סיום פגרת האולסטאר והחזרה לשגרה לא יכלה להיות קשה יותר עבור דני אבדיה. אחרי שבוע חלומי בלוס אנג'לס, כשאור הזרקורים מסביבך ואתה משחק לצד הכוכבים הגדולים בעולם אחרי שאתה ממזמן נחשב כבר לאחד מהם, הנפילה לקרקע, או יותר נכון החזרה למציאות, לא יכלה להיות כואבת יותר. המציאות הזו פגשה אותו בדמות תבוסה משפילה ב-54 הפרש לדנבר נאגטס, תבוסה לא נעימה, וזה בלשון המעטה. אבל מה שכן, למרות זאת, אבדיה סיפק במשחק הזה תצוגת מנהיגות שקטה ואינטליגנטית, אי אפשר היה להתעלם מהמחצית הראשונה שלו, 24 דקות שהן שיר הלל לניהול משחק, מופע אסיסטים משובח. בחרתי לנתח עבורנו 4 מהלכים מיוחדים מהמשחק כולו כדי שנבין יחד עד כמה ראיית המשחק שלו השתפרה פלאים. בואו איתי לצלול למהלכים שהפכו את המשחק הזה לשובר שיאים מבחינתו. תראו את האסיסט הראשון. שהוא גם המהלך הראשון של המשחק - אבדיה עם הכדור נשמר ע"י ג'וליאן סטרות'ר, מקבל חסימה מקלינגן תוך כדי תנועה, הוא לא מחכה וחודר מהר פנימה. כשהוא מגיע לאזור הצבע, ההגנה של דנבר מגיבה כמו שמגנט מגיב למתכת. גם סטרות'ר וגם יוקיץ' ננעלים עליו. הוא בעצם שואב את כל תשומת הלב אליו. יוקיץ מאבד את קלינגן שנשאר לבד. אבדיה מזהה את החור ומיד מוסר כדור החוצה לקלינגן שנשאר פנוי לגמרי מחוץ לקשת. כל כך פשוט, כל כך מתוכנן, הכי אבדיה. במחצית השנייה הוא כבר שידרג את המהלך, הוא ביצע את אותו התרגיל, אבל הוסיף לו טוויסט קטן - הטעיית חדירה קלאסית. ההגנה של דנבר, שעדיין זכרה את מה שקרה קודם, "קנתה" את הזיוף ונכנסה לכיווץ קל, הפעם חבר ליוקיץ' כריסטיאן בראון. דני עצר בחדות, ראה את ההגנה מתפרקת, ושוב מצא את קלינגן, ניתן לראות את ג'מאל מארי אפילו טיפה מזייף בנסיון ההגעה לקלינגן שאפילו לא היסס והרים את השלשה. מסירה חכמה שמזכירה לנו שקליעה טובה זה נחמד, אבל להעמיד את החבר שלך במצב שבו הוא פשוט לא יכול להחטיא? זו כבר רמה אחרת. ואז הגיע אחד המהלכים הקבוצתיים הכי יפים שראיתי השנה מפורטלנד - דנבר עמדה בהגנה אזורית, והמשחק של פורטלנד הפך ליצירת אמנות של סבלנות. אף אחד לא ניסה לגנוב שלשה. הכדור טייל לאורך הקשת בין כל חמשת השחקנים, מבלבל את ההגנה של דנבר שמשתדלת לא לאבד קשר עין עם כדור. אבדיה, כחוליה הרביעית והקריטית בשרשרת, מקבל את הכדור ומיד גם בראון וגם סטרות'ר רצים לכיוונו. מה שהשאיר את טומאני קמארה בפינה לבד לגמרי. זה היה הרגע שחתם מבחינתי את המחצית ההיסטורית של אבדיה, עשרה אסיסטים. שיא קריירה חדש במחצית שלא משאיר מקום לספק. אה רגע, ומה עם הדובדבן שבקצפת? האסיסט שצעק "ניקולה יוקיץ'". אבדיה עם ריבאונד הגנה, הכדור אצלו ביד, הוא לא מחכה לשום דבר. העיניים שלו ישר עולות למעלה, סורקות את כל המגרש בשנייה. הוא קלט את ג'רמי גראנט רץ כמו טיל להתקפה מתפרצת ושיגר לו מסירה ארוכה בזמן שמארי ובראון רודפים אחריו, המסירה הייתה חדה ומדויקת על פני כל המגרש. גראנט אפילו לא היה צריך לעצור. זו הייתה מסירה שפירקה את הגנת המעבר של דנבר. על אף שהמשחק עצמו הסתיים בתבוסה כואבת, התצוגה הזו הותירה פתח לאופטימיות זהירה בה אולי סוף סוף הוא חוזר לעצמו לאט לאט לאחר הפציעה. הדגשת היכולת של אבדיה לקחת על עצמו את מושכות ההובלה ולהוכיח שהוא כוח משמעותי בקבוצה גם בערב קשה. אך האופטימיות הזו החזיקה מעמד זמן קצר מדי; המציאות הבריאותית הקשוחה בה נמצא אבדיה טפחה על פנינו שוב, הפעם בדרך כואבת הרבה יותר. מה שהיה יכול להיות מומנטום עבורו לחזור לשגרה, נקטע בצורה אכזרית במשחק העוקב מול פיניקס. פחות מדקה אחת בלבד לאחר הפתיחה, אבדיה ניסה לשחזר את הקסם: שוב חדירה עם הגב לסל, הפעם מול מול ראיין דאן, שוב ההגנה מתכווצת, ושוב קלינגן מחכה פנוי על הקשת השלוש אבל הפעם, הגוף בגד בו שוב. אבדיה תפס את הגב, ירד לחדר ההלבשה ולא חזר לפרקט באותו הערב. וממש כאן, בנקודת הזמן הזו, אני מרגישה שאנחנו כבר חייבים לדבר על הפיל שבחדר: התנהלות הצוות הרפואי של פורטלנד והבחירות של אבדיה עצמו מעלות סימני שאלה קשים. מאז אותה תאונת דרכים שכנראה יצרה את האפקט, והפציעה הראשונה במשחק מול הניקס ב11 בינואר, נראה שהגב של אבדיה פשוט לא מקבל את המנוחה שהוא חייב. הוא חזר שוב ושוב לגיחות קצרות, והתוצאה? הפציעה אף פעם לא החלימה באמת במלואה. אבל היי, זה מובן, הרצון הזה של אבדיה להוכיח את עצמו ולרדוף אחרי תארים אישיים הוא משהו שכולנו מעריכים, אבל יש גבול דק בין נחישות לבין חוסר אחריות. ב-NBA של היום, לעלות לשחק כשאתה לא כשיר ב-100 אחוז זה הימור שעלול לעלות לך בקריירה שלמה. כאן, פורטלנד הייתה חייבת להיות המבוגר האחראי ולעצור אותו. תפקידו של מועדון הוא לפעמים להגן על השחקן מפני עצמו. העובדה שנתנו לו לעלות למשחק מול פיניקס רק כדי לראות אותו קורס אחרי פחות מדקה, היא כישלון ניהולי וטעות אסטרטגית כואבת. זה הרבה עליהם, אבל גם המון עליו. יש סיבה ששחקן מוגדר ב"סימן שאלה" אחרי ששיחק משחק לפני למעלה מ-30 דקות עם פציעה בגבו. ועוד נצפה שוכב על ומקבל טיפול במהלכו. ומה עכשיו? עם 11 משחקים בחוץ, כולל המשחק הלילה מול מינסוטה בו הוא לא ישחק. אבדיה רחוק רק שישה משחקים ממכסה שתגדע את סיכוייו לתארים עונתיים, ובנקודה זו, לדעתי הגיע הזמן לעשות חשבון נפש. הסיכויים לפליי-אין כנראה מובטחים. על אבדיה ופורטלנד להבין שויתור על תארים בשלב הזה הוא לא בהכרח הפסד - הוא יהווה ברוב הסיכויים ניצחון לבריאות שלו, והבריאות של אבדיה חשובה מכל רשימת הישגים אישיים, הדרך שלו בליגה עוד ארוכה, הוא ביכולת המנטלית והפיזית הנכונים כדי לשמור על עקביות סטטיסטית ופיזית, והדרך היחידה לראות את הכישרון העצום שלו בטווח הארוך היא לנהל את העומסים בצורה חכמה, ולא לשחק באש. הייתי רוצה לראות אותו נח לפחות לשבועיים שלושה, עד שיחלים לגמרי. כי רק ככה נוכל להיות רגועים שאין כאן פגיעה לטווח ארוך. לסיום, לכל הלחוצות והלחוצים, צירפתי כאן סרטון הסבר מעולה של פיזיותרפיסט הספורטאים, יונתן קריא, בו הוא מנתח את אופי הפציעה של אבדיה ואיך לדעתו כרגע הכי נכון לטפל בה. ספוילר - השד לא כזה נורא. הוא רק צריך לנוח.

במאצ' אפ ההיסטורי בין הכדורסל האירופי ל-NBA, אחד היתרונות המרכזיים בהם נפנפו אוהדי הכדורסל ביבשת הישנה בפרצוף של האמריקאים הוא פורמט הגביע. נכס אדיר בלוח השנה של הכדורסל. שבוע של טורנירי נוקקאוט שמכניס הרבה עניין בבטן של העונה, מאפשר לקבוצות להניף ברזלים הרחק משלבי הפלייאוף המתישים, נותן פתח לסיפורי סינדרלה והפתעות, ומייצר דרמה ומתח בחלקים של העונה שבהם ב-NBA כבר מתחילים שטיקים של טנקינג ומריחת זמן. בינתיים, אדם סילבר הצליח להעתיק את הפורמט בהצלחה יתרה כמו שרק הוא יודע, אבל אנחנו ממשיכים ליהנות מהתוצר המקומי. תמיד איפשהו באמצע-סוף פברואר אנחנו מקבלים את השבוע הזה, בו העיניים נשואות ליוון, איטליה, גרמניה, ספרד, צרפת וכמובן גם כאן אצלנו בארץ הקודש. השנה שבוע הגביע הישראלי לא התרומם לרמות עניין גבוהות במיוחד. גמר הגביע היה רחוק ממשחק רלוונטי, אז הלכתי לחפש נחמה במחוזות אחרים. זכיתי לשים את הפוקוס על הקופה דל ריי הספרדי. בטור הזה, הסברתי כמה הACB הספרדי הוא כנראה מוצר הכדורסל הטוב ביבשת ברמת הליגות המקומיות. סופ"ש הגביע האחרון, שבסופו הניפה בסקוניה את התואר הנכסף, המשיך לחזק את הטענה שלי. האירוע לפני שנצלול אל תוך הכדורסל, מילה על המעטפת. המסביב. בשביל לקבל אירועי שיא צריך לבנות אותם. הכל מתחיל מהאטמוספירה. שמונה קבוצות העפילו לטורניר, חלקן הגדול נלחם בשיניים עד הרגע האחרון על הזכות להיכנס לשמינייה הראשונה בליגה, תוך מאבקי מיקום עיקשים. שמונה קהלים שטפו את רחובות ולנסיה, שאירחה את החגיגה בהיכל החדיש והיפהפה שלה. שבעה משחקים הרכיבו לו"ז צפוף ואינטנסיבי שהתכנס כולו לסופ"ש מרוכז אחד, עם בניית מתח ודרמה מדורגת. היכל מלא ומחשמל בכל משחק. כל קהל מביא את הצבע שלו. את הקול שלו. את המסורת שלו. אין לי אלא לקנא. גם אם הגרסה הישראלית של הדבר הזה תהיה, סביר מאוד להניח, פחות פסטורלית, פחות הרמונית, יותר עוינת - זה שווה את זה. זו קדושת הגביע. נקווה שיש מנויים להדיסקו גם בשדרות יהודית. סינדרלות החוצה הלאה. חזרה לכדורסל. כמי שחי ונושם את הדרג השני והשלישי באירופה, התקווה הראשונה שלי הייתה קבוצת יורוליג אחת לפחות שהולכת הביתה לפני חצי הגמר. התרסקתי. הפתיחה המוחצת של ולנסיה במשחק הפתיחה של הטורניר מול בדאלונה הורידה אותי מהר מאוד לקרקע. קבוצות היורוליג באו ממוקדות, והצליחו להראות את פערי האיכות למן הרגע הראשון. אחרי ולנסיה היה זה תורה של ריאל, שפירקה לגורמים את מחזיקת הגביע המאכזבת ממלאגה ושלחה אותה הביתה. בסקוניה וברצלונה אמנם התקשו מעט מול טנריפה ומורסיה, אבל בסוף יצאו עם ידן על העליונה. לאחר 12 שנה בהן הגביע לא עזב את ציר ברצלונה-מדריד בין 2010 ל-2022, הגיעה מלאגה ולקחה שני גביעים בין 2023 ל-2025. זה היה אחד הסימנים לתקופה בה קבוצות הדרג השני בספרד הצליחו לזנב באמת בגדולות, וזה קיבל ביטוי גם בפלייאוף. רבעי הגמר אוששו את התחושות ביחס להיפוך המגמה שחל השנה. ולנסיה של פדרו מרטינז משחקת כדורסל מהפנט והיא בשפיץ של השפיץ של היורוליג; ריאל של סקאריולו רשמה 2 הפסדים ב-20 המשחקים הראשונים בליגה; ברצלונה התאוששה אחרי פתיחת עונה מגומגמת ותפסה מומנטום עם פסקואל; ועדיין לא אזכרתי את בסקוניה, זו שאשכרה הניפה, שאפילו לא העפילה לטורניר הגביע בשנתיים האחרונות. פערי הרמות אכן הורגשו. מכוניות יורוליג מתנגשות חצאי הגמר כבר היו אירוע אחר לגמרי. בניגוד למאפיינים המובהקים (ואולי הסטיגמטיים) של הכדורסל הספרדי, צמד המשחקים במוצ"ש היה מופע של מכוניות יורוליג מתנגשות ב-200 קמ"ש, שלפרקים ארוכים היה נראה רחוק מאוד מכדורסל אסתטי, מתוכנן ומסוגנן. הלו"ז הצפוף גוזר עימו שתי משמעויות עיקריות: אין זמן להתכונן, אין כוח לבצע. הלוזרית הראשית של החצאים היא ולנסיה. 123.3 נקודות מייצרים המרטינזים ל-100 פוזשנים העונה בליגה הספרדית. מקום ראשון. כמעט 37% מהריבאונדים הנופלים תחת סל היריבה הם מלקטים חזרה לעצמם. מקום ראשון. 27% מהנקודות שהם מייצרים מגיעות מאסיסטים. מקום ראשון. ויש להם אחד, ז'אן מונטרו, כיום ללא ספק מהטופ של הגארדים מהיבשת. ויש להם ברנקו באדיו, וקמרון טיילור. והם קברו 106 נקודות על הראש של ריאל. והלכו הביתה. אין אפשרות לנתח משחק רולטה שכזה בהיבטי מאקרו של שיטה וטקטיקה. כל מה שוולנסיה רצתה לעשות בהתקפה - עבד לה. אבל בסופו של דבר הכדורסל קם ונופל על הדברים הקטנים. ריאל מדריד תמיד תהיה שם כדי לקחת, אתה צריך רק לא למצמץ. ולצאת מטיימאאוט לאיבוד שכזה זה האמאמא של המצמוץ. מעט מידי כתומים שקרובים למוסר. מונטרו אחד שלא שם לב לאן הוא רץ. הזוניה שבא לטרוף את האירוע. על החצי השני, שהיה הפוך לחלוטין בהיבטי קצב ואיכות התקפית, לא אכביר במילים. רק אגיד שגם הוא הלך לכדור אחרון, ואבקש להפנות את תשומת לבכם לפוזשן ההתקפי האחרון של המפסידה מברצלונה. וויל קלייברן וטוקו שנגליה עמדו בליבת הביקורת נגד מדיניות הרכש הצנועה של הקטאלנים בקיץ. מבוגרים, שבעים, בצד היורד של הקריירה. הכל אמרו עליהם, ולא בטוח שטעו. תראו איך קלייברן, ששיחק 35 דקות במשחק הזה, מתקשה לעבור את השומר שלו בכדרור ומסתבך לגמרי. בהמשך, הגיאורגי חסר הקליעה הולך על חדירה והוק שוט קשה, ונחסם ע"י ממאדי דיאקיטה של בסקוניה. תעשו טובה, תזכרו את הגבוה הנחמד הזה. אקדח שמופיע במערכה הראשונה וכו'. הווינר ועכשיו לגמר. עם כמה שקשה לי, ברמה הלאומית, לכתוב את זה - ברכות לבסקוניה על זכייתה בגביע. תואר ראשון מאז האליפות ההיא בשנת הקורונה. למען האמת, תואר ראשון שהיא מניפה בלי מאמן עם קוקו על הקווים מאז 2008. סחתיין. הטייטל שהודבק ליוסי אבוקסיס בכדורגל הישראלי במרוצת השנים הוא "מאמן הגביע האולטימטיבי". אחד כזה שמביא קבוצות לשיא במשחקי הנוקאאוט. שמייצר את המתח והמוכנות בסגל שלו מתי שצריך. שמשלב התאמות טקטיות עם קארמה ומזל כל הדרך להנפות. פאולו גלביאטי האיטלקי ניצח על המקהלה כל הדרך לגביע שלישי בשמונה שנות קריירה כמאמן ראשי, והשני ברציפות. הוא קפץ כיתה ליורוליג הקיץ אחרי עונה די מוצלחת עם טרנטו בזירה האיטלקית, והתחיל כברווז צולע. שמונה הפסדים בעשרת המשחקים הראשונים הדגישו עד כמה הסגל שנבנה בעייתי, בעיקר הגנתית. עד כמה המצב היה קשה? הבאסקים הרחיקו לכת עד הקובי סימונסים של העולם כדי למצוא ישועה. בסקוניה הפגינה סבלנות מעוררת הערכה והוא הצליח לייצב את הספינה בליגה. פלייאין יורוליג הוא לא יראה, אבל הנה יש לו תואר שמשנה לחלוטין את המומנטום של העונה שלו ושל קבוצתו. הוא אנרגטי על הקווים ובפסקי הזמן, דוגל בקצב משחק מהיר, לחץ על הכדור ופואנטות פשוטות בהתקפה. האסכולה המודרנית, אם תרצו. הסגנון הזה מאפשר לשחקני ההתקפה שלו חופש, והם אלו שסחבו אותו כל הדרך לגביע. הדוגמה המובהקת ביותר לכך היא טימוטי לוואו-קבארו שנמצא בכושר הטוב בקריירה תחתיו. גלביאטי הצליח לקחת גביע למרות רוטציה קצרה ופציעות. למרות שהווארד היה בחזקת נוכח-נפקד. שאפו פאולו, הגיע זמן הסיגרים. יוסי אבוקסיס של היורוליג. המלך של גביע המלך אפרופו שחקנים שנמצאים בכושר טוב, זמן להכתיר כתרים. טרנט פורסט, ה-MVP של הגביע שלט ללא עוררין במשחק הגמר, והיה רחוק אסיסט אחד מטריפל דאבל מפלצתי. הוא הגיע בשקט בעונה שעברה לבסקוניה אחרי ארבע עונות בהן היה שחקן בורדרליין NBA כדי להיכנס לנעליים הגדולות של קודי מילר-מקינטייר. בסופ"ש הזה הוכיח פורסט שיש לו את כל מה שצריך כדי להיות בטופ של היבשת. סייז, פיזיות ואתלטיות שמקנות לו יתרונות כמעט על כל שומר שיפגוש. הוא הגיע לטבעת מתי שרק רצה. הוא ניהל את משחק ההתקפה בלי עזרה אמיתית (אולי קצת ספאניולו) והצליח להגיע עם חמצן במוח ובשרירים למאני טיים כמעט בלי לשבת על הספסל. תראו את המספרים, הם מדברים בעד עצמם. המספר הכי מעניין דווקא לא נמצא כאן: 4. ארבעה חודשים לסיום החוזה שלו בבסקוניה. ארבעה חודשים לרגע בו יהפוך לאחת הסחורות הכי חמות ביורוליג. האקס פקטור מאיפה הפציע לחיינו הממאדי דיאקיטה הזה? אלוף מכללות עם ווירג’יניה מ-2019, לא נבחר בדראפט של 2020, שחקן שנלחם משך חמש שנים תמימות על חלום ה-NBA שלו והרים ידיים בקיץ האחרון. יש שיגידו, על פי תזות מסוימות בספרות המדעית המודרנית, שהגינאי עונה להגדרה של "זבל ג’י ליג". כך גם התייחסתי אליו בקיץ. אבל מה למדנו עליו בסופ"ש הגביע? הוא דק ונייד, הוא סופר אתלטי, הוא איום קליעה אמיתי מבחוץ והוא גם יכול להיות שחקן קלאץ’ שמנצח משחקים. בשני צידי המגרש. תראו את הסיקוונס הזה. סיטואציה הזויה לחלוטין. מאני טיים, דיאקיטה שמשחק בעמדה 5, מקבל את הכדור ומוציא את עצמו עם הפנים לסל מחוץ לקשת באחד על אחד מול טבארס. מרקוס הווארד, שעד אותם רגעים היה בחזקת אוויר במשחק הזה, מתחיל לנוע מהפינה. על המהלך הזה היה רשום הנד-אוף. זה היה כתוב בכוכבים, כולם צפו את זה, כולם חיכו לזה. אבל סיום המשחק הזה התאפיין יותר מהכל בעורמה של הבאסקים. הווארד מטעה את פליז עם שינוי כיוון וחותך לצבע. הרגע שבו דיאיקיטה נותן לו באונס פס מדהים ושם אותו באחד על אפס על הסל הפיל לי את הלסת. שניות אחר כך, בצד השני, הוא דופק בלוק של החיים לענק ממדריד ונועל את ההתמודדות הזאת. כשמדברים על אקס פקטור, זה האקס-פקטור המרכזי של הזכייה הזו. השחקן שלא יככב בטופ של רשימות הסקורינג, אבל הפעולות הקטנות שלו נתנו שני ניצחונות קריטיים לבסקוניה ושלחו אותה לפודיום ההנפה. נמשיך לעקוב בעניין. המפסידה ומילה על זו שהפסידה. שהגיעה, על הנייר, כפייבוריטית הברורה. ריאל דעכה וקהתה הגנתית ככל שהטורניר הזה התקדם. היכולת של קמפאסו לייצר לאחרים; של הזוניה לעשות נקודות מכלום; של טבארס להפעיל לחץ על הטבעות ושל שאר הגארדים לתרום מהספסל - מבטיחה לריאל תפוקה התקפית כמעט מידי ערב. אבל הנפילה הייתה בהיבטים אחרים. של חדות הגנתית, של מאמץ, של אגרסיביות וקשיחות. של עייפות. רבאק - תראו את רודיונס קורוקס דורס את דרכו לטבעת על גבי אדי טבארס בפוזשן סופר חשוב במאני טיים. ואחרי זה עוד מסמן לו: "Too Small". טבארס? סמול? סקאריולו היה יכול וצריך לנהל את הרוטציה אחרת, כדי להימנע ממצב שהשחקנים הבכירים שלו שופכים לאגר במאני טיים אחרי שלושה משחקים בארבעה ימים. האוזמן, מה תגיד? מהלך אחד לקראת אמצע הרבע השלישי סימן מבחינתי את הדברים שהכריעו גמר ספרדי. את הדברים שמאפיינים שקיעה בחסות הביולוגיה. הכדור בידיים של TLC. מולו מכווצים חמישה בלבן. ואיזה חמישה בלבן. יוי, קמפאסו, דק, טבארס, הזוניה. והצרפתי הולך שמאלה והולך ימינה. וחוצה את הטבארס. ועובר את כולם, למעט הזוניה שלא באמת גילה עניין (לפרטים, תשאלו את גרסת חצי הגמר של גבי דק). ומגיע לטבעת. באותו משחק שבו טבארס חוטף גם דאנק על הפרצוף שלו מפורסט. באותה מחצית שבה פורסט סוגר עניין, מעשית, כשהוא לוקח את דק לטבעת קלל. ומסיים מעל טבארס. דברים שפעם היו ברמת הבלתי אפשרי. בסקוניה עשתה כמה דברים שמעטים חשבו שיעלה בידה, אבל לא בגלל מידת ההרתעה או היכולת של כוכבי הבלאנקוס המזדקנים. בגלל שפשוט לא הערכנו/ הערכתי מספיק את הדיאקיט'ס של העולם.

בתור אחד שהעביר שנים ארוכות בליגה הלאומית ובשלהי הקריירה נתן שירות מילואים של שלוש שנים בג’בלאות של הליגה הארצית, ראיתי בערך כל הגנת גימיק אפשרית. האמינו לי, ראיתי המון. גם לליגת העל שלנו לא חסר בתחום הזה. אבל בזמן שמאמנים כמו שרון אברהמי לקחו את הגימיק לקצה החיובי עם שיטה שעובדת, דברים אחרים שפגשתי נעו על הציר שבין המגוחך לעלוב. ולמרות העובדה שאתם בטח מתגעגעים לימי המשחק שלי (אתם לא), התכנסנו כאן כדי לדבר על הליגה של הגדולים. רמת גן של שמוליק ברנר, והחצי הראשון של נס ציונה של טפירו ניסו משהו, אבל הניסוי נכשל כישלון חרוץ. כמו אותן הגנות שלפעמים פגשתי בארצית, בקטעים מסוימים זה היה בעיקר מעליב. מכבי רמת גן - הפועל ירושלים (97-87) 10 הפרש בסיום יכול אולי לייצר אשליה של משחק צמוד, ובואו נהיה הוגנים, לא היה פה בלואו-אאוט. אבל כמיטב המוטיב החוזר בליגת העל שלנו, הגדולות לא באמת מרגישות את עקיצות היתוש של הקטנות. רמת גן קבוצה נחמדה שתילחם על הפליי אין, וכנראה גם תהיה שם בגלל החולשה של המתחרות שלה, אבל פשוט לא הצלחתי להבין את הדרך שבה היא בחרה לשחק. אבל אני יכול לשער. עוד נגיע להשערה שלי אבל סיפור המשחק הזה מתחבא בנתון לא פחות מהזוי: אי-איבודי הכדור. קחו רגע את יחס האסיסטים/איבודים של כל קבוצה ותנסו לעכל אותו - שתי הקבוצות חילקו מספר זהה וחגיגי של 28 אסיסטים, אבל רמת גן איבדה 7 כדורים וירושלים רק 5. ממוצע של 1.25 איבודים לירושלים לרבע הוא חריג בכל קנה מידה, בטח כשמדובר בליגה מקצוענית. זה הופך למדהים עוד יותר כשרואים ששתי הקבוצות מחזיקות בסטטיסטיקה עונתית ממוצעת של כמעט 19 אסיסטים על 13 איבודים. לא זוכר דבר כזה. ירושלים הגיעה למשחק הזה פצועה, ללא זוסמן ולוי, ונתנה חופש גם לקשיוס, אולי כזכר למשחק הבלהות שלו בחצי הגמר. כמו אצל הגדולות שלנו, היא באה פשוט להעביר ערב. רגע לפני שיותם חנוכי נוחת בבירה, זה היה זמן מצוין לבדוק את הרכב הליגה שלה ולתת קצת ביטחון בחזרה להובר ופריצקי. השניים החזירו עם משחק טוב של 20 נקודות משותפות, כשפריצקי עם 2/2 מהשלוש מנסה לקנות לעצמו עוד דקות להמשך. למרות שהבאתו של הפורוורד/סנטר מרעננה עלולה לדחוק אותו שוב לקצה הרוטציה. הסברים אחר כך. לא התקשו מול ההגנה המוזרה. צילום: לירון מולדובן, באדיבות ליגת ווינר סל מעבר לצמד הגארדים הישראלים מהספסל שהיו בסדר גמור בדקות שלהם, ירושלים פשוט לא התקשתה מול ההגנה המוזרה של רמת גן. וכמו במופע של אחד הקומיקאים הגדולים, קווין הארט, let me explain: רמת גן החליטה במודע להמר על אדג' (Edge) אגרסיבי במיוחד על הגארדים של ירושלים. תכלס, קשה לקרוא לזה אדג', זה היה יותר דומה לדאבל אפ. היא בעצם אמרה: "אני אגרום לכם, ובעיקר להארפר, להיפטר מהכדור". הבעיה היא ששחקנים חכמים, רגע, בואו ננסח מחדש. שחקנים טובים מתים על המצאות כאלה. הארפר, הובר וקרינגטון פשוט חיכו לקפיצות הסופר אגרסיביות האלה על הכדור בפיק אנד רול, ומשם הדרך לאסיסט ללייאפ, שלשה פנויה או "הוקי אסיסט" הייתה קצרה מתמיד. הקפיצות האלו של רמת גן היו כל כך גבוהות ואגרסיביות, שגם כשהרוטציות התבצעו היטב - ההגנה נמתחה עד הקצה. היא הייתה כל כך מתוחה, שלא נשאר שום דבר כדי להגן על הטבעת. זה אפשר לירושלים לבצע חיתוכים קלים לסל או ללכת בצורה אגרסיבית לריבאונד ההתקפה. עד כמה הניסוי הזה לא עבד? תחזרו רגע ליחס האסיסטים/איבודים שציינתי כמה פסקאות קודם: 28 אסיסטים על 5 איבודים בלבד של ירושלים. כאן מגיע קרדיט ענק לשחקנים של יונתן אלון, שגם זזו נכון וגם שחררו את הכדור במהירות שיא. למעשה, לאורך כל הערב, אבל באמת כל הערב, ירושלים פשוט שיחקה בסיטואציות של 4 על 3. ברגע ששני שחקנים של רמת גן "יצאו מהמשחק" כשקפצו גבוה מדי על מוביל כדור אחד, השאר היה עניין של קבלת החלטות פשוטה. זה היה ביצוע התקפי יפה ויעיל, שהפך את ההגנה של שמוליק ברנר ללא רלוונטית. עכשיו לגבי ההשערה שהבטחתי בהתחלה. יש לי תחושה ששמוליק ברנר החליט מראש שאין לו שום סיכוי לנצח את המשחק הזה, אבל באמת שום סיכוי. הוא פשוט החליט לתרגל מעין הגנה לוחצת כזאת שמשתוללת וקופצת בטירוף על הכדור. לתחושתי והשערתי בלבד ר"ג פשוט ויתרה על המשחק והחליטה שהיא מתאמנת על רטוב. אישית, ממש לא אהבתי את זה. היו שתי דקות ברבע הרביעי שזה סוג של עבד, עם שני איבודי כדור של הירושלמים, והם אפילו היו צמודים לאורך המחצית הראשונה, אבל זה קרה בעיקר כי ירושלים באה עצלנית מאוד בהגנה. ברגע שהאורחת העלתה טיפה את הרמה, כל הניסוי הזה התפרק. בסוף, כשאתה מתאמן על רטוב מול קבוצה איכותית, גם אם היא בחצי כוח, העצלנות שלה תמיד תנצח את הגימיק שלך. ביקשתי מהרקדן הראשי פה בצוות, שי האוזמן, איזה אינסייט על עוד משחק טוב של הארפר עם 19 נקודות ו-8 אסיסטים. ובעודי בוחן את הבוקס סקור, אני רואה 32 דקות של הרכז; ולפני שהספקתי לעכל ולנסות להבין למה הוא משחק כל כך הרבה, שי פשוט יצא עם מסקנה: רציתי בהתחלה לציין כאן את המהלך האחרון של הרבע הראשון: כשהיא עם חמישיית קליעה ומריצה פיקנרול הארפר את מובלי, ניצלה ירושלים את הפאניקה בהגנת רמת גן מהיכולת התאורטית של לאמב, הובר וקרינגטון מחוץ לקשת כדי לקבל לייאפ קל ונקודות ראשונות של הארפר. אח"כ התחרטתי. עם כל הכבוד להתקפה ולנצחון הירושלמי, גם בהתעלם מההגנה שאין לרמת גן, את המשחק הזה מסיים הארפר עם 32 דקות. ואני יודע, יש פגרת נבחרת ואין עכשיו יורוקאפ ויש פציעה של זוס וכו וגו ודו, אבל בשורה התחתונה, ברשימת 20 השחקנים שמקבלים הכי הרבה דקות בממוצע בליגה, יש ייצוג רק לשחקן אחד מבין שלוש הגדולות. ושמו בישראל הארפר. והוא חייב לשחק פחות. כרגיל, שי, לא זוהו שקרים. למה כ"כ הרבה דקות? ג'ארד הארפר. צילום: לירון מולדובן, באדיבות ליגת ווינר סל יותם חנוכי. רגע, למה? טוב, ברור שנמרוד לוי פצוע, אבל מה ספציפית הוא נותן? קודם כל, הוא בשיא קריירה בנקודות עם 10.8 למשחק, ודבר שני והכי חשוב - הוא קולע ב-50% לשלוש! על 3.5 ניסיונות למשחק זה מעולה ומרשים מאוד. הוא יכול לתת לירושלים, בעיקר בליגה אבל גם באירופה, את האפשרות לשחק בהרכבים גדולים. אם באירופה אין באמת מגבלה על זרים, בליגה המקומית הוא לגמרי יכול לדחוף את טריפל ג'יי או את לאמב לעמדה מספר 3 (הלכו פירורי הדקות של פריצקי). בואו נאמר שאפילו יוכלו לתת דקות מנוחה לויילי, כשיונתן אלון יחליט להוציא את סקפינצב מהמקפיא (ברישום הזרים למשחק ליגה). מה שחסר לחנוכי, ויש דווקא ללוי הפצוע שייאבק איתו על דקות בהמשך, זה אגרסיביות. לפעמים דווקא כשחקן רוטציה ולא כשחקן מוביל, ניתנת הבמה ונפתחות הצ'אקרות לעשות דברים שאתה "לא אמור" לעשות. כמו לתת קצת גוף, לפוצץ בהגנה, ובעיקר להרגיש שאתה לא פריך כמו המוניטין המעצבן שנדבק לך. אני בעדו. החתמה טובה לירושלים שתתרום בעיקר בדקות מנוחה לגבוהים. מרגיש לי שיותר קל לסמוך עליו מאשר על לוי. זמן חשוב לירושלים להחזיר פצועים לכושר, לשלוח את הזרים לאיזה חופשה קצרה ולהכניס את הרכש החדש לעניינים. רמת גן לעומת זאת, אני מניח, תתעסק בהבאת עוד גארד זר שיעזור לסגו. בהצלחה. מכבי תל אביב - עירוני נס ציונה (80:111) ברוכים הבאים למשחק החזרה של לוני ווקר. מה יותר נוח מקבוצה מפורקת, כמו נתח מבשר מספר 5 שישב כל הלילה בתנור? בדיוק כמו הבשר, גם נס ציונה פשוט נמסה לאט בחום של עצמה. אז לוני הגיע לבשל. נעשיתי רעב, אבל עם כל הכבוד לברביקיו שעשיתי לעצמי בראש בזמן כתיבת שורות אלה, יש פה קבוצה בפורמה אדירה. או כמו שכבר ציינתי פה לא פעם, וכמו שכתבו לפניי גדולים ממני - היא באלמנט שלה. רגע, אל תהרגו אותי, אני מבין שזאת רק נס ציונה, אבל זה לא באמת משנה. כי זו לא סתם קבוצה בתוך האלמנט שלה, היא נמצאת באלמנט של עודד קטש; מאמן שלא רק ממשיך להראות לנו גמישות מחשבתית בכל מה שנוגע לצורת המשחק שלו, אלא גם מראה את "מגע המידאס" בכל מה שנוגע לשחקנים - ישראלים וזרים כאחד. משחק החזרה של ווקר הגיע בזמן טוב מבחינת מכבי - משחק ללא לחץ, וישר אחריו פגרת נבחרות שבה הוא יוכל להמשיך לחזור לחדות לקראת משחקי העונה של מכבי ביורוליג. רק חבל שבמהלך הראשון שלו הוא החטיא האלי-הופ. אההה, תשכחו מזה, כי מה שהוא עשה מהרגע ההוא ועד שירד לנוח, פחות מחמש דקות לתוך המשחק, היה לא פחות ממדהים. שלשה מכדרור מטר מחוץ לקשת, עוד שלשה בכדרור עם יד על הפנים, גג על בראון ואז שלשה סטטית ללא כדרור אחרי הגנה לוחצת של אותו בראון, ריבאונד הגנה ואסיסט לסנטוס, חטיפה ודאנק, ואז שלשה במעבר מקילומטר. הצלחתם לספור? לא קיבלתם סחרחורת? 14 נקודות ב-4:44 דקות. ושום דבר מזה לא בשטף ההתקפי שראינו מהחבורה של קטש בזמן שהוא לא היה פה. הצלחתם לספור? לוני ווקר. צילום: אלן שיבר, באדיבות ליגת ווינר סל זוכרים את תחילת הטור, כשכתבתי על גימיקים הגנתיים? בדיוק כמו רמת גן, שני קילומטר מרחק אווירי מאולם זיסמן, גם נס ציונה (לפחות בחצי הראשון) באה עם איזה ניסיון ללחוץ. ובדיוק כמו רמת גן - הניסיון הזה היה גרוע. העובדה שהמשחק שנפתח ב-20:5 קשורה מאוד להתחממות של ווקר, אבל ב-15 הדקות שהגיעו אחר כך עד המחצית, הקבוצה מהשפלה שיחקה הגנה זוועתית; עם ניסיונות לקפוץ על הכדור כל כך רחוק מהסל, שכל מה שנשאר לקלארק או לבלאט זה פשוט לקדם את הכדור לגבוה בשורט-רול ולחכות לעוד סל קל. קלארק וג׳ון די עם 4 אסיסטים כל אחד, ומכבי עם 16 בסך הכל במחצית, טיילה לסלים קלים פעם אחר פעם וסיימה את המחצית עם 72 אחוזים ל-2 נקודות. זה כמובן עוזר כשאתה מפציץ 10 שלשות ב-55 אחוז, אבל מעבר לכושר המפלצתי של כל שחקני מכבי, מי שתרמה למשחק הזה להיגמר עוד לפני שהתחיל הייתה נס ציונה עם הניסיון הפתטי ללחוץ. 19 בפרש המחצית. עזבו הכל, בוא ונדבר על גור לביא, פאקינג גור לביא. 31 נקודות עם החטאה אחת בלבד מהשדה. חוצפן, במשחק הליגה האחרון הוא לא החטיא בכלל. מגע הזהב של עודד ממשיך לעבוד, דווקא עם השחקן שהוא עצמו מודה שהוא הכי לא הוגן איתו ברוטציה. ריימן כבר דובר, קלארק זה בכלל נס, וווקר? הוא בכלל לא קשור בשום צורה לסגנון שעודד אוהב, וגם ממנו הוא מוציא יותר מהמקסימום. אני בכלל לא מדבר על סורקין והורד, שהם גבוהים בטופ של אירופה; דווקא שם, ביכולת להפוך כל שחקן משלים לזהב, נמצאת לדעתי ההצלחה הכי גדולה של עודד. הצלחה כבירה, איזה success זה גור לביא. וכמו שכתבתי אחרי רעננה, בעולם שבו ריימן הוא שחקן חמישייה לגיטימי, גם גור לביא צריך לשאוף לשם. הוא צובר נקודות כמעט בכל צורה, הוא לא מפריע לשטף המשחק של אף אחד, ולא ידרוך על האצבעות של הסורקינים או הווקרים של העולם. הוא פשוט יהיה שם לעוד מתפרצת, עוד סל מתנועה ללא כדור, ואחרי זה עוד שלשה חופשית. זה גור לביא, וזה רשום על עודד ועליו ביחד. בדיוק כמו הסטארטאפיטסים הישראלים בניו יורק גם אני מתפלא מהsucsess של גור לביא: היתה גם מחצית השנייה שבה אמנם נפסקו הניסיונות ההגנתיים לאתגר שחקנים טובים שנמצאים בכושר טוב וגם מחזיקים ביתרון סייז ברור שעוד יותר מקשה על סוג לחץ שכזה, אבל זה לא שההפרש באמת ירד. נכון, הייתה שנייה שבה בזכות מספר שלשות של בראון ההפרש ירד ל-11, אבל קצת ריכוז של מכבי - ולא רק שההפרש לא הצטמק, מכבי שוב ניצחה ברבע והגדילה אותו. כל הכבוד לנס ציונה שהחליטה להפסיק לדפוק את הראש בקיר וללכת על שיטה שאין לה סיכוי, חבל רק שהקבוצה הזאת כל כך אבודה ומעבר לאותה דקה, אינטסביות לא הייתה שם. זה לא באמת משנה מול מכבי. מלא הפרש בסיום. תעשו את החשבון לבד. קצת נס ציונה: לא ברור בכלל מה קורה לזהות של הקבוצה המאוד קרובה לליבי, נס ציונה. מצד אחד משקיע עשיר שהביא המון כסף, אבל מצד שני הזיז אנשים שניהלו בהצלחה רבה, יש לומר, את הקבוצה הזאת במשך שנים. החתמת עוזר מאמן עם עבר מפוקפק, הורדת טפירו מעמדת המנהל המקצועי לעמדת האימון ועוד. ולפני שבועיים הלחץ הכריע את מאיר, שהצליח לריב עם האוהדים שהודיעו שהם לא יגיעו לעודד כל עוד הוא בקבוצה. הגדילה לעשות הנהלת הקבוצה והוציאה מעין הודעת בקשה לאוהדים לחזור לעודד ולהתאגד מאחורי המועדון. כל הסיטואציה הזו מזכירה לי בעיות של קבוצה אחרת (וידועה), רק בסקייל קטן יותר. כשזה המצב בניהול, והקהילה ויתרה על הקבוצה, גם בפרקט הכל נראה רע. נקודה אחרונה - כתבתי בעבר ואני נאלץ לכתוב שוב: מאיר טפירו מסונדל דווקא בגלל שהוא הסכים לאמן. הוא עצמו כנראה לא מחזיק ממושקוביץ', ובהיעדר ספנסר וייס הוא נתן לבנו, אור, 10 דקות ולא שיתף את מושקו בכלל. יש סיכוי שזו הוראה מלמעלה לגרום למושקוביץ' לעזוב, אבל ברגע שהנהנה העיקרי מהמצב הזה הוא אור, כולם נראים רע, בלי יוצא מן הכלל. בקטנה: בני הרצליה - גליל עליון (89-105) לפני כמה ימים היא עוד הובסה בגמר הגביע, וכבר היום היא הייתה צריכה להתמודד מול הקבוצה המתאוששת של גליל עליון. ללא אונואקו עוד היה פה סיכוי להפתעה, אבל סיום טוב של המשחק בתוספת קצב שמתאים לה והרצליה ניצחה עוד משחק. זה יפה מאוד, ואל תישנו עליה; נכון שהיא נראתה רע מאוד נגד מכבי בגמר, אבל יש לה סגל עמוק ומוכשר, ואם היידגר יסיים אצלה את העונה, היא תסכן כל קבוצה בפלייאוף. אחלה חלוקת נקודות הייתה להרצליה, שכהרגלה בקודש הגיעה למספר תלת-ספרתי. גליל? היא תחפש ניצחונות ב"ליגה שלה". אם ישאר עד סיום העונה, מקס היידגר. צילום: ברני ארדוב, באדיבות ליגת ווינר סל אז לא לשכוח: בין אם קוראים לכם שמוליק ברנר או שאתם נקראים על שם פרשן המשחק - גור; בין אם אתם אוהדי ירושלים או דווקא נס ציונה; בין אם אתם מעדיפים להאזין להקלטות של הטורים או אוהבים לקרוא, הכל, אבל הכל, היא אמת לשעתה.

פעם היה מובן מאליו שכל שחקן ישראלי עורג, חולם, מייחל ומתפלל להגיע למכבי תל אביב. בעולם שבו יורוליג, על גלגוליו הקודמים, הוא הטופ והשפיץ העולמי, לא הייתה בכלל אופציה לחשוב אחרת. לצהובים היה הכל, כולל מדינה. על הדרך, הם גם שילמו הכי הרבה כסף, למרות שלרוב לא נתקלו בהצעה מתחרה אמיתית מיריבה מקומית. נכון, היה איזה מנבר ואחריו איזה גאידמק שהבליחו ונופפו בשטרות לרגע, אבל מבחינה היסטורית נותרו כלא יותר מאשר כוכבית. היו גם כמה מקרים נקודתיים של שחקנים נקודתיים שבחרו אחרת, אבל הם לגמרי היוצא מהכלל שאיננו מעיד. הישראלים של מכבי תל אביב הם/היו הבכירים של הכדורסל המקומי. של נבחרת ישראל. עמית עבו הוא לא כזה. אמנם את, אתה ואתם כאנשי כדורסל (וקוראי הדיסקו, כמובן) מכירים את העלם, אבל בתכלס, ברור לכולנו שאוהד הכדורסל הישראלי הממוצע וגם היותר מהממוצע הרבה פחות במקרה הטוב או מעולם לא שמע את השם שלו במקרה ההגיוני לא פחות. ולכן, לא רק בפרספקטיבה היסטורית, פרופיל ההחתמה החדשה הזאת שונה לגמרי. אפילו ברמת הביזאר. רגע, חוזרים אל העבר, אל הימים של הדומיננטיות הצהובה בשוק השחקנים המקומי. כי אז קרו שני דברים, כמעט במקביל: אורי אלון קנה את הפועל ירושלים והלך על הכל בכלל ועל הישראלים הבכירים בפרט. דוקטרינת וויצ'יץ', לפיה ישראלים צריכים לקבל כסף בהתאם לשוויים האמיתי, בעיניו, השתלטה על האופן שבו מחליט המועדון הצהוב. וכאשר המועדון הזה אוחז כיום בסגל נושא תעודות הזהות הכחולות האיכותי ביותר, זה פחות בשל דוקטרינה והיעדר יריבות ויותר בגלל שדאגו למנוע סעיף יציאה מקומי בחוזה של סורקין והלכו נחוש (מהאחרות, שהיססו או ויתרו) על הבן של ליף. אז למה אני פותח טור החתמה של שחקן ישראלי בהקדמה ארכיאולוגית? קודם כל, כי חשובה כאן מאוד הפרופורציה. מכבי תל אביב כבר איננה יעד ברירת המחדל של שחקן ישראלי בכלל וצעיר בפרט. כשגור לביא, לדוגמא, בחר צהוב במקום אדום בקיץ האחרון, סביר להניח ששובר השיוויון היה זהות המאמן אשר על הקווים ולא ההצעה או המוניטין; יש לנו ישראלים ב NBA. יש לנו ישראלים במכללות שחולמים NBA. יש ישראלים בכירים אחרים שישקלו טוב טוב לפני שיבחרו דווקא בקבוצה הזאת ולא בהפועל תל אביב או ירושלים. האמת? לא בטוח שנתקלנו עדיין במכרז האמיתי הראשון על שחקני שפיץ, ויסלח לי תומר גינת. ויסלח לי ים מדר. כי אם נגיע למכרז פתוח ושאלת מי ישלם יותר, סביר להניח שהזוכה לא תהיה האימפריה מיד אליהו הישן. בעצם, כך היה גם עם גינת ומדר, לא? מכאן, מתפנים לדבר עמית עבו. קודם כל, תעשו לעצמכם טובה ולכו לקרוא את הסקירה המקיפה והנהדרת שערך עליו רואי נחום, ממש לפני רגע. עם כל הכבוד לעבר שלו בקבוצת הנוער של המועדון, עבו לא באמת נחשב אי פעם כמישהו שאמור לעשות את קפיצת המדרגה אל הליגה של הגדולים, במדים ובצבע של הגדולים. והדרך? הדרך של עבו פתלתלה במיוחד. עזבו רגע את הטריפל דאבל המפלצתי שדפק מול ז'לגריס קובנה, כי המסלול של עבו מגיע VIA הליגה הלאומית. דרך הפאקינג ליגה הסלובקית. מישהו כאן ראה פעם ליגה סלובקית? עבו הפך, בגיל צעיר במיוחד, לסוג של מוקצה מחמת מיאוס בקהילת המחליטים בכדורסל הישראלי. חלק גדול מהרטינה והרתיעה נבע מאותו קיץ ממש לא מופלא במדי נבחרת הקדטים של ישראל, תחת שרביטו של רמי הדר, כשעבו זורק וזורק והנבחרת מפסידה ויורדת דרג. כי מה זה בכלל השחקן הזה ומהן בכלל הזריקות האלו ובעיקר מאיפה הביא את האופי הזה, שלא לדבר על ענייני הקשיחות שאיננה. ובמידה לא מועטה של צדק, גם בהתחשב בעובדות ובמציאות וגם בהמשך לאופן שבו הכדורסל הישראלי מודד, היסטורית, את שחקניו הצעירים ובכלל. רגע, אופי? אם השנים האחרונות מוכיחות לנו משהו, זה שעמית עבו הוא לגמרי מאדרפאקר. מי שמסרב לאורך השנים להצעות מראשון, עפולה וכו וגו ודו, שמשדרות בינן לבין עצמן והחוצה שמי העבו הזה חושב את עצמו בכלל פינת מי הוא בכלל, הוא מאדרפאקר. מי שבשלב מסוים מחליט שהוא כבר לא מתפשר, הוא מאדרפאקר. מי שלא רק אומר אלא מוודא שהדברים ילכו רק באופן שהוא מחליט, ברמת ה MY WAY, הוא פרנק סינטרה. שהיה מאדרפאקר. נדיר מאוד למצוא ישראלי אחר, לאורך השנים, שנהג כך וסימן וי של נצחון. נכון לחודש פברואר 2026, עמית עבו מחזיק 2 אצבעות באוויר. רגע, קשיחות? מי ששורד עונה אחר עונה בקור הבלתי יאמן שיש למזרח אירופה להציע, באפרוריות שיודעות הליגות הבלטיות לייצר ובעבודה הקשה שנדרשת על מנת לצאת משם מערבה, לא יכול להיחשב לשום דבר למעט קשוח. זה, עוד לפני הכדורסל, מהווה טיקט משמעותי. לפרטים, ניתן לפנות לעוד שחקן בפרופיל נמוך שעבר בליגות לא מעניינות והגיע למכבי תל אביב הישר ממקומות לא זוהרים בהרבה בליגה הצרפתית. לאיש הזה קוראים וויל.פאקינג.ריימן. וויל.פאקינג.ריימן. צילום: דב הליקמן, ספורטס רבי להבדיל מהריימן, עבו קטן מדי, לא שומר מדי ומאוד מרוכז בזריקה שלו מדי, לפעמים גם בדרגת קושי מיותרת. העניין הוא שברמת האיפיון ומתן תווית "שחקן היורוליג", הרי שהליגה השניה בטיבה כבר מכירה, מכילה ומורכבת גם משחקנים שמשחקים את הכדורסל שפעם קראו לו בטעות ה"לא נכון". וכשבוחנים היטב את האפשרויות בשוק השחקנים נושא תעודת הזהות הכחולה, לא בטוח שיש יותר מדי טובים ממנו בנמצא, שהם גם רלוונטיים, נניח אחרי שעניין איתן בורג נפל, על פי מקורות זרים. בטח ובטח כאשר הייעוד שלו, על פי הידוע וההגיון, הוא להיות שחקן מן המניין שנלחם על דקות משחק בליגה המקומית. לפחות כמשימה ראשונית. וכמה שחקנים אנחנו מכירים מהליגה המקומית שיודעים לספר, מעבר למשחק ההוא מול ז'לגיריס, איך קלעו העונה 21 נקודות על הפרצוף של מונאקו? בסיומו של הטור (כבר אמרתי שטור מצוין?) שכתב רואי, הוא ניסח מספר שאלות שיגדירו את היכולת של עבו לעשות את קפיצת המדרגה לאחת מהגדולות של הכדורסל הישראלי: האם הוא יכול להיות רול פלייר? התשובה כאן לא חד משמעית, אבל העונה הנוכחית בצרפת נוטעת תקווה, מבחינתו, שהתשובה היא כן. האם הוא מסוגל לשמור? אהה, לא. לא באמת. עם כל הכבוד לשאלות הטובות של רואי, אנחנו צריכים לשאול עצמנו רק שאלה רלוונטית אחת: בהנחה שמכבי תל אביב שומרת על המאמן הראשי הנוכחי שלה אצלה גם בעונות הבאות, האם עבו בא בטוב מבחינת קטש? כלומר, האם קטש חושב שהוא שחקן בכלל ושחקן שלו בפרט? זאת, ורק זאת, השאלה שתקבע אם הוא עומד לבזבז את זמנו וזמננו אם לאו. אני לא יודע עד כמה המהלך הזה הוא מהלך "של קטש", להבדיל מכזה שמגיע מגזרת ה GM האיטלקי שלו. בהיעדר ידע ספציפי, כל המידע בנושא הוא בגדר השמועה. אם קטש יקבל אותו, לא נצטרך לשאול אם האיש קטן מדי או אם הוא מסוגל לשחק באותה קבוצה או לצידו של תמיר בלאט (ככל שזה נשאר, כן?). אם קטש רוצה, ההזדמנויות יגיעו, הכדורים יגיעו והזריקות תגענה. ואז זה יהיה תלוי רק בעבו. כפי שהיה תלוי, פעם מזמן, ביובל נעימי. פתחנו בענייני הבחירות של השחקן הישראלי, סוגיות הכסף והמעמד הנדרש על מנת לקבל הצעה וחוזה ממכבי תל אביב, ובזה נסיים. מכירים יואב ויטלם מבאר שבע? על פניו, פרופיל של שחקן שיותר מזכיר את זהותו של אחד ג'ון דיברתולומיאו, זה שבקרוב מסיים. לויטלם, אולי בניגוד לעבו, כנראה מחכות גם אופציות עם חבילות של דולרים ברחבי מכללות בארצות הברית של אמריקה. השוק הישראלי של מכבי תל אביב, כמו גם יריבותיה בעלות הממון, מוגבל למדי. כשאלו הן האפשרויות, הולכים על מה שיש. הולכים גם על שחקנים בפרופיל של עמית עבו. ומקווים שהקליעה, האופי – וקטש, יהפכו החתמה שנראית אפורה ולא סבירה בעליל למהלך שיהפוך לשיחוק. עמית עבו הוא אולי הרבה דברים. אפור? בטוח שלא. עומר מאייר התפוצץ לפני יומיים עם 18 נקודות על אינדיאנה, במשחק השיא שלו בפרדו. הבעיה היא שלמשך רוב העונה הוא מעודד מהספסל שני גארדים ותיקים ולא בהכרח מוכשרים יותר, בריידן סמית וג'ון לוייר. כשמכבי תל אביב מרחיקה עד בולזאק כדי לעבות את הסגל בעוד רכז ישראלי סביר, קשה לחמוק מהמחשבה שעומר מאייר יכול היה לשחק יותר - גם אם להרוויח פחות - אם היה נשאר עוד עונה במועדון הבית שלו. הטיפול במאייר הוא כתם קטנטן, אבל משמעותי, בקדנציה המורכבת אך מוצלחת של עודד קטש במנורה מבטחים.

כולם מדברים פתאום על טנקינג. מה קרה שכולם מדברים פתאום על טנקינג? הרי זו לא תופעה חדשה, ממש לא, היא עתיקה כמו משחק הכדורסל עצמו. מספרים שכבר במשחק של הקבוצה הראשונה שארגן ג'יימס נייסמית', אחד המשתתפים, סמואל הינקי שמו, ניסה להפסיד בכוונה בתקווה שזה יעזור לו לתפוס את המקום הראשון בתור לארוחת הצהריים בקפיטריה. מאז ועד לחודש האחרון זו הייתה התופעה הזו שרוטנים על כך שהיא קיימת וממשיכים הלאה בידיעה שזה לא הולך להשתנות. מה קרה בחודש האחרון? קרה משהו נהדר: הטנקיסטים התחילו להגזים. לא כל כך מזמן ההסכמה השקטה הייתה שלא משתינים מהמקפצה לפני אפריל, לפני השבועות האחרונים של העונה הרגילה. בשנים האחרונות השתן זלג אל מרץ וצפונה ונוצרה הסכמה שקטה חדשה שאחרי האולסטאר מותר הכל. השנה הקונצים התחילו עוד לפני האולסטאר, כבר בינואר. הנה יוטה מושיבה את הכוכבים ברבעים אחרונים כדי להפסיד משחקים שהיא מובילה בהם, הנה וושינגטון עולה עם סגל אלמוני לחלוטין כדי לוודא שהיא מפסידה את משחק התחתית מול ברוקלין. לפני יומיים, למשל, אחת הקבוצות עלתה בחמישייה עם שחקנים בשם ג'מאי משאק ולוסון לאברינג, ולרוב המכריע של אוהדי הליגה אין סיכוי לדעת במי מבין משהו כמו שמונה מועמדות אפשריות מדובר (בסדר, אגלה לכם, ממפיס). אלה היו הקשים ששברו את גב הגמל והפכו את הטנקינג לשיחת היום, השבוע והחודש. אפילו בעלי קבוצות הצטרפו לדיון. הנה דעתו הנחרצת של מאט אישביה מפיניקס: זה נהדר, בין היתר, כי הדיון שנוצר כלל ערעור של האקסיומות עליהן מתבססת ה-NBA, ובמובן מסוים כל הספורט האמריקאי. נראה שלכל אחד יש הצעה איך לשנות את המצב, וחלק מההצעות רדיקליות לחלוטין, מצריכות שינוי יסודי של דברים שהתרגלנו לכך שהם חלק אינטגרלי מהליגה. סביר להניח שההצעות האלה לא יהפכו לחלק מהדיון הממוסד שכבר החל להתרחש, שהשינויים יהיו מינוריים יחסית, אבל עצם הנוכחות שלהן בדיון ציבורי רחב חשובה, נותנת פתח לרענון האופן בו אנו מסתכלים על ליגת הכדורסל הטובה בעולם. האקסיומות של הספורט האמריקאי כדי לערער על אקסיומות צריך קודם כל להציב אותן, אז אקדיש את החלק הזה לסקירה קצרה של כמה הנחות מוצא של ה-NBA שהשפיעו על הטנקינג. קודם כל, מה שפחות מובן מאליו במבט מאירופה, הספורט האמריקאי מבוסס על ליגות סגורות, ללא עליות וירידות, המועדונים הקיימים הם מה שיש. זה אומר שבספורט האמריקאי קל יותר לחשוב לטווח הרחוק, אפילו רחוק מאוד, לבנות לשנים קדימה בלי לפחד מלהיות גרועים כרגע. מצד שני, כשאין סנקציה אמיתית על להיות גרוע, לקבוצות החלשות, בין אם הן נמצאות בתהליך בנייה או סתם גרועות, אין על מה לשחק לאורך העונה. מה שעוד מובן מאליו לאמריקאים ולנו לא זה שהמועדונים לא מפתחים שחקנים בעצמם, אין בספורט האמריקאי מחלקות נוער. מי שאחראית על פיתוח השחקנים זו מערכת החינוך: בתי הספר ולאחר מכן המכללות. השאלה המתבקשת היא איך מתרחש המעבר ממסגרות החינוך למועדונים, והפתרון המרכזי לכך הוא שיטת הדראפט. בשיטה הזאת, כל שנה המועדונים בוחרים את השחקנים הרלוונטיים לפי סדר בחירה שמתבסס על חוקים מסוימים שמשתנים בין ענפים ותקופות. ההשלכה הבסיסית ביותר של שיטת הדראפט הוא שזכות הבחירה לא שייכת לשחקנים אלא למועדונים. שחקן מוכשר שרוצה להיכנס לליגה לא יכול לבחור לאיזו קבוצה להצטרף, הוא מעמיד את עצמו לבחירה בדראפט ומצטרף לקבוצה שבוחרת בו (יש דוגמאות בודדות לשחקנים שהצליחו לכפות את רצונם על הקבוצות, אבל הם היוצאים מן הכלל שמעידים על הכלל). קובי בראיינט, היוצא מהכלל שלא מעיד על הכלל. תמונת AI הסיבה המרכזית לכך ששיטת הדראפט נבחרה להיות הדרך המרכזית בה שחקנים מגיעים לליגות האמריקאיות היא רצון ליצור שוויוניות בין המועדונים. אם לשחקנים הייתה בחירה היכן לחתום, סביר להניח שבאופן עקבי הכשרונות המבטיחים ביותר כל שנה היו חותמים בקבוצות של השווקים הגדולים, של הערים הכי אטרקטיביות, העשירות ביותר, המצליחות ביותר. זה היה יוצר אי שוויון עקבי בו הפער בין הקבוצות עם תנאי הפתיחה הטובים לאלו עם תנאי הפתיחה הרעים רק יתרחב כל הזמן. אבל בליגות השונות לא הסתפקו בכך. שיטת הדראפט נבנתה כך שבכל שנה, לקבוצות החלשות ביותר יש את הסיכוי הגבוה ביותר לבחור במקומות הגבוהים ביותר, וכך לקבל הזדמנות להחתים את השחקנים המוכשרים ביותר ולצמצם פערים באופן מיידי. ההגיון שמאחורי הרעיון הזה הוא שכך תיווצר ליגה דינמית, בה הקבוצות שחלשות כרגע יקבלו את כוכבי העתיד, ותהיה להן הזדמנות להיות רלוונטיות למאבקי הצמרת בעוד כמה שנים, בזמן שקבוצות ההווה ייחלשו ויזדקנו. כך אמור להיווצר מעגל שבו קבוצות לא יישארו באופן קבוע בצמרת או בתחתית, ושתמיד תהיה תקווה לשיפור בעתיד הנראה לעין. זה מאפיין מעורר קנאה של הספורט האמריקאי, במיוחד בהשוואה למודל הליגות באירופה, ברובן מספר מצומצם של קבוצות מתמודדות כל שנה על האליפות בזמן שאוהדי רוב הקבוצות לא יכולים אפילו לפנטז על הצמרת הגבוהה לאורך עשורים שלמים. מארק קיובן, בנסיון שלו להגן על הטנקינג, התייחס בעיקר לתקווה: הנקודה לגביה קיובן בהחלט צודק היא שאוהדי הקבוצות שמבצעות טנקינג בדרך כלל שמחים על כך ורוצים לראות את הקבוצה שלהם מפסידה בשנה מסוימת כדי להגדיל את הסיכוי להשיג בחירה גבוהה. זה מה שמאפשר להם תקווה לשינוי בעתיד הקרוב, במיוחד בשנים בהם הדראפט נראה מבטיח במיוחד, כמו השנה. ההיסטוריה של הטנקינג השיטה הזו לקביעת סדר הדראפט היא הסיבה לטנקינג. ברגע שמי שמתוגמלות הן הקבוצות החלשות ביותר, יש למועדונים תמריץ להפסיד. ב-NBA התמריץ גדול יותר מאשר בענפים כמו פוטבול ובייסבול, כי בכדורסל המשמעות של כוכב-על אחד היא הגדולה ביותר, זה הענף בו הכי קל לבנות מאפס קבוצה לאליפות סביב שחקן בכיר אחד. אני משער שכאשר השיטה הזאת נהגתה, ההנחה הייתה שרוח הספורט תגבר על השיקולים הפרקטיים. זה בסדר שמנהלים יבצעו מהלכים שמחלישים את הקבוצה בהווה. זה בסדר ואפילו נכון שקבוצות בינוניות יעדיפו ללכת למהלך של בנייה מחדש, יעבירו את השחקנים הבכירים שלהן בהווה תמורת נכסים עתידיים, ובעיקר ינסו לתפוס מקום טוב למטה בתקווה להשיג כוכב עתידי. אבל את המשחקים עצמם הקבוצות תמיד ינסו לנצח, כי זה מה שמקצוענים עושים. ברמה מסוימת זה נכון. לכל אורך שנות הטנקינג, אם יש משהו שלא קרה זה ששחקנים עלו לשחק במטרה להפסיד את המשחק. הכבוד שלהם לא מאפשר להם את זה. מה שכן קרה זה שמועדונים השביתו שחקנים בכירים, נתנו להם מנוחות מרובות, החמירו פציעות מינוריות, שלחו אותם לבצע פרוצדורות רפואיות שהיו יכולות לחכות לקיץ. מה שעוד החל לקרות זה שמאמנים לא שיחקו עם ההרכבים החזקים ביותר שלהם לדקות משמעותיות, נתנו את הבמה לצעירים לא מוכחים, השאירו את הכוכבים על הספסל במאני טיים. אלה היו המצבים שיצרו צרימה מתמשכת, תחושה של פגיעה ברוח הספורט, בטוהר המשחק. סיפורים על טנקינג קיימים לאורך רוב שנות ה-NBA. בעשורים הראשונים השיטה הייתה שהבחירה הראשונה מוכרעת בהטלת מטבע בין הקבוצה עם המאזן החלש ביותר במזרח ובמערב, עם הזמן נערכו שינויים בשיטה בנסיון לאזן בין הקטנת התמריץ לטנקינג אגרסיבי לרצון לשמור על שוויוניות. בין 1984-1994 נערכו שורה של שינויים, עד שהתקבעה שיטת הלוטורי בה שלוש הבחירות הראשונות מוגרלות בין הקבוצות שלא העפילו לפלייאוף, כאשר ככל שהמיקום נמוך יותר הסיכוי לזכות בהגרלה גבוה יותר. ניתן לציין שתי התרחשויות שהשפיעו במיוחד על השינויים בשיטה. הראשונה היא טנקינג אגרסיבי מהרגיל לקראת דראפט 1984 המבטיח (זה של מייקל ג'ורדן, האקים אולג'ואן וצ'ארלס בארקלי, בין היתר), השנייה זו הזכייה של אורלנדו בבחירה הראשונה שנתיים ברציפות, ב-1992 ו-1993, שנתיים שבכל אחת מהן היה כוכב מכללות מבטיח במיוחד: שאקיל אוניל וכריס וובר. הזכייה הכפולה של אורלנדו ייצגה את אחד הפחדים הגדולים של דיוויד סטרן באותה תקופה: ששילוב של מזל ויכולת יאפשר לקבוצה אחת להשתלט על הליגה לשנים ארוכות ולא להשאיר סיכוי לאחרות. הפחד הזה ממשיך להשפיע על ראשי הליגה עד היום. תמונת AI לאחר שינויי השיטה באמצע שנות ה-90' המצב נשאר די קבוע למשך כעשרים שנה. הטנקינג היה תופעה מציקה אבל כזו שנותרה בגבול הסביר. עד שב-2013 פילדלפיה מינתה לתפקיד הג'נרל מנג'ר החדש שלה את סם הינקי. למי שתוהה: כן, מדובר בצאצא ישיר של אותו סמואל הינקי שהמצאתי בפסקה הראשונה. הינקי עשה מה שאף אחד לפניו לא העז, ושלח את הסיקסרס לשנים ארוכות רצופות של טנקינג אגרסיבי, שבא לידי ביטוי במושג התהליך המפורסם. פילדלפיה בנתה סגל מגוחך שנה אחרי שנה. זה לא היה נסיון לבנות מחדש סביב סגל צעיר, היה ברור שהרוב הגדול של השחקנים לא יהיה רלוונטי לעתיד המועדון, המטרה היחידה הייתה להפסיד הרבה מאוד משחקים כדי להשיג בחירות דראפט גבוהות ולצאת מהתקופה הזאת עם כוכב-שניים צעירים. את המטרה הבסיסית הוא השיג. התהליך של הינקי הפך לאחת התופעות המדוברות של העשור הקודם. המוכנות שלו למשכן חצי עשור, הציניות המוחלטת בבניית הסגל, העובדה שהבעלים נתנו לזה לקרות כל כך הרבה זמן גם כשאוהדי הסיקסרס התמרמרו יותר ויותר על המצב – כל אלה היו חסרי תקדים ב-NBA. זה הוביל לשינוי במפת אחוזי הלוטורי ב-2019, כך שבזמן שלקבוצות החלשות עדיין יש את הסיכוי הגבוה ביותר להשיג את הבחירות הראשונות, הסיכוי ירד משמעותית ביחס לעבר. זה שינוי שאמור היה לשכנע שלא מספיק מתגמל ללכת לבנייה מחדש של שנים ארוכות. ב-2020 נכנס לליגה גם טורניר הפליי-אין, שמכניס יותר קבוצות למאבקי הפלייאוף. השינוי נכנס בעקבות עונת הקורונה והבועה, ונשמר בתקווה שהוא ישכנע יותר קבוצות לנסות להיאבק על הפלייאוף במקום לוותר על העונה. כיום ניתן כבר להכריז שהשינויים האלה לא עבדו כפי שבפילדלפיה קיוו. למרות כל הנכסים שהצטברו, התהליך הביא לסיקסרס רק את ג'ואל אמביד שהגוף שלו לא שורד פלייאוף שלם. הינקי התפוטר ב-2016 ולא קיבל תפקיד נוסף בליגה, אבל רוחו עדיין שורה על הליגה. ניתן לומר שהוא ניצח במאבק הרעיוני. כיום יותר ויותר מנהלים ומועדונים מרשים לעצמם להיכנס לתהליך של טנקינג אגרסיבי סטייל הינקי, כולל אוקלהומה סיטי שבנתה כך את הקבוצה שמאיימת להשתלט על הליגה לאורך שנים. הבושה הלכה ונעלמה, גם מהאופן בו נבנים סגלים וגם מהאופן בו נותנים לשחקנים בכירים לנוח כשמתגמל יותר להפסיד. עד שבחודש האחרון המחסור הזה בבושה חצה את הרף הניתן להכלה והטנקינג הפך להיות הבעיה הגדולה שכולם מדברים עליה. גם טורניר הפליי-אין נכשל. הוא לא ממריץ קבוצות מהמקום ה-11 וה-12 להיאבק על המקום העשירי ועל סיכוי קלוש להשתחל לפלייאוף ולחטוף תבוסות מהמדורגת ראשונה. השנה אפילו קבוצות שהיו בתוך העשירייה, כמו שיקגו והקליפרס, ביצעו בדד-ליין מהלכים שהבהירו שהן מוותרות על העונה. לצד המחסור החריג מהרגיל בבושה, זהו היקף הטנקינג שיוצר את הלך הרוח שמשהו חייב להשתנות. נותר יותר משליש עונה, וכבר בין 10-11 קבוצות איבדו בה עניין (לאף אחד לא ברור מה מילווקי רוצה). רוב הקבוצות האלה מנסות להחליש את עצמן גם כדי לתפוס מקום טוב בהגרלת הלוטורי לקראת דראפט שנחשב למבטיח במיוחד, וגם קבוצות שאין להן בחירה השנה, כמו ניו אורלינס והקליפרס, חושבות על העתיד ולא על ההווה. התוצאה היא שלמשך יותר מחודשיים שמרגישים כמו נצח, בליל משחקים ממוצע קשה למצוא יותר מדי משחקים בין שתי קבוצות שיש להן על מה לשחק. התחושה כרגע היא שזה לא יכול להמשיך ככה, משהו חייב להשתנות. אודי הירש מסביר למה זה המבחן הגדול של אדם סילבר: המושג "בעיית הטרמפיסט" לא קשור לספורט, אבל תקף למשבר הטנקינג ב-NBA. ההסבר פשוט: קבוצה מסוימת באוכלוסיה נהנית משירות מסוים בלי לשאת בעלות עליו, בעוד חלק גדול מהאוכלוסיה נושא בעול התשלום - כולל מימון הטרמפיסטים שהשתמטו מתשלום (או מתרומה אחרת למאמץ המשותף). כל עוד בליגת הכדורסל הטובה בעולם היו מדי עונה טרמפיסט או שניים, שמפסידים בכוונה כדי לשפר מיקום בדראפט, ועדיין קיבלו נתח בהכנסות הליגה, לכולם היה נוח להעלים עין. התקלה בטנקינג העונה הוא ששליש ליגה מנסה להפסיד כדי לשפר עמדות בדראפט המעולה של 26, והמוצר כולו נפגע. לא רק שחלק משמעותי מהמשחקים הפך בלתי ניתן לצפייה - גם התדמית של הליגה, ובעיקר של הקומישינר, אדם סילבר, ספגה מכה קשה. לפתע נזכרים בכל הפודקאסטים בהם נטען שפרט להרחקתו של דונלד סטרלינג מהקליפרס, ליורש של דיוויד סטרן אין הישגים משמעותיים. בתקופתו החמיר לא רק הטנקינג, אלא גם צצו בעיות הימורים, הפציעות הקשות נערמות והלואד מנג'מנט מקרקע את הכוכבים. גם רעיון הפליי אין כתרופה לטנקינג קרס בקול גדול. כדי לסבך את העניינים, הקבוצות, כולל אלו שרוצות להפסיד, משלמות את שכרו של מי שאמור לגרום להם לשנות את דרכן - והבעלים העשירים כקורח כבר לא מתרגשים מקנסות של חצי מיליון דולר. בשורה התחתונה, הטנקינג מסכן את המורשת של מי שנחשב ממש לא מזמן למנהל מוצלח. היכולת להפסיק לתגמל את הטרמפיסטים תגדיר את הקדנציה שלו. מה אפשר לעשות אז מה יקרה עכשיו? אחת האפשרויות היא שלא יקרה כלום, שהדיון ידעך, הפלייאוף יתחיל וכולם ישכחו מהחצי השני של העונה הרגילה. אבל נראה שתחושת המיאוס עברה את המסה הקריטית שאחריה לא ניתן להשאיר את המצב ללא תגובה. חיזוק לכך התקבל בימים האחרונים, עם דיווח על שורה של צעדים שהליגה חושבת עליהם במטרה להילחם בטנקינג: בזמן שעוד לא ידוע אם ומה מהרעיונות שמוצעים בציוץ של שאמס ייצאו לפועל, הם עוזרים להבין את קו המחשבה של הליגה כרגע. קודם כל, חשוב מה אין פה, שזה ערעור של אקסיומות. כל השינויים האלה קשורים להמשך הרצון לאזן בין שוויוניות להקטנת התמריץ להפסדים, אף אחד מהם לא שובר את הכלים. אבל אלה גם לא שינויים זניחים, לא עוד שינוי בפרופורציות האחוזים בלוטורי, יש כאן הבנה שצריך למצוא פתרונות יצירתיים לבעיות מהותיות. רוב ההצעות כאן הן נסיונות להפוך את הטנקינג האגרסיבי לפחות משתלם, במיוחד בחלק האחרון של העונה. לא אעבור אחת אחת על כל הצעה, חלקן מעלות סימני שאלה מיידיים וסביר שלא יקרו. מבין ההצעות שמנסות להילחם בטנקינג בסוף העונה, מעניינת במיוחד האפשרות להקפיא את סיכויי הלוטורי כך שהם יתבססו על המאזן בשלב מסוים בעונה, למשל בדד-ליין. גרסה מורכבת יותר של הרעיון הזה כוללת את האפשרות שאחרי התאריך הזה נצחונות דווקא יתוגמלו בעלייה באחוזי הסיכוי. ההגיון של הצעה כזאת הוא שבחלק הראשון של העונה לרוב הקבוצות יש תקווה והן נותנות הזדמנות לסגל הקיים, לכן סביר שלא נראה טנקינג אגרסיבי בדצמבר באותה רמה שהוא מתקיים בפברואר ומרץ. יש ברשימה הזאת גם נסיון לפתור בעיות נקודתיות. המחשבה להגביל הגנות על בחירות שמועברות בטרייד קשורה לכך שיש השנה שתי קבוצות, וושינגטון ויוטה, שהבחירה שלהן מוגנת טופ 8 וזה יוצר תמריץ חזק במיוחד לתפוס את אחד מהמקומות האחרונים ולוודא שהבחירה הזאת לא הולכת לאיבוד. זאת אכן בעיה, אבל גם הגבלה על הגמישות בטריידים בעייתית ותקשה על מהלכים בהם קבוצות מוותרות על בחירות גבוהות. הרעיון שקבוצות לא יוכלו לבחור בטופ 4 בשנה שאחרי שהגיעו לגמר האיזורי קשורה לעונה הנוכחית של אינדיאנה, ולמצב בו קבוצה חזקה מאוד מנצלת פציעה של הכוכב שלה כדי לבצע טנקינג אגרסיבי, להשיג בחירה גבוהה וליצור לעצמה יתרון משמעותי לשנים ארוכות. יש לכך תקדימים מהעבר שבהמשך אתייחס אליהם. מנצלת את הפציעה לטנקינג אגרסיבי, אינדיאנה. תמונת AI מחשבות תיאורטיות על שינויים רדיקליים בזמן שהשינויים, אם יקרו, כנראה יהיו מהסוג שהוצע בציוץ של שאמס, בדיון על הטנקינג עלו גם הצעות הרבה יותר מרחיקות לכת. זו הזדמנות טובה לדיון תיאורטי על שינויים רחבים יותר שאולי בעתיד יישקלו יותר ברצינות. הדרך הטובה ביותר לגשת לדיון הזה היא לעבור על האקסיומות של ה-NBA והספורט האמריקאי מההתחלה ולהבין מה אפשר לשנות ומה לא. אקסיומה שבוודאי לא תשתנה היא המודל האמריקאי בו הכשרת הספורטאים מתרחשת במסגרות החינוך ובמועדונים יש רק קבוצות בוגרים. אין שום תשתית לשינוי כזה. גם מודל הליגות הסגורות שלא כוללות ליגות משנה, עליות וירידות לא ישתנה. בדיונים מקוונים בארץ עלתה מדי פעם המחשבה שהפתרון לטנקינג הוא להכניס ל-NBA אפשרות של ירידת ליגה, אבל למיטב ידיעתי זה מעולם לא הוצע ברצינות ע"י איש תקשורת אמריקאי. אם יהיה רצון, ניתן לחשוב על ליגת הפיתוח כתשתית אפשרית לליגת משנה אמיתית. אבל לא יהיה רצון. נקסט. אקסיומה שכן יש כאלה שמערערים עליה היא של שיטת הדראפט. בעבר עלה בסוג של רצינות רעיון להחליף את הדראפט בגרסה מסוימת של שוק חופשי עם מגבלה על הסכומים שרוקיז יכולים להרוויח. ניתן לארגן את זה כך שלקבוצות החלשות תהיה אפשרות להציע חוזים גבוהים יותר וכך כן יהיה להן יתרון. אבל במבנה הזה הבחירה עוברת לשחקנים הצעירים, מה שמגדיל מאוד את הסכנה לחוסר שוויון קבוע. ויקטור וומבניאמה, למשל, היה יכול להחליט שהוא מוכן לוותר על כסף בחוזה הראשון שלו כדי לחתום בקבוצה הטובה בליגה, או במועדון כמו הלייקרס שגם ככה משיג בסוף את רוב השמות הגדולים. לכן אני מתקשה לראות תסריט בו אפשרות כזאת נשקלת ברצינות. נשארנו עם אקסיומה אחת שהאפשרות לערער עליה מעניינת יותר. זו האקסיומה ששיטת הדראפט צריכה להיות מוטה כלפי הקבוצות החלשות ביותר באותה שנה. כזכור, שיטת הדראפט תורמת לשוויוניות בשתי דרכים, בכך שהקבוצות בוחרות בשחקנים ולא להיפך ובכך שלקבוצות החלשות יש יותר סיכוי לבחור גבוה. אבל אולי החלק הראשון מספיק? אולי לא חייבים שכל שנה הקבוצות החלשות יהיו אלה שמקבלות את הבחירות הגבוהות? אולי החסרון בתמריץ להפסיד גדול יותר מהיתרון? ההצעה המעניינת ביותר שאני מכיר שמערערת את האקסיומה הזאת, ובעצם מבטלת את התמריץ להפסיד, נקראת הגלגל, והגה אותה באמצע העשור הקודם מייק זארן מהצוות הניהולי של בוסטון. להצעה הזו יש כמה גרסאות, כאשר הרעיון הבסיסי הוא שסדר בחירות הדראפט ייקבע 30 שנה קדימה (בהתאם לכמות הקבוצות בליגה) ללא קשר למאזן הקבוצות. לאורך שלושים השנים כל קבוצה תבחר פעם אחת בכל מקום בדראפט, כך שברצף של חמש שנים לכל קבוצה תהיה בחירה אחת במקומות 1-6, אחת במקומות 7-12 וכן הלאה. כל קבוצה תדע באיזה מקום היא בוחרת ב-30 השנים הקרובות. הצעת הגלגל היא כנראה ההצעה המהפכנית ביותר שנידונה ברצינות ברחבי הליגה, גרסאות שונות שלה הוצגו לאנשי הליגה ומנהלי הקבוצות. הדיון העכשווי על בעיית הטנקינג העלה מחדש את הרעיון הזה, כאשר קווין אוקונור מיאהו פירט בהרחבה הצעה שמעט מסבכת את המודל הבסיסי וכוללת הגרלה, אבל הרעיון הבסיסי של רנדומליות וניתוק התלות במאזני הקבוצות נשמר. בעוד שאין אינדיקציה לכך שיש כרגע מומנטום לשינוי רדיקלי כל כך, אני מוכן להמר שאם יהיה שינוי רדיקלי בשיטת הדראפט הוא יתבסס על הרעיון הזה. לא אכנס כאן לשלל ההשלכות של הצעת הגלגל, אציין שהשפעה מרכזית תהיה על השימוש בבחירות דראפט עתידיות בטריידים (לכן ההצעה בכל מקרה לא תוכל לצאת לפועל לפני שהתחייבויות עתידיות מסתיימות, שזה אומר כשבע שנים אחרי שמחליטים עליה). לא אפרט גם על ביקורות על ההצעה, למשל האפשרות שפרוספקטים בכירים יתזמנו את כניסתם לליגה לשנה בה קבוצה שהם מעוניינים בה בוחרת ראשונה. אני מאמין שכל הסוגיות פתירות, ושהשאלה אם הצעה כזאת יכולה להתקבל יום אחד תלויה בשאלה האם אנחנו מסוגלים להפסיק לפחד מפגיעה אפשרית בשוויוניות. אז אנסה לשכנע שזה לא צריך להיות עד כדי כך מפחיד. כיוון אחד של החשש קשור לנמושות הליגה שלא יצליחו לצאת מהמצב שלהן. הטיעון הנגדי הטוב ביותר הוא שאנחנו רואים יותר ויותר מקרים בהם הטנקינג הופך להיות התמכרות, של מועדונים שמנסים עוד שנה ועוד שנה ועוד שנה להשיג את השחקן האחד שישנה את גורלם. בזמן הזה השחקנים המוכשרים שהן בחרו לאורך השנים האלה לא לוקחים חלק בקבוצה תחרותית, לא לומדים איך לנצח משחקים ורבים מהם פשוט לא משתפרים ככה. הטנקינג הופך גם לתירוץ מוצלח של מנהלים גרועים. בשיטת הגלגל לא יהיו תירוצים. עדיין יהיה מקום לתהליכי בנייה מחדש, כולל לטריידים על שחקני הווה תמורת צעירים ובחירות עתידיות, אבל לא תהיה סיבה לא לנסות לבנות קבוצה מנצחת. פיניקס היא דוגמא טובה לקבוצה שפירקה בקיץ את החבילה, ובמקום להתרסק מצאה את הדרך שלה לקבוצה לגיטימית עם מאמן מרענן וסגל מחויב. תמונת AI לפיניקס אין תמריץ להפסיד כי היא העבירה את כל הבחירות שלה שנים ארוכות קדימה, אז היא מנצחת (מה גם שאת דעתו של מאט אישביה על טנקינג ראינו מקודם). זה לא יעבוד לכולן (גם לניו אורלינס אין תמריץ להפסיד וזה לא עוזר לה), אבל יהיו קבוצות שיגלו שיש כל מיני דרכים לנצח משחקים ב-NBA, לא בהכרח עם הכוכבים הכי גדולים. הכיוון השני של החשש מגיע מהצד השני, מהפחד שקבוצה גדולה תשיג פרוספקט גדול, תשתלט על הליגה לשנים ארוכות, תייאש את כל השאר ותעלים את התחרותיות. איך הליגה הייתה מתמודדת, למשל, עם מצב בו בדראפט של ויקטור וומבניאמה היה תורה של אוקלהומה סיטי לבחור ראשונה? התשובה היא שהסיכוי שכזה דבר יקרה קלוש, ושגם בשיטה הנוכחית זה יכול לקרות בזכות בחירות שקבוצות עדיין חייבות ל-OKC. תקדימי העבר יכולים לעזור לשכנע שהאפשרות הזאת לא כל כך מפחידה. סיבה מרכזית לכך היא שהרוב הגדול של הבחירות הגבוהות מאוד, כולל הבחירות הראשונות, לא מבטיחות סופרסטאר בכיר. בין 2005-2019 הבחירות הראשונות בדראפט היו אוסף של באסטים, הימורים כושלים ושחקנים שפציעות מנעו מהם למצות את הפוטנציאל שלהם. בשנים האחרונות נבחרו ראשונים כמה שחקנים מבטיחים יותר, אבל עוד נצטרך לראות אם הם מסוגלים להתמיד. מאז 2019 הייתה רק עונה אחת בה ה-MVP היה שחקן שנבחר בטופ 10 בדראפט. ככל שהבחירה גבוהה יותר הסיכוי להשיג שחקן טוב גדל, אבל שחקנים שממש משנים גורלות של מועדונים ניתן למצוא גם בבחירה ה-11, למשל. במילניום הנוכחי היו שני מקרים של קבוצות גדולות שזכו בבחירה השנייה בדראפט: דטרויט ב-2003 וגולדן סטייט ב-2020. הן בחרו שניים מהבאסטים הגדולים בתולדות הדראפט: דרקו מיליצ'יץ' וג'יימס וייסמן, מה שמוכיח שגם כשקבוצה גדולה מקבלת בחירה גבוהה זה ממש לא מבטיח שהיא תשיג שחקן איכותי. שתיהן, אגב, זכו באליפות תוך שנתיים. זוכרים את אורלנדו שזכתה פעמיים ברציפות בבחירה הראשונה בשנות ה-90'? היא השתמשה בפעם השנייה לטרייד בו היא צרפה לשאקיל אוניל את פני הארדווי. הצמד נראה נהדר לכמה שנים והגיע לגמר, אבל אז פני החל להיפצע ושאקיל עבר ללייקרס. אז אורלנדו ממש לא השתלטה על הליגה גם כשהברק היכה פעמיים. דרקו מיליצ'יץ', זוכרים? הדוגמא המרתיעה ביותר היא סן אנטוניו שניצלה פציעה של דיוויד רובינסון לעונת טנקינג בה היא בחרה בטים דאנקן. ניתן לטעון שהספרס הפכו לקבוצה הטובה ב-NBA ב-20 השנים הבאות. אבל הם ממש לא השתלטו על הליגה, אלא זכו בחמש אליפויות בלי אף ריפיט. רק אליפות אחת הושגה עם הסגל המקורי, לאחר מכן הם נעזרו בהברקות דראפט, בבניית סגל חכמה ובמאמן היסטורי כדי לבנות את הקבוצות הגדולות הבאות. באופן כללי, במילניום הנוכחי הקונספט של השתלטות על הליגה חלף מהעולם, וזה רק הולך ונהיה קשה יותר. אם OKC הייתה משיגה את וומבי, או תשיג את אחד משלושת הגדולים הנוכחיים, היא עדיין תצטרך לקוות שכל השחקנים הבכירים יהיו בריאים ותוך כמה שנים תגיע למצב בו היא לא יכולה לשלם לכל הכוכבים וצריכה למצוא פשרות יצירתיות. הסיכוי שמישהי תשתלט על הליגה בסגנון שיקגו של הניינטיז קלוש. ובעצם, הניינטיז עם שיקגו זו לא התקופה שכולם מתגעגעים אליה? כאמור, אני לא חושב שבעתיד הקרוב נראה שינויים רדיקליים ב-NBA, כאלה שיערערו אקסיומות. כל החלק האחרון של הכתבה הוא ניסוי מחשבתי, תרגיל בדמיון של עתידים אפשריים כדי שכל אחד ינסה להבין מה לדעתו הכרחי במצב הקיים ומה בר שינוי. אבל אולי אם יותר ויותר אנשים יפסיקו לפחד משינויים רדיקליים, וקבוצות ימשיכו לבצע טנקינג חסר בושה, יהיה יותר סיכוי לשינוי משמעותי במחזור הדיונים הבא. בינתיים, נחכה לראות אילו שינויים קטנים יותר יקרו ועד כמה הם ישפיעו.

על פניו, שבוע 3 משחקי הליגה עשה להפועל תל אביב רק טוב. קודם כל, היא ניצחה. שזה טוב. היא קיבלה אתמול בחזרה את תומר גינת. שזה טוב. היא הציגה אתמול את אחת מהמחציות הכי טובות שלה בכדורסל מאז שהיא הפסיקה לשחק כדורסל. שזה טוב. היא התחזקה בשחקן אחד בואכה שניים. שזה, אה, טוב? בואו נדבר על זה. לפרקים, מהלך משחק הנצחון שלה על חולון, נראה היה שפגרת הגביע נטולת הגביע עזרה להפועל תל אביב למצוא עצמה מקצועית. בהתעלם מרמת היריבה עצמה, רצה המארחת ל-55 נקודות מחצית ראשונה, המשך ישיר ל 98+ 91 שכבשה במשחקים המוקדמים יותר מול רעננה ורמת גן. ואלו לא רק הנקודות שהרשימו, אלא יותר הקצב ומידת השטף. כי לא, בניגוד לטענה הרווחת של פרשן המשחק, הפועל תל אביב לא התחילה לשחק את ה"כדורסל הנכון" ושחקניה לא התחילו לשחק את ה"כדורסל הנכון", כי אין דבר כזה כדורסל נכון, אבל היא כן עשתה דברים אחרת מאשר בתקופה הרעה הארוכה שבו היא נמצאת, וזה גם מהווה שינוי וגם מרגיש, ולו לעת הזאת, נכון. הכדור זז מהר יותר ממה שהתרגלנו, באופן שפירק רעיונות הגנתיים שגם קואץ' קרוניץ' ניסה ליישם. הכדור נע מצד לצד באופן שפגע במאמצים להתמקד במכדרר, בנוהל. משם הגיעו אסיסטים והוקי אסיסטים, חיתוכים לכיוון הטבעת ללא כדור ובכלל – דברים שלהם תרמו משמעותית השחקנים אוחזי תעודת הזהות הכחולה אשר שייכים לסגל הליגה האדום. כולל כמה מהלכים שסיימו הישראלים בעצמם. כולל שלשת בר טימור שסגרה עניין והובילה לשיחת אנטומיה בין איטודיס לאותו טימור, על פי הנטען מהלך השידור, לגבי משהו שקשור במפשעה של האחרון. סגר עניין, בר טימור. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל נחמד, בסך הכל. בתפר שבין הכדורסל השמח שהוביל ל-20 הפרש אדום לבין אותה שלשת טימור חזינו בעוד מופע החנקות של הפועל תל אביב. זוכרים את הנעת הכדור עליה דיברנו? בשלב מתקדם יותר של המשחק זה הרגיש יותר כמו הונאת כדור. כלומר, משהו שעושים מול רמת התנגדות נמוכה, רגע לפני שחוזרים להרגלים שהובילו את זאת שהוליכה את טבלת היורוליג למצב שבו היא בחרדת פליי-אין דרומה. פתאום הכל נתקע. פתאום הכל לחוץ. פתאום אין פתרונים מהקווים. פתאום תלויים שוב רק ביכולת של המכדרר. למזלה, המכדרר אתמול היה אלייז'ה בראיינט. הרבה מעבר ל 24 נקודות פלאס 8 אסיסטים פלאס 7 ריבאונדים של האיש נטול הדם בוורידים, יש כאן את עניין האיך. בראיינט הוא שחקן התקפה אדיר ומגוון, אין ספק. אם הקבוצה שלו תסיים איכשהו חזק את העונה ודרכו, הוא גם יהיה מועמד ל MVP של הליגה השנייה בטיבה. וברמת היכולת לסגור משחקים בכלל ואת הפועל חולון של אתמול בפרט, לאיש יש מהלך מסיים. כמו בהיאבקות בידורית. ברגע שטיפול הגנתי או מהלך התקפי מוביל אותו לצד אחד לפני השומר, יש נעילה. עכשיו תבחרו, בהתאם למצב, אם לקרוא לזה הדיאמנטידיס או הסנייק או ההוסטג', אבל ברגע שאתה על הגב של בראיינט, אתה יכול לרדת להגנה. אתמול, גם אתמול, כשהכל מסביב שקע וגם המשחק הרגיש כמתפייד, היה את השחקן עם המהלך ועם הנקודות שעשו שיהיה בסדר. מהלך מסיים כמו בהיאבקות בידורית, אלייז'ה בראיינט. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל אבל כל זאת רלוונטי לליגה שכרגע ממש לא רלוונטית מבחינת המועדון הזה והבוס שלו. כתבתי לכם לפני ואחזור שוב: כל העונה של הפועל תל אביב מתנקזת כעת לשלושה משחקי יורוליג שיתקיימו בשבוע אחד ובאולם כדורסל אחד אשר בשכונת יד אליהו אשר בתל אביב: חמישי הקרוב מילאנו ואז שלישי פריז ויומיים לאחר מכן דרבי. וכדי למקסם את סיכוייה שם, הגיע החבר אדווארדס. ועל פי דיווחים אמינים לגמרי, גם הידיד ליווי רנדולף בדרך. אז קודם כל, למקרה שפספסתם, הנה הטייק הארוך והמנומק של הירש ביחד למהלכים. בניגוד לאדווארדס, שמגיע מכדורסל אחר ועם סימני שאלה לרוב, הרי שרנדולף הוא שחקן של פלאג אנד פליי. נראה שלא צריך לדבר איתו יותר מדי או להסביר לו יותר מדי. מחברים לגופיה, רגע לפני ששולחים אותו אלי פרקט מעדכנים לטובת איזו קבוצה הוא אמור לקלוע הפעם, והיידה. לא צריכים להסביר לו מה זה יורוליג או מי זה איטודיס, למה או כמה. הוא וטרן. הוא בעניין. וטרן ובעניין, ליווי רנדולף. צילום: Djordje Kostic וכן, המהלכים החדשים האלו של עופר ינאי הם המשך ישיר לטרללת הסגל המסוים הזה. שלפחות על פי הנוהג, לא אמור למנות מהלך עונה יותר שחקנים מאשר מחלקת הכדורגל, כן? ואם ברור שקונספט הבוא נביא כמה שיותר ונקווה שיהיה טוב הוא זה שהוביל גם למשבר הנוכחי, איך זה שמוסיפים להוסיף, במקום למשל לדלל? העניין הוא שינאי, איש של הימורים גדולים, ממשיך לשים את העין על המטרה. בהנחה שכל המהלכים נובעים ממחשבה ותכנון ולא סתם גחמה, אפשר להבין את ההגיון. מאחר שאליפות וגביע זה אחלה, אבל המפתח לפרוספרטי אדום נעוץ לדידו ביכולת לנעוץ גם כרטיס עתידי ליורוליג, כל מה שמעניין עכשיו הוא פלייאוף. ואם אפשר עכשיו, דרך משכורות שלא יאומנו, בטח פר משחק, לקדם את האפשרות שינחת כאן שחקן אחד ומעלה שיסייע לקלוע כמה סלים שיעזרו לנצח, בטווח המיידי, כמה משחקים, אז קדימה. כל הצ'יפים על השולחן. הולכים אול אין. מה יהיה אחר כך בליגה? מה יקרה עם הבטחון של השחקנים האחרים או הישראלים? זאת כבר בעיה אחרת ליום אחר. עכשיו לא משנים כיוון מקצועי, תאוריה או אידיאולוגיה, אם אני צריך לנחש מה עומד מאחורי המהלכים. עכשיו הולכים הכי אקסטרים שיש, לטווח הכי קצר שיש. ואם יגיע הפסד באחד משני ימי חמישי הקרובים, ישאר עוד מהלך אקסטרימי אחד בקנה. שבוע טוב. שיהיה לנו טוב.

109 נקודות הן המספר הגבוה ביותר לקבוצה בגמר גביע המדינה ב-41 השנים האחרונות. והפרש של 19 מייצג את המשחק הכי חד-צדדי שנראה במעמד הזה ב-15 שנים. ו-25 הנקודות שקלע רומן סורקין לא נרשמו בפינאלה משחקן ישראלי כבר 13 שנים (גל מקל עם 28 במדי מכבי חיפה, ב-2013). כי אם כבר מכבי ת"א שייטה וטיילה לגמר בלתי נזכר, ללא כל התנגדות מבני הרצליה, לפחות שהמספרים שלה ייכנסו לספר השיאים. פוטנציאל הנזק העיקרי מצד ההרצליאנים אמור היה, לכאורה, להגיע מהקו הקדמי. וליתר דיוק - מהשילוב בין צ'ינאנו אונואקו לדי.ג'יי ברנס, שעליו הרחבנו והפלגנו אחרי הקאמבק הגדול מול הפועל העמק בחצי הגמר. אבל יהוא אורלנד העריך שמישהו פה מניח לו מארב, ומראש ויתר. ברנס ראה את דקות הפתיחה מהספסל, והנה מה שנגלה לנגד עיניו: הצהובים ברחו ל-5:12. והובילו 0:5 בריבאונד. וג'יילן הורד הספיק בשלוש הדקות הראשונות לרשום איבוד, אסיסט לדאנק של סורקין, שלשה, סחיטת עבירה מאונואקו, כדור חוזר מהחטאת עונשין של עצמו וסל. בשלוש דקות, כן? צילום באדיבות איגוד הכדורסל עוד לפני שהסתיים הרבע (ב-0:14 למכבי בביקורים על קו העונשין, ובעוד הרצליה מתעצלת וזורקת לא פחות מ-12 שלשות), הודבקו לאונואקו ולברנס שתי עבירות. זה לא בא לידי ביטוי באופן מיידי על לוח התוצאות; הרואיקה של מקס היידיגר, עם 3 מ-3 לשלוש בשלוש דקות, וכניסת הסקנד יוניט של מחזיקת הגביע במקביל, הורידו ל-22:21. ואז עודד קטש שלף מהספסל את גור לביא, והכל שוב התאזן והסתדר מבחינתו. ככל שהפער גדל והפיגור העמיק, הבין אורלנד שאין טעם לשמור את אונואקו ושתי עבירותיו על הספסל עד הפסקת המחצית. אין טעם? יותר נכון, אין ברירה. כי כשייכנס, גם אם ייוותרו 20 דקות לסיום, זה יהיה מאוחר מדי. אז הוא הימר, והכניס. אפשר היה לטעות ולחשוב שמכבי תשחק על הצ'יף ותערב אותו בכל מהלך הגנתי, כדי לסחוט ממנו את השלישית. או לפחות לנצל את העובדה שאינו יכול להרשות לעצמו להסתכן במגע שעלול להוביל לפאול. לא קרה, ולא בגלל שהוא נזהר או נשמר מדי. באיזשהו מקום נראה שהתל אביבים רצו את אונואקו על המגרש. אונואקו כזה שצריך להיות מחושב, ולהיזהר, ולהסס. אונואקו מוחלש. אז סורקין ירה שלשה, ונתן אסיסט להורד בעוד משחק בין גבוהים, וחדר לסל, וירה עוד שלשה, ועוד שלשה. חגיגה. ואם כבר בשלשות עסקינן, מה תגידו על ג'ימי קלארק? לפני חודש וחצי, כשהגיע עם מכבי ת"א למדריד, עמד האיש על 28.1% עונתיים מהשלוש. ומאז - 19 מ-36 ביורוליג (52.7%), 8 מ-15 בליגת העל (53.3%), עכשיו גם 7 מ-14 בגביע (50%). בדקות הסיום, בלב ליבו של הגארבג' טיים הממושך, ניסה קטש לסדר סטנדינג אוביישן לשחקניו. הוריד את זה, והחליף את ההוא, כדי שיקבלו תשואות ועידוד מהקהל. איכשהו, השיר שהכי תפס היה שיר שחקן משנות ה-90. "עודד מלך ישראל". שער 11, שבגדול מנע את פיטורי המאמן בגירסת הבטא של 2:27 לפני שלושה חודשים, פצח בקמפיין להארכת חוזהו. מכבי ת"א רצה, רוקדת, קולעת ומנצחת. למרות הפציעות, למרות הבנייה הקצרה, למרות הבחירות הבינוניות. המבחן לא היה מול הרצליה (עם כל הכבוד לפיינליסטית), אלא נגד הפועל ירושלים והיריבות ביורוליג. האוהדים בצהוב, שמבינים כדורסל לא פחות ממקבלי ההחלטות במועדון, מזהים את פוטנציאל הנזק. הפועל ת"א יכולה להציע לו את כל מה שמגיע לו - את המשכורת השמנה, את הכלים שאיתם יוכל לרוץ לטופ האירופי, את השקט התעשייתי. סתם נו, בלי שקט תעשייתי. ויושבי ההיכל, מצידם, דורשים שלשם שינוי ייעשה הצעד הנכון, ובזמן הנכון. האמת? צודקים.

הנחת העבודה המוקדמת הייתה שאם מכבי תל אביב תהיה מכבי תל אביב והרצליה תהיה הרצליה, אז חבל לכולם על הזמן. ובכן, מכבי הייתה מכבי הזאת, של חודש פברואר שנת 2026. הרצליה הייתה אותה הקבוצה שלא נוצחה בשנת 2026. במפגש הישיר ביניהן, כשכל אחת נותנת את מה שהיא שווה, אז זה לא כוחות ואין שיוויון. אין ראויה כמו הקבוצה של קטש לזכות בתואר ביניים אשר יציין ויחגוג את היציאה מנובמבר השחור אל מצב שבו היא משחקת כדורסל שהוא חגיגה. אין ראוי כמו קטש לציין ולחגוג את המעבר הבלתי סביר בעליל מדרגת מפוטר בתאוריה למצב של מלך בפועל. מהזווית של הצהובים, הרצליה יכולה הייתה להוות אתגר מכמה ובכמה אופנים. יש את העניין המנטלי/ סוגיית האנדרדוג/ פייבוריט. מודה שפחות מבין בזה ומודה שעוד פחות מתעניין בזה. ברמת הכדורסל, יש התמודדות עם הקצב שהיריבה מהשרון יודעת לייצר; עם שני סקוררים מרכזיים בדמות סטיוארט והיידגר; עם קלעים בצד שזורקים כאילו המצפון יצא מהאופנה (לוגשי ובורדיון); עם שני אנשים עצומים בצבע, כמו אונוואקו וברנס, שיודעים לשחק האחד עם השני. בהתקפה. נו, אז בחסות ההרכב הגדול שקטש יודע לייצר, אפשר גם להלחים את הורד כדי לשמור את אחד הגארדים הבעייתים של היריבה, נניח סטיוארט, ברמת הקרוס מאץ' (כלומר שאיש גדול שומר איש קטן ולהיפך) וגם לשים את ה-3 שלו על אחד הגדולים שמנגד. וכך, לא רק שראינו את וויל.פאקינג.ריימן שומר את קרטר שממול, אלא גם אותו ואת בריסט לוקחים בכיף כמשימה הגנתית את ברנס וכו. כשהרצליה ניסתה ללכת פנימה בתחילת המשחק, כלומר בפעם היחידה שזה קרה, הצ'יף המכונה צ'ינאנו מצא את השחקן הפנוי והחותך. מעבר לזה זה כמעט לא קרה. למה? בגלל המבנה ההגנתי של הצהובים + החילופים ההגנתיים והתזמון שלהם + משחק ההתקפה המפוזר של אורלנד. עצור הכל, הסתכלת לי על התחת ההגנה של מכבי? מה עכשיו הגנה מה? בסדר, אז מחזיקת הגביע הגאה סיימה את הרבע השני כשהיא סופגת רק 16, אבל זה מעולם ולעולם לא יהיה סיפור הגמר הזה. שהרבע הראשון שלו הסתיים כשכל אחת מהקבוצות בנפרד מחטיאה רק זריקה אחת ל-2 מהלך 10 דקות שפתחו את הערב! כן ווקר לא ווקר. כן איפה לא לונדברג. מכבי תל אביב הזאת, נכון לעכשיו, נכון ליריבה מהסוג של הרצליה, היא מכונת התקפה קטלנית. היא מכונת ירייה. היא כזאת שכדי להפעיל אותה צריכים רישיון מיוחד. היא נמצאת בשלב שבו אתה אשכרה מופתע כשזריקה רעה לא נכנסת. כן, גם אחרי משחק בלתי מייצג אחד שבו לא פגעה. 17 שלשות ב 55% מהשדה? הגיוני. 30 אסיסטים, כשכל אחד משלושת מובילי הכדור שלה רושם 8 אסיסטים? סביר. לא היה רגע אחד במשחק, למעט האמא של הגארבז' טיים שבו ליהטטו בשורותיה אורן סהר ותמיר גולד, שבו מכבי תל אביב נתקלה בקושי תאורטי, פיזי או מקצועי בבואה להתקיף. לא הייתה שום וריאציית הרכב או פתרון הגנתי תוצרת הרצליה שגרם לצהובים להסס, ולו לרגע. ולא משנה אם אונוואקו יוצא גבוה בפיק נ' רול, אם מנסים לכוון לצד כלשהו או כל המצאה אחרת. הפתרון לכל הגיע חד, חלק ומהר. האם אפשר היה לצפות שהרצליה תראה יותר אזורית ובכך אולי תעכב במקצת ואולי תמנע את בעיית העבירות המוקדמת גם של ברנס וגם של אונוואקו? כן, אפשר היה לצפות. לא, כנראה שזה לא היה משנה יותר מדי. כי תענוג לראות את מכבי תל אביב רוקדת ככה על הפרקט. תענוג מיוחד לראות את סורקין את הורד משתפים פעולה ביחד. תענוג גדול לראות את ג'יילן הורד לפתע ניעור לחיים גם בצד שאליו מתקיפים. תענוג ספציפי להביט בכל דבר שקשור ברומן סורקין וכדור. תענוג להביט, רומן סורקין. צילום באדיבות איגוד הכדורסל יא ראבי, רומן סורקין. הערב של כל הצופים בו החל מהבעת הערכה לאלמנט האופנתי שהוסיף לאחרונה ברמת התסרוקת. והמשיך בתהיה חוזרת אם מדובר בשחקן הכדורסל הישראלי הכי מוכשר שיש לנו. כן, ברמת הכשרון הטהור, כולל כל מי שאתם רוצים. כולל כולם. מותר לתהות, לא? הוא היה חלק מסוים מהיכולת לסחוט עבירות מוקדמות מהרחבים שמנגד. הוא היה בעיקר בלתי עציר מול כל שומר שממול, בין אם רחב או דק. וזה לא רק ה 7 מ-8 בזריקות ל-2. זאת הידיעה הוודאית של ההגנה שאם הכדור מגיע אליו באזור הנכון, אז שבת שלום. ואם ברנס וגו לא יצאו לעברו כשהוא מחוץ לקשת, אז טריצה ושלום שלום. ויכולת להוריד את הכדור לריצפה. וזיהוי מדויק של שחקן פנוי, כחלק בלתי נפרד מהספייסינג המאפשר. הצגה. חוסר שקט וטרלול מוחלט. תמונת AI הכדורסל הסרבי כיום או היוגוסלבי בעבר טומן בחובו סיפורים כל כך טובים, עד שקשה להאמין שהם לא אגדות אורבניות. על שחקני כדורסל שכולנו הערצנו שעישנו סיגריות במהלך המחצית במקרה הטוב או תוך כדי המשחק במקרה הפחות טוב. על קבוצות כדורסל מופתיות כמו ספליט או פרטיזן בהן השחקנים היו מקללים האחד את השני תוך כדי ירידה להגנה וזכייה באליפות אירופה. ובכן, הרצליה הזאת היא כל זה, חוץ משני הבדלים מובהקים. הראשון - שהיא קצת פחות טובה בכדורסל מההן שהזכרתי כעת. השני - שאותם אקס יוגוסלבים ידעו בדיוק איך לשחק כדורסל. אצל יהוא אורלנד ניצחו המון משחקי כדורסל העונה ובחודשיים האחרונים בפרט. וכבוד גדול לו ולהם על כך. ועדיין, כשהיא התמודדה אמש במשחק של עונה מול קבוצה שאיתה קצת קשה יותר להתחכם, אי אפשר היה לתהות מה לכל הרוחות היא עושה. על הפרקט ומחוצה לו, מצעד בלתי פוסק של שחקנים שפונים בצעקות כלפי צוות האימון. הנה סטיוארט או ג'ונס או אונוואקו ודו צורחים ומסמנים דברים עם הידיים. הנה עוד דו שיח בווליוום גבוה ושפת גוף נמוכה שבה מעורב המאמן. והנה אקוניס קופץ למעלה ולמטה, מנצל פסק זמן כדי לחצות את הפרקט בשביל להתלונן על השיפוט. צמד המילים חוסר שקט מחוויר אל מול מה שנראה מבחוץ כטרלול מוחלט. וזה עוד לפני הכדורסל. עד עכשיו, ספק גדול אם מרבית שחקני הקבוצה הזאת הבין מה בדיוק הוא אמור לעשות בטיפולים ההגנתיים השונים. וגם בלא מעט החלטות התקפיות שונות. פייר? זה נראה רע. פייר? כבוד גדול על הדרך שעשתה הקבוצה הזאת עד הלום. מעניין אם אפשר קצת לסדר אותה וקצת להרגיע את המסביב, כדי להמשיך את הריצה הנאה בדרך אל הפוסט סיזן. זה כבר תלוי רק בו. צילום באדיבות איגוד הכדורסל 3 נקודות לסיום השיבוץ - להגיד על שיבוץ השופטים לגמר הזה שהוא בלתי שגרתי יהיה הרבה מעבר לאנדר סטייטמנט. ולא שיש לי טענות ספציפיות על שריקות מסוימות, למרות 8-2 לקבוצה אחת בקטגוריית העבירות ברבע הראשון, אבל נראה שמי שיבץ בנה על משחק חד צדדי שבו מידת הקרדיט של הצוות הזה לא תהיה רלוונטית. והוא צדק. זה באמת היה משחק חד צדדי. כי אם היה מתפתח אחרת, היינו תוהים למה ככה. לא פחות - אז גביע אחד היא כבר אוחזת באמתחתה, אבל השבוע הקרוב אמור לעמוד בסימן משחק עונה. בזכות ההתפרקות הניהולית/ פיננסית של מונאקו, נוצר חרך מסוים דרכו תוכל מכבי תל אביב להתחרות על המקום העשירי והפליי אין גם מבלי להגיע לרף הנצחונות הגבוה, המשוער והמוקדם. כדי להיות שם, היא צריכה לנצח במונאקו בחמישי הקרוב. לא פחות. והיא יכולה. באופן די ביזארי, זה אפילו תלוי בה במידה רבה. מלך ישראל - זקני ההיכל זוכרים היטב את שירת מלך ישראל. מהימים של מיקי מלך ישראל (מזל טוב, מ.י.ק.י. שרק תהיה לנו בריא) והלאה. כשהקהל המשולהב בצהוב עצר אתמול לרגע את שירת פדרמן תתפטר לטובת קטש מלך ישראל או קריאות תחדש תחדש תחדש, אפשר היה להבין שוב שכל מחשבה מוקדמת של מי מההנהלה לוותר על שירותיו הטובים כבר איננה רלוונטית. וגם העמדה שלה בעניין הזה כבר איננה רלוונטית. זה כבר לא תלוי בה. השאלה שנשאלת ותישאל היא לא אם מכבי תל אביב תפטר את קטש, אלא אם קטש יפטר את מכבי תל אביב במהלך או לפני הקיץ הקרוב. שבת שלום. שיהיה לנו טוב.

צפו בהאוזמן והופמן בוחרים את שלושת רגעי הגמר, מסכמים את המשחק ומתכוננים למשחק העונה של מכבי תל אביב

יש משחקים מסוימים, נקודות מסוימות, רגעים ספציפיים בחייה של קבוצת כדורסל, שכשבוחנים אותם בדיעבד מבינים שהם מיקרוסמוס של העונה כולה שעוברת עליה. בשעת לילה מאוחרת ישבתי לצפות בקרב המרתק בווסט-לאפייט בין פרדו בולירמייקרס למישיגן וולברינס ותוך כדי הצפייה הבנתי שכשנרצה לסכם את העונה של עומר מאייר ופרדו בעוד כמה שבועות, זו תהיה אחת מהצמתים המרכזיים שנחזור אליהם. ונתעצבן. ואם ניקח את זה לזווית הפרובינצאלית שלנו, היו כמה רגעים במשחק שהם מיקרוקוסמוס לעונה של עומר מאייר. רגעים של חדות, דיוק, אסרטיביות ואנרגיות - שלא באמת מתורגמים לקרדיט אמיתי לאורך זמן. ואז נתעצבן שוב. בחיי שאני מנומס, אבל הקיבעון של מאט פיינטר מאמן פרדו הוא מהגורמים המרכזיים להפסד הלילה, ולעונה הפושרת של מאייר בכלל. בואו נדון, ננתח ונבין את זה לעומק. משחק צמרת הייטרים יגידו שאני כותב על מאייר ופרדו רק אחרי הפסדים. הם צודקים. מישיגן, שנמצאת בעונה אדירה ומובילה בגאון את קונפרנס הביג-10, ממש לא התרגשה מהאווירה החמה בהיכל הביתי של הבוילרמייקרס והגיע למשחק בגישה די חוצפנית. בחוסר כבוד מובהק, הוולברינס הגיעו לעשות לפרדו - פרדו. כל האלמנטים שאפיינו את פרדו והעניקו לה יתרונות במשחקים שלה נגד פרוגרמים חלשים יותר, חזרו אליה כבומרנג במשחק הזה. האגרסיביות הבלתי מתפשרת בתוך הצבע, ההגנה הפיזית, וה-Bully-Ball פוזשן אחר פוזשן, של שחקנים שפשוט רומסים את דרכם אלי טבעת. וברגע שעושים את זה עם הכלים הנכונים ועם הסייז הזה - אין באמת פתרונות. הקו הקדמי של מישיגן מציג לראווה את השלישייה האימתנית יקסל לנדבורג - מורז ג'ונסון - אדאי מארה, שפשוט התעללה בפרדו הלא אתלטית ושלטה במשחק כמעט לכל אורכו. המשחק הזה הגיע לאזורי ה-20 הפרש לטובת מישיגן כבר באמצע המחצית הראשונה, בגלל שני אלמנטים מרכזיים שעבדו לחבורה של דאסטי מיי, למען האמת כבר סמוך מתחילת המשחק. תזכורת - קליק ראשון על הסרטון ישלח אתכם לצפיה במהלך המדובר. כדי לצפות בו שוב, העבירו את הסרטון לדקה שמצוינת בסיום הפיסקה הרלוונטית. הראשון הוא הטיפול ההגנתי בבריידן סמית’. מנהל המשחק הנפלא של פיינטר סיים את המחצית הראשונה עם 0 נקודות ועם יותר איבודים מאסיסטים. הרעיון היה להציב עליו שומרים ארוכים ופיזיים שימנעו את החדירות שלו לטבעת ויקשו על הזריקות שהוא לוקח מחצי מרחק. זה עבד מצוין. היתרון היחסי של סמית' במשחק הפיק נ' רול נובע מכך שהוא בו זמנית איום חדירה ואיום מסירה כמעט באותה הרמה. כאשר האפשרות שלו לייצר לעצמו נסגרת כמעט לחלוטין, משחק ההתקפה של פרדו מושתת באופן בלעדי על הכנסת כדור לגבוהים שבצבע. זה גם ככה דבר שקורה בפלח גדול של פוזשנים בשגרה, אבל במחצית הראשונה הלילה זה היה ניכר אף יותר. וכאן מגיע האלמנט השני, והוא הפיזיות ויתרון הסייז שאזכרתי כמה פסקאות למעלה. הגבוהים של פרדו, TKR (זוכרים?) ואוסקר קלאף, ניסו לייצר סמוך לטבעת ולהגיע לזריקות הקבועות שלהם. כאשר עומד מולם סבן-פוטר כמו מארה וגבוהים פיזיים נוספים, המשימה הופכת למאוד מורכבת. ולראיה, פרדו סיימה את המשחק עם פחות מ-40% מהשדה לראשונה מאז נובמבר 2022. לא נעים. רוצים דוגמה? קחו: (28:04) אותו יתרון בסייז ובאגרסיביות עבר כחוט השני גם בצד ההתקפי. הלחץ שהפעילה מישיגן על הטבעות אפשר לה להשיג 13 כדורים חוזרים בהתקפה מתוך 30 ריבאונדים שנפלו בצד של פרדו (למעלה מ-43%). ההגנה של פרדו שהתכווצה לצבע מאימת הריבאונד, גם לא הסתדרה עם הנעת הכדור המהירה של מישיגן שהשאירה בלא מעט הזדמנויות שחקנים עם מבטים חופשיים לגמרי מחוץ לקשת. הוולברינס קלעו 13 שלשות ב-56% ורצו במחצית הראשונה 16-0. בחוץ. וואו. באמת שוואו. מהמועמדות הבכירות ביותר ללכת עד הסוף. (16:36) אז אם מנתחים את הדברים שראינו במשחק הזה, בייחוד במחצית הראשונה, כדי להבין לעומק את פרדו הזאת ומגבלותיה, אנחנו יכולים לזקק מספר תובנות. קודם כל - המובן מאליו: בריידן סמית' הוא צינור החמצן של הקבוצה הזאת והתלות בו מוגזמת. הוא סיים את המשחק עם 20 נקודות, שהגיעו בעיקר בדקות הגארבג' במחצית השניה, אבל כשהוא נעצר - הקבוצה משתתקת. זה מתחבר לביקורת הכללית שלי על פיינטר במהלך כל העונה ביחס לכך שהוא לא מייצר אלטרנטיבות התקפיות אמיתיות בסגל הזה. הוא קיבל 15 נקודות מהספסל לעומת 34 של מישיגן. בנוסף, הקו הקדמי של פרדו הוא אגרסיבי ומוכשר, אבל הוא לא אתלטי מספיק כדי להתמודד עם פערי סייז. לפיינטר גם אין מספיק כלים (או נכונות) ללכת להרכבי סמול-בול ולצאת מהקופסה. חבל. הצצה לעתיד טוב, סיימנו עם בעיות הרוחב של פרדו. בואו נשים פוקוס על הטאלנט מרמת השרון. ברגעים מסוימים במחצית הראשונה, קיבלנו מעומר מאייר הצצה לעתיד. הצצה למציאות שבה סמית' ושאר הסניורים בקבוצה לא נושפים בעורפו, והוא באמת מקבל בטבעיות את המושכות להיות הבוס בסגל. הוא נכנס לפרקט כ-7 דקות לתוך המשחק, כשפרדו משותקת לגמרי בהתקפה. תחילה לצידו של סמית' בהרכב של שלושה גארדים לצד סיג'יי קוקס. בדקות האלה, באופן לא מפתיע, הוא בקושי הורגש. מהרגע שפיינטר שלח את סמית' לספסל - ריקודים. העצירה הטוטלית של משחק הפיק נ' רול הצריכה משהו אחר. פיינטר שיווע לשחקן שיודע לייצר לעצמו במהלכים פשוטים. בכדורסל איכותי אבל לא מסובך. אינסטנט סקורינג. ואת זה עומר מאייר יודע לספק מצוין. בואו נראה. היי פיק נ' רול בין מאייר לדניאל יאקובסן הנפיל, אדאי מארה נשאר בצבע והישראלי מנצל את זה לפול-אפ יפהפה לשלשה שנותנת אוויר לקבוצתו החנוקה. (16:47) פוזשן של מנהיגות? קחו. הוא מעביר את החצי ונפטר מהכדור לטובת אקשן שפרדו מנסה להריץ לפלטצ'ר לויר. התרגיל נשבר וכל השוקיסטים מתחילים למסור אחד לשני בבהלה. מאייר מזהה את המצוקה ועולה מהפינה כדי להושיע. הוא מקבל את הכדור בסיטואציה לא נוחה - לחץ של שעון, עם מורז ג'ונסון האתלטי שנצמד אליו. הוא אפילו מסתבך עם הכדור בעצמו, אבל מצליח לייצר עליו יתרון, לחדור לצבע ולסיים מעל הידיים המושטות של מארה בסקופ-ליי אפ יפהפה. כפיים. (17:15) אלו היו הדקות שלו. תוסיפו בתווך עוד שתי החטאות מהשדה (לקח על עצמו כמעט כל זריקה עד שסמית' חזר), ושני אסיסטים נהדרים לגבוהים עם זיהוי מיס-מאצ' בתוך הצבע. זו הדומיננטיות שרצינו לראות מתחילת העונה. זה הכדורסל שפרדו צריכה לשחק ברגעים האלה - פשטני, מוכשר, לא מתחכם, פאנצ'ים קצרים. באותם רגעים ראיתי את פרדו מודל 26-27, עם בוס ישראלי על הפרקט. מגיעה התייחסות גם לפוזשן נוסף שבו מאייר מצליח להציל את פרדו מעצמה. הוא שוב מעביר את החצי, שוב שוקע לפינה לטובת תרגיל מורכב ומסובך ללויר שההגנה של מישיגן מצילחה לפצח, ושוב עולה מהפינה כדי לייצר משהו מכלום בלחץ של שעון. הפעם זה נגמר עם שלשה אדירה וקריטית בדקות בהן פרדו נלחמה על להישאר בחיים. (23:54) כאילו כלום לא קרה בסיום המחצית הראשונה, הכל כמו חזר לקדמותו. פיינטר חזר לייבש את מאייר על הספסל, חזר לכדורסל הסכמטי והמורכב, חזר ללכת שבי אחר בריידן סמית'. זה לא קירב את הקבוצה שלו לניצחון, בערב שבו מישיגן משחקת בקצב כל כך מהיר. גם אם איכות ההתקפה של פרדו בחצי השני השתפרה (1.33 נק' לפוזשן לעומת 1.03), לא היו באמת קולות של חזרה. מאייר במחצית השנייה שותף לכ-5 דקות בלבד ולא רשם אף נתון סטטיסטי. הרחוב הספורטיבי בפרדו מתחיל לאבד את הסבלנות לקיבעון של המאמן הוותיק ולחוסר האמון שהוא נותן בפרשמן הישראלי, גם במשחקים בהם הוא מראה הרבה מעבר לניצוצות. אספתי לכם כמה טייקים טובים מהרשת על אתמול. של אנשים פשוטים כמוני שסך הכל לא מבינים למה לא ללכת עם משהו שעובד. בסיכומה של העונה נחזור למשחק הזה. שהראה עד כמה פרדו הזאת מוגבלת. שהראה עד כמה המאמן שלה מקובע לעיתים די קרובות. שהראה שעומר מאייר בשל לקחת יותר על עצמו. הפתרון המתבקש הוא להחריף את סגנון המשחק ולשחק יותר ויותר "סוליסטי" מבחינתו, ככל שהעונה מתקדמת. קוראים לזה חוצפה ישראלית.

מחר הולך להיות לנו גמר גביע. למעשה, זה הגמר הראשון שלי מאז שחזרתי. ובכן, מאז שחזרתי לחיים. אני לא באמת סופר את גמר 24/25 שקרה כשעוד הייתי מאושפז בבית החולים (וכאמור סדרת הגמר של הליגה שלא הגיעה לסיומה), כך שהערב הזה הוא עבורי הרבה יותר מעוד משחק כדורסל. אם לפני חודשיים הייתם מבקשים ממני להמר על זהות המועמדות לגמר, מכבי תל אביב כנראה לא הייתה השם הראשון שהייתי זורק לאוויר. הייתי בוחר ב"תל אביבית השנייה", אבל כפי שקורה לא פעם בספורט הישראלי, המציאות כתבה תסריט של מגמות הפוכות. הפועל תל אביב עפה כי היא פגשה את הפועל ירושלים, הקריפטונייט הקבוע שלה והג'וקר שמשבש לה את התוכניות בכל פעם מחדש. זה מתכתב יפה עם הנרטיב הנוכחי: בזמן שהאדומים נמצאים במיני קריסה והקהל שלהם לא בדיוק נוהר בהמוניו, מכבי נמצאת במומנטום אחר לגמרי. היא אמנם כאילו במקום השני בליגה, אבל מעשית, עם משחק חסר, היא כבר בפסגה. ביורוליג היא החליטה להיאבק על הפלייאין כנגד כל הסיכויים בריצה ראויה להערכה, והנה היא פה בגמר הגביע, רלוונטית בכל החזיתות המקומיות. צילום באדיבות איגוד הכדורסל מכבי ניצחה את ירושלים בחצי גמר שיכול היה בקלות להיות גמר קלאסי. במקום ה"קלאסיקו" הצפוי קיבלנו גמר שחורג מהשבלונה, שחזור של חצי הגמר מלפני ארבע שנים. אז צ'ינאנו אונואקו פירק לגורמים את מכבי של סקוטי ווילבקין ואנטה זיזיץ'. היום הוא חוזר לאותו מעמד ועדיין נותן את התחושה שהוא פשוט לא שייך לפה. שחקן שגדול על הליגה בכמה מידות ועוד רגע עוזב למקום טוב יותר. כשבדקתי מי מהשחקנים שיעלו היום על הפרקט היה שם גם לפני ארבע שנים, גיליתי רשימה קצרה להפליא. במכבי אלו הישראלים רומן סורקין, שזוכר היטב איך זה לקבל בראש מהצ'יף, וג'ון דיברתולומאו. בהרצליה נמצא רק אונואקו. אז הוא סחב את הקבוצה מהשרון לגביע היסטורי, והיום זה החלום הגדול של אלדד אקוניס ויהוא אורלנד. כשגדלתי היו שני דברים שידעתי שיקרו: השמש תזרח ומכבי תל אביב תיקח דאבל. זה היה כל כך ברור מאליו שזה הרגיש מוזר לחלום אחרת. ב-20 השנים האחרונות חלה התקרבות. קבוצות הליגה הפסיקו לפחד וחלקן אף עלו על המכונה הצהובה. בגביע זה הכי ברור: ב-8 השנים האחרונות מכבי זכתה רק ב-2 גביעים. בשלוש שנים היא אפילו לא הגיעה לגמר. הפועל ירושלים לשם השוואה זכתה ב-4 באותה תקופה. אם הייתי צריך לכתוב את הטור הזה לפני עשור, הוא היה קצר מאוד: מכבי צפויה לזכות והרצליה תנסה לא להתבזות. היום באמת אי אפשר לדעת. זה לא שאין פערי מעמדות, הרי שכרם של שני זרים במכבי עולה בסבירות גבוהה על כל תקציב השחקנים של הרצליה, אבל כולם כבר יודעים שכסף לא קונה תארים. הפועל תל אביב של מודל 25/26 מתחילה להוכיח את זה בדרך הקשה. השינוי הגדול הוא בראש, בהבנה שאפשר לנצח, בטח במשחק אחד של להיות או לחדול. צילום באדיבות איגוד הכדורסל גם מכבי וגם הרצליה עברו תהפוכות בחודשים האחרונים. אצל מכבי זה קרה בדרך פלא בדיוק כשכולם היו בטוחים שזהו, שקטש הולך הביתה והסירה טובעת. דווקא אז היא התחילה לשחק. לוני ווקר נחת, פציעות כולל זו של ליף שגמר את העונה לא עצרו את הריצה, והיכל מנורה חזר להיות מבצר. וישנו גם ג'ימי קלארק. עד לא מזמן תהיתי מה הוא עושה במכבי, והנה הוא מתחפש לווייד בולדווין ונותן תצוגות של כוכב יורוליג. וידוי שלי, כשניגשתי לכתוב שורות אלו, התחלתי לקרוא על שחקני מכבי והרצליה. ואז גיליתי את העובדה שקלארק התחיל את הקריירה המקצועית שלו בהרצליה. אך כאמור לא ידעתי את זה כי הייתי תקוע מתחת לאדמה באותם ימים שהוא כידרר במגרשים, פרט שרק מוסיף לפיקנטריה שלנו. הסיפור של בני הרצליה התחיל כסיפור של "תפסת מרובה לא תפסת". היא פתחה עם שאיפות גדולות ואירופה ב-BCL, אבל פתיחה של 0:7 גרמה לה להבין ששתי מסגרות קצת גדולות עליה, בטח כשמשחקי הבית משוחקים בריגה. כל הנהלה אחרת אחרי מאזן כזה הייתה מראה למאמן את הדרך החוצה (ראשון, חולון, נס ציונה ואילת הן רק דוגמאות מהשנה) אך גם כשמסתכלים על הקבוצות הללו השינוי הוא לא ברור ולא חד משמעי. אקוניס בחר לקבל את ההחלטה האמיצה, לוותר על אירופה פרקטית ולהתרכז בליגה, ואורלנד? אורלנד החזיר לו, ובגדול. צילום באדיבות איגוד הכדורסל מאז שהרצליה נשארה במסגרת אחת חל שינוי עצום. אונואקו נראה שוב כמו המפלצת שפירקה את מכבי, מקס היידיגר נראה כמו סקורר שכל קבוצה הייתה רוצה, והם מגיעים למשחק שיכול להגדיר עונה כהצלחה פנומנלית. זה משהו שאני בספק אם מישהו בהנהלה העז לחלום עליו לפני חודשיים. יש לגביע קסם כזה של הזדמנות אחת לתואר. באנגליה, וסליחה שאני קופץ רגע לכדורגל, אנחנו שומעים תמיד על סינדרלות מליגה רביעית שמדיחות את יונייטד. אצלנו הפורמט השתנה והגביע סגור לליגת העל בלבד, אז אין סנסציות מהליגות הנמוכות, אבל בגלל פערי הרמות העצומים כל קבוצה שתיקח גביע והיא איננה מכבי ת"א, הפועל ת"א או הפועל ירושלים תיחשב להצלחה אמיתית. כשהכדור יעלה לאוויר, נדע אם הכסף והמסורת ינצחו או שהלב של הרצליה והצ'יף שלה יכתבו פרק חדש בהיסטוריה. אני רק שמח להיות פה כדי לראות את זה קורה.

למאמנים שונים יש טקטיקות שונות ושיטות משלהם (הם אוהבים לקרוא לזה פילוסופיה), אבל בגדול - יש כמה כללים לא כתובים שדי נוגעים לכולם בכדורסל של ימינו. למשל, ההפרדה בין החמישייה הראשונה לשנייה, שמתחילה להחליף אותה בהדרגתיות מהירה לקראת סיום הרבע הראשון; חיבור המנוחות של הכוכבים בשלהי הרבע השלישי עם ההפסקה, כדי להביא אותם רעננים לדקות ההכרעה; או, לצורך העניין, המחשבה ההגיונית שיש צורך בהרכב נמוך ומהיר כדי לסגור פיגורים גדולים. הנה שתי דוגמאות אקראיות מהתקופה האחרונה: הפועל ירושלים התקמבקה מול מכבי ת"א בליגת העל, כשעל המגרש שלישיית הד"ק (מי שלא מבין, נא להשלים את החומר הנלמד) עם יובל זוסמן כפאוור פורוורד; והפועל ת"א עשתה קולות של קבוצה שרוצה לחזור נגד ירושלים בליגה, דווקא כשגיא פלטין תופקד כמספר 4 לצד שלושה גארדים. אבל יהוא אורלנד הלך אתמול הפוך על הפוך, והצליח להפוך. שמונה דקות לסיום חצי גמר גביע המדינה, כשבני הרצליה שלו פיגרה 75:63, הבין המאמן שהמשחק הזה לא הולך לשום מקום. ושהוא עומד לטעום טעמו של הפסד ראשון ב-2026, כשאנחנו כבר במחצית השנייה של פברואר. שבגדול זה לא נורא, אבל עמד לקרות בטיימינג אומלל במיוחד. אז הוא קרא לצ'ינאנו אונואקו. לא כדי להחליף את די.ג'יי ברנס, אלא כדי להצטרף אליו. לא בפעם הראשונה, כי השניים פתחו יחד, אבל כן באופן נדיר - משום שהם לא שיחקו בצוותא מאז הדקה החמישית. ברנס, עלה ביחד עם אונואקו. צילום באדיבות איגוד הכדורסל ההרצליאנים שיחקו חכם ונכון, ולא ניסו למחוק את הפער בעזרת כדורסל פרוע. הם הבינו שיש זמן, ושצריך לדעת לנהל אותו, והיריבה כבר תלחיץ את עצמה. כשעל השעון 7:39 דקות, הגיעה הפועל העמק כבר לארבע עבירות קבוצתיות. זה היה חשוב לא פחות מכל סל שנקלע בצד הכחול או מכל החטאה שנרשמה בצד הלבן. דנבר ג'ונס לא זרק עוד מהשדה, אבל תרם מאותו רגע 4 נקודות מקו העונשין, 4 ריבאונדים ו-2 אסיסטים. מקס היידיגר, שנכנס כמחליף בדקה החמישית ושיחק כמעט ברציפות עד לסיומו (למעט פחות מדקה וחצי של מנוחה בין הרבע השלישי לרביעי), היה סולידי וקלע במשורה 8 נקודות ברבע האחרון, בלי לכפות את עצמו. ברנס, שאמור היה להכפיל את האיום מתחת לסל, התאמץ לא להפריע והסתפק בסל שדה אחד. האפקט הושג בעצם נוכחותו, והדקות האלה היו שייכות לאיש אחר. "אז אם רע ואין כבר כוח, ונמאס לכם לברוח / אפשר להירגע, ולרגע רק לשכוח / את השקט של הלילה, השתיקה שמסביב / המסיבה של אונואקו מגיעה לת"א", היו מילות שיר השחקן של הצ'יף בהפועל ת"א, הלקוחות מ"הפיג'מות". והוא, מצידו, ניסה בכלל לחקות את חברו מהימים ההם, אקסבייר מנפורד, שעליו שרו "והוא בכל מקום". מדרבן את השחקנים. מקפיץ את האוהדים. משתגע ומתעצבן וחוגג. ובעיקר נהנה מכל רגע. וקולע קצת מבפנים. ויורה שתי שלשות בדיוק לאן שצריך. וסוחט הרבה עבירות. 13 נקודות היו לסנטר ברבע הרביעי. כל אחת מהן הייתה בבחינת נעץ בלב של המועדון מהעמק, שמנסה לבנות את עצמו מחדש וגילה בדרך הקשה שהמסע למעלה כולל שכר לימוד, והוא לא זול בכלל. שחקניו של שרון אברהמי היו אלה שהתנהגו כאילו עליהם להתפרע כדי לעבור בשלום את המשחק. בדיוק ההפך ממה שהיו אמורים לעשות. בכנות, אינני יודע אם לייחס את ציפוף הצבע של הרצליה לעובדה שהמוליכה היא זו שברחה החוצה וזרקה שלשות ללא הכרה. גם לא בטוח שההרכב הזה הביא את הניצחון, אבל הוא לכל הפחות הביא את התקווה. העמק החלה להתבלבל מול האזורית שהוצבה בצד השני, ואחר כך עבר אורלנד לליינאפ של אונואקו וארבעת הגמדים. או שהחיים פשוטים יותר, וזה סתם נע על התפר בין היסטריה למלטדאון. כך או אחרת - בשלוש הדקות האחרונות, ככל שהפער איים להצטמק, העמק ירתה 0 מ-5 ובכלל לא חיפשה את הצבע. גם כשהיו לה נתיבי חדירה פנויים לחלוטין, כמו במהלך האחרון והמכריע. ברבע הרביעי ניצחה הרצליה 5:13 במה שאמור היה להיות ה"מאבק" על הריבאונדים. ולקחה 75% מהכדורים שניתזו מהחטאות שלה. כלומר, כמעט בכל פעם שלא מצאה את הסל, היא קיבלה הזדמנות נוספת. ופגעה ב-12 מ-15 מהקו. הצ'יף ירד מהפרקט עם 27 נקודות, 10 ריבאונדים ומדד 35. הוא כבר רשם 21, 6 ו-32 בהתאמה באותו מעמד לפני ארבע שנים, שהפכו ל-30, 17 ו-50 בגמר. המסיבה של אונואקו, שוב, מגיעה לת"א.