הגיע זמן הפלייאוף. עונת ה-NBA מחולקת לשתי עונות נפרדות, אחת של 82 משחקים ואחת של 16 משחקים (שזה מספר הנצחונות שצריך כדי לזכות באליפות). בעונה השנייה האינטנסיביות אחרת, השופטים מרשים הרבה יותר, ההכנות הטקטיות הרבה יותר מדוקדקות והפורמט הוא של סדרות, בהן שינויים קטנים בניואנסים בין המשחקים יכולים לעשות את ההבדל. פלייאוף ה-NBA הוא הכדורסל בשיאו, וככל שהוא מתקדם זה נהיה מעניין יותר. רגע לפני שמתחילים, הכנתי פירוויו לכל שמונה סדרות הסיבוב הראשון. נעבור קודם על המערב ואז על המזרח, כשבכל קונפרנס הסדר הוא לפי רמת העניין של הסדרה. במערב יש סדרה שמעניינת אותנו במיוחד, כזו שיככב בה שחקן ישראלי שאולי שמעתם עליו, לכן אתחיל איתה. אור עמית כבר ניתח אותה לעומק, אז רק אוסיף כמה מחשבות שלי. אנתח אותה מהכיוון של פורטלנד, גם כי בסדרות לא שוויוניות האנדרדוג הוא זה שצריך להגיע מוכן עם הפתעות כדי לתת לעצמו סיכוי. מערב (2) סן אנטוניו – (7) פורטלנד ויקטור וומבניאמה החמיץ את כל שלושת המשחקים של הספרס מול פורטלנד השנה. האם זו מקריות, או שהוא חשש ממפגש עם החודר הטוב בליגה? כנראה לעולם לא נדע. בכל מקרה, זה אומר שהגרסה הנוכחית של דני אבדיה עוד לא נתקלה בתופעה שמגדירה מחדש את ההגנה על הטבעת. זה הולך להיות קשה. נקפוץ רגע לשורה התחתונה: ההעפלה לפלייאוף היא ההישג הגדול של פורטלנד ואבדיה השנה, אין טעם לטפח ציפיות מהסדרה הזאת, גם נצחון אחד יהיה מכובד ביותר. וומבי מאפשר למיטש ג'ונסון להקיף אותו בארבעה גארדים ועדיין תהיה לו הגנה איכותית מאוד בצבע. במשחקים המכריעים בשבועות האחרונים אבדיה הראה שהוא יודע לנצל את יתרון הגודל שלו על שומרים נמוכים גם כאשר יש גוף גדול בצבע. יכולת החדירה שלו במשחקים האלה, בעיקר מול פיניקס, מאפשרת לתהות ברצינות אם הוא מהבודדים בליגה שיהיו מסוגלים לחשוף את החמישייה הנמוכה של סן אנטוניו, למרות החייזר שיחכה לו בצבע. הוא נראה עד כדי כך בלתי עציר. ההכנה ההתקפית של טיאגו ספליטר לסדרה הזאת צריכה להתמקד באיך לעזור לדני להגיע לזריקות נוחות בצבע, כי בלי היכולת הזאת שלו להתקפת הבלייזרס יהיה מעט מאוד מה למכור מול הגנת הספרס, חוץ מלקוות לתפוס ימי קליעה טובים. מה ספליטר יכול לעשות? קודם כל, לנסות להרחיק את אבדיה מסטפן קאסל המוצק והקשוח בעזרת חסימות בין שחקני חוץ, עדיף עם השחקן של דיארון פוקס אבל לא קריטי, גם האחרים לא יטרידו את דני. דבר נוסף שיכול לעזור זו הנעת כדור וחסימות רחוק מהכדור שמערבות את דונובן קלינגן לפני הפעולה המרכזית, אם וומבי יצטרך לזוז ולהיות עסוק בהתרחשות רחוק מהכדור זה יוכל לאפשר לדני לתפוס אותו בעמדה פחות טובה מדי פעם. אפשרות נוספת, שמתאימה לחשיבה של אנדרדוג מובהק, היא לארגן את הדקות של אבדיה כך שהוא יהיה על הפרקט בכל דקות המנוחה של וומבי, לנסות לנצח בעקביות את הדקות האלה. לוק קורנט לא קוטל קנים בתחום ההגנה על הטבעת, אבל מולו דני בסך הכל מסתדר, כפי שניתן לראות מתקציר הנקודות שלו מהמשחק האחרון בין הקבוצות: היתרון בלהקיף את וומבי בארבעה גארדים הוא בהתקפה. יריבות היו רוצות להרחיק סנטרים כבדים מוומבי, קשה להם מאוד מול הניידות, הקליעה והמשחק עם הפנים לסל שלו, אבל אין איפה להחביא אותם. השאלה איך קלינגן יסתדר הגנתית עם וומבניאמה זו שאלת מפתח עבור הסיכוי שתהיה סדרה עם עניין כלשהו. לא אופתע אם נראה איזורית של פורטלנד, הרבה יותר מהרגיל עבורה, יש לספליטר מספיק שחקני הגנה גדולים וחכמים בשביל איזורית מוצלחת. אפשרות נוספת היא להביא עזרה קבועה למהלך המרכזי ולנסות לכוון את הספרס לשלשות של קלעי החוץ הפחות טובים (בעיקר השלישייה פוקס, קאסל והרפר), להמר מהם באגרסיביות. ואם שום דבר אחר לא יעזור, אולי זאת פשוט סדרה בשביל רוברט וויליאמס יותר מקלינגן. (3) דנבר – (6) מינסוטה הסדרה המעניינת ביותר מחוץ לישראל תהיה שחזור סדרת הסיבוב השני הנפלאה מלפני שנתיים, בה הזאבים הדיחו את דנבר, שהייתה האלופה והפייבוריטית לאליפות, בשבעה משחקים. רבים משחקני המפתח של שתי הקבוצות עדיין כאן, אבל לא הכל דומה. קארל אנתוני טאונס, שההגנה שלו על יוקיץ' שאפשרה לרודי גובר להיות בעמדת עזרה הייתה השיא ההגנתי של הקריירה שלו, כבר לא במינסוטה. ג'וליוס רנדל מתקשה לבצע תפקיד דומה, וכשגובר שומר על יוקיץ' זה בדרך כלל נגמר רע עבור הקבוצה של הצרפתי. זה מה שיוקיץ' עשה לרנדל וגובר במפגש הכריסמס בין הקבוצות: בדנבר ההבדל הגדול בין הסדרה ההיא למצב הנוכחי הוא הספסל החדש. טים הארדווי ג'וניור, ברוס בראון, יונאס ולנצ'יונאס ואולי גם פייטון ווטסון המשודרג (שעוד לא ברור אם יהיה כשיר לסדרה) זו יחידה שנייה שמעולם לא הייתה לנאגטס בעידן הג'וקר, ואמורה לאפשר חלוקת דקות מאוזנת יותר שתמנע את הקריסה הפיזית שהייתה בסוף משחק 7 לפני שנתיים. מה שעוד חשוב זה שג'מאל מארי, שאז גרר פציעה, בדיוק סיים את העונה הרגילה הטובה בקריירה שלו. מי שכן גורר פציעה הוא אנתוני אדוארדס, שלא ממש משחק כבר חודש. בקיצור, רוב הסימנים המוקדמים מכוונים לכך שדנבר מגיעה כפייבוריטית די ברורה. מה כן יש למינסוטה להציע? קודם כל, לפני הפציעה בברך אנט היה בעונת שיא, והוא כבר הוכיח שכשהוא בשיאו הוא לא עציר גם בפלייאוף, אם הוא יצליח לשמור על עקביות זו תוכל להיות סדרה מעניינת. דונטה דיווינצ'נזו ואיו דסומו מוסיפים קליעה וגיוון, משדרגים את עמדות הגארד ונותנים אופציה להרכבים נמוכים מעניינים. הנסיון המצטבר של קבוצה שהגיעה פעמיים ברציפות לגמר המערב חשוב, מינסוטה הוכיחה בשנתיים האלה שהיא יודעת לשים את סימני השאלה מהעונה הרגילה בצד ולהתחבר כשצריך. היא בוודאי לא יריבת סיבוב ראשון נוחה, והיא חלק ממסלול מאוד קשה שדנבר ויוקיץ' כנראה יצטרכו לעבור כדי להגיע לעוד טבעת. אנצל את ההזדמנות כדי להצהיר קבל עם ואתר שדנבר היא הפייבוריטית שלי לאליפות השנה, בפער מזערי מ-OKC. (4) לייקרס – (5) יוסטון סדרה שהייתה אמורה להיות אחת החזקות בסיבוב הראשון הפכה להיות אחת המשונות, כששתי הקבוצות מוצאות את עצמן עם בעיות גדולות. אצל הלייקרס אלו הפציעות של לוקה דונצ'יץ' ואוסטין ריבס, שאין כרגע הערכה ברורה לגבי מתי הם עשויים לחזור. פציעת ההמסטרינג של לוקה אמורה להיות כזו שמצריכה זהירות, ויכול להיות שבהנהלת הלייקרס ינקטו בקו זהיר כדי לא להסתכן בפציעה חמורה יותר של מי שהתוכנית היא לבנות את הקבוצה סביבו בעשור הקרוב. יוסטון נראית כמו קבוצה לא מחוברת, ויש שמייחסים את הבעיות בחדר ההלבשה לחשבון אנונימי שנטען ששייך לקווין דורנט ובו הוא מבקר שחקנים בקבצה. בכל מקרה, הסיטואציה בה קבוצה של KD מגיעה לפלייאוף עם בעיות כימיה חוזרת על עצמה כבר כמה שנים. הרוקטס כן התאוששו בשבועות האחרונים וההגרלה הנוחה אמורה לספק בוסט של מוטיבציה לפחות לעבור סיבוב. בהיעדר לוקה (כנראה, ולפחות בהתחלה) הזרקור יופנה לקרב הגריאטרי בין לברון ג'יימס לדורנט. שניים מגדולי השחקנים במאה הנוכחית נפגשו שלוש פעמים בגמר בעשור הקודם, הפעם הראשונה הייתה לפני 14 שנה, ועדיין יש להם הרבה מה להציע. לברון כנראה ייאלץ לקחת על עצמו הרבה יותר מכפי שהוא אמור בגיל 41, בלי לוקה וריבס זה ייראה כמו גמר 2015 בו הכל עובר דרך לברון. יהיה לו קשה מאוד להחזיק מעמד מול סוללת שומרים צעירים ואיכותיים של יוסטון. כדאי להתייחס גם לאפשרות של חזרה מוקדמת מהצפוי של לוקה וריבס, ראינו לאחרונה כמה חזרות מוקדמות מאוד של כוכבים. במקרה כזה נוכל לצפות לסדרה מבוססת יכולות אחד על אחד וחיפוש מיס-מאצ'ים. הלייקרס יתקשו למצוא שחקנים שמסוגלים לשמור באפקטיביות על KD ואלפרן שנגון, וגם מול האתלטיות של אמן תומפסון יהיה להם קשה. ליוסטון יש אופציות יותר טובות לשמירה על כוכבי היריבה, אבל ניתן לצפות שלוקה, לברון וריבס יחפשו באובססיביות את שנגון וריד שפרד. במצב כזה, הרבה מהסדרה יוכרע בפתרונות ההגנתיים של איימה יודוקה להימנעות מהמיס-מאצ'ים האלה וביכולת של הלייקרס לנצל את הפתחים שיווצרו. על פניו יוסטון היא קבוצה שלמה ועמוקה יותר מהלייקרס גם בהרכב מלא, אבל הבעיות הפנימיות מעוררות שאלה האם הגרסה הטובה ביותר של הקבוצה הזאת תופיע לסדרה. את הגרסה המקרטעת של הרוקטס לוקה פירק פעמיים במשחקים עוקבים לפני חודש. אצרף תקציר של אחת מהן, גם כי זו עשויה להיות הפעם האחרונה שנראה אותו השנה: (1) אוקלהומה סיטי – (8) פיניקס האלופה אמורה להיות מרוצה מהיריבה שהיא מקבלת בסיבוב הראשון. יש לחבורה של ג'ורדן אוט אוסף של שומרים טובים ואינטנסיביים, אבל רובם לא מספיק גדולים כדי להקשות על שלושת הגדולים של הת'אנדר. באופן כללי, יהיה ל-OKC יתרון גובה משמעותי מאוד, במיוחד בחמישיות כי היא עולה עם שני גבוהים ופיניקס עם ארבעה שחקנים נמוכים. למרות שהקבוצות נפגשו חמש פעמים במהלך העונה, איזיאה הרטנשטיין שיחק מול הסאנס רק 17 דקות במשחק אחד, כך שאנחנו לא יודעים הרבה על ההרכב הגבוה של OKC מול פניקס. מה שכן, את 17 הדקות האלה אוקלהומה סיטי ניצחה ב-20 הפרש. מאוד יכול להיות שאוט יהיה חייב להגיב מהר להבדלי הגודל בין החמישיות. מי שכן שיחק לא מעט נגד פיניקס במהלך השנה הוא ג'יילן וויליאמס. הסיבה המרכזית לראות את הסדרה (אוקיי, הסיבה השנייה אחרי מפגש הפסגה בין לו דורט לדילון ברוקס) היא לבחון את הכושר של ג'יי-דאב לקראת המשך הפלייאוף. פיניקס נראית כמו יריבה נוחה עבורו באותו אופן בו הייתה נוחה עבור אבדיה, כי גם הוא מתבסס על יכולת חדירה תוך ניצול היתרונות הפיזיים שלו, כאשר הוא גם משתמש הרבה יותר מדני בטווחי הביניים. היה לו אפילו משחק של 11 מ-12 מהשדה מול הסאנס השנה: לגאנרים של פיניקס יהיה קשה מאוד מול חבורת הסטופרים של מארק דייגנולט. ג'יילן גרין אמנם נתן שתי הצגות מול הגנות טובות בפליי-אין, ודווין בוקר האמיתי אולי עדיין מסתתר בתוך הצל החיוור שראינו השבוע, אבל ההגנה של OKC היא ליגה אחרת, בטח בפלייאוף. הדרך המרכזית שניתן לנסות לחשוף את הגנת הת'אנדר, במיוחד בחמישייה הגבוהה, היא תקיפה קבועה של הגבוהים שלה, שאחד מהם (כנראה הרטנשטיין) יצטרך לשמור על שחקן חוץ. אם אוט יצליח לעורר קשיים בחמישייה הגבוהה ולהכריח את דייגנולט לעבור מהר לחמישיות נמוכות זה יהיה נצחון עבורו, אולי היחיד שהוא יוכל להשיג. מזרח (2) בוסטון – (7) פילדלפיה סדרה רוויה בהיסטוריה, קרובה ורחוקה, יריבות מיתולוגית בין שני מועדונים ושתי ערים. בכלל לא בטוח שזו תהיה סדרה תחרותית, גם בגלל שג'ואל אמביד לא יפתח אותה ובספק גדול שיוכל לחזור במהלכה. אמביד עבר לפני עשרה ימים ניתוח להסרת התוספתן וכרגע מתאושש ממנו, בפילדלפיה לא פוסלים את האפשרות שהוא יחזור במהלך הסדרה אבל לא הייתי בונה על כך שהוא ישחק כדורסל בשבועיים הקרובים. גם בלי אמביד, ואולי בלי דרמה, יש הרבה במה להתעניין בסדרה הזאת. קודם כל בג'ייסון טייטום, השחקן השני הכי מעניין בסיבוב הראשון אחרי וומבי. החזרה של טייטום מהקרע באכילס הייתה הטובה ביותר שבוסטון הייתה יכולה לדמיין. תוך שבועיים-שלושה נראה היה שהוא הסיר כל חלודה, השתלב נהדר לצד ג'יילן בראון, לקח על עצמו יותר אלמנטים של ניהול משחק והחל לספק מספרים מוכרים. הנה דוגמא מייצגת: אבל זה קרה בחודש האחרון של העונה הרגילה, השלב בו רוב הליגה עוברת להילוך שני. בפלייאוף כולם עוברים להילוך חמישי, והמפגש של טייטום עם האינטנסיביות של הפוסט סיזן יכול להיות הגורם המכריע במזרח השנה. פילדלפיה לא מתכננת לעשות לטייטום חיים קלים, יש לה סוללה של שומרים איכותיים עבורו ועבור בראון. ג'ו מאזולה ינסה לעזור לכוכבים שלו למצוא איזון בין בידודים ורדיפת מיס-מאצ'ים (בעיקר טייריס מקסי) לבין הסגנון שהביא את הסלטיקס עד הלום השנה. בצד השני, הבמה פנויה עבור מקסי, זה הזמן שלו להיראות כמו שחקן שניתן לבנות סביבו קבוצה גדולה בעתיד. גם מקסי יתמודד עם שומרים נהדרים, בראשם דריק וויט, ויצטרך לקבל הרבה עזרה מגווארדיית שחקני החוץ היוצרים של הסיקסרס. במיוחד מוי ג'יי אדג'קומב, שנראה כמו מניה בטוחה לספק בסדרה הזאת שני משחקים שיגרמו לנו לתהות אם היינו צריכים לתת לו יותר מקום בדיון על רוקי העונה. אם פילדלפיה תצא מהסדרה עם תחושה טובה לגבי צמד הגארדים שלה, יהיה לה קל יותר להכיל הפסד נוסף ליריבה המושבעת. (3) הניקס – (6) אטלנטה לטעמי, המוקש הגדול של הסיבוב הראשון, הסדרה עם הסיכוי הגבוה ביותר להפתעה. לאטלנטה הייתה ריצה של 2:18 עד לשבוע האחרון של העונה, היא החלה לצבור בטחון ונראית מוכנה לעשות רעש בפלייאוף. לחמישייה של סי ג'יי מקולום, דייסון דניאלס, ניקייל אלכסנדר-ווקר, ג'יילן ג'ונסון ואונייקה אוקונגוו יש נט רייטינג של 20.3 ב-391 דקות משותפות, כולל רייטינג הגנתי של 102.8, הרבה יותר טוב מההגנה הטובה בליגה. בחמישייה הזאת יש ארבעה מובילי כדור וארבעה שחקני הגנה איכותיים, בהתקפה כולם עושים הכל בשיטה שמוציאה את המירב מכל החבורה, ההגנה אקטיבית וניידת, יש גם שני שחקנים שיכולים ליצור מצב זריקה במידת הצורך. המפגש בין החמישייה החדשה של קווין סניידר לחמישייה של הניקס יהיה מרתק. לניקס עדיין יש יותר כשרון טהור וגם יותר שחקנים פיזיים, אבל אין את תחושת החיבור שיש באטלנטה. בסוף, כשצמוד הניקס תלויים מאוד בג'יילן ברונסון, שיצטרך לעבוד קשה בסדרה הזאת מול דניאלס ונא"ו שישמרו עליו. במפגש בין הקבוצות לקראת סוף העונה ברונסון התקשה רוב המשחק, אבל במאני טיים הצליח להשתמש בנסיון ובחוכמה שלו כדי לייצר מצבי זריקה טובים ולקלוע אותם: בתקציר הזה ניתן לראות שאוקונגוו שומר על קארל אנתוני טאונס (בשונה מקבוצות רבות ששמות עליו שחקן חוץ), שבפיק נ' רול הוא מרבה לצאת להדג' על ברונסון או להישאר קרוב אליו כדי למנוע חדירה, ושקא"ט ניצל את זה בעקביות כדי לתקוף עם יתרון. בכלל, כימיית הפיק נ' רול בין ברונסון לקא"ט מגיעה לגבהים חדשים, הם מזהים ביחד כל טעות קטנה של ההגנה ומנצלים אותה. השאלה היא איך זה ייראה במשחק הרביעי בסדרה, כשהגנת ההוקס תכיר יותר טוב את הטריקים הקטנים שלהם, או כשיגיע שלב שסניידר יעביר את ג'יילן ג'ונסון אל קא"ט ויבצע חילוף על החסימה. לקא"ט יש יתרון פיזי על כל שחקן ברוטציה של ההוקס, ויכול להיות שהסדרה תהיה תלויה ביכולת שלו להיות אגרסיבי ולנצל בעקביות את היתרון הזה. (1) דטרויט – (8) אורלנדו רובנו ציפינו לראות פה את הסינדרלה משארלוט, שהייתה אמורה לדלג מעל אורלנדו השבורה. ג'מאל מוזלי הגיע למשחק הזה עם מזוודה ארוזה בדרך הביתה, שמועות הטרייד על פאולו בנקרו כבר החלו להיכתב. אבל אורלנדו עשתה מה שהיא מדי פעם עושה השנה: התחברה להצגה אחת גדולה שמזכירה כמה פוטנציאל יש לה. אז ביי שארלוט, היה כיף, חבל שלפני משהו כמו שלושה שבועות הכרכרה הפכה חזרה לדלעת, נתראה בשנה הבאה. החבר'ה שאוהבים מכות בדטרויט בטח מאוכזבים שלא קיבלו את היריבה מהתגרה המפורסמת מלפני חודשיים. לא נורא, הייתה להם תגרה גם עם אורלנדו לפני שלוש שנים, ובשנה שעברה לאיזיאה סטיוארט היה תאקל עם כל הספסל של המג'יק, אז ניתן לסמוך עליו שיארגן משהו גם בסדרה הזאת: קשה לנתח את הסדרה הזאת מקצועית כי אורלנדו כל כך תנודתית. על פניו, יש להם כלים מקצועיים להקשות על קבוצת 60 הנצחונות מדטרויט. יש למוזלי שמינייה ראשונה איכותית, שכוללת חמישה שחקנים יוצרים ששלושה-ארבעה מהם יהיו על הפרקט בכל רגע נתון. זה יאפשר לו לתקוף את החוליות החלשות בהגנת דטרויט, כמו דאנקן רובינסון, קווין הרטר ודניס ג'נקינס בגלל הגודל. ג'יי בי ביקרסטף זקוק לשחקנים האלה כי בלעדיהם אין לו כמעט בכלל קליעה מבחוץ. לאורלנדו יש גם פוטנציאל הגנתי גבוה וזה יהיה מבחן ראשון מעניין לאופן בו יריבת פלייאוף מנסה לנצל את בעיית הקליעה מבחוץ של דטרויט, את האפשרות לצופף בקיצוניות את הצבע. לכן, השאלה הגדולה היא אם אורלנדו תצליח להישאר מספיק יציבה, מחוברת וקשוחה כדי להישאר בעניינים בסדרה. מה שניתן להיות בטוחים לגביו זה שדטרויט תופיע לכל משחק, תרביץ בהגנה, תתנפל על כל ריבאונד ותריח כל חולשה בצד השני. המג'יק לא נתנו לנו סיבה להאמין שיש להם כלים מנטליים להתמודד בעקביות עם הקשיחות הזאת, אבל כבר ראינו קבוצות שמבצעות סוויץ' מנטלי שלא ברור מאיפה הגיע. אדגיש שוב, מקצועית יש פה פוטנציאל לסדרה תחרותית. אורלנדו בריאה כפי שלא הייתה כל השנה, ואם פרנץ ווגנר ואנתוני בלאק יחזרו להזכיר את עצמם לא יהיה מופרך לטעון שמבחינת כשרון זו סדרה שוויונית. (4) קליבלנד – (5) טורונטו זו די בקלות הסדרה שתעורר הכי מעט עניין בסיבוב הראשון, והמטרה של קליבלנד תהיה להשאיר אותה כזו, לא להסתבך עם סדרה צמודה מול יריבה נוחה יותר מכפי שהייתה אמורה לקבל מהמקום הרביעי. קליבלנד תשמח לשבועיים ראשונים שקטים, כדי להגיע לסיבובים הבאים כאנדרדוג שלא כל כך סופרים אבל יש לו פוטנציאל לנצח כל יריבה במזרח. הגרסה הנוכחית של הקאבס, עם ג'יימס הארדן ושורה של שחקני כנף שהצטרפו, נראית מבטיחה מאוד. הארדן, דונובן מיטשל ואוון מובלי יוכלו לחלק ביניהם את המעמסה ההתקפית כדי שאף אחד מהם לא יצטרך לקחת על עצמו יותר מכפי שהוא אמור. טורונטו הגיעה למקום החמישי בזכות, אחרי עונה יעילה מאוד. היא מנצחת קודם כל בזכות ההגנה החמישית בליגה, כשהיא עולה עם ארבעה שחקנים גדולים מאוד וסקוטי בארנס אחד שנמצא בכל מקום. הגודל הזה אמור להפריע לגארדים של קליבלנד, אבל לא בטוח שיש לראפטורס מספיק שומרים אישיים טובים כדי להתמודד לאורך זמן עם בעלי מלאכה מלוטשים ומנוסים כמו מיטשל והארדן. בצד השני, ההתקפה של טורונטו די אקלקטית ולא מאוד צפויה, גם בגלל שבכל יום נתון מישהו אחר יכול להפציע, כולל כמה שחקני ספסל. אם יוצא לכם לתפוס משחק מהסדרה הזאת, שימו לב לצמד הגבוהים המחליפים של הראפטורס, סנדרו ממוקלשווילי וקולין מארי-בוילס. הראשון הוא שחקן התקפה יצירתי שנע ללא הפסקה בלי הכדור, השני הוא רוקי שמביא אנרגיות והגנה ולאחרונה למד לחצוב נקודות בצבע. המנייה הבטוחה בהתקפת טורונטו, ואחד השחקנים הנשכחים בפלייאוף הזה, הוא ברנדון אינגראם. הוא אמור למצוא די בקלות מיס-מאצ'ים לתקוף ברוטציה עמוסת הגארדים של הקאבס. אז נסיים את הפריוויו הארוך באינגראם קולע 37 נקודות נגד קליבלנד, משהו שלגמרי יכול לקרות פעם-פעמיים בשבועיים הקרובים:

אחרי בערך 37 טורים בהם ציינו זאת לפני כן, הכי קל להתחיל את הטור שאחרי משחק מספר 38 עם השורה התחתונה. הפועל תל אביב עשתה הכל בשביל לעשות שישייה. הפועל תל אביב עשתה שישייה. מכאן נובע שהפועל תל אביב עמדה במטרה שלה, כלומר סימנה וי, כלומר שיחקה אותה, כלומר הצליחה. וזאת השורה התחתונה, כי כך אמר, נו, אתם יודעים. אוקיי, אם כך, נחלק את הטור שאחרי תום העונה הסדירה לשניים. קודם כל נדבר על הטרחה במונאקו. אח"כ כמה מילים על עונה היסטורית. הטרחה לא מסובך לראות עד כמה רעה הייתה ההגנה של הפועל תל אביב אתמול. קודם כל, אפשר להתחיל במספרים. את המחצית הראשונה סיימה מונאקו עם 14/17 ל-2 נקודות. את המשחק כולו רק עם 69% ל-2. כן, זה די רע. חלק מהבעיות שקשורות בנתונים האלו נובעות מעניינים מנטליים ומגישה. זה משהו שקצת פחות מעניין אותי ברמה הניתוחית כרגע. בריצה הנהדרת שלה בסוף העונה, זאת שהבטיחה פלייאוף, הפועל תל אביב הצליחה להתמקד הגנתית בכמה מטרות ספציפיות, מהן גזרה את היכולת לייצר עצירות ברגעים שעשו הבדל. ונכון, ניתוחי המיקרו של איטודיס מורכבים מלא מעט פרטים קטנים של מה עושים ומה לא, אבל אפשר לומר שעמוד התווך בצד שבו נוהגים לשמור נובע משאלת ה-ממי עוזרים וממי לא. כי מוותרים ומנחשים מהזריקה של הזה והזה וההוא וההוא. ולא מתרגשים אם אחת נכנסת בטעות. גם כי זאת הדרך לחפות על שחקני הגנה פחות טובים בואכה מיציץ'. גם כי זאת הדרך לכסות על תחלואי הגנה רוחביים. גם כי זאת הדרך לכפות על היריבה זריקות ממקומות ומשחקנים שהיא מעדיפה שלא. הדרך לחפות עליו בהגנה. צילום: הפועל IBI תל אביב התקפה ראשונה של מונאקו אתמול. מריצים תרגיל שבו עולה למעלה דיאלו ומקבל כדור. למה? כי הוא טוב בכדורסל. למה עוד? כי שומר עליו מיציץ'. במקביל, יוצא אל הפינה ג'רון בלוסונגיים, החבר של דני פרנקו. וויינרייט הוא השומר שלו, אבל וויינרייט נשאר עמוק בתוך הצבע. כאמור, גם כדי לעזור למיציצ'ים. גם כדי לפתות את מונאקו ללכת לכיוונו של בלוסונגיים. כך בדיוק קורה. הכדור נמסר לבלוסונגיים שעומד חופשי לגמרי. טריצה. התכנית של הפועל תל אביב הצליחה. התכנית של הפועל תל אביב התפרקה. ההתקפה האדומה חטפה אתמול לפחות 7 טריצות של הימורים מפורווארדים יריבים: 4 בלוסונגיים, 2 בגארין, 1 תייס. ועכשיו נכנסים לדילמת הביצה והתרנגולת. האם השלשות הללו הן שגרמו להגנה לצאת מהסכמה ומהצבע ומשם להיחשף לנקודות קלות בצבע? התשובה היא שלא. ההגנה של איטודיס גם הימרה על הזריקה מבחוץ והפסידה וגם אפשרה למייק ג'יימס וכו לעשות מה בראש שלו, עם ובלי נעילות להן זכה מההייזים של העולם. היא טעתה פעם אחר פעם במצבי עזרה, אם בכלל עזרה. היא ירדה נורא להגנה, כשהיא ירדה להגנה. (0:00) כי אפשר לדבר על התכנסות נכונה בנתיבי החזרה לאחור, ואפשר לדבר גם על מודעות נמוכה במיוחד (ואני עדין במיוחד) כשבאים לכסות את הסייד פיקנ'רול הזה בהתקפה המעבר. (0:53) כל הסיפור כאן מעניין במיוחד, כי ההגנה של מונאקו הציגה כמה רעיונות דומים בצד שבו היא סוג של שומרת לעיתים. אלייז'ה בראיינט, למשל ובמיוחד, נתקל אתמול בקשיים שאנחנו לא ממש רגילים לראות, כשניסה להתגבר על אוקובו או דיאלו או אפילו ג'יימס בחילוף. חלק מזה נבע מבעיית ספייסינג חמורה בהתקפה של האדומים בכלל ודברים שקשורים באוטורו בפרט, שלא אחת ניצב בדרכו וחסם את הדרך. חלק מכך שגם הצרפתים, בדומה לאיטודיס, באו וחנקו את נתיבי התנועה פנימה באמצעות אובר הלפ מהפינות. כי גם מבחינת המרקוישווילי'ס, שאיש וויינרייט יזרוק בכיף שלו. וגם מלקולם. וגם אדווארדס. כך, בין היתר, הצליח בראיינט לייצר כמות נמוכה יחסית של זריקות, כי נאלץ לוותר על הכדור. כך החטיא, כך ביצע עבירת תוקף. יותר מזה, גם חלק מאלו שכן קלע היו בדרגת קושי גבוהה. לא רק בראיינט. אחרי שכבר הרגשנו את מיציץ' עושה מיציץ' ומזכיר את ימי אנאדולו העליזים, חזר אתמול האיש לעצמו ונראה זוועה. כמה זוועה? הכי זוועה שיש. כולל 0/6 לשלוש. יותר מזה, בלי אף זריקה ל-2 נקודות. גם זה, חשוב לציין, מגיע לא מעט מענייני העזרה של הצרפתים. בעיצומו של רצף מהגיהנום של הסרבי היקר, לקראת סיום הרבע השני אתמול, הוא ניסה וסוג של הצליח לקחת את האיש שלו פנימה מהדריבל, רק כדי למצוא מולו שומר נוסף שעזב את המשמרת ואת מלקולם. למעט כריס ג'ונס, שותק אתמול הקו האחורי של האדומים לגמרי. לא מעט מכך בגלל תכנית משחק הגנתית שהם אמורים דווקא להכיר. עניין נוסף שכדאי להתייחס אליו בכל הנוגע להתקפה של הפועל תל אביב קשור בדניאל אוטורו. גם אצלו קיבלנו אתמול מספרים יוצאי דופן, לרעה. כאשר שחקן של מעל 71% בהתקפה עושה 7/15 ל-2, רצוי לשים לב. אוקיי, חלק מההחטאות נובעות מהנוכחות ההגנתית של קבריוס הייז. שהוא טוב בהגנה. חלק לא. אוטורו הוא שחקן שניזון משחקנים שיודעים להזין. יש לו ידיים נהדרות ויכולת סיומת עצומה. אוקיי, אתמול לא. אתמול הוא שיחק על תקן שחקן מטרה, גם בשל הקשיים של הגארדים אבל גם בגלל שהוא או לפחות המיקום שלו על הפרקט אמש דרשו זאת. הוא רצה לעשות מובים. הוא דרש לעשות מובים. הוא פחות טוב במובים. ההיסטוריה כדי להבין את גודל ההישג של הפועל תל אביב לא צריכים ללכת רחוק. אפשר לעצור בבוסניה שבה שיחקה והפסידה דובאי. גם היא מאסיה. גם היא עם כסף פסיכי. גם היא עם סגל נוצץ. גם היא הולכת הביתה שלה, בלי פלייאוף או פלייאין. לא משנה מהו המיקום התקציבי של עופר ינאי ביחס לקבוצות העשירות האחרות: פלייאוף יורוליג זה קשה. פלייאוף יורוליג זה שיחוק. במיוחד בלי קהל ונסיון קודם. נכון, ראינו את זה בעבר וראינו את זה ממונאקו – ועדיין, וואחד הישג. מאחר שאנחנו בענייני כפיים ומחמאות, לא נזכיר כרגע מה קורה כרגע מבחינה פיננסית לפרויקט של מונאקו. שיט, קראתם את זה? הפועל תל אביב הזאת הצליחה למצוא לעצמה זהות של כדורסל. נכון, כדורסל שרבים מאיתנו לא מסוגלים לראות, בגלל האופן שבו משחקים בתורות, אבל יש שם דברים ברורים ופשוטים למדי שהיא רוצה לעשות. כתבתי לפני רגע על הרצון המשונה טיפה של אוטורו להיות אתמול עוגן התקפי, עניין שרק מדגיש את הקונסיסטנטיות של הקבוצה כולה, לאורך מרבית העונה, ללכת עם הדברים שהגארדים שלה יודעים לעשות מכדרור. מיציץ', בראיינט, בליינקי, ג'ונס. סגנון כזה, אם לא מקבל גיבוי והבנה מיתר השחקנים שנודדים על הפרקט, יכול לפרק לבדו חדרי הלבשה. הולכים עם מה שהגארדים עושים מכדרור. צילום: יהודה הליקמן, ספורטס רבי הפועל תל אביב מסיימת עונת בכורה בליגה השניה בטיבה כקבוצת התקפה יוצאת דופן. גם בנתונים המתקדמים וגם בפרמטר פשוט יותר של אחוזים ל-2 נקודות, כשהיא היחידה במפעל שחוצה את רף 60 האחוזים. זה יוצא דופן. זה מעיד על עוצמה. וכן, זה מעיד על זהות של קבוצה. 3 נקודות לסיום המאמן – דימיטריס איטודיס שיחק אותה. 23 נצחונות ומקום בפלייאוף. כולנו וכולכם יכולים לחשוב ולהגיד מה שבא לכם, כי הדעה של כולנו וכולכם איננה רלוונטית. מאמן מצוין אבסולוטית, שהגיע להישג הנדרש ממנו מעשית. עד כאן. רגע, יש לי עוד עניין שרציתי לכתוב לכם לגבי ענייני מאמן. ולשאול שוב אם זה חשוב. מצד אחד, יש קבוצה עשירה כמו דובאי שהתקמצנה על מאמן ושילמה את המחיר. מצד שני, יש קבוצה כמו מונאקו שנשארה בלי כסף ובלי מאמן, ומהרגע שעוזרי המאמן שלה נטלו את המושכות מהידיים של ספנוליס, הקבוצה הזאת המריאה. מאמן זה חשוב? 8 זה שמחה בלב – משונה מאוד לראות את מונאקו, משחק אחר משחק, רושמת 8 שחקנים. זה מפריע בעין ולא רק בעין. העניין הוא שרוטציה של 8 זה שמחה גדולה בלב (של השחקנים). בטח אם הצד השני לא גורר אותם לסגנון משחק שיכריח אותם לחפש את השחקן התשיעי. להפועל תל אביב יש סגל בלתי נגמר. באמת של החיים? גם איטודיס משחק עם 8 שחקנים בלבד, פלוס כמה דקות של תוספות וחלקי חילוף. 8 זה שמחה בלב. 15 או 16 או 17 או אני לא יודע כמה שחקנים יש כרגע לאיטודיס? זה פחות. ועכשיו מה, מה עכשיו? עכשיו ריאל מדריד. הכי קשה שיש. לראשונה אולי העונה, מגיע הפרויקט של עופר ינאי למשחק (וסדרה) כשהוא אנדרדוג מובהק. ריאל טובה יותר, ריאל גדולה יותר, ריאל משחקת עמוק יותר, ריאל מגיעה במצב טוב יותר. בגדול, אתם יודעים, הפועל תל אביב של העונה הזאת טובה במיוחד נגד הקבוצות הפחות טובות של המפעל. בכל מקרה, הדרך לפיינלפור היסטרי, אחרי עונה היסטורית, עוברת דרך המלכה של הארוע ושל המפעל. נעקוב בעניין רב. עד כאן. שיהיה לנו טוב.

לארי דיוויד, שיצר יחד עם ג'רי סיינפלד את "סיינפלד" האלמותית, התעקש שלדמויות הראשיות בסדרה, ג'רי, ג'ורג', איליין וקריימר, לא תהיה קשת עלילתית. בניגוד למסורת של הוליווד וגם של הטלוויזיה האמריקנית, הקומיקאי היהודי לא רצה שהגיבורים שלו יצמחו, או יקבלו שיעורים שיישארו איתם לכל החיים, או יעברו תהליך. בקיצור, לא יתחילו במקום X ויסיימו במקום Y, עם לחלוחית בעיניים ומוזיקה רומנטית. גם ברגעים הכי קשים, והכי טובים, הם ימשיכו להיות נוירוטיים ומיזנתרופים וייפגשו שוב בקפה הקבוע. ההקפדה הזאת הופכת את "סיינפלד" ליצירה ששונה מכל מה שראו קודם בטלוויזה בארצות הברית. גם הפועל תל אביב של השנה היא תופעה שלא ראינו מעולם בכדורסל הישראלי: הכי עשירה, הכי עמוקה, עם הכי מעט ישראלים, ובעיקר הכי מצליחה. כן, חוץ ממכבי תל אביב של פעם, יותר ממכבי תל אביב של היום. התכונה השנייה שדומה לסיינפלד היא, באופן מפתיע, היעדר התהליך והצמיחה. וזה לא בהכרח רע. הפועל תל אביב שהתחילה את העונה וזו שסיימה אותה היא אותה קבוצה, עם אותם מאפיינים מקצועיים, עם אותם יתרונות ואותם חסרונות. היא התחילה מצוין, המשיכה פחות טוב, התאוששה לקראת הסוף ואז גמרה בתבוסה לא נעימה למונאקו, אבל לאורך כל הדרך הדמויות לא השתנו באופן מהותי וחשוב יותר - הסגנון לא השתנה כלל. זה מתחיל במאמן דימיטריס איטודיס, שבנה קבוצה עם כמויות עצומות של יכולת וביטחון עצמי, והחליט, כמעט בלי סטיות מהדרך, שהוא זורם עם הכישרון ולא עומד בדרכו. הסגנון של הפועל לא תמיד היה יפה לעין, אבל בהחלט היה עקבי: ריווח, חיפוש מיסמצ'ים, יכולת אישית, בלי לדפוק חשבון למספר הכדרורים או למספר המסירות בהתקפה. בלי היענות לקלישאות של מאמנים, או אוהדים, או פרשנים. העיקר לקלוע הרבה סלים, יפים יותר או פחות. ולזכותו של היווני, ייאמר שזה בדרך כלל עבד. בהגנה, הוא מאמין בסוויצ'ים ובהגנות נסוגות שנותנות לקלעים טובים פחות ולפעמים טובים יותר לנצח את הפועל מבחוץ. בדרך כלל זה עבד. אתמול, במקרה של ג'רון בלוסונגיים שניצל את החופש היחסי ל-30 נקודות ב-12 מ-16 מהשדה, כולל 4 מ-9 משלוש, זה פחות עבד. גם השחקנים לא שינו את דרכם באופן מהותי, לטוב ולרע. ואסיליה מיציץ' נשאר אותו שומר רע ושחקן התקפה שלוקח לפעמים זריקות משוגעות ולעתים מוסר אסיסטים מבריקים, ולא הצליח להסיר עד המשחק האחרון (והרע) של העונה הסדירה את סימני השאלה שמרחפים מעל את חוזהו העצום; אלייז'ה בריאנט היה תמיד הכי חכם, הכי מתוחכם והכי יציב לאורך כל הדרך, ובלעדיו סוללת הכוכבים לא הייתה מגיעה לארץ המובטחת; אנטוניו בלייקני המשיך להיות קלעי חסר מצפון (בקטע טוב) שמעדיף תמיד את הזריקה מבחוץ, גם כשהליגה למדה אותו קצת; ויינרייט שמר את כוכבי היריבה והשליך לבנים משלוש; קולין מלקולם היה תמיד חוליה מחברת ונטולת אגו; ודניאל אוטורו עשה תמיד רק מה שהוא יודע, בדרך ל-71.4 אחוזים נהדרים מ-2 בעונה. חריג אחד היה כריס ג'ונס, שהתחיל כשם פחות נוצץ וסיים כרכז הכי טוב בקבוצה, כשגם אמש סיפק מספרים מטורפים של 5 מ-6 משלוש, 10 אסיסטים ואיבוד אחד. עדיין עם סימני השאלה בעניין החוזה, ואסה מיציץ'. צילום: הפועל IBI תל אביב עוד דמיון לסיינפלד: כשאחת הדמויות לא התאימה למרקם הקבוצתי, שלחו אותה לשבת בצד. זה הסיפור של סוזן, ארוסתו של ג'ורג', שמתה בעקבות ליקוק מעטפות בעיקר כי ג'ייסון אלכסנדר שגילם את קוסטנזה לא חיבב את השחקנית שגילמה אותה. גם בהפועל, השינויים היחידים במהלך העונה היו פרסונליים: ג'ונתן מוטלי איבד את מקומו לטובת טאי אודיאסי בשל הגנה רעה, ים מדר הפסיד בקרב על הדקות למיציץ' וג'ונס, תומר גינת וטיילר אניס התפוגגו בגלל פציעות, וליוויי רנדולף וקסלר אדוארדס הגיעו ליתר ביטחון, כדי להבטיח את העלייה לטופ 6. אה כן, העלייה לטופ 6 היא לא סוף הסיפור. הפועל לא הייתה צריכה להשתנות באופן מהותי כדי להשיג את המטרה העליונה של עופר ינאי - כרטיס לעונות הבאות ביורוליג. כדי לעבור בסדרה את ריאל מדריד, מישהו מהדמויות, או הפועל כמכלול, יצטרכו לעבור שינוי. איטודיס ימשיך לנסות כנראה לרמות מקלעים בינוניים ולתקוף רגליים איטיות בהגנה, אבל יצטרך להבריק כדי למצוא תשובה למימדים של טבארס. מיציץ' יצטרך לגלות יציבות שלא הייתה שם כל העונה מול קמפאצו ומאלדון. הרכבי הסמול בול, עם מלקולם ב-4, שהפכו נפוצים יותר ככל שהעונה התקדמה, עלולים להיות בעייתיים מול הגודל של הספרדים. הכלל של לארי דיוויד לגיבוריו היה "בלי להתחבק, בלי ללמוד". רק שהפועל רוצה להתחבק בסיום הסדרה. כדי שזה יקרה, יהיה עליה להראות שלמדה משהו חדש.

ספרס מול בלייזרס. מקום שני מול מקום שביעי. וומבי מול דני. בואו נתחיל מהשורה התחתונה. וואלה, לא כוחות. סימן קריאה. כן, יש הרבה סימני שאלה שמקיפים את הסיפור הזה, אבל קודם כל סימן קריאה גדול. ובעצם סימן שאלה גדול לא פחות. הבלייזרס התמודדו עם הקליפרס במשחק מכריע ואז עם הסאנס בפלייאין, אבל שם הם התמודדו מול בני אנוש. אבל איך עוצרים חייזר? בואו נדבר שנייה במספרים, נחזור אליהם בהמשך. שתי הקבוצות התעלו על הציפיות שהיו מהן לפני תחילת העונה. רבים העריכו שהספרס יגיעו לפלייאוף, אבל אף אחד לא צפה שיפור של 28 ניצחונות. את הבלייזרס סימנו כמועמדת להתחרות, אולי, על המקום האחרון בפלייאין. מעטים ציפו שדני אבדיה יהיה אולסטאר או שויקטור וומבניאמה יהיה מועמד מוביל לתואר ה-MVP. רוב סגל השחקנים בשתי הקבוצות עדיין צעיר וזו הופעת פלייאוף ראשונה שלו. זה אומר שאין לנו ממש היסטוריה להסתמך עליה כדי להבין מה נראה מהכוכבים או מהשחקנים המשלימים. גם מפגשי העונה הרגילה בין הקבוצות לא נותנים לנו אינדיקציה אמיתית. המשחקים האלו (שני ניצחונות של הספרס, בנובמבר ובאפריל, מול ניצחון אחד של פורטלנד בחודש ינואר בחסות טריפל דאבל של אבדיה) לא ממש רלוונטיים, מכיוון שוומבניאמה החמיץ את שלושתם. למעשה, בפעמיים האחרונות שדני אבדיה שיחק מול מי שכנראה יהיה שחקן ההגנה של העונה ואחד משלושת המועמדים הסופיים לתואר השחקן המצטיין, אבדיה עוד עלה מהספסל של הבלייזרס. הבלייזרס גם חסרו שחקני מפתח בכל אחד משלושת המפגשים. למעשה, הפעם הראשונה שקיבלנו משחק שבו שותפה כל השביעייה הראשונה של פורטלנד (דני, קמארה, קלינגן, הולידיי, סקוט, גראנט ושארפ) הייתה במשחק הפלייאין מול פיניקס. המשחק ה-83 של העונה. נתחיל מהחדשות הטובות. להוציא את שיקגו (אותה פגש רק פעם אחת השנה), סן אנטוניו היא הקבוצה מולה דני קולע הכי הרבה בממוצע: 31.7 נקודות עם 7.3 ריבאונדים ו-8 אסיסטים בממוצע למשחק. החדשות הרעות הן, נו, נמצאות בפסקה הקודמת. הספרס קבוצת הגנה טובה גם בלי וומבי, והם קבוצת הגנה אולי היסטורית יחד איתו. קשה לדמיין שחקן שמקשה יותר מוומבי על שחקנים שמשחק ההתקפה שלהם בנוי על קליעה ליד הטבעת. וומבי מגן על למעלה מ-18 זריקות במשחק (מקום שלישי בליגה. במקום הראשון, אגב, נמצא דונובן קלינגן) ומוריד את אחוזי הקליעה של השחקן הזורק ב-8.7%. וזה רק בהשפעה ישירה. ההשפעה העקיפה של וומבי עדיין לא נמדדת, אבל קיבלה ברשת את הכינוי "לא משנה" (nevermind), שזו התגובה המקובלת כשאתה רץ לצעד וחצי ומגלה ענק גמיש ונייד ברדיוס של שלושה מטרים מהסל. הדרך להתמודד עם וומבי היא להכריח אותו לצאת החוצה, אבל הספרס אוהבים לשחק מעין "אזורית" שבה וומבי ממתין מתחת לסל ושחקני הכנף סביבו מגיבים ברוטציות. זה נכון גם לגבי סיטואציות של פיק אנד רול, שבהן וומבי (או לוק קורנט) מחכה בדרופ עמוק מתחת לטבעת. דונובן קלינגן אמנם שיפר את קליעת השלוש שלו העונה, אבל הספרס ישמחו כנראה אם זו תהיה ברירת המחדל בפיק אנד רול של דני עם קלינגן. סמול בליינד, ביג בליינד אז החמישייה הרגילה של פורטלנד שמה את דני בבעיה. את הפתרון יכול להיות שראינו בדקות האחרונות של המשחק מול פיניקס. החמישייה שהחזירה את פורטלנד מפיגור שמונה כשנותרו שלוש דקות לסיום כללה את דני, קמארה, הולידיי, שארפ ובמקום קלינגן בעמדת הסנטר את ג'רמי גראנט. קלינגן, כאמור, שיפר את קליעת השלוש ועומד השנה על 34% מחוץ לקשת. גראנט, בשקלול כמות הקליעות והאחוזים, הוא קלעי השלוש האמין ביותר של פורטלנד. הוא גם מיומן יותר בתנועה על הקשת כדי לייצר את זווית המסירה הנוחה, וגם מול פיניקס קלע שתי שלשות קלאץ' ענקיות. פורטלנד פנתה לחמישייה הזו כפתרון לחמישיית הסמול בול של פיניקס (ששיחקו עם רויס אוניל כסנטר), אבל אם מסתכלים על המשחקים שבהם וומבניאמה התקשה, ובואו, הכל יחסי כאן, אלו משחקים שבהם שיחק מול הרכב נמוך שבו כל השחקנים מהווים איום קליעה מחוץ לקשת. בהרכב כזה וומבי יהיה חייב לצאת יותר מהצבע כדי להתמודד עם איום הקליעה מבחוץ של גראנט, או שהספרס יצטרכו למצוא פתרונות הגנתיים יצירתיים יותר. ברגע שוומבי נמשך מהצבע, הנתיב של דני לטבעת אמור להיות פנוי יותר, ולספרס אין באמת שומר שיכול להקשות על דני בסייז שלו. אבל איך הרכב סמול בול מסתדר בצד השני עם שני מטרים ושלושים של ויקטור? אז גם לזה יש תקדים. בשנתיים-שלוש האחרונות אנחנו רואים יותר ויותר קבוצות שמעדיפות להתמודד עם שחקן פנים דומיננטי, וומבי במקרה הזה, אבל ראינו את הטקטיקה הזו גם מול יוקיץ', על ידי כך שהן שמות עליו שחקן כנף פיזי. אוקלהומה סיטי, לדוגמה, העדיפה לשמור על וומבי עם ג'יילן וויליאמס ולתת לצ'ט לתפקד כפרי סייפטי. במקרה של וומבי גם ראינו לא פעם שימוש בדאבל טים אגרסיבי בפוסט אפ, מה שהביא לכמה איבודי כדור או לפחות להורדת שניות משעון ההתקפה. ג'רו הולידיי אמור להיות שימושי במיוחד במצ'אפ הזה, אבל לא מן הנמנע שגם דני יתפקד בתור השומר הראשי של וומבי בחמישיות האלו. את השומר הנמוך אך האגרסיבי, עם או בלי שמירה כפולה, צריכים לגבות שחקני כנף נוספים שיושבים על המסירה לפוסט. ההגנה עד הזריקה היא רק חלק מהסיפור. כי גם אם גרמת לספרס להחטיא, עדיין צריך לקחת ריבאונד. תסתכלו בטבלה למעלה. הבלייזרס מדורגים במקום הרביעי בליגה בריבאונד התקפה אבל רק בשליש התחתון בריבאונד ההגנה. הספרס מדורגים במקום הראשון בריבאונד ההגנה ובעשירי בריבאונד ההתקפה. חלק נכבד מהנקודות של פורטלנד מגיע מהזדמנות שנייה, לא מעט בזכות דונובן קלינגן שהוביל השנה את הליגה בריבאונד התקפה. כך שלירידה שלו לספסל יש משמעויות בצד הזה, בעיקר כי וומבי הוביל את הליגה בריבאונד הגנתי ביחס לכמות הפוזשנים. פורטלנד היא קבוצת קליעה לא טובה, מקום 22 באחוזי קליעה משוקללים ומקום אחרון בין המעפילות עד כה, כך שהיא חייבת הזדמנויות נוספות כדי לייצר עוד נקודות. הספרס הם קבוצת ריבאונד התקפה לא רעה בעצמם, כשחוץ מוומבי גם קלדון ג'ונסון וקאסל אוהבים לנסות ולנצל הזדמנויות לגנוב כדורים מתחת לסל של היריבה. הספרס גם אוהבים לנצל את הנוכחות של וומבי על הקרשים כדי לצאת להתקפות מהירות, מקום חמישי בליגה בנקודות בהתקפות מעבר. גם הקרב על הגדלת הפוזשנים דרך מחלקת האיבודים יהיה מעניין. הספרס קבוצה אחראית מאוד, מקום חמישי בליגה באיבודים, כלומר רק ארבע קבוצות מאבדות פחות. אבל היא כופה מעט מאוד איבודים על היריבה, מקום 28. פורטלנד היא תמונת ראי. הבלייזרס מאבדים הכי הרבה כדורים בליגה ומצד שני מדורגים גבוה גם בתחום כפיית האיבודים. אם מיטש ג'ונסון יאשר לגארדים שלו להמר יותר על לחץ וחטיפות בזכות העובדה שיש לו את החיפוי של וומבי בקו האחורי, הבלייזרס עלולים למצוא את עצמם בבעיה. משחק אחר אבל להוציא את וומבי מהצבע זו רק הצרה הראשונה שדני, כלומר פורטלנד, צריך להתמודד איתה. מכשול נוסף שדני יגלה הוא האמת הקשה של ירידת כמות השריקות בפלייאוף. המגע שדני מייצר, ושממנו נוצרות חלק ניכר מזריקות העונשין, צריך לחזור לזה שהוא דורג במקום השני בליגה בזריקות עונשין בממוצע למשחק, מספיק אולי כדי להפעיל את המשרוקיות של השופטים במהלך העונה הרגילה. בפלייאוף? הרבה פחות. לא מעט שחקנים שבנו חלק ניכר מהארסנל שלהם על הגעה לקו, כולל זוכי MVP כמו ג'יימס הארדן וג'ואל אמביד, גילו בדרך הקשה שהמשרוקיות שורקות פחות בחלק הזה של העונה. מהבחינה הזו קמפיין הפלייאוף של שיי בעונה שעברה, בו יחס זריקות העונשין לזריקות שדה אפילו עלה בין העונה הרגילה לפלייאוף, הוא היוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל. ועם כל הכבוד לעונה המצוינת של דני, הוא עדיין לא זוכה לקרדיט מהשופטים ממנו נהנה ה-MVP המכהן. זה יהיה מבחן פיזי, ולא פחות מכך מנטלי, עבור דני, שצפוי למצוא את עצמו מתוסכל לאורך הסדרה. אה, והזכרתי שהספרס הם הקבוצה ששולחת את היריבה הכי מעט לקו? הפיזיות של הפלייאוף גם עשויה להשפיע על וומבי. אחת מהטענות שעלו כנגד הקייס של ויקטור לתואר ה-MVP של הליגה הייתה כמות הדקות המצומצמת ששיחק. כולל גמר הגביע, וומבי בילה השנה על המגרש 1891 דקות, מקום שביעי בקבוצה שלו ובאזור המקום ה-100 בליגה. באף אחד מהמשחקים השנה הוא לא עבר את רף 40 הדקות. נכון שבפלייאוף אין בק טו בק וגם לוח הזמנים של הטיסות קל יותר באופן יחסי לעונה הרגילה, אבל השאלה עד כמה הגוף של וומבי יהיה מורגל באינטנסיביות של הפלייאוף. והתפקיד של קלינגן, וויליאמס ואולי גם דני יהיה להקשות על ההתאוששות שלו ככל האפשר. למרות הנחיתות הפיזית של שומרי הספרס באחד על אחד מול דני, יש להם לא מעט כלים כדי להקשות עליו. שחקני הכנף של הקבוצה ארוכים, אתלטים וממושמעים מספיק כדי לעזור במרווחים ולחזור בזמן לקלעים. זה הופך את שאלת הקליעה של פורטלנד לקריטית עוד יותר, כי הצוות המסייע יהיה חייב לקלוע את השלשות החצי פנויות. אגב, במקרים של הרכבים נמוכים יכול להיות שנראה את ויקטור מופקד אפילו על דני כדי לקחת לו את משחק החדירה. היכולת של דני להיכנס לתוך הגוף של השומר שלו כדי לקבל את השריקה תעמוד במבחן לא פשוט כשמולו עומד מי שכנראה יוכתר לתואר שחקן ההגנה של העונה. כך שגם הקליעה שלו, שהייתה חלודה אחרי החזרה מפציעת הגב אבל נראתה טוב יותר במשחק האחרון של העונה מול הקינגס ובמשחק הפלייאין מול הסאנס, תהיה פקטור משמעותי. בכל מקרה אני לא צופה דקות ארוכות של וומבי על דני, כי המהירות והאגרסיביות של אבדיה גובות מחיר מכל שומר. עד עכשיו התייחסתי רק לדני בצד שבו פורטלנד אמורה לשים את הכדור בסל, וזה נובע מהעובדה הפשוטה שקשה לדעת מה אפשר לצפות מיתר השחקנים. ג'רו הולידיי מתקשה לייצר לעצמו או לאחרים בסיטואציות של אחד על אחד או פיק אנד רול. קמארה, קלינגן וגראנט הם שחקנים שניזונים מאחרים, ואוי ואבוי אם ג'רמי גראנט יחשוב שזה הזמן שלו לנסות להציל את המולדת ולייצר לעצמו. וזה משאיר אותנו עם שני סימני השאלה הגדולים של פורטלנד. שארפ והנדרסון. שארפ שיפר מעט את קליעת השלוש שלו וחצה השנה את רף 20 הנקודות למשחק, אבל יחס האסיסטים לאיבודים שלו הוא שלילי. ורשימת השחקנים שמגיעים ל-20 נקודות ויותר איבודים מאסיסטים בעידן המודרני כוללת בעיקר שחקני פנים. והנדרסון, שהופיע השנה רק ב-30 משחקים, הוא עדיין בגדר סימן שאלה, בעיקר בגזרת קבלת ההחלטות. האם יכול להיות שנראה אחד מהם מנצל את הפלייאוף הראשון בקריירה לקמפיין פריצה? אולי. אבל זה לא תרחיש שאפשר להסתמך עליו. מהצד השני הספרס הם קודם כל וומבי, אבל ממש לא רק. שלושת השחקנים הבאים בחשיבותם בקבוצה הם הגארדים דיארון פוקס, סטפון קאסל ודילן הארפר. פוקס היה השנה אולסטאר והוא אחד משלושה שחקני רוטציה בסן אנטוניו סך הכל, יחד עם האריסון בארנס ולוק קורנט, שכבר ביקרו בפלייאוף. את המשחק בחודש נובמבר הספרס ניצחו בחסות 37 נקודות של פוקס, שפורטלנד, ללא סקוט והולידיי, לא מצאו לו תשובה. גם את המשחק לפני עשרה ימים סיים בתור הקלע המוביל. לא מן הנמנע שחלוקת הדקות בין שארפ להנדרסון תתבסס קודם כל על היכולת לקלוע את השלשות הפנויות ולהתמודד הגנתית עם פוקס או קאסל. ספציפית, וכאן כבר עולה השאלה איזה ציוותים הגנתיים ספליטר יכתיב, איך מתמודדים עם הפיק אנד רול של אחד הגארדים עם וומבי. האמירה על חוסר הניסיון של שארפ והנדרסון בתור הספקים המשניים בהתקפה נכונה גם לגבי צמד הגארדים הצעיר, עוד יותר, של הספרס. קאסל והארפר. בכלל שתי הקבוצות הן קבוצות לא מנוסות. להאריסון בארנס מספר ריצות פלייאוף, כולל שני גמרים (ואליפות) עם הווריורס בעשור הקודם. קורנט לקח אליפות עם הסלטיקס לפני שנתיים, ודיארון פוקס הבליח לסדרה אחת עם הקינגס, אבל בצד של הספרס זה נגמר שם. בפורטלנד יש את ג'רו הולידיי קשישא, וגם ג'רמי גראנט עשה ריצה יפה עם הנאגטס בבועה (וכמה הופעות נשכחות עוד בימיו בת'אנדר). הטיימלורד צבר קילומטראז' עם הסלטיקס (אבל יש סיבה שהוא מופיע בפעם הראשונה בטור הזה אחרי מספר דו ספרתי של פסקאות), אה, וגם למאטיס ת'ייבול יש ניסיון פלייאוף, אבל לא בטוח עד כמה השניים האחרונים יקבלו דקות בסדרה, בעיקר אם בחירת הזריקות של וויליאמס תמשיך להיות מפוקפקת או שהמצ'אפ מול וומבי יהיה חד צדדי מדי. השורה התחתונה היא ששתי הקבוצות חסרות ניסיון במעמד הזה, מה שייתן משקל משמעותי יותר למה שיביאו המנהיגים, יעני דני ו-וומבי. אנחנו נוהגים להתייחס בחשדנות לקריירה המוקדמת של דני, אם במדי מכבי תל אביב או עם הנבחרות, אבל יש מעט שחקנים בגילו שמגיעים לטבילת האש הראשונה שלהם בפלייאוף כשהם מנוסים באמת בכמות דו ספרתית של משחקים שבאמת משנים משהו. הניסיון, האגרסיביות וקור הרוח שדני הפגין בדקות האחרונות של משחק הפלייאין מול פיניקס היו מפתיעים בסטנדרטים של הליגה ומשכו סופרלטיבים, מוצדקים לחלוטין, מצד חלק גדול מהפרשנים של הליגה. מהצד השני, היצר התחרותי של ויקטור, שהפך אפילו את משחק האולסטאר למשחק בעל משמעות, מכתיב את הטון בצד של הספרס, ולפחות לפי הריצה שלהם בקמפיין הגביע, וומבי הצליח להדביק גם את יתר חבריו לקבוצה בתחרותיות הזו. גם שני המאמנים יקבלו טבילת אש ראשונה בפלייאוף, נתון שאמור להיות משמעותי אם הסדרה תתארך. שניהם, אגב, קיבלו את המשרה כשקודמו מתפקיד עוזר בגלל נסיבות לא מקצועיות. מיטש ג'ונסון מונה לאימון הקבוצה אחרי שהמאמן המיתולוגי גרג פופוביץ' סבל משבץ אחרי חמישה משחקים. ספליטר, מצידו, קיבל את המשרה אחרי שצ'אנסי בילאפס הורחק מהליגה לצורך חקירת FBI שקשורה להימורים. במידה שהסדרה תתפתח באופן צמוד, יהיה מעניין לראות אם אחד המאמנים, או שניהם, יוכלו לבצע התאמות שישנו את הדינמיקה בה. איפה זה משאיר אותנו בשורה התחתונה? הספרס קבוצה עדיפה מבחינת הכישרון, אין בכך ספק. המאזנים בעונה הרגילה משקפים, פחות או יותר, את יחסי הכוחות בין הקבוצות. המבחן מבחינת פורטלנד לא יהיה מעבר סיבוב, אלא האופן שבו הם יתמודדו עם קבוצה עדיפה בהופעת הבכורה שלהם בפוסט סיזן. תוצאת הסדרה תהיה חד צדדית. לצורך העניין, שני ניצחונות לפורטלנד יהיו בגדר סנסציה. והמבחן המשמעותי יהיה איך ייראו המשחקים עצמם. אם ספליטר, דני ופורטלנד יצליחו להישאר קרובים מול וומבי והספרס, זה יהיה סימן טוב לקראת העונה הבאה. במקביל אפשר להסתכל על הסדרה הזו בתור מבחן לחברי הסגל ולראות מי מצליח להתעלות ומי מאבד מהאפקטיביות שלו. אני מאמין בלחימה של דני ופורטלנד. 4:1 לא קל לספרס.

לפעמים מספיקה הסתכלות קצרה, פשוטה ואפילו די שולית כדי להבין הכל. עונת היורוליג של מכבי ת"א החלה ב-10:3 והסתיימה ב-4:0. בין לבין, הקבוצה עמדה על מאזן מרשים (באמת) של 6:15, שאולי יתדלק את מטבע הלשון השקרי ביותר בשפה העברית - "הכל טוב" - שאיכשהו נאמר תמיד כשלא הכל טוב. או כשהכל לא טוב. עונת היורוליג החלה בפיטוריו של עודד קטש והסתיימה בהחתמתו לשלוש שנים נוספות. בין לבין, זכו ראשי המועדון לשיעור בצניעות, בניהול משברים ובחשיבות דעת הקהל. עונת היורוליג החלה כשמגרשם הביתי של הצהובים נמצא בבלגרד והסתיימה כשהוא בבלגרד. בין לבין, הם קיבלו טעימה מכמה יפה היה פעם וכמה יפה עוד יכול להיות בעתיד, אם יהיו פה מתישהו חיים נורמליים. עונת היורוליג החלה עם ג'ף דאוטין ג'וניור כרכז והסתיימה עם ג'ף דאוטין ג'וניור כרכז. ב-30 בספטמבר 2025, במחזור הראשון, הופקד דאוטין על ריכוז וניהול ההתקפות למשך 16 דקות, ומכבי הפסידה לאנאדולו אפס שתסיים במקום ה-19. ב-16 באפריל 2026, במחזור הנעילה, הופקד דאוטין על ריכוז וניהול ההתקפות למשך 19 דקות, ומכבי הפסידה לווירטוס בולוניה שתסיים במקום ה-17. אז נכון, איפה לונדברג פצוע. ואם זה היה משחק בעל משמעות כלשהי, סביר להניח שג'ימי קלארק היה מתייצב אליו ולא מקבל מנוחה. אבל די בסמליות הזו כדי להמחיש את התובנה שקלישאות הן דבר מציק וצפוי, בעיקר בגלל שהן בדרך כלל מתבררות כנכונות. ובמקרה הזה - מי שלא מבצע את עבודתו בקיץ, יקפא מקור לאורך כל החורף ויסחוב את הצרות והבעיות שלו עמוק לתוך ימי החמסין של האביב. ולא שזו אשמתו של דאוטין. האשמה היא במי שחשב שהגארד האקספלוסיבי, הפוחז וחסר היציבות יוכל לתפקד כרכז. האשמה היא במי שהתעוררו מאוחר בבניית הסגל הזה, ולא עושים יותר מדי סימנים של יקיצה מוקדמת באשר לבניית הסגל הבא. והאשמה היא במי שחשב שאפשר להגיע לאנשהו ביורוליג (ולא, "חלום הפלייאין" אינו עונה להגדרה) עם אוסף שחקנים שהכירו את אירופה רק משמועות. בטורי הראשון באתר "הדיסקו", שבועיים לפני תחילת העונה, הכתרתי את קטש למהמר הכי טוב באירופה. כי הוא לא נדרש רק לאמן, אלא ממש לנהוג כגמבלר. סליחה על הציטוט עצמי וכו', אבל: בקיץ 2022, עם מינויו של המאמן בחליפה מספר 10, הלכה מכבי על קונספט יעיל וחכם - היא הנחיתה רכז יורוליג מוכח (לורנזו בראון), כוכב פוטנציאלי מלא סימני שאלה שצבר ניסיון במפעל (ווייד בולדווין), סנטרים שכבר החלו לגמוא קילומטרים (ג'וש ניבו ואלכס פוית'רס) וה-MVP של ליגת האלופות בגדר הזר הלא מוכח (בונזי קולסון). הקבוצה הזו הייתה אמורה להפוך לשושלת, ומאז התפרקותה לא מצליחים הצהובים לחזור לרעיון המקורי. ככל שנוקפים החודשים וחולפות העונות, הם רק הולכים ומתמכרים לסם המשכר של ההימור. מכבי ת"א שילמה את המחיר בהצמדה למדד ולריבית, וכמו מהמרת אמיתית, מצאה את עצמה בסוף כשהיא מפסידה את הבית ואת התחתונים. זה לא אומר שהכל רע; הרי, כפי שקראתם בפתיח, במשך חצי עונה היא העמידה מאזן שמתאים לקבוצת פלייאוף, ואפילו לקבוצה ששווה יתרון ביתיות. וכאן טמון גודלה של הטרגדיה הספורטיבית. לא באמת צריך להפוך הכל כדי שהכל יתהפך. ההתאמות הן מדודות והגיוניות. רק שנכון לעכשיו, איש אינו יכול לבטוח במקבלי ההחלטות שיבצעו אותן. באותו טור בכורה, אי אז לפני שמונה חודשים, הוצג מודל ז'לגיריס ככזה שיסביר את גודל המחדל בצהוב. הרי להפסיד בקרב על שחקנים לריאל מדריד, פנרבחצ'ה או פנאתינייקוס זה עניין הכרחי שקשור לשרשרת מזון. אבל להימנע ממאבק מול המועדון הליטאי החביב - זו כבר בעיה אחרת. ובזמן שההנהלה התקוטטה אם המנהל המקצועי החדש יהיה איטלקי כזה או איטלקי אחר, בקובנה סגרו כבר עם נייג'ל וויליאמס-גוס ומוזס רייט. ביקשנו מכם לדמיין אז, ואנחנו מבקשים מכם לדמיין שוב היום, איפה מכבי הייתה עם השניים הללו במקומם של דאוטין/לוני ווקר ושל מרסיו סנטוס/קליף אומורי. הפעם אין תירוצים כמו "לא היה לנו מנהל מקצועי", או "לא היינו בטוחים מי יהיה המאמן". הנה מה שאני יודע על מה שכבר קורה באירופה: פאו החלה לגשש, לרחרח וסוג-של לעבוד עם ז'ליקו אוברדוביץ' על הקאמבק המרגש בהיסטוריה. אלק פיטרס סיכם באולימפיה מילאנו, לאחר שמאס במעמדו כשולייה של סשה וזנקוב. ג'רון בלוסומגיים יחליף אותו באולימפיאקוס. אלפא דיאלו, מדווחים המדווחים, כבר בפנרבחצ'ה. ואולי גם טרנט פורסט. ואולי-אולי גם ג'יילן הורד (בואנה, שרונאס יאסיקביצ'יוס היה יכול להיות ממש טוב בבניית סגלי פנטזי). ורייט, ההוא מהפסקה הקודמת, מיוחס לסיכום בברצלונה. בדומה לג'וש ניבו. ובשוק מסתובבים סילביין פרנסיסקו, נדיר היפי וקודי מילר-מקינטייר, שמקושרים לכל מיני קבוצות שעולות בפרסומים כאלה ואחרים. אף אחת מהקבוצות הללו אינה מכבי ת"א. היא לא נספרת, היא לא נחשבת, ספק אם היא בכלל פעילה. אתם רשאים להאמין שהיא פשוט עובדת בשקט ומתחת לרדאר. עדיף שתבינו שהיא שוב מכניסה את עצמה לשיתוק ניהולי. בנוהל. תחסכו כסף, תביאו מחליף ואז תוציאו יותר כדי לכסות על הפאדיחה. צילום: ג'ורג'ה קוסטיץ' אז איך הצהובים יכולים בכל זאת לצאת מהפלונטר? המחשבה על עוד מהפכה מוחלטת בסגל היא מוטעית מיסודה. את הסגל הישראלי הם יבקשו לשמר, ובינתיים מנסים להנחית מהקולג' את עמנואל שארפ. את הזרים שהצליחו, או לפחות לא התבררו כפלופים, הם יצטרכו בעיניי להשאיר - את חלקם בתפקיד נמוך יותר מזה שהתרגלו אליו העונה. הורד יעלה הרבה מאוד כסף, אבל מי שחושב שימצא תחליף הולם בכסף קטן יותר, ישלם בסוף הרבה יותר כדי לכסות על הפאדיחה שעומדת להתרחש. מי שרוצה להעלות את רף הציפיות הנדרש לימים עברו, ובפעולה הראשונה מוותר על הכוכב הכי גדול שלו בשביל בייאאוט, גוזר על עצמו דריכה במקום. קודם כל, למצוא את הדרך להיפרד ממנו ולשחרר את הפקק בסגל ובתזרים. צילום: מכבי Rapyd תל אביב את קלארק יצטרכו הצהובים להשאיר, כמובן. וגם את אושיי בריסט, במסגרת מהלך שסביבו תעובה עמדת הסמול פורוורד, והוא יחזיק בה לצד שחקן שנוטה יותר לעמדת הגארד. לונדברג - בהתאם לכשירותו ולמחירו. סנטוס? אולי, כסנטר שלישי, כפי שהיה אמור להיות בקבוצה מתוקנת. לא באמת משנה. המהלכים הללו יסגרו יותר ממחצית הסגל, אבל לא יפתרו את הבעיה. כדי להשתדרג למחוזות התחרותיים, תידרש מכבי ת"א להנחית שני גארדים בכירים (אחד שיתפקד כרכז וגם כסקורר, ואחד שיוכל להחזיק בצורה ראויה את הרכבי שלושת הגארדים), סנטר הגנתי (קבאריוס הייז אינו באמת "שחקן בכיר" או "כוכב יורוליג" כפי שניסו לטעון השבוע, אבל הוא מתאים למשבצת הנדרשת לצד רומן סורקין) ועוד שחקן שינוע בין שתי עמדות הפנים. זה לא נשמע הרבה ואולי גם לא נשמע מסובך, אבל העונה הבאה תוגדר על פי גיוס השחקנים הללו. כדי לפתוח לעצמה צוהר להצליח במשימה, זקוקה מכבי ת"א לפתרון מהיר בגזרת ווקר, שמייצר פקק תנועה עם חוזה המיליונים שלו: הישארות שלו תתקע את הסגל מבחינה מקצועית, וכל עוד לא יימצא ההסדר לשחרורו - לא יהיה פנאי תקציבי להנחית את המחליפים. כאן עומד קטש למבחן. אחרי שלקח כלים מוגבלים והוביל אותם מעבר לאן שהיו אמורים להגיע - רבים מצפים לראות לאן יוכל להגיע עם כלים מוגדלים. האחריות לדאוג שיקבל את הכלים הללו מוטלת עליו, לא פחות מאשר על ההנהלה. העובדה שחתם על חוזה חדש, ויצא לדרך חדשה עם אלו שרצו לפטרו, לא אומרת שהוא עובד במועדון חדש. מכבי היא אותה מכבי. ואחרי שהפך שחקנים בינוניים לטובים, הוא יצטרך גם להפוך בוסים עם יד קפוצה לכאלה שמשחררים אותה, ומעניקים חופש וחירות. והוא לא לבד, כמובן. קלאודיו קולדבלה נמצא בפתחה של שנת חוזה. אם בקיץ הקודם היה מי שבחר להעניק לו נסיבות מקילות, אז הסגל שיבנה בקיץ הנוכחי הוא זה שיקבע אם בכלל יהיה לו את הקיץ הבא. לאחר שהבין כבר לאן הגיע, הוא יידרש לרבע מעגלים, לכופף ידיים ולעקם עטים כדי לשרוד. בקיצור, הכתובת הייתה על המסך. באופן סמלי (סליחה על הציטוט העצמי 2), נסיים את סיקורה של מכבי בעונת היורוליג הנוכחית במילים שסיימו את הטור שפורסם כאן כבר ב-6 באוקטובר 2025. קצת כדי להמחיש לכם כמה מעט השתנה. מה שמכבי ת"א צריכה כרגע זה GM ערס. אחד שיהפוך שולחן, ולא יידבק לכיסא. הוא חייב, והיא חייבת, לראות אותו מתחרפן, וצועק, וזועק, והופך שולחנות, ומסביר שככה אי אפשר להמשיך, והוא יודע, כי הוא גדל באיטליה של וארזה וטרוויזו ובולוניה וטרייסטה וסיינה, ומבין איך הקריסה הזאת נראית ונשמעת. האם הוא מסוגל לפשוט את חליפת הג'נטלמן ואת כובע הדיילת ולעשות את זה?

טרם תצא למסעות ברחבי שוק השחקנים בקיץ הקרוב, טוב תעשה מכבי תל אביב אם תשאל את עצמה שאלה אחת פשוטה. התשובה הפשוטה לשאלה הפשוטה עשויה או עלולה להגדיר את גורל העונה הבאה שלה. השאלה היא עד כמה היא הייתה קרובה העונה לפלייאוף. לשאלה הפשוטה הזאת יש אמנם מספר תשובות נכונות, אבל רק תשובה פשוטה אחת שיכולה לסייע בעדה. אפשר להגיד שאם רק הייתה נמנעת מלשלשל את הסיטואציה בחמשת הימים הרעים שבין בסקוניה לדרבי, מה שנכון. אפשר להגיד שאם רק הייתה ביתיות, שזה נכון. אפשר להגיד שאם לא היה נפצע הלונדברג. שזה נכון. רגע, יש עוד כמה דברים שהם נכונים. באיזשהו שלב של העונה, רגע לפני שכבה עליה האור בפעם הראשונה, נכנסה מכבי תל אביב לסופר מומנטום שהוביל אותה לנצחונות ומקומות אליהם איננה באמת שייכת. בחסות המומנטום, הכדורסל אבל גם רצף פסיכי של מזל, היא ניצחה משחק צמוד אחר משחק צמוד אחר משחק צמוד, כנגד כל הסתברות סבירה ובאופן שהיה גורם לישראל אומן לגרד בפדחתו. ולא, הפציעות שלה אינן מיוחדות בנוף היורוליג. וכן, אבדן הביתיות זה חרא. וזה מה יש. התשובה הפשוטה היא שמכבי תל אביב הזאת לא מספיק טובה כדי להיות בפלייאוף. בלי מה ולמה וכיצד ובשל מה זה ואיך. אם הייתה מגיעה העונה לפלייאין, זאת הייתה סוג של גניבה בואכה גניבת דעת. מהבחינה הזאת, העובדה שסיימה את עונת המשחקים במאזן שלילי עושה צדק ויכולה רק לעזור לה לקראת מסקנות ההמשך. נמשיך. אם היא רוצה לעשות פלייאוף בעונת 26/27, כמה שחקנים מהחמישיה הפותחת הנוכחית שלה יכולים להיות בחמישיה הפותחת או המובילה של העונה הבאה? בין הפותרים נכונה יוגרל משכך כאבי הראש של קלאודיו קולדבלה. אם נלך לעמדה מספר 1, שלא באמת חייבים להגדיר אותה יותר כעמדת הרכז, כי נמאס, תישאל השאלה הזאת ביתר שאת. נניח שמשאירים בצהוב את קלארק ובלאט, עם גיבוי של לונדברג. נניח. זה מספיק בשביל פלייאוף? כי אם לא, השילוב בין תקציב קצוב לבין שחקנים יקרים יחסית על המשבצת של הרכז השני והשלישי לא בהכרח מבשר טובות. למכבי תל אביב יש שחקנים ישראלים מצוינים. הטופ של החבורה. כמותית, מרבית הישראלים של קטש מרוכזים בפנים, החל מעמדה 3.5 צפונה. יש סורקין ויש ליף ויש לביא ויש וויל.פאקינג.ריימן. השלושה הראשונה מרוויחים כסף רציני צפונה. אם מוסיפים לזה כסף רציני במיוחד בעמדת הרכז, בין אם זה בלאט או, לצורך הדיון, מדר, אנחנו מדברים כאן על נתח משמעותי מהתקציב. שמגדיל את הסיכויים לאליפות בליגה. שמקטין את הסיכויים להצטיינות בליגה השניה בטיבה. נתח משמעותי מהתקציב, תמיר בלאט. צילום: ג'ורג'ה קוסטיץ' גם אם נלך לחלום הכי גרוע שחלם שימון מימיו, ספק אם הוא כלל גם בת מצוות שנות היעדרות מפיינל פור וגם שהמועדון הישראלי המוביל ביורוליג יהיה הפועל תל אביב. רגע, זה לא החלום הכי גרוע. הסיוט המוחשי בהחלט הוא שזה מה יש ושלזה הוא צריך להתרגל. אלא אם כן יקרה אחד מהשניים: או יתחולל למכבי תל אביב מין נס תקציבי (יכול להיות ששער הדולר הנמוך יעזור?) או שהיא תספק קיץ החתמות מהמדויקים בתולדותיה. על גבול השלמות. כולל החלטות לא מובנות מאליהן, שיעוררו ביקורות מסביב. אחת מהטעויות הנפוצות סביב סרט המופת מאניבול היא שסיפור הבייסבול שבו עוסק בכסף. זה לא העניין. ליבת העניין של המנג'ר בילי בין נוגעת באופן שבו הוא החל לנתח ולהחתים שחקנים. לא לפי האסתטיקה שלהם או של החברה שלהם. לא לפי מידת האטרקטיביות של המשחק שלהם. לא לפי היח"צ שלהם. המועדון ההוא שלו, שנעדר את המשאבים להתחרות בדרכים קונבנציונאליות, בחר לעצמו פרמטר שהוא האמין שיעזור לו לנצח משחקים. וזהו. רק איך מנצחים משחקים. בלי סנטימנטים ובלי רעשי רקע. רק איך מנצחים משחקים. בילי בין/בראד פיט. מאניבול אני חוזר על השאלה הפשוטה שאיתה התחלנו ומפנה אותה לענייני סגל: תסתכלו טוב טוב על הסגל הזה של מכבי תל אביב. כמה מהשחקנים שמצאו עצמם משמעותיים בו העונה, מתאימים להיות חלק משמעותי מקבוצת פלייאוף בעונה הבאה? יש לי הרגשה שנדבר על זה עוד הרבה מאוד בשבועות הקרובים. עד כאן להפעם. שבת שלום. שיהיה לנו טוב.

ב-25 במרץ הצביע הועד המנהל של ה-NBA בעד הצעד הראשון להרחבת הליגה - "בדיקת הזדמנויות" בסיאטל ולאס וגאס. עילי שטרן כבר כתב על כך בהרחבה, והסביר למה דווקא וגאס וסיאטל, ומה השינוי הצפוי במבנה הליגה. לכל אחד מאלו אתייחס בהמשך, אבל ראשית - אמריקה. הוליווד. הכסף בסרט השלישי של סדרת שודדי הקאריביים, הנבל הראשי לורד בקט מסביר לג'ק ספארו למה הוא בגד בו והפר את העסקה עליה סיכמו - בקור רוח הוא אומר "It's nothing personal, Jack, it's just good business". עוד נחזור לציטוט הזה בהמשך, אבל אוהו, איך שה-NBA הוא עסק טוב. זה המון כסף. המון המון. בתחילת העונה הנוכחית נכנס לתוקף הסכם שידורים חדש, למשך 11 שנים ובשווי כולל של 76 מיליארד דולר. זה המון כסף. אם מחלקים את הסכום הזה ב-11 (שנים) זה אומר 7 מיליארד דולר לעונה. זה אומר שכל קבוצה מכניסה מההסכם הזה בערך 230 מיליון דולר בעונה. כסף טוב. בלי להכנס יותר מדי לבירוקרטיה, הכנסות משידורים נופלות תחת ההגדרה של BRI - Basketball related income. למה זה משנה? כי בפעם האחרונה שארגון השחקנים ניהל מו"מ, הוא השיג חלוקה של בערך 50/50 בין הבעלים והשחקנים ביחס להכנסות שהן BRI. הרחבת הליגה ל-32 קבוצות, תחת ההסכם הקיים, משמעותה שהעוגה של 7 מיליארד בעונה צריכה להתחלק בין 32 שותפים ולא בין 30. זה אומר שכל קבוצה "מפסידה" 15 מיליון דולר בעונה רק על זכויות שידור. ועדיין, הבעלים הותיקים בעד הרחבת הליגה. למה? כי זה כסף טוב. כי הבעלים של קבוצה חדשה שתכנס לליגה יצטרכו לשלם "דמי כניסה" לבעלים הותיקים. הפיצוי מוערך לפחות ב-6 מיליארד דולר, ויכול עוד לגדול בהתאם לקבוצה. למה זה משנה? כי דמי כניסה הם לא BRI ולא צריך להתחלק בהם עם השחקנים. זה הרבה כסף. עכשיו שיר. לוח המשחקים בליגה כיום כל קבוצה משחקת 82 משחקים בעונה הסדירה (ואם היא מגיעה לגמר גביע ה-NBA אז פוטנציאלית גם 83). איך זה נקבע? כל קבוצה פוגשת פעמיים (בית וחוץ) את 15 הקבוצות מהקונפרנס הנגדי, מה שנותן 30 משחקים; עוד 4 מפגשים מול כל אחת מהקבוצות שאיתה באותו בית, מה שנותן עוד 16 משחקים. מול יתר 10 הקבוצות שאיתה בקונפרנס אבל בבתים אחרים, זה סיפור יותר מורכב: בעונה נתונה היא תפגוש 6 מהן ל-4 משחקים, ועוד 4 מהן ל-3 משחקים בלבד. הליגה מנהלת את רוטצית 10 הקבוצות הללו כך שעל פני מחזור של 5 שנים, יש בסך הכל מספר שווה של משחקי בית וחוץ מול כל היריבות הללו. נשמע מסובך? כנראה שביחידות מידה אמריקאיות זה מסתדר. מלבד גמר הגביע, כל יתר משחקי הגביע נחשבים למשחקי עונה סדירה. 82 משחקים זה עומס שעליו השחקנים הבכירים מתלוננים ולפני עשור ויותר אמר סגן הקומישנר דאז "There’s nothing magical about 82 games" - אולי שמעתם עליו, בחור נחמד בשם אדם סילבר. יחד עם זאת, כל האמירות האלו באות עם כוכבית - הפחתת מספר המשחקים תוביל בהכרח להפחתה בהכנסות. זוכרים את הציטוט של לורד בקט מהפתיחה? לקראת סוף הסרט הוא שוב אומר "it's just good business" - ואז הוא מת. את זה כמובן אף אחד לא רוצה: לא הבעלים, לא הליגה, לא השחקנים. לא מדובר פה על לברון, לוקה, שיי או הכוכבים - רוב שחקני הליגה אינם כוכבים, הם אנשים שהעבודה שלהם היא לשחק כדורסל, וזו הפרנסה שלהם. אז לא, אין כמעט שום סיכוי שהגדלת הליגה תפתור את זה. לכל היותר, היא תפשט מעט את השיטה הלא-סימטרית והרוטציה המעגלית של 5 שנים. שני התרחישים הבאים מניחים חלוקה של הליגה ל-8 בתים של 4 קבוצות: התרחיש הסביר יותר - השארות עם 82 משחקים, כאשר כל קבוצה פוגשת פעמיים את 16 הקבוצות מהקונפרנס הנגדי (32 משחקים), 4 פעמים את הקבוצות מהבית שלה (12 משחקים), ובאשר ל-12 הקבוצות הנותרות בקונפרנס שלה: בכל עונה תפגוש 6 מהן ל-4 משחקים, ואת 6 האחרות ל-3 משחקים. זה עדיין לא סימטרי, אבל ברוטציה של 4 שנים זה מתיישר. התרחיש הסביר פחות - כל קבוצה פוגשת את 12 הקבוצות הנותרות בקונפרנס שלה ל-3 משחקים העונה, היתר ללא שינוי. זה אומר שכל קבוצה משחקת רק 80 משחקים בעונה הסדירה, ואז ייתכן שמחריגים את משחקי הגביע ממניין העונה הסדירה. זה מסובך יותר, עם פגיעה אפשרית בהכנסות - אבל אולי ביחידות מידה אמריקאיות זה יכול להסתדר. בשני התרחישים המספר הכולל של המשחקים בעונה הסדירה עולה (כיום 1230, בתרחיש 1 1312, בתרחיש 2 "רק" 1280), אבל זה לא מאד משנה מבחינת הסכם השידור. בסופו של דבר, יריבויות כמו סלטיקס-פילי, ניקס-פילי או לייקרס-סלטיקס הן מה שגופי השידור משלמים עליו, לא משחק של וושינגטון-ממפיס מול אולם חצי ריק. אז לא, עומס המשחקים לא יפחת משמעותית, אבל אולי החלוקה מחדש לבתים של 4 עם מרחקים קטנים יותר יכולה להפחית את העומס הפיזי מטיסות. המועמדות בגדול, מלבד וגאס וסיאטל, יש עוד 10 ערים שעשויות "לקבל" קבוצת NBA. לכל אחת מ-12 המועמדות אתייחס בסקירה מעט יבשה של נתונים כלליים ואז ניתוח למה זו תהיה בחירה מצוינת - ולמה זה עלול להכשל. אחרי ההרחבה הקרובה (שצפויה לקרות לקראת עונת 2027/28) צפויות 3 שנים של רגיעה, ואחריהן יש כבר דיבור על הרחבה נוספת כבר ב-2030. שווה להכיר מי המועמדות ומה מצבן. חילקתי אותן ל-3 קבוצות: המועמדות הבטוחות, המועמדות החזקות והמועמדות שהן בבחינת לונג שוט, בואך זריקה מהחצי. אל תופתעו אם ב-2040 זו כבר תהיה ליגה של 36 קבוצות, בלי קשר לפרויקט באירופה. שנתחיל? הבטוחות סיאטל אוכלוסיה (עיר\מטרופולין): 0.7 מיליון \ 4 מיליון קונפרנס פוטנציאלי: מערב אולם: Climate Pledge Arena תכולה: 18,100 בנייה \ שיפוץ: 1962 \ 2021 קבוצות אחרות בעיר\אזור: קראקן (הוקי), סיהוקס (פוטבול), מארינרס (בייסבול), סאונדרס (כדורגל), סטורם (WNBA) בעלים אפשרי: One Roof Sports, המחזיקה גם בסיאטל קראקן. הקבוצה הקרובה ביותר: פורטלנד (280 ק"מ) מורשת: סיאטל סופרסוניקס (1967-2008, כולל אליפות ב-1979) למה זה חייב להצליח? סיאטל זו לא הרחבה, זו החזרת עטרה ליושנה. מלבד כל מה שעילי כבר כתב, מדובר בפצע פתוח בהיסטורית הליגה ובשוק ה-13 בגודלו בארה"ב, עם אולם מהטובים ביותר באמריקה ושפע תאגידי ענק בעיר. הכל מחכה לאישור. למה זה לא יקרה? הגירושין המכוערים ב-2008 הובילו לכך שהת'אנדר לקחו איתם לאוקלהומה את הזכויות על השם של הסוניקס, הצבעים והרישום של האליפות ההיא. בעוד שברור לכל בר דעת שהם צריכים לחזור הביתה לסיאטל, הבעלים יצטרכו לשלם פרמיה לת'אנדר על הזכויות האלו. כמו שראינו קודם, מדובר בהרבה מרשרשים. לא בטוח שקבוצת One Roof תוכל להעמיד את הסכומים המדוברים לטובת העסקה הזו (וזה יכול להתקרב ל-7 מיליארד דולר, לא פחות). בנוסף, יש קושי אפשרי שקשור בזכויות השידור האזוריות. לאס וגאס אוכלוסיה (עיר\מטרופולין): 0.67 מיליון \ 2.3 מיליון קונפרנס פוטנציאלי: מערב אולם: T-Mobile Arena תכולה: 18,000 בנייה \ שיפוץ: 2016 קבוצות אחרות בעיר\אזור: ריידרס (פוטבול), גולדן נייטס (הוקי), A's (בייסבול - עתידים לעבור ב-2028) בעלים אפשרי: קבוצת MAGI בראשות מג'יק ג'ונסון, המחזיקה גם בדודג'רס (בייסבול), קומאנדרס (פוטבול), LAFC (כדורגל) ול.א. ספארקס (WNBA) קבוצת Fenway Sports Group עם לברון ג'יימס, מחזיקה בין ביתר בבוסטון רד סוקס (בייסבול), פיטסבורג פינגווינס (הוקי), ליברפול (כן כן) הקבוצה הקרובה ביותר: קליפרס (455 ק"מ) מורשת: מארחת את ליגת הקיץ כבר 20+ שנים למה זה חייב להצליח? וגאס על מפת ה-NBA מאז 2004. היא עוברת בעשור האחרון מיתוג מחדש כבירת הספורט של ארה"ב, וכמו שאוהבים בעלים של קבוצות ספורט וקזינו - הבית תמיד מרוויח. הליגה גם ממש רוצה לראות קבוצה שמובלת ע"י אחד מסמלי הליגה הגדולים בכל הזמנים - בין אם זה יהיה מג'יק או לברון. חוץ מזה, המודל הכלכלי שמתבסס על הכנסות מתיירים (ולא ממנויים) הולך להכניס לבעלים לא מעט כסף. אפילו די הרבה. למה זה לא יקרה? אחרי הדיווח על דמי כניסה מוערכים של 8 מיליארד דולר, קבוצת פנוויי ובעיקר לברון הודיעו ממש לאחרונה שהם בכלל לא מעוניינים בווגאס. יכול להיות שלברון פוחד מהרגע שבו יבחר את ברוני בדראפט ההרחבה ויהפוך לג'קי בן זקן - ואולי זו סתם טקטיקת מו"מ כדי להוריד עלויות. מעבר לזה, עיריית לאס וגאס ומדינת נוואדה השקיעו מעל מיליארד דולר בהקמת אצטדיוני הפוטבול והבייסבול, כולל התשתיות סביבם. זה אומר שבשנים הקרובות לא תהיה השקעה של העיר והמדינה בשום תשתית מסביב לאצטדיון, וזה יצטרך ליפול על בעלי הקבוצה. מצד אחד זה קלף מיקוח על דמי הכניסה, מצד שני זה עדיין הרבה כסף שצריך לשלם. עם 4 קבוצות גדולות בעיר, יש סימן שאלה ביחס לספונסרים מקומיים - אפילו ברמת איזו קבוצת קזינו תוכל להיות שותפה עסקית בסכומים רלוונטיים, מבלי לפגוע בקבוצת ספורט אחרת. לנוכח הירידה החדה בתיירות לעיר, יש סימני שאלה כלכליים שלא מפסיקים לרחף. המועמדות החזקות מכסיקו סיטי אוכלוסיה (עיר\מטרופולין): 9.2 מיליון \ 22.5 מיליון קונפרנס פוטנציאלי: מערב אולם: Arena CDMX תכולה: 22,300 בנייה \ שיפוץ: 2012 קבוצות אחרות בעיר\אזור: 3 קבוצות כדורגל בליגה המכסיקנית (קלוב אמריקה, קרוס אסול, פומאס) בעלים: משפחת קוסיו הקבוצה הקרובה ביותר: סן אנטוניו (1,110 ק"מ) מורשת: קאפיטאנס (ג'י ליג מאז 2021) למה זה חייב להצליח? בג'י ליג יש 31 קבוצות. 30 מתוכן הן קבוצות בת של קבוצות ה-NBA השונות, והחריגה היחידה היא מכסיקו סיטי קאפיטאנס. הליגה רוצה להתרחב מחוץ לגבולות ארה"ב (וקנדה), ומה יותר קל וקרוב מ"החצר האחורית של ארצות הברית"? זו לא סתם התרחבות, זו כניסה לשוק הלטיני וההיספאני "על מלא", זה יהיה האולם הגדול ביותר בליגה. זה שוק עצום בגודלו, לא צריך להשקיע אפילו סנט מכספי ציבור. יש קבוצה שממלאת אולם גם בג'י ליג, הכל כבר מוכן - רק להכניס לליגה ולתת מזיגה נדיבה של טבסקו. או להיפך. למה זה לא יקרה? דנבר היא ה-mile high city, ומכסיקו סיטי גבוהה ממנה בכמעט 600 מטר. זה אתגר פיזיולוגי אפשרי, אבל לא פשוט. מכסיקו סיטי גם רחוקה באופן ניכר מכל שאר הליגה, ואם דיברנו קודם על הפחתת טיסות והקטנת עומס - זה בכלל לא הכיוון איתם. אי אפשר לשחק ביום שני בניו יורק ואז בשלישי במכסיקו סיטי. מעבר לזה יש די הרבה קשיים לוגיסטיים: בעוד שבין קנדה וארה"ב יש הסדרים ברורים בכל הנוגע למעבר הגבול של שחקנים, הסדרי אבטחה ובעיקר הסדרי מכס ומיסוי - מול מכסיקו שום דבר מאלו לא קיים. זה אומר בין היתר שקבוצה תצטרך לנהל הכנסות (מכרטיסים, ממרצ'נדייז וכו') בפסו מכסיקני אבל לשלם משכורות שמסוכמות בדולרים, רק כדי שהשחקנים יצטרכו לשלם מס בפסו. נ.ב. כל הנושאים האלו רק מוסיפים פרספקטיבה למרחק של הפרויקט המתקרא "NBA אירופה". נאשוויל אוכלוסיה (עיר\מטרופולין): 0.7 מיליון \ 2.2 מיליון קונפרנס פוטנציאלי: מזרח אולם: Bridgestone Arena תכולה: 19,300 בנייה \ שיפוץ: 1996, עתיד לסיים שיפוץ ב-2030 קבוצות אחרות בעיר\אזור: טיטאנס (פוטבול), פרדאטורס (הוקי), נאשוויל SC (כדורגל) בעלים אפשרי: ביל האסלם, מחזיק גם בפרדאטורס הקבוצה הקרובה ביותר: ממפיס (338 ק"מ) מורשת: אין למה זה חייב להצליח? יש עיר, יש אולם, יש בעלים עשיר, יש מיקום גיאוגרפי להיט, יש אפילו רקע של אירוחי אולסטאר. הכל כבר מוכן באחת הערים הבולטות ביותר בדרום, עם אוכלוסיה שצומחת וקהל מקומי שמפגין נוכחות בולטת בהוקי. העיר פשוט משתוקקת לקבוצת ספורט נוספת. למה זה לא יקרה? כבר יש קבוצת NBA בטנסי - הגריזליס. לא מאד גדולים או מצליחים לאחרונה, אבל הם ישנם. השוק באזור הזה לא מאד גדול, והבעלים של קבוצה בנאשוויל יצטרך לשלם פיצוי רציני לגריזליס על פגיעה פוטנציאלית בהכנסות. יש חשש אמיתי ששתי קבוצות בטנסי יובילו לשתי קבוצות בטאנקינג תמידי מול אלומות חצי ריקים. בנוסף, הצורך לחלוק אולם עם הפרדאטורס עלול להגביל את ההכנסות האפשריות ממכירות פרמיום (תאי צפייה, חוויות אירוח וכו'). קנזס סיטי אוכלוסיה (עיר\מטרופולין): 0.5 מיליון \ 2.3 מיליון קונפרנס פוטנציאלי: מערב אולם: T-Mobile Center תכולה: 18,900 בנייה \ שיפוץ: 2007 קבוצות אחרות בעיר\אזור: צ'יפס (פוטבול), רויאלס (בייסבול), ספורטינג KC (כדורגל) בעלים אפשרי: משפחת האנט, שמחזיקה גם בצ'יפס ובקבוצת דאלאס FC (כדורגל) הקבוצה הקרובה ביותר: אוקלהומה סיטי (563 ק"מ) מורשת: קינגס (1972-1985) למה זה חייב להצליח? קנזס סיטי מוכנה לגמרי, ה-T-Mobile Center נבנה כדי לארח קבוצת כדורסל או הוקי ובשוטף מארח את טורניר הביג-12 של המכללות. רק לבוא, להקים קבוצה ולהתחיל לרוץ. יש מורשת של כדורסל בעיר, יש כמה קבוצות בליגת המכללות, בקיצור - יש דיבור. למה זה לא יקרה? קנזס סיטי (שבכלל לא בקנזס אלא במיזורי) באה משוק בינוני, לא יותר. כולם מכירים את דורותי גייל אבל יש ספקות בנוגע לאפיל שקבוצה ממיזורי יכולה לעורר מחוץ לגבולות ארה"ב, ואולי גם בתוכה. זה לא שוק ענק כמו וגאס או סיאטל, אין לו משיכה זרה כמו מכסיקו סיטי, זו בעצם עלולה להיות פשרה מסוימת. בנוסף, יש בעיות כלכליות של לא מעט רשתות שידור במידווסט. הזכרתי קודם שיש 3 קבוצות בליגת המכללות - יש דיבור גם על חשש מיציעים ריקים במהלך חודש מרץ. כן כן. לונג שוט מונטריאול אוכלוסיה (עיר\מטרופולין): 1.8 מיליון \ 4.3 מיליון קונפרנס פוטנציאלי: מזרח אולם: Bell Centre תכולה: 21,000 בנייה \ שיפוץ: 1996 \ 2015 קבוצות אחרות בעיר\אזור: קנדיאנס (הוקי), מונטריאול CF (כדורגל) בעלים אפשרי: קבוצת מייקל פורטייה הקבוצה הקרובה ביותר: טורונטו (536 ק"מ) מורשת: אין למה זה חייב להצליח? זו עיר ענקית, עם אולם ענקי - הכל מחכה לקבוצה. זה המטרופולין הרביעי בגודלו באמריקה הצפונית שאין לו קבוצת NBA (אחרי - ניחשתם נכון - מכסיקו סיטי, וגאס וסיאטל), זה ייצור יריבות מיידית מול טורונטו. הסטייל האירופי יכול אפילו לפתות שחקנים להגיע לשם. למה זה לא יקרה? חוקי מדינת קוובק מחייבים עסקים לפעול בצרפתית כשפה ראשית. זה לא בדיוק מסתדר עם הליגה. למרות שיש הסכמי מס עם ארה"ב, מס ההכנסה (לשחקנים) במונטריאול הוא מהגבוהים ביבשת, מה שלא יעודד שחקנים להגיע (למרות הסטייל האירופי). מעבר לכל מיני עניינים שקשורים בשער חליפין מול הדולר האמריקאי (וכשזה כסף גדול, גם תנודות קלות הן משמעותיות), טורונטו ראפטורס נהנית כבר כמעט 25 שנה ממעמד של קבוצת NBA יחידה בקנדה, ואין לה שום סיבה לוותר על זה (כלומר אלא אם ישלמו לה פיצוי, כרגיל). סאן דייגו אוכלוסיה (עיר\מטרופולין): 1.4 מיליון \ 3.4 מיליון קונפרנס פוטנציאלי: מערב אולם: Midway Rising Arena תכולה: 16,000 (מתוכנן) בנייה \ שיפוץ: הבנייה אמורה להסתיים סביב 2029 קבוצות אחרות בעיר\אזור: פאדרס (בייסבול) בעלים אפשרי: קבוצת Midway הקבוצה הקרובה ביותר: קליפרס (198 ק"מ) מורשת: רוקטס (1967-71), קליפרס (1978-84) למה זה חייב להצליח? סאן דייגו היא העיר הגדולה היחידה בארה"ב שיש לה רק קבוצת ספורט גדולה אחת. אין שם ספורט בחורף, והקהל צמא לראות את הספורט חוזר. הקרבה הגאוגרפית לגבול עם מכסיקו קורצת לליגה, ומזג האוויר קורץ לשחקנים. ביחד עם אולם דנדש מהניילונים, הכל מחכה לקבוצה שתבוא. למה זה לא יקרה? יש גבול לכמה קבוצות אפשר להכניס בקליפורניה אחת, בלי קניבליזציה של קבוצות אחרות. בפרט בכל האמור לקבוצות מלוס אנג'לס, שאחת מהן עדיין נושאת את השם המקורי מסאן דייגו ומפרשיותיה. קבוצה אחר קבוצה עזבו את סאן דייגו בעבר (לא רק בכדורסל), אין סיבה שהפעם זה יצליח. חוץ מזה, בליגה לא יעיפו רבע מבט לכיוון לפני שהאולם יעמוד - וזה פרויקט שרק הולך ומתארך, מסתבך ונדחה. מלבד זה, אחד המשקיעים בקבוצת מידווי הוא סטן קרונקי - כיום הבעלים של הדנבר נאגטס (בין היתר), מה שיאלץ אותו לבחור באיזו קבוצה הוא מחזיק (הליגה לא מאפשרת בעלות צולבת). לואיוויל אוכלוסיה (עיר\מטרופולין): 0.6 מיליון \ 1.1 מיליון קונפרנס פוטנציאלי: מזרח אולם: KFC Yum! Center תכולה: 22,090 בנייה \ שיפוץ: 2010 קבוצות אחרות בעיר\אזור: אין בעלים אפשרי: לא ידוע הקבוצה הקרובה ביותר: אינדיאנה (183 ק"מ) מורשת: קנטאקי קולונלס (ABA) למה זה חייב להצליח? יש תשוקה לכדורסל, יש אולם כדורסל ענק שאין לו קבוצה מקצוענית (רק קבוצות המכללות של אוניברסיטת לאויוויל, גברים וגם נשים), אין קבוצות אחרות בסביבה אז יש פוטנציאל לדומיננטיות אזורית כמו של יוטה ג'אז או של OKC, יש אפילו מורשת להתחבר אליה. למה זה לא יקרה? קודם כל, אין בעלים מועמד. לא אדם, לא קבוצה, אין אף אחד רציני. זה כבר קובר את הסיכויים. שנית, לחלוק אולם עם שתי קבוצות נוספות, שיש להן שם ופופולריות וגם תיעדוף מבחינת בעלי האולם - זה לא הולך להיות פשוט. לואיוויל היא גם שוק קטן מאד, שספק אם יוכל להעמיד את ההכנסות שלהן הליגה מצפה. טמפה אוכלוסיה (עיר\מטרופולין): 0.4 מיליון \ 3.3 מיליון קונפרנס פוטנציאלי: מזרח אולם: Amalie Arena תכולה: 20,500 בנייה \ שיפוץ: 1996 (לאחרונה נחתם הסכם שיפוץ) קבוצות אחרות בעיר\אזור: בוקאנירס (פוטבול), רייס (בייסבול), לייטנינג (הוקי) בעלים אפשרי: ג'ף ויניק, שמחזיק גם בלייטנינג הקבוצה הקרובה ביותר: אורלנדו (137 ק"מ) מורשת: אירחו את הראפטורס בעונת 20/21 למה זה חייב להצליח? טמפה כבר הוכיחה את עצמה בקורונה: יש אולם, יש קהל, יש רצון. גם בעלים פוטנציאלי יש, ושוק רציני - קבוצה שלישית בפלורידה יכולה ליצור יריבות רצינית יותר מזו שיש היום בין ההיט והמג'יק, וזה בתורו יכול למשוך עוד קהל, עוד ספונסרים וכו'. למה זה לא יקרה? קבוצה בטמפה תהיה פלישה חד משמעית לטריטוריה של המג'יק, שמן הסתם יתנגדו (כמובן אלא אם יוצע להם פיצוי נאה מכיסי הבעלים החדש). עם 3 קבוצות בעיר, (ושתי קבוצות אחרות במדינה), יש חשש מרוויה ועולים ספקות באשר לכמות הקהל שירצה להגיע. בנוסף, פלורידה לא מייצגת "קהלים חדשים" שאליהם הליגה רוצה לפנות. סנט לואיס אוכלוסיה (עיר\מטרופולין): 0.3 מיליון \ 2.8 מיליון קונפרנס פוטנציאלי: מערב אולם: Enterprise Center תכולה: 18,096 בנייה \ שיפוץ: 1994 \ 2020 קבוצות אחרות בעיר\אזור: קרדינלס (בייסבול), בלוז (הוקי), סנט לואיס סיטי (הדורגל) בעלים אפשרי: קבוצת סטילמן, המחזיקה גם בבלוז הקבוצה הקרובה ביותר: אינדיאנה (386 ק"מ) מורשת: הוקס (1955-1968), ספיריטס (ABA) למה זה חייב להצליח? סנט לואיס היא עיר כדורסל ותיקה, שסוגרת כמעט 60 שנה בלי קבוצה. יש רקורד מוכח לקהל תומך בקבוצות האחרות של העיר, יש אולם שכבר עכשיו מתפקד יפה עבור הבלוז, השוק מוכן. גאוגרפית, עוד קבוצה במידווסט "סוגרת חור" באזור די שומם מבחינת הליגה, ויש פוטנציאל ליצירת יריבות אזורית עם שיקגו ואינדיאנה. למה זה לא יקרה? הסיפור של הספיריטס נגמר ברע מבחינת הסכם הפירוק ב-1976 (למרות שהבעלים המשיכו לקבל כסף מזכויות השידור של ה-NBA עד 2014!), ויחד עם העזיבה של ההוקס יש איזו תפיסה שסנט לואיס "היא לא עיר של כדורסל". בנוסף, כמה חברות גדולות עזבו את העיר בשנים האחרונות, מה שמצמצם את אפשרויות הספונסרשיפ. ה-Enterprise Center אמנם עבר שיפוץ לא מזמן, אבל הוא ממוקם ברובע פחות מושך של העיר, מה שידרוש מהבעלים השקעה נוספת בשירותים לקהל סביב המגרש. ונקובר אוכלוסיה (עיר\מטרופולין): 0.6 מיליון \ 2.6 מיליון קונפרנס פוטנציאלי: מערב אולם: Rogers Arena תכולה: 19,700 בנייה \ שיפוץ: 1995 קבוצות אחרות בעיר\אזור: קאנוקס (הוקי), ווייטקאפס (כדורגל) בעלים אפשרי: משפחת אקוויליני, המחזיקה בקאנוקס וב-Rogers Arena הקבוצה הקרובה ביותר: סיאטל (230 ק"מ) מורשת: גריזליס (1995-2001) למה זה חייב להצליח? שינוי אוכלוסיה דרמטי ב-25 השנים מאז עזיבת הגריזליס הביא לכך שמדובר בשוק אחר לגמרי, עם דומיננטיות ברורה לתושבים ממוצא אסיאתי ופאסיפי - אלה קהלים שהליגה מאד רוצה לפנות אליהם. יריבות משולשת של ונקובר-פורטלנד-סיאטל יכולה להיות חמה מאד, ויחד עם בעלים שיש לו כיסים עמוקים יש פה אפסייד ברור מאד. למה זה לא יקרה? קודם כל, כבר היתה קבוצה בעיר. והיא נכשלה, כלכלית ומקצועית. גם הקהל לא ממש טרח לבוא (למרות שהיה גרעין מאד נלהב). מבחינת הליגה זה היה כשלון גדול. שנית, יש ספק באשר להתרחבות של קבוצה נוספת (מעבר לסיאטל) באותו אזור גאוגרפי. מעבר לזה כמובן כל ענייני המרת המטבע לא ממש עוזרים במקרה הזה. נ.ב. ממליץ בחום לצפות בדוקו The Grizzlie Truth על אוהדת שמחפשת להבין למה הקבוצה עזבה את העיר שכל כך אהבה אותה. פיטסבורג אוכלוסיה (עיר\מטרופולין): 0.3 מיליון \ 2.4 מיליון קונפרנס פוטנציאלי: מזרח אולם: PPG Paints Arena תכולה: 19,000 בנייה \ שיפוץ: 2010 קבוצות אחרות בעיר\אזור: סטילרס (פוטבול), פיראטס (בייסבול), פינגווינס (הוקי) בעלים אפשרי: משפחת הופמן, המחזיקה ב-PPG Paints Arena הקבוצה הקרובה ביותר: קליבלנד (214 ק"מ) מורשת: פייפרס\קונדורס (ABA, אליפות ב-1968) למה זה חייב להצליח? יש עיר ספורט חזקה עם קבוצות קיימות, יש שוק רציני עם קהל שחלקו ממעמד כלכלי גבוה, יש אולם חדש, יש מיקום טוב בין פילדלפיה וקליבלנד - אם לוקחים את צבעי השחור וזהב של הקבוצות האחרות, זה ישתלב מיד בזהות העירונית. זו כמעט בחירה שמרנית ללכת על פיטסבורג. למה זה לא יקרה? ראשית, בשוק עם 3 קבוצות ספורט, יש מגבלה לכמה עוד כספי פרסום וספונסרשיפ אפשר להשיג. שנית, השכנות פילדלפיה וקליבלנד כמעט בוודאות יתבעו פיצוי כספי על הפלישה לטריטוריה שלהן. כמו עם קנזס סיטי, העיר מאד מזוהה עם כדורסל מכללות, ויש חשש מיציעים ריקים בחודשי החורף החם. בסופו של דבר, ה-NBA הוא לא סתם עסק. It's just good business. אז מי השתיים שייכנסו לליגה? אצלנו במשפחה לא מהמרים, אבל אם אני צריך לנחש אז אלו אכן תהיינה וגאס וסיאטל. בין אם זה יהיה לברון או מג'יק, לליגה יש אינטרס בכניסה שלהם לשם. זה מחייב מעבר של קבוצה לקונפרנס המזרחי, כפי שעילי שטרן הסביר בהרחבה, וכנראה שזו תהיה אחת מבין מינסוטה וממפיס - מצד אחד ממפיס מזרחית יותר, מצד שני מינסוטה היא עול לוגיסטי על כתפי קבוצות המערב. נחיה ונראה. זה יהיה מעניין מאד בעוד שנה וחצי אחרי דראפט ההרחבה של 2027 - וההתלבטות היחידה שנותרה לי היא בנוגע ללברון הבעלים שבוחר בברוני בדראפט - זה יותר ג'קי בן זקן או אולי בכלל איזי שרצקי?

קל מאוד להיסחף לאופוריה אחרי לילה כזה, ושלא תבינו לא נכון, גם את הצרחות שלי שמעו עד לבנון, שלא ממש רחוקה ממני. אבל כשמנקים את הרעש מסביב ומסתכלים על מה שקרה בפיניקס, מבינים שלא מדובר בעוד תצוגת שיא. זה לא היה משחק ליגה גנרי נגד קבוצה גנרית ביום שלישי גנרי. זו הייתה הבמה המרכזית של ה-NBA, פלייאין בשידור ארצי, משחק של להיות או לא להיות, או כמעט כזה. כל הפוקוס של הליגה מופנה לזירה אחת. ובתוך הלחץ הזה, במקום שבו כוכבים מוכחים נוטים לפעמים להתכווץ, דני אבדיה הופיע כבעל הבית. בדיוק כפי שציפו ממנו, או פחדו שלא יופיע ככזה. זה היה הרגע שבו כל הגרפים של השיפור הטכני והעבודה המנטלית וההחלמה מהפציעות הקטנות והגדולות כאחד התלכדו למפגן עוצמה של שחקן שפשוט מסרב להירתע מהמעמד. המספרים שדני העמיד על הלוח הם היסטוריים, וסביר להניח שהם יככבו בניתוחים הסטטיסטיים עוד זמן רב, אבל הסיפור האמיתי כאן הוא היכולת להסתכל לכוכבי העל של פיניקס בלבן של העיניים, לנהל את המשחק בקור רוח ולייצר עצירות קריטיות בהגנה. זו הצהרת כוונות מקצועית מהדרגה הראשונה. הלילה, אבדיה השלים את המעבר מסטטוס של פרויקט בהתהוות לשחקן מטרה שמעצב את גורל הקבוצה שלו. זו לא הייתה רק התבגרות ספורטיבית; זו הייתה הוכחה חותכת שאין תקרת זכוכית שהוא לא יכול לנפץ כשהאורות הכי חזקים מופנים אליו. פורטלנד קיבלה הלילה מנהיג, ואנחנו קיבלנו אישור סופי לכך שהמקום שלו הוא בקדמת הבמה של הליגה הזו, בראש מורם ובלי גרם של פחד. כדי להבין איך ההופעה הזו נבנתה, צריך להסתכל מעבר להייפ ולפרק את הדרך שבה אבדיה פירק את פיניקס לגורמים. זה לא קרה בזכות מהלכים וירטואוזיים או ניסיון 'להמציא את הגלגל תחת הלחץ; להפך, אבדיה פשוט נצמד ל-DNA הכדורסלני שלו, זה שהפך אותו לאבן יסוד ברוטציה של ספליטר. הוא התחיל בדיוק כפי שהוא מתחיל כל משחק: בסבלנות, בקריאת מצבים נכונה, ובעיקר בנכונות לשים את הקבוצה לפני הסטטיסטיקה האישית שלו גם כשהלוח הראה פיגור. במהלך המצורף לעיל, אפשר לראות את היישום המדויק של קבלת ההחלטות הזאת: התקפה שמתחילה בניסיון יפה לגיב אנד גו בין הולידיי לקלינגן, רק שלהולידיי הכדור קצת בורח מהידיים. ולא רק שהכדור בורח מהידיים, גם מולו נמצאים שלושה שחקנים בגופייה שחורה. הולידיי מוסר מסירה מסוכנת לאבדיה שמרים את הכדור מהרצפה ובנונשלנט מוסר ימינה לקמארה שנשאר פנוי מחוץ לקשת. ומהתקפה שהייתה נראית אבודה, אבדיה הצליח לייצר שלשה פתוחה. זהו גם היה האסיסט הראשון מתוך ה-12 שלו במשחק. מ-3 יוצא 14 פתיחת המשחק של אבדיה הייתה די אנמית. את רוב ההחלטות על המגרש קיבל הולידיי שגם הוביל את רוב ההתקפות. החלטה שכבר מתחילת המשחק תתגלה לנו כהחלטה שגויה מיסודה. אבל לפני שנגיע להבדלים בין ניהול המשחק של הולידיי לבין אבדיה, אנחנו נדבר על שרשרת המהלכים בפתיחת הרבע השני שהיוו שינוי בגישה עבור פורטלנד ככלל, ועבור אבדיה בפרט. המהלך הראשון היה מהלך מהיר מאוד, כזה שכלל שני שחקנים בלבד: קלינגן ואבדיה. קלינגן קיבל את הכדור מאבדיה לאחר שביצע עבורו חסימה כדי שיוכל להתקדם לעבר קשת השלוש. קלינגן בשבריר שנייה שם לב שדאן בעצם עובר מתחת לחסימה שלו, מה שיכול להשאיר את אבדיה פנוי לגמרי. קלינגן מחזיר לו את הכדור בחזרה, והוא אכן נשאר פנוי לשלוש כאשר דאן כבר עמוק בתוך הצבע. שלשה ראשונה של אבדיה במשחק, ותחילתה של ריצה מופלאה. כאן זהו מהלך קלאסי, אין חדש תחת השמש. כניסה מהירה מימין כששני שומרים רודפים אחריו, והשלישי מחכה בצבע, כדור עובר מימין לשמאל ושוב לימין ומשם הוא כבר בטבעת. פלוס עבירה של איזה שמש בשחור. וכאן מגיע הדובדבן שבקצפת: אחרי ריבאונד הגנה מהיר, אבדיה עם הכדור בידיים, שם לב שכל השטח לרשותו, הפעיל את מצב הטורבו ורץ את חצי המגרש הפתוח. עוד לפני שמישהו מצליח לשים לב, שארפ כבר ליד הטבעת, או בעצם מעל הטבעת. תופס בשתי ידיים את הכדור שאבדיה מוסר לו ממרחק ותופר דאנק שהטבעות בפיניקס לא ישכחו שנים קדימה. כאן כבר לא היה מקום לתהיות או שאלות. דני אבדיה הגיע למשחק. אין כאן ספק אם הוא מוכן, בשל, יכול או מסוגל. אוו מיי הולידיי לקראת סוף הרבע השני, ריצת 7-0 של הסאנס צימקה את ההפרש בחצי אחרי שפורטלנד כבר הובילה ב-14 והייתה במומנטום חיובי ואנרגיות טובות שבשנייה צנחו לקרקע. שם נפלה לכולם ההבנה שאבדיה הוא זה שחייב להוביל את הכדור. נתחיל ביבשים: הולידיי ב-38:21 דקות סיים עם 7/18 מהשדה ביעילות של כ-39%, 4/11 לשלוש ביעילות של כ- 37%, 4 אסיסטים, 4 ריבאונדים, 3/4 מהקו בפלוס מינוס 1-. אבדיה ב-38:10 דקות סיים עם 15/22 מהשדה ביעילות של כ-68.2%, 3/8 לשלוש ביעילות של כ- 37.5%, 12 אסיסטים, 7 ריבאונדים, 8/13 מהקו בפלוס מינוס 13+. זאת עוד הדרך הפשוטה יותר להבין למה אבדיה היה עדיף הלילה על חברו הוטרן, אבל אם נפרק את הנושא עוד טיפה וניכנס לרזולוציות המקצועיות יותר, כנדרש, נגיע למסקנות חשובות ועמוקות יותר. מעבר למספרים, ההבדל המהותי הלילה היה בסדר. כשאבדיה מוביל התקפה, המשחק של פורטלנד נראה יסודי, השחקנים מסודרים בעמדות שלהם, יש תחושה של תכנית עבודה שכולם פשוט ממתינים לבוס שייתן את האוקיי לפעולה. אצל הולידיי, לעומת זאת, הכל הרגיש כמו קרנבל של כדררת. הכדור בילה טו מאץ' על הרצפה, וההתקפה נגררה לסוג של טרללת חסרת כיוון שפשוט לא עבדה. 17 מתוך 24 שניות הכדור בידיים שלו, לפעמים גם 23 שניות מתוך 24. הוכחה חותכת נוספת לדומיננטיות של אבדיה הלילה לא הייתה רק באסיסטים או בנקודות אלא במומנטום של הקבוצה בלעדיו. ספליטר נוהג בד"כ חמש דקות לסוף רבע ראשון ושלישי להוריד אותו לנוח, מה שמשאיר את הולידיי על הפרקט כדי לנהל את העסק. התוצאה של ההחלטה הזו הגיעה הלילה בדמות ריצות של פיניקס והשתלטות שלה על הקצב עד כדי מצב של 11 הפרש לטובתה. ברגע שאבדיה חזר למגרש, הגלגל התהפך שוב ופורטלנד חזרה לרוץ. זה לא רק עניין של סטטיסטיקה יבשה, זה פשוט השקט הנפשי שדני משרה על ההתקפה - שקט שהיה חסר להולידיי לאורך כל הערב. עכשיו תראו, ניתוחים סטטיסטיים ומקצועיים זה נחמד, אבל אני מודה ומתוודה, את סוף המשחק יהיה לי קשה מאוד לנתח באופן סטטיסטי. אני חושבת שאפילו לי, זאת שחיה את המקצוע שנקרא כדורסל היה קשה להתרכז מקצועית. כל מה שחשבתי עליו זה ניצחון. טורבו טיים מאני טיים, פורטלנד בפיגור של 11 הפרש בסוף הרבע הרביעי, כבר היה נראה שהסיפור גמור אחרי עבירה בלתי ספורטיבית מטופשת של קלינגן, אבל הכל נפתח. שתי שלשות בק טו בק של גרנט מהפינה סידרו לפורטלנד את הקאמבק שהיא רצתה. אבדיה כבר נכנס למוד טורבו. הוא קלע 14 מה-41 שלו רבע האחרון, והשיא הגיע 16.1 שניות לסוף. חדירה אגרסיבית לטבעת, ספיגת מגע מול דילון ברוקס שיצרו סל ועבירה שנתנו לפורטלנד את היתרון והניצחון. מעבר לכך, מה שהדהד בבוקר שאחרי היה השוק המוחלט של כוכבי פיניקס. המצלמות לא הפסיקו להתמקד בדווין בוקר ובדילון ברוקס, שישבו על ספסל הקבוצה המומים, מנסים לעכל איך היתרון הדו-ספרתי שלהם התנדף מול עיניהם בגלל שחקן אחד שפשוט סירב להפסיד. או שאולי בזכות. ברוקס, שבדרך כלל ידוע כמי שמנסה להיכנס ליריבים שלו מתחת לעור, מצא את עצמו בצד הלא נכון של הפוסטר, חסר אונים מול הפיזיות של אבדיה במאני-טיים. זו לא הייתה רק עוד הופעה טובה, זו הייתה אופוריה של רגע היסטורי. הרשתות בארה"ב הוצפו בניתוחים שמנסים להסביר איך הילד שהגיע מוושינגטון הפך למפלצת קלאץ' בפורטלנד, כזו שמוחקת פיגור 11 ברבע אחד בלי למצמץ. ההלם על הפנים של אוהדי פיניקס סיפר את כל הסיפור. הליגה הבינה, אולי הפעם באופן רשמי, שדני אבדיה הוא כבר לא הבטחה לעתיד, אלא הכוח שמעצב את ההווה. פורטלנד בטירוף, האוהדים באורוגון יצאו מגדרם והבינו שבזה הרגע, דני אבדיה לקח את המפתחות של הקבוצה שלהם, והוא לא מתכוון להחזיר. בסיום, הולידיי הודה ש"דני הוא יחיד במינו, אין אף אחד שעושה את מה שהוא עושה", בבאסקטניוז כבר הכריזו שדני רשמית הפך לאחד השחקנים הטובים בליגה אחרי שהצטרף לרשימה אקסקלוסיבית של חמישה שחקנים בלבד שקלעו מעל 40 נקודות במשחק פלייאין. עבור שחקן שבילה חמש שנים בקבוצות בינוניות, לראות אותו מוביל את פורטלנד לפלייאוף ראשון מאז 2021 עם כזאת הופעה פנומנלית זה כנראה רגע שייחקק בסטטיסטיקות ובזיכרונות של כל אוהד כדורסל בעולם ככלל, וישראלי בפרט. בסופו של יום, הניצחון הזה בפיניקס הוא הרבה מעבר לכרטיס כניסה לפלייאוף או שורה סטטיסטית היסטורית. הוא השיעור הכי חשוב שאבדיה העביר את הליגה הלילה: שיעור ביעילות, בבגרות ובמנהיגות שקטה שיודעת להפוך לאגרסיבית בדיוק בשניות שבהן הכדור הופך לכבד. ראינו הלילה את ההבדל התהומי בין ניהול משחק מפוזר לבין השקט המקצועי שאבדיה משרה על הפרקט, וראינו איך מצב טורבו אחד מסוגל למחוק פיגור דו-ספרתי מול כמה מהשמות הגדולים בעולם. אבל החגיגות האלה צריכות להיות קצרות, כי בסיבוב הראשון מחכה לו אופרה אחרת לגמרי. פורטלנד ואבדיה הולכים למפגש חזיתי מול סן אנטוניו, וזה אומר דבר אחד: ויקטור וומבניאמה. אם הלילה אבדיה היה צריך להסתדר עם הפיזיות של ברוקס והקליעה של בוקר, עכשיו הוא פוגש את החייזר של הליגה, אתגר הגנתי ומנטלי שדורש רמת ריכוז מקסימלית בכל פוזשן. המאצ'-אפ הזה מול הספרס של מיץ' ג'ונסון הוא המבחן האולטימטיבי לניהול המשחק של אבדיה. מול קבוצה חכמה ומאומנת, השקט הנפשי שלו יהיה חייב להיות מתורגם ליעילות שיא כדי למצוא פתרונות מול העומק של הקבוצה והאורך הבלתי נגמר של וומבי. עבורנו, הדיון על הפוטנציאל הסתיים רשמית. אבדיה הוא כבר לא הבטחה לעתיד, הוא המציאות של פורטלנד בהווה, והוא השחקן שאצלו המפתחות נשארים כשמגיעים למאני-טיים. עכשיו, כשהמשקולת של הפלייאין ירדה מהכתפיים, נשאר רק לראות אם המנהיגות הזו תוכל לנפק עוד כמה רגעים קסומים. אם הלילה הזה הוא האינדיקציה, התקרה כנראה הרבה יותר גבוהה ממה שמישהו העז לדמיין. נתראה בסיבוב הראשון, יאללה פלייאוף.

לפעמים, התסריט שנראה הכי בטוח על הנייר מתפורר ברגע האמת. הלילה של ירדן גרזון היה אמור להיות חגיגה של היסטוריה ישראלית ואישית. זה היה אמור להיות סימן קריאה ולא סימן שאלה. התחושה הייתה שזה רק עניין של זמן עד שנשמע את שמה. אבל לדראפט ה-WNBA חוקים משלו, וההפתעה המרה שהמתינה שם הזכירה לכולנו שבטופ של הטופ שום דבר לא מוגש על מגש של כסף. 19 שנה חלפו מאז ששי דורון סללה את הדרך והפכה לישראלית הראשונה שנבחרה בדראפט הליגה הטובה בעולם. בלילה שבין שני לשלישי, נדמה היה שירדן גרזון עומדת לפסוע בדיוק באותן עקבות. החזקנו אצבעות, ספרנו את השמות, אך ככל שהשעון תקתק והסיבובים חלפו, התקווה הגדולה החלה להתחלף בתחושת מחנק של אכזבה. בסופו של דבר, הרגע הגדול לא הגיע. האורות בניו יורק כבו, ושמה של גרזון לא הדהד באולם. צילום: Maryland women's basketball הנפילה הזו כואבת במיוחד דווקא בגלל הנסיקה שקדמה לה. גרזון חתמה קריירת מכללות מרשימה, שלוש עונות באינדיאנה ואחת במרילנד, שבהן ביססה את עצמה כקלעית קטלנית וכמישהי שקשה להתעלם ממנה. באינדיאנה היא שברה שיאים, הפכה לקלעית השלשות המובילה בתולדות המכללה והציגה ארסנל מרשים של קליעה ונוכחות פיזית. היא סומנה פעמיים כמועמדת לפרס שריל מילר (הסמול פורוורד הטובה בארה"ב) והוכיחה שהיא שייכת לטופ. אבל אז הגיע ההימור הגדול. המעבר למרילנד – אימפריה יוקרתית תחת המאמנת האגדית ברנדה פריז – נועד להיות ה"בוסט" האחרון לפני הדראפט. על הנייר, זה היה נראה מושלם; בפועל, המספרים התעקשו לספר סיפור אחר. מי שדורגה בטופ 10 של ESPN ונחשבה לאחת השחקניות המסקרנות של מחזור 2026, חוותה נסיגה בפרמטרים הקריטיים: הנקודות ירדו מ-14.4 ל-12.5, הריבאונדים התכווצו, ואחוזי הקליעה מחוץ לקשת – הנשק העיקרי שלה – צנחו מ-40.7% ל-36.7%. בטורניר המארץ' מאדנס, הבמה הכי גדולה, מרילנד הודחה מוקדם וגרזון התקשתה למצוא את הטבעת. האכזבה מהיעדר הבחירה לא נשארה רק על הפרקט, היא התפוצצה ברשתות החברתיות. לצד גילויי תמיכה, הספקולציות חגגו. היו שתהו האם פוליטיקה ואנטישמיות חלחלו לתוך ההחלטות המקצועיות (נושא שראוי להיזהר בו), בעוד סרטון אימון אישי שפרסמה בטוויטר שעות לפני הדראפט הפך לוויראלי בטירוף עם 2.5 מיליון צפיות. שם, בתוך בליל התגובות, נחשף הצד המכוער של הספורט: מביקורת לגיטימית על אתלטיות ועד לעג ציני וארסי על מוצאה וסגנון הריצה שלה. אבל בספורט, כמו בחיים, הדלת שנסגרת היא לפעמים רק הזמנה להיכנס מהחלון. החלום של גרזון לא מת, הוא פשוט שינה מסלול. הלילה הגיעה הבשורה: פיניקס מרקורי החתימה אותה על חוזה רוקי. זה לא "סתם" מועדון. פיניקס היא אחת מאבני היסוד של הליגה, ביתה של דיאנה טוראסי – ה-GOAT הבלתי מעורערת – וארגון שהשקיע מיליונים במתקני אימון עתידיים. עכשיו, גרזון צריכה לעשות את מה שהיא יודעת הכי טוב: להילחם. זימון למחנה האימונים הוא כרטיס כניסה, וגם אם הוא לא מובטח, ההיסטוריה מלאה בשחקניות כמו אריקה ווילר או סמי וויטקומב שלא נבחרו בדראפט ובסופו של דבר הניפו גביעים וזכו בתארי MVP. אם תצלח את מחנה האימונים ותתברג בסגל הסופי, מחכה לה לא רק כבוד אלא גם שדרוג כלכלי פנומנלי: שכר של כ-270 אלף דולר לעונה – זינוק אדיר לעומת שכר המינימום של השנים האחרונות. היא תגיע לליגה בשיא המפץ שלה: הסכמי שכר חדשים, קבוצות חדשות שמתרחבות לערים כמו טורונטו ופורטלנד, ותחושה שה-WNBA הוא המקום הכי נכון להיות בו בספורט הנשי. ב-8 במאי, כשתצא לדרך העונה ה-30 של הליגה, כל העיניים יהיו נשואות לפיניקס. ירדן גרזון, הילדה מרעננה בת ה-22, יוצאת למלחמה על המקום שלה בין הכוכבות. אולי דווקא הדרך הקשה תהיה זו שתוביל אותה הכי רחוק שאפשר.

בואו נשים את הדברים על השולחן - לאף אחד אין באמת כוח לחידוש העונה הזאת. אבד המומנטום. הלך. זה מרגיש כמו בלון מפונצ'ר שמנסה להתמלא באוויר חם כדי לעוף חזרה למעלה. כמו חולצה שהתקמטה ואין באמת זמן או יכולת לגהץ אותה. כמו הסטייק אנטריקוט האחרון שנשאר על השולחן כשכולם כבר שבעים - מתקרר, מתקשה ומאפיר. לאף אחד אין באמת חשק לזה. ולא שלפני כן היה כאן איזה מוצר משגע. העונה הזו הבטיחה הרבה על הנייר, אבל לא קיימה. המחלות הקבועות של הכדורסל הישראלי (פערים גדולים בין צמרת לתחתית; נחילי זרים בחלון העברות בלתי נגמר; אולמות מתנ"ס; שעות משחקים מנותקות) החריפו, ומשברי הקהל של המועדונים הגדולים רוקנו את ההיכלים. במובנים מסוימים, סבב המלחמה האחרון היה פנצ'ר בגלגל של רכב שכבר לא מעט זמן נוסע בעצלתיים עם בעיות קשות בשילדה ובמנוע. לצד זאת, בתוך בליל הציניות והמרמור, צריך להעריך את מנהלת הליגה על האסרטיביות והנחישות להחזיר את הליגה כמעט בכל מחיר. עם כמה שאתקשה להתגבר על האדישות למשחקים שירצדו לי על המסך בשבוע הבא, אני מבין את הצורך של קברניטי הליגה לייצר משהו מתוך הכלום שיש כאן. מתוך ההבנה ששנתיים רצופות בהן העונה מסתיימת בצורה לא סדורה ללא אלופה הן מכת מוות לליגה שנים קדימה. מתוך הסתכלות על היבטים כלכליים וארגוניים, אני מניח, שלאוהד הממוצע (כולל כותב שורות אלה) אין באמת יכולת לראות ולקחת בסל השיקולים. מתוך הרצון לדבר על משהו, להתעסק במשהו, להתעצבן על משהו - שהוא לא האקטואליה הישראלית המבאסת בימים אלה. להיאבק בבשורות רעות. לכן, כששמעתי, קראתי וחקרתי מעט על איומי השביתה של ארגון השחקנים, התבאסתי. ואז התעצבנתי. אבל בעיקר התבאסתי. כאילו רבאק, עוד פעם? ולמה דווקא עכשיו? זה התחיל מהתנגדות, לגיטימית לטעמי, למתווה הבועה השאפתני בחו"ל. זה המשיך עם רשימת דרישות חדשה שנולדה מתוך המצב הבטחוני הרעוע שחידד, לעמדת הארגון, את הצורך בהפחתת התלות של הענף בכדורסלן הזר. בליבת הדרישות: חזרה אחורה למתווה החוק הרוסי הנודע, שהקנה לשחקן הישראלי 80 דקות משחק רשומות בטאבו בכל משחק. משם הגענו להכרזה על סכסוך עבודה, לפגישות עם השר, להודעות לתקשורת ואיומי שביתה, שנכון למועד כתיבת שורות אלה הוסרו מהשולחן. ובתוך כל זה ניצבת שאלת אחת פשוטה - למה? למה דווקא עכשיו? בחלק העליון של עמוד הבית באתר ארגון השחקנים מרוח הסלוגן הבא: "מייצגים, מגנים, מובילים ומקדמים את האינטרסים של הכדורסלנית והכדורסלן הישראלי לטובת הכדורסל הישראלי". כלומר, הארגון רואה עצמו מחויב לכדורסלן הישראלי, אבל גם לכדורסל הישראלי. אני טוען שאיומי השביתה פוגעים בכדורסלן הישראלי לא פחות מבכדורסל הישראלי. להפוך את השחקן הישראלי לגורם הכי אופורטוניסט, שנוא ואינטרסנטי בעיני הציבור (בענף שמורכב מהרבה גורמים אופורטוניסטים ואינטרסנטים אחרים) זה משהו שבוודאות לא יקדם ויחזק אותו. שביתה ממותגת כמעט אוטומטית כמהלך כוחני, אינטרסנטי ומנותק מהקהל. השחקן הישראלי מצטייר בשעתו הקשה ביותר של הענף אולי מזה שנים, כמי שמוכן לשרוף את המועדון. איך בדיוק הוא מרוויח מזה? תגידו לי אתם. זה מהלך מסוכן במיוחד בענף שבו ממילא קיימת תחושת ניכור וריחוק הולכת וגדלה בין האוהדים לשחקנים: שחקנים מתחלפים תדיר, נאמנות למועדון נשחקת, והקשר הרגשי לקבוצה נשען יותר ויותר על סמל וקהל ורשתות חברתיות ופחות על השחקנים עצמם. באפריל 2026, הקלישאה השחוקה של ג'רי סיינפלד מעולם לא הייתה רלוונטית יותר. בתוך מרחב כזה, הצבת השחקן הישראלי כעוד גורם אופורטוניסטי עושה לו הרבה יותר נזק מתועלת. מעבר לעצם ההחלטה לאיים בכלי הנשק ההרסני ביותר, שווה לתת עוד קצת דגש על סוגיית העיתוי. כל קבוצת לחץ עם תחושת קיפוח צריכה שעת כושר כדי לנסות לקדם מהלכי בזק שיפרו סטטוס-קוו לטובת האינטרסים שלה. בייחוד בזמנים שבהם תשומת הלב הציבורית מופנית למקומות אחרים ואפשר להזיז דברים מהר ובשקט. המלחמה שוב ערערה את הבטחון של השחקנים הזרים והסוכנים, בצדק; הליגה הושבתה ונואשת לחזור בכל דרך אפשרית; ההסכם בין ארגון השחקנים למנהלת אמנם בתוקף, אבל צפוי להסתיים בקרוב. ממש קו רציף של כוכבים שהסתדרו ומאפשרים להכות בברזל. ארגון השחקנים קפץ על הסיטואציה הזו כמוצא שלל רב. למה דווקא חוק רוסי? עכשיו האוזמן. האמת היא שכל הדבר הזה מוכר. מוכר מדי. מעייף מדי. חיפשתי ומצאתי טקסט שכתבתי בסטואציה מקבילה לפני 13 שנים ושבועיים. הנה. אותם הגיבורים, פחות או יותר. כולל אותו הניר אלון שאוחז באותו המצת. הנה שביתת מגן (או איך שלא קוראים לזה) בדרישה לשיריון 2 או 3 או 8 ישראלים בחמישיה בכל עת. הנה אותה ההצדקה המטופשת, לשבות מראש, כי בקיץ לא ידברו איתם. הנה רפרנס לאלישע בנאי וארבעים השודדים ששרים שהכל נשרף. ועכשיו להיום, עם או בלי הקפאת סכסוך העבודה. אני שם בצד את עניין התזמון. ממילא, אין מגוחך מארגון שטוען טענות פופוליסטיות כמו צביון, אבל מאיים בואכה סוחט בזמן מלחמה. במקום לחרטט, עדיף לומר אמת: יש כאן ארגון שרוצה למקסם את הכסף של העובדים. פשוט תגידו את זה. זה לגמרי לג'יט. הבעיה היחידה היא שאני לא יודע אם שמתם לב, אבל המעמד והתנאים של השחקן הישראלי בשנת 2026 הם תותים. המשכורות טובות עד מצוינות. דקות המשחק טובות עד מצוינות, כולל של שחקנים שבאמת של החיים לא אמורים להיות בכלל בליגת העל. יותר מזה, אפילו התפקידים השתפרו. היחס בתוך הקבוצות בין ישראלים שהם רק תומכי לחימה לבין כאלו שלוקחים את הכדור ואומרים פאק איט השתנה לכיוון הפאק איט. חיפשתי ולא מצאתי ולו טיעון אחד שיסביר למה. אחד. במה החוק הרוסי משפר את חיינו כאן כאוהדי כדורסל. לא מצאתי. אין. הכל ערימה של קלישאות שאין מאחוריה דבר. אז בסדר, מקיימים שיחות ברוח טובה מאחר שהאיום הנוכחי הונח כרגע בצד. אם אני מנהלת ליגה העל ויושב בחדר הדיונים, המו"מ מתנהל עד לרגע שחוזרים לתנאי של החוק הרוסי או שביתה. ברגע הזה אני קם והולך. נ.ב.: אגב, אם כבר כן הולכים לשביתה, עדיף שהחריאנה תהיה כבר עכשיו, כשממילא הכל מרגיש שבור, ולא תחכה לתחילת העונה הבאה. רק בשתי ליגות באירופה יש חובה של שחקן מקומי על הפרקט: טורקיה וישראל לקרוא הפוך את המפה ארגון השחקנים ירה לעצמו ברגל ולא קרא נכון את המפה. המלחמה הזו והמשבר שבעקבותיה מייצרים הזדמנות פז להחזיר את השחקן הישראלי לקדמת הבמה מקצועית ותדמיתית. אם ננסה לנתח את זה רוחבית, מגמת הצלילה במידת האמון בין האוהדים לשחקנים מובהקת יותר, באופן טבעי, בקרב הזרים. עם מעבריות זרים בתוך הליגה שהולכת וגואה, נחילי זרים בכל קבוצה (תודה למגבלת ה-10 בעונה) ונטישות חוזרות ונשנות בעקבות המצב הבטחוני. על זה תוסיפו ירידה חדה באיכות ובכמות הזרים שיעטרו כאן את הסגלים בראן האחרון של העונה הזו, וסביר להניח שגם בעונות הבאות. התירוצים שהיה לנו קל ללגלג עליהם של "קשה להביא לכאן זרים" הולכים ומתבררים כמציאות העגומה של הענף הזה בטווח הזמן הקרוב. שחקנים מהליגות בקוסובו, פינלנד ובריטניה ממלאים את השורות של הסגלים בליגה הבכירה. שחקנים זרים שהוצעו בתחילת העונה לקבוצות ליגת לאומית ונדחו, יקבלו בחודשים הקרובים נתח משמעותי של דקות בליגת העל. השד לא נורא. הדרך לגבור עליו היא באימונים ולא בהודעות לתקשורת. הסתכלות אסטרטגית של הארגון הייתה מובילה למסקנה שהשחיקה במעמד ובהשפעת הזרים כאן היא תהליך טבעי שאין שום צפי שייעצר. במקום להראות שהשחקן הישראלי הוא סלע איתן ויציב שמחויב לקיום הכדורסל כאן, מבין את החשיבות של הענף לאוהדים ומוכן לנצל את ההזדמנויות המקצועיות שנפתחות עם הירידה באיכות הזרים - הארגון הלך 180 מעלות ומראה שהוא דואג קודם כל לאינטרסים הצרים שלו. מובן ולגיטימי שהשחקנים הישראלים ידאגו למעמדם ולכיסם, מדובר פה בביזנס ולא בתרומה לקהילה. אבל הדרך והתזמון מסכלות כל אפשרות להזדהות או להבין את הצורך שלהם. ידאגו למעמדם ולכיסם. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל נוצר מצב שהשחקנים הישראלים פה מתנהלים כמו קבוצת לחץ מתגוננת שבטוחה שהחשיבות המקצועית שלה הולכת ופוחתת (אולי בעקבות הנהירה למכללות או הפריסה הלא-שוויונית של הישראלים האיכותיים על פני קבוצות הליגה), ומנסה לכפות את השפעתה בכוח מחוץ לפרקט. כל זה במקום לנצל את ההזדמנות (גם אם הרגעית) שנוצרת ולקחת את המושכות ואת ההובלה כאן בליגה. ועל זה נגיד - חבל.

העונה הרגילה ב-NBA הסתיימה, הפלייאוף מתחיל בשבת, הימים הקרובים יוקדשו לטורניר הפליי-אין. שמונה קבוצות מעניינות מאוד יתחרו על ארבעת המקומות האחרונים בפלייאוף, אבל אותנו תעניין במיוחד אחת מהן. העונה ההיסטורית של דני אבדיה, שהגיעה לשיא הראשון עם הבחירה בו לאולסטאר, תגיע השבוע לשיא השני, עם ההזדמנות שלו להפוך לישראלי הראשון בפלייאוף ה-NBA. מנקודת מבט פרובינציאלית, לא הגיוני שיהיה סוף אחר לעונה הזאת מאשר העפלה של פורטלנד לפלייאוף. נתעכב רגע על סוגיית השחקן הישראלי הראשון. טי ג'יי ליף שיחק כמה דקות פה ושם בפוסט סיזן בתקופה בה לא הייתה לו כל זיקה לישראל. עומרי כספי שיחק בקבוצה שהגיעה לפלייאוף, ביוסטון של 2014, אבל לא ראה דקה. לאחר שהיה ברוטציה הרחבה של הרוקטס לאורך העונה, הוא לא נכלל בין שמונת שחקני הרוטציה לסדרת הסיבוב הראשון בה יוסטון הפסידה לפורטלנד, סדרה שבאופן נדיר כל ששת המשחקים שלה היו צמודים. אם אחד מאותם משחקים היה מגיע לגרבג' טיים וכספי היה רואה פרקט לשלוש דקות, האם זה היה משפיע על האופן בו אנו תופסים את הרגע הנוכחי? כנראה כן, כי לאורך השנים ההיעדרות של ישראלי מובהק (בהיעדר מילה טובה יותר) מהפלייאוף הפכה למן מיתוס. עבור הרגע הנוכחי המיתוס הזה נהדר, מאפשר כותרת שנשמעת כמו פרומו: כדי ששחקן ישראלי יגיע לפלייאוף ה-NBA, הוא יצטרך להוביל במו ידיו את הקבוצה שלו לשם. בינתיים, אבדיה הוביל במו ידיו את פורטלנד למקום השמיני. ההתעלות שלו בשני הנצחונות על הקליפרס הייתה מרשימה אפילו יותר מכל שאר העונה, כי שתי הקבוצות התייחסו למשחקים האלה, שהיו קרב ישיר על המקום השמיני, בתור משחקי העונה שלהן. דני הוכיח במשחקים האלה מנהיגות ואחריות של שחקן שרק מחכה למעמדים האלה, קשה היה להאמין שהוא נמצא בהם לראשונה בקריירת ה-NBA שלו. הנצחונות האלה היו מעודדים גם ברמה הקבוצתית, ביכולת של הבלייזרס להתחבר כשזה חשוב, ביכולת של טיאגו ספליטר להכין את השחקנים שלו למשחקים מכריעים. קיים סיכוי לא קטן שהשתיים ייפגשו שוב בעוד כמה ימים בקרב ישיר על המקום האחרון בפלייאוף, ופורטלנד נראתה מאוד נינוחה במאץ'-אפ הזה. הקרב על המקום השמיני היה חשוב משתי סיבות. הראשונה היא שהמקום השמיני נותן שתי הזדמנויות להעפיל לפלייאוף, בעוד שכדי לעלות מהמקום התשיעי צריך לנצח שני משחקים. אם פורטלנד תפסיד הלילה לפיניקס, היא תארח את המפגש מול המנצחת בין הקליפרס לגולדן סטייט, שיהיה לה גם יום אחד פחות לנוח. זאת עמדה נהדרת להשיג ממנה את הכרטיס הנכסף. אגב, אני לא רואה חשיבות לסיכוי לסיים שביעית ולהימנע מ-OKC בסיבוב הראשון, כי סן אנטוניו מרתיעה באותה מידה. הסיבה השנייה היא שפורטלנד מקבלת יריבה שעל פניו נראית יותר נוחה. גם כשהוא מעבר לשיא ורק חזר מפציעה, סטף קרי הוא מהאחרונים שהיית רוצה לפגוש למשחק נוק-אאוט. בטח כשלצידו דריימונד גרין, וסביבם סגל עמוק ודי מעניין. קשה מאוד לדעת מה לצפות מהווריירס, אבל האפשרות שהם ישתחלו לפלייאוף מהמקום העשירי בהחלט קיימת. פיניקס, לעומת זאת, נמצאת בירידה בחודשים האחרונים, שעוזרת לזכור שמראש לא היו לה ציפיות מהעונה הזאת. הקסם קצת התפוגג והחזרה מפציעה של ג'יילן גרין בעיקר פגעה במרקם העדין שנוצר. לבלייזרס יש הזדמנות טובה לסגור את סיפור הפליי-אין שלה כבר הלילה. למשחק כל כך חשוב מגיע ניתוח משלו, אחריו אתייחס בקצרה גם לשלושת המשחקים הנוספים שיהיו ביומיים הקרובים. (7) פיניקס – (8) פורטלנד: רק לא לאבד את הראש (ואת הכדור) הנתון שיכול להכריע את המשחק הזה הוא האיבודים של פורטלנד. הקבוצה של ספליטר מאבדת הכי הרבה כדורים ב-NBA בפער לא קטן, בזמן שפיניקס מדורגת שלישית בכפיית איבודים על היריבה. לבלייזרס יש נטייה לחוסר תשומת לב גם בפעולות פשוטות, דקות של חוסר ריכוז, שחקני הסאנס מקשים על כל מסירה ומחפשים את החטיפה כמעט בכל הזדמנות. זה היה הסיפור של המשחק היחיד בו אבדיה שיחק מול פיניקס השנה, משחק מאמצע נובמבר אותו פיניקס ניצחה בקלות בזכות לא פחות מ-19 חטיפות. ככה זה נראה, וכדאי לשים לב גם לכמה נקודות קלות זה הוביל: במילים אחרות, במה שעשוי להיות המשחק החשוב בקריירה של אבדיה עד כה, הוא יתמודד מול יריבה שמתמחה בניצול נקודת התורפה המרכזית שלו השנה: ריבוי איבודי הכדור. בתור הכוכב והמנהיג של פורטלנד, דני יצטרך לתת את הטון בכל הקשור לאחריות וריכוז, לתת דוגמא אישית ולסחוף אחריו גם את שאר השחקנים. הוא עשה את זה נגד הקליפרס, אבל הפעם מדובר ביריבה שיודעת להציק הרבה יותר, קבוצה שיודעת להוציא את היריבות שלה משיווי משקל. דילון ברוקס, שסביר שיהיה השומר העיקרי על דני, יעשה כל מה שהוא יכול כדי להיכנס לו מתחת לעור. אם אבדיה יידע לא להתרגש, ובמקרה כזה סביר שגם יצליח לסבך את ברוקס בעבירות, הוא יעביר מסר חשוב לחבריו לקבוצה. רבים מאיבודי הכדור של דני מגיעים מחדירות לשום מקום, מצבים בהם הוא מתעקש לנסות להגיע לטבעת למרות שההגנה מאורגנת, מנסה לסחוט פאול וברגע שאין שריקה הוא כבר לא יציב וקשה לו לבצע פעולה חיובית. זה קורה הרבה פעמים כשההתקפה תקועה והוא השחקן שנותנים לו את הכדור כדי לנסות להוציא משהו מכלום. בסגל כמעט מלא (ג'רמי גרנט כנראה לא ישחק) יש לפורטלנד מספיק יכולת יצירה משנית כדי למזער את כמות ההתקפות התקועות. ניתן יהיה גם להשתמש יותר בג'רו הולידיי המנוסה ברגעים שצריך ליצור משהו מכלום. אבדיה הוא לא שחקן שנכון לתת לו את הכדור, להביא חסימה פשוטה ולתת לו להסתדר. הוא הרבה יותר אפקטיבי כשנוסף קצת תחכום למהלך: כשהחסימה מדורגת, כשהוא מוסר ומקבל חזרה, כשהוא מקבל את הכדור בתנועה. ברגע שיש לו יתרון ראשוני קשה מאוד למנוע ממנו להגיע לטבעת, אבל עדיף לעזור לו ליצור את היתרון הראשוני הזה. ההגנה של פיניקס ממעטת יחסית לבצע חילופים, מה שמקל על התקפה לא שבלונית ליצור מולה יתרונות ראשוניים שיש לפורטלנד הרבה כלים לנצל. בצד השני, ההתקפה של פיניקס מתבססת מאוד על היכולת של שחקני החוץ שלה ליצור מצבי זריקה. הרוטציה של ג'ורדן אוט מורכבת בעיקר מגאנרים ונגרים, בלי מנהל משחק אמיתי, מה שבולט עוד יותר בתקופה האחרונה בה קולין גילספי פחות ופחות משפיע על משחק ההתקפה של הסאנס. במשחק מכריע ניתן לצפות שהכדור יהיה בעיקר בידיים של דווין בוקר, שבשבועות האחרונים של העונה איפס את הידית. בוקר בשיאו הוא מהסקוררים היעילים ב-NBA, אבל לפורטלנד יש הרבה מאוד שומרים איכותיים לשים עליו. סביר להניח שהולידיי, שחקן שנבחר שש פעמים לאורך הקריירה לאחת מחמישיות ההגנה של העונה, יהיה השומר העיקרי עליו. רגע, הולידיי ובוקר? מאיפה הצמד הזה מוכר לי? אה, כן, מאחד הרגעים האייקוניים של העשור הזה: אז הולידיי הוא לא השחקן שבוקר משתוקק לפגוש למשחק מכריע. אבל זו גם תזכורת לכך שבוקר הוביל קבוצה לגמר וכיכב בגמר הזה. במשחק ממנו לקוח הקליפ הוא קלע 40 נקודות, במשחק שלפניו 42. שנתיים לאחר מכן היו לו שני משחקים רצופים בסיבוב השני מול דנבר בהם קלע ביחד 34 מ-43 מהשדה. אם בוקר תופס את אחד מהימים האלה שהוא לא יודע להחטיא, זה עשוי להיות הגורם הכי משמעותי במשחק. היתרון של פורטלנד הוא שברוטציה הנוכחית אין כמעט חוליות חלשות בהגנה שבוקר יוכל לחפש בחילופים, אולי פרט לשיידון שארפ שרק חזר מפציעה ולא בטוח שישחק יותר מדי. השאלה הגדולה היא איך פורטלנד תתמודד עם יום קליעה איכותי של בוקר בפיק נ' רול, בו דונובן קלינגן רגיל להיות בדרופ שנותן למוביל הכדור שטח להשתחרר לקליעה. שני הגאנרים העיקריים הנוספים הם ברוקס וגרין. שניהם לוקים מאוד בקבלת ההחלטות והמטרה של ההגנה צריכה להיות להכריח אותם לחשוב ולמסור, כולל בעזרת דאבל-טים. באופן כללי, פיניקס זו קבוצה שאם מונעים ממנה את המהלך הפשוט, את ההשתחררות לקליעה או הזריקה ממסירה ראשונה, היא יכולה להסתבך. אם הרוטציות של פורטלנד יהיו מהירות ומדויקות מספיק כדי להכריח את הסנטרים של פיניקס ואת ראיין דאן לקבל החלטות, או את רויס אוניל לכדרר, זה יהיה נצחון עבור ההגנה. הבשורה הטובה היא שמול הקליפרס פורטלנד הראתה יכולת לבצע רוטציות ברמה גבוהה ביותר. לאבדיה היה חלק חשוב בכך, במיוחד ברבע האחרון של המשחק השני, בו היו הדקות ההגנתיות הטובות ביותר שלו שראיתי השנה. אבל מי שבולט בכך במיוחד הוא התופעה שנקראת מאטיס ת'ייבול, משחקני ההגנה המרהיבים בליגה. פיניקס זאת יריבה שלת'ייבול יכול להיות מולה תפקיד חשוב מהרגיל. הנה תקציר נרחב שלו מהמשחק האחרון מול הקליפרס, עם דגש על ההגנה: (7) פילדלפיה – (8) אורלנדו: המשחק עם הכשרון נעבור בזריזות על שאר משחקי הסיבוב הראשון בפליי-אין. במזרח הלילה ייפגשו שתי קבוצות שלא ציפו להיות פה, שתיים שהכשרון שלהן אמור היה להספיק לטופ 6. אבל שתיהן סבלו מהרבה מאוד פציעות וחוסר יציבות ומוצאות את עצמן במאבק ראש בראש על מקום בפלייאוף. שאלת המפתח היא האם ג'ואל אמביד יהיה כשיר לשחק, לאחר שבנוסף לכל שאר הצרות הבריאותיות עבר לאחרונה ניתוח בתוספתן. איתו פילדלפיה מצאה לאורך העונה איזון טוב בינו לבין טייריס מקסי ופול ג'ורג', מצאה את הדרך לתת לכל אחד מהשלושה את המקום שלו, עם סיוע של וי ג'יי אדג'קומב כצלע רביעית בשלה מהצפוי. זאת רביעייה שכשהיא בריאה ובכושר יכולה להקשות על כל יריבה, ואני מניח שבוסטון שמחכה למי שתסיים שביעית תשמח להימנע ממנה. אבל גם לאורלנדו לא חסר. החבורה של ג'מאל מוזלי סוף סוף בריאה, שזה כולל את כל חמשת השחקנים הבכירים: פאולו בנקרו, פרנץ ווגנר, דזמונד ביין, ג'יילן סאגס ואנתוני בלאק שפרץ השנה. אותי מסקרנת במיוחד האפשרות של המג'יק לשחק עם כל החמישה ביחד, בהרכב חמישה שחקני חוץ שלא יהיה מאוד נמוך ויהיה קשה עד בלתי אפשרי לשמור עליו כי לכולם יש יכולת יצירה. לא ברור, למשל, על מי אמביד ישמור מול חמישייה כזאת (כנראה בלאק, אבל זה לא אידיאלי) ויהיה קשה מאוד להחביא מולה שחקני הגנה חלשים. יש בחמישייה הזאת גם הרבה מאוד כשרון הגנתי, למרות מחסור בנוכחות בצבע. זו לא תהיה החמישייה הפותחת של אורלנדו, אבל אם המשחק יסתבך אני מקווה שמוזלי, שהכסא שלו הולך ומתחמם, ייתן לה צ'אנס. (9) הקליפרס – (10) גולדן סטייט: המשחק עם ההיסטוריה אם פורטלנד תפסיד לפיניקס, מכאן תגיע היריבה הבאה שלה, אבל גם בלי הקשר ישראלי זה משחק מאוד מסקרן. גולדן סטייט, שעם סטף, דריי וסטיב קר על הקווים עדיין מזכירה מדי פעם את הקבוצה שהיא הייתה, תפגוש שתי דמויות מוכרות מאוד. טיי לו אימן את קליבלנד בשלושה מארבעת הגמרים הרצופים של הווריירס והקאבס, כולל הנצחון של קליבלנד ב-2016. יש מעט מאוד אנשים, אם בכלל, שיודעים להתכונן למשחק מול סטף והשיטה של קר טוב יותר ממנו. קוואי לאונרד פיתח יריבות עם גולדן סטייט עוד בימיו בסן אנטוניו, יריבות שהשיא העצוב שלה היה אותה פציעה שגרם לו זאזא פאצ'וליה: את הנקמה שלו קוואי השיג בגמר 2019, כשהוביל את טורונטו לזכייה על חשבון הווריירס החבולים. מאז הוא נחשב לאחד השחקנים הטובים בעולם כשהוא בריא, הבעיה היחידה היא שזה לא קורה יותר מדי. אז יש פה שני שחקנים שהובילו קבוצות לאליפות ונחשבים לשניים שהכי קשה לשחק נגדם בסדרת פלייאוף, ולשניהם יש סביבם צוות מסייע מתקבל על הדעת. אם אחת מהן תגיע לפלייאוף היא יכולה להתברר כמוקש, הבעיה היא שזה יהיה נגד OKC. מבחינתי, שאלת המפתח למשחק הזה היא הכושר של קוואי, שבמשחקים מול פורטלנד לא נראה בשיא בו היה חלק גדול מהעונה. יכול להיות שהוא מרגיש את המעמסה של העונה הרגילה השנייה בלבד בשמונה השנים האחרונות בה שיחק יותר מ-60 משחקים. במקרה כזה גולדן סטייט פייבוריטית ברורה במשחק הזה. אם צריך לסמן מהלך אחד שכדאי לשים לב אליו, זה הפיק נ' פופ בין סטף לקריסטפס פורזינגיס. איך אמורים להתגונן מול דבר כזה? (9) שארלוט – (10) מיאמי: המשחק של עכברי הכדורסל המשחק שיעורר הכי מעט עניין בקהל הרחב עשוי להיות זה שהכי מעניין את עכברי הכדורסל. שארלוט ומיאמי הן שתי קבוצות של מאמנים, עם סגנון ייחודי ושורה ארוכה של שחקנים חכמים. מצד אחד הכוח העולה משארלוט, עם החמישייה מהטובות בליגה, עם קון קנופל שכבר כרוקי מבין את המשחק ברמה הגבוהה ביותר, עם לאמלו בול כקלף הלא צפוי, עם החסימות המרובות והתנועה על קו השלוש. מצד שני מיאמי, עם הניסוי של אריק ספולסטרה בו היא נמנעת כמעט לחלוטין מפיק נ' רול, עם באם אדבאיו שתמיד בא לעבוד בשני הצדדים, עם נורמן פאוול וטיילר הירו שהיו להם בשנתיים האחרונות ניצוצות של אולסטארים, עם סגל של עשרה שחקנים לגיטימיים. שארלוט מגיעה כפייבוריטית כי כבר חצי עונה היא משחקת ברמה של קבוצת טופ 5 בליגה, אבל בשבועות האחרונים היא נחלשה מעט, בעיקר קנופל שאולי גילה בסופו של דבר את קיר הרוקיס. לא הייתי מזלזל באפשרות שהסיפור הנפלא של ההורנטס יסתיים כבר מחר מול מיאמי. ספולסטרה הוא שועל קרבות וותיק וכך גם כמה מהשחקנים שלו, יש למיאמי אפשרות להעמיד הרכבים שיבצעו חילופים על חמש עמדות ויקשו על הסגנון של שארלוט. יכול להתפתח פה קרב שחמט מרתק בו כל פוזשן הוא מאבק מוחות בין מאמנים ושחקנים.

ביורוליג מכירים כבר היטב את תופעת הפועל ת"א ודומותיה. אתם יודעים, הקבוצות האלה שהצליחו לזכות ביורוקאפ או שהשתחלו למפעל הבכיר בדרך אחרת, ובטוחות שהן יודעות טוב יותר מהמועדונים הוותיקים והמעוטרים ביותר. נו, אלה שבגלל חוקי הפורמט הולכות אול-אין על הצלחה מהירה ורגעית. ההיסטוריה מלאה בכאלה שהצליחו יותר, וגם בכאלה שהצליחו הרבה פחות. אבל בקבוצה הזאת יש משהו קצת שונה. בעצם, מאוד שונה. מבין כל הרוקיות שהצטרפו לליגה, או שחזרו אליה אחרי שנות היעדרות ארוכות, פרטיזן בלגרד ומונאקו הגיעו הכי רחוק - עד כדי משחק אחד מפיינל פור כבר בעונת הבכורה. גם פריז ואוניקס קאזאן עלו לפלייאוף, אך הודחו ממנו בסוויפ. והפועל? בלי קשר לזהות היריבה שתקבל בשלב הבא, ולשאלה היכן יסתיים המסע שלה, היא יכולה לעשות כבר השבוע דבר שאף קבוצה במעמדה לא הצליחה לעשות: להעפיל לסדרה מארבעת המקומות הראשונים, וכשבידה מונח יתרון הביתיות. וזה דבר גדול, גם אם כרגע אין לה בית. הקפיצה לבמה המרכזית דורשת לא מעט התאמות ותהליכים. את המקצועיים פתרו מראש האדומים כשציוותו מאמן מנוסה ומוערך, וריפדו את עצמם בעשרות שנות ותק מצטברות, כמעט בכל עמדה על המגרש. ולא רק עליו. הם בעצם ניסו לומר: אתם לא יכולים להתייחס אלינו כרוקי'ז, כשליד הספסל יושב מאנוס פפאדופולוס, ועל הקווים עומד דימיטריס איטודיס, וברחבי המגרש מתרוצצים ואסילייה מיציץ', אלייז'ה בראיינט, כריס ג'ונס, דן אוטורו ולפרקים ג'ונתן מוטלי. ובאמת, גם כשהקבוצה הזו נקלעה למשבר, ולא הפסיקה להפסיד, והשקט התעשייתי כל כך חסר לה, והשיט-שואו מסביב איים לכלות אותה, היא מעולם לא ירדה מהגלגל. מאזן ה-2:8 שהיה לה בתחילת העונה שמר עבורה מעות לימי דמעות, וגם בתקופות הקשות היא נותרה בעמדת עלייה לפלייאוף בכל רגע נתון. ולכן, כשהגיעה הישורת האחרונה והיא התאפסה על עצמה והתבייתה מחדש, הלחץ היה ניתן להכלה ונשמר בגבולות שפויים. זה איפשר לה להתניע בנוחות יחסית, לרוץ למאזן 3:7 ולסמן V על המטרה הראשית שהציבה לעצמה בתחילת הדרך. ואין סמלי יותר שאת ה-V הזה סימנו האדומים דווקא בדרבי החוץ הראשון בתולדותיהם מחוץ לגבולות ישראל, ובניצחון הדרבי הראשון שלהם במפעל אירופי. כמו שנהגו לסמן V על החולצה ההיא של הפועל אוסישקין, עם האוהדים שאמורים להיות חסרים כל כך לרוב האנשים במועדון, ובוודאי חסרים לחלקם. מה רע בקצת גיוון, אנתוניו? צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל אם זה לא שבור, אל תתקן - אומר הביטוי העממי העתיק - אבל מה רע בקצת גיוון? בבואו לדרבי התל אביבי, החליט איטודיס לגוון. לאורך רוב שלבי העונה הוא פתח בחמישייה רגילה של קבוצת כדורסל, עם שני גארדים, שני פורוורדים וסנטר; היו גם ימים שבהם הלך על ליינאפ של שני גבוהים; אתמול, בפעם השנייה ב-37 משחקי יורוליג העונה, הוא ביקש מאנטוניו בלייקני לפשוט את האימונית ולא להתיישב על הספסל אחרי החימום. הרכב שלושת הגארדים של הפועל ת"א היה עלול להטעות. אם היינו צריכים לחזות מראש מה יקרה על המגרש, היינו בוודאי חושבים שהאדומים יפציצו בלי הכרה. אבל לא. הם שינו את הקונספט הפרסונלי, ושמרו על הקונספט המקצועי. שינוי פרסונלי, לא מקצועי. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל דז'ה-וו 1: זוכרים שאת המשחק הקודם, מול אולימפיאקוס, הם פתחו ב-0:11, אחרי שחדרו וחתרו פנימה ככל שרק התאפשר להם? אז נגד מכבי ת"א הם רצו ל-0:8 בפחות משתי דקות. והכל מהצבע. וכמעט הכל אחרי שתקפו את נקודות התורפה של תמיר בלאט בהגנה. שלושה גארדים, שלושה גארדים, אבל בגובה 1.93, 1.96 ו-1.96 מ'. דז'ה-וו 2: גם מכבי ת"א התאמצה לפתוח אתמול בדיוק כפי שפתחה את משחקה הקודם. וכמו בקריסה המהירה בפריז, גם הפעם היא ביזבזה את ששת הפוזשנים הראשונים שלה על 0 מ-4 מהשדה, בתוספת שני איבודים. דז'ה-וו 3: ואחרי ככלות הכל והתמונה, הפועל הוליכה רק 41:47, כשנותרו 32 שניות לסיום המחצית הראשונה. אז היא החליטה לעשות אולימפיאקוס: כשם שהיוונים נעצו את המסמר עם ה-0:6 שלהם בשנייה וחצי בסופיה, כך אחיהם האדומים מת"א ברחו ל-41:52. ג'ונס דייק פעמיים מהעונשין, מרסיו סנטוס עלה קר מהספסל ומיד השליך שלשה שלא הגיעה לשום מקום, וקצת לפני הבאזר להפסקה פיתה ג'ונס את לוני ווקר להגיע אליו בחילוף, רק כדי למסור את האסיסט השמיני שלו לשלשה של בראיינט. היה רק הבדל משמעותי אחד בין מה שאולימפיאקוס עשתה להפועל לבין מה שהפועל עשתה למכבי. הפיניש היווני של הרבע השני סימן את חילוף ההובלה ה-12 והאחרון באותו משחק. ואתמול? אתמול לא היו בכלל חילופי מוליכות. מכבי לא צעדה ביתרון אפילו לשנייה אחת. טאי אודיאסי בעוד משחק מצוין. צילום: הפועל IBI תל אביב החגיגה האדומה מתחת, ליד ומעל הטבעות נמשכה הרבה מעבר לארבע ההתקפות הראשונות. הפועל ת"א קלעה 36 נקודות ב-72% הצלחה מתוך הצבע במחצית הראשונה (18 מ-25), וכך הגיעה בקלות ל-52 נקודות, גם ביום קליעה לא גדול או מרשים במיוחד. למעשה, הכל היה תלוי בה בכל זמן שהוא; גם הרגעים שבהם שגתה מכבי באשליה כאילו יש לה עוד סיכוי לגנוב ניצחון, הגיעו בעקבות החלטה של יריבתה העירונית - לזנוח את מה שעבד כל כך טוב לפני ההפסקה, ולסיים את הרבע השלישי עם 1 מ-2 מתוך הפיינט. בשורה התחתונה, פערי האיכות היו גדולים מכדי לגשר עליהם. שני המאמנים הסתפקו ברוטציה מקוצרת של שמינייה: איטודיס עשה זאת לאחר שהחליט לוותר על מוטלי וים מדר, ובנוסף אליהם השתמש בקסלר אדוארדס ובליוואי רנדולף ל-12:22 דקות מצטברות; השחקנים שלא שותפו אצל עודד קטש הם תמיר גולד וג'ף דאוטין, לצד סנטוס וג'ון דיברתולומיאו שקיבלו יחד 9:38 דקות. עזבו את מי ששיחק; תסתכלו רק על מי שלא, ותבינו את ההבדל. ב-75:80, הוותיקים שבאוהדי הפועל כבר החלו להיזכר בטראומות העבר. החדשים שבהם חשבו על הדרבי בסופיה וההתפוצצות של ווקר ודאוטין. אילו טראומות, איזה ווקר, ומי זה דאוטין. ל-0:8 מתחילת המשחק הצטרפה ריצת 0:10 שהכריעה את סיומו. Mission Accomplished. הפרק הבא מתחיל ממש עוד מעט, אל תלכו לשום מקום.