אחד העקרונות החשובים בניהול לשיפור ביצועים הוא עקרון האיזון. להחזיק את שני הקטבים של המשימה והנשמה. היכולת להיות ממוקד בתוצאות יחד עם חיבור אישי ובינאישי של המנהל לעובדיו ולממשקים שלו. יש מנהלים תוצאתיים והישגיים שהעובדים שלהם לא סובלים אותם. ויש מנהלים אהובים ונערצים שלא מצליחים להגיע ליעד העסקי שלהם. במילים אחרות : איטודיס וקטש. יין ויאנג. ההפכים המושלמים שתלויים זה בזה. שאינם יכולים להתקיים בנפרד אלא יחד. האמנם? הראשון, היאנג, שם לעצמו כמטרה את המשימה ויהי מה. ניהול דקות קר, תובעני וחד. ממוקד למשחק הנוכחי בלבד. לא מתחנף, לא עושה חשבון ללאום או לנהי ההולך ומתגבר. תפיסת הניהול של היאנג היא תפיסה של משמעת, (כן כן, למרות הכדורסל של בלייקני ומיציץ'), מבנה ואפס אמפטיה למי שלא עומד ביעד היומי שלו. או במקרה שלנו במשחק כאן ועכשיו. ואצלו היעדים הם יומיים. כל משחק מאומן כאילו הוא המשחק האחרון של העונה והדקות מחולקות למי שיכול להביא תוצאה מיידית. עד עכשיו זה עובד. אבל עכשיו זה ינואר. צילום: הפועל IBI תל אביב האמנם עובד? לא אם תשאלו את תומר גינת או את ים מדר ולא בטוח שכריס ג'ונס כ"כ רחוק מהם בתחושות. וזה לא שהיאנג היווני חסר כישורים בין אישיים ומיומנויות מהצד הרך של משוואת הניהול הזו. יש הטוענים (אני לא מכיר, רק יכול להתרשם) ליכולות פוליטיות בלתי מבוטלות. לא בכדי האיש כבר נושא באמתחתו 2 תארי יורוליג. מה שמביא אותי לחשוב שהוא לא חלש באישי. זה במודע. שאין דרך לנהל סגל של 17 (כבר לא עוקב מזמן כמה) אגואים. הוא מבין טוב אנשים ויותר מזה, מבין טוב מערכות גדולות ומבין טוב איך לנהל אותן. הקשר האישי כבר לא הופך לכלי מרכזי שמביא תוצאות במערכת גדולה. גם באירגון עסקי יש שכבות של אנשים מתחתייך עם פערי שכר והיררכיה גדולים ביניהם. בסוף זה מבחן התוצאה. הבחירה בדרך כלל ברורה: המערכת לפני היחיד. אבל בחייאת, לך לתומר אחרי שייבשת אותו שבועיים בלי דקה באירופה, תן לו חיבוק ותגיד לו שאתה אוהב אותו. כ"כ קשה?? שאלה הצידה באמצע הטור שמנקרת בי: עם מי הייתם רוצים לצאת לשתות דרינק קטן מבין שניהם? צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל השני, היין, מייצג את הקיטוב ההפוך. האמנם? תפיסת הניהול שלו שמה את היחיד לפני המערכת (אהלן תמירי). המערכת קטנה יותר ולכן האישי הופך לכלי מרכזי. אולי המרכזי. בדרכו הייניית מצליח לגרום לכולם לשחק בשבילו ולאהוב אותו. מצד שני שיאהבו אותי זה לא כלי ניהולי, אולי צריך לכתוב שישחקו בשבילי. זה כלי ניהולי ממדרגה ראשונה. מנהלים רבים לא מתביישים להודות שהם שואפים לזה שהעובדים שלהם יעבדו בשבילם. האהבה שלהם אליו מייצרת אומץ, מייצרת שייכות, מייצרת כר נוח להתפתחות אישית. כמו חברו הוא אוהב שליטה, כמו חברו המשמעת המקצועית מעל לכל. הכלים שונים. המערכת קטנה יותר וההיררכיה פחות מובהקת. האישי הוא כלי מרכזי שתומך ולא מפריע. אבל בחייאת, תן פעם איזה צרחה על מישהו. תן איזה סימן של עצבים או כעס. איך אפשר לאמן כדורסל בלי להתפוצץ על מישהו מדי פעם? איך אפשר שלא להתפוצץ על מישהו במכבי הנוכחית? בוא נתפוצץ על מישהו! ומה יקרה אם נחליף בקבוצות? בואו נחליף קבוצות! שורה תחתונה - מה עדיף? אין תשובה אחת. לא בניהול ולא על המגרש. הקטבים האלו יכולים להתקיים בנפרד ללא האיזון. יש מספיק דוגמאות, מהמגרש ומעסקים. מתחילת הטור אני מנסה לחשוב על המאמן שהצליח לשלב באופן מושלם את שני העקרונות של המשימה והנשמה. עלה לי שם אחד שאני כמעט משוכנע ששני החברים התל אביביים שלנו שבהם עסקינן היו מציינים, איש איש וסיבותיו עימו: ז'ליקו. הפרצוף הכועס בגוונים חדשים של סגול, הסיבוב לספסל באמצע משחק ( לא מבין אף פעם איך זה ככה לאבד קשר עין עם המגרש בשביל איזה הערה לשחקן ה -12 שלך) מלווה בצרחות היסטריות, הנרגנות הטבעית. הלחץ הבלתי פוסק. אלא מה – אם נחריג את סאגת פרטיזן בשלוש שנים האחרונות, השחקנים שלו פשוט קרועים עליו. איך? מה הקסם שם? רגע ומה עם יונצ'וק? הוא יין או יאנג? צילום: מיכל בן גיגי, הפועל מידטאון ירושלים בחיים האמיתיים אני מנהל חברת הדרכה וייעוץ שמתמחה בניהול ובשיפור ביצועים עסקיים. בפנים עמוק אני מאמן כדורסל לא ממומש ואפילו יותר מזה, שחקן לא ממומש. פעם מזמן כתבתי בשם המשחק אבל החיים לקחו אותי למקומות אחרים והכתיבה התרחקה. הכדורסל תמיד היה שם. קוראים לזה חיידק. והכלים שרכשתי שם על המגרש בשני הכובעים שחבשתי הם בדיוק הכלים שאני מלמד ארגונים. המשחק המופלא הזה על כל היבטיו לא מפסיק לרגש אותי ואני מקווה שלא יפסיק לעולם. איזה כיף לחזור לכתוב.

ג'מיני מסביר לנו את המושג פאסון: פאסון (מצרפתית: Façon) הוא מונח סלנג המתאר תדמית, חזות חיצונית או האופן שבו אדם מציג את עצמו, לרוב תוך ניסיון להקרין רושם חיובי, יוקרתי או מרשים, ולעיתים קרובות תוך ניסיון להסתיר חסרונות. אני לא חושב שאפשר להאשים אותי בשנאה מיוחדת להפועל תל אביב או לבעלים המאוד קולני שלה, אבל מה שעופר ינאי עשה במחצית הראשונה הוא פשוט בלתי מתקבל על הדעת. אחרי מרפק לא מכוון של קודי דמפס לפנים של תומר גינת, נכנס הבעלים לתוך המגרש (בזמן שהמשחק הופסק לטיפול בגינת) ובא בטענות לשופטים. צודק או לא צודק, להיכנס לפרקט ולהתלונן על השיפוט שהיה מאוד, אבל מאוד לטובתך, זו התנהגות לא מקובלת ובלתי נסבלת ועדיף שהיא תיפסק מיד. ינאי משקיע המון כסף וזה מבורך, אבל הליגה הזאת היא לא בבעלותו הפרטית. אני יודע שהוא יגיד שהוא בסך הכל דאג לבריאות של השחקנים שלו ואני אפילו מאמין לו, אבל זאת לא הדרך להתנהל כבעלים של קבוצה במשחק כדורסל. פאסון, קצת פאסון. בואו ננשום עמוק ונדבר על כדורסל. דמיינו לעצמכם להפסיד ביורוליג אחרי שנמסתם כמו ארטיק קרח בבריכה הקרובה לביתכם באוגוסט. ולא סתם להפסיד - אלא להפסיד אחרי שהובלתם ב-27 הפרש וחוויתם מלטדאון רציני. להפסיד לקבוצה המפורקת של פרטיזן, שעוד מארחת אתכם בגרמניה ולא בבית האמיתי שלה. דמיינו. אי אפשר להתעלם מהחריקה הכוללת של הפועל תל אביב בשבועות האחרונים. אחרוני המגינים על איטודיס, ואני ביניהם, כבר מתקשים למצוא תירוץ ליכולת של האדומים. מבחן התוצאה חזק יותר מכל דבר, אבל בשבועות האחרונים גם הריקודים שהיינו רגילים לראות מהם לפרקי זמן ממושכים הלכו והתמעטו. זה הגיע לרמה שבה הכותרת לטור של שי האוזמן, אחרי המלטדאון מול פרטיזן, הייתה פשוט: "מגיע לה". כשזה המצב, גם מפגש מול באר שבע החסרה הופך להיות ניצחון דחוק שכולו הפסד. באר שבע באה מוכנה, עם תוכנית משחק שמאוד לא מתאימה לסגל הקצר שלה אבל בחצי הראשון זה עבד. היא משחקת אינטנסבי, זה כולל מניעת קווי מסירה באופן אגרסיבי, לחץ על הכדור גם בחצי היריב ויציאות באדג׳ (Edge) חזק בפיק אנד רול. ברבע הראשון, אחרי חמש דקות בלבד, עוד חשבתי שזה הולך לערב קליל עבור הפועל תל אביב. היציאות האגרסיביות של באר שבע בפיק אנד רול נענשו בפאולים זולים שנשרקו או סלים קלים של גינת ואודיאסי, והכל נראה בשליטה. אבל את באר שבע לא מעניינים הפאולים שנשרקים לה, ולא מעניין אותה שהיא חסרה ובסגל שלה יש בעצם רק סנטר אחד וגארדים שמתפקדים כפורוורדים. את באר שבע מעניין רק הדרך שלה (של רמי הדר): להישאר אגרסיבית ולהאמין שדברים טובים יגיעו. והם הגיעו. מאותו רגע ועד סוף הרבע, המשחק התהפך לחלוטין לטובת באר שבע והאגרסיביות שלה. הפועל הרכה לא הפריעה לקודי דמפס, אלבי ואנג'ל לקלוע שלשות באין מפריע, לנעול עמוק בצבע ולנצח בקלות ב"מבחן העין". גם נווה בן שמן השתתף בחגיגה עם שלשה משל עצמו, ושלשה עם הבאזר של פלטין קבעה 6 הפרש לבאר שבע, יתרון שהרגיש הרבה יותר. שלשות באין מפריע, אנג'ל. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל בואו נצא לרגע מהפריזמה של המשחק ונדבר על אחד הנושאים הכי מדוברים בהקשר של הפועל בשבועות האחרונים: ים מדר. מדר נמצא בתקופה, איך נאמר, מעניינת. מצד אחד אניס נפצע וים כבר שני משחקים פותח ביורוליג, אבל מצד שני הוא בכושר ירוד ולא זוכה ליותר מדי דקות או ביטחון מאיטודיס. בשתי התקפות רצופות במהלך הריצה של באר שבע ברבע הראשון, הוא התעקש על מהלכי אחד על אחד שהסתיימו בהחטאות ובירידה לספסל תחת חוסר שביעות רצון בולט של המאמן מהרכז שלו. המחליף שלו, יפתח זיו, קלע סל כבר בהתקפה הראשונה על המגרש וזכה למחיאות כפיים, שלפחות לפי ההרגשה שלי, היו מופגנות מאוד. זה הרגיש כאילו המאמן מנסה לסמן למדר בצורה ברורה מה הוא מצפה ממנו. המלצתי לכל הנוגעים בדבר: ים, איטודיס, הפועל או עופר ינאי. תפתרו מהר את עניין ים מדר. האוהדים, שגם ככה מלאים בביקורת על התנהלות הקבוצה מול הישראלים שלה, לא יוכלו לספוג עזיבה של הכוכב הישראלי הכי גדול בסגל. חזרה למשחק, ולהמשך הדרך היחידה שבאר שבע יודעת לשחק בה - חזק, אגרסיבי, לא מתנצל ולא מתפשר. מולם עומדים כוכבי יורוליג לגיטימיים כמו מלקולם וג'ונתן מוטלי, אבל שלישיית הזרים המובילה של האורחת בשלה. ויטלם מנהל את המשחק בצורה נפלאה, ובאר שבע כבר עולה ליתרון 9. ואז קורה מקרה עופר ינאי והכניסה לתחומי המגרש. השופטים, המומים למדי, הלכו בינתיים למוניטור לבדוק את העבירה אבל אין עולם שבו בעל תפקיד רשמי פשוט נכנס למגרש ואין דרך להעניש את הקבוצה שלו על כך באופן מיידי. לפני כל דבר, חייבת להיות דרך להתמודד עם בעל תפקיד רשמי שעושה דברים כאלה. עם התעוררות של אנטוניו בלייקני, הפועל הצליחה לסיים את המחצית במינוס 2 בלבד, אבל שימו לב לנתון המדהים הבא: הפועל הלכה לקו העונשין 26 פעמים, לעומת 9 פעמים בלבד של באר שבע. כשהקבוצה שלך מקבלת כמות כזו של מתנות מהשופטים ועדיין יורדת בפיגור להפסקה, זה אומר הכל על היכולת שלה לעצור את האגרסיביות של החבר'ה מהנגב וגם קצת על רמת הצדק בטענות אל השופטים מצידך. התעוררות שלו, בלייקני. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל מתחילת המחצית השנייה ועד חמש דקות לסיום, המשחק התנהל כמו שמשחק בין מובילת היורוליג לקבוצת מרכז טבלה בארץ הקודש אמור להיראות על הנייר. זה לא שבאר שבע ויתרה, היא לא. אבל פשוט נגמר לה הכוח, ונגמרו לה השחקנים. בעיית עבירות של הכוכבים שלה, בתוספת עייפות מצטברת מהסגנון המאוד אינטנסיבי שבו שיחקה, גרמו לפער לצמוח עד ל-16 נקודות לטובת האדומים. בדקות האלו, אנטוניו בלייקני הזכיר בדיוק למה הוא כאן, ובר טימור עשה כבוד כשעבר את אלישי כדיר בטבלת קלעי כל הזמנים של הליגה. בדיוק לפני כמה ימים, כפי שהזכרנו, הפועל תל אביב עברה מלטדאון רציני. אם אז זו הייתה פרטיזן, שעם כל הכבוד למצבה, היא עדיין מועדון פאר עם סגל יורוליג יקר שקיצץ 27 הפרש, הרי שהמלטדאון שקרה בחמש הדקות האחרונות מול באר שבע הצנועה הוא כבר בגדר טירוף הדעת. באר שבע, בהובלת ויטלם וקודי דמפס לא ויתרה. צעד אחרי צעד הם קיצצו את ההפרש, בזמן שהפועל תל אביב עסוקה בזריקות נוראיות ובאיבודי כדור טיפשיים. זה מביך מבחינת איטודיס, וזה לא פחות מביך מבחינת השחקנים שלו. קצת יותר דיוק של אלבי או דמפס בהתקפה האחרונה, והמשחק הזה לא היה הולך להארכה אלא מסתיים בניצחון באר שבעי סנסציוני כבר בזמן החוקי. למזלה של החבורה מהדרום, אנג'ל היה שם כדי לתקן עם ריבאונד התקפה ענק ששלח את המשחק להארכה מוצדקת לחלוטין. בהארכה באר שבע כבר הובילה ב-4, ודווקא הפועל דאגה לא לתת לה לברוח ונשארה קרובה. הדרמה הגיעה לשיאה בשניות האחרונות, כשלבסוף הגיע תומר גינת עם ריבאונד התקפה ענק ומהלך שהציל את הפועל תל אביב מהפסד מביך ושלח את באר שבע הביתה רק עם המחמאות, אבל בלי הנצחון. לצערה של באר שבע ומזלה של הפועל תל אביב קארמה היא לא תמיד חוף. טקס יפה ומאוד מרגש לזכרו של ליאור ליובין ז"ל פתח את השידור. הגדילה לעשות רמת גן כשעלתה עם גופיות רטרו מהעונה שבה ליובין הוביל אותה לגמר הפלייאוף, כשעל כולן מתנוסס השם ליובין מאחורה. היה כיף גדול להיזכר בראיין סטאק ודני לואיס, בעודד שעשוע וארז מרקוביץ', וכמובן שאי אפשר לשכוח את תקרית הלוח שנזרק לכיוונו של גילי מוסינזון. היה אפילו כדור צהוב באותה עונה. זמנים יפים. רמת גן, כמו באר שבע לפניה, תצא מהערב הזה עם המחמאות אבל בלי הניצחון. בדומה לדרומיים, גם היא הגיעה חסרה מאוד ללא ז'ורדאן ניקוליס ואייזיאה אייזנדורף, מה שגרם לה בלית ברירה להעניק הרבה יותר דקות ליונתן אטיאס. אטיאס היה הראה ניצוצות בהזדמנות הזו, ועוד נפרט עליו בהמשך. מכבי תל אביב, מצידה, לקחה החלטה מודעת לשחק ברוטציה הכי רחבה שהיא יכולה. זו החלטה שיכולה הייתה לעלות לה במשחק, ובשלבים מסוימים זה בהחלט נראה קרוב, אבל הכושר המצוין של תמיר בלאט ידע להחזיר את הניצחון לצד הצהוב של תל אביב. אם המטרה הראשונה הייתה להרחיב את הרוטציה ולדאוג ששחקנים מרכזיים כמו סורקין או הורד לא יגזימו בדקות שלהם, המטרה השנייה, ולא פחות חשובה, להחזיר קצת את הביטחון לדאוטין. כשווקר פצוע ולונדברג לא נרשם למשחק, אין למכבי על הנייר גארד יוצר דומיננטי. זו הייתה הזדמנות מצוינת עבור דאוטין לחזור לעניינים אחרי פציעה שהשביתה אותו לחודש וחצי. אם ביורוליג זה פחות הלך, היום כל התנאים היבשים היו לטובתו. בלאט וקלארק נמצאים בכושר טוב, מה שאומר שדאוטין היה אמור לקבל לידם את אחד השומרים הפחות מאיימים של רמת גן - אלון, בני או סגו. אבל דאוטין נראה אדיש ולא הצליח להביא לידי ביטוי את הפוטנציאל ההתקפי שיש לו. גם בצד ההגנתי הוא נראה רך, ובכל פעם שביצע חילוף, הוא נענש מיד על ידי הגבוהים או הפורוורדים של רמת גן. השורה התחתונה שלו – 5 נקודות בלבד ב-28 דקות לצד הגנה חלשה מאוד, היא ממש לא מה שהוא, ובטח לא מה שעודד קטש קיווה לקבל ממנו. בצד השני, רונאלדו סגו פשוט לא היה בהכרה בחצי הראשון. הוא קלע 13 נקודות, הוסיף 4 אסיסטים והלך פעם אחר פעם לבלוק הימני בשביל הסטפ-סייד והקליעה מחצי מרחק. סגו הוא שחקן מיוחד - שוקל אולי 65 קילו עם שיער רטוב, ולמרות קליעה חשודה מאוד לשלוש, הוא מהסוג ששחקנים לא אוהבים לשחק נגדם. האינטנסיביות שלו תמיד שם, ואסור להוריד ממנו את הריכוז לשנייה אחת, כי ברגע שזה קורה, אתה תראה בעיקר את הגב שלו. שחקן מיוחד, רונאלדו סגו על רקע ליאור ליובין ז"ל. צילום: אלן שיבר, באדיבות ליגת ווינר סל סגו סיים את המשחק עם 22 נקודות ו-6 אסיסטים מול איבוד בודד, והוא אחת הסיבות המרכזיות לכך שרמת גן נשארה צמודה לאורך כל הדרך. עם זאת, לקראת סוף הרבע השלישי ובמהלך רוב הרבע הרביעי, קלארק לקח אותו כפרויקט ודי הצליח לשבש לו את המשחק, עד שבמשך דקות ארוכות במאני טיים, דווקא גיל בני היה זה שהוביל את הכדור ברמת גן. המשחק נשאר צמוד לרוב אורכו, ובמאני טיים ראינו שוב את הכושר האדיר שבו נמצא תמיר בלאט. שלוש שלשות מכריעות, בתוספת הפגנת סמכות של בעל הבית, הן משהו שיכול לעודד את אוהדי מכבי – או שבעצם, תלוי את מי שואלים, זה דווקא סימן לדאגה. בואו נעשה כבוד ליונתן אטיאס ונתחיל דווקא ברע: שתי שלשות רצופות של בלאט הגיעו כשאטיאס היה זה ששמר על החוסם בפיק אנד רול. נכון, זה לא רק עליו, זה גם על הגארד שלא עבר מספיק מהר את החסימה, אבל כשאתה מבצע אדג׳, מצופה ממך כגבוה למנוע את המשך ההתקדמות של הגארד. במקרים האלה, הרגליים האיטיות של אטיאס לא הפריעו לבלאט להגיע בדיוק לנקודה שלו ולתפור שלשות באין מפריע. ועדיין, אטיאס נזרק למשחק מול ערימת גבוהים מוכשרים ואינטנסבית ובהחלט עמד על שלו (Stood his ground). הייתי רוצה לראות ממנו קצת יותר תכלס בסיומות מתחת לסל, אבל רמת האינטנסיביות והפיזיות שהציג מול הגבוהים של מכבי הייתה מרשימה מאוד. יפה. מילה טובה, ואולי אפילו שתיים, מגיעות לאדם אריאל שממשיך בעונה הנהדרת שלו. הוא היה חתום על הקאמבק של רמת גן בדקות האחרונות. 22 נקודות באחוזים טובים מכל הטווחים רק חיזקו אצלי את המחשבה שמדובר באחד השחקנים הישראלים הכי אנדרייטד שיש לנו. אריאל הוא שחקן פיזי, נלחם, שומר, והכי חשוב - ווינר גדול. לטעמי הוא שווה יותר מרמת גן. בלי להעליב כמובן. דאבל דאבל מרשים, טי ג'יי ליף. צילום: אלן שיבר, באדיבות ליגת ווינר סל מכבי ניצחה את המשחק הזה בעיקר בזכות שליטה מוחלטת בריבאונד. 32-45, עם לא פחות מ-18 ריבאונדים בהתקפה. זה עזר מאוד להתקפה שנראתה די מוגבלת ללא ווקר ולונברג, וכשסורקין משחק שבע דקות בלבד. טי.ג'יי ליף היה מצוין עם 11 קרשים ובעיקר סלים של פיזיות וגודל, שהשלימו עבורו דאבל דאבל נאה מאוד עם 20 נקודות. אבל עם כל הכבוד לסטטיסטיקה של ליף ולכושר הנהדר של בלאט, במכבי הסתתר היום עוד גיבור התקפי, אפילו די מפתיע. אני מדבר על בריסט. בדיוק לפני שלושה ימים, במשחק מול פנאתינייקוס, בריסט שיחק 22 דקות והסתפק ב-4 נקודות בלבד, כולן מהקו. ברבע הרביעי הוא השליך אבטיחים הלוך ושוב, לא מצא את הטבעת אפילו פעם אחת, ובעיקר נראה אבוד בצד ההתקפי. יחד עם זאת, הוא סיפק משחק הגנה נהדר והיה חלק בלתי נפרד מהניצחון האדיר על פאו. מול רמת גן הוא כבר התאושש התקפית עם 17 נקודות. זה אמנם לא הגיע באחוזים מדהימים מהשדה, אבל הגנתית הוא המשיך להראות לקטש שיש על מי לסמוך. אם הוא יצליח להמשיך לספק תרומה התקפית כזו, ובמיוחד לשמור על האחוזים מחוץ לקשת (3 מ-7 לשלוש הערב), מכבי תרוויח אופציה התקפית מגוונת מאוד. אה כן, הוא גם פירק את רמת גן בריבאונד ההתקפה עם 6 כאלו, כולל פוט-בק דאנק קריטי במאני טיים. התאוששות התקפית יפה מאוד. לסיום, רק אזכיר לכולם, בין אם קוראים לכם עופר ינאי, בין אם אתם ג'ינג'ים קשוחים בשם גיל בני, בין אם אתם מבית דגן ושמכם הוא ים, או גרים בבאר שבע ושם המשפחה שלכם הוא ויטלם. הכל, אבל הכל, הוא אמת לשעתה.

בוסטון פתחה את העונה עם שלושה הפסדים ואחרי 12 משחקים עמדה על מאזן שלילי של 7:5, זה התאים לתחזיות המוקדמות ועזר לתייג את הסלטיקס כקבוצה לא מעניינת ולא רלוונטית השנה. לכן לקח יותר זמן מהרגיל להבין שמשהו השתנה. קצת אחרי נקודת האמצע של העונה, בוסטון היא קבוצת צמרת לכל דבר. היא מדורגת שנייה במזרח ושישית כללית, עם הנט רייטינג השני הכי גבוה בליגה אחרי OKC. היא מאוד מעניינת ומאוד רלוונטית, עם סיכוי אמיתי לקחת את המזרח השנה. הסיפור הגדול הוא ההתקפה. נכון לרגע זה, התקפת הסלטיקס מדורגת ראשונה בליגה, כשדנבר קרובה מאוד במקום השני. מכיוון שאנחנו נמצאים בעידן בו אנחנו נמצאים, ההתקפות הטובות ביותר השנה בכל הקשור למדד היעילות ההתקפית הן גם מהטובות בכל הזמנים. היחידה שעוקפת את בוסטון הנוכחית היא בוסטון של לפני שנתיים, של עונת האליפות. הנתון הנוכחי, יעילות התקפית של 121.2 נקודות ל-100 פוזשנים, הרבה יותר מרשים מ-122.2 הנקודות של בוסטון ההיא, כי הסגל הנוכחי הרבה פחות מרשים ונוצץ. לכן, ניתן לראות בבוסטון הנוכחית גם מקרה מבחן לאיך בונים קבוצת התקפה גדולה בלי חומר שחקנים של קבוצת התקפה גדולה. איך הגענו עד הלום תקציר הפרקים הקודמים: ג'יילן בראון נבחר ב-2016 וג'ייסון טייטום שנה אחריו. הם הגיעו לקבוצה שבנויה להצלחה עכשווית, עם הזמן הפכו לשני השחקנים הבכירים והובילו את בוסטון לשנים ארוכות בצמרת, כולל גמר ב-2022 ושורה של הופעות בגמר המזרח. ב-2023 בראד סטיבנס, המאמן שהפך למנהל, ביצע שורה של מהלכים שבסופם היה לבוסטון את הסגל הטוב ביותר בעידן הנוכחי. את טייטום ובראון השלימו בחמישייה ג'רו הולידיי, דריק וויט וקריסטפס פורזינגיס, חמישייה איכותית במיוחד, נטולת חוליה חלשה, בה כולם קולעים טוב מבחוץ. מהספסל עלו בעיקר אל הורפורד, פייטון פריצ'רד וסם האוזר, עוד קלעי חוץ מצוינים. המאמן הצעיר ג'ו מאזולה גיבש סגנון שמסתמך באופן קיצוני, אפילו בעידן הנוכחי, על הקליעה משלוש, סגנון שזכה לכינוי מאזולה-בול. בוסטון שלטה בעונה הרגילה עם 64 נצחונות, בזכות היעילות ההתקפית הגבוהה בהיסטוריה, ושלטה בפלייאוף עם מאזן 3:16 (עם הרבה פציעות של שחקני מפתח של יריבות), מבחינת הנתונים היבשים זו הייתה אחת האליפויות הדומיננטיות בתולדות הליגה. בתמונה: אחת החמישיות הטובות והמאוזנות בתולדות הליגה את העונה שעברה בוסטון התחילה כפייבוריטית לריפיט, כשמעליה מרחפת עננת הידיעה שיהיה קשה עד בלתי אפשרי לשמור על הסגל מעבר לשנה הזו בגלל ענייני האפרון השני. אבל משהו לא התחבר כמו בעונה שלפני כן. הנטייה של הסלטיקס לאבד את הראש לכמה דקות, נטייה שמאפיינת אותה לכל אורך העשור, השפיעה במיוחד בפלייאוף שעבר. ואז, במהלך משחק בסיבוב השני מול הניקס, ג'ייסון טייטום קרע את גיד האכילס. זה קרה כאשר המשחק מעשית הוכרע והניקס עלו ל-1:3 בדרך לנצחון בסדרה שהם כנראה היו מנצחים בכל מקרה. לכן ההשפעה של הפציעה הייתה יותר על העונה הבאה, שהיא העונה הנוכחית. הפציעה של טייטום, שגורמת לכך שהוא יחמיץ את רוב או כל העונה הזו, הקלה על סטיבנס לוותר בקיץ על הולידיי, פורזינגיס והורפורד, במטרה לחסוך עלויות. זו הייתה אמורה להיות שנת מעבר, ללא ארבעה מששת השחקנים הבכירים בשנתיים האחרונות, בה בוסטון תסתמך בעיקר על בראון ו-וויט ולא תהיה תחרותית. סטיבנס לא השקיע במיוחד בבניית הסגל מסביב לשניים האלה ופריצ'רד המשתפר, שאר הסגל הורכב מהאוזר שלא עושה הרבה חוץ מלקלוע שלשות, משחקנים שהיו בקצה הספסל כמו נמיאש קייטה, אקסבייר טילמן, ג'ורדן וולש וביילור שיירמן, מליקוטים של שחקני קצה סגל כמו ג'וש מינוט ולוקה גארזה ומהרוקי הוגו גונזאלס. השם המוכר ביותר בסגל מחוץ לשלושת הבכירים הוא אנפרני סיימונס, שפורטלנד ויתרה עליו כדי להביא את הולידיי. סיימונס הגיע עם רפרטואר של סקורר לא יעיל וחוזה גמור, בכלל לא היה בטוח שבוסטון מעוניינת להשאיר אותו. האפשרות שבוסטון תלך לטנקינג, או פשוט תהיה גרועה כמו התאומה לפציעות האכילס מאינדיאנה, הייתה ריאלית לחלוטין. לכן המיקום בצמרת הגבוהה מפתיע כל כך, למרות שזה מה שהתרגלנו לראות מבוסטון כבר שנים. כל השמות שהוזכרו בפסקה הקודמת מוצאים דרך לתרום להצלחה הקבוצתית, אך ניתן לסמן כמה שעשו קפיצת מדרגה משמעותית. קודם כל, והכי חשוב, ג'יילן בראון. מי שתמיד היה מספר 2 לטייטום לקח ללא בעיה את התפקיד של מספר 1 השנה. הוא קולע 29.8 נקודות באחוזים טובים, ונראה כמו שחקן שהבין שהוא יצטרך לעבוד קשה כל משחק השנה, שזה עליו. דרגת הקושי של הזריקות שלו היא מהגבוהות בליגה. כל משחק יש כמה פעמים בהן נדמה שהוא כבר תקוע, ואיכשהו הוא משתמש בצעד נוסף או הטיה של הגוף כדי להגיע לזריקה מתקבלת על הדעת ולקלוע אותה. הבעיה הגדולה בסגל הנוכחי היא בעמדות הפנים, שם לא נשאר אף שחקן עם נסיון NBA משמעותי. לכן חשובה במיוחד היכולת של קייטה להפוך לסנטר פותח לגיטימי בליגה. קייטה הוא רים-ראנר קלאסי, סנטר שרוב מה שהוא עושה זה לחסום ולהתגלגל פנימה, שאת רוב הנקודות שלו משיג מתחת לסל, שבהגנה בעיקר מגן על הטבעת. יש רבים כמוהו בליגה, אבל היכולת שלו לעשות את כל מה שהוא עושה ברמה גבוהה, ברמה של סנטר פותח בקבוצת צמרת, הופכת אותו לחסר תחליף בסגל הנוכחי. שם נוסף שראוי להרחיב עליו הוא ג'ורדן וולש. אחרי שנתיים בהן לא קיבל הזדמנות של ממש, שחקן הכנף האתלטי לקח לקצה את הקונספט של להתנפל על ההזדמנות. הוא התחיל את העונה מאחוריי כמה שחקני כנף בהיררכיה, אבל הפך לשחקן רוטציה משמעותי מאוד, בעיקר בזכות יכולת ספציפית: הגנה אישית. כאשר וולש על הפרקט הוא תמיד ייקח את שחקן החוץ הבכיר של היריבה ותמיד ישמור עליו טוב. הוא נלחם להימנע מחילופים יותר מכל שחקן בליגה, גם במצבים בהם החילוף נראה מתבקש, מתעקש להיות זה שכוכב היריבה יצטרך להתגבר עליו כדי לקלוע. בהתקפה הוא יודע לנוע לטבעת עם ובלי הכדור, קולע מספיק טוב את מעט השלשות שלוקח ומתנפל על ריבאונד התקפה. הוא ממקסם לחלוטין את היכולות שלו, ולמשך תקופה לא קצרה עלה בחמישייה, עד שמאזולה העדיף את הקליעה של האוזר כדי לשדרג עוד יותר את ההתקפה. תיכף נדבר על ההתקפה הזאת, לפני כן קחו כמעט שלוש דקות של וולש שומר, לחובבי הז'אנר: כשמאזולה-בול פוגש רים-ראנר ההתקפה של בוסטון בעידן מאזולה היא התקפה של קיצונויות סטטיסטיות, וכך גם השנה. היא מדורגת "רק" שנייה בכמות השלשות למשחק (42.7) וקולעת אותן באחוז השמיני הכי גבוה בליגה (36.9 אחוזים), ומצד שני היא זורקת הכי מעט מתחת לסל והכי מעט זריקות עונשין. היא מדורגת 29 בכמות אסיסטים למשחק (24) ומאבדת הכי מעט כדורים (12), כאשר קשה במיוחד לחטוף לה כדורים (ליריבות 5.7 חטיפות, הכי מעט בליגה בפער משמעותי). באופן מפתיע, היא מדורגת שביעית בליגה באחוז ריבאונד התקפה (אוספת 33.4 אחוז מההחטאות שלה), תחום בו השתפרה משמעותית ביחס לשנתיים האחרונות. השילוב בין מיעוט האיבודים, ריבוי השלשות באחוזים טובים שמשפיע לטובה על אחוז הקליעה המשוקלל וריבאונד ההתקפה יוצר התקפה איכותית מאוד. בגדול, ההתקפה של בוסטון דומה מאוד לשנתיים האחרונות, אותו מאזולה-בול. אז כדאי להתעמק בשאלה מה זה מאזולה-בול בכלל. מבחינתי, זה תמיד קשור היה לשימוש בריבוי יוצא הדופן של קלעי חוץ איכותיים. עקרון מנחה של הגישה של הסלטיקס הוא שאם יש זריקה סבירה לוקחים אותה. בעונת האליפות משחקים של בוסטון היו יכולים להיות מאוד מתסכלים לצפייה בגלל העקרון הזה. התקפות רבות כללו כיווץ קל של ההגנה, מסירה אחת וזריקה של שחקן שהשומר נמצא מטר ממנו. הקלעים היו מספיק טובים כדי שהזריקות האלה ייכנסו באחוזים מספיק טובים. מאזולה עצמו לא אוהב את המושג מאזולה-בול, וכאשר נשאל על עקרונות ההתקפה שלו חוזר בעקביות על יצירה וניצול של מצבי 2 על 1. במילים אחרות, לגרום להגנה להיכנס לרוטציה (מצב בו שחקן עוזב את השחקן שהוא שומר עליו ואחרים צריכים לחפות עליו) ולנצל את המקומות בהם נוצר יתרון מספרי. ההגדרה של רוטציה כאן היא רחבה מאוד ויכולה לכלול שחקן שזז בשני צעדים מהשחקן שלו, אם השחקן שלו קולע טוב מבחוץ. בוסטון אכן עשויה להיות הקבוצה שהכי קשה לשמור עליה ברגע שנכנסים לרוטציה, בגלל השילוב בין ריבוי קלעים איכותיים לשחקנים שיודעים לחדור ולמסור וכמעט לא עושים טעויות. ניתן גם לראות איך השחקנים של מאזולה מזהים את הרגע שנוצר יתרון מספרי באיזור מסוים ומחפשים איך לנצל אותו, מורגש שהעקרון הזה הוטמע אצלם. ג'ו מאזולה כועס שהוא עדיין צריך להסביר את הפילוסופיה ההתקפית שלו לעומת השנתיים הקודמות, הסגל הנוכחי צריך לעבוד קשה יותר כדי להכניס את ההגנה לרוטציה ולייצר יתרונות. יש לו פחות שחקנים שיכולים לגרום לכך מעצם נוכחותם, וכפי שמאזולה מסביר בציוץ למעלה, לא כל צמד שחקנים כולל שני קלעים איכותיים שיכולים להגיע לזריקה נוחה תוך מסירה-שתיים ביניהם. לכן בוסטון משתמשת השנה ביותר תרגילי חסימות מורכבים ובסטים התקפיים ארוכים יותר, יש פחות התקפות של מסירה וזריקה בלי התרחשות משמעותית. במובן הזה, הסגל הנוכחי מיישם בצורה מלאה יותר את העקרון שמאזולה מצהיר עליו. הבדל משמעותי נוסף בין העונה הזאת לקודמות היא שהפעם לא מדובר בחמישה קלעי חוץ בכל רגע נתון. קייטה, הסנטר הבכיר בסגל, לא זורק מבחוץ ונע כל הזמן פנימה. זה משנה מאוד את המבנה של הסטים ההתקפיים ואת הפריסה של השחקנים על המגרש. אחרי חצי עונה, ניתן לומר שרים-ראנר קלאסי יושב טוב על המאזולה-בול. כאשר יש חוסם דומיננטי שמתגלגל פנימה, רוב הקבוצות מביאות עזרה כלשהי, נכנסות לרוטציה, וכך בוסטון מקבלת את מה שהיא רוצה ממהלכים מאוד פשוטים. משחק עשר השלשות של סם האוזר מול אטלנטה לפני שבוע מדגים נהדר את הנקודה הזאת. שימו לב איך שלוש מהשלשות, ומהלך נוסף שהסתיים באסיסט לקייטה, נובע מאותו מבנה: קייטה חוסם למוביל כדור, ההגנה של אטלנטה עושה בליץ, השחקן של האוזר שנמצא בפינה הרחוקה מגיע לעזור על התנועה של קייטה פנימה ומוביל הכדור ישר מחפש את האוזר ומוצא אותו לפני שהרוטציה מספיקה להגיע, מנצל את היתרון המספרי בצד הרחוק: קצת על ההגנה ההגנה של בוסטון מדורגת 12 בליגה, נתון לא רע כשלוקחים בחשבון שמאזולה משתמש בהרכבים נמוכים מאוד, בלי אף פאוור פורוורד אמיתי, והסנטרים מאוד חסרי נסיון. היא חלשה בריבאונד הגנה אבל פחות מבשנים קודמות (מדורגת 21 בתחום) ומצליחה למנוע מיריבות להגיע לצבע: היריבות זורקות הכי מעט באיזור הטבעת וקולעות שם באחוזים לא טובים. היא מאפשרת ליריבות לזרוק הרבה שלשות, ובעצם יוצרת תמונת מראה למשחק ההתקפה שלה, מכריחה יריבות להיכנס איתה לקרב קליעה מבחוץ שהרוב יפסידו. זה עובד, כי אחוז הקליעה המשוקלל של היריבות של בוסטון הוא הרביעי הכי נמוך בליגה. יתרון מרכזי של החמישייה הנפלאה של השנתיים הקודמות היה שלא הייתה חוליה חלשה בהגנה, לא היה את מי לתקוף בחילופים. השנה, עם פריצ'רד והאוזר בחמישייה, יש שחקנים שנחשבים לשומרים פחות טובים, לכן בוסטון מנסה פחות להשתמש בחילופים ויותר להילחם בחסימות (כאמור, זה תחביב של ג'ורדן וולש). כאשר קייטה משחק הוא רוב הזמן נמצא בדרופ, ומגלה חוש מיקום שמשנה הרבה זריקות בצבע. כאשר לוקה גארזה הוא הסנטר בוסטון משתמשת בהרבה יותר הדג', גארזה נשאר גבוה לרגע וחוזר לשחקן שלו, זה פחות יעיל כי גארזה קצת כבד עבור שיטה כזאת אבל רוב הזמן רמת הביצוע שלו סבירה. השחקן החשוב ביותר בהגנת הסלטיקס הוא דריק וויט. בזמן שבהתקפה הוא הנפגע העיקרי מהמחסור בכשרון, מוצא את עצמו לוקח הרבה יותר זריקות קשות שהוא מתקשה לקלוע, בהגנה הוא מדהים. ניתן לטעון שלמרות שהוא גארד בגובה 1.93 מ', הוא משמש כפאוור פורוורד ההגנתי האמיתי של בוסטון, מספק עזרה בצבע ברמה של שחקן שגבוה ממנו בראש. לוויט יש 1.5 חסימות למשחק, נתון שאפילו לא מתחיל לספר את המשמעות שלו בעזרה בצבע, את כמות המהלכים שהוא מונע בזכות קריאה מדויקת. לפני כמה שבועות היה לו משחק של שבעה בלוקים: יש עוד קלף בשרוול. חתיכת קלף בוסטון הנוכחית נראית כמו קבוצה שמוציאה מעצמה את המקסימום בעונה הרגילה. קבוצות כאלה לא נוטות להצליח בפלייאוף, כאשר יריבות מתכוננות אליהן במיוחד וחושפות את המגבלות שלהן. ניתן להניח, למשל, שיריבות ישתמשו יותר ויותר בחילופים אוטומטיים, כפי שעשו מול הסגל האיכותי של השנתיים האחרונות, וכך לא ייכנסו לרוטציה ולא ייתנו לשחקני הסלטיקס את היתרונות המספריים שהם מחפשים. בוסטון אמנם נמצאת במזרח, הקונפרנס הפתוח ביותר מזה שנים רבות, בלי אף פייבוריטית ברורה, אבל גם בו הסגל הנוכחי היה נחשב לסוס שחור ביחס לשלוש-ארבע קבוצות לפחות. למרות זאת, בוסטון היא אחת הקבוצות המסקרנות של המשך העונה ונחשבת למועמדת יותר ויותר חזקה להגיע לגמר מהמזרח. הסיבה המרכזית לכך מחזירה אותנו לשורה של ידיעות וסרטונים מהקיץ, כמו זה: זוכרים את העדכונים על ג'ייסון טייטום שעושה דברים שלא אמורים לעשות כל כך מעט זמן אחרי קרע באכילס? את הרמיזות שהוא יוכל לחזור מהר מהצפוי, במהלך העונה הנוכחית? אז זה נראה, לי לפחות, כמו קוריוז חסר חשיבות. בוסטון לא הייתה אמורה להיות מספיק טובה כדי להצדיק חזרה מוקדמת של טייטום, הכל נראה מתאים לעונת מעבר בה הסלטיקס לא יהיו תחרותיים ולא תהיה סיבה למהר להחזיר אותו, יהיה נכון יותר לתת לו לנוח עד תחילת העונה הבאה. מה גם שכששחקנים שמתאוששים מפציעות כאלה חוזרים במהלך העונה, הם תמיד רחוקים משיאם, צריכים לפחות כמה חודשים כדי להתחיל להזכיר את עצמם, לכן רבים מעדיפים לוותר על כך ולחכות לעונה שלאחר מכן. אבל ההצלחה של בוסטון בלי טייטום משנה לחלוטין את התמונה, והופכת את אפשרות החזרה המוקדמת שלו לאחד הקלפים המעניינים והחשובים במשחק הפתוח של המזרח. מכיוון שבראון מתפקד כמספר 1 בכיר, ומכיוון שהסגל של מאזולה דליל מאוד בשחקנים יוצרים, טייטום לא יצטרך להיות בשיאו כדי להוות תוספת כוח משמעותית לאחת הקבוצות הבכירות במזרח. אם הוא אכן מסוגל לחזור במהלך פברואר או תחילת מרץ, כפי שהעריכו בקיץ, יהיה לו מספיק זמן בעונה הרגילה לחזור לעניינים בקצב שלו. ואם הוא יגיע לפלייאוף ב-80 אחוז יכולת, זה יכול להספיק כדי להפוך את בוסטון לפייבוריטית במזרח. זה לא יהיה פשוט, גם הוא וגם הקבוצה יצטרכו להבין תוך כדי תנועה מה הוא מסוגל לעשות ואיך להתאים את עצמם לסיטואציה החדשה, אבל בתור שחקן שתמיד ידע להתאים את עצמו לצרכי הקבוצה זה עשוי להיות אפשרי עבורו יותר מרוב הסופרסטארים בליגה. אחרי תקופה ארוכה של שקט בגזרה שלו, לפני כמה ימים הוא קיים אימון של שעה מול אנשי תקשורת: חוץ מטייטום, יש לבוסטון אפשרות להתחזק בשחקן יחסית משמעותי נוסף. סיימונס אמנם השתלב באופן סביר ברוטציה, אבל החוזה הגמור שלו מספק לסלטיקס הזדמנות לטרייד שאולי לא תהיה שם אחרי שהחוזה שלו ייגמר, לכן יש סיכוי טוב שסטיבנס ינסה לבצע מהלך לפני הדד-ליין הנוכחי. אך במקביל הוא כנראה ינסה גם להתחמק מהאפרון הראשון (כרגע בוסטון נמצאת כ-4 מליון דולר מעל לאפרון) ולקצץ בתשלומי מיסים, אז סביר להניח שהוא יחפש שחקן עם חוזה נמוך יותר מסיימונס. הצורך המרכזי הוא בשחקן פנים. קייטה וגארזה מחזיקים מעמד בעמדת הסנטר, אבל מול יריבות חזקות ניכר שגארזה מתקשה ולא בטוח שהוא יהיה שחקן שיכול לקבל דקות משמעותיות בפלייאוף. בוסטון תוכל מאוד להיעזר בסנטר שיחד עם קייטה יסגור את העמדה. ברוקלין יכולה להיות כתובת מעניינת, כקבוצה שמחפשת למכור ויכולה לספוג משכורות. ניק קלקסטון נראה כמו התאמה נהדרת לבוסטון, שחקן שיוסיף יכולת מסירה מעמדת הסנטר ואופציה של חילופים אוטומטיים בהגנה, אבל הוא מרוויח קצת יותר מדי אם המטרה היא גם להימנע מהאפרון הראשון. יש בליגה הרבה סנטרים שמחפשים סיטואציה יותר טובה וסביר שבוסטון תוכל לבצע מהלך כלשהו, שיחד עם החזרה של טייטום יהפוך אותה לקבוצה שלמה שכדאי לקחת מאוד ברצינות.

מודה שדי התלבטתי איך לסדר את הטור הזה, בהמשך לשלושת משחקי סוף השבוע בליגה הראשונה בטיבה בישראל. נלך LIFO, יענו נתחיל במשחק של חולון? נלך FIFO ועם נתניה? ובכן, בחסות הטרחה שהנחילה חולוניה לקרית אתא, נפתרה לי הבעיה. לא זה ולא זה. נתחיל בירושלים. במיקרו, נחשפה ההגנה של ירושלים לנזילה נקודתית ברגעים שכמעט ועשו הבדל. ספציפית, היא הסתבכה בטיפול הגנתי מול מהלך התקפי פשוט של היריבה מהגליל. מול הפיק נ' רול הגבוה שהריצו הגארדים של המארחת, כולל דאגלס אבל במיוחד רז אדם, היא אכלה נקודות קלות פעם אחר פעם. גם כשהגבוה השומר הוא סקפינצב. גם כשהגבוה בהגנה הוא סמית'. ירושלים טיפלה גבוה, כלומר שואו פינת הדג', ומשם נחשפה לנקודות של לנג'יביין כשהתגלגל קצר, לשלשה של אלג'יקי כשקפץ החוצה לשלשה וכו. ופתאום הקבוצה מהמקום האחרון בליגה מוצאת עצמה בפלוס 4. ואז הגיע עדכון קטן בגרסה ההגנתית. במקום יציאות גבוהות, עכשיו זמן לחילוף או חילוף משולש. ואז, בפוזשן המסודר הבא של הגליל, מהלך גב לסל של מלמד על הארפר מסתיים בכלום. וגם של אלג'יקי על קרינגטון. וגם נסיון של רז אדם להעניש את הסוויץ' בחדירה לסל או של דאגלס לייצר נס, הכל בסופי שעון. אוקיי. זה בטקטיקה ההגנתית. אבל לא רק. ספר להם, הופמן: תודה הופמן. וואו, איזה פאקינג מהלך של קרינגטון. בלעדיו, כל החילופים שבעולם לא היו מצילים את הפועל ירושלים מעוד הפסד ליגה. אבל המשחק הזה כבר מאחוריה והמבט אמור להיות קדימה. למרות פתיחה טובה ואגרסיבית, שכללה היותו חלק בלתי נפרד מהנעת הכדור התוססת מחד, אבל גם דיוק בחסימות רחוק מהכדור מאידך (במיוחד במהלך הלואו פוסט פליי האוטומטי), שהוביל לזריקות טובות של הארפר, קשה לומר שנמרוד לוי סיפק משחק גדול בעמדה מספר 4. אני איש עדין, זה מה יש. ולאמב, האופציה הנוספת שם, היה פחות טוב ממנו. ובתכלס, ה-4 הכי סביר במשחק הזה, ואולי לא רק, היה בכלל טריפל ג'יי. שזה לא טוב. איך שלא מסובבים את זה, ולא משנה כרגע אם מדברים על ה-4 או שמא ה-3, מגלים שישנו חור בסגל הזה שמסרב להיסתם. וזאת בעיה שספק אם יכולה להיפתר רק בעוד חידוד של אלמנט הגנתי או התקפי. סכם לנו את העניין, מר הירש. בסוף, הבעיה היא אנתוני לאמב. טוב, אחת הבעיות, אבל אולי אחת שאפשר לפתור. הוא אמור להיות היתרון של ירושלים על קבוצות מסוגה של גליל עליון, והוא ממש לא. בשלב מסוים, ההצטיינות בטרנטו והעבר ב-NBA כבר לא רלוונטיים, ו-2 מ-8 מול קבוצות תחתית בליגה הוא הנתון היחיד שרלוונטי. משבוע לשבוע, התקווה שגרסה משופרת של לאמב תפציע לפתע הולכת ופוחתת. ואחרי ההפסד לבחצ'שהיר ועוד משחק ליגה מטריד, ייתכן שגורל העונה של ירושלים תלוי במציאת מחליף ראוי בעמדה 3. לא בנוסף ללאמב, במקומו. עם כל הצער - דינם של זרים ברמתו להיחתך. אליצור נתניה - עירוני נס ציונה 91:95 אחלה נצחון של נתניה. אחלה נצחון של אלי רבי. הנה, תראו איך הופמן התרשם. הרבה עניינים יש סביב הקאמבק הזה של נתניה, אבל סיפור הנצחון על נס ציונה עובר דרך האחוזים לשלוש. 13/26 לשלוש, ליתר דיוק. שזה המון, במיוחד לקבוצה שממוצע הקליעה מבחוץ שלה הוא סביב ה – 30%. ועמית גרשון עשה 6/11 מול הטפירו'ס. ואור קורנליוס 3/5. אז בואו נדבר על אור קורנליוס. ועל עמית גרשון. ועל אלי רבי. ועל הקשר בין גרשון לקורנליוס. ואלי רבי. וננסה להבין למה הם פתאום קולעים. מאז שרבי הגיע, קורנליוס. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל מסלול הקריירה של האיש המכונה אורקו הוא לחלוטין בלתי שגרתי. בתכלס, עונתו הראשונה בליגה הזאת הייתה במדי נס ציונה, כשהוא בן 24. ו-וואלה, שום דבר מעניין לא קרה לו שם. ומשם עונה אחת לא רעה בגלבוע. ומשם, משום מה ומקום, ירושלים של דג'יקיץ'. ודווקא בקבוצה הבכירה הראשונה שלו בקריירה וכבר בעונה הראשונה שלו שם, הוא מספק שיא קריירה בדקות בממוצע (22.9), וזאת למרות שהנתונים הסטטיסטיים היבשים – קרי דברים זניחים כמו לקלוע או מדד יעילות, מעולם לא הרשימו יותר מדי (או בכלל). לאחר שסר חינו בקדנציית יונתן אלון, שלוש שנים לאחר שהגיע אלי בירה, נחת הקורנליוס בנתניה. בנתניה, כשהוא מתקרב כבר לגיל 30, יש שיא קריירה חדש בדקות (26.1). וזהו. עד שאלי רבי מגיע לקבוצה הזאת, קטסטרופה. לוקח על עצמו יותר מדי. אחוזים נוראיים ל-2. אחוזים נוראיים ל-3. ועל זה בדיוק אני רוצה לדבר איתכם, על האחוזים ל-3. מהלך 11 משחקי הליגה טרם הגעת הרבי, קורנליוס ג'וניור קלע שלשה אחת ומעלה ב-4 משחקים בלבד. במספרים, בסך הכל, 7/35. שזה יוצא 20%. וקורנליוס, נזכיר, יושב על עמדה שפעם קראו לה עמדת הקלע, כן? מאז שרבי כאן, קורנליוס על 6/13 לשלוש. שזה יוצא 46%. ועכשיו אל הנתון שעניין אותי: 6 שלשות, כאמור, קלע קורנליוס ב-4 משחקי רבי. למעט 1, כולן הגיעו מקאץ' נ' שוט. כלומר 5 שלשות שיידה בהצלחה, בלי כדרורים ובלי עניינים. אותן 5 שלשות, כולן, הגיעו כשלצידו על הפרקט עמית גרשון (שגם מסר לו 2 אסיסטים מתוך חמש השלשות). האם מקרי? אולי. אבל לפחות ברמת התחרות הזאת, לפחות ברמת התובנות של רבי, הוא משנה קצבים וליינאפים. הוא אולי מנסה, אולי, להכניס קצת יותר ענייניות בתוך מארג קבלת ההחלטות. ומתוך 4 המשחקים שלו, הוא מנצח פעמיים. את קרית אתא הוא מנצח כשהקבוצה שלו קולעת 13/26 לשלוש. את נס ציונה, שלשום, היא מנצחת כשהיא קולעת, כאמור, 13/26 לשלוש. אולי זה מקרי. אולי לא. בואו נראה מה יקרה במשחקה הבא, מול האקס עידן אבשלום. האמת היא שהוא הסיפור הגדול של נתניה. בקרוב נדבר עליו. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל 3 נקודות לסיום – וכולן על קרית אתא מול חולון לא יודע – לא יודע מה להגיד לכם ברמת המנצחת. חולון שטפה את הפרקט ונראתה נהדר. למרות ח"י איבודי כדור, היא הראתה עליונות מוחלטת גם במחלקת הכשרון, העומק, הכדורסל. העניין הוא שאני לא יודע מה להגיד לכם שלמדתי מהמשחק הזה על הקבוצה הזאת. שני המשחקים הקרובים שלה, באירופה ובגביע, מעניינים הרבה יותר. סאנוגו – כאן טמונה התקווה הסגולה. הביג גאי החדש נראה אחלה. מול קרית אתא הזאת, אני יודע, אבל אחלה. דאבל דאבל, דומיננטיות, יכולת לרוץ את המגרש. סבבה? סבבה. העניין הוא שלא בטוח, במצב שנוצר, שרמת התחרות הנוכחית מהווה אינדיקציה סבירה. נעקוב בעניין. הייתה לנו אתא – כמה ליהגנו, פיארנו, קילסנו ופינטזנו על הקרית אתא הזאת. על המאמן הצעיר שלה. על פריז של הקריות. כתבנו בהתפעלות על הסגנון שאימצה לה. על הזהות. על הקצב. על האיזה יופי. העניין הוא שגם המודל שלה מבירת צרפת הוכיחה לנו שככל שהעונה מתקדמת, כך גם נוטה להיעצר העליונות שבשיטה. ושם, נניח בקבוצת היורוליג של ספליטר, הייתה שיטה סופר מדויקת. ואצל בנטוב ג'וניור, אם נדבר גלויות, אני כבר לא בטוח שהוא באמת שולט ובאמת מכיר לעומק את כל הניואנסים הנדרשים כדי לקיים את הראן נ' גאן הנכסף. פייר? באסה. שכל החטופים יחזרו כבר הביתה. שכל החטופים יוחזרו כבר הביתה. כולם כולם כולם. עד האחרון. שיהיה לנו טוב.

אומרים שאין מגיע בכדורסל. שזה בהחלט יכול להיות. אתמול, באולם עם פרקט הזכוכית במינכן, דווקא הכי הגיע שיש. פרטיזן בלגרד, קבוצה שנראתה פינישד לפני דקה ושליש, השלימה נצחון כפול בדאבל וויק. הגיע לה. הפועל תל אביב, שמנצחת פעם אחר פעם אחר פעם ומובילה או הובילה את טבלת הפאקינג יורוליג משך אלוהים יודע כמה זמן, תוך שהיא מקפידה להסריח את כל סוגי הפרקטים לא אחת, עשתה הכל כדי להפסיד. המאמן שלה עשה הכל כדי להפסיד. הכוכבים שלה עשו הכל כדי להפסיד. והצליחו. קונגרטוליישונס. הצליח לה. מגיע לה. אודי הירש ואני נחלק בינינו את העבודה, בנוהל. הוא יראה ויסביר לכם (גם) מהלכים. אני, הפעם, אחלק את הטור לשני חלקים. בערך. נתחיל מהחלק הראשון. נתחיל מהמחצית הראשונה. נתחיל מענייני קצב. נתחיל מ-BPM. למצוא את הקצב/ ה BPM של איטודיס מי שאוהב את ז'אנר הסיפורים מאחורי הקלעים של הלהיטים הגדולים ודאי מכיר את הרפרנס. יושבים טובי המוחות באולפן ההקלטות. האמן. המפיק. כל הכלים שם. הלחן אש. הנגנים פצצה. הכל נכון. אבל השיר לא עובד. ואז, ברגע של גאונות, משחק לו המפיק המוזיקלי עם ה Beats Per Minute. נו, BPM. הופך את זה לקצת יותר איטי. או קצת יותר מהיר. וזהו. עכשיו זה עובד. כי ככה זה צריך להיות. עכשיו הראשים נעים מלמעלה למטה, כי זה פשוט זה. הנה, תראו את ג'יי זי וקניה. בואנה, דפקתי כאן שבירה מהטיקטוק. סחטיין עלי. הפועל תל אביב מנצחת, מצליחה ומשחקת אותה, וכל זה כשהיא לעיתים משחקת כדורסל שלא בהכרח מתאים לה. הרי יש לה שחקנים שסוג של נועדו, או לפחות יודעים ויכולים, לשחק כדורסל של קצב מהיר. קולין מלקולם וכריס ג'ונס, לדוגמא, שיחקו בעונה שעברה בפריז ו-ולנסיה, שחרטו על דגלן וכו. וגם מיציץ' הרי יודע. ומדר. וגו. וכשאני אומר קצב מהיר, אני לא מתכוון לכדורסל של אינדיאנה ג'ונס. אני מתכוון לקבוצה שיודעת גם לצאת מכדורסל בקצב של הכתבה ושל חמישה מול חמישה. הטכנולוגיה קיימת. כשהיא פותחת בחמישיה עם גבוה אחד (אוטורו) פלאס וויינרייט ב-4, כשהיא נאלצת להסתדר בלי מכדרר בכיר אחד (בראיינט המצוין) ובמקומו ים מדר, אין להפועל תל אביב שום ברירה אלא לייצר תסיסה. לייצר לחץ. לייצר קצב. דווקא מול ההרכב הגבוה של היריבה מבלגרד, שפותחת עם שני ביגמנים בדמות אוסטקובסקי ופרננדו. הלחץ הזה בא לידי ביטוי ב-4 חטיפות בכ-4 דקות וחצי. רק קצת פחות מהממוצע העונתי של הפועל תל אביב בקטגוריה הזאת (6 חטיפות למשחק). כשהוא ב-4 צריך להתסיס. איש ווינרייט. צילום: הפועל IBI תל אביב אבל לא רק הגנה. קיבלנו משחק הרבה יותר נקי. אמנם מיציץ', גיבור אחד הפרקים הבאים שלנו, כפה והגזים בהתחלה, אבל עדיין נראו סימני קצב. כמו למשל כאן. סייד פיק נ' רול אמפטי במעבר. מעט כדרורים. 8 שניות ושלום שלום. רצים. מדייקים. דרך הריצה, אבל גם דרך ניצול מצבים כמו פוסטאפ וויינרייט, הפועל תל אביב הגיעה לפואנטות מהירות וטובות. זה הוביל לרבע של 11/14 ל-2. זה הוביל לנקודות קלות של אוטורו. זה הוביל לכדורסל שהגיוני לה. ואם רצים ומשחקים קולח, פתאום נכנס לפעולה הפרמטר שהכי כואב לאיטודי'ס לאחרונה – הקליעה מבחוץ. אחרי משחקים חוזרים שבהם משמידים טבעות, פתאום הפועל תל אביב פוגעת. ביצה? תרנגולת? למי איכפת? אפילו כשעברה להרכב שני הגבוהים שלה, מהלך הרבע השני, הפועל תל אביב נתנה 10 דקות של 6/8 ל-3 (כשבזמן הזה היא 4/8 ל-2, כן?). רצים. מדייקים. דופקים שלשות. כמו שזה אמור להיות. כמו שזה אמור להיראות. ולא שהכל היה מושלם במחצית הזאת, למרות שהסתיימה במה שנראה היה כמו נוקאוווט בדמות 56-35, כי גם כאן נראה היה טיפה מוזר שמדר משחק כאוף גארד, במובן זה שאם הוא רוצה לכדרר, הוא צריך לקחת בעצמו ריבאונד הגנה ולצאת בעצמו קדימה. כי גם וכבר כאן, אפשר היה לתהות על ענייני Accountability. מצא את האחראי/ מי כאן Accountable? מי שרואה ועוקב אחר ספורט אמריקאי חשוף תדיר למילים שאנשים אומרים שם, בטח נאג' כמו ג'ו מזולה מבוסטון, כולל השימוש החוזר במושג האחריות. לא בפוליטיקה ישראלית. בספורט בארצות הברית. תתרכזו. הרעיון הוא שאנשים אחראים למעשים ולפעולות שלהם. זה עליהם. רגע. עצירה מתודית. כדורסל איננו דמוקרטיה. יש חשובים פחות וחשובים יותר. יש שחקנים שמותר להם ואחרים שלא. שזה סבבה. כשזה עובד. או לחילופין, כשהמאמן אומר לעצמו שעכשיו זה לא עובד, אבל בסוף, במשחק החשוב באמת, בפוזשן החשוב באמת, זה דווקא יצליח לו. ולי. ג'ו מזולה. מדבר על אחריות. (תמונת AI) כדקה אל תוך הרבע השלישי של המשחק, בעוד הכדור אצל פיין היריב, יוצאים אליו בחמת זעם אוטורו את מדר, על החצי, כדי לגרום לו לאבד כדור. מיד אחרי - שלשה נהדרת של מיציץ', שמקבל את הכדור אחרי חסימה (חסימת פלייר, למי שזה חשוב לו), ממסירה של אותו מדר. במקום לכדרר ולקחת זריקה קשה בנוהל, הפעם זה קצבי ומדויק. ואלו הן הדקות הכי טובות של הפועל תל אביב אתמול, במהלכן הגיעה עד פלוס 27. ולמה אני מספר לכם את כל זה? כי קצת אחרי, בהמשך לאיבוד כדור של מדר, הוא גם עוזר יותר מדי בהגנה על הכדור ועוזב את האיש שלו פיין, שדופק שלשה שמורידה ל 20. ועל הטעות ההגנתית הזאת, מדר נענש ויורד לנוח קצת אחרי 4 דקות של משחק ברבע מספר 3. שזה סופר לג'יט, כן? כן. עשה טעות וירד לנוח. לג'יט. ים מדר. צילום: הפועל IBI תל אביב מה שפחות לג'יט הוא שבעוד כמה רגעים יחל מופע החרבנא. זוכרים את ה BPM והקצב? הפועל תל אביב של מיציץ', ג'ונס ובלייקני חוזרת במהלך הרבע הזה לדברים הרעים שאליהן היא הרגילה עצמה. לכדורסל של כדרורים. לכדורסל של לא שומרים. לכדורסל של זריקות מהברך. לכדורסל של בעיות ריווח. אה, וגם לליינאפים שלא מתאימים יותר. ואם נלך פליי ביי פליי, אז ההפרש כאן יורד על מקבלי ההחלטות אשר על הפרקט ואשר מחוצה לו. וכלום. אין שום Accountability. טעויות של עזרה הגנתית. טעויות של ויתור הגנתי. זריקות בדרגת קושי של למה. וכלום. כמו במערכון של הגשש, למרות שהרכזים בכלל ומיציץ' בפרט דורכים לקבוצה שלהם על הענבים, המשרוקית של המאמן אפילו לא מוציאה מנגינה של מארש. וכן, ההפרש הולך ויורד, כמו שמראים יפה וברור בציוץ שכאן: וכלום. גם אחרי שהיא מכניסה את היריבה לבעיית עבירות מוקדמת, הפועל תל אביב עסוקה בעצמה ובזריקות דאווין. גם כשהיא מקבלת מתנות וניסים בדמות הפציעה של מרינקוביץ', העבירות של פיין והשריקות מהשמיים שהעניק לה החבר השופט פרוגה, היא עדיין שיחקה את הכדורסל הרע והלא חכם שהצליח לה לפני. ואיטודיס? אמש, אפשר להגיד שלא היה אותו. אולי זה הלם ואולי לא, אבל את חוסר הפוקוס אפשר למצוא דווקא דרך דברים שלא מתאימים לו. יותר מפעם או פעמיים, כשהוא הולך לחילופי הגנה התקפה, האיש שנשאר בהגנה הוא ואסה מיציץ'. מה?! ופתאום בלייקני, דווקא הוא, יורד לנוח כשצמוד ונותרו עוד קצת יותר מארבע דקות וחצי לסיום הזמן החוקי. כלומר, רוצה להגיד שני דברים על המאמן המעוטר, המוצלח והמצליח (ואני כותב את זה באפס ציניות): 1. שיטת הסרת האחריות שלו מהכוכבים שלו עלתה לו במשחק הזה. אולי זה יצליח בסוף ויביא לו פיינל פור צפונה, אבל אתמול זה עלה לו במשחק. 2. גם בסטנדרטים שלו, גם בניהול המשחק שאפיין עד כה את הקבוצה הזאת והובילה אותה עד הלום, הוא הרגיש די הלום. ואסה זמן לדבר על ואסה. זמן לקרוא להופמן כדי שיעשה סדר. תודה הופמן. כל מילה. אני רק רוצה להוסיף כאן כמה עניינים קטנים. קודם כל, ואת זה הירש ואני נוהגים להגיד לא אחת, מפתיע (אבל לא באמת) לגלות שהאוטומטיות שבה אנחנו מייחסים אינטליגנציה לשחקנים סרביים, כדוגמא שהיא פוליטיקטלי קורקט, היא בעיקר אוטומטית. הכדורסל הזחוח והלא חכם של מיציץ' אתמול הוא כזה שהיה גורם לנו לתת שלל דימויי ג'יליג, לו היה מדבר אנגלית במבטא אחר. כחלק ממסעותיו עם עצמו, איבד מיציץ' מהלך המשחק את האמון של אלו שלצידו. כך, למשל, מסירה טובה שלו לאוטורו, 3 דקות לסיום, לא הסתיימה בנקודות קלות בעיקר כי אוטורו בשלב הזה כבר לא ציפה או האמין. וההחלטות בכלל ואיבוד הכדור של מיציץ' כדקה לסיום ההארכה? זה כבר בשלב חוסר האונים שלו עצמו. זה כבר בשלב שבו פשוט קשה לו כשמקשים עליו. 3 נקודות לסיום קלאת'ס – בשולי המשחק, מהפרספקטיבה שלנו, כמה מילים על ניק קלאת'ס, עוד אייקון יורוליג מזדקן. אבל וואוו, ניק קלאת'ס. 8 אסיסטים שכל אחד מהם געגוע והתפעלות. אינטיליגנציה ומחויבות שחבל על הזמן. ויהיה כל כך חבל כשניאלץ להיפרד מהכדורסלן הזה. וברמת היורוליג ואירופה, מהכדורסל הזה. לאקיץ' פינת פלטין – אריאן לאקיץ', במושגים של הכדורסל הסרבי, הוא כמעט נובאדי. אחרי שנים של נדודים במרחבים האדריאטיים, הגיע לפרטיזן כדי להרביץ באימונים ולמחוא כפיים. עד אתמול, מדד היעילות המצטבר שלו, ב-10 משחקים בהם שיחק בליגה השניה בטיבה, נעצר על 17. אתמול, אחרי ששבר כל שיא קריירה אפשרי, הוא הוסיף עוד 24. במשחק אחד. מול הפועל תל אביב. בדקות ששיחק, הקבוצה שלו ניצחה ב-19 הפרש. על זינוקים. על מוטיבציה. על 2 שלשות שנכנסו. בצוק העיתים, טוב שיש שחקן כזה, גם עם כשרון בינוני, אבל כזה ייתן גוף וגליצ'י'ם. אם רק היה להפועל תל אביב אחד כזה, אה? ועכשיו להירגע – ההפסד הזה כואב לאנשים באדום ומגיע, אבל הוא כולה הפסד. של קבוצה שעל פי הטבלה הנוכחית עדיין מובילה את המפעל הזה. שזה פסיכי. שעכשיו צריכה להירגע ולהפיק לקחים. כי היא עד כדי כך טובה. כי היא עד כדי כך צריכה לתקן כמה דברים, כדי להמשיך להראות כמה שהיא טובה. שכל החטופים יחזרו כבר הביתה. שכל החטופים יוחזרו כבר הביתה. כולם כולם כולם. עד האחרון. שיהיה לנו טוב.

כל מי ששיחק בשלב מסוים כדורסל, בכל רמה, או סתם צפה בפסק זמן ששודר בטלוויזיה, נחשף למאמן שדרש משחקניו: "שחקו באחריות!". ההוראה הזאת בדרך כלל הסגירה לחץ של האיש על הקווים, לא ממש לוותה בהנחיות קוהרנטיות והובילה בעיקר לשחקנים מפוחדים ומסורסים. בפעמים אחרות, ה"אחריות" לוותה בהנחיות של ממש, ואפילו בשבירה ובנייה מחדש של שחקנים, להלן שיטת ז'ליקו אוברדוביץ' לגידול רכזים. האסכולה הזאת עדיין קיימת, ראו פנרבחצ'ה ושאראס, אלופי אירופה בשיעמום ובכדורסל. עם זאת, יותר ויותר מאמנים, בטח ב-NBA אבל גם באירופה, זורמים עם האינסטינקטים של שחקניהם המוכשרים יותר, בדרך כלל גארדים. במקום להגביל, הם נותנים להם להשתולל, בתוך מסגרת מסוימת, ומאמינים שיקטפו את הפירות. דימיטריס איטודיס, בגלגולו הנוכחי, משתייך לאסכולה הזאת. ואסיליה מיציץ', כריס ג'ונס ואנטוניו בלייקני, וגם אלייז'ה בריאנט כשהוא בריא, הם הנהנים העיקרים מהגישה. הכללים שחלים על שחקני המשנה לא בתוקף לגביהם. להם מותר, כמעט הכל. אתמול, התפיסה הזאת עלתה להפועל תל אביב בהפסד בהארכה לפרטיזן אחרי שהובילה ב-21 הפרש בהפסקה וב-27 הפרש 7:35 דקות לסיום הרבע השלישי. היא עלתה לה בהפסד, למרות שפרטיזן איבדה בדרך את שני האנשים המרכזיים שהחזירו אותה למשחק, קאם פיין שיצא בחמש עבירות ו-ואניה מרינקוביץ' שנפצע, כמו גם את חואן פנארויה, מאמנה שהורחק. נדמה שהמהפך הלא סביר הזה הוא סוג של עונש על חציית הגבול הדק בין חופש להפקרות. מיד נראה דוגמאות לטעויות שהובילו להפסד, אבל המהלך שמסמל יותר מכל את ניצני הקריסה דווקא לא נכנס לתקציר המשחק. זה קרה 2:36 דקות לסיום הרבע השלישי, ביתרון 53:68. ג'ונתן מוטלי לקח ריבאונד הגנה רחוק מהסל, מסר לג'ונס שהגיע לקו מחצית המגרש והחליט שעכשיו זה זמן מצוין לזרוק לסל, מהחצי, כשעל שעון הזריקות נותרו 20 שניות, כדי לסחוט עבירה ממרינקוביץ'. רק שהסרבי לא היה בלופ וסירב לעשות עבירה, השופטים מיאנו לשרוק ופרטיזן השתלטה על הריבאונד וקיבלה כדור במתנה. כן, כריס ג'ונס אשכרה זרק מהחצי סתם כי התחשק לו, והוא אפילו לא עף החוצה בתגובה, שיחק עוד דקות ארוכות וקיבל הזדמנות גם לאבד את הכדור שהוביל לשיוויון, גם לזרוק את הכדור האחרון בזמן החוקי (ולהיחסם) וגם למסור לבלייקני בדרך לזריקה האחרונה בהארכה (שהוחטאה). כאן, נדמה לי, כבר עברנו להפקרות. תזכורת - קליק ראשון על הוידאו ינגן את המהלך המדובר. בשביל צפיה חוזרת, העבירו את הסרטון לזמן המצוין בסוף הפיסקה צריך לומר שפרטיזן של המחצית הראשונה נתנה את כל הסיבות ליריבה להרים את האף ולהאמין שהמשחק גמור. בדקות הראשונות היא התקשתה לעבור את החצי בכדרור, והביטחון שלה נראה מרוסק. רק ניק קלאתיס הגאון, שעלה מהספסל ונתן מאסטרפיס של 8 אסיסטים, הציל אותה מהפרש עוד גבוה יותר. הפועל, מנגד, נתנה את כל הרפרטואר ההתקפי שלה - פעמיים רצוף פיק אנד רול אמפטי סייד במתפרצת - האוזמן הראה לכם את הראשון שהסתיים בהאלי הופ מיציץ' לאוטורו, ואז מסירה של אותו מיציץ' לדאנק של אודיאסי - והליכה שיטתית על הרגליים של השומרים החלשים של פרטיזן. (0:35) הנה, ברבע השני, סוויץ' של פרטיזן מסתיים כשדילן אוסטקובסקי שומר על מיציץ'. הסרבי רואה כי טוב, חודר לאמצע, מוציא החוצה למוטלי שמוצא את עצמו לבד ודופק שלשה בנון שלאנט. (1:09) עוד פוזשן, עוד מיסמץ', כמיטב המסורת האיטודיסית: פעמיים פיק אנד רול (ריסקרין) בין בלייקני למוטלי, שוב כדי להשאיר גארד על אותו אוסטקובסקי. אחרי הסוויץ', בלייקני חודר בקלילות על הפורוורד האמריקני של הסרבים. (1:21) כמובן שלצד מהלכים כאלה, היו גם זריקות רעות, במיוחד של מיציץ', שלא הפריעו להפרש לגדול. עד שכן הפריעו. אתם יודעים, הפער הדק בין חופש להפקרות. הנה, מתוך הרגל, מיציץ' מקבל פיק אנד רול מאוטורו (לא נכנס לתקציר, תיאלצו להאמין לי) וזורק שלשה לא קלה בתנועה, ביתרון 9, 5:30 דקות לסיום, עם 13 שניות על שעון הזריקות, בלי שאף חבר נוגע בכדור. למה? יש סיבה שלא מזלזלים בקבוצת יורוליג, אפילו אם היא מוכה כמו פרטיזן. קאם פיין, לא מזמן רכז שני בפלייאוף ה-NBA, דופק מיד בצד השני שלשה לא מאוד סבירה עם 4 ידיים - של אוטורו ובלייקני - בפרצוף. ככה זה עם ביטחון - יש לו מומנטומים רעים, אבל גם חיוביים. ולהפך. (4:30) במקביל להפקרות ההתקפית, סבלה הפועל במחצית השניה מבלבול הגנתי, שגבל בפאניקה. הנה, ממש בצעדים הראשונים בדרך לקאמבק, פוזשן הגנתי רך במיוחד מול פיק אנד רול של סטרלינג בראון וברונו פרננדו מסתיים בהאלי הופ ודאנק של האחרון. (2:36) איטודיס מתעצבן, ובמהלך הבא, שהוא ממש זהה, ההגנה, להלן ים מדר, מתכווצת באופן מוגזם על בראון ופרננדו, מה שמשאיר את פיין חופשי לשלשה. (2:50) ברבע הרביעי, מול השתוללות השלשות של מרינקוביץ', הפועל עוברת לחילופים אוטומטיים היסטריים, של כל חמשת השחקנים, רק שהסרבי לא יקבל כדור. פוזשן כזה, מלא בחילופים, מסתיים בחדירה של בונגה על אוטורו, ואז בריבאונד קל של פרננדו על הגארד הרך ששמר אותו אחרי כל הסוויצ'ים - אחד, ואסיליה מיציץ'. לכל מיסמץ' יש מוצאי מיסמץ'. (5:12) ואם ברבע הראשון פרטיזן לא הצליחה לעבור את החצי בכדרור, ברבע האחרון הגארדים של הפועל נכנעו לטראפים פשוטים, שעובדים בדרך כלל ברמות הרבה יותר נמוכות. הנה מיציץ' מול טראפ של קלאתיס ופרננדו, מוסר מסירה שקופה לאוטורו שנחטפת בידי אותו אוסטקובסקי איטי מקודם, שמסיים בצעדים וסל; (4:45) ואז, ג'ונס מקבל את הכדור אחרי סל במקום הכי גרוע שאפשר, עם טראפ בצד אחד וקו הרוחב בצד השני, והמסירה הקשה למיציץ' מסתיימת בחטיפה של בונגה ובשלשה של מרינקוביץ' שהובילה להארכה. שימו לב לבלייקני המבולבל, שמשום מה במקום לקפוץ עם ידיים למעלה, מסתכל הצידה, מבולבל ונטול אוריינטציה. טעות של משחק. (5:37) ואחרי כל זה, חייבים לומר שדברים כאלה קורים. קבוצות מעולות איבדו יתרונות גדולים ויאבדו בעתיד. סביר גם להניח שאם אלייז'ה בריאנט היה משחק, הוא היה משנה את המומנטום במהלך אחד חכם של ניצול מיסמץ' או עצירה בהגנה. השאלה המשמעותית יותר היא אילו מסקנות, אם בכלל, איטודיס מתכוון להסיק מהערב הזה. האם לחופש על הגארדים הזרים שלו יש מגבלות? אם ההחלטה תהיה להמשיך באותה דרך בדיוק - ומהיכרותנו עם איטודיס הגאה והעקשן, סביר שכך יהיה - קבוצות טובות יותר מפרטיזן ישמחו להעניש בהמשך. אם המטרה היא לקחת את היורוליג, או אפילו להגיע לפיינל פור, משהו יצטרך להשתנות.

כשהרבע האחרון אתמול הגיע כמעט לכדי לסיום, אחרי כל עיכוב, תקלה ובדיקה אפשריים, עמדנו אחד ליד השני ביציע העיתונאים, מי מאנשי הדיסקו, ודיברנו על סלוקאס. שכבר לא יכול לזוז יותר. שכבר לא מנצח יותר סוויצ'ים הגנתיים. שאם יקבל את המבט האחרון, ידפוק את השלשה הזאת וינצח עוד משחק בשרשרת סלי הנצחון הבלתי נגמרת בקריירה שלו. ואהרלוס ידע את זה. וירון ארבל ידע את זה. וגם סלוקאס ידע את זה. וגם קטש, שהציב עליו את אושיי בריסט הקשוח. ופאו הריצה תרגיל שמסתיים בזה שסלוקאס יוצא על שתי חסימות כדי להרים זריקה. ובחסות חואנצ'ו והולמס ובלי גיבוי הגנתי של סנטוס, סלוקאס קיבל את הכדור בדיוק איפה שרצה. והחטיא למרות שהיה חופשי, כפי שהחטיא את כל הזריקות שלו אתמול. ואחרי ריבאונד התקפה, חדר ומסר לגראנט החופשי. שעמד, סידר את הכדור על היד, חיכה, כיוון, סימן, מילל, פילל, קילל, ודפק את החלק הקדמי של הטבעת. ריבאונד הורד. שבת שלום. מכבי תל אביב מסיימת ומנצחת משחק כמו שהרגילה אותנו לאחרונה דווקא היריבה העירונית באדום. מתקשה, משחקת רע – ולוקחת את זה. הייתה התרגשות לא קטנה אתמול בדרך ליד אליהו הישן. תחושה של משחק גדול. של משחק מפעם. עם כל ההייט לעתמאן, שסומן כנבל הגדול ותדלק את הנרטיב ואת הקהל. ו-וואלאק, קיבלנו אחלה דרמה, אחלה סיפור ואחלה נצחון יוקרתי מבחינת הקבוצה המארחת, עם משחק שהסתיים בסקור לא שגרתי (עבורה) ובדרך שאותה כמעט ואיננה מכירה. להגיד לכם שהאווירה אתמול בהיכל הזכירה ימים של פעם? לא. להגיד לכם שהמשחק אתמול היה כמו בימים הגדולים, מפעם? לא. עם כל הכבוד להתרגשות ולנצחון הנאה, זה הדבר המרכזי וכמעט היחיד שלוקחים ממנו. הנצחון. פאו הוא מועדון גדול ושם גדול, אבל בחסות פציעות וכו הציבה קבוצה נטולת 2-4 (תבחרו אתם) משחקני המפתח שלה. ובלי שני הסקוררים המובילים שלה. ובתקופה רעה ועצבנית, למרות הנצחון הנאה על בסקוניה במשחק שפתח את הדאבל וויק. זה לא מפחית מחשיבות ושמחת הנצחון, כי מכבי תל אביב היא גם קבוצת תחתית וגם נטולת ווקר בעצמה, אבל כן שם איזשהי פרופורציה על גודל ההישג. תדלק את הנרטיב של הקהל, עתמאן. צילום: דב הליקמן, ספורטס רבי בוא נשמור כשמכבי תל אביב סופגת 71 זה לא פחות מוואו. ברמת הפאקינג וואו. הלו, קבוצת הגנה רעה היסטורית, כן? וכן, כמה דברים הגנתיים שקרו אתמול קרו אתמול טוב. בדומה ליריבתה, המארחת הימרה יפה ונכון מכל מיני שחקנים שרחוקים מהכדור. היא הלכה למטה או התכווצה פנימה ודי ויתרה על דברים שהרננגומס, קלאיצקיס, סמודורוב וגו רוצים לעשות מחוץ לקשת. ובטח שמשורטס, שקלע העונה 9 שלשות (במצטבר!) גם כשהוא עם הכדור. זה לא אומר שהיא לא נחשפה, בנוהל, לנקודות קרש סל קלות אחרי טעויות טקטיות או מנטליות. זה כן אומר שהיא החזיקה מעמד ונצמדה לדברים שעליהם חשבה מראש. היא לא חששה ממהלכי אחד על אחד של מרבית הירוקים, והתכוננה בהתאם, כולל ברמת חילופים. היא ניצלה גם את המוגבלות הטקטית ברמת הפתרונות מהספסל של פנתינאיקוס. הבעיות המוקדמות של הצהובים הגיעו בגזרת ריבאונד ההגנה בכלל והחואנצ'ו בפרט, כי שחקן הקולנוע לקח 4 אופנסיב ריבאונד כבר ברבע הראשון. אח"כ, בחסות כל מיני סגירות עם הפנים אליו, במיוחד של ריימן, הוסיף רק עוד 1 עד לסיום. ועדיין, פאו לקחה 17 כדורים חוזרים בהתקפה, מתוך סה"כ 40 כאלו בסל שאליו היא מתקיפה. והאמת? זה רק הופך את כמות הנקודות שמכבי ספגה אתמול ליותר מרשימה. לקראת ההמשך, ויש כידוע עוד 14 משחקי המשך, האם אפשר להבין מזה שדברים מסתדרים ונפתרים בצד המבאס של הפרקט? ספק גדול. מצד שני, כן אפשר להתרשם מרצון, מבריסט, מהורד. אבל רק בהגנה. בוא נתקיף משחק מוזר, כבר אמרנו? גם ההתקפה של מכבי תל אביב התקשתה מאוד אתמול, וזה למרות מופע רכות גם של הגבוהים בירוק. גם עתמאן, כמו קטש, הימר ו-ויתר על הזריקה מבחוץ של כמעט כל מי שלא קוראים לו איפה או תמיר (וקצת רומן – אליו הגיבו היוונים לא רע, לעיתים, כשקפץ החוצה). תזכורת - קליק אחד על הוידאו יפעיל את הקטע המדובר. כדי לצפות בו שוב, העבירו את הסרטון לנקודת הזמן המצוינת בסוף הפיסקה. וכשקשה, הולכים ללונדברג. בהיעדרו של ווקר, שהרשים למדי עם הסווצ'ר החדש והשחור שלו וכאשר הריקודים הכלליים לא עובדים, יש את הדני. שכל עוד לא פגש מולו את גראנט האיום, הסב ליוונים נזק ראוי. למשל כאן. מול קומבינציה הגנתית לא מרשימה בדמות סלוקאס והולמס, לונדברג משתמש פעמיים בסורקין ואז נועל על גבו, במהלך הדיאמנטידיס, את הסלוקאס. איזה טוויסט אירוני ודו. (5:46) ומיד אחר כך, כשהוא מריץ את ה-77 (כלומר מקבל שתי חסימות פיק נ' רול עוקבות), לוקח הוטרן שוב את סלוקאס את הולמס למהלך ריסקרין, רק כדי לזהות שהגבוה היריב שוב לא יוצא אליו, מה שמקצר את הדרך אל השלשה. (5:57) שני המהלכים הללו, אגב, יגרמו לעתמאן להסתובב אל הספסל ולחפש מישהו שרק יכנס ויעיף משם את ההולמס הזה. ומוצא שם את יורטסבן, שגם זה קצת מצחיק. מכבי תל אביב פתחה את המשחק עם אחוזים נהדרים ל-2. 14/18 במחצית, למשל. ואח"כ התקשתה בדברים שבדרך כלל עובדים לה. למשל הרכב 3 הגבוהים. למשל מהלכי הקרש של ליף. למשל כל מה שקשור לכדור כשהוא אצל בריסט והורד. על כך בהמשך. ובסוף זה הסתדר. הפעם, ביד אליהו הישן, הכל, איכשהו, שוב, היה בסדר. מעשה בחמש טריצות ממוצע הקריירה של תמיר בלאט ביידוים מחוץ לקשת שלוש הנקודות עומד על 36%. בחסות משחק פסיכי של 5/6 לשלוש אתמול, הגיע אליו. ועכשיו, גם העונה הוא על 36%. במשחק שבו הגנות עומדות ככלל ומאתגרות אותך להרים מבחוץ בפרט, תמיר בלאט עשה את ההבדל. אפשר לדבר כמה שרוצים על טקטיקות, אבל שלשה שנכנסה פה ולא נכנסה שם גרמו למאמן אחד לשמוח פה ולמאמן אחד להתבכיין שם. ובכלל, כחלק מתקופת קליעה טובה בהרבה, שכוללת גם 3/7 מול ז'לגיריס ו-2/4 יומיים לפני בפיראוס, בלאט מיידה = בלאט מסוכן ליריבה. וזה לא שהטורקי של היוונים התעלם מבלאט או משהו. משלבים מוקדמים יחסית של המשחק, בלאט קיבל מההגנה של פאו טיפולים פיזיים יחסית, לרבות מגעים גבוליים ועבירות גבוליות עליו כשהשומרים שלו והגבוהים שעוזרים כן יצאו לעברו. וזה כן עבד ליוונים ברמת היכולת שלו להפעיל אחרים (רק 3 אסיסטים על 2 איבודים). וזה לא עבד באמת של החיים, כי 5 טריצות. אז הנה, לפניכם, מעשה ב-5 הטריצות שכבש אתמול על הפרצוף של עתמאן. טריצה נאמבר וואן: לקראת סיום הרבע הראשון, פיק נ' רול במעבר עם סורקין. מאחר שהגבוה היריב (פאריד) שומר נמוך ומכיל, אפשר היה להרים את השלשה כבר באקשן הראשון. אבל בלאט בוחר לחכות, ובסוף יקלע כשהוא זורק מתוך כדרור את קלאיצקיס. יפה מאוד. (3:28) טריצה נאמבר טו: ושוב, פיק נ' רול במעבר והפעם עם סנטוס. הגבוה היריב, שוב פאריד, שוב שומר נמוך ומכיל. עם סורקין. ובלאט מחכה לפיק נ' רול החוזר, כדי לקבל עוד טיפול לא מאתגר מהאיש שפעם היה לו אחלה כינוי, כדי לתת בו את השלשה. (4:47) טריצה נאמבר 3: שלשה סופר חשובה, כשמכבי תל אביב במינוס 4 והמומנטום הכי ירוק שיש בחסות חורים קלאסיים וצהובים בהגנה. כאן כבר יש שומר אחר וטיפול אחר, ואפילו לא בהתקפת מעבר. שוב פיק נ' רול מימין לשמאל, אבל הולמס יוצא ומראה עצמו. ועושה את זה רע. בלאט הולך שמאלה, מקפיץ את השורטס ונותן עוד שלשה בדרגת קושי לא פשוטה. (10:36) טריצה נאמבר פור: עוד שלשה קריטית, לקראת סיום רבע מספר 3, שהופכת את התוצאה ומחזירה את מכבי ליתרון. אחרי מהלך שהסתבך, מאלתרים פיק נ' רול עם בריסט. מימין לימין. מול שומר שנכנה רוגה. ובום. ואוהו. (10:47) טריצה אחרונה להפעם: חזרנו ליתרון ירוק. חזרנו להתקפת מעבר. חזרנו לסנטוס. ושוב, כמו כל אחד מהמקרים שמכבי מריצה (ושהראנו), הכל מתחיל מצד ימין. השומר מהצד השני הוא יורצבן, אבל את השלשה הקשה למדי קולע בלאט בתוך הגרון של רוגה. הלו, מה זה הדבר הזה, מיסטר בלאט? מרשים למדי. (11:08) בימים האחרונים אנחנו נחשפים לסיפורים על מדר שמדבר עם מכבי ולהיפך. ברמת הביצה והתרנגולת, אפשר להבין מהסיפור הזה גם מהן התכניות או המחשבות או הרצונות של הרכז הישראלי הצהוב הבכיר כרגע, לקראת תחנה אפשרית כאשר יסיים את חוזהו הנוכחי. נעקוב בעניין. אתמול, לפחות, הוא החתום המרכזי על נצחון חשוב. אה, ברמת צריך עיון שווה לבחון שוב מה קורה בגזרת מערכת היחסים בין קואץ' קטש לבין הרכז שלו. דיברנו על זה כבר שהגישה הפכה להיות עניינית בואכה אד הוקית למשחק עצמו. אי אפשר היה להתעלם מהפירצוף של בלאט עת הוחלף על ידי הריימן, במסגרת חילוף הגנתי, כשהשעון הגדול הראה 2:07. הוא לא אהב את זה. וזה לא באמת חשוב, כי ריימן כן – וריימן כן דאג מיד לאחר מכן לסחוט פאול תוקף, עוד לפני שמחוגי השעון נעו. הפעם זה איכשהו הסתדר. נמשיך לעקוב. מרשים למדי, תמיר בלאט. צילום: דב הליקמן, ספורטס רבי מה נהיה? על ג'יילן הורד דיברנו לא אחת בעת האחרונה. על מה שקורה איתו בהתקפה. על מה שנהיה ממנו בהתקפה. על הקרדיט שקטש ממשיך לתת לו, שיותר מדי פעמים מוביל למופעי ביזאר (כמו אתמול) בצד שאליו צריכים לכבוש את הכדור, במשחק שאותו יסיים הפורווארד המתקשה עם 4 נקודות שקטות פלאס כמה החטאות שאללה איסטר מתחת לסל. הקיצר, תוך כדי משחק, שלח לי ההירש הודעת וואטסאפ בעניין ההורד. אחלה כיוון, כי זה נתון שיעזור לנו לכמת את אבדן החדות, את הירידה בתרומה. אבל הפעם, לא רק המספרים יספרו את הסיפור. סינרג'י הוא כלי שבו עושות שימוש קבוצות רבות בעולם. כן, יש נתונים סטטיסטיים לרוב, אבל כמו בתעודות סיום מחצית/ שנה שמעניקים בבתי ספר מסוימים, יש גם הערכה טקסטואלית, שבמקרה הזה משווה בין הביצועים של התלמיד לבין האחרים. את העונה שעברה ביורוליג סיים ג'יילן הורד עם 1.27 נקודות פר מהלך פיק נ' רול בו היה מעורב. ההערכה המילולית בסינרג'י? VERY GOOD. ואם נכנסים לפרטים, אז מדובר ב 1.393 נקודות פר מהלך כשחתך לסל לאחר החסימה, ועם 1.39 כשהחליק פנימה ו"גנב" עוד לפני שחסם. כאמור, VERY GOOD. כמה GOOD? הנתון הזה מיקם את הורד באזור האחוזון ה 66% בהשוואה למתחרים. כלומר, בטופ של שני השליש. והעונה? העונה אנחנו כבר מדברים על 1.14 נקודות פר מהלך פיק נ' רול. ירידה משמעותית. ההערכה המילולית? AVERAGE. זה הכל. ואם נכנסים לפרטים, אז מדובר בירידה דרסטית לכיוון 1.167 נקודות פר מהלך כשחותך לסל לאחר החסימה, ועם 1.188 כשמחליק פנימה ו"גונב" עוד לפני שחוסם. כאמור, ממוצע. כמה ממוצע? הנתון הזה ממקם אותו באחוזון 36% בהשוואה למתחרים. כלומר, יש שני שליש מעליו. ירידה דרסטית בנתונים, ג'יילן הורד. צילום: capture_il.sport 3 נקודות לסיום דאוטין – אחרי כמה דברים לא רעים מול היווניה השניה, דאוטין קיבל הרבה כפיים כשנכנס אתמול, וסיפק כמעט 11 דקות של כדורסל שהוא, אה, בסדר? בסדר. שיהיה בסדר. סורקין – דיברתי על החולשה בפנים של ההולמסים של העולם. זה לא משנה מבחינת סורקין. הדברים שהאיש הזה עושה, בהתקפה, כשנחה עליו הרוח, הם הסיבה לקנות כרטיסים כי לראות גם משחקים פחות איכותיים, כמו זה שקיבלנו אתמול. כשסורקין באלמנט שלו, אין יותר סנופי דיסקו מזה. הפלוס. המינוס – בחסות ג'ובה שסיפק את הנתון, תגידו: מתי לאחרונה ראיתם קבוצה שכל שחקני החמישיה שלה מסיימים עם מדד פלוס מינוס שלילי וכל שחקני הספסל שלה עם מדד פלוס מינוס חיובי (או במקרה של ליף, ניטראלי)? שבת שלום. שכל החטופים יחזרו כבר הביתה. שכל החטופים יוחזרו כבר הביתה. כולם כולם כולם. עד האחרון. שיהיה לנו טוב.

מכבי ת"א עלתה אתמול ל-0:4 במשחקי הבית ביורוליג. כלומר, בית אמיתי - כזה שיש בו קהל, והוא בישראל. ניצחון אחד היה מול וילרבאן באהלן-אהלן, ושלושה אחרים מול קבוצות ששייכות ממש לליגה הזו. שלושתם הושגו בדרך הקשה והצמודה, לא לפני שאותן יריבות החטיאו 6 שלשות בשניות הסיום, בהתקפה האחרונה, וכל אחת מהן הייתה יכולה להשוות את התוצאה או לחולל מהפך; לכפות הארכה או להפוך את הניצחון להפסד, ואת החגיגה לשברון לב. 18 שניות, 2 הפרש, קוסטאס סלוקאס מחטיא שלשה. 16 שניות, 3 הפרש, דאריוס תומפסון מחטיא שלשה. 10 שניות, 2 הפרש, ג'ריאן גרנט מחטיא שלשה. 3 שניות, 3 הפרש, ז'אן מונטרו מחטיא שלשה. שנייה אחרונה, 3 הפרש, מונטרו מחטיא עוד שלשה. שנייה אחרונה, 3 הפרש, מאודו לו מחטיא שלשה. בתרשים הזרימה הזה, 0 מ-6 מוביל ל-4 מ-4. אפשר לדבר על השדים של ההיכל, ואפשר לציין את אפקט האוהדים, והאמת שהכי מרגש היה כשעודד קטש דיבר על יום השנה לפטירתו של חברו הטוב ועוזרו בפנאתינייקוס, ליאור ליובין ז"ל. וכן, אולי זה קשור (לפחות קצת?) בכדורסל, בבעיות של קבוצה אחת, ובהוצאת המים מהסלע של הקבוצה האחרת והלא כל כך עמוקה ומוכשרת. הניצחון הזה הושג בדרך הכי לא קטשית. מכבי גברה על פאו עם 0 נקודות במתפרצות לאורך כל הערב. ועם 10 אסיסטים (פחות מחצי מהממוצע שלה). ולמרות שפגעה ב-9 מ-33 לשלוש (4 מ-27, 14%, לשחקנים שאינם תמיר בלאט). ואף על פי שאיפשרה ליריבתה לקטוף 17 ריבאונדים בהתקפה. אולי כאן מסתתר המפתח: לא מספיק לקחת את הכדור, צריך גם לעשות איתו משהו. ואולי לצהובים היו פחות אופנסיב'ז, אבל הם תירגמו את מה שהיה ליותר נקודות (12:15). רק פעם אחת ניצחה מכבי ביורוליג עם המאמן הזה בסקור כל כך נמוך, וזה קרה לפני 18 שנים, כשגברה 67:73 על אפס פילזן של דייויד בלאט. ומתי לאחרונה היא עשתה זאת בכלל? לפני כארבע שנים, במרץ 2022. ביום שלישי הביסה את אולימפיה מילאנו 58:75, וכעבור יומיים הכניעה את ריאל מדריד 74:75. קטש קיבל את ארגין עתמאן בהזמנה. בעיצומו של משבר, ובשיאה של מכת פציעות, ותחת לחץ עצום שמופעל על הקבוצה, ושהוא עצמו רק מגביר ומחריף ומשכלל אותו. לפני שבוע הכריז המאמן הטורקי כי ילך הביתה ויוותר על חוזהו אם לא יזכה העונה באליפות יוון או ביורוליג, בפיינל פור הביתי באואקה. לפני שלושה שבועות השליך הטורקי את חואנצ'ו הרננגומס ודינוס מיטוגלו מתחת לגלגלי האוטובוס, והאשים אותם מול המצלמות בהפסד לאולימפיאקוס ("הם תמיד קולעים 0 נקודות בדרבי", אמר וטעה/שיקר). זה לא הכל. לפני חמישה ימים הוא הכריז בעצבים ש"יש כאן שחקנים שלא תורמים לנו שום דבר, ואין לי פתרון. שהם ימצאו פתרונות", ואז סיפסל למשך משחק שלם את טי.ג'יי שורטס ועומר יורצבן, כדי שלכולם יהיה ברור במי מדובר. סיפסל אותו למשחק שלם רק יומיים קודם, טי ג'יי שורטס. צילום: דב הליקמן, ספורטס רבי אבל למציאות יש נטייה לבעוט לך בכל מיני מקומות בגוף, ואחרי קנדריק נאן ואותו מיטוגלו, נאלץ עתמאן להסתדר בת"א גם בלי ג'די אוסמאן. בצר לו, הוא הוציא מהפריזר את שורטס והעלה אותו בחמישייה. ופתח עם יורצבן את הרבע האחרון. ונותר תלוי באופן כמעט מוחלט בהרננגומס. מול כל החוסרים האלה קיבלה פנאתינייקוס את ג'ריאן גרנט בשיאו. בקבוצת הכוכבים הזו, האיש הוא הכי אנטי-כוכב שיש. אולי הוא לא יוכל לסחוף אותה לשום מקום, אבל אם היא תגיע לאנשהו - תהיו בטוחים שהוא זה שיסחוב אותה. וההבדל בין לסחוף ללסחוב הוא עצום. גרנט היה אתמול בכל מקום, בהתקפה ובעיקר בהגנה. מול כדורי 50/50, ומול שחקנים שלכאורה שלטו בסיטואציה. או לפחות חשבו כך. אבל את השלשה האחרונה, שלשת הניצחון, דווקא הוא החטיא. חייבים להודות שזה היה די סמלי. גם בצד המנצח נרשמו תופעות דומות: רומן סורקין, בהופעתו הראשונה ביד אליהו כקפטן חלופי, שוב נצץ והיה השחקן הכי מגוון ויעיל בהתקפה הצהובה, אבל הדקות האפקטיביות ביותר של מכבי ת"א היו דווקא אלה שבהן הרכיבו טי.ג'יי ליף ומרסיו סנטוס את הקו הקדמי שלה (אף שבהתקפה הם חיברו יחד רק 7 נקודות ב-30% מהשדה). וזה עוד לפני שהזכרנו את התצוגה המוזרה והאמביוולנטית של אושיי בריסט, שפתח נגרייה במרכז הפרקט. כל שלשה פנויה שלו הצליחה לנחות איכשהו במקום הכי לא נכון, וכל חדירה שלו לסל יצאה משליטה. אבל ללא פעולות איסוף האשפה, הריבאונדים, החטיפה - ובכלל, משחק ההגנה השקט והרצחני שלו - מכבי לא הייתה מנצחת. וויל פאקינג ריימן. צילום: capture_il.sport אם כבר אנטי-כוכבים, אז מה תגידו על קטש שהתחפש לברק בכר (כן, המקביל שלו מהכדורגל אמור להיות ז'ארקו לאזטיץ', אבל אי אפשר, כי באנו להחמיא)? 2:07 דקות לסיום, או אם תרצו בדקה ה-88, הוא ביצע חילוף הגנתי. פאו החזיקה בכדור בפיגור 71:68, והמאמן החליט שעכשיו אסור לספוג סל. אז במצב כל כך צמוד, ובלי לדעת אם תהיה לו הזדמנות לבצע חילוף לפוזשן של קבוצתו, הוא הותיר אותה עם מוביל כדור אחד, והחליט שוויל ריימן ייכנס על חשבון בלאט. השעון לא הספיק לזוז, הכדור אפילו לא הוכנס למגרש, וכבר וויל.פאקינג.ריימן סחט עבירת תוקף מפולפלת (מלשון פלופ). גם הפאול הזה, כמו הפעולות הקטנות של בריסט, מצטרף לגודש המעשים והמקרים שבלעדיהם פנאתינייקוס הייתה זו שחוגגת בסוף הערב. לעת זקנה - ובחסות הפוזיציה והחשיבות העצמית המוגזמת - הפך עתמאן הדעתן לאדם ביישן, רגיש ועדין, שלא מסוגל לשאת מילים שמתחילות באות F. אם הירוקים באמת היו מנצחים, הוא לא היה יורד בשקט מופתי לחדר ההלבשה, ובוודאי היה פונה ליציעים בתנועות האגרופים המוכרות שלו. אבל פאו הפסידה, אז הוא השאיר את האגרופים בכיסים ובחר להמשיך להתקרבן. עד שיימצא האשם בהפסד הבא. לא הוא, כמובן. ככה זה אצל ארגין הנרגן.

דני אבדיה עומד נמצא בפוקוס כמו שאף ספורטאי ישראלי לא עמד בו. ספורטיבית הוא נותן את עונת חייו. אני משחק 2K וכמובן שיוצא לי תמיד לשחק עם דני. אני זוכר שבעבר הייתי מנסה להרכיב אותו כשחקן משלים, הייתי מריץ כמה עונות עד שהוא הופך לשחקן לגיטימי ואם הייתי ממש מגזים הוא גם היה הופך לאולסטאר בפוטנציה. העונה הנוכחית שלו עולה על כל משחק 2K. דני נותן עונה של סופרסטאר ועם זה באה גם כל האש. לקראת האולסטאר פה בפרובינציאליות שלנו החלטנו ובצדק לקדם את דני במירוץ האולסטאר. הדבר הזה כנראה העיר כמה שדים. זה התחיל משחקנים שטענו לחוסר ספורטיביות אחרי ש"מדינה שלמה" מאחוריו והמשיך ברחשים מכיוון טורקיה. התחושה הכללית הייתה שלא באמת קוראים לילד בשמו. אני מרגיש שמפורסמים ישראלים שמצליחים בחו"ל נדרשים להביע עמדה ולהציג את ישראליותם. לעיתים זה פוגע בהם. נועה תשבי ועומרי כספי היו דוגמאות לישראלים שהציגו בגאווה את זהותם. לעומתם היו כאלה שניסו להלך בין הטיפות. דני לתפיסתי גם קצת הלך בין הטיפות, וגם ל-NBA זה היה נוח. המוצא שלו איפשר לאנשים להסתכל עליו קצת כסרבי ולא כישראלי, אבל דני הגיע למקום שלא עמדו בו לפניו. הוא מגיע במעמד של כוכב הקבוצה, זה שכולם מחכים לשמוע מה הוא אומר. בחודש נובמבר האחרון יצא לי להיות במיאמי בזמן שדני הגיע לעיר, אפילו כתבתי על זה. כשנגמר המשחק גם נפגשנו אבל זה היה על רגל אחת ולא באמת שוחחנו. זה גם היה המשחק הראשון שלקחתי את אלמוג. במשחק אלמוג הכיר את השחקן הכי טוב על המגרש - דני אבדיה, ומאז ועד היום בכל פעם שאני צופה במשחק, בתקציר או בריל של שנייה, אלמוג שואל אותי איפה דני אבדיה. והכי מצחיק? ב-90 אחוז מהמקרים זה באמת סרטון שלו. ה-10 הנותרים כנראה מדברים על מכבי ראשון, סליחה. אבל עבור אלמוג דני הוא לא איידול ישראלי או סרבי או אפילו אמריקאי. הוא איידול. השבוע לאחר שכבר התברר שדני לא יהיה בחמישיות של האולסטאר ואולי דווקא בגלל זה, הוא ביקש כבוד בתור כדורסלן ולא בתור ישראלי. עד כה הוא ניסה להתרחק מעין הסערה ואז אמר בצורה שלא משתמעת לשתי פנים: אני ישראלי ותומך במדינה שלי, במקום שבו נולדתי. תמונת AI וזה הצית את האש שוב. קרב השונאים מול התומכים. טיילתי לאחרונה הרבה בחו"ל וראיתי את מצבנו כיהודים וישראלים, בארה"ב בפרט. דגלי פלסטין בכל מקום, דיסאינפורמציה ואנטישמיות של ממש קיימת בכל מקום שהייתי בו בארה"ב. ממעוז היהודים בברוקלין ועד לעיירות קטנות בשיקאגו. דני הוא קצת בין הפטיש לסדן. הקהילה היהודית והישראלית רואה בו שגריר ומצפה לתמיכה, הציבור האמריקאי שרבים ממנו חסרי הבנה בסיסית בסכסוך מעדיף לראות אותו לא כישראלי, או פשוט להעלים עין מעצם היותו כזה. ואמש דני אמר את זה ואני רק יכול להעריך. נכון, הוא מנסה שלא לדבר ספציפית וזה מובן. הוא לא מומחה בהסברה אלא לפני הכול שחקן כדורסל. לעיתים אנחנו שוכחים שמפורסמים יכולים להיות שחקנים, ספורטאים או זמרים, אבל יש להם גם קריירה ויש להם חיים. כל החלטה יכולה לגמור קריירה, שום דבר מבחינתי לא מובן מאליו. דני אומר שהוא גם שחקן כדורסל וגם ישראלי ושהוא תומך במדינה שלו. אני מעריך שהדבר הזה יעלה קצת את האש סביבו אבל נדמה לי שהוא מוכן לזה. בראיון הוא דיבר גם על חוזהו שמעלה המון תהיות ושאלות, וגם כאן אני רק יכול להתמלא בהערכה. דני אוהב כדורסל וניכר שזה הדבר שחשוב לו. הוא חתם על חוזה של 55 מיליון דולר לארבע שנים, חוזה שאם היום הוא היה מקבל אותו לעונה אחת, לא בטוח שמישהו היה מרים גבה. במצעד החוזים הכי משתלמים ב-NBA הוא מככב, אבל לא נראה שזה מטריד אותו, הוא אומר בקלילות כזאת שאפשר רק להעריך, שהוא לא יטריד את עצמו בעבור 10 מיליון דולר יותר או 20 מיליון דולר פחות. יש שיטענו שהוא מגזים אך בכל זאת ראוי להערכה. אז נכון, 55 מיליון דולר זה המון כסף אבל עדיין לא תמצאו מישהו שמוותר על עוד כסף. לדני יש אפשרות לפתוח חוזה בסוף השנה בתנאי שלבלייזרס יהיה מקום תחת תקרת השכר אולי זה עוד יקרה. אבל אותי כאוהב כדורסל משמח לראות שחקן שמככב בליגה הטובה בעולם עם אחד החוזים הקטנים ב-NBA, ומה שבאמת מעניין אותו זה להמשיך לשחק ולהשתפר. עבורי זה נותן חיוך, זה גורם לי להאמין שהתקרה שלו עוד גבוהה. וזה כבר מפחיד.

אם יש משהו אחד שלמדנו על אבדיה בשש השנים האחרונות, זה שהמושג תקרת זכוכית פשוט לא קיים במילון שלו. בעונת 2026 כשהמספרים זורחים על המסך, השיאים הגדולים נשברים ושחקנים מפחדים לפגוש בו כמעט כל לילה, קל לשכוח שהדרך שלו לא הייתה טבעית. היום הוא מפלצת של 26.2 נקודות למשחק, פוינט פורוורד שמנהל את ההצגה בפורטלנד ומשפיע על כל מהלך על הפרקט, אבל המטאור הזה הגיע מרקע שבו הכל היה צר מדי עבורו. בוושינגטון הוא היה "פרויקט" - ילד עם איי קיו כדורסל בשמיים, לכוד במשבצת שלא התאימה לו, מקום שבו כישרון לבדו לא הספיק ונאלצת להיות כינור שני, שלישי ולפעמים אלוהים יודע אולי גם חמישי. המעבר לפורטלנד לא היה רק שינוי קבוצה, זו הייתה מהפכה, יציאה לחירות מוחלטת, הרגע שבו שחקן שנכלא בתוך סכמה שלא תאמה את ה-DNA שלו קיבל את המפתחות ופרץ החוצה. מהשיעבוד לפינות בבירה לצד סקוררים דומיננטיים בדמויות בראדלי ביל וקייל קוזמה ועד לניהול טוטאלי של משחק באורגון לצד צעירים שהפך למנהיג שלהם. זו טרנספורמציה שמרעידה את הפרקט ומכריחה את כל הליגה להסתכל מחדש ולזהות שמדובר בשחקן ששינה את הכללים עבור עצמו. כדי להבין את עומק השינוי, חובה לחזור לחדר הוידאו ולראות איפה הכל התחיל, אז בואו נחזור לוושינגטון. המהלך הראשון שנסתכל עליו בנוי על תנועה חכמה ללא כדור. אבדיה חותך לאורך קשת השלוש כדי לשנות את מיקום השמירה, מקבל את הכדור כשהמגן צמוד ולא ממהר לזרוק. הוא מוסיף כדרור קטן שמכריח את המגן להגיב ולזוז צעד אחד יותר מדי, מוסר את הכדור ומיד ממשיך בתנועה. ברגע הזה המגן מתלבט על מי להישאר, מאבד קשר עין, וכשהכדור חוזר אליו, הוא כבר עומד לבד לזריקה פתוחה משלוש. זה לא תרגיל של קליעה אלא של הבנת משחק, תזמון, תנועה ויכולת לגרום למגן שלך להיעלם בלי מהירות או טריקים, רק עם חשיבה. במהלך הבא רואים את אבדיה בתפקיד הקלע הסטטי. בשיטה של הוויזארדס דאז, הוא היה כמעט חסר אונים מבחינת יצירה, תלוי לחלוטין בהחלטות של הכוכבים. שימו לב לראסל ווסטברוק במהלך, הוא יוצא לדרייב עוצמתי, ובשנייה שהוא עובר את השומר הראשון, כל הגנת היריב מתכווצת פנימה כדי למנוע ממנו ליי אפ. ראסל מושך אליו שלושה מגנים, מה שמשאיר את אבדיה כאופציה מעולה בפינה השמאלית. הוא מקבל את הכדור מווסטברוק וקולע את השלשה. באותה תקופה, המערכת דרשה ממנו להיות מסיים פסיבי, ניצב בהצגה, לומד איך נראית עוצמה אבל נדרש להישאר מנומס. צמד המהלכים הבא הוא הניצוץ הקטן שתמיד ידענו שנמצא שם. מהלך המיד ריינג' מהבייסליין והחדירה העוצמתית לסל. כאן נחשפה היכולת שלו לקבל החלטות תוך כדי תנועה. כבר אז ראינו סיומת בשתי ידיים ושימוש בגוף כמגן, אבל אלו היו רק הבלחות בתוך קריירה שהוגדרה בוושינגטון על פי כמה הוא עוזר לאחרים, ולא מה הוא מסוגל לעשות בעצמו. המנטליות הייתה הישרדותית, אל תעשה טעויות, אל תפריע לכוכבים. הפחד הזה הפך שחקן עם ארסנל מגוון לבורג קטן במערכת שלא הבינה מה יש לה בידיים. כיום בפורטלנד, הכל נראה אחרת לגמרי. האבולוציה הזו נמצאת בשיאה כבר קרוב לשנה שלמה. אבדיה הפך לאיש שיוזם את המגע ומכתיב את הקצב. הוא כבר לא מחכה למסירה, הוא זה שמייצר אותה. בואו נפרק ונשווה: כאן אנחנו רואים מהלך דרייב אנד קיק. כבר בשנייה הראשונה של המשחק, אבדיה יוצא לחדירה חזקה לכיוון מרכז הצבע כדי לייצר קריסה של ההגנה. הוא מושך אליו לא פחות מארבעה ! מגנים שסוגרים עליו, וברגע הזה הוא משתמש בראיית המשחק שלו כדי למצוא את ג'רמי גרנט פנוי לגמרי לשלשה. זוכרים את המהלך בוושינגטון? זה שבו ווסטברוק מושך אליו את ההגנה ופותח חלל לקלע? כאן אבדיה חיקה את אותו עיקרון, רק שהפעם התחלפו התפקידים, אבדיה הוא זה שמנהל את המהלך והפך מזה שמחכה בפינה לזה שמנהל את ההצגה ומייצר לאחרים מבטים חופשיים. או בעצם, אבדיה עשה ווסטברוק. המהלך הבא מתחיל בחדירה קלה בכדרור לכיוון המרכז, כשאבדיה לא מנסה לברוח מהמגן אלא נכנס אליו. ממש נכנס לגופייה של קרי. הוא משתמש בגוף ובכתף כדי לייצר מגע, מרגיש את המיקום של השומר וברגע שהוא סוגר את הזווית מבצע סיבוב חד לכיוון הצבע. הסיבוב יוצר הפרדה ברורה, שומר על הכדור מוגן בגוף, ומאפשר לו לצאת לאיזון מלא לקליעה. זוכרים את החדירה לסל שדיברנו עליה במהלך האחרון שניתחנו בוושינגטון? שבה הוא השתמש בגוף ובכתף כדי ליצור זווית קליעה נוחה? הפעם בוצע סיבוב מלא, אבל העיקרון אותו עיקרון, רק מבוצע בקצת יותר קלאס, הוא התחיל להשתמש בפיזיות שלו ביותר ביטחון, עם שליטה מלאה על המהלך והפרדה ברורה מול השומר. זו לא חדירה של מהירות אלא של כוח ושליטה, מהלך שמבוסס על קריאת המגן וניצול הממדים הפיזיים כדי לייצר לעצמו זריקה נקייה עם הגב או עם הפנים לסל. כאן יש מהלך שמבוסס על קריאת יתרון ולא על פעולה אישית. אבדיה מושך דאבל־טים, ברגע שהוא מקבל את הכדור, הוא שומר על קור רוח ולא מנסה לכפות זריקה. הוא מזהה את קלינגן שעומד פנוי מאוד בצבע ומוסר אליו מסירה חדה ובתזמון מושלם מה שמכריח את ההגנה לקרוס עוד צעד פנימה. משם קלינגן מזהה את קמארה חותך על הבייסליין לגמרי לבד ומוסר מסירה נוספת להאלי הופ פנוי ונהדר. זה רצף שממחיש איך משיכה של שני מגנים יוצרת תגובת שרשרת, אבדיה למד איך לנצל את השמירה הכפולה לטובת מהלך נקי וקליל, בדיוק כמו שביצעו האצ'ימורה, ווסטברוק ואבדיה ביחד בוושינגטון. כמו אז: השינוי עם הגעתו של אבדיה לפורטלנד הוא לא רק פיזי אלא גם מנטלי, אני כבר לא חושבת שצריך להסביר יותר מדי. כולנו רואים הוא שחרר את הנצרה. הוא יודע שהקבוצה צריכה אותו, שאי אפשר להרשות לו להיעלם, שהנוכחות שלו על הפרקט ומחוצה לו חייבת להיות מורגשת. הוא כבר לא הילד הנחמד והחמוד מאירופה שעומד בפינה ומחכה להוראות, הוא שחקן שמשווע למגע, כזה שמשחק עם המרפקים לכל עבר ומכתיב את הקצב. כזה בלי רחמים. שלשום נסגר המעגל עם המנטור הראשון שלו, ראסל ווסטברוק, זה שאבדיה נוהג להזכיר גם כמי שנכנס בו וצעק עליו לא מעט פעמים, זה שבמקרה, מי שמכיר אותי יודע שהוא גם השחקן האהוב עליי באופן אישי (כן, אני צעירה וממש לא מתנצלת על אהבתי לשחקן הכי שנוי במחלוקת בדור האחרון). ווסטברוק היה הדמות הקשוחה בשנותיו הראשונות של אבדיה, הדמות שלימדה אותו שהליגה היא שדה קרב ולא מסיבת תה ושאגרסיביות היא חובה ולא שאלה של האם כן או לא. ותהיו כנים, גם אתם רואים קצת הרבה מווסטברוק באבדיה? במשחק האחרון מול סקרמנטו, כשווסטברוק ניסה להפעיל עליו לחץ פיזי, לא ראינו באבדיה טיפה של פחד או אפילו רצון לכבד טיפה את המורה, הוא קפץ על ההזדמנות להוכיח לו מי הוא באמת. לאיזה מפלצת הוא הפך להיות, נחוש להראות לו את ארסנל המהלכים שאת חלקם הוא זה שלימד אותו. הוא עבר דרכו עם אותה אינטנסיביות, סחט את המגע, ניצל כל סנטימטר של הפרקט ויצר לעצמו מרחב לשלוט בקצב המשחק. 30 נקודות, 8 ריבאונדים ו-8 אסיסטים - שורה שמסבירה יותר מכל מילים את מה שלמד, שורה שצועקת פריים ראסל ווסטברוק. שורה של אגרסיביות ושליטה. החיבוק ביניהם בסיום אמר הכל. אנחנו עוד לא יודעים מה נאמר בלחישה הקטנה ההיא בסיום, אבל בין מבט לחיוך, כנראה שסיפור שלם נסגר. אבדיה גדל בצלו של ענק, והיום הוא כבר לא עומד בפינה ולומד, הוא מיישם. אבדיה מאפשר לו להיות גאה. אני בטוחה שהוא גאה, כי הטורבו נפתח, ואין לו שום כוונה לעצור.

יש יתרונות בלהיות הפועל ירושלים של העונות האחרונות. בעיקר בגזרת תשומת הלב הציבורית. היא קטנה יחסית. הפועל תל אביב של עופר ינאי שואבת את רוב החמצן בחדר הקטן למדי שהוא הכדורסל הישראלי, מכבי תל אביב לוקחת לעצמה את מה שנשאר, בעוד הקבוצה של אדלסון קצת נשכחת, גם בזכות שקט תעשייתי הנגזר מאופיים הנחבא אל הכלים של ראשיה, מהבעלים ועד המאמן, וגם עקב גלות למסגרות שידור נידחות יחסית ביורוקאפ - אפליקציית ישראל היום אשתקד, צ'רלטון (שמושכת אליה בעיקר אוהדי כדורגל) העונה. כשלא נמצאים בתודעה, הפסד הוא לא אסון ומשברים חולפים חיש קל. כמה נוח, כמה קל. כשרחוקים מהעין ומהלב, אפשר להחליק הפסד לבחצ'שהיר 94:82, אחרי שבועות ארוכים של דריסת היורוקאפ וכשהמקום הראשון בבית עדיין ריאלי לחלוטין. הטורקים חזקים והמשחק נערך בבלגרד הנייטרלית. קורה. אבל כמי שצפה במשחק, פעמיים, כדאי להבהיר: אין הפסדים טובים, אבל ההפסד הזה היה רע. ממש רע. כמה רע? ירושלים הובילה 29:41 אחרי פולו דאנק של ג'סטין סמית 6:10 דקות לסיום הרבע השני. יובל זוסמן עוד מסר רע לניסיון דאנק נוסף של סמית, ומשם הטורקים רצו 41:65 עד הסיום. זה לא היה מחזה יפה. במקרה של קסיוס וינסטון, אפילו מכוער. ברצף כמעט לא סביר של פעולות רעות שנמשכו כ-2 דקות, בין 4:30 דקות לסיום הרבע השלישי ועד 2:29 לסופו, הוא חטף גג כפול מכיילב הומסלי ובלסה קופריביצה, איבד כדור תוך חדירה לסל ולקינוח חטף גג נוסף מטיילר קוואנו. הרצף הזה התחיל ב-54:60 לטורקים והסתיים ב-54:65, אחרי עוד שני סלים קלים של מלאכי פלין האיום. הרצף הזה גם קיפל אליו את הנקודה המטרידה באמת בהפסד - התחושה שלפחות באופן פומבי, בירושלים מאמינים שאפשר להסתדר עם כל תכונה בעייתית בסגל שלהם, החל מקבלת ההחלטות המפוקפקת של הגארד המחליף עד לאנמיות המקוממת של השחקנים בעמדות 3-4, ישראלים וצברים, ובסוף יהיה בסדר. בסוף ניקח יורוקאפ. אחרי אתמול, ההנחה הזאת מוטלת בספק. תזכורת: קליק ראשון על הוידאו יתן לכם את המהלך המדובר. כדי לצפות בפעם השניה, תצטרכו ללכת לזמן הסרטון הנכון, כפי שמוצג בסיום הפיסקה צריך לומר שבמהלך הרבע הראשון גם אני חשבתי שיהיה בסדר, לירושלים. המהלך הראשון במשחק היה פיק אנד רול עם בק פיק, יעני פיק אנד רול ספרדי, כשוויילי חוסם לקרינגטון ואז מתגלגל לסל על חסימה גבית של הארפר. נגמר באלי הופ קל, כששלושה שחקנים של בחצ'שהיר, ובראשם טרוויון וויליאמס התמהוני, מתנגשים זה בזה כמו פינים בבאולינג. זה בדיוק מה שסיפרו לנו על הקבוצה הזאת בעת האחרונה - מפסידה בבית למנרסה, מפסידה בליגה הטורקית, נראית רע. (0:02) וויליאמס שוב שמר רע בפיק אנד רול של וינסטון וג'סטין סמית שהסתיים בליי אפ קל, קרינגטון חדר מול התקפה עומדת לליי אפ קל, דפק שתי שלשות במתפרצת, נמרוד לוי קלע בחצי הוק (!) ויובל זוסמן נראה חד, עם חדירה ושלשה עם יד על הפרצוף. עבר לו בהמשך. ג'ארד הארפר דפק כרטיס כהרגלו. מנגד, הטורקים היו מבולבלים בהתקפה, עם ריווח מהגיהנום. (1:12) כשהאנטר הייל בזבז יתרון מספרי ואיבד כדור במסירה רעה לפלין, איבוד שהסתיים באלי הופ של סמית ממסירה של מובלי, התוצאה עלתה ל-24:13 וזה היה נראה כמו עוד משחק יורוקאפ טיפוסי של המארחים הגולים - מאומנים יותר, רוצים יותר, בריאים יותר מנטלית מהיריבה. (1:50) הבעיה היא שבניגוד למרבית קבוצות היורוקאפ, לבחצ'שהיר יש כישרון. בשפע. את הקאמבק התחיל דווקא הרכש הטרי מטרפאני שארק המתרסקת, ג'ורדן פורד התזזיתי, שהכניס קצת מרץ להתקפה המקובעת בשתי חדירות. ברבע השני, בחצ'שהיר נגסה ביתרון עד לשיוויון בהפסקה בעיקר כי השלשות התחילו להיכנס: פלין עם שלוש רצופות, אחר כך קוואנו מסר לטוני למאט מיצ'ל על הבייסליין לעוד שלשה מהפינה, ואז הביגמן האמריקאי קינח עם אחת משלו. ואז גם אפשר היה להבחין בבקיעים הגנתיים בירושלים, כמו כשאנתוני לאמב בהה במיטשל באמצע הרחבה וחטף חיתוך של מתיאש פוניטקה החכם שהסתיים בדאנק. (4:03) הרבע השלישי עמד בסימן החלטה הגנתית חכמה (ומאוחרת) של מרקו באראץ', המאמן הסרבי של בחצ'שהיר, שהפקיד את מיצ'ל הגברתן לשמור על הארפר ולהעלים אותו. בצד השני הגיע תורו של כיילב הומסלי, שחקן עם ארגזים של כישרון, שכבר ניצח את ירושלים ברבע גמר המפעל אשתקד עם גראן קנאריה, גם אז בבלגרד. ההתפוצצות שלו גם העידה על ההתרסקות ההגנתית של ירושלים. הנה כאן, בתרגיל אאוט של הטורקים, הומסלי מקבל חסימה ראשונה מקוואנו וקוטף את הכדור מוויליאמס בהנדאוף, תנועה הידועה בשם "שיקגו" או "זום". קרינגטון נע על הגב שלו כדי להימנע מהחסימות, ובמקרה הזה ויילי אמור לעזור על החדירה. רק שהסנטר הירושלמי משקיף בעניין, והומסלי מסיים בליי אפ קל. (4:34) עוד פאשלה הגנתית? בבקשה. תחילת הרבע הרביעי, קצת אחרי שהאנטר הייל קלע שלשה בפיק אנד רול חופשי למדי, כנראה הימור שנובע מ-34 אחוז עונתיים מחוץ לקשת. זמן להסיק מסקנות? להפך. הפעם הייל הוא החוסם המיועד בפיק אנד רול הספרדי, רק שבמקום לחסום הוא נע כדי לפתוח זווית מסירה נוחה לפורד הרכז. מישהו כאן לא עושה את העבודה שלו. אולי ויילי שמחכה לקופרביצה בצבע למרות שזוסמן עשה עליו סוויץ'. בכל מקרה, את הייל אף אחד לא מכסה, והדרך לשלשה קלה קצרה. (5:38) אלא שהנקודה המטרידה באמת בירושלים היא התקפית. התחלנו בטעויות ההן של וינסטון, ונסיים בהן. באראץ' הוא לא היחיד שמבין מה החוזקות של ירושלים וינסה לנטרל אותן. ביום שבו הארפר קולע ב-4 מ-15 מהשדה, ושבו גם וינסטון נבלם, כאמור, הכדור צריך לזוז לשחקני המשנה של ירושלים. מעבר ליום קליעה מחריד של 3 מ-19 משלוש של כל מי שאינו קאדין קרינגטון (4 מ-7), ירושלים רשמה נתון מביך של 14 אסיסטים ו-13 איבודים. זה קרה בעיקר כי שחקנים כוינסטון ניסו בכוח במקום למסור. מנגד, צריך לומר שבעיית התרומה של ירושלים בעמדות הפורוורד היא לא בהכרח תוצאה של היעדר מסירות. ייתכן מאוד שזוסמן, לאמב, מובלי ולוי היו אנמיים כי זה המקסימום שהם יכולים לתת. כדי לקחת את היורוקאפ, אלון יצטרך לגרום למישהו מהם, או לכמה מהם, להתעלות. לחץ חיצוני לא יעזור לו. הוא פשוט לא קיים.

צקצקנים (כמונו) ימשיכו לצקצק, מבקרים ימשיכו לבקר והייטרים, אם נשאל את הבוס, ימשיכו להייטר. הפועל תל אביב של העת האחרונה היא אי של יציבות. היא משחקת רע. היא מנצחת. זה הכל. כתבנו את זה אחרי וילרבאן או נתניה או וואטאבר. היא משחקת הרבה מתחת לפוטנציאל שלה. היא הולכת ופוחתת בכל המדדים שלה. הרבה שחקנים שלה משחקים מתחת ליכולות הרגילות שלהם (או אולי אלו הן היכולות הרגילות שלהם?) והיא מנצחת. היא מנצחת. היא מקום ראשון בליגת העל. היא מקום ראשון ביורוליג. היא מנצחת ככה או ככה או ככה או ככה. אל מול התחושה שהיא נמצאת בנסיגה, נמצאת הטבלה. אל מול המסקנה של רבים על דברים שקורים לה לאחרונה, נמצא הנתון לפיו רק פנר וריאל ניצחו יותר משחקים ממנה ב-10 המשחקים האחרונים בליגה השניה בטיבה. ואף אחת, בטח שלא פנר או ריאל, לא ניצחה כמות משחקים כמוה העונה. אתם יודעים למה? לא מאמין שאני אומר את זה בפרספקטיבה היסטורית, אבל מה שהפועל תל אביב הזאת, עובדתית, יודעת לעשות, הוא לנצח. כמו די ג'יי חאלד. לא נייפה אנחנו לא נייפה את זה. הפועל תל אביב משחקת הרבה דקות של כדורסל שהוא ברמת הבלתי. ואנחנו מדברים על ההתקפה. אתמול, לפרקים, זה אולי היה השיא של כל טרללת הכדררת. ואז, ברבעים או רגעים שעושים הבדל, מגיעה החמישיה שעושה, איכשהו, הבדל. אחרי שויתר על שירותיו הרעים למדי של מיציץ' או מוטלי, וניסה חמישיה של שני גבוהים או של ארבעה נמוכים, התייצב איכשהו איטודיס על ליינאפ שיכול לעשות משהו. בעיקר הגנתית. והתייצב על כריס ג'ונס. כמו פיצ'ר מחליף בבייסבול, ג'ונס הוא הקלוזר הכמעט אולטימטיבי של איטודיס. הוא שם. הוא לא רואה ממטר. הוא לוקח החלטות כאילו זה שלו. ואולי באמת זה שלו. מעבר לנתונים הכלליים ואלו של הרבע הרביעי בפרט, שני מהלכים של האיש שביקר פעם במונגוליה עשו את ההבדל. במצב של שיוויון, הוא חיכה יפה וזיהה יפה את כיוון מעוף הכדור, לאחר הג'אמפבול, שעף מעל לראש של קאי ג'ונס, כדי לשעוט באיטיות במורד הפרקט ואל סל שעשה פלוס 2. (6:41) וכמובן, אחרי פסק זמן איטודיס, שבו מבקש לערב בפיק נ' רול את ק. ג'ונס ולא את אוסמאני, מגיע טיפול הגנתי נסוג (דרופ) של ג'ונס הטורקי, שמייצר לג'ונס האדום מרווח קטן דרכו יכול להטיל שלשה שמכבה את האור. (6:54) הקבוצה הזאת כל כך מוכשרת. לקבוצה הזאת יש כל כך הרבה כלים בהתקפה. ואלפות שלא מפחדות מאף אחד. ולכן היא מנצחת בלי סוף. ואולי באיזשהו שלב גם תשחק יותר טוב. אלפא שלא מפחדת מאף אחד, כריס ג'ונס. צילום: הפועל IBI תל אביב נו, תקלע כבר כתבנו כאן פעם אחר פעם על קשיי הקליעה של הפועל תל אביב. כולל בטור שאחרי וילרבאן. ואולי זאת ביצה ואולי תרנגולת, אבל הריווח הבעייתי בהתקפה המסודרת בא לידי ביטוי באחוזים שהולכים ויורדים. ואולי ההיפך: ככל שהאחוזים מבחוץ פוחתים, כך מרשה לעצמה ההגנה שממול להתכווץ ולהתמקד יותר במכדררים, על פני אנשי פינה כמו וויינרייט. ולמרות שפעם אחת, בחסות הברדק, הרשה לעצמו או נאלץ האיש לכדרר עצמו פנימה בדרך לשום מקום, כל מה שהוא באמת צריך לעשות הוא לחכות לתורו בצד ולקלוע כשחופשי. זה תפקידו בכוח. וכן, כולה 30% העונה ביורוליג, אבל עדיין איום מסוים. ואתמול, למרות ואולי בגלל שכל האוסמאני'ז והשמיטסים של העולם השאירו אותו חופשי בווינג או בפינה, וויינרייט קיבל כדורים ומבטים וסיפק בתמורה החטאות והחטאות. הוא החטיא את 4 השלשות הראשונות שהרים. הוא החטיא, בסך הכל, 6 שלשות מהלך המשחק כולו. מצד שני, כל אחת משלוש השלשות שכן קלע אתמול הייתה קריטית לנצחון האדום. כאן, בהתקפת מעבר, זיהה מיציץ' נהדר את העזרה של שמיטס פנימה, כדי לייצר תענוג של סקיפ פאס בדרך לטריצת פינה של האיש. (4:17) כאן, על הדרייב של ג'ונס פנימה וחוסר התיאום בעזרה של קאי ג'ונס ואוסמאני, עוד שלשת פינה פנויה. עוד שלשת פינה שנכנסת. (5:28) כאן, בחסות הפאניקה שכריס ג'ונס גרם להגנה הטורקית, אוסמאני מחכה לו גבוה ומעל הקו בו נמצא וויינרייט בפינה. במקום להיכנס בדריבל אל תוך קשת השלוש ושם, אולי, להסתבך עם רוטציה שבה יירד דוזייר אלי פינה, מקדים הרכז האדום תרופה לרוטציה ומעיף את הכדור אל הפינה. וויינרייט. פינה. טריצה. שלישית. הצגה. (5:51) כדורסל הוא משחק פשוט למדי, יו נואו. צריכים לזהות שחקן פנוי ומתאים ולמסור לו. יותר מאחרים, ג'ונס זיהה נכון מי הפנוי בכמה רגעים שהספיקו כדי לקחת את המשחק הזה. שזה גם הוא עצמו. וגם וויינרייט מהפינה. מי יודע, אולי אפשר לעשות את זה יותר. ווינרייט מהפינה. צילום: הפועל IBI תל אביב מעשה בארבעה איבודים על ארבעה איבודים נדבר עכשיו. ארבעה איבודים של וסיליה מיציץ', שסיים כמעט 18 דקות משחק בהן התרומה שלו לקבוצה שלו הייתה שלילית. וזאת לא הדעה שלי, אלא המספרים. מדד יעילות -1. מדד פלוס מינוס -2. 3 נקודות, 2 אסיסטים, 4 איבודים. ועכשיו נעבור איבוד איבוד. איבוד מספר 1: כחמש דקות וחצי לסיום הרבע הראשון, הולכת הפועל תל אביב לתרגיל שבעיקרו הוא פיק נ' רול/ הנד אוף גבוה של מיציץ' את אוטורו, כשבמקביל יש חסימת רוחב נמוכה של מדר למוטלי. אם הכל מתבצע באופן קצבי וחד, זה אמור להסתיים במסירה קלה לסל קל של מוטלי בפנים. קל. אבל הקצב הוא לא קצב, היציאה של אוטורו למטה לא מסונכרנת עם החסימה של מדר והמסירה נעצרת אצל אוסמאני שעובר מלמעלה. וזה קודם כל על המוסר וקודם כל על מיציץ', כמובן. מצד שני, ברמת הרפרנס הטקטי, יש שקוראים לאלמנט הזה בשם הטרנזישן של ארגנטינה. וכשרוצים לבצע אותו כמו שצריך, זה אמור להיות מהיר, בתחילת התקפה, חד – וככה. איבוד מספר 2: כשתי דקות לסיום הרבע הראשון ואחרי שזה חוסם לו, מיציץ' מגביה כדור לכיוון הכללי של אוטורו, רק כדי לגלות שקאי ג'ונס נמצא בדרך ומתערב. איבוד מספר 3: כ-40 שניות לסיום המחצית הראשונה, מיציץ' מכדרר לו במגרש הפתוח, אבל לא מוצא אופציות ומסתובב כדי ללכת לאלמנט שפעם קראו לו "לעשות סדר". ותוך כדי הסדר ותוך כדי שהוא מסתובב, עט לעברו של הואסה סייבן לי ושולק את הכדור מתוך הידיים שלו. איבוד מספר 4: קצת יותר מדקה לתוך הרבע השלישי, ואחרי לא מעט כדרורים שאינם מקדמים, חודר מיציץ' לכיוון הטבעת מצד שמאל ושם זוכה לתשומת לב מצידו של הגבוה דסר. עכשיו אפשר לעצור ולחזור אחורה במסירה, או לחפש משהו ממה שיש, או אין. מיציץ' בוחר למסור לפינה הרחוקה, ושם מגלה שגובהו של קולין מלקולם איננו עולה על 3 מטרים. ועכשיו, מעשה בחמישה מדדים בחמשת המשחקים האחרונים בהם נטל האיש חלק: 2 היה מדד היעילות של מיציץ' נגד הכוכב האדום. 1 היה מדד היעילות של מיציץ' נגד פאו. 23 היה מדד היעילות של מיציץ' מול דובאי. 5 היה מדד היעילות של מיציץ' נגד וילרבאן. -1, כאמור, היה מדד היעילות של מיציץ' אמש, נגד אנאדולו. לא צריכים בכוח ללכת כעת למסקנות רוחב מורכבות. גם אם אין טעם לדבר על כמה כסף ואם שווה. לא רלוונטי. הפועל תל אביב מנצחת כעת וזה מה שחשוב. השאלה היא אם היא מנצחת בגלל או למרות מיציץ'. אני, באופן אישי, מאמין וחושב שהאייקון הזה נתן וייתן בהמשך. בינתיים, כל עוד הוא מתקשה וכל עוד המגמה שלו ואיתו כל כך ברורה וחדה לכולם, כלומר כמעט לכולם, יש שתי אופציות יעילות איתו: הראשונה היא לשכנע אותו ואת המאמן שלו לעשות דברים אחרים, בקצב אחר ועם יוסג' מופחת (כלומר להשתמש בו פחות כשהוא על הפרקט). השניה היא להגיע למסקנת הרבע הרביעי עוד לפני שמגיעים לרבע הרביעי. 3 נקודות לסיום מדר – עד שלא יוכח אחרת, יש פשוט אי התאמה בין הדברים שמדר יודע להביא לבין מה שקבוצת היורוליג של איטודיס רוצה לעשות. עובדתית, אחרי ייבוש במשחק הקודם, הפעם פתח בחמישיה. ואיתו הדברים היו קצביים ותנועתיים בהרבה מהרגיל. וגם קלע את הנקודות הראשונות. אבל הקצב הזה, התזזיתיות הזאת, כרגע, זה דבר שלא מתאים לסכמה של איטודיס. וכל עוד זה לא קורה, בהנחה שרק זה העניין, מדר – כמו גינת – ישאר בגדר חלקי חילוף במשחקים שאינם בליגה. וכל עוד מנצחים, החיים יפים. חוסר התאמה, ים מדר. צילום: הפועל IBI תל אביב הגנה – דיברנו על ג'ונס ועל וויינרייט וכו, אבל צריכים כאן לתת קרדיט לכמה פוזשנים הגנתיים מופתיים של הפועל תל אביב אתמול בכלל וברגעים האחרונים בפרט. כן, היו כמה החטאות לייאפ שעזרו לה, אבל אין בכך כדי לגרוע מהטיפולים האגרסיביים והחכמים על סייבן לי וגו בדקות שהכריעו. גם ברמת הדיוק, גם ברמת העזרות וגם ברמת האגרסיביות. קרדיט גדול לכל חמישיה שהייתה על הפרקט. קרדיט גדול למאמן ששם שם אותה. לאסו ואיטודיס – פבלו לאסו, עד ממש לא מזמן, היה מאמן טופ ביבשת הזאת. הוא הפך את ריאל מדריד להיות GREAT AGAIN וניווט שם, בהצלחה סופר מרשימה, חבורת כוכבים ואגואים, עד לכדי נצחונות גדולים ותארים גדולים. ומאז שהוא כבר לא שם, מדשדש לו האיש החביב בבסקוניה, באיירן ועכשיו בטורקיה. מבלי שנחזור לרגע לדיון חשיבות המאמן אם לאו, יש פער גדול בין מישהו שיודע לנהל את ההצגה ואת הכוכבים לבין מישהו שיכול להרים קבוצות הרבה פחות מוכשרות. הפועל תל אביב הביאה מנהל אחד כזה בדיוק כדי לעמוד אצלה על הקווים. אחד שכולם יודעים שיש מוכשרים, מבינים ועמוקים ממנו ברמת השרטוטים והטקטיקה. אבל הוא, להבדיל מכל מיני גאוני יוטיוב, אמור להיות זה שמוצא את הדרך לנווט את האנשים בדרך אל התארים. לא בפיק נ' רול ספרדי. כן ביכולת לנצח כשחשוב. נעקוב בעניין. שכל החטופים יחזרו כבר הביתה. שכל החטופים יוחזרו כבר הביתה. כולם כולם כולם. עד האחרון. שיהיה לנו טוב.