אין מגיע – התגובה הטבעית של מרבית אוהדי הכדורסל המקומיים למראה הספסול של ים מדר בתחילת המשחק מול גליל עליון הייתה שדי כבר. כלומר, די כבר עם זה. למה הוא עושה לו את זה? ואז עלה מדר ונראה בדיוק כפי שאנחנו מצפים לראות שחקן מתוסכל פינת שבור בואכה שבו"ז. ואז הגיע המשחק ביום שאחרי. ושוב, ים מדר לא פותח בחמישיה. ולא, זה לא הרגיש כמו עונש, כי הרי לא פתח גם לפני, ולא משנה אם יש או אין מיציץ'. כ-3 דקות אל תוך העסק - והוא נכנס. ומשתלט מיידית על הארוע. ומצטיין. והידד, הקבוצה שלו הפעם כן מנצחת קבוצת תחתית. בואו נחשוב על זה ביחד. במה כאן איטודיס לא בסדר? נכון, מדר הוא בורג סופר משמעותי בכך שהקבוצה הזאת ביורוליג. בלעדיו, זה לא קורה. נכון, מדר שחקן שצריך לדעתנו (ולדעתי) להיות בורג משמעותי גם בקבוצת היורוליג. וזה לא קורה. כמו בדוקו שראיתי על האלק הוגאן בנטפליקס, דימיטריס איטודיס מזמן התאהב בדמות שהוא ייצר לעצמו, ואולי גם התבלבל בהתאם. הוא סוג של נהנה להיות הבאד גאי. ובחסות הנצחונות האחרונים, גם חזר לו הבטחון העצמי להמשיך עם זה. כל עוד הוא מנצח, סחטיין עליו. כל עוד הוא עומד במטרות, אז שיהיה לו בכיף. האם איטודיס צריך להחזיר למדר טובה תחת טובה ולתת לו דקות משחק בגלל העונה שעברה או בגלל המעמד שלו או בגלל ההקרבה שלו או בגלל שלגבי שחקנים אחרים (אהמ, מיציץ') הוא כן סבלני ולגביו הוא ממש לא? התשובה היא לא. רק לנצח משחקים. אין שום דבר אחר. יכול להיות שאיטודיס נעלב ממשהו או מתנהל בצורה לא עניינית בכל הנוגע לים מדר, אבל סביר להניח שזה לא הסיפור. ים מדר מקצוען. שמקבל חבילות של כסף כדי לשחק כדורסל, כשמאפשרים לו לשחק כדורסל. ואני מנחש שהובטחו לו דברים אחרים כשהגיע, אבל אין מגיע. את המסקנות שלו ואת המהלכים שלו, ללא ספק, נראה ונבין בקיץ הקרוב, עם או בלי חוזה בהפועל תל אביב. נכון לעכשיו, אם אני יכול להשיא לעלם עצה, הוא צריך לשחק כדורסל. גם אם זה רק בליגה. גם אם זה רק מהספסל. זאת העבודה שלו. עדיף שיעשה אותה טוב. כמו שהוא יודע. כמו שהוא הראה מול קרית אתא. צריך לשחק כדורסל, ים מדר. צילום: מאור אלקסלסי, באדיבות ליגת ווינר סל כפר בלום ורנדולף – העניין עם הפועל תל אביב הוא שיש כל כך הרבה בלאגן מתמשך, בלתי נגמר סביבה, עד שזה הופך לרעש לבן. למעין זמזום שלא פוסק. אה, רוצים לשחק יום אחרי יום. אה, לא רוצים להגיע לארץ. אה, לא ישחקו בכפר בלום כי מסוכן. אה, כן יגיעו. אה. האמת? אם יש כאן כוונת מכוון, ואני מניח שאין, זה לא פחות מגאוני. הספין הכי טוב כדי לכסות את הקרחנה הוא פשוט לייצר הרבה יותר קרחנה. ואני באמת שלא יודע אם ההחלטה המקורית והמוטעית של מינהלת הליגה שלא לשחק בכפר בלום נבעה מאיזו דרישה או בקשה של האיטודיסים, אבל אני כן יודע שלמרביתנו, כבר לא איכפת. רק עוד יום בניוז סייקל שלא נגמר. האיטודיסים פועלים במקסימום לטובת האינטרסים שלהם. צילום: מאור אלקסלסי, באדיבות ליגת ווינר סל מה שאני כן יודע להגיד הוא שאי אפשר לבוא להפועל תל אביב ולו בחצי טענה בכל הנוגע למוטיבציה הבלתי פוסקת שלה לפעול במקסימום לטובת האינטרסים של עצמה. לחשוב על עצמה. לדאוג לעצמה. לא לנסות להיות נחמדה, להבדיל מאיזו קבוצה ירושלמית שאנחנו מכירים. כך הם הדברים גם ביחס לרישום של רנדולף מול גליל ואתא. אני מניח לרגע בצד את העניינים המשפטיים שנובעים מהחלטת מינהלת הליגה, כדי לדבר על המהות. עם חזרת המשחקים לארץ מחד ומאחר שקשה פה עדיין מאידך, פעלה מינהלת הליגה בצדק כדי לאפשר גמישות רחבה בפני הקבוצות, בכך שאפשרה לכל אחת להחתים עדיין 10 זרים, כאשר ניתן יהיה להחליף את הרישום של כל זר שחושש להגיע לכאן. אחלה. אם להפועל או מכבי או בית"ר יש 4, 5 או 10 זרים שחוששים, אפשר להחתים במקומם 4, 5 או 10 זרים חדשים. בפועל, מאחר שלהפועל תל אביב יש כרגע יותר מ-10 זרים פעילים, לאחר ההחתמות של אדווארדס ורנדולף, היא רשמה את האחרון לשני המשחקים האחרונים, במקום מלקולם. האם מלקולם חושש לחזור? כנראה. האם זאת הסיבה היחידה שבגללה לא הגיע? אולי. האם יחזור לכאן בהמשך, למשחקי הפלייאוף? זאת השאלה. הכוונה של מינהלת הליגה, לעניות דעתי המרודה, לא הייתה שקבוצות יחזיקו כאן סגל זרים דינמי של מעל ל-10 זרים. זה הרי ניצול לרעה של הסיטואציה. אם מותר משפטית, שילכו על זה. בינתיים, במשחק הראשון שהלכו על זה, רנדולף היה האחראי הישיר והברור להפסד המפתיע. גם עם המסירה שהובילה לסל הנצחון בצד השני וגם עם מהלך הבידוד עם הגב לסל שהסתיים בצורה קארמטית להפליא. אחראי ישיר וברור להפסד, רנדולף. צילום: מאור אלקסלסי, באדיבות ליגת ווינר סל הרכז דאוטין – רציתי לכתוב לכם קצת על דאוטין, האיש שאחראי במידה רבה על נצחון בדרבי ועל הגביע הצהוב, האיש שסיים את עונת היורוליג עם ממוצע נקודות 8.1 למשחק, שזה יותר מאשר בלאט, סנטוס, הנקינס, דיברתולומיאו, לביא, ריימן ואפילו המורי הזקן. האיש ששיחק אתמול בחמת זעם מול מכבי ראשון לציון, קלע את, מה זה היה, 14 הנקודות הראשונות של מכבי תל אביב במשחק? וסגר בסוף עניין עם עוד איזו טריצה. האיש שלא ימשיך בעונה הבאה בקבוצה הזאת, ובצדק. אני מודה: אני משתדל להכיל עד כמה שאפשר את השטויות שלעיתים מפריחים אל חלל האוויר כל מיני מתיימרי כדורסל. לפעמים זה מצליח לי, לפעמים פחות. כשאני שומע שהבעיה עם דאוטין ג'וניור היא שהוא לא "רכז", אני תוהה אם המתיימרים מבינים בדיוק על מה הם מדברים. נכון, יש עדיין הגדרת תפקיד של רכז. הבעיה היא שנראה שהם חושבים שרכז זה סוג של מרכז כמו ארואסטי. רכז, כמו שהיו אומרים בדאחקות ששמורות לעידנים אחרים, שמרכז ולא מפזר. איזה צחוקים. תגידו, WHAT YEAR IS THIS? יש הרבה סוגים של גארדים. יש הרבה סוגים של רכזים. יש הרבה סוגים של קומבו גארדים. יש הרבה סוגים של שחקני כדורסל. מילא, אם היו אומרים לנו שמכבי תל אביב הזאת, למשל, זקוקה לרכז בעל מאפיינים אחרים. הבעיה של דאוטין במכבי תל אביב לא נוגעת להגדרת התפקיד שמישהו אומר, מבלי להבין (כרגיל) על מה הוא מדבר. הבעיה שלו היא שהוא לא מספיק טוב. לא מספיק טוב, דאוטין. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל דיברתולומיאו – ב 19.10.25, שזה קצת יותר מחצי שנה אחורה, קלע ג'ון דיברתולומיאו את סל השדה ל-2 נקודות היחידי שלו העונה, בערך. זה קרה כשהשומר שלו, אלכס לדר, איבד לרגע ריכוז ואיפשר לקפטן הצהוב לחתוך עליו ולסיים בטבעת. אתמול, מול מכבי ראשון לציון, הגיע הסל השני ל-2, כשג'ון די סוג של שעט לעברו של הכדור, לאחר החטאה לשלוש של סורקין, וסיים בצורה נאה. את עונת היורוליג הנוכחית שלו סיים דיברתולומיאו עם שיא קריירה שלילי גם בכמות הזריקות ל-2 (14) וגם בכמות הפעמים בהן קלע (6). כל זה טבעי, כמובן, לשחקן שנמצא בחלק הסופי של הקריירה שלו, על כל המגבלות הגופניות שהדבר מייצר. השאלה שמעניינת יותר לדעתי, מבחינת אוהדי מכבי תל אביב, היא מה עכשיו. כי דיברתולומיאו, כמובן, הוא השחקן שלא מוותרים עליו. הוא האופי, הוא הלב, הוא זה שתמיד שם. כידוע, הוא גם הפלוס מינוס המצטיין. הוא גם זה שיודע לעשות את הפעולה הקטנה שעושה את ההבדל. הוא הדרק שארפ של דור ה Y או ה Z או הוואטאבר. ועל כזה קשה לוותר. עד שמגיעים לשאלת המחיר. אם ננטרל לרגע את תחושות הקהל, שלדעתי זה משהו שהבוסים בצהוב כבר לא יודעים לעשות, כאשר החל מההחתמה של לוני ווקר ועד זאת של קטש כעת דומה שאוזניהם בעיקר כרויה כדי לשמוע את הקולות, ונתכנס לכדי סוגיית תקציב, מתקרב הרגע שבו צריכים לעשות מעשה. וזה מתחלק לכמה רבדים: 1. מיהי החלופה העתידית, האם היא תהיה זמינה בעתיד ומה גובה העלות שלה לעומת העלות שלו? 2. עד כמה הקו האחורי הנוכחי ממשיך בעונה הבאה? כלומר, האם יצטרכו שוב את דיברתולומיאו, מעבר לכדורסל, כדי לאקלם כאן אנשים חדשים? 3. מה בכלל המטרות הכנות, האמיתיות, ולא אלו שמספרים רק לאלו שאמורים לחדש מנויים, בעונת המשחקים 26/27? תשובות טובות לשאלות האלו יעזרו, אולי, לקבל את ההחלטה. ועוד מחשבה אחת: תארו לעצמכם שהבן של שארפ מוכן להגיע וללבוש צהוב, תמורת הכסף הנכון (שזה אומר, למען הסר ספק, חבילות פסיכיות של כסף), כדי להיות זה שמגיע במקומו של דיברתולומיאו שהגיע, מעשית, במקומו של אבא שארפ? היה עוד מלא מלא כדורסל. על כל הנושאים החשובים הנוספים – בטור הקרוב של הופמן. עד כאן לפעם זאת. שבת שלום. שיהיה לנו טוב.

הפלייאוף כאן, ובענק. אחרי יום וחצי ראשונים בהם נדמה היה שאנחנו בדרך לסיבוב ראשון עמוס בסדרות חד צדדיות, תוך כמה ימים כל הקלפים התערבבו מחדש. רוב המועמדות הבכירות בשני הקונפרנסים הספיקו להסתבך, חלקן באופן משמעותי, מה שאומר שאנחנו לקראת ימים מרתקים במיוחד של משחקי 3 ו-4. סדרות שוויוניות הן עולם מרתק של התאמות טקטיות של מאמנים, קרבות אישיים וניואנסים דקים ביותר שמבחינים בין משחקים ובין קבוצות. תכננתי להתעמק בסדרות המעניינות כרגע, וככל שהשבוע התקדם נהיה קשה לסנן. נשארתי עם שש. נשארו בחוץ OKC מול פיניקס וגם קליבלנד מול טורונטו. אמנם הקנדים ניצחו בקלות הלילה, אבל זה היה במשחק שהקאבס יכולים להרשות לעצמם להרפות בו, הם עדיין נראים בשליטה בסדרה. כמובן, בשבוע הראשון של הפלייאוף נזכרנו גם במה שאנחנו מצליחים להדחיק רוב השנה: עד כמה הפציעות משפיעות עליו. האירוע המשמעותי ביותר הוא זעזוע המוח של ויקטור וומבניאמה, אבל לטווח הארוך יכול להיות שסן אנטוניו היא דווקא המרוויחה של השבוע הזה. לאורך השנה רבים סימנו את הבריאות של ג'יילן וויליאמס וארון גורדון, שסבלו מפציעות במהלך העונה, כגורם משמעותי בסיכויי האליפות של אוקלהומה סיטי ודנבר. השאלה מי מהם יהיה יותר בריא אפילו נראתה כמו שאלת המפתח לאליפות. התשובה המהירה היא שאף אחד מהם. שניהם הספיקו להיפצע שוב במה שנראה כמו גרירה של הפציעות מהעונה הרגילה, ולא ברור מה שניהם יהיו מסוגלים לתת בפלייאוף הזה. במקרה של דנבר לא ברור כמה ארוך הפלייאוף יהיה בכלל, אבל לשם תיכף נגיע. סן אנטוניו – פורטלנד (1:1) אני יוצא מהנחה שוומבניאמה לא ישחק במשחק 3 וכנראה גם לא ב-4. אין, נדמה לי, תקדימים לשחקנים בסדר גודל כזה שסבלו מזעזוע מוח במהלך הפלייאוף בעידן פרוטוקול זעזוע המוח של ה-NBA, אבל הרושם מהעונה הרגילה בשנים האחרונות הוא שמדובר בפגיעה שקשה יותר לזרז מאחרות. בלי להיות מומחה בתחום, נראה שיש מדדים די ברורים ומעורבות רבה יותר של הליגה ביחס לפציעות אחרות. זאת גם ההנחה שהופכת את הסדרה למעניינת יותר. הרבה כבר נכתב ועוד ייכתב על משחק 2 ולקראת משחק 3, אז אוסיף פה מחשבה על התאמה אפשרית של פורטלנד לחיים ללא וומבי. טיאגו ספליטר הרחיק במשחקים הראשונים את דונובן קלינגן מוומבי, נתן לו לשמור על סטפן קאסל. כאשר לוק קורנט שיחק במקום וומבי, קלינגן שמר עליו ופורטלנד חזרה להגנה הסטנדרטית שלה, שבין היתר כוללת דרופ של קלינגן בפיק נ' רול. התאמה אפשרית אחת היא להמשיך עם קלינגן על קאסל גם כאשר קורנט משחק. למרות שקאסל יודע למצוא את הדרך לנצל את המיס מאץ', כולל מצבים בהם שימש כחוסם בעצמו, זה די שיבש את משחק ההתקפה של הספרס בדקות הרלוונטיות, הכריח את הפייבוריטית לצאת מהמבנה הרגיל שלה. אם טומאני קמארה או ג'רמי גרנט ישמרו על קורנט במקום וומבי, יהיה קל יותר לבצע חילופים בפיק נ' רול עם הרכזים. זה מהלך הפתיחה המרכזי של סן אנטוניו ללא וומבי, וחילוף בין שחקני הגנה איכותיים יכול להקשות עליו מאוד, במיוחד כשקלינגן בעמדת עזרה קרוב לצבע. הנה דוגמא לאופן בו קלינגן על קאסל משבש לחלוטין פוזשן של סן אנטוניו: הסנטר המחליף של הספרס אמור היה להיות קלי אוליניק. במשחק 2 מיטש ג'ונסון לא השתמש בו, כשאני מניח שסיבה מרכזית לכך היא שהנוכחות שלו הייתה יוצרת מסלול חופשי לטבעת עבור דני אבדיה. במקומו ג'ונסון העלה את הרוקי קרטר בראיינט, שחקן כנף הגנתי שמגדיל את הגמישות והניידות של הגנת הספרס. כאשר בראיינט על הפרקט, זו הזדמנות נהדרת עבור ספליטר לשים עליו את הסנטר שלו ולהתעלם ממנו לחלוטין, לשמור 5 על 4. רוקי בלי קליעה ובלי יותר מדי כלים לקלוע בצבע במשחק חוץ בפלייאוף? בואו נראה אותו מייצר משהו. מדובר, אגב, בשחקן שבמשחקי בית קלע השנה שלשות ב-43 אחוזים ובמשחקי חוץ ב-21.7 אחוזים, כך שלהמר ממנו במשחקים שייערכו בפורטלנד נראה כמו צעד מתבקש עוד יותר. מה ניתן לצפות מדני? סיבה לאופטימיות, לכך שהוא ייראה דומה יותר למשחק 1 מאשר ל-2, היא שיש הפעם יום מנוחה נוסף בין המשחקים. אחד הקשיים במעבר מעונה של 82 משחקים לעונה של 16 משחקים זה הצורך של השחקנים הבכירים להיות קרובים לשיא משחק אחרי משחק באינטנסיביות של פלייאוף כשמשחקים פעם ביומיים. למי שחדש בעסק זה קשה במיוחד. בסיבוב הראשון יש לפעמים הפסקות ארוכות יותר, ומשחק 3 יהיה אחד כזה. ספליטר יוכל לעזור לו עם שימוש רחב יותר בתרגילים בהם הוא יוצא מחסימה ללא כדור מהפינה ומקבל כדור בתנועה. הספרס הגיבו במשחק 2 עם חילוף בחסימה כזאת, אז במקום יתרון ראשוני בתנועה ניתן להשתמש בתרגיל הזה כדי ליצור יתרון ראשוני של מאץ'-אפ נוח יותר. בלי וומבי, אבדיה יוכל להתכונן נפשית למשחק בו הוא יוכל לחזור להגיע באגרסיביות לטבעת באופן קבוע. על מה באמת קרה במשחק 3, ולקראת משחק 4, אשוחח בפריגיים של משחק 4 ביום ראשון הקרוב ב-21:30. מוזמנים להאזין, לשאול, להציע ולבקר. דנבר – מינסוטה (2:1) דנבר השנה עמוקה מתמיד, אבל בלי ארון גורדון ופייטון ווטסון היא שוב נראית קצרה ומלאה בשחקנים חד ממדיים. אלה שני השחקנים בסגל של דיוויד אדלמן שמסוגלים לתרום בשני הצדדים בעקביות. מכיוון שאדלמן הגיע גם למסקנה שזאת לא סדרה עבור יונאס ולנצ'יונאס (גם מול הספרס קשה לו, אז לא ברור איזו סדרה כן תתאים לו), פתאום, במשחק 3 של סדרה שנמצא ב-1:1 מול יריבה חזקה, דנבר מצאה את עצמה עם ג'וליאן סטרוטר, ספנסר ג'ונס וזיק נאג'י (שהיה בסדר) ביחד בחמישייה ברבע השני. זה לא היה אמור לקרות השנה. את המשמעות של הפציעה של גורדון ניתן, אולי, היה לזהות בשפת הגוף של ניקולה יוקיץ', שנראה במשחק 3 כמו מישהו שיצאה לו הרוח מהמפרשים. גם שוב המינסוטה המציקה הזאת, וגם שוב אחד משני השחקנים הבכירים שלידו פצוע. את ההבדל בין יוקיץ' חד, שמגיע לנצח משחקי פלייאוף קשים, ליוקיץ' בינוני ביחס לעצמו ניתן לראות בהגנה. משחק 3 היה ממשחקי ההגנה החלשים שאני זוכר של הג'וקר בפלייאוף, נראה כמו משחק עונה רגילה שמעורר תחושה שלא התחשק לו היום. כל מי שהגיע מולו לצבע קלע שם בקלות, וכשרודי גובר חסם לקלעי חוץ זה נגמר בזריקה נוחה. זה היה המשך ישיר למשחק 2 החל מהרבע השני, כשכל דנבר הזכירה לנו פתאום שלמשך כחודשיים היא לא ממש תפקדה בהגנה. לא תמיד אפשר פשוט לעשות את הסוויץ'. ככה ההגנה של יוקיץ' נראתה במשחק 2, במשחק 3 זה היה עוד יותר גרוע: כריס פינץ' ניסה כל מיני דרכים להתמודד עם יוקיץ'. הוא פתח את הסדרה עם היצמדות אליו ועזרה מאסיבית בצבע בנסיון למנוע ממנו להשיג נקודות (ותפס את דנבר לא מוכנה לרגע), המשיך עם הגנת דרופ סטנדרטית בפיק נ' רול שלו עם מארי (שכצפוי לא עבדה) והתקבע על משהו באמצע. מינסוטה לא מפחדת מהזריקה של יוקיץ' משלוש (שלא ממש חזרה יחד איתו מהפציעה), וזה מקל מאוד על גובר להתמודד עם החדירות של הג'וקר, מה שבאופן מסורתי היה לו קשה. פינץ' מביא עזרה מול החדירות האלה, מה שנהיה עוד יותר קל עם ספנסר ג'ונס בחמישייה לצד כריסטיאן בראון. ברגע שגובר מתמודד עם יוקיץ' טוב מהצפוי, כל השאר מתארגן כך שיתרון הגודל והאתלטיות של הזאבים שוב מצליח להיכנס לראש של שחקני דנבר. כבר חשבנו כמה פעמים בשנים האחרונות שיריבה, כולל מינסוטה, שברה את דנבר ויוקיץ', אבל הם ידעו לחזור. את סוגיית המורשת של יוקיץ' נשמור לסוף העונה של הנאגטס, אבל כשהסטנדרטים הם כניסה לטופ 6-7 הגדולים בכל הזמנים, אלה הרגעים ששחקנים ששייכים לשם מוצאים דרך לנצח, מול יריבה טובה אבל לא מצוינת, מול שומר שלאורך הקריירה הוא חגג מולו. משחק 4 הוא חובת צפייה, למרות שכדאי להזכיר שדנבר כבר הראתה יכולת לחזור גם מפיגור 3:1. הניקס – אטלנטה (2:1) הסדרה שהבטיחה ומקיימת. אטלנטה עמוסת שחקני הכנף האתלטיים עושה לניקס חיים קשים מאוד, מצליחה לשבש את משחק ההתקפה של יריבה מנוסה עם כוכב שנהנה מרגעים גדולים. מאז הטרייד על טריי יאנג הקבוצה של קווין סניידר פיתחה סגנון קבוצתי שמביא לידי ביטוי את יכולת היצירה המרובה בסגל שלו. סימן השאלה תמיד היה מה יקרה במאני טיים של משחקים צמודים, מי מסוגל ליצור מצב זריקה ברגעי האמת בהיעדר השחקן שהיה עושה את זה באטלנטה בשנים האחרונות. התשובה היא שבטרייד שהעביר את יאנג לוושינגטון, מישהו גם הגיע לאטלנטה. אחרי 32 נקודות וכמה רגעי קלאץ' במשחק 2, סי ג'יי מקולום עשה את זה בסוף משחק 3: מקולום בן ה-34 נראה כמו השלמת משכורת חסרת חשיבות בטרייד, אבל ברגע שאטלנטה הפכה לרלוונטית הוא הפך לשחקן מפתח. הוא נותן לה בדיוק את מה שסניידר פנטז עליו בגרסה האופטימית ביותר: שחקן שלוקח חלק בסגנון הקבוצתי ויודע לקחת על עצמו את המשחק כשצריך. מקולום כבר הראה את יכולות הקלאץ' שלו בעבר בפורטלנד, והפך תוך שבוע גם ליקיר העיר אטלנטה. הוא הסיבה המרכזית לכך שההוקס ניצחו את שני המשחקים הצמודים בסדרה. בהגנה מקולום הוא מטרה, אבל הוא מסוגל לעמוד על שלו בחילופים הרבה יותר טוב מיאנג. במאני טיים של משחק 3 הוא הראה כמה פעמים גם יכולת להימנע מחילוף שג'יילן ברונסון ניסה לכפות עליו עם הדג' חכם (יציאה אגרסיבית וחזרה לשחקן שלו) סטייל סטף קרי. זאת סדרה עם הרבה מאוד ניואנסים טקטיים מהסוג הזה. אטלנטה נעה בין לשמור על קארל אנתוני טאונס עם הסנטר אונייקה אוקונגוו, ואז בפיק נ' רול השומר של ג'יילן ברונסון נלחם בחסימה, לבין לשמור עליו עם שחקן כנף, בעיקר דייסון דניאלס וג'ונתן קומינגה (היי, סטיב קר, אם יש לך רגע שם בקנקון, תראה מי נהיה שחקן משמעותי בקבוצה חזקה בפלייאוף) ולבצע חילוף בחסימה. לניקס קשה יותר עם החילוף, אבל גם הגיוון מקשה על השחקנים של מייק בראון. כאשר שחקן כנף שומר על קא"ט, זה אומר שאוקונגוו שומר על ג'וש הארט, שלאורך השנה למד לנצל את זה שסנטרים שומרים עליו כדי להפוך לדומיננטי יותר בהתקפה, כולל לשמש חוסם בעצמו, וזה מה שהוא עשה במשחק 2. אצל הניקס, קא"ט מרבה לשמור על דניאלס נטול הקליעה ומצליח להביא לידי ביטוי את הנוכחות שלו בצבע כך. הבעיה היא שזה לא משאיר הרבה מקום להחביא את ברונסון, וקל יותר לאטלנטה לתקוף אותו, ישירות או בחילופים. זאת לא סדרה מרשימה של מייק בראון בינתיים. הרכבים נטולי ברונסון וקא"ט עלו לו במשחק 2, הוא מנהל לא טוב צ'אלנג'ים וטיים-אאוטים ונראה תמיד צעד מאחורי סניידר בקרב הטקטי. זה בדיוק היה החשש שעלה עם הבחירה בו להחליף את טום תיבודו: שמדובר בעוד מאמן עונה רגילה שפחות יודע לנהל סדרות פלייאוף. דטרויט – אורלנדו (1:1) הנה משהו שלא רואים הרבה: סדרה בין מדורגת ראשונה לשמינית, שאחרי שני משחקים התחושה היא שהיא תלויה יותר במדורגת שמינית מאשר בראשונה. קל לשכוח שלפני פתיחת העונה דטרויט ואורלנדו נחשבו די שוויוניות, כשדווקא למג'יק פוטנציאל גבוה יותר. אבל בזמן שהפיסטונס מקסמו את היכולות שלהם בדרך לעונה של 60 נצחונות, החבורה של ג'מאל מוזלי קרטעה בכל דרך אפשרית. המאפיין הבולט שלה הוא חוסר יציבות, לא רק בגלל ריבוי הפציעות. אבל חוסר היציבות כלל גם רגעים מוצלחים: משחקים, או לפחות רבעים, בהם הכל התחבר וניתן היה לראות את הפוטנציאל של קבוצה עמוסה בסקוררים, עם ספסל טוב והגנה חזקה. דטרויט עושה את מה שהיא עושה, מופיעה לכל משחק עם ההגנה הקשוחה כל כך שלה, אבל מוגבלת בקליעה מבחוץ וביכולת יצירה. כששתיהן טובות, לאורלנדו פשוט יש יותר כלים. מוזלי, שנלחם על התפקיד שלו, הכין את הקבוצה שלו נהדר. הברקה מרכזית הייתה לתת לג'יילן סאגס לשמור על אסאר תומפסון, להתעלם ממנו לחלוטין ולבצע את תפקיד הפרי סייפטי בצבע. סאגס הוא אמנם גארד יחסית נמוך, אבל הוא מבצע את התפקיד באופן מושלם. בדקות הראשונות של המשחק הראשון הוא היה בכל מקום בהגנה, כפה במו ידיו שורה ארוכה של עצירות, והיה מספיק זריז גם כדי להגיב לנסיונות התנועה ללא כדור של אסאר לצבע. ג'יי בי ביקרסטף נאלץ להוציא את אסאר, שחקן מפתח שלו שבדיוק נבחר למקום השלישי בדירוג שחקני ההגנה של העונה, מהמאני טיים של משחק 1 כי סאגס חנק את ההתקפה שלו. הנה פעולה אחת מיני רבות שלו במשחק הראשון: מהלך הגנתי נוסף של מוזלי הוא חילוף בפיק נ' רול בין קייד קנינגהאם לג'יילן דורן. יחד עם העזרה הנוספת שתמיד יש בצבע, הוא הצליח למנוע מדורן להיכנס לעניינים עד כה, וגם קייד מתקשה להגיע לטבעת. המחיר הוא שקייד יכול להגיע די בקלות לזריקות מחצי מרחק מול מיס-מאץ', והוא אכן חוגג מטווחי הביניים בשני המשחקים הראשונים. מוזלי מניח, בצדק, שאם הוא מנטרל את אופציה מספר 2 של דטרויט לא יהיו מסביב מספיק יכולות התקפיות לחפות על כך גם אם קייד קולע 40 נקודות. במחצית השנייה של משחק 2 דטרויט התחילה להגיב, היא התעקשה הרבה יותר להפעיל את דורן, בין היתר בעזרת חסימה נוספת לקייד לפני החסימה שלו, מה שמסבך את החילוף ונותן לו אופציה לברוח לכיוון הטבעת בזמן שההגנה מנסה להבין מי שומר על מי. למשך משחק וחצי אורלנדו הייתה הקבוצה הטובה יותר. ההתקפה שלה זרמה עם שורה של חדירות והוצאות כדור בין ארבעת היוצרים שלה, היא מיעטה להתפשר על זריקות רעות והמשיכה להניע כדור עד שמשהו נוצר, פאולו בנקרו קלע את הזריקות הקשות שלו. הבעיה היחידה הייתה שהרבה שלשות טובות לא נכנסו. אבל ברבע השלישי של משחק 2 היא הורידה מעט את הרגל מהגז, משהו בשטף ההתקפי הפסיק לעבוד. וכאשר דטרויט מריחה דם היא מתנפלת. ההגנה של הפיסטונס הייתה בכל מקום, ולמשך 6-7 דקות אורלנדו בקושי הצליחה לזרוק לסל, ופתאום 25 הפרש והמשחק גמור. האם אורלנדו מסוגלת להישאר מפוקסת למשך 48 דקות, לפחות במשחקי הבית? היא לא נתנה שום סיבה להאמין בכך לאורך השנה, אבל לפעמים הזדמנות שנוצרת בפלייאוף עוזרת לגייס כוחות שלא היו שם לפני כן. בכל מקרה, היא תזדקק להרבה יותר מפרנץ ווגנר, שהיו לו דקות מעודדות בשני המשחקים, ומאנתוני בלאק שלא היו לו דקות כאלה. השניים שחזרו לאחרונה מפציעה רחוקים משיאם, וכדי לקלוע סל מול ההגנה של דטרויט חייבים להיות בשיא. הלייקרס – יוסטון (0:2) חיכינו לעוד דו קרב אחד, אולי אחרון, בין לברון ג'יימס לקווין דורנט. מה שיותר בולט בסדרה הזאת, ובלט במיוחד במשחק 2 בו דורנט שיחק, זה ההבדל בין קבוצת פלייאוף של לברון לקבוצת פלייאוף של דורנט. זה לא קרה כל שנה, אבל בלא מעט מקרים, במיוחד כאשר הגיע כאנדרדוג, קינג ג'יימס הוביל אוסף של לוחמים להצלחות לא צפויות, כאשר השחקנים שסביבו מגיעים לשיאים שאף אחד לא דמיין. הפעם זהו מרכוס סמארט שכבר נראה שחקן גמור ופתאום מזכיר את שנות השיא בבוסטון. ובעיקר זהו מומחה השלשות לוק קנארד, שנדד בין כל כך הרבה קבוצות ולא הביא לידי ביטוי את הפוטנציאל שכל כך הרבה ראו, שבשני המשחקים הראשונים ביצע פעולות שאני לא בטוח שהוא עצמו ידע שהוא מסוגל, כולל שורה ארכה של סלים לשתי נקודות: אבל אלה לא רק השחקנים שכיכבו בהתקפה. כל מי שעלה לפרקט אצל ג'יי ג'יי רדיק בא להילחם. הלייקרס שיחקו באינטנסיביות לא מוכרת, הקשו על כל פעולה של יוסטון, ולא נראה שהם נבהלים מהאתלטיות והאנרגיות של החבורה הצעירה שבצד השני. זה אולי היתרון בכך שלוקה דונצ'יץ' ואוסטין ריבס לא משחקים, יש יותר מקום לשחקנים של הגנה, מלחמה ואנרגיות. ומה קורה בקבוצה של דורנט? כפי שקרה יותר מדי פעמים אצלו, במיוחד בשנים האחרונות, בפלייאוף הקבוצה שלו נראית קטנה מסכום חלקיה. שחקנים מוכשרים מאוד לא פוגעים, שפת הגוף שלילית וקבוצה פחות מוכשרת מנצחת אותם. דורנט בגרסת הגיל המתקדם זה שחקן שממשיך לספק מספרים של סופרסטאר, בלי קבלות פלייאוף של סופרסטאר. נכון לעכשיו, בחמש השנים האחרונות הוא ניצח סדרת פלייאוף אחת, ובארבע השנים האחרות לא ניצח אפילו משחק פלייאוף. הוא עדיין יכול לנצח את הסדרה הזאת, כי יוסטון כל כך יותר מוכשרת מהגרסה הנוכחית של הלייקרס, אבל יצטרך לקרות הרבה מאוד כדי שנצחון כזה ירגיש מרשים. רדיק עושה לדורנט חיים קשים ככל שניתן, בזכות תוכנית הגנתית נהדרת שמנצלת את המחסור במעוף התקפי אצל יוסטון. קודם כל, השומר של KD לוחץ עליו בעקביות וגורם לו לעבוד קשה רק כדי לקבל כדור, מה שלפעמים קורה רק באמצע ההתקפה. מכאן, התוכנית של רדיק היא להיות לא צפוי. לפעמים הוא מביא דאבל-טים אגרסיבי, לפעמים העזרה מגיעה לאיזור קו העונשין כדי למנוע מדורנט את הזריקה שלו מחצי מרחק, לפעמים עושים חילוף על חסימה ונותנים ל-KD את האחד על אחד. ליוסטון אין פתרונות אורגניים לסוגים שונים של הגנות, מדובר בקבוצה שרוב ההתקפה שלה מבוססת על בידודים לכוכבים, ואין לה יכולת להתכונן להגנה של הלייקרס כי היא לא יודעת מה יבוא בפוזשן הבא. התוצאה הייתה תשעה איבודים של KD במשחק השני. בוסטון – פילדלפיה (1:1) היו משחקים חד צדדיים ביומיים הראשונים, אבל אף אחד לא הרגיש מובהק כמו הנצחון של בוסטון על פילדלפיה. מבין 16 הקבוצות שהגיעו לפלייאוף, נדמה היה שפילי היא היחידה שלא עשתה את הסוויץ' ברמת המחויבות והאינטנסיביות. לכן הנצחון של הסיקסרס במשחק השני היה מפתיע כל כך, במיוחד לאחר שבוסטון פתחה פער דו ספרתי ברבע הראשון ונראה היה שבדרך לעוד טיול. בזמן שאנחנו מנסים להבין איך בוסטון הנוכחית נראית בהשוואה לגרסאות קודמות שלה, במשחק 2 היא הבהירה שמשהו נשאר דומה: ברגע שיריבה מתחממת היא יכולה להתקרר ולהיעלם למשחקים שלמים. בהיעדר ג'ואל אמביד והסנטרים עם הקליעה שהיו לבוסטון, שתי הקבוצות משחקות בסגנון מאוד דומה, שמתבסס על פיק נ' רול מרווח עם חוסם שמתגלגל פנימה ומוביל כדור שיודע לעלות לקליעה מכדרור. שתיהן גם שומרות באופן דומה חלק גדול מהזמן, כאשר גם נמיאס קייטה של בוסטון וגם אנדרה דראמונד של פילדלפיה נמצאים בדרופ, השומר של החוסם נלחם בחסימה והעזרה מגיעה בדרך כלל בשלבי הביניים. לסיקסרס יש גם אפשרות של חילופים בחסימה כאשר אדם בונה האנרגטי משחק. במשחק 2 פילדלפיה ביצעה את הפיק נ' רול התקפית הרבה יותר טוב. דראמונד ובונה הם חוסמים איכותיים ופריסת השחקנים על המגרש הייתה מצוינת, כך שלטייריס מקסי ו-וי ג'יי אדג'קומב היה הרבה מאוד שטח להשתחרר לקליעה גם כשמולם היו שומרים אישיים ברמה גבוהה מאוד. הצמד הזה הגיע לזריקה נוחה משלוש או מחצי מרחק די מתי שהתחשק לו, ובמשחק השני הזריקות גם נכנסו. רק לקראת סוף המשחק ג'ו מאזולה שינה גישה והשאיר את הסנטרים שלו קרובים יותר למהלך, אבל מקסי ואדג'קומב הזריזים עברו אותם די בקלות. חוסר הנסיון של קייטה בלט במצבים האלה, בזמן שאת ניקולה ווצ'ביץ' פשוט עצוב לראות כרגע. אבל למה להתמקד בשלילי כשניתן להתמוגג ממשחק 30 נקודות בפלייאוף של הרוקי השלישי הכי טוב במחזור: בתמונה הגדולה, הדמיון הסגנוני עובד לטובת בוסטון. שתי הקבוצות ממעטות להגיע לצבע (הן שתי האחרונות בזריקות בצבע בפלייאוף בינתיים), ובתחרות קליעות בוסטון תנצח את פילדלפיה ברוב המקרים. ניתן לצפות שבמשחק הבא ג'ייסון טייטום (שממשיך להיראות נהדר) וג'יילן בראון יחפשו את מקסי בחילופים ויתקפו אותו גם בלי חסימה מהסנטר, פרט אליו אין יותר מדי חורים פוטנציאליים בהגנה של פילדלפיה. אבל גם אם זה לא יספיק הפעם, אוהדי הסיקסרס צריכים רק עוד משחק אחד כזה של מקסי ואדג'קומב כדי להרגיש מצוין לגבי היכולת לבנות סביבם את קבוצת העתיד. ואם הסדרה תתארך, יש גם סיכוי שאמביד יפציע ויוסיף עניין.

הנצחון של בורק הצרפתית על בשיקטש הטורקית במשחק מספר 1 של גמר היורוקאפ אמור לייצר, כמעט באוטומט, פאנצ'ים קלים שהם הכי לא דל"פ שיש. היי, הפועל ירושלים, תראו מי בגמר ובדרך ליורוליג ומי לא (רמז: אתם). היי, בשיקטש, מה חשבתם שיקרה כשהסנטר הפותח שלכם הוא ז'יז'יץ'? העניין הוא שתוך כדי צפייה בחבורה של קואץ' פוטו משמידה כל נסיון של בשיקטש להגיע לאזור החיוג של הטבעת, התובנה היחידה שעלתה לי היא שוואו, כמה שאני אוהב כדורסל. ואיזה כיף לראות רמת ביצוע כמו ההגנה של בורק בגיים וואן. לאלו מכם שיש להם חיים ו-ויתרו על הצפייה, נתחיל בנתונים היבשים. בשיקטש הגיעה למשחק הראשון כפייבוריטית גמורה, למרות שאת שלב הבתים סיימה עם אותו מאזן בדיוק כמו היריבה הצרפתית שלה. גם בגלל הביתיות, גם בגלל המאזן הפנימי בין שתיהן וגם כי הסגל שלה פשוט נחשב יותר איכותי, עוד לפני שדיברנו על הפרופיל הגבוה בהרבה של מאמנה אלימפייביץ'. ואז התחיל המשחק. בשיקטש, קבוצה של 94 נקודות בממוצע למשחק בעונה הסדירה, קלעה 10 ברבע הראשון, 16 ברבע השני, 15 בשלישי ו-19, כשממש התפרעה, ברבע מספר 4. סה"כ 60 נקודות, בבית, במשחק שבו היא משתלטת על 15 כדורים חוזרים בהתקפה. זה פסיכי זה. לבורק יש חמישיה סופר אתלטית. בטח החל מעמדה מספר 2. כשאתה משלב שחקנים פיזיים ואתלטים כמו מוקוקה, גאץ', לינדו (כן, ההוא מנס ציונה) וקוקילה, אתה מצפה לקבל שחקנים שיקפצו, יחטפו וכו וגו. לכן אך הגיוני למצוא את בורק מדורגת גבוה סטטיסטית בקטגוריית הניתורים והזינוקים ביורוקאפ. אתה מצפה לראות לחץ בלתי פוסק על הכדור, נסיונות מניעה (דיניי) על קווי מסירה ודו, כמו שאנחנו חווים, למשל, מפריז. אתמול זה לא היה הסיפור, או לפחות לא הסיפור מבחינתי. הסופר אתלטים הללו סיפקו משחק שלם ובטח מחצית ראשונה מהמדויקות שראיתי, בצד שבו נוהגים לשמור. נסיונות חוזרים של מת'יוז, דוטסון ואורגלו לייצר משהו מפיקנ'רול נעצרו בגלל הדיוק. יותר מזה, מהלכים חוזרים של ריג'קט קיבלו התייחסות ספציפית וקלינית. רגע, עצירה מתודית: ריג'קט בפיקנ'רול = מהלך שבו המכדרר דוחה את החסימה, יעני, ומתקיף את הטבעת מהצד ההפוך, השונה. הנה כמה דוגמאות מהיבשת הישנה, שהראשונה בהן בכלל מזכירה את הפועל ירושלים, כדי שבכל זאת ניתן איזו עקיצה. כשהמכדרר הולך ריג'קט, זה משבש את מידת המוכנות של ההגנה, שיודעת איזה פתרון אמור לייצר הגבוה שלה ששומר על החוסם, ונערכת עם 3 שחקנים בהתאם. כשהולכים הפוך, קצת יותר מורכב. אתמול, שום דבר לא היה מורכב. לא משנה איזה בחור מבשיקטש ניסה ללכת ריג'קט, הוא קיבל עבודת רגליים איכותית של השומר שלו פלאס תגובה והתייחסות של אלו שלצידו. אדם מוקוקה ובות' גאץ' היו שם כדי לייצר עזרות, כדי להתחיל רוטציות הגנתיות, כדי להגיע למצב של פיל סוויץ'. אוקיי, עוד עצירה מתודית: פיל סוויץ' = חילוף הגנתי שבו שחקן רחוק מהכדור לוקח לעצמו את המכדרר, ברגע שזה חלף על פני השומר המקורי שלו. בניגוד למצב משחק רגיל, שבו חדירה לסל נענית בעזרה הגנתית, כאן פשוט מייצרים חילוף כתגובה. וזה הרבה יותר קשה לביצוע ממה שנראה. הנה, קבלו כמה דוגמאות: ובורק עשתה זה מצוין. מעולה. אדיר. היסטורית, אנחנו מצפים מכל מיני קבוצות ונבחרות צרפתיות לרוץ סתם על הכדור, בלי יותר מדי מחשבה. כמעט כל חסימה של בשיקטש אתמול, כולל חסימות לקליעה (כולל אקזיט סקרינס) נענתה בטיפול שהיה גם בול וגם בטרוף. ועוד דבר אחד: לטורקים יש שני סנטרים גדולים במיוחד, ז'יז'יץ' במיוחד וסוג של שאנלי גם. ז'יז'יץ' שחקן פנים שמנסה ללא הרף לנעול את הצבע (התקפית, כן?) ולדרוש כדור. הצרפתים, כולל הסנטר הפותח קוקילה, עמדו שם אגרסיבי ועם מחשבה מולו, נלחמו איתו על העמדה וניסו להיכנס בינו לבין הכדור. ולכן, כשאתם רואים את החסימה הנהדרת הזאת של לינדו על הפרצוף של הקרואטי, שימו לב לעבודה הקשה והנהדרת של קוקילה לפני. הקיצר, נהניתי הנאה גדולה אתמול מההגנה של בורק בכלל ומהדברים שעשו מוקוקה, קוקילה וגאץ' בפרט. והאחרון, ההוא מדרום סודן, הוא על הדרך גם פאקינג שחקן. וכן, אהרלוס, הצלחתי להימנע משך טור שלם (וחיים שלמים) מלייצר כאן משחקי מילים על השמות של מוקוקה, קוקילה וגאץ'. שונא משחקי מילים יחיה. 3 נקודות לסיום קצב – כאמור, יש הכל בכדורסל. יש קבוצה צרפתית ביורוליג שמשחקת בקצב של מכונת ירייה, ויש קבוצה צרפתית שמכוונת ליורוליג (?!) שמשחקת בקצב של הכתבה. בורק, ולא רק כהכנה טקטית למשחק מספר 1, מחזיקה את הכדור קרוב קרוב, לאט לאט ומצליחה, לא אחת, לחנוק בכך את הרצונות והנטיות של היריבה שלה. זה הכי אנטי הכדורסל שאנחנו מכירים כיום. ו-וואלה, זה דווקא נחמד זה. כולה משחק 1, כן? – מחמאות זה נחמד, אבל הסדרה הזאת רק החלה. בורק הפכה בעצמה את סדרת חצי הגמר שלה מול טורק טלקום אנקרה, אחרי שחטפה בראש 28 הפרש במשחק הראשון שנערך בבית שלה, כן? היא רחוקה מלהיות קבוצה שלמה. היא רחוקה מלהיות ברמה של קבוצות השפיץ של העונה שעברה במפעל הזה. והאמת? היא גם די רחוקה מהרמה של בשיקטש. נעקוב בעניין. ובינתיים, בקצה השני – היה אתמול גם גמר יורופקאפ. כן, יש דבר כזה. פאוק של בברלי והמורי הזקן. בילבאו של, נניח, דארון היליארד. סלוניקי, שרוצה לחזור אלינו לבמה המרכזית, ניצחה 6 (ובמפעל הזה, ההפרש כן קובע). בברלי האח נתן 24 נקודות על 5 שלשות. והיה כיף גדול. בשבוע הבא יש גומלין כאן וכאן וכאן וכאן. נא לא לפספס. עד כאן. שיהיה לנו טוב.

קודם כל בריאות. יש את הז'אנר של אוהדי הספורט ששמחים לראות שחקן נפצע בקבוצה היריבה (ויש את תת הז'אנר שאפילו מאחל לשחקנים יריבים פציעות מסיימות עונה\קריירה), אני לא מהם. אותי תמיד מבאס לראות ספורטאי נפצע. מצד שני זה לא אומר שהבלייזרס צריכים להרגיש אשמים. כאוהד ניקס בעצמי אני התבאסתי מהפציעה של ג'ייסון טייטום בשנה שעברה, זה לא אומר שחשבתי שהניקס צריכים להוריד הילוך. עם 1-1 בסדרה וחזרה הביתה, הבלייזרס יכולים לראות את עצמם לכל הפחות יריב שקול לספרס, אולי אפילו פייבוריטים. אם כי - ואני מחזיר אתכם לפריוויו של הסדרה - הספרס ניצחו שניים משלושת המפגשים בעונה הרגילה כשכולם נערכו ללא וומבי. וומבי נכנס במהלך המשחק לפרוטוקול זעזוע מוח, זה לא אומר אבחנה ודאית אלא חשד לזעזוע מוח. כניסה לפרוטוקול שוללת את השתתפותו של וומבי באימונים מלאים או משחקים ב-48 השעות אחרי הכניסה לפרוטוקול. זה לא שולל אותו למשחק השלישי בסדרה, אבל הוא כן יצטרך לעבור מספר בדיקות לפני שיוכל לחזור לפעילות מלאה. מיטץ' ג'ונסון עשה כמה התאמות אחרי המשחק הראשון. כבר כשוומבי ירד לנוח ברבע הראשון ראינו מהספרס יותר עזרה בגאפים, הסנטרים של הספרס תיעדפו עזרה בצבע גם על חשבון יותר זריקות שלוש של קלינגן (ובצדק, 1/6 במשחק 2, 1/9 בסדרה) והתוצאה הייתה היפוך של השוט צ'ארט של הבלייזרס: הקליעה מתוך הבקבוק, באזורי הפלואטר, הייתה קשה יותר (5/20) ולעומת זאת זריקות השלוש מעל הברייק שסימנו בטור הקודם נכנסו באחוזים טובים (12/31). ספליטר, מצידו, נראה שהגיע עם החלטה להעלות את קצב המשחק. הקצב המהיר אפיין את הבלייזרס בתחילת השנה וגם אם הוא נרגע בהמשך (סיימו במקום העשירי בליגה), העובדה שההתקפה של הבלייזרס בחצי המגרש מוגבלת, בעיקר מול ההגנה של הספרס, הופכת את ההחלטה לדחוף את הכדור מוקדם להגיונית. ראינו את הבלייזרס מחפשים את המסירות המוקדמות להתקפה (advance pass) גם אחרי סלים, ולתקוף באחד על אחד. המרוויח הראשי היה סקוט הנדרסון. הנדרסון נבחר באותו דראפט של וומבי, אחרי וומבי וברנדון מילר ולפני התומפסונים וניתן לומר שבין חמש הבחירות הראשונות הוא השחקן שסיפק הכי מעט קבלות עד עכשיו. בשני המשחקים הראשונים עד כה הנדרסון מזכיר למה הוא נחשב לפוטנציאל משמעותי כל כך. 13 נקודות היו לו ברבע הראשון, כולל שלוש שלשות ללא החטאה והוא סיפק גם הגנה לא רעה בכלל על הגארדים של הבלייזרס. באופן אירוני העלאת קצב המשחק עבדה לידיים של הספרס בלי וומבי. לספרס חבורה של שחקנים צעירים ואתלטים שגם הם שמחו לתקוף מול הגנה לא מסודרת ולנצל את הרוטציות כדי להגיע לזריקות פנויות. המוקש המרכזי בקצב משחק גבוה הוא המהירות בו המומנטום יכול להשתנות. זה עבד גם לטובת הספרס - שסגרו פער דו ספרתי מוקדם - אבל גם לרעתם. שמונה וחצי דקות לסיום דני אבדיה ביצע את העבירה החמישית שלו ששלחה את לוק קורנט לקו והעלתה את הספרס ליתרון 14. בדקות בהן ישב על הספסל, מי שלקחו פיקוד היו שוב סקוט אבל לא מעט גם ג'רו הולידיי, שסיפק את הדברים שקיווינו שיביא לפורטלנד: הגנה מצוינת ולוחצת וקבלת החלטות שקולה בדקות ההכרעה. דני חזר קצת פחות משש דקות לסיום, כשבינתיים הולידיי והבלייזרס מורידים את הפיגור לשמונה נקודות. משם קבלת ההחלטות של דני ותשומת הלב שהוא דרש מההגנה כבר עשו את ההבדל. גם בערב לא טוב שלו - ושלא נטעה, זה היה משחק פחות מבינוני של דני - שני אסיסטים שלו היו קריטיים בחזרה של הבלייזרס. בשניהם הוא חדר, משך את הפוקוס של ההגנה, ומצא את השחקן הפנוי בהחלטה לא מסובכת, אבל בהחלט הנכונה. פעם אחת זו הייתה שלשה של קמארה שצימקה את ההפרש לארבע נקודות ו12 שניות לסיום זה היה ההאלי-הופ לרוברט וויליאמס כשדני מנצל (לא בפעם הראשונה) את הדיליי סטפ שלו כדי להוציא את ההגנה מאיזון. עכשיו הסדרה עוברת לפורטלנד. ספליטר צריך להכין את הבלייזרס בעצם לשני תרחישים שונים: לספרס עם וומבי ולספרס בגרסה שראינו בחצי השני של המשחק. כמובן שגם ג'ונסון צריך לפעול בשני צירים במקביל. סביר להניח שהמודה סנטר - גם בלי חולצות הפלייאוף - ידחוף את הקבוצה בהופעת הפלייאוף הביתית הראשונה שלה אחרי חמש שנים. סביר שנקבל גם את הגרסה האגרסיבית יותר של דני, זו שראינו במשחק הפלייאין והמשחק הראשון מול הספרס. הפסד ביתי של פורטלנד יבטל את היתרון שהם יצרו לעצמם. ניצחון - ואפשר כבר לתהות בקול אם הבלייזרס יכולים 'לגנוב' את הסדרה, בטח ככל שהעשן יתפזר לגבי החזרה של ויקטור. בכל מקרה יש לנו אחלה סדרה.

ערב יום העצמאות זוכה אצלי בשנים האחרונות לריטואל די קבוע: מסך טלוויזיה פתוח עם טקסים על מיוט, בשר על האש במרפסת, חברים סביב השולחן ואלכוהול בתצורות שונות. השילוב הזה, מטבעו, מביא איתו מיד אחר כך שינה עמוקה שמתחילה מאוחר בלילה ונגמרת בשעות הצהריים המוקדמות של מחר. השנה - שינוי בתכניות. כל הקונספט הזה של ישראלי שמכדרר ב-NBA בימים האחרונים של אפריל הוא די חדש לעם היושב בציון, וכמו כל קונספט חדשני - הוא מייצר זעזוע בתפיסות הקיימות. אז קיצרתי את הערב החברתי, הפחתתי בשיכר ותלשתי את עצמי מהמיטה בשעת בוקר מוקדמת כדי לצפות במשחק מספר 2 בסדרה שבין סן אנטוניו ספרס לפורטלנד טרייל בלייזרס. משחק שיכול להתברר בדיעבד כנקודת המפנה של הסדרה הזו. ניצחון גדול של פורטלנד - לשמחתו (או למורת רוחו) של הבעלים טום דנדון. לא על הדני לבדו זה לא היה ערב פשוט לאבדיה. למעשה, מדובר באחד המשחקים היותר גרועים שראינו ממנו השנה. לא צריך להיות פרובינציאל גדול כדי להבין את החודש המשוגע שעבר על הטאלנט מהרצליה. בכל המשחקים האחרונים של הקבוצה שלו הוא בקושי ירד מהפרקט, קלע בממוצע 30 נקודות לערב בחודש אפריל, הופיע במשחקים הגדולים והחשובים של סוף העונה הסדירה והפליי-אין, ובעיקר סוחב כמעט לבדו את משחק ההתקפה ומקבל החלטות כמעט בכל פוזשן שהוא על הפרקט. אני לא יודע אם זו עייפות, התמודדות אמיתית ראשונה עם אינטנסיביות של פלייאוף (מול קבוצה שיש לה לא מעט כלים הגנתיים) או סך הכל ערב נתון שבו הדברים שלא התחברו לו, אבל אם ננסה לאפיין את משחק מספר 2 של דני אנחנו נדבר בעיקר על לא מעט רגעים של חוסר ריכוז והיעדר אסרטיביות בהתקפה. הוא שיחק פחות מ-30 דקות לראשונה מאז סוף מרץ וקלע פחות מ-15 נקודות לראשונה מזה חודשיים. למזלם של הבלייזרס, קרו שני דברים לא צפויים שסייעו להם לצאת עם ה-W החשוב: ערב קריירה של סקוט הנדרסון ופציעה של ויקטור וומבניאמה. הכיוון של הערב הזה הלך והתבהר כבר מתחילת המשחק. דני איבד כדור ברשלנות והוציא התקפה מתפרצת של הספרס. הספרס לא הצליחו לתרגם את התקפת המעבר לנקודות וסקוט הנדרסון ענה מהצד השני עם קליעת חצי מרחק והעלה את הבלייזרס ליתרון ראשון במשחק. הפוזשן הזה הוא בעצם מיקרוקוסמוס שיכול לספר הרבה על המשחק שהיה לנו הלילה. הבלייזרס פתחו מצוין. דני הצליח לייצר נקודות מתוך הכימיה המצוינת שלו עם דונובן קלינגן במשחק הפיק נ' רול בין השניים. המגמה מהמשחק הראשון אותה אפיין כהלכה אור עמית המשיכה – כאשר אבדיה לא דוחף באגרסיביות לכיוון הטבעת אלא מאט אחרי החדירה הראשונית לצבע בפיק נ' רול, שם את השומר על הגב ומנסה לקבל החלטה מהירה (מסירה או מיד ריינג') לפני שהחייזר הצרפתי יבוא ויסתום את הכל. וזהו בגדול. תחילת הרבע הראשון היה החלק היחיד של דני במשחק הזה של רצף התקפות טובות ומשפיעות מבחינתו. בהמשך המשחק זריקות המיד ריינג' לא נכנסו (12 נקודות במחצית הראשונה, 2 בשנייה), הוא לא הצליח למצוא ולהפעיל את החברים, איבד כדורים ברגעים קריטיים ועשה לא מעט פאולים שגרמו לדקות שלו להצטמק בצורה משמעותית. לזכותו ייאמר שהערב הלא פשוט בצד ההתקפי לא השפיע עליו בצד שבו שומרים, והוא הצליח להתמודד מצוין עם כל אחד מהגארדים של סן אנטוניו. ברמה הקבוצתית, קיבלנו משחק פינג-פונג של ריצות, כאשר לריצה המצוינת של פורטלנד בפתיחה הספרס השיבו עם ריצה משלהם לקראת סוף הרבע הראשון, וכך חוזר חלילה בלופ עד רגעי הסיום – בהם הבלייזרס הצליחו לייצר את הריצה המנצחת (מ-90:99 ל-106:103). אחת הקלישאות המאוסות אך המדויקות היא אין ואקום בכדורסל. את החלל ההתקפי שהשאיר דני מילא סקוט הנדרסון. בימים בהם שאר שחקני הבלייזרס לא מסוגלים לקנות סל (גראנט בכושר איום ונורא, קמארה והולידיי לא יציבים, שארפ מקבל מעט דקות) - ההופעה של סקוט הייתה גלגל הצלה שמיימי למאסטר ספליטר. אמנם לא ביצירה לאחרים (0 אסיסטים ב-38 דקות) אלא בערב מטורף של סקורינג שבו כמעט הכל נכנס. המון סימני שאלה היו סביב הנדרסון - בחירה גבוהה בדראפט עם מסלול קריירה לא שגרתי לפני כניסתו לליגה, אחד שלא הצליח להתמודד עם הציפיות הגדולות ממנו. בעיות קליעה לא פשוטות שליוו אותו בתחילת הדרך, פציעות וחוסר יציבות, והנה מגיע המשחק שבו הוא מתחיל להראות שהוא יכול להיות שחקן משמעותי בקבוצת פלייאוף בליגה הזאת. ברור שמוקדם לצאת בהצהרות כי זה סך הכל משחק (משמעותי) אחד, ולא בכל ערב הוא ימטיר 11/17 מהשדה, אבל זה בהחלט סימן מעודד לפורטלנד לעתיד הקרוב והרחוק - שלא על אבדיה לבדו היא בונה את משחק ההתקפה שלה, אלא יש לה אלטרנטיבה. אלטרנטיבה שאוהבת להתחכם במסיבות עיתונאים, אבל אלטרנטיבה. נטישת החייזר אה כן, וומבי נפצע. וזה קרה בשלב מוקדם של המשחק. וכל המחצית השנייה הספרס שיחקו בלי העוגן ההגנתי והיתרון ההתקפי הכי גדול שלהם. עם כמה שלוק קורנט זה מגניב ומפתיע ועולה על הציפיות, ועם כמה שהרכבי הפורוורדים עם האריסון בארנס, קלדון ג'ונסון וקרטר בריאנט (לא פרייאר בכלל) הצליחו להחזיק - זה לא אותו דבר. היציאה של וומבי מהאירוע בתוספת היכולת הפושרת של אבדיה הביאה אותי לתהות תוך כדי המשחק – אם נוציא את הסופרסטאר מכל קבוצה, מי תיקח את הסדרה? במנותק (עד כמה שאפשר) מהתוצאה הסופית בערב הספציפי הזה, נטיית הלב והשכל שלי הולכת עם פורטלנד. כשמוציאים את החייזר מהמשוואה, משחק ההתקפה של הספרס בנוי כמעט כולו על היכולת של הגארדים לייצר לעצמם מהכדרור. אז אמנם בהקשר הזה יש עומק, ויש שלושה יוצרים איכותיים מאחורה – דיארון פוקס, סטפון קאסל ודילן הארפר מהספסל – אבל אסור לשכוח שבצד השני יש חבורה הגנתית שבהחלט יש לה את הכלים לעצור אותם כמעט לחלוטין. ברמת הסייז, ברמת האתלטיות, ברמת האנרגיות. גם במציאות ללא הטורבו, הולידיי (פשוט אדיר הלילה) וקמארה מכתיבים את הטון ההגנתי בחמישייה, מאטיס תייבול, ג'רמי גראנט ושיידון שארפ מחזקים מהספסל עם האורך והאינסטינקטים להתמודד עם טובי היוצרים של הליגה. קאסל ופוקס סיימו את הערב עם 13/36 משותפים מהשדה – וההתקפה של הספרס נתקעה בסוף הרבע האחרון כמעט לחלוטין. בנוסף, בעולם שבו שמוציאים את וומבי מהתמונה והצבע של הספרס נפתח לחלוטין – המגבלות ההתקפיות של פורטלנד מיטשטשות. החופש להגיע לטבעת יקל מאוד על הנגרים של ספליטר לייצר נקודות. ולכן לדעתי, בדיון שנקווה שיהפוך במהרה מתיאוריטי למעשי, פורטלנד פייבוריטית בכל משחק ללא וומבניאמה. על אחת כמה וכמה עם דני ביכולת סבירה. לא מסכימים איתי? בואו ותנו לי בראש בפריגיים של משחק מספר 4 ביום ראשון הקרוב. אני אהיה שם כדי להסביר את עמדתי ולהתווכח עם מי שצריך. המהלך האחרון אני מרגיש שהייתי אכזרי מידי כלפי דני בטור הזה. היכולת שלו לתת גם במשחק פושר רגע של עוצמה - ראויה להערכה. הגדולה של שחקן היא להצליח לייצר מתוך ההרגלים הטבעיים שלו דווקא כשהכי קשה, כשהכי מתוח, כשהכי לחוץ. אבדיה נראה מפוזר ברוב שלבי המשחק, אבל 30 שניות לסיום בהתקפה ה-קריטית הוא חזר להיות עצמו. המהלך שסידר לפורטלנד את הניצחון היה מהלך שכל כולו המאפיינים הטבעיים והרגילים של דני. אני קראתי לזה זעזוע כוח. אחרי משחק של מיד-ריינג'ים, איבודי כדור ובלגן, ולאחר שישב על הספסל דקות ארוכות ברבע האחרון, אבדיה מקבל את הכדור בהתקפה הכי חשובה ועושה את מה שהוא עושה הכי טוב - לדרוס כל הדרך לטבעת. השילוב בין האסרטיביות והפיזיות לאינטליגנציית המשחק והיכולת לקבל החלטות בשברירי שנייה הוא זה שייצר את המהלך הזה. הוא מקבל את הכדור באיזור קו מחצית המגרש. חסימה של הנדרסון מכריחה חילוף ושמפני מופקד על הישראלי. דני דורס את דרכו עמוק עמוק לתוך הצבע, ומכריח את לוק קורנט לצאת מעט לכיוונו. הוא מתחיל את הצעד וחצי מעט מוקדם מדי, ומצליח לעצור על רגע אחת שנייה לפני הצעדים. קורנט מנסה לחסום, בזמן שהטיים-לורד, אחרי משחק מצוין מבחינתו, מזהה חרך קטן וחותך לכיוון הטבעת. דני רואה את החיתוך ובהחלטה של רגע מחליט להרים לו מעל ידיו המושטות של קורנט. וויליאמס נועץ בדאנק עוצמתי שגומר את הסיפור. אז אם בחלקים רבים מהמשחק חיפשנו את דני ולא מצאנו, קיבלנו אותו מייצר מתוך החוזקות הטבעיות שלו במהלך הכי חשוב וזו הגדולה של השחקן הזה. מבלי לקחת קרדיט מהשחקנים שסחבו את הבלייזרס לכל אורך המשחק – הנדרסון והולידיי – ספק אם מי מהם היה מצליח לייצר מהלך כזה ברגע הזה. ההסתברות להפתעה בסדרה הזו עלתה פלאים.

אם הייתם אומרים לי לפני שנה, בטח שלפני שנתיים, שאכתוב פריוויו לסדרת פלייאוף שכזו, הייתי שולח אתכם לבדיקה. לפני כמה חודשים כתבתי על איך דני הפך לחלום ה-2K עליו גדלתי, ומאז החלום הזה רק הלך ותפח. פתאום זה לא רק "לראות ישראלי ב-NBA", זה לראות שחקן שמשנה את הדינמיקה של קבוצה שלמה. בסוף העונה שעברה, כשהוא הציג הבלחות ראשונות של דומיננטיות, הספקנים הניפו יד בביטול. "סטטיסטיקה של סוף עונה", הם אמרו, "משחקים שלחלוטין לא קובעים כלום בקבוצה שלא הולכת לשום מקום". בתחילת העונה הנוכחית, כשהוא נראה כמו כוכב לכל דבר, אמרו שזו התלהבות של פתיחת שנה. ואז הגיעה הפציעה לפני האולסטאר, וזה הרגיש כמו הסוף המוכר והידוע של התסריט הישראלי, זה שתמיד נעצר רגע לפני השיא. אבל דני הוא פיניקס (ולא, אני לא מתכוון לקבוצה מהמדבר), הוא קם מהאפר והפציע בפוסט-סיזן בדיוק כשכולם כבר הספידו אותו. המשחק שנתן מול פיניקס היה נדיר במונחי NBA, אבל נדיר עוד יותר במחוזותינו. ישבתי עם אלמוג, צופים במסך, והיינו כחולמים. המהלך של ה"אנד-וואן" על גודווין, ובעיקר על "הנבל" דילון ברוקס, סימן את הכל. התנועה הזו עם הידיים, "זוזו, I got this", הייתה הרגע שבו הבנו שזה סיפור אחר. דני נותן לנו משהו שלא היה כאן מעולם: חוצפה, קשיחות ותחושה של "בעל בית" ברמות הכי גבוהות שיש. אפשר לדבר שעות על המספרים, על היותו אחד החודרים הטובים בליגה או על היכולת לסחוט עבירות, אבל האמת היא שהסטטיסטיקה כבר לא רלוונטית. יש שחקנים שהתרומה שלהם בולטת מבעד לכל דף נתונים, ודני הוא בדיוק כזה. המנהיגות שלו בחדר ההלבשה של פורטלנד הצעירה הפכה למכפיל כוח שאי אפשר למדוד באחוזים מהשדה. ראינו את זה מול הקליפרס בסוף העונה הסדירה. אחרי רבע ראשון מהסרטים של 16 נקודות, הוא נעלם בשני ובשלישי. לרגע חששתי שהוא עייף, אולי המעמד גדול עליו, ואז הגיע הרבע הרביעי. 15 נקודות של קור רוח שהובילו את פורטלנד לניצחון קריטי בדרך לפלייאוף. שם הבנו שדני לא רק נמצא שם, הוא האיש שמכריע משחקים. כל הופעה כזו מחזירה אותנו לשיח על החוזה המשתלם שלו. זה מצחיק אותי, כי אני זוכר את הטורים מהפרי-סיזן של 23/24 שתהו אם הוא שווה 10 מיליון דולר. המעבר שלו בטרייד לפורטלנד מזכיר לי שני מקרים קיצוניים של שינוי סביבה שמשנה קריירה. האחד הוא לאורי מרקאנן שהפך לאולסטאר ביוטה, והשני הוא הפספוס הכי גדול של הכדורסל האירופי, דרזן פטרוביץ'. גם הוא התחיל בפורטלנד, לא מצא את עצמו, ורק אחרי טרייד לנטס הפך לכוכב ששינה את המשחק. סיפורו של פטרוביץ' הפך לאחד ה"מה אם" הגדולים בהיסטוריה כשהלך לעולמו בתאונת דרכים טראגית, והדמיון לקשיחות של דני פשוט זועק. דני מציג קשיחות יוגוסלבית עם טמפרמנט ישראלי, וזה שילוב שלא העזנו לחלום עליו. הספקנים שטענו שהסגנון שלו לא מתאים לפלייאוף, שההגנות יאטו אותו, קיבלו דני שצוחק כל הדרך לעוד "אנד-וואן". נכון, לבלייזרס אין כרגע המון מה למכור מול הכישרון המפלצתי של סן אנטוניו. זה לא רק וומבי החייזר, זה קאסל, פוקס ואפילו דווין ואסל שמפרקים הגנות. צריך להיות אופטימי חסר תקנה כדי להמר על פורטלנד בסדרה הזו, אבל זה הספורט האמריקאי, ביזנס לפני רומנטיקה. ובכל זאת, הסדרה הזו היא שלנו. בפרובינציאליות הכי מתוקה שיש, זה הישראלי הראשון שמוביל קבוצה בפלייאוף. במשחק הראשון, פרט לדני, אף אחד לא באמת הופיע, אולי חוץ מכמה דקות של סקוט הנדרסון שנראה לפעמים כמו הכינור השני שדני כל כך צריך. אם פורטלנד רוצה סיכוי, היא מוכרחה לקלוע טוב יותר מ-26 אחוזים מחוץ לקשת. אי אפשר לנצח קבוצה כישרונית ורעבה כמו הספרס כשהטבעת מרגישה כמו פקק של בקבוק. אני צופה בסדרה הזו עם אלמוג כאן בתאילנד. הפרשי השעות מסדרים לנו לו"ז צפייה נוח, ואני מוצא את עצמי נזכר בפלייאוף של 2021. דני היה אז רוקי בוושינגטון, צל של השחקן שהוא היום, ועינב הייתה בחודש תשיעי. בלילות נטולי שינה צפינו בפיניקס נגד הקליפרס והסברתי לה (ובעצם לאלמוג שבבטן) מה זה פלייאוף. מי היה מאמין שארבע שנים אחרי, דני יהיה הכוכב של הסדרה, ואני אשב עם אלמוג ואסביר לו את המשחק בדיוק כפי שחלמתי. זה רגע מזוקק של נחת, רק חבל שזה רק לו. הלילה, יום העצמאות, דני יעלה שוב מול וומבי. דוד נגד גוליית בגרסת ה-NBA. אולי אנחנו מגזימים בחשיבות שאנחנו מייחסים לזה, אבל דני גרם לכל כך הרבה אנשים לאכול את הכובע, שאני כבר מזמן הפסקתי להמר נגדו. חג שמח ובהצלחה לדני.

הרבה רעיונות טובים ראינו מטיאגו ספליטר בתוכנית המשחק מול הספרס במשחק הראשון בסדרה. הביצוע, מצד שני, היה מעורב. מה עבד, מה לא ומה אפשר לעשות בהמשך? יאללה, בואו נדבר. נתחיל עם תוכנית ההתמודדות של ספליטר עם וומבי. בטור ההכנה לסדרה דיברתי על הדרך בה אוקלהומה סיטי ציוותה מול וומבי את אחד משחקני הכנף שלה והשאירה את צ'ט להיות בעמדת הפרי סייפטי שמגיע לעזרה. ספילטר ציוות על וומבי את אחד הפורוורדים - בעיקר קמארה, אבל גם דני קיבל עליו דקות - ושם את קלינגן על קאסל על קליעת השלוש הלא עקבית שלו (33.2% עונתי, 1/5 הלילה). זו לא הייתה ההגנה היחידה שוומבי ראה מולו ולכל אחת מהן היה לו פתרון אחר: מול השומרים הנמוכים הוא מצא את הדרך להגיע לטבעת, כולל סל אחד שבו הוא מבצע חיקוי למייקל ג'ורדן בסל האגדי בספייס ג'אם כשהוא נמתח עד הטבעת. מול קלינגן הוא תקף את הרגליים האיטיות (יחסית) של הסנטר כדי להגיע לזריקה נוחה, וכשקלינגן נתן לו מרווח הוא עלה לזריקות שלוש (ודייק ב5 מ-6 הערב). את רוברט וויליאמס הוא העדיף לתקוף בפיק אנד רול, כשוויליאמס (2.06 סה"כ) לא מצליח להתמודד עם מסירות האלי-הופ שנמסרות מעליו. למרות הכל, הפתרונות של הבלייזרס לוומבי היו סבירים. למרבה הצער גם מול הסנטר המחליף, לוק קורנט, הבלייזרס לא הצליחו לסגור את השטח האווירי מסביב לסל וקורנט סיים עם 10 נקודות ב-5 מ-6 מהשדה. ולמרות זאת - ולמרות החשש מההגנה של ויקטור ליד הטבעת - הבלייזרס והספרס סיימו עם אותה כמות סלים באותם אחוזים מהרסטריקטד. הבעיה הייתה במקומות אחרים במגרש, תיכף נגיע לשוט צ'ארטס כאן, אבל קודם בואו נדבר על דני. בשלב הזה של היום אני מעריך שכבר כיסיתם את ההתלהבות מהשורה הסטטיסטית של דני: 30 נקודות, 10 כדורים חוזרים ו-5 אסיסטים. בהיסטוריית הפלייאוף של הליגה רק שחקן אחד נוסף רשם שורה כזו במשחק הבכורה שלו בפלייאוף - לברון ג'יימס (טריי יאנג הגיע ל-30 נקודות, 10 אסיסטים ו-5 ריבאונדים). ועם כמה שמצחיק לומר את זה, הסיפור במשחק של דני לא היה המה או הכמה - אלא האיך. החשש הגדול, מבחינתי, לפני הסדרה היה איך אבדיה יתמודד עם העובדה שהחדירות שלו לסל יתקלו בקיר מצד ההגנה של סן אנטוניו. ראינו ממנו פתרונות של הוצאת כדורים לקלעים במהלך העונה, אבל הפעם קיבלנו מדני במרוכז משהו שראינו עד כה במנות יחסית קטנות במהלך העונה: הורדת מהירות דווקא אחרי החסימה בפיק אנד רול. ראינו ממנו יותר "סנייקינג" (כלומר שינוי כיוון אחרי החסימה, שגורם לכך שהמגן נשאר על הגב שלך), וראינו לא מעט משחק מהמיד ריינג'. 12 סלי שדה היו לדני, ושישה מתוכם היו מאזורי הביניים - טווח הפלואטר או ג'אמפ שוטים קצרים, גם אם מחוץ לאזור הצבע. לא היה נראה שדני התפשר על הזריקות האלו אלא שהוא בוחר באופציה הטובה ביותר בעיניו בכל מהלך נתון. ראינו גם פעמיים מהלך נחמד שספליטר תכנן שבו הוא מציב את דני בפינה ימין, את קלינגן כחוסם ללא כדור בחצי הפינה הנגדית (כך שוומבי חייב להשאר צמוד אליו) ואז דני מקבל חסימה ללא כדור לCurl לתוך הצבע לסל קל מצד שמאל (בהזדמנות נשאל למה דני, שמעדיף באופן מובהק עדיין את יד ימין, לא התחיל בצד שמאל, אבל עזבו את הקטנוניות). התקפית, בכל הנוגע לטבילת אש ראשונה בפלייאוף, אי אפשר היה לבקש מדני יותר. ההגנה של דני הייתה לא רעה מול רוב המצ'אפים. ספציפית הוא התקשה מול וומבי (טוב, מי לא?) שפעמיים הצליח לעקוף אותו די בקלות בדרך לסל כשהצבע ריק. היו גם כמה פעמים שהוא איחר לקלוז אאוטים מול פוקס ודווין ואסל, אבל רוב הזמן ההתמודדות ההגנתית שלו הייתה לא רעה, גם מול קאסל והארפר האתלטים. אז אם פורטלנד התמודדו עם וומבי בסדר, ואם דני נתן את ההכי טוב שלו - למה זה לא הספיק? בעיקר כי הביצוע של שאר שחקני פורטלנד היה מאד לא אופטימלי. אם נחזור לשוט צ'ארטים ממקודם, אפשר לראות שפורטלנד דייקו לא רע מהפינות. הבעיה הייתה מיתר חלקי הקשת. הבלייזרס לקחו כל השנה לא מעט זריקות מהחלק העליון של הקשת (מה שמכונה above the break, ממוצע של 31.5 זריקות למשחק, מקום שישי בליגה) אבל דורגו בשליש התחתון של אחוזי הדיוק. הספרס דייקו באותם האחוזים במהלך העונה (34.4%), אבל זרקו הרבה פחות. הלילה שתי הקבוצות היו רחוקות מהממוצע: הספרס דייקו ב13/27 נסיונות (48%) בעוד שהבלייזרס דייקו רק ב4/24 (16.7%), ארבעת שחקני החמישיה שאינם דני, יחד עם שארפ וגראנט, דייקו רק בזריקה אחת מתוך 15 נסיונות מהחלק העליון של הקשת. בצד של הספרס, הזריקות האלו נכנסו גם לשחקנים שאינם וומבי. מה זה אומר לגבי המשך הסדרה? חוסר היציבות של הקלעים של פורטלנד הוא לצערנו לא נושא חדש, ואי אפשר לתלות אותו גם בהגנה של הספרס: במהלך העונה הסדירה רק שחקני סקרמנטו קלעו באחוזים נמוכים יותר בזריקות שלוש פנויות (הבלייזרס דייקו ב34.7% מהזריקות האלו, כ2% מתחת לממוצע הליגה). מצד שני ניתן לצפות שלפחות במשחק אחד בהמשך הסדרה הזריקות כן ייכנסו. זה יהיה משמעותי בעיקר אם ג'ונסון יבחר להביא שמירות אגרסיביות יותר מול דני. הלילה הספרס בעיקר כיווצו את ההגנה, אבל לא אילצו אותו להתמודד עם שמירות כפולות בכל נגיעה, או אפילו בעזרה אגרסיבית בגאפים. לא בטוח שהשינוי הזה יגיע, אבל הבלייזרס כן צריכים להיות ערוכים אליו.

מה שיפה בדני אבדיה זה שהוא כופה עליך להיות פרובינציאלי. גם אם אתה מתנגד לא רוצה חלק מהעדר, המשחק שלו מכניע אותך בלי קרב. עולה למשחק הפלייאוף הראשון בחייו, מחזיק את פורטלנד כמעט לבד עם 30 נקודות ו-10 ריבאונדים, היחיד בקבוצה חוץ מרוברט וויליאמס שקולע בלמעלה מ-50 אחוז מהשדה (12 מ-21 מהשדה) ומנהל דו קרב עם ויקטור ומבניאמה. כמו טום קרוז בסרט הנהדר "קצה המחר", הוא חוזר שוב ושוב לשדה הקרב להיאבק בחייזרים, כשהוא היחיד בכל הצבא שמתמיד ומוצא נקודות תורפה בפולשים מהעולם האחר. ואולי הרפרנס הנכון הוא בכלל לסדרת ילדים - מפלצות נגד חייזרים. המפלצת, מפלצת הכדורסל, היא אבדיה. אבדיה ניצח את כל מי שהתייצב מולו חוץ מאחד, שהוא על אנושי. חייזר. טיאגו ספליטר, שמשום מה טרם יצאה הודעה על הסרת תג ה"זמני" מהתואר שלו (לתחושתי עוד נשמע לא מעט על מעללי הבעלים החדש, שמחפש לפי השמועות מאמן במחיר של עוזר), הגיע עם תוכנית משחק שמאמני NBA שומרים לפלייאוף. טומאני קמארה, ובהמשך ג'רמי גרנט, הופקדו על וומבי, גארד בגובה 2.24 (או 2.25? או 2.26?), בעוד הסנטר דונובן קלינגן שומר על חברו לשעבר לקונטיקט, סטפן קאסל, ומנסה לסתום את הרחבה (תוך שהוא מאפשר לגארד הפותח של הספרס לזרוק לבנים מבחוץ). חלק שני בתוכנית: המון חילופי שחקנים, כאילו המאמן הברזילאי חזר להוביל את פאריז בסקטבול, כדי לאפשר אינטנסיביות הגנתית וקצב מהיר. בלי לרוץ פורטלנד פשוט לא תעשה מספיק נקודות. היה גם ניסיון לחסום חסימות גביות את ומבניאמה בכל פעם שהוא שומר על פיק אנד רול כדי להקשות עליו לסגת לצבע ולשנות זריקות. גם לסן אנטוניו, כמובן, הייתה תוכנית משלה כדי לעצור את כוכב היריבה, ההוא שנולד בקיבוץ בית זרע. קאסל, אחד מהשומרים הכי טובים בליגה בעמדות הגארד, שמר אותו בפתיחה וכצפוי כיוון אותו שמאלה בכל הזדמנות, עם פיק אנד רול או בלי. בהמשך אבדיה ראה גם את דווין ואסל, ונתקל לא פעם בצבע בעזרה של החייזר מצרפת. כפי שהמספרים מעידים - הספרס נכשלו בניסיון ההגנה האינדיווידואלי, כשכבר במחצית היו לישראלי 19 נקודות. כשהצבע נסגר - הוא קלע משלוש. כשלא הייתה דרך לליי אפ - הוא יצר מגע ונסוג לג'אמפ קצר. זו קלישאה לומר שהוא היה פנומנלי, אבל כבר סיכמנו שמדובר במישהו שמחסל התנגדויות. גם לקלישאות. העניין הוא שסן אנטוניו קבוצה עם יותר עומק, יותר כישרון ובשלב אחר של בשלות. יש לה ועידה של פוינט גארדס, שהסיכוי שאחד מהם לפחות לא יצטיין בערב נתון שואף לאפס. קאסל עשה נקודות אבל גם זרק יותר מדי (4 מ-13 מהשדה) ואיבד 3 כדורים. הרוקי דילן הרפר, אולי השחקן הכי כשרוני בסגל פרט לוומבי, לא נכנס לקצב פרט לשני סלים חשובים בתחילת הרבע האחרון. במקומם, דיארון פוקס, המבוגר האחראי של הקו האחורי, לקח פיקוד עם 17 נקודות ובעיקר 8 אסיסטים, חלק משמעותי מהם בפיק אנד רול עם לוק קורנט, שעלה מהספסל. הסנטר הוותיק שהגיע מהסלטיקס הוא הצ'יט קוד האמיתי של הספרס - בדקות שלו הם היו בפלוס 8, מול פלוס 4 של הסופרסטאר הענק שפותח לפניו בחמישיה. וחוץ מהם, אי אפשר להירדם לשניה מול הספרס - פתאום ואסל ידפוק שלשה, את ג'וליאן שמפייני אסור להשאיר חופשי, וגם ביום רע של המועמד לשחקן השישי של העונה, קלדון ג'ונסון, הם מסיימים עם 45.5 אחוזים מחוץ לקשת, לרבות 5 מ-6 לא אנושיים של החייזר. בעיית הקליעה שרדפה את הבלייזרס כל העונה נשכה אותה בישבן גם בסן אנטוניו. אבדיה היה ביום סביר של 2 מ-5, אבל הקבוצה כולה קלעה ב-10 מ-38, נתון שקשה מאוד להתגבר עליו. הייתה שם מעט מאוד התעלות התקפית. סקוט הנדרסון, שפעם, מזמן, היה דיון אם הוא או וומבי צריכים להיות מספר 1 בדראפט, היה בסדר גמור, אבל פרט אליו הגארדים לא הופיעו. שיידון שארפ משחק מחוץ לשטף ההתקפי, מכדרר המון ולוקח יותר מדי זריקות קשות מחצי מרחק; ג'רו הולידיי (14.3 אחוז משלוש לצד 11 אסיסטים) מעולם לא היה עוגן התקפי, מה שלא ישתנה בגילו המתקדם; וקמארה, גרנט ותייבול הם שחקני 3 אנד די, כל אחד עם תכונות אחרות אבל עם מעט מאוד יכולת לייצר בעצמם. קלינגן נראה כמו שנראים רוב השחקנים בגובה שלו ובתפקיד שלו במשחק פלייאוף ראשון בחייהם - לא אפקטיבי. אגב, קלינגן צעיר בחודש וחצי בלבד מוומבניאמה, אבל לרוע מזלו הוא בן אנוש. מה פורטלנד יכולה לעשות בהמשך הסדרה? בעיקר עוד מאותו דבר. שפנים כבר לא יהיו פה, אלא אם כן אתם מאמינים שחזרה לרוטציה של כריס מארי ו-ויט קרצ'י תשנה משהו מהותי. היא חייבת לרוץ ולקוות ליום קליעה טוב יותר - ומיץ' ג'ונסון, מאמן הספרס, ייתן לה הזדמנויות לזרוק לרוב (כולל אזורית, שבה השתמש במחצית הראשונה). סביר להניח שוומבי לא ישחק כל כך טוב בכל משחק. הבעיה היא שכדי שהבלייזרס יגנבו אחד לפחות, אבדיה כן צריך לשחק ככה בכל משחק. הוא עד כדי כך חשוב. ועד כדי כך טוב.

שחקנים עייפים, בלאגן כללי, כדורסל שלפעמים הוא סיוט לצפייה ויציעים ריקים - הליגה חזרה, ואיתה הצרות הישנות כפול הבעייתיות של ליגה שנקטעה בשיאה. מול העיניים שלי רצו ביום ראשון משהו כמו 15 אלף שחקנים חדשים, בלי הגזמה, בין היתר ראיתי גם איזה 170-175 איבודים, וזה רק אלו שהיו נראים הגיוניים. בקיצור, ראיתי את גביע ווינר. זו חזרה קשה, אבל בנסיבות האלו היא מובנת מאליה. אני בטוח שזה ישתפר, ועל הדרך אולי נגלה כמה זרים מעניינים ואולי אפילו ישראלים עם פוטנציאל. כדורסל ממש, יהיה לי קשה להכניס פה אבל לא נורא, איך אומרים אצלנו? אבא אוהב, נהוראי, אבא אוהב. הפועל ב"ש - הפועל חולון 86 - 96 כמו בכל משחק שאכתוב עליו בטור, צריך להתחיל באלה שלא כאן. הפועל חולון של היום היא קבוצה חדשה לגמרי. לא נשאר זכר לזרים שפתחו את העונה תחת דני פרנקו. טיילור הצטרף עכשיו, סאנוגו וגרין ג'וניור היו פה לפני המלחמה וזהו. אין פליי-אין שיסכן אותה בפגרה מוקדמת ובכלל המקום ה-6 נראה מובטח אז בחולון בחרו לא להביא זרים נוספים. אחרי רכבת הזרים שלא הצליחה להוכיח את עצמה, זו החלטה מובנת, לפחות מהזווית שלי. ומה עם באר שבע? אם בחולון הזרים שעזבו היו אכזבה מקצועית, בבירת הנגב מדובר בשינוי שמשנה את פני הקבוצה. דמפס עוד כאן, אבל האובדן של אלבי ואנג'ל הוא מכה אנושה לקבוצה שקיוותה להשתחל לפלייאוף. אה, רגע, נזכרתי - אין פליי-אין. מצד שני, כשמסתכלים על הטבלה, נראה שהסכנה לא באמת קיימת. ראשון, אתא ונס ציונה צריכות לדאוג הרבה יותר לתחתית מאשר לחלום על הפלייאוף. בכל מקרה, בלי העוגנים שעזבו, לבאר שבע יהיה קשה מאוד לנצח משחקים, בטח בסדרה נגד אחת התל-אביביות. אבל כל זה חזון למועד - לבאר שבע נותרו עוד שמונה משחקים עד סוף העונה הסדירה. אני כותב כאן כל השנה על הכדורסל ההתקפי של רמי הדר, ואם הייתי חייב לסכם אותו במילה אחת, הייתי בוחר ב"פנימה". הדר נוטה להכניס את הכדור פנימה בכל הזדמנות - בין אם יש לו יתרון פיזי כמו שהיה עם אנג'ל ואלבי, אה, רגע, הם כבר לא פה, ובין אם אין לו - כמו במקרה של ביקרסטאף. מי שנהנה מהשיטה הזו, לפחות ביום ראשון, היה סם איוריו. המתאזרח של באר שבע סיפק תצוגה מצוינת עם שיא קריירה של 20 נקודות, כשהוא מבלה את הרבע הראשון בנעילות אגרסיביות על כל שומר חולוני בדרך ל-11 נקודות מהירות ושליטה מוחלטת בצבע. מעבר לזה, לבאר שבע לא היה יותר מדי מה להציע. את הרוח והמלחמה אי אפשר לקחת לשחקנים של רמי הדר, אבל הכדורסל עצמו נראה רע, והקבוצה רדפה אחרי חולון לאורך כל המחצית הראשונה. אותה אגרסיביות היא גם זו ששלחה את חולון ליתרון להפסקה. באר שבע, כהרגלה יש לומר, פיצצה בלי חשבון ושלחה את חולוניה ל-13/15 מהקו רק במחצית הראשונה, ולאו דווקא מעבירות שמנעו סל בטוח. הנתונים האלו מסבירים היטב את היתרון של חולון: למרות שבאר שבע מסרה יותר אסיסטים ולקחה 8 ריבאונדים יותר (חולון סיימה את המחצית עם אפס ריבאונדים בהתקפה), היא לא הצליחה לתרגם את השליטה בנתוני ההאסל ליתרון. הרבע השלישי היה מאוד דומה למחצית הראשונה: המשחק לא התעלה לרמה גבוהה, אבל חולון הצליחה לעשות קצת יותר ממה שהיא רצתה - לרוץ. אין טעם להסתבך בהתקפה עומדת מול ההגנה האגרסיבית של באר שבע. טיילור וגרין ג'וניור שילבו כוחות ל-16 נקודות, חולון קלעה כמה שלשות במעבר, ושוב ניצחה את הרבע בדרך ליתרון סולידי. הרבע המכריע היה שייך לאיש אחד - המצטיין של המשחק, קפטן חולון נתנאל ארצי. הוא פתח את הרבע עם 16 נקודות וסיים עם 28. ארצי היה מחויב כל הערב, ובנוסף לנקודות הוא אסף 8 ריבאונדים, 4 מהם בהתקפה, שהעניקו לחולון אוויר לנשימה ברגעים שבאר שבע עשתה קולות של קאמבק. אחלה ארצי. אהבתי מאוד לראות אותו בוכה אחרי סל ניצחון, ואני אוהב אותו עוד יותר אחרי הראיון בסיום, כשבחר לפרגן לסאנוגו. הסנטר חתם בדיוק לעוד שנתיים בצהוב-סגול, למרות שהוא לא רשם מספרים מרשימים על הלוח, ארצי ידע להעריך את המאמץ והאנרגיה שהביא. מענטש, קפטן. 28 נקודות ופירגון בסיום. צילום: הפועל ב"ש/דימונה מדיה, באדיבות ליגת ווינר סל הפועל העמק - גליל עליון 66:96 הפועל עמק מובילה את הליגה בספיגת נקודות למשחק. היא קבוצת ההגנה הטובה בליגה, עם ממוצע של קצת יותר מ-75 נקודות לספיגה. גליל עליון, מנגד, היא קבוצת ההתקפה הכי גרועה שיש לליגה הזו להציע. אם מחברים את שני הנתונים האלה יחד, רק תוצאה אחת הגיונית. הרבה הפרש להעמק. בואו ניזכר במחזור הראשון, גליל אז ניצחה את ה"אברהמי בויז". זכרתם? גם אני לא. בגליל, קנדי ואלג'יקי כבר לא פה, ובדיוק כמו ברוב קבוצות התחתית, מדובר בחצי קבוצה. גליל עליון בחרה השנה במודע ללכת עם רז אדם ויובל שניידרמן כרכזים, כשטוני דאגלס קשישא, הגיע כדי לתת יד. ברור שזה לא כוחות מול העמק, אבל מדובר פשוט בקבוצה הכי חלשה בליגה. כבר אמרתי את דעתי על הבחירה ברכזים האלה להוביל את הקבוצה; כואב לי לכתוב את זה על חבר'ה ישראלים, אבל זה פשוט פחות מתאים לרמות האלה. רז אדם בהחלט שייך, אבל לא בעמדה מספר אחת, ושניידרמן - לטעמי לא הוכיח את עצמו מספיק. אני מקווה מאוד שיצליחו לארח שם בבית כדי להפיח תקווה לפלייאוף התחתון, כי לראות את מלמד ולנג'יוויין נאבקים שבוע אחר שבוע בסנטרים לגיטימיים, יהיה לחבר'ה מהצפון קשה מאוד לחבר ניצחונות. הסגל היה חלש מלכתחילה, ואחרי המלחמה הוא רק נחלש - נראה שהדרך לליגה השנייה סלולה. בקבוצה של אברהמי עסקים כרגיל, פחות או יותר. אדוארדס, הנרי ואונגנדה עדיין כאן. על הנייר גם ווילר וצ'יילדס לא שוחררו רשמית, אבל במשחק הזה הם לא היו. ומי הגיע חדש? מקס ברוקס, עם בכורה נהדרת ו-15 נקודות מהספסל. מה היה במשחק? לא הרבה. קצת משגב, הרבה אדוארדס, ברוקס כאמור ומנקו פותח עונה. הנתונים של גליל מדברים בעד עצמם: 8 אסיסטים מול 17 איבודים. נכון, יש סגל חסר, אין אולם ביתי ויש מלחמה - הכל נכון ועדיין זו הייתה הופעה מעליבה של הצפוניים. העמק תילחם עם ירושלים עד סוף העונה על המקום השלישי. גליל? היא תצטרך נס, אבל נס קטן, כי יש כמה יריבות שלא כאלה רחוקות ממנה בטבלה. וגם ביכולת. נס ציונה - מכבי רמת גן 82:70 מצד אחד, קבוצה ששמרה על כל הזרים היקרים שלה ואפילו הוסיפה את נועם אביבי. מצד שני, קבוצה שאיבדה את שני הזרים הכי חשובים שלה. על הנייר, זה היה אמור להיות משחק קל לנס ציונה, או לפחות כזה שבו היא פייבוריטית ברורה. אבל נס ציונה של השנה, בדיוק כמו הכדורסל שראינו לאורך כל המחזור הזה, היא קבוצה מבולגנת. היא לא מצליחה לחבר ניצחונות, ואחרי ההפסד היום, היא צריכה להתחיל להיזהר ברצינות מירידת ליגה. אין לי נתונים רשמיים, אבל אני מעריך שמדובר בתקציב הגבוה בתולדות המועדון מהשפלה. העובדה שהם כבר החליפו שני מאמנים והעובדה שהם מדורגים במקום ה-11, מרחק הפסד אחד מלרדת מתחת לקו האדום - מעידות על עונת בלהות. אני מקווה בשבילם שהם מבינים שהם על סף ירידת ליגה, כי כרגע זה נראה כאילו הם אימצו את המימ המפורסם: הכל עולה באש מסביב, והם יושבים בתוך הלהבות ואומרים לעצמם שהכל בסדר. רמת גן, כפי שהעיד שמוליק ברנר בראיון שאחרי המשחק, התאמנה רק ביום חמישי האחרון עם חמישה שחקנים בלבד. אין סגל מלא, אין סגו ואין ניקוליץ', אבל יש שלושה זרים חדשים – ולא נשכח את קרופורד, שגם הוא בחר לא לחזור לישראל. החיסרון שלו דווקא פינה דקות משמעותיות ליונתן אטיאס, שקיבל הזדמנות להראות מה הוא יודע. רמת גן כל המשחק הובילה ונס ציונה לא הצליחה לייצר ריצה אחת שתוביל איזה מומנטום שינסה להתחיל קאמבק, כלום. 42-26 לרמת גן בצבע זה סיפור המשחק לדעתי, בייחוד 39 אחוז ל2 מזעזע של נס ציונה שלא נתן לה סיכוי. טרל בראון הרכז שהחליף את סגו, היה מצוין בבכורה ואיתו צמד הפורוורדים: צ'אד בראון והאריס. בכלל שיחוק האריס, יש יהלומים גם בליגה השניה בישראל. אחלה גיל בני, אחלה אדם אריאל, אחלה אטיאס ואחלה אלון. זו רביעיית ישראלים חזקה, אולי לא כזו שתוגדר כטופ של הליגה, אבל ברנר מוציא מהם את המקסימום. אני מבסוט עליו ועליהם. לסיכום: רמת גן רוצה ויכולה להגיע לפלייאוף, בעוד נס ציונה צריכה להתחיל להיזהר מאוד מירידת ליגה. קרית אתא - מכבי רעננה 86:78 ניצחון עצום לגוני יזרעאלי בבכורה על הקווים של רעננה. הוא משווה את מאזן הניצחונות של קבוצתו לזה של נתניה ומסבך את נס ציונה ואתא. מי בכלל זוכר שבתחילת השנה, הקבוצה של שם טוב נחשבה ל"מרעננת הרשמית" של הליגה? היא סיפקה כדורסל מודרני, עם פוזשנים מהירים ומטר שלשות שהביאו כדורסל מנצח. החלק הזה, לצערנו, כבר הרבה מאחורינו. כל חמשת הזרים שהובילו את אתא לפני המלחמה כבר לא פה - חלקם שוחררו רשמית וחלקם פשוט לא חזרו. עם ארבעה זרים חדשים היא ניסתה לחזור לשחק מהר כמו שעשתה רוב השנה, אבל רעננה הגיעה מוכנה, הורידה את הקצב ובעיקר שמרה על הכדור: 10 איבודים בלבד מול 18 אסיסטים. גם כשאתא עשתה קולות של קאמבק, היה שם רגלנד שחילק את המסירות החכמות שלו לפרימן או לרדפורד. שחר דורון מאחד כוחות עם גוני ומחזיר לו עם 11 נקודות שקטות. אולי הפעם זה יתחבר לו, תחת אותו מאמן שדורון עצמו העדיף לעזוב בזמנו בגליל. אתא שיחקה כדורסל של אתא, אבל עם שחקנים פחות איכותיים זה פשוט נראה לא טוב. שלושה מתוך ארבעת הזרים החדשים שהגיעו היו לא טובים או חלודים, וקלעו 16 נקודות במשותף. מי שהרשים, דווקא, היה ווסלי איוונדו עם 28 נקודות. אתא מתקרבת לרעננה או שרעננה מתקרבת לאתא - תלוי מאיפה אתם מסתכלים על זה. לסיום, היה מחזור קשה לצפייה, צריך להיות כנים. אבל עדיין - זו הליגה שלנו וטוב שהיא חזרה, טוב שמשחקים כאן בישראל. אני מקווה שעד סוף השנה היציעים יחזרו להיות מלאים והכדורסל ישתפר ככל שהשחקנים יתרגלו זה לזה. וגם אם לא, כמו שפתחנו: אבא אוהב, נהוראי, אבא אוהב.

דני אבדיה יפתח הלילה יחד עם פורטלנד את סדרת הפלייאוף מול סן אנטוניו. אור עמית נתן בפריוויו, גם רביץ הכין אתכם לכל הסדרות ועכשיו הירש והופמן קבעו שיחת וידאו כדי לדון בכל השאלות הבוערות. כמה גדול האירוע הזה במבט היסטורי ישראלי? מה באמת הסיכוי של פורטלנד לעשות משהו בסדרה הזו? איך עוצרים את וומבי וגם הימור: כמה דני יקלע בסדרה הזו? למטה יש לכם קטעי וידאו נבחרים. כאן הוידאו המלא: קטע מספר 1 - כמה גדול האירוע הזה ברמה הישראלית ההיסטורית? קטע מספר 2 - האם לפורטלנד יש סיכוי בסדרה הזו? קטע מספר 3 - איך עוצרים את וומבי? קטע מספר 4 - מהמרים: כמה אבדיה יקלע בסדרה?

נתחיל במסע לוגי קצר: ליגת העל חזרה. אנחנו אוהבים את ליגת העל. סליחה, לא מתיימר לדבר בשמו של אף אחד: אני אוהב את ליגת העל; אנחנו אוהבים כדורסל. כן, הפעם אני מדבר בשם כולכם. מכאן נובע שאנחנו אמורים לשמוח בואכה להתרגש מהחזרה של משחקי ליגת העל בכדורסל. בעודי שרוע, משתדל שלא ללכת לאיבוד בחריצים של הספה כמו שלט, תוך כדי צפייה בשני משחקי החזרה אשר בירושלים ובנתניה, תהיתי מה אני מרגיש כלפי הדמויות שמתרוצצות מולי. פייר? אין לי קלישאות לזרוק בכל מקרה. לא הרגשתי דבר. אבל בכל זאת, כדורסל. משחקה האחרון של הפועל ירושלים היה משחקה האחרון העונה ביורוקאפ. זה שאליו לא התייצב קאדין קרינגטון. אפשר היה לחשוב לרגע שהקהל הגדול של הקבוצה באדום יחכה לה בכיליון עיניים. במקום זאת, על פי המספרים הרשמיים אשר פורסמו, התייצבו אמש בארנה 1,823 איש ואשה. ולא, זה לא בגלל שעת יציאת השבת. וכן, זה בגלל ההצטרפות הכמעט רשמית של המועדון הזה לרשימה של הגדולות. ולא בקטע טוב. אחרי שהבנו שחלק ניכר מאוהדי מכבי תל אביב שונא את הבעלים של הקבוצה, כולם או חלקם, קיבלנו בהמשך חלק ניכר לא פחות מאוהדי הפועל תל אביב שהלך צעד קדימה – ועבר ממוד של שנאת שדרת הבעלות (כלומר, עופר ינאי) למוד של התכחשות לקיומה. ועכשיו התגייסו ובאו להם גם חלקים מהקהל של הקבוצה מהבירה. סביר להניח, במקרה שלהם, שההגדרה שנאה איננה מתאימה, אבל הכעס, האכזבה והניכור מאדלסון פינת מקל הובילו לשקט שנשאר בארנה. אוהדי ירושלים. יש כעס, יש אכזבה, יש ניכור. צילום: עודד קרני, באדיבות ליגת ווינר סל הקיצר, מזל טוב לכולם. אנחנו 3/3 או 0/3, אם תרצו, בגזרת מערכות היחסים בין האוהדים של הגדולות לבין הבוסים של הגדולות. נשמע מבטיח. מאחר שאינני אוהד, קשה לי להתחבר באופן הזה לטענות אשר בנפש. אשר ברגש. מעשית, בכל הנוגע להפועל ירושלים, דומה שההדחה מול טורק טלקום קיבעה את אווירת האפרוריות או תחושת הבינוניות אשר סביב המועדון. שבשום שלב לא נותן את התחושה, אל מול הסביבה החיצונית, שהוא הולך אול אין כדי לרצות אותו. כדי להגיע להישגים. כדי לנצח. על פי פרסומים זרים שאינני יכול לאמת, הבעלים אדלסון לא נכח באותו משחק רבע גמר יורוקאפ. ולא רק הוא. ודומה, גם רגע אחרי, שהמסר שיצא הוא שלא נפלו השמיים. שהכל בסדר. שממשיכים הלאה. זאת, למרות שברור לכל ששום דבר לא בסדר. שכן, במונחים ספורטיביים בלבד, נפלו השמיים. שהדבר הנכון והכי לא נכון הוא פשוט להמשיך הלאה. עכשיו למשחק. באופן יחסי ללא מעט קבוצות אחרות, ירושלים לא נפגעה חזק מדי בגזרת השחקנים הזרים, למעט עניין וויילי בשלב הזה. כלומר, אלא אם מחשיבים את העובדה שאנתוני לאמב כן חזר לארץ. אם לא די בכך שהאיש, מרגע שנחת בארץ הקודש, איבד כליל את המוג'ו שלו, אתמול הוא סיפק – ולו מספרית – את משחקו הגרוע ביותר בישראל. כזה שהסתיים במדד יעילות מינוס 3. מה לעזאזל. באמת. מה.לעזאזל? תחברו את האחוזים לשלוש בגזרת לאמב עם אלו של הובר, ווינסטון ופריצקי ותקבלו ביחד 3/20. בסדר, אפשר לעשות הנחה של משחקי טרום עונה. בסדר, אבל גם מותר להתבאס, לא? אבל היו גם כמה דברים שעבדו אתמול לקבוצה של יונתן אלון. בעיקר ג'סטין סמית'. שמול הכבדות של ברנס, הקו הקדמי הלא ממש קיים אשר ממול והבלבול הכללי של הקבוצה הדי חדשה שמנגד, זינק מעליהם, הפליט (במובן נתן בפלוטרים) מולם וסגר משחק פצצה של 28 + 14. כמה מזה אפשר לקחת הלאה, למשחקים רציניים שאינם בטרום עונה? כנראה שלא הרבה. ראינו את הרצליה מנסה להדביק במצב שלה את ירושלים כבר מההתחלה, עם אזורית נסוגה שנועדה לגרום ליריבה להשליך. והיא אכן השליכה. ומצאה מדי פעם איזו שלשה של קרינגטון שדאגה לשמר ולייצר פער שהלך וגדל, מרבע לרבע. מי שבאמת השליכה כמו שצריך, כאילו אין אתמול ואין מחר, זאת האורחת. נכון, קשה מאוד לבוא בטענות לקבוצה שאיבדה 5 שחקנים משמעותיים ומנסה איכשהו לחבר את עצמה מחדש, רק עם כלים טובים פחות. והיי, יכול להיות שיש אנשים שיושבים בבית ורוצים לראות את עומר שדה (אחלה עומר שדה) עושה תחרות הטלות מחוץ לקשת עם פרדי בורדיון (אחלה פרדי בורדיון?). שדה זרק משך העונה כולה 7 שלשות. אתמול, במשחק אחד, ב-18 דקות, הטיל 10 טריצות לכיוון הכללי של הסל. ובורדיון? גם. למה לא? ארגון השחקנים הרי רוצה שמעמדו של השחקן הישראלי בקבוצות יתחזק. אז הנה, ניר אלון, קיבלת את מה שרצית. כולם זורקים כל מה שבא ליד. כולל שלו לוגשי. ורק קאי אובזילר הצעיר, הבן של, לא הספיק. אל תדאג, קאי. בפעם הבאה. מגיע לך. מגיע לכולם. 3 נקודות לסיום יש פייט – בשל קיצור משחקי הליגה, אנחנו ממש על קו הסיום טרם משחקי הפלייאוף. הנצחון של ירושלים, ועוד בהפרש הנכון מבחינתה, עשוי לייצר עבורנו קרב משולש נאה על מקומות 3-5. נשמע אחלה. המכנסיים של בניה – מודה שלשחקן הזה כן התגעגעתי. שמחתי לראות את בניה סרור חוזר ומשחק את משחקו השני העונה. כולל המכנסיים המקופלות א-לה סרור. עדיין לוקח אותו לכל רויאל ראמבל אפשרי, מול כל יריב אפשרי בליגה הזאת. הלו, מינהלת הליגה, תרימי כבר את הכפפה. נתניה – לא המשחק הקל ביותר לצפיה, מה שראינו אתמול בגזרת נתניה – ראשון. גם לא 22 זריקות השדה של אמין סטיבנס. מצד שני, לפחות בגזרת נתניה, כן אפשר היה להתרשם מהיכולת של צמד הפורווארדים קמרון אוליבר ואוטיס פרייז'ר לעשות משהו במחזורים שנותרו. אתמול, ספציפית, כל דקה של פרייז'ר על הפרקט הייתה דקה שבה שלט לחלוטין בכל מאצ'אפ על הפרקט. עד כאן. שיהיה לנו טוב.

כשאנחנו מונים את המשחקים הכי גדולים באירופה, אפשר ללכת בקלות למשחקי דרבי ביוון או סרביה או טורקיה. יש שיטענו (שלא בצדק) שקיימת אופציה גם בספרד. איך שלא תסובבו את זה, אחד המשחקים הכי גדולים והכי כיפיים שהיבשת הישנה יודעת לייצר מגיע מליטא. ז'לגיריס קובנה בצד אחד. ריטאס וילנה בצד השני. קהלים עצומים, צבעוניים ועוצמתיים. ספציפית, העונה, גם שתי קבוצות מצוינות. ז'לגיריס חוגגת ברגעים אלו את הבטחת המקום בפלייאוף היורוליג ומתכוננת לסדרה מול פנר. ריטאס וילנה עדיין מתאוששת מהעפלה היסטורית, ממש לפני רגע, לפיינל פור ה-BCL שם תפגוש את טנריפה. ביום ראשון הקרוב הן משחקות אחת מול השניה. אנחנו, הדיסקו, נשדר לכם את המשחק המלא, כשעל המיקרופונים ניר קפלן ואנוכי. המשחק ישודר אצלנו באתר ויהיה פתוח לכולם. את ז'לגיריס כולנו מכירים, אני מניח. אחרי מספר שנים לא יציבות, הצליחו להלחים שם חבורה עצומה של שחקנים מבחוץ, שעוטפים נהדר את הגרעין המקומי שבפנים. וויליאמס-גוס, מאודו לו, מוזס רייט וסליבה שהגיעו הקיץ חברו לפרנסיסקו שנחת קיץ אחד לפני, מרכיבים אולי את קבוצת הכדורסל הכי מאוזנת שיש לליגה השניה בטיבה להציע. אנחנו מדברים כאן על הקבוצה היחידה במפעל שרושמת 40% בממוצע לשלוש נקודות, עם 7 שחקנים שקולעים ברמה הזאת ומעלה. אנחנו מדברים כאן על קבוצה שיודעת לשחק כדורסל של תרגילים תנועתיים, אבל גם יודעת להישען אחורה על אחד הגארדים הכי דומיננטיים שיש בכדורסל האירופי. סילבן פרנסיסקו הוא מפלצת. הוא מפלצת של מספרים (16.7 נקודות על 6.4 אסיסטים ביורוליג). הוא מפלצת של סופי משחקים. הוא גם זה שוידא, אתמול מול פריז, שהמועדון הירוק יסיים במקום החמישי. ושהמאמן שלו מסיוליס יסיים את הערב עם דמעות של אושר. ב 19.10.25, כלומר לפני שישה חודשים, נוצחה ז'לגיריס קובנה לראשונה ולאחרונה העונה בליגת ה LKL הליטאית. זה קרה דווקא בבית ודווקא מול ליטקבליס. מאז, אם ספרתי נכון, היא על רצף של 20 נצחונות בליגה. כולל דומיננטיות מוחלטת מול היריבה המיתולוגית שלה מוילנה, זאת שלוקחת ממנה לאחרונה אליפות שנה כן ושנה לא. מה שמעביר אותנו לדבר על ריטאס. נכון, ליריבה הגדולה שלה יש שלד מקומי מפלצתי שכולל את טובליס ובוטקביצ'יוס ואולנובאס וברזדייקיס ובירוטיס וכו וגו ודו, אבל המקומיים של הקבוצה מהבירה הליטאית הם חתיכת סחורה בעצמם. החל מהסנטר ארטוראס גודאיטיס שלא ברור כל כך מדוע הוא לא במפעל הבכיר של אירופה, המשך בגארד הגדול סרגיוניאס שאחרי שנים של נדודים בין מכללות אמריקאיות לבין כל מיני קלאיפדיות של העולם, דומה שמגיע העונה לפרקו. תוסיפו אליו את הפורווארד לוקוסיוס שסיים את הטור האמריקאי שלו אחרי באטלר וסינסינטי. רגע, רק התחלנו ליהנות. עוד שני שחקנים ליטאים משמעותיים מעטרים את הסגל של ריטאס וילנה. לאחד קוראים מסיוליס, שהוא גם שחקן נהדר וגם הבן של מאמן הקבוצה היריבה בירוק. השני קוראים לו אוגוסטאס מרצ'וליוניס. אבא שלו הוא שחקן היכל התהילה ולבטח אחד האירופאיים הטובים בהיסטוריה. וגם הבן שלו שחקן לא רע בכלל. אחרי 4 עונות בקולג' ותחושה של כמעט NBA, אוגוסטאס עזב את הג'י ליג והצטרף לפני חודשיים לריטאס, כחלק מלא ממספר שינוים שערכו שם בכלל ולגבי ג'ורדן ווקר בפרט. הרגליים? רגליים של מרצ'וליוניס. תנועות הגוף? גם. אגב, תזכירו לי בהזדמנות לדבר איתכם גם על הבן של שאוליוס שטומברגאס. רק אומר. המרצ'וליניוסים, בהפרש של כמה שנים טובות תוסיפו לשם זר איכותי כמו ג'ריק הארדינג, זר לא איכותי כמו ספידי סמית' פלאס ג'ורדן קרוליין וקאי ברונקה הגרמני, ותקבלו יופי של קבוצה. שהפעם, עם הקהל הפסיכי שלה, תרצה סופסוף לנצח את היריבה מקאונאס. ואנחנו נהיה שם, החל מהשעה 16:40, כדי להביא ולעטוף לכם אחלה של משחק. בואו. יהיה כיף. זה מה שמחכה לנו