ביוונית קוראים לזה "אֲלוֹ אֶפִּיפֶדוֹ". לא כוחות

כל עוד מכבי ת"א משחקת ללא לוני ווקר, היא שונה ממה שרצתה להיות. ממה שתוכננה להיות. ממה שאמורה להיות. ממה שעוד תהיה. היא פחות ורסטילית, היא לא יכולה להישען על הנקודות שיבואו מהגארדים, והיא מנסה (בדרך כלל בהצלחה לא מבוטלת, יש לומר) להבליט את היתרון שיש לה מסוללת הפאוור פורוורדים שבנתה בדמותם של רומן סורקין, ג'יילן הורד, טי.ג'יי ליף ומרסיו סנטוס.

האזינו לאהרל'ה מקריא את הטור

7:13

מול הפועל ירושלים זה בלט במיוחד, כשהרכבי שלושת הגבוהים המיטו נוקאאוט על היריבה. נגד ז'לגיריס קובנה היו אלה שחקני הפנים שהחזיקו את הקבוצה עם הראש מעל המים. אבל כשמגיעה אולימפיאקוס, יש קצת בעיה. פתאום נזכרים בחוסר האונים של ליף מול אלה עם הכתפיים הרחבות והמרפקים המחודדים. פתאום סנטוס מנסה למסור ולא מצליח לקלוע. פתאום רק הסט של סורקין והורד הופך לגיטימי, אבל אינו מספיק.

כי בצד השני עומד סשה וזנקוב. וויל ריימן קיבל את המשימה לשמור עליו בדקות הראשונות. ואחר כך הוחלף באושיי בריסט. ובאמת, יפה ומרשים (סתם, זה פשוט מובן מאליו) לראות את תשומת הלב וההשקעה והניסיון להדביק אליו את השומרים הכי טובים. רק שזה לא ממש רלוונטי. אף אחד לא רלוונטי מול הבולגרי הכל-יכול, שקלע 15 נקודות ברבע הראשון. וסיים את המשחק עם 28 ב-26 דקות. 

נשמע קיצוני? בשני המשחקים הקודמים הוא התייצב על 50 ב-53. עם 75% לשתיים, 78% לשלוש ו-100% מהעונשין. ולא שההחטאות הנדירות של אי-אלו אדומים עשו רושם על מישהו. בפועל, 31 ריבאונדים ניתזו מהחטאות של אולימפיאקוס; 18 הגיעו לידיה, ורק 13 תורגמו לכדורים חוזרים בהגנה של שחקני מכבי.

https://www.youtube.com/watch?v=iNQgYMuWkOc&pp=ygUKZXVyb2xlYWd1ZQ%3D%3D

נו, אז מה הפואנטה כאן? להגיד שאחד משני הכדורסלנים הטובים ביורוליג יותר טוב מ... ובכן, כל שאר השחקנים ביורוליג (אולי למעט קנדריק נאן)? זהו, שלא. כי כאן נכנס האלמנט שממחיש את הפער הבלתי נתפס בין מכבי ת"א לאולימפיאקוס, נכון לאמש. ולא רק לאמש.

במהלך הרבע השני טסו היוונים ל-0:20. ובסך הכל ל-8:31. הם פתחו ב-24:27 בלבד, כשמההפסקה הקצרה (על פי הנוהל הכמעט-קבוע ברוטציה) עלו חמישה שחקנים, ואף אחד מהם אינו וזנקוב. הוא חזר רק כעבור שמונה דקות, כשקבוצתו כבר צעדה ביתרון 32:48. כלומר, כמעט כל הבליץ הזה נרשם כשהאיש בכלל צופה מהצד, משל היה מנהיג הגוש המעודד בשער 7 בהיכל השלום והאחווה. 

איזה לוקסוס מטורף יש ליורגוס ברצוקאס. אלק פיטרס, הפאוור פורוורד המחליף שלו, יכול להיות הראשון בעמדתו בכל קבוצה וקבוצה באירופה. אבל בכל קבוצה. עזבו הפועל ת"א, פנאתינייקוס או פנרבחצ'ה, קבוצות פאר שזו נקודת התורפה בסגלים שלהן; תשכחו גם מהקטנות או הבינוניות, שבהן זה מובן מאליו; דמיינו אותו בריאל מדריד או ברצלונה, ויסלחו לנו טריי ליילס וטוקו שנגליה; שערו בנפשכם שהיה חותם למשל במונאקו, עם כל הכבוד לניקולה מירוטיץ' בגילו. בכל קבוצה שה-4 המוביל שלה אינו וזנקוב, פיטרס היה נתפס ככוכב על. כולל באולימפיאקוס עצמה, שאותה הוביל לפיינל פור לפני שנתיים, כשהייתה נטולת סשה. 

אבל בשורה התחתונה, פיטרס מעדיף להיות שחקן של 6.5 נקודות ב-13 דקות, וליהנות מהפירורים שחברו הבולגרי לא תמיד משאיר לו. ונראה שהוא חי עם זה בשלום. ובאחווה. היריבות, בוודאי זו שפגשה אתמול את אולימפיאקוס בהיכל השלום והאחווה, קצת פחות נהנות.

היריבה הזו הרבה פחות נהנתה בדקה השביעית למשחק, כשבאופן נדיר יחסית נשלח ניקולה מילוטינוב למנוחה מוקדמת - ומהספסל לא הגיח סנטר, אלא הוצבה מראה על המגרש. לא סתם מראה, אלא מראה מרזה. אפשר לנתח ולפרשן וללהג (ללהג!) רבות על מכבי ת"א כקבוצה, ועל הקריסה ההגנתית שחוותה, ועל אלמנטים כאלה ואחרים שחוזרים על עצמם. אבל כניסתו של טייריק ג'ונס הייתה רגע משפיל במיוחד עבורה - ברמת המועדון.

כל ריחוף שלו להטבעה, וכל ריבאונד שקטף, וכל כדור שחטף, וכל פעולה שביצע ונענתה בתשואות מהקהל (ולא בשריקות בוז כפי שחווה מאוהדיו בבלגרד), היו בבחינת בוקס בבטן עבור ראשי מכבי; אלה שהצליחו להיכשל ונכשלו להצליח בהבאתו של השחקן שהיה יכול לשנות כל כך הרבה עבורם, במבט על העונה הזו ולא רק עליה.

ואחרי כל זה, ב-34:58 אדום, העלה ברצוקאס לפתיחת המחצית השנייה את הסנטר שהפך להיות השלישי שלו. שמקבל משכורת של כמיליון יורו בעונה. עם ניסיון של ארבע וחצי שנות יורוליג. ששווה עד כה מדד 12.1 ב-16 דקות לערב. דונטה הול.

כמו בוקס בבטן. טייריק ג'ונס. צילום: Olympiacos BC

בעידן שבו אמת אינה אמת, אפשר לתהות אם אפילו הקלישאה החבוטה שלפיה "הטבלה אינה משקרת" היא שקר גס. אתה מסתכל על אולימפיאקוס, רואה קבוצת פיינל פור קלללל, ומגלה שנכון לעכשיו היא שווה בסך הכל דרבי לוהט בפלייאין של היורוליג. זה לא מקרי: לברצוקאס, על אף שירי ההלל שחיברנו כאן ב-675 המילים הראשונות לטור הזה, אין קבוצה מושלמת. הבעיה שלו מגיעה מהגארדים. דווקא מהגארדים, למרות עונת השיא שחווה טיילר דורסי (לא אתמול) ולמרות המיליונים שמקבל אוון פורנייה. 

בעצם, לא למרות, אלא בגלל. הדומיננטיות של השניים הללו כופה על היוונים משחק קצת מפוזר. כן, וזנקוב ומילוטינוב מדורגים בשני המקומות הראשונים במדד היעילות בכל היורוליג, אבל הזוי ככל שיישמע או ייקרא - זה קורה כשלא ממש מתאמצים להפעיל ולחפש אותם. לאנשובי'ז מפיראוס אין סופרסטאר בקו האחורי דוגמת נאן בפאו, מייק ג'יימס במונאקו, ווייד בולדווין בפנרבחצ'ה או אלייז'ה בראיינט בהפועל; יום יבוא והם יגיעו למאני טיים של העונה, ושם יהיו שונים והפוכים מקבוצות העילית האחרות.

נקודת התורפה הזו באה לידי ביטוי גם בהגנה, למרות 16 הידיים ששולחים תומאס ווקאפ וטייסון וורד לכל כדור תועה. שימו לב לרשימה הזאת: לוקה וילדוסה 21, מאט מורגן 20, נאן 40, בולדווין 26, טיילן הורטון-טאקר 19, אנדי אובסט 17, דוויין וושינגטון 23. בכל אחד מחמשת המשחקים הקודמים של אולימפיאקוס ביורוליג, המדדיסטים היריבים הבולטים מולה היו גארדים. 

לונדברג הגיע ל-17 מדד, אבל זו תקרת הזכוכית. צילום: Eurokinissi

וכאן, בחיבור מושלם לתיאור על מכבי ת"א מהפתיח, היא נתקלה בתקרת הזכוכית הנוספת שלה, נכון לעכשיו. כן, איפה לונדברג הגיע למדד 17 וג'ף דאוטין התקמבק עם 15, שזה אחלה ויפה והכל, אבל בלי כוח האש של ווקר (או של דאוטין עצמו, כמו במשחק הראשון והדרמטי בין הקבוצות בבלגרד), אין לה את הכלים לתת פייט ליריבה הספציפית הזו. הערב נגמר רק ב-100:93, והיה כמעט-קאמבק חביב, אבל לא כזה שהיה יכול לסכן באמת את זהות המנצחת.

ביוונית קוראים לזה אֲלוֹ אֶפִּיפֶדוֹ. Άλλο επίπεδο. שזה סוג של "לא כוחות".

נ"ב: רגע אחרי הניצחון הנינוח ביורוליג, הודו אלפים מאוהדי אולימפיאקוס לאליליהם, לבשו מעילים (קר באתונה בימים אלה), יצאו מההיכל, חצו גשר, זה הכל, ועברו לאיצטדיון שממוקם ממש ממול. למה? כדי לפקוד ניצחון נוסף של קבוצת הכדורגל על באייר לברקוזן בליגת האלופות - במשחק שהחל כחצי שעה לאחר הבאזר בכדורסל. לוחות זמנים מתואמים, מגרשים סמוכים, מועדון מצליח. איזה כיף להם, יא אללה.