אחד העקרונות החשובים בניהול לשיפור ביצועים הוא עקרון האיזון. להחזיק את שני הקטבים של המשימה והנשמה. היכולת להיות ממוקד בתוצאות יחד עם חיבור אישי ובינאישי של המנהל לעובדיו ולממשקים שלו. יש מנהלים תוצאתיים והישגיים שהעובדים שלהם לא סובלים אותם. ויש מנהלים אהובים ונערצים שלא מצליחים להגיע ליעד העסקי שלהם. במילים אחרות : איטודיס וקטש. יין ויאנג. ההפכים המושלמים שתלויים זה בזה. שאינם יכולים להתקיים בנפרד אלא יחד. האמנם?

הראשון, היאנג, שם לעצמו כמטרה את המשימה ויהי מה. ניהול דקות קר, תובעני וחד. ממוקד למשחק הנוכחי בלבד. לא מתחנף, לא עושה חשבון ללאום או לנהי ההולך ומתגבר. תפיסת הניהול של היאנג היא תפיסה של משמעת, (כן כן, למרות הכדורסל של בלייקני ומיציץ'), מבנה ואפס אמפטיה למי שלא עומד ביעד היומי שלו. או במקרה שלנו במשחק כאן ועכשיו. ואצלו היעדים הם יומיים. כל משחק מאומן כאילו הוא המשחק האחרון של העונה והדקות מחולקות למי שיכול להביא תוצאה מיידית. עד עכשיו זה עובד. אבל עכשיו זה ינואר.

האמנם עובד?

לא אם תשאלו את תומר גינת או את ים מדר ולא בטוח שכריס ג'ונס כ"כ רחוק מהם בתחושות. וזה לא שהיאנג היווני חסר כישורים בין אישיים ומיומנויות מהצד הרך של משוואת הניהול הזו. יש הטוענים (אני לא מכיר, רק יכול להתרשם) ליכולות פוליטיות בלתי מבוטלות. לא בכדי האיש כבר נושא באמתחתו 2 תארי יורוליג.

מה שמביא אותי לחשוב שהוא לא חלש באישי. זה במודע. שאין דרך לנהל סגל של 17 (כבר לא עוקב מזמן כמה) אגואים. הוא מבין טוב אנשים ויותר מזה, מבין טוב מערכות גדולות ומבין טוב איך לנהל אותן. הקשר האישי כבר לא הופך לכלי מרכזי שמביא תוצאות במערכת גדולה. גם באירגון עסקי יש שכבות של אנשים מתחתייך עם פערי שכר והיררכיה גדולים ביניהם. בסוף זה מבחן התוצאה. הבחירה בדרך כלל ברורה: המערכת לפני היחיד. אבל בחייאת, לך לתומר אחרי שייבשת אותו שבועיים בלי דקה באירופה, תן לו חיבוק ותגיד לו שאתה אוהב אותו. כ"כ קשה??

שאלה הצידה באמצע הטור שמנקרת בי: עם מי הייתם רוצים לצאת לשתות דרינק קטן מבין שניהם?

השני, היין, מייצג את הקיטוב ההפוך.

האמנם?

תפיסת הניהול שלו שמה את היחיד לפני המערכת (אהלן תמירי). המערכת קטנה יותר ולכן האישי הופך לכלי מרכזי. אולי המרכזי. בדרכו הייניית מצליח לגרום לכולם לשחק בשבילו ולאהוב אותו. מצד שני שיאהבו אותי זה לא כלי ניהולי, אולי צריך לכתוב שישחקו בשבילי. זה כלי ניהולי ממדרגה ראשונה. מנהלים רבים לא מתביישים להודות שהם שואפים לזה שהעובדים שלהם יעבדו בשבילם.

האהבה שלהם אליו מייצרת אומץ, מייצרת שייכות, מייצרת כר נוח להתפתחות אישית. כמו חברו הוא אוהב שליטה, כמו חברו המשמעת המקצועית מעל לכל. הכלים שונים. המערכת קטנה יותר וההיררכיה פחות מובהקת. האישי הוא כלי מרכזי שתומך ולא מפריע. אבל בחייאת, תן פעם איזה צרחה על מישהו. תן איזה סימן של עצבים או כעס. איך אפשר לאמן כדורסל בלי להתפוצץ על מישהו מדי פעם? איך אפשר שלא להתפוצץ על מישהו במכבי הנוכחית? בוא נתפוצץ על מישהו!

ומה יקרה אם נחליף בקבוצות?

בואו נחליף קבוצות!

שורה תחתונה - מה עדיף?

אין תשובה אחת. לא בניהול ולא על המגרש.

הקטבים האלו יכולים להתקיים בנפרד ללא האיזון. יש מספיק דוגמאות, מהמגרש ומעסקים. מתחילת הטור אני מנסה לחשוב על המאמן שהצליח לשלב באופן מושלם את שני העקרונות של המשימה והנשמה. עלה לי שם אחד שאני כמעט משוכנע ששני החברים התל אביביים שלנו שבהם עסקינן היו מציינים, איש איש וסיבותיו עימו: ז'ליקו. הפרצוף הכועס בגוונים חדשים של סגול, הסיבוב לספסל באמצע משחק ( לא מבין אף פעם איך זה ככה לאבד קשר עין עם המגרש בשביל איזה הערה לשחקן ה -12 שלך) מלווה בצרחות היסטריות, הנרגנות הטבעית. הלחץ הבלתי פוסק. אלא מה – אם נחריג את סאגת פרטיזן בשלוש שנים האחרונות, השחקנים שלו פשוט קרועים עליו. איך? מה הקסם שם?

רגע ומה עם יונצ'וק? הוא יין או יאנג?

צילום: מיכל בן גיגי, הפועל מידטאון ירושלים

בחיים האמיתיים אני מנהל חברת הדרכה וייעוץ שמתמחה בניהול ובשיפור ביצועים עסקיים. בפנים עמוק אני מאמן כדורסל לא ממומש ואפילו יותר מזה, שחקן לא ממומש. פעם מזמן כתבתי בשם המשחק אבל החיים לקחו אותי למקומות אחרים והכתיבה התרחקה. הכדורסל תמיד היה שם. קוראים לזה חיידק. והכלים שרכשתי שם על המגרש בשני הכובעים שחבשתי הם בדיוק הכלים שאני מלמד ארגונים. המשחק המופלא הזה על כל היבטיו לא מפסיק לרגש אותי ואני מקווה שלא יפסיק לעולם.

איזה כיף לחזור לכתוב.