפה המסודרת, אחרי אקשנים שונים (לרבות, נניח מהלך שבו קרינגטון יוצא על חסימות מלמטה למעלה), הארפר קורא אליו את הווייליים של העולם גבוה גבוה, כמעט לכיוון קו מחצית המגרש, כדי להתחיל משם את הדהירה פנימה. ואם העזרה עליו של שחקן הגנה יריב מתחילה אף היא גבוה במיוחד, הכי קל בעולם בשבילו לאתר שחקן שחותך לטבעת חופשי חופשי. במחצית הראשונה, למשל, זה קרה עם מובלי. היסטורית עכשיו לעניינים ההיסטוריים, שעוברים דרך נתונים. ולא נתונים מתקדמים ברמת האנליטיקס של החנונים, אלא למספרים הפשוטים והיבשים. הפועל ירושלים מובילה את היורוקאפ בשלל קטגוריות. למשל אחוזים לשלוש נקודות (40.3%). למשל במדד יעילות (115.1). למשל בנקודות למשחק (96.6). ולמה היסטורית? כי ברמת ממוצע הנקודות, גם ולנסיה האדירה של העונה שעברה קלעה פחות. גם הפועל תל אביב וכו'. ורק פריז שלפני עונותיים קלעה יותר, אבל ממש קצת יותר (97). ירושלים כמעט שם. ולמה היסטורית? כי ברמת מדד יעילות, אני מאתגר אתכם למצוא קבוצה, בהיסטוריה של הירוקאפ, עם נתונים יותר טובים ממה שההארפרים של העולם רושמים העונה. ספוילר? אל תתאמצו יותר מדי. וכן כן, רמת תחרות. ולא לא, את מי זה בכלל מעניין? 3 נקודות לסיום שומרי הראש של קאש – כשלוש דקות לסיום הרבע הראשון עבר יונתן אלון להרכב שומרי הראש של קאש. ווינסטון אחד עם הכדור + ארבעה פורווארדים לידו: לאמב, טריפל ג'יי, מובלי וסמית'. מי כאן ה-2? למי איכפת. ירושלים, שסבלה לא אחת במשחקים עדכניים מההרכב הסופר נמוך שלה, דווקא נהנתה על מלא מההרכב הסופר גבוה שלה, בעיקר כי זה נתן לווינסטון את הרשיון לו מעולם לא היה זקוק, לקחת כל כדור אל הסל (ולקלוע כל כדור שהוא זורק). נהניתי מההרכב הזה. מודה. וויילי – במשחק שבו ירושלים שלו לקחה 17 כדורים חוזרים בהתקפה, וויילי עצמו רשם 7 כאלו (ונכון, חלק מזה מהחטאות של עצמו) בקצת יותר מ-16 דקות. עם כמעט ממוצע עונתי של דאבל דאבל ועם נוכחות הגנתית שירושלים ממש לא מצאה ממנו בתחילת הקדנציה, אפשר כבר להגיד שוויילי זה טוב זה? מחלקים – כמו הקבוצה העוצמתית שהיא, תראו איזה כיף של חלוקת דקות במשחק המסוים הזה. מתוך 10 שחקני הרוטציה, ואני מתנצל בפני הובר וסקפניצב, הכי הרבה דקות קיבל הארפר (25). הכי מעט לוי (11). ככה זה נראה כשאתה שולט במפעל שלך. עכשיו, בוא נראה מה יהיה נגד בחצ'שהיר. שכל החטופים יחזרו כבר הביתה. שכל החטופים יוחזרו כבר הביתה. כולם כולם כולם. עד האחרון. שיהיה לנו טוב.