תוצאות חיפוש

לפני שצוללים פנימה, יש לי שאלה מהירה אליכם: תגידו, האם 4 מ-31 לשלוש אלה אחוזים שאפשר לנצח איתם משחק? על פתרון החידה אתן לכם לחשוב לבינתיים. הלילה, הייתה לפורטלנד הזדמנות אמיתית לעלות לשלב נוק-אאוט ראשון בצורתה החדשה, וכל זה קורה כשהקבוצה נמצאת בניהולו ובהובלתו של דני אבדיה. ניצחון היה מעלה אותה לשלב הבא בבית הקשה ביותר במפעל, ועוד מהמקום הראשון, הצהרת כוונות מצידה של פורטלנד להמשך העונה ומה שיכול היה להוות גם קפיצה משמעותית ברזומה של דני, הוכחה שהוא מסוגל להוביל קבוצה ברגעים מכריעים, גם מול לחץ מהקהל ומול היריבות הכי חזקות.

בואו נעשה לרגע זום אאוט ממעמדו של עודד קטש ערב המשחק עם מילאנו, ובוודאי ממצבו הקריטי (ולא יציב) אחריו. בואו נבחן לרגע באופן קר, ככל האפשר, את יחסי הכוחות בין הקבוצה של ארמני המנוח לבין הקבוצה היתומה של המועדון הנפקד מתל אביב.

כמות מלל חריגה הכינה אותנו למשחקה של מכבי תל אביב מול מילאנו. הפסד, כאן התבשרנו, יכבה את האור על עידן ב' של קואץ' קטש במכבי תל אביב. ואם נדבר גלויות ופשוטות, אין הגיוני מכך. אחרי שהראנו כאן שמכבי הזאת היא קבוצת ההגנה הגרועה ביותר בהיסטוריה המודרנית של היורוליג, היא הצליחה הפעם לייצר מיצג הגנתי מחריד עוד יותר. בלי שום אלמנט של שיפור. בלי שום גרף התקדמות.

רמת העניין שמחלקת הכדורסל של מכבי תל אביב יודעת לייצר בימים אלו איננה גבוהה במיוחד. אין לי את זה ביותר עדין. במיוחד. יש אוהדים מסורים שלה שלא יודעים בכלל באיזה יום היא משחקת. ישנם אוהדים מסורים קצת פחות שלא יודעים בכלל מי משחק אצלה. ולמה. ואיפה. ולמה. בגדול, קיימות שתי סוגיות שעדיין מצליחות לייצר יצרים אצל הלקוח שנמצא כרגע בשלבים מתקדמים של ניתוק רגשי. שתיהן, האמת, שלובות האחת בשניה. הראשונה היא סוגיית הבעלות במועדון הבלתי מתפקד הזה. השניה היא סוגיית קטש.

נתחיל במה שאמור להיות מובן מאליו: זכותה של הנהלת מכבי תל אביב להעסיק איזה מאמן שהיא רוצה. מובן גם שזכותם של האוהדים לא לאהוב את ההחלטה ואף למחות נגדה, בגבולות החוק. הנה עוד אמירה שאמורה להיות מובנת מאליה, אם מנכים את שלל האמוציות שמלוות את האירוע, בעיקר מצד אוהדי הקבוצה שהפכו את מאמנם לעוגן של חיוביות ויציבות מול כוחות הרשע, לכאורה, של ההנהלה: עודד קטש לא מצליח העונה.

בתקופת לימודי הנהיגה, שזה אומר לפני המון שנים, הפחד הכי גדול היה קשור לזהות הבוחן. יענו הטסטר. כי ווא ווא ווא מה יקרה אם יכנס לך לאוטו האיש המפחיד ההוא עם השפם. הטסטר המיתולוגי, שמעולם-בהיסטוריה-המומצאת-של-הילדים לא חייך, לא העביר ולא ויתר על איזה ברקס אכזרי ומשפיל. וחיכינו וחיכינו וחלמנו ופחדנו והפחדנו ודיברנו ותכננו וכססנו. ואז הגיע הראשון מבינינו, שנכנס לטסט וקיבל את הסיוט בלייב. לזה הוא ייחל בסתר כל הזמן. מזה הוא רעד שלא בסתר כל הזמן. רק כדי לגלות איזה איש נטול כריזמה שגילה אפס עניין והעביר באהלן אהלן. זאת, בערך, החוויה של אוהדי הפועל תל אביב עד כה. יורוליג שמורוליג, זה כל הסיפור? נו, אז לערב אחד הגיחו להם ריאל מדריד אחת ואדי טבארס אחד, כדי לתת איזה רגע של מיתולוגיה. כמו בסיוטים. כמו בחלומות.

החדשות הטובות מבחינתה של הפועל ת"א הן שהשמועה פרשה כנפיים והחלה להתפשט. ריאל מדריד, הקבוצה המעוטרת והמפוארת בכדורסל האירופי לדורותיו, הבינה שבסגנון הרגיל שלה ובדרך שבה היא נוהגת לשחק - היא פשוט פחות טובה ממוליכת היורוליג, ולכן גם תפסיד לה. ננסח זאת מעט אחרת: ריאל זנחה את ההרגלים, התאימה את עצמה והפכה את עורה כדי למצוא איכשהו את המתכון לגבור על היריבה האדומה. כבוד.

מה שקרה הלילה - מעולם לא קרה במכבי ת"א. מיד בסיום הניצחון על הפועל חולון, חצו רוב חברי ההנהלה את הכביש מהיכל מנורה למשרדי המועדון ביד אליהו, כדי לדון בפיטוריו של עודד קטש. למעשה, הפור כבר נפל. המאמן הבין את זה. השחקנים שלו הבינו את זה. כולם הבינו את זה. גם האוהדים. למשרדי המועדון הגיעו כ-20 מחברי ארגון הגייט, ופוצצו את הישיבה. המאבטחים מנעו את כניסתם לחדר, אבל לא את הבעת המחאה שלהם, ולא את הצעקות וההאשמות.   כשהמילים נכתבות סתם כך, שחור על גבי מסך, זה נשמע עדין. כמעט סטרילי. זה לא היה עדין ולא היה סטרילי. "בושה מה שאתם עושים כאן!", "לא תפטרו אותו!", "אתם רק משקרים כל הזמן!", היו חלק מהטקסטים. "הבנאדם נותן פה את הת*ת לאורך כל המלחמה!". "הוא היחיד שנשאר נאמן למועדון. הפקרתם אותו, ועכשיו אתם מקריבים אותו!". "אין לכם בושה וערכים!". למקום הוזעקה תגבורת משטרתית, וכמה אוהדים סיימו את הלילה בתא המעצר. קטש סיים את הלילה כמאמן הקבוצה. והבעלים? הם סימנו הלילה עוד וי בתהליך השמדת הערך שהם מבצעים במפעל החיים של עצמם ושל משפחותיהם.   אי אפשר להתעלם מהתוצאות ומהמאזנים, או להגיד שקטש עושה העונה עבודת אימון משובחת. צריך לדבר על אי ההגנה, ועל פסקי הזמן וההרכבים והקריסות ברבעים הרביעיים. בוודאי שיש לו אחריות משמעותית למצבה העגום של מכבי. אפשר להתווכח אם הוא צריך להישאר. אני מתחבר לדברים ששי האוזמן אומר כבר תקופה: בטווח הארוך, אם ההנהלה הזו חושבת לחזור ולהיות תחרותית - היא צריכה לשמור עליו בצד שלה; ואם היא מתכוונת להמשיך בדרכה מהשנתיים האחרונות - טוב לה וטוב לו שייפרדו.   ניצחון לכאן או לשם, שאולי (לא בטוח בכלל, אגב) היו מושגים עם מאמן אחר, בוודאי לא היו משנים את התמונה הכוללת. אבל מה שמתרחש לנגד עינינו גדול בהרבה מזהותו של מאמן כזה או אחר. זו עוד חוליה בשרשרת הכשלים של ההנהלה, שמצליחה בעקביות לא לדלג על שום טעות בדרך.    בשורה התחתונה, תשע שנים חלפו מאז עברה היורוליג לפורמט של ליגה, ומכבי ת"א - שבכלל הייתה זו שיזמה את המהלך - עדיין לא השכילה להבין מה הן הדרישות התובעניות של מסגרת שכזו. היא ממשיכה לבנות קבוצות רזות וקצרות, שאינן מותאמות לחיים הללו, ובסופו של דבר היא תמיד תלויה על בלימה. כשזה מצליח יותר, היא מפספסת את הכרטיס לפיינל פור בגלל פציעה של שחקן אחד שאין לו מחליף. כשזה מצליח פחות, היא הופכת לקבוצת תחתית בשלב הרבה יותר מוקדם של העונה.   בשנתיים האחרונות היא כבר מביאה את עצמה לקריסה מוחלטת, ולמרות שרידותה בצמרת ליגת העל - שמותיהן של אימפריות קורסות כמו וארזה, ספליט, ציבונה זאגרב ולימוז' מתחילים להישמע יותר ויותר.   בסוף, זו שאלה של כסף. המודל הכלכלי, שנשען על השותפים השקטים וחסרי ההשפעה - קרי: האוהדים, אינו רלוונטי בהיעדר מגרש ביתי. במקום לגייס מקורות מימון חדשים (או ישנים. למשל, סליחה על החשיבה המהפכנית, לעודד השקעה מהבעלים עצמם), מכבי פשוט התכווצה פנימה בחסות השריון ביורוליג, שמבטיח לה יציבות מצד אחד אך מנציח את הבינוניות מצד שני.   אבל עוד לפני הסוף, מגיעה ההתחלה - ושם זו כבר שאלה של ניהול. סכסוכים פנימיים הובילו למשבר מנהיגות חריף ולשיתוק פנימי מוחלט. תחשבו כמה מעוות המצב, שאפילו בישיבה הלילית מאמש לא השתתפו כל המיליציות, ובחדר לא היה נציג ממשפחת פדרמן. ההוא נלחם במינוי המנהל המקצועי הזה כדי שיסור למרותו, והאחר הסכים לפיטורי המנכ"ל הקודם כדי לשכנע את השני שישחרר לו יס-מן בעמדה אחרת, והזה מאשים בפומבי את הפרטנר שלו בבגידה. וככה הם חושבים להצליח.   מול כל אלה בולטת הצלחתה של הפועל ת"א, שמציבה מראה איך אפשר לעשות זאת אחרת - ודווקא להצליח תחת התנאים הסביבתיים הקשים ביותר שיכולים להיות לקבוצת ספורט. ייתכן שאוהדי מכבי ת"א היו מקבלים בהכנעה את דירוגה הנמוך של קבוצתם ביורוליג בזמן מלחמה, אבל כשבצד ההפוך של הטבלה (ובאותו מתחם חדרי הלבשה ביד אליהו) נמצאת יריבתם העירונית, שמשחקת תחת אותן מגבלות ומגיעה למקום הראשון, הם מבינים שעובדים עליהם בעיניים.    וכך, השותפים השקטים והצייתנים, ששילמו במשך עשרות שנים את המינוי הכי יקר באירופה והרכיבו כמחצית מהתקציב בלי שתינתן להם זכות דיבור או השפעה, הפכו למוחים רועשים שמציבים דרישות, מציתים מחאות, ממררים את החיים ואפילו מפוצצים ישיבות באמצע הלילה.   הנהלת מכבי ת"א, כמו הנהלת מכבי ת"א, לא קראה את המציאות ולא הבינה את חומרת המצב. עד שהיה כבר מאוחר מדי. אירועי ליל אמש הזכירו לרבים את הגאג 2:27, שמסמל את שעת פיטוריו של ארז אדלשטיין באוקטובר 2016 (שלאיש במועדון לא הייתה אפילו האינטליגנציה הרגשית להמתין עד הבוקר עם ההחלטה או עם ההכרזה עליה), אבל האמת היא שהם מזכירים הרבה יותר את פאדיחת איינארס בגאצקיס.   באפריל 2017, אחרי הפסד ביתי למכבי חיפה (החמישי ברציפות בליגה), התכנסה ההנהלה בווילה של אודי רקנאטי בכפר שמריהו כדי לדון בפיטוריו של "מאמן העתיד" הלטבי. גם שם, כמו אתמול, נפל הפור. המדווחים דיווחו שבגאצקיס אפילו קיבל כבר הודעה על כך שדרכו במועדון הסתיימה. אלא שהבעלים לא הצליחו להגיע להסכמה בנוגע לזהות מחליפו. מיליציה אחת רצתה את צביקה שרף, האחרת דיברה על שרון דרוקר, והיה מי שהציע בכלל את אריק שיבק. אף אחד לא הסכים עם אף אחד, אז בסוף החליטו שלא להחליט, והמאמן נשאר. הוא שרד עוד חודש, עד שהפסיד במחזור הנעילה למכבי אשדוד, ופוטר באמת.   כמעט תשע שנים חלפו, ותראו כמה שום דבר לא השתנה. הנה דברים שכתבתי בטורי בוואלה באותו יום: "אז מה גרם לאותה פרסת פארסה? תאמינו או לא, התירוץ היה פגיעה בתדמית. במכבי לא חשו בנוח עם העובדה שחמישה מאמנים שונים יעמדו בעונה אחת על הקווים ביד אליהו. זו, על פי תפיסתם, תפגע בשם שיצא למועדון. הרי כשתצא ההודעה על פיטורי בגאצקיס, מה יחשבו עלינו באירופה? איך נסביר את זה לאוהדים? ומה יעשו לנו בתקשורת?   "וזה, אולי יותר מכל דבר אחר, ממחיש עד כמה הנהלת מכבי ת"א מנותקת מהמציאות. כמה היא חיה ביקום מקביל. כמה היא כבר לא 'שומעת את הקולות'. האנשים שעמלו על בניית המותג במשך עשרות שנים הצליחו להרוס, לפרק ולפורר אותו בפחות משלוש שנים. והכי גרוע, מבחינתם, שהם אפילו לא מסוגלים לראות ולהבין את זה. אז הנה מבזק חדשות למנהלים בצהוב: תדמית המועדון מרוסקת. ברחבי אירופה, כששומעים מדי כמה שבועות על הפארסה התורנית מבית מדרשכם, מתקשים להאמין. מגחכים. צוחקים".   ידרש להתייצב כבגאצקיס. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל   לאימון הקרוב יידרש קטש להתייצב כבגאצקיס, מול השחקנים שיודעים שהוא בעצם כבר מפוטר, ולתת להם הוראות. ובעוד יומיים הוא יצטרך לעמוד על הקווים מול אטורה מסינה, כשמלפניו, מאחוריו ומצדדיו בוסים שמייחלים לכישלונו ולנפילתו, רק כדי שתהיה להם הלגיטימציה להשלים את המהלך ולפטר אותו. ובין לבין הוא יהיה שוב היחיד לדבר אל המיקרופונים והמצלמות, כשמצופה ממנו להיות הפנים של המערכת, שבכלל מחפשת דרך להקיא אותו ממנה.   אפס ביחסי אנוש. אפס בקבלת החלטות. אפס בניהול.

אתחיל בדיסקליימר קטן - בטור הקרוב לא יהיו סטטיסטיקות גדולות או תיאוריות חדשות. אנחנו כן ננתח מה עבד ומה פחות, רק שהפוקוס הפעם הוא על דני, דני הבן אדם. על ערב של שיעור נוסף בקריירה שהגיע כנראה בתקופה הכי טובה שהוא היה יכול לעבור אותו. ערב שבו כל תנועה, כל זריקה, כל רגע על המגרש מספר סיפור, בלי מספרים, רק דני מול עצמו, מול המשחק, מול מה שהוא מסוגל להיות.

זאת לא הפתעה שאוקלהומה סיטי פתחה את העונה מצוין. היא האלופה המכהנת, שניצחה 68 משחקים בעונה שעברה, עם סגל צעיר שרק צפוי להשתפר. ועדיין, מפתיע עד כמה היא טובה. אחרי בדיוק חודש, המאזן של OKC הוא 1:16, מרחק רבע אחרון גדול של דני אבדיה מלפתוח את העונה עם 0:17, עם נט רייטינג חסר תקדים של 16.3. וזה קורה כשהת'אנדר משחקים ללא מספר 2 שלהם, ג'יילן וויליאמס (ג'יי-דאב), שפצוע מתחילת העונה ולא ברור מתי יחזור.

רגע לפני שהליגה נכנסת לפגרת הנבחרת, המחזור השביעי יצא לדרך. בארבעת המשחקים ששוחקו בין חמישי לשבת, ניסינו להבין מה באמת מנצח משחקים בליגה שלנו. האם קבוצות עם סגנון מובהק נהנות מיתרון? האם הכול בסוף מסתכם בכישרון? האם הסטטיסטיקות הברורות, אלו שכל מאמן מדקלם במסיבות עיתונאים, הן המפתח? או שאולי דווקא נתונים נישתיים יותר הם אלו שמכריעים?

אני לא יודע כמה מאיתנו ממש קולטים את מה שקורה השנה עם דני אבדיה. אתחיל באמירה פומפוזית: מעולם לא היה לנו שחקן ישראלי, באף ענף ספורט תחרותי, שהגיע למעמד כזה חודש מפתיחת העונה. יש ספורטאים שהם גדולים מהמשחק, ויש ספורטאים שהם גדולים מהמדינה שלהם. או ליתר דיוק, הם הופכים להיות הפנים היפות שלה. כשאומרים ״רוג'ר פדרר״, לא חושבים רק על מכונת טניס מושלמת עם בקהנד יד אחת או סרב מושלם לפינה הזאת שאין שום סיכוי להגיע אליה כי הכדור כ"כ מדויק וכ"כ מהיר, חושבים גם ובעיקר על דיוק שוויצרי, על אלגנטיות, על שלמות. הוא לא רק ניצח משחקים, הוא גרם לעם שלם להרגיש שהוא חלק ממשהו ענק. משהו להתגאות בו.