כל מי ששיחק בשלב מסוים כדורסל, בכל רמה, או סתם צפה בפסק זמן ששודר בטלוויזיה, נחשף למאמן שדרש משחקניו: "שחקו באחריות!". ההוראה הזאת בדרך כלל הסגירה לחץ של האיש על הקווים, לא ממש לוותה בהנחיות קוהרנטיות והובילה בעיקר לשחקנים מפוחדים ומסורסים. בפעמים אחרות, ה"אחריות" לוותה בהנחיות של ממש, ואפילו בשבירה ובנייה מחדש של שחקנים, להלן שיטת ז'ליקו אוברדוביץ' לגידול רכזים. האסכולה הזאת עדיין קיימת, ראו פנרבחצ'ה ושאראס, אלופי אירופה בשיעמום ובכדורסל.

עם זאת, יותר ויותר מאמנים, בטח ב-NBA אבל גם באירופה, זורמים עם האינסטינקטים של שחקניהם המוכשרים יותר, בדרך כלל גארדים. במקום להגביל, הם נותנים להם להשתולל, בתוך מסגרת מסוימת, ומאמינים שיקטפו את הפירות. דימיטריס איטודיס, בגלגולו הנוכחי, משתייך לאסכולה הזאת. ואסיליה מיציץ', כריס ג'ונס ואנטוניו בלייקני, וגם אלייז'ה בריאנט כשהוא בריא, הם הנהנים העיקרים מהגישה. הכללים שחלים על שחקני המשנה לא בתוקף לגביהם. להם מותר, כמעט הכל.

אתמול, התפיסה הזאת עלתה להפועל תל אביב בהפסד בהארכה לפרטיזן אחרי שהובילה ב-21 הפרש בהפסקה וב-27 הפרש 7:35 דקות לסיום הרבע השלישי. היא עלתה לה בהפסד, למרות שפרטיזן איבדה בדרך את שני האנשים המרכזיים שהחזירו אותה למשחק, קאם פיין שיצא בחמש עבירות ו-ואניה מרינקוביץ' שנפצע, כמו גם את חואן פנארויה, מאמנה שהורחק. נדמה שהמהפך הלא סביר הזה הוא סוג של עונש על חציית הגבול הדק בין חופש להפקרות.

מיד נראה דוגמאות לטעויות שהובילו להפסד, אבל המהלך שמסמל יותר מכל את ניצני הקריסה דווקא לא נכנס לתקציר המשחק. זה קרה 2:36 דקות לסיום הרבע השלישי, ביתרון 53:68. ג'ונתן מוטלי לקח ריבאונד הגנה רחוק מהסל, מסר לג'ונס שהגיע לקו מחצית המגרש והחליט שעכשיו זה זמן מצוין לזרוק לסל, מהחצי, כשעל שעון הזריקות נותרו 20 שניות, כדי לסחוט עבירה ממרינקוביץ'. רק שהסרבי לא היה בלופ וסירב לעשות עבירה, השופטים מיאנו לשרוק ופרטיזן השתלטה על הריבאונד וקיבלה כדור במתנה. כן, כריס ג'ונס אשכרה זרק מהחצי סתם כי התחשק לו, והוא אפילו לא עף החוצה בתגובה, שיחק עוד דקות ארוכות וקיבל הזדמנות גם לאבד את הכדור שהוביל לשיוויון, גם לזרוק את הכדור האחרון בזמן החוקי (ולהיחסם) וגם למסור לבלייקני בדרך לזריקה האחרונה בהארכה (שהוחטאה). כאן, נדמה לי, כבר עברנו להפקרות.

תזכורת - קליק ראשון על הוידאו ינגן את המהלך המדובר. בשביל צפיה חוזרת, העבירו את הסרטון לזמן המצוין בסוף הפיסקה

צריך לומר שפרטיזן של המחצית הראשונה נתנה את כל הסיבות ליריבה להרים את האף ולהאמין שהמשחק גמור. בדקות הראשונות היא התקשתה לעבור את החצי בכדרור, והביטחון שלה נראה מרוסק. רק ניק קלאתיס הגאון, שעלה מהספסל ונתן מאסטרפיס של 8 אסיסטים, הציל אותה מהפרש עוד גבוה יותר. הפועל, מנגד, נתנה את כל הרפרטואר ההתקפי שלה - פעמיים רצוף פיק אנד רול אמפטי סייד במתפרצת - האוזמן הראה לכם את הראשון שהסתיים בהאלי הופ מיציץ' לאוטורו, ואז מסירה של אותו מיציץ' לדאנק של אודיאסי - והליכה שיטתית על הרגליים של השומרים החלשים של פרטיזן. (0:35)

הנה, ברבע השני, סוויץ' של פרטיזן מסתיים כשדילן אוסטקובסקי שומר על מיציץ'. הסרבי רואה כי טוב, חודר לאמצע, מוציא החוצה למוטלי שמוצא את עצמו לבד ודופק שלשה בנון שלאנט. (1:09)

עוד פוזשן, עוד מיסמץ', כמיטב המסורת האיטודיסית: פעמיים פיק אנד רול (ריסקרין) בין בלייקני למוטלי, שוב כדי להשאיר גארד על אותו אוסטקובסקי. אחרי הסוויץ', בלייקני חודר בקלילות על הפורוורד האמריקני של הסרבים. (1:21)

כמובן שלצד מהלכים כאלה, היו גם זריקות רעות, במיוחד של מיציץ', שלא הפריעו להפרש לגדול. עד שכן הפריעו. אתם יודעים, הפער הדק בין חופש להפקרות. הנה, מתוך הרגל, מיציץ' מקבל פיק אנד רול מאוטורו (לא נכנס לתקציר, תיאלצו להאמין לי) וזורק שלשה לא קלה בתנועה, ביתרון 9, 5:30 דקות לסיום, עם 13 שניות על שעון הזריקות, בלי שאף חבר נוגע בכדור. למה? יש סיבה שלא מזלזלים בקבוצת יורוליג, אפילו אם היא מוכה כמו פרטיזן. קאם פיין, לא מזמן רכז שני בפלייאוף ה-NBA, דופק מיד בצד השני שלשה לא מאוד סבירה עם 4 ידיים - של אוטורו ובלייקני - בפרצוף. ככה זה עם ביטחון - יש לו מומנטומים רעים, אבל גם חיוביים. ולהפך. (4:30)

במקביל להפקרות ההתקפית, סבלה הפועל במחצית השניה מבלבול הגנתי, שגבל בפאניקה. הנה, ממש בצעדים הראשונים בדרך לקאמבק, פוזשן הגנתי רך במיוחד מול פיק אנד רול של סטרלינג בראון וברונו פרננדו מסתיים בהאלי הופ ודאנק של האחרון. (2:36)

איטודיס מתעצבן, ובמהלך הבא, שהוא ממש זהה, ההגנה, להלן ים מדר, מתכווצת באופן מוגזם על בראון ופרננדו, מה שמשאיר את פיין חופשי לשלשה. (2:50)

ברבע הרביעי, מול השתוללות השלשות של מרינקוביץ', הפועל עוברת לחילופים אוטומטיים היסטריים, של כל חמשת השחקנים, רק שהסרבי לא יקבל כדור. פוזשן כזה, מלא בחילופים, מסתיים בחדירה של בונגה על אוטורו, ואז בריבאונד קל של פרננדו על הגארד הרך ששמר אותו אחרי כל הסוויצ'ים - אחד, ואסיליה מיציץ'. לכל מיסמץ' יש מוצאי מיסמץ'. (5:12)

ואם ברבע הראשון פרטיזן לא הצליחה לעבור את החצי בכדרור, ברבע האחרון הגארדים של הפועל נכנעו לטראפים פשוטים, שעובדים בדרך כלל ברמות הרבה יותר נמוכות. הנה מיציץ' מול טראפ של קלאתיס ופרננדו, מוסר מסירה שקופה לאוטורו שנחטפת בידי אותו אוסטקובסקי איטי מקודם, שמסיים בצעדים וסל; (4:45)

ואז, ג'ונס מקבל את הכדור אחרי סל במקום הכי גרוע שאפשר, עם טראפ בצד אחד וקו הרוחב בצד השני, והמסירה הקשה למיציץ' מסתיימת בחטיפה של בונגה ובשלשה של מרינקוביץ' שהובילה להארכה. שימו לב לבלייקני המבולבל, שמשום מה במקום לקפוץ עם ידיים למעלה, מסתכל הצידה, מבולבל ונטול אוריינטציה. טעות של משחק. (5:37)

ואחרי כל זה, חייבים לומר שדברים כאלה קורים. קבוצות מעולות איבדו יתרונות גדולים ויאבדו בעתיד. סביר גם להניח שאם אלייז'ה בריאנט היה משחק, הוא היה משנה את המומנטום במהלך אחד חכם של ניצול מיסמץ' או עצירה בהגנה. השאלה המשמעותית יותר היא אילו מסקנות, אם בכלל, איטודיס מתכוון להסיק מהערב הזה. האם לחופש על הגארדים הזרים שלו יש מגבלות? אם ההחלטה תהיה להמשיך באותה דרך בדיוק - ומהיכרותנו עם איטודיס הגאה והעקשן, סביר שכך יהיה - קבוצות טובות יותר מפרטיזן ישמחו להעניש בהמשך. אם המטרה היא לקחת את היורוליג, או אפילו להגיע לפיינל פור, משהו יצטרך להשתנות.

שיתוף:

רוצה להמשיך לקרוא?

יש לנו מחיר מבצע, שנתי או חודשי, במיוחד בשבילך.

נכנסים ועושים מנוי. ממש כאן

כאן

מנוי משלם? להתחברות לחץ

דברו איתנו

יש לכם הערות או הארות על הטור?

בואו לפגוש אותנו ולהגיב ברשתות החברתיות.

אנחנו זמינים בכל הפלטפורמות. חפשו הדיסקו

אודי הירש

קוראים לי אודי ואני מכור. מכור לכדורסל.
גדלתי בבית של כדורסל, אבא שלי היה הסנטר האימתני של הפועל קרית חיים והפועל חיפה בליגה הלאומית, אז הליגה ראשונה. שיחקתי כדורסל במחלקת הנוער של מכבי ראשון ובבוגרים של הפועל נס ציונה (פחות טובים מהיום, בסך הכל עלינו מליגה ב' לליגה א'). אימנתי במחלקות הנוער של מכבי ראשון והפועל ירושלים (כולל זכייה היסטורית למחצה בגביע הפועל). הייתי סקאוט של נבחרת ישראל והפועל ירושלים (בצוותא עם אחד, שי האוזמן).
פעילות הכדורסל שאני מתמיד בה הכי הרבה שנים היא כתיבה. תחילה בשם המשחק, ירחון הספורט המנוח, שהייתי סגן העורך שלו; במקומון כל הזמן של מעריב בירושלים (שם למדתי שאסור לענות לחסומים, זה בוודאי ארז אדלשטיין שזועם על טור שלי) ובהמשך בוואלה ספורט ובהארץ ספורט. ובתוך העיסוק בכדורסל, יש לי כמה אובססיות בואכה סטיות: אני חייב לדעת את ספר התרגילים של כל קבוצה שאני רואה, לשנן אותו ולהשוות אותו לקבוצות מהעבר, על אף שמזמן הבנתי שתרגילים זה לא מאוד חשוב. אני חוזר הרבה למשחקים מהאייטיז והניינטיז כדי להבין עד כמה הכדורסל השתנה מאז. לסבנטיז ולסיקסטיז אני לא חוזר - מה ששיחקו אז לא ממש עונה להגדרה המודרנית של כדורסל, עמכם הסליחה. סטיה נוספת, מביכה במיוחד: צפייה באליפויות נוער וקדטים ביוטיוב, ולא רק במשחקים של ישראל, כדי לגלות כוכבים חדשים, או סתם לראות איך מלמדים היום כדורסל ברחבי אירופה.
חוץ מזה, יורוליג זה החיים, ליגת העל זה משלנו וגם NBA זה אחלה. אפילו בעונה הרגילה. טוב, חוץ מוושינגטון ושארלוט, אבל כן כולל ברוקלין.
בקיצור, בין השורות, הבנתם: אני מכור לכדורסל.