.png)
.png)
.png)
נגמר החמצן במיכל. חוץ מלאיש אחד
- רואי נחום
- 17 בינו׳
- זמן קריאה 5 דקות
עונת המכללות מרימה הילוך. חודש ינואר מזמן לנו מפגשים סוערים בין הפרוגרמים הגדולים, משחקים חמים, סלים על הבאזר, דרמות והרבה מאוד עניין. אבל לצערנו, בתוך הפרספקטיבה הישראלית הצרה, כמות הסיפורים הולכת ומתמעטת ככל שהעונה מתקדמת. שחקנים בכירים שציפינו שיהיו מובילים, דומיננטיים ומשמעותיים, מקבלים פחות ופחות הזדמנויות ככל שהביזנס הולך ונעשה חשוב יותר. חבר'ה כמו עומר מאייר, רון ציפר, איתן בורג ונועם דוברת מקבלים פירורים בקבוצות שלהם במקרה הטוב, או מחוקים לגמרי מהרוטציה במקרה הרע. הנוכחות הישראלית מורגשת בעיקר בשוליים, בקונפרנסים ובקבוצות הקטנות, אבל בכל הכבוד הראוי - לא לשם כך התכנסנו.
זה לא הזמן לסיכומים, ואני מבטיח שבסיום העונה ננסה להבין ולהתחקות אחר הסיבות שהביאו אותנו לבאסה הזאת. אבל לאלו מכם שמגרדים בראש בניסיון למצוא תשובות למגמה השלילית המובהקת של הנציגים בכחול לבן, תרשו לי לנסות ולדלות תשובה. תשובה שמסתתרת בתוך דבריו של מאמן של ישראלי אחד שדווקא כן מצליח להשפיע. שימו לב לציטוט הבא של טד בויל, מאמן הקולורדו באפאלוס על אלון מיכאלי:
"הוא רגיל להתאמן עם שחקנים מבוגרים ומקצוענים, ולכן שגרת האימונים שממנה הוא מגיע שונה מזו שנדרשת בקבוצת כדורסל קולג’ים. כשהוא הצטרף אלינו, האינטנסיביות של האימונים הייתה עבורו הפתעה לא קטנה. מצד שני, הוא לא מפחד מאף אחד ולא נרתע משום אתגר. הוא מביא איתו קשיחות וחוזק מנטלי, הרבה בזכות הרקע האישי והדרך שהוא עבר בחייו. מדובר בבחור צעיר ואיכותי מאוד, שתורם הרבה מאוד לקבוצה שלנו"
מתוך הפרגון הזה לפאוור-פורוורד מכפר סבא, אנחנו יכולים ללמוד גם על הסיפור של אלו שפחות מצליחים לשרוד. המעבר בין אטמוספירת כדורסל אחת לשנייה, מצריך מיכלי חמצן פיזיים ומנטאליים שלא פשוט למלא. שאלת ההתאמה של אלו שכבר טעמו כדורסל מקצועני ומבקשים "לחזור אחורה" לכדורסל המכללות הולכת ונעשית כבדת משקל בכל שבוע שחולף. דרך אגב, היא נכונה לא רק לנציגי מדינת היהודים. תשאלו את ג'יימס נאג'י, שהגיע לביילור בקול שערורייה רמה וממש (אבל ממש) לא מלקק דבש במשחקיו הראשונים במכללות.
טוב. חזרה למיקרו. בין רביעי לחמישי קיבלנו משחק שהציג לראווה שני ישראלים (או סמי-ישראלי אם תתעקשו ממש חזק) שאמנם בניגוד לחבריהם מצליחים להגיע לחודש ינואר עם הראש מעל המים, אך נמצאים במגמות הפוכות: מהצד המארח שון אבייב, אחד שהתחיל את העונה עם מבט פלרטטני אל עבר הסיבוב הראשון בדראפט ולאחרונה מפלרטט בעיקר עם הספסל; מהצד האורח אלון מיכאלי, אחד שעלה על רכבת ההרים של המכללות ממש בשנייה האחרונה, ודי משום מקום הצליח לקבע מעמד יציב ואיתן כפרשמן ברוטציה של הקבוצה שלו, וגם להשפיע ולתרום כמעט מידי משחק. תחילה, ממליץ מאוד לראות מה היה שם.
החלום ושברו
נתחיל ברשותכם מזה שצולל. למה? כי כדורסל הוא משחק קבוצתי, וצריך לתת קרדיט לקבוצה המנצחת ממנה הוא מגיע, למרות שלא באמת תרם משהו לניצחון הזה. חשוב לשים על השולחן גילוי נאות לקוראי הדיסקו: אני לא מצליח להתחבר לז'אנר של שון אבייב. כלומר, בתחילת העונה הרמתי ציפיות, ואפילו בהמשך ציינתי לטובה בתעודות השליש, אבל אני לא יכול להמשיך להחזיק את זה בבטן יותר. אני לא אוהב את הכדורסל של השחקן הזה. לא אוהב את ההוויה שלו. כנראה שגם לווס מילר, מאמן הברקאטס, די נמאס.
לאחר שפתח כמעט בכל המשחקים מתחילת העונה, בשנת 2026 ירד אבייב לספסל והצטמק משמעותית בגזרת הדקות. הוא משותף ל-9 דקות במשחק בשנה הלועזית החדשה לעומת 22.3 דקות לפני כן; בארבעת המשחקים האחרונים ירד ל-3.3 נקודות בממוצע ב-27% מהשדה; הוסיף תרומה אפסית בהיבטי ריבאונד ואסיסטים - ובעיקר הציג שפת גוף שלילית מאוד. כשלוקחים בחשבון את שק הציפיות שנערם בין היתר בעקבות הגישה המאוד-מאוד-מאוד אמריקאית ומוחצנת שלו, מקבלים מניה בהתרסקות. תזכורת למיינדסט מטרום העונה:
במשחק נגד קולורדו, הצליחה סינסינטי לברוח למחוזות ה-20 הפרש ולגמור את המשחק כבר במחצית הראשונה בעיקר בזכות משחק התקפה חכם שמושתת על שני אלמנטים: טיסה במעברים והנעת כדור בהתקפה העומדת. כבר בפתיחת ההתמודדות היא הצליחה, באמצעות האנרגיות והפיזיות של החמישייה שלה, לכפות על הבאפאלוס ארבעה איבודים כדור רצופים שהביאו אותה ל-10:0 מהיר. בהמשך המשחק, החבורה של ווס מילר הניעה כדור בחוכמה ובסבלנות אל מול ההגנה האיזורית של קולוראדו, וניצלה את החרכים שנוצרו בה כדי לייצר נקודות מתוך החיתוכים של באבה מילר האתלט ודרך הקליעה של הסנטר מוסטפה צ'אם מחצי מרחק. סינסינטי חייבת את הקבוצתיות הזאת כדי להביא ניצחונות. אין לה מספיק איכויות ברמה האינדיבידואלית כדי לייצר יתרונות על יריבות טובות.
אבייב, בסגנון האנוכי המובהק שלו ובמצב המנטאלי הירוד שהוא נמצא בו - הופך לא רלוונטי בתבניות האלה. הוא לא מצליח לעמוד בסטנדרט האנרגטי המחמיר שמילר דורש מהצוות שלו בהיבטי ההגנה והלחץ על הכדור, וכשכל תכליתו בהתקפה (אל מול האיזורית) היא לעמוד בפינה ולהמתין, או לעמוד ב-45 ולתת את האקסטרה פס - הוא די הופך לקלף טאקי בשולחן פוקר. ושוב אחזור על טייקים קודמים בנושא: ברמת חומר הגלם, זה לגמרי שם. שילוב של תודעת כוכב מוקדמת (מידי) וסגנון משחק שלא תואם את מה שהקבוצה שלו באמת צריכה – מביא לייבוש הסיטונאי. ואוטומטית, הראש הולך למטה. חבל.
סורקין הבא?
מיכאלי וסורקין. נכון, מדובר בשני גבוהים בסגנונות שונים לחלוטין, אבל כל פעם שאני רואה את אלון מיכאלי על הפרקט בקולורדו, אני לא מסוגל שלא להמר עליו ככזה שיגיע לאותה רמת דומיננטיות ושליטה בליגה המקומית שלנו כמו זו של הסנטר מאשדוד כיום. באמצעות תכונות אחרות לחלוטין, הוא מסוגל להפוך לשובר שוויון ישראלי בטווח של 3-4 שנים. זה יהיה שובר שווין מסוג אחר. בעוד סורקין מחזיק ביתרונות פסיכיים על כל גבוה ישראלי (אולי אי-פעם) בהיבטי אורך ואתלטיות, מיכאלי מראה לאורך העונה והראה גם נגד סינסינטי עד כמה הוא מיס-מאצ' מהלך עם סל כלים רחב כל כך, שהופך את המשימה לעצור אותו לקשה במיוחד.
הוא עלה מהספסל במחצית הראשונה וסיפק את הסחורה כבר מהשלבים הראשונים. למשל כאן, כשקולורדו מריצה לו וריאציה של Zoom. הוא פותח את הפוזשן בחצי הפינה, ואחרי שג'וזאיה סנדרס חותך לכיוון הצבע, הוא עולה להנד-אוף עם הסנטר דאק. דאק מתגלגל פנימה, סנדרס פותח לפינה, ומיכאלי מיד לאחר ההנד-אוף תוקף את השומר שלו וחודר בכדרור לתוך הצבע. באמצעות הפיזיות שלו הוא מצליח לייצר נקודות אחרי סיומת קשה עם הלוח. סופר-דופר מרשים. (1:57)
קחו דוגמה לעוד פוזשן שמראה עד כמה הכפר-סבאי הוא כאב ראש לכל מאמן יריב. בחמישייה הזו הוא מתפקד בעמדה מספר 5, כשעליו שומר הסבן-פוטר היריב מוסטפא צ'אם. לאחר שהוא מקבל את הכדור בפנים ומוציא החוצה, הוא בורח לצ'אם ממרכז הצבע לכיוון הפינה ועולה ל-45 לקבל את הכדור. צ'אם הכבד והמבולבל נאלץ לצאת ולרדוף אחריו החוצה. עד שהוא מספיק להגיע, ובתוספת סיוע קטן מהחוסם, אלון מספיק להוציא את הזריקה לשלוש בקאץ' אנד שוט כמעט ללא קונטסט, ומשחיל אותה פנימה. (2:57)
כאן הוא מוצב בעמדה 4. נמצא בטופ אוף דה קי, מקבל את הכדור ומצליח לזהות את הנעילה העמוקה של דאק בתוך הצבע. לקבל את הכדור ולהוריד באונס-פס קשה בתוך היער שמגיע ליעד ועוזר לדאק לעשות 2 קלות? וואלה, סחטיין עליך יא מיכאלי. (5:18)
שורה תחתונה - אל תכעסו עליי אם אני מתלהב בצורה מוגזמת, אבל מיכאלי נכון לכרגע הוא הסיבה הישראלית היחידה לעקוב אחרי כדורסל המכללות. אל תישנו עליו. גם אם המספרים נראים סולידיים, כשצוללים פנימה ורואים את הגיוון, המוביליות, השקט הנפשי והקליעה, אין איך שלא להתרשם. בכל זאת, לא לכל אחד יש מספיק מיכלי חמצן כדי להישאר עם אוויר בחודש ינואר.
תגובות