תם החלק הישראלי. הפיינל פור בדרך

יש לנו פיינל פור. ארבע קבוצות יאבקו החל מסוף השבוע הקרוב על זכותן להניף ברזל: אריזונה, מישיגן, יוקון ואילינוי. אחרי סופ"ש עמוס במשחקים שבו שוחקו שלבי שמינית הגמר ורבע הגמר. אחרי, כצפוי ובאופן מסורתי, משחקים צמוד שהלכו קרוב-קרוב עד השנייה האחרונה. אחרי וואחד ממתק של שלשת ניצחון אדירה במשחק האחרון. אחרי לא מעט דמעות שנשפכו על הפרקט עם שריקות הסיום ובמסיבות העיתונאים - דמעות שגרמו לי להרהר באכזריות המתפרצת של פורמט הנוקאאוט, פורמט אליו אנחנו מורגלים היטב בכדורסל האירופי. כך חולקו כאן שנים על גבי שנים תארים רבים. אבל משהו פה מרגיש לי אחר.

רגשות

נתחיל בעולם הרגשות. סיפרתי כבר בטורים קודמים, זו השנה הראשונה שאני מלווה את הטורניר הזה מקרוב באמת. לשמחתי גם הנסיבות הסתדרו לי בול, והוא ממלא לי את חלל הכדורסל הריק שהותירה המלחמה. התחושה/מחשבה המרכזית שמלווה אותי לאורך הצפייה במשחקים עם הימשכות הטורניר היא שהנוקאאוט פה מרגיש אכזרי יותר. האכזריות טמונה בפער שבין האווירה, המעטפת והמסורת שמייצרות לחץ אדיר, לבין אוכלוסיית השחקנים הצעירה וחסרת הניסיון, שצריכה לסחוב על גבה פרנצ'ייזים שלמים בסיר לחץ שנמצא בסכנת התפוצצות בכל רגע נתון. ההפסדים מרגישים דרמטיים יותר, גם כי בעבור שחקנים רבים זוהי גם מסיבת סיום לחלק הראשון (ולעיתים המשמעותי) של הקריירה.

הגורם שאמור לאזן את המלודרמטיות ולקצר את מנעד הרגשות הם המאמנים. ולמען האמת, אני מרגיש שהם עושים בהקשר הזה את מלאכתם נאמנה. רוב מוחלט של המאמנים שמגיעים למעמדים האלה הם שועלים ותיקים ומנוסים, והמרחק האמוציונלי בינם לבין השחקנים שלהם הוא רב. ריק פיטינו מסנט ג'ונס וקלווין סמפסון מיוסטון הם מייצגים מובהקים של הקונספט הזה. עם קילומטראז' אדיר מאחוריהם, התגובות המאופקות שלהם להדחה מהטורניר וסיומה של העונה לא באמת הפתיעו אותי.

המסקנה המתבקשת: זה לא אירוע שאפשר לנתח אותו בפרספקטיבת כדורסל טהורה. הכדורסל הוא רק חלק מהחבילה. לכן, המשימה לאפיין ולנתח את ההתרחשויות היא לא כל כך פשוטה. כמעט כל מהלך על הפרקט טעון במטען מקצועי ורגשי עמוק. סורי על הרגשנות, כנראה נדבקתי מהשחקנים. עם הדיסקליימר הזה, ובכל זאת, בואו ננסה לסכם סופ"ש נוסף של עלילות, שחתם את הסיפור הישראלי לעונת 2025-26. 

חביבות הכותב

תחילה, פרידה משתי קבוצות קרובות לליבי שעזבו אותנו בשלב שמינית הגמר. נתחיל מיוסטון, שהייתה אחת המועמדות הבכירות ללכת עד הסוף. הקוגרס חטפו חתיכת כאפה והלכו הביתה כבר בשמינית הגמר, עם הפסד צורם לאילינוי. אחת מקבוצות ההתקפה הטובות ביותר בכל ה-NCAA, שרשמה ערב המשחק נתון קבוצתי מדהים של יעילות התקפית של 125.5, מצאה עצמה עומדת על 55 נקודות תמימות בתום 40 דקות של כדורסל. הקו האחורי שלה, שהיה המנוע לאורך כל העונה, נחנק אל מול הקשיחות האירופאית של אילינוי ולא הצליח לייצר את משחק הריצה שאיפיין אותו, עם 0 (!) נקודות במעבר, 34% קבוצתי מהשדה ושתי זריקות מהקו בלבד. לקבוצה שלמה. כך נראה ומרגיש חנק.

עמנואל שארפ מסיים קריירת מכללות מפוארת עם טעם חמוץ, ולא הצליח לכפר על הטעות הגורלית בגמר מול פלורידה בשנה שעברה. אני מאמין שהוא ילך לשנתיים-שלוש של מלחמות כדי לנסות ולחצוב את דרכו לקביעות ב-NBA, אבל בסופו של דבר התהליך הזה יסתיים בקריירת יורוליג מפוארת. תראו אותו נפרד בהתרגשות שיא אחרי הטרחה שחטף בשמינית.

קבוצה שניה שנפרדה מאיתנו בשמינית הגמר ונכנסה עמוק לליבי היא סנט ג'ונס, שהובילה ביתרון דו-ספרתי על דיוק האימתנית (והלוזרית) עמוק במחצית השנייה, אבל נכנעה לעוצמה ולעומק של הבלו-דווילס. יש משהו בקבוצות אנרגטיות שלוחצות כל המגרש שפשוט שובה אותך. פיטינו הרכיב חבורה לוחמת אך מוכשרת לא פחות מכך, בהובלתו של הסנטר הנפלא זובי אג'יופור.

המחויבות שלה למשחק הלחץ ולאינטנסיביות הבלתי נגמרת על הכדור עזרה לה משך חלקים רבים מהמשחק לצמצם את פערי האיכות ולהפוך את ההתמודדות לקרב אגרוף. זה לא הספיק בסוף, אבל הרגשתי צורך לכבד בכמה מילים אובר-אצ'יברית כזאת שמובלת ע"י מאמן ענק. היי שלום. 

הטוענות לכתר

אריזונה (או: לא פרדו)

פרדו סיימה עונה אחרי הפסד 64:79 לאריזונה החזקה. הפסד שלא רק חותם את העונה הספציפית הזו, הוא חותם עידן. שלושת הסניורים האגדיים שסחבו את הקבוצה הזו בשנים האחרונות, בריידן סמית', פלטשר לויר וטריי קאופמן-רן, סיימו את קריירת המכללות שלהם ויפנו את הדרך למאייר ושאר הצעירים.

אריזונה הצליחה לעצור את פרדו בדיוק באותם כלים שהפעילו נגדה הקבוצות הקודמות שלא יכלו לה בסופו של דבר. ההבדל היה בעוצמה. אחרי טורנירBig Ten  מרשים, פרדו התקשתה בטורניר המרכזי ככל שרמת היריבות עלתה. הדרך לעצור אותה עוברת בשתי צמתים מרכזיים: גופות גדולים בצבע, ולחץ על בריידן סמית'. 

זה התחיל כבר מהסיבוב השני נגד מיאמי, שכפתה על סמית' 8 איבודי כדור והורידה אותו ל-3/12 מהשדה, מה שלא הספיק לה כדי לגנוב את הניצחון. בשמינית הגמר טקסס הציגה הגנת פרימטר מצוינת והורידה את הבוילרמייקרס ל-4-20 מבחוץ בזמן שהיא מפגיזה 11 שלשות ב-44%. גם העבודה המצוינת על סמית', שעיקרה בלכסות את חצאי החדירות שלו לצבע ולקחת לו את זריקות המיד-ריינג' נשאה פירות, והוא עמד על 6/16 מהשדה ו-5 אסיסטים בלבד, קצת יותר ממחצית מהממוצע העונתי שלו. זה הספיק לטקסס כדי להגיע מרחק טיפ קטן מהארכה.

אריזונה זו עוצמה אחרת. קבוצה שהגנת הצבע היא נקודת החוזקה שלה. מורידה את היריבות שלה ל-44.8% אחוזי קליעה אפקטיביים מהשדה, ו-45% קליעה באיזור הצבע. מצליחה להרחיק את היריבות שלה מהטבעת וכופה זריקות חצי מרחק עם שמירה צמודה. כך בדיוק גם היא קטפה את הכרטיס לפיינל פור. הקו הקדמי האימתני, שמורכב ממוטיוס קריבאס הליטאי העצום, קוא פיט הדינמי והאגרסיבי ואיוון חרצ'נקוב שנותן אורך וריבאונד מעמדה 3 הצליח להתיש את הגבוהים הסחוטים של פיינטר, וכשאין לפרדו משחק פנים (24 נקודות בצבע בלבד), האירוע די נגמר. אריזונה שווה תואר.

מישיגן (או: לא טנסי)

תנו קרדיט לקבוצה המרשימה ביותר בעיניי מבין המעפילות לפיינל פור. מישיגן של דאסטי מיי משחקת כדורסל מהפנט, והבדלי הרמות בינה לבין הפתעת הטורניר מטנסי הורגשו כבר מהרגעים הראשונים של המשחק. 

לפני כן, מילה על הוולנטירס - אחלה בחלה של הישג. טורניר נהדר שהגיע בעיקר בזכות קשיחות הגנתית. טנסי ספגה 56 נקודות ממיאמי אוהיו, 72 מוירגי'ניה והצליחה להוריד את איווה סטייט, שהגיעה כפייבוריטית לשמינית הגמר, ל-62 נקודות בלבד. בהתקפה היא הבליטה את גילספי, והצליחה לשבור את ההגנה האיזורית של איווה סטייט באמצעות הנעת כדור חכמה דרך גבוה שעומד באיזור קו העונשין. נגד מישיגן, פערי הסייז והעוצמה הכריעו את הכף די מהר.

מישיגן פתחה בחמישייה עם יקסל לנדבורג (האדיר) בעמדה 3, כשמורז ג'ונסון ואדאי מארה העצום מאיישים את עמדות 4 ו-5. טיפולי הפיק נ' רול של מישיגן בנויים על הדרופ של מארה, וציפוף הצבע מכיוון הכנפיים. הצבע החסום מביא בהכרח לזריקות קשות של היריבה שמתורגמות מידית להתקפות מעבר קטלניות. הוולברינס מייצרים כמעט 13 נקודות למשחק במעברים, ואורך הפוזשן הממוצע שלהם עומד על קצת מעל 15 שניות, מהנמוכים בליגה. הנה התקפת מעבר נפלאה שחתמה ריצת 11-0 מוקדמת, ריצה שהבהירה לנו כבר משלב מוקדם לאן האירוע הזה הולך.

טנסי פשוט לא הצליחה לעמוד בקצב - כמו לא מעט קבוצות שפגשו את מישיגן השנה. הקבוצה הזו בעיניי היא החבילה השלמה. קשיחות וכישרון בקו האחורי, IQ וקליעה בכנפיים, מאסיביות בפנים. הכדורסל שלה בוגר ואלגנטי, ולצד הקטלניות במעברים יש לה לא מעט כלים כדי לפצח הגנות בהתקפה העומדת. המועמדת שלי ללכת עד הסוף.

אילינוי (או: הגנגסטרים מהבלקן)

אילינוי היא מכונה התקפית משומנת שמבוססת על משחק פיק נ' רול, ריווח ותקיפת מיס מאצ'ים. משהו די איטודיסי ודדאסי, אם תרצו. במהלך העונה, למעלה מ-50% מהזריקות שלה מהשדה הגיעו מחוץ לקשת. הכדורסל שלה איטי, לא קבוצתי ומושתת על יצירת יתרונות באחד על אחד, בעיקר של כלי הנשק המרכזי שלה - קיטון ווגלר. לצד כל הסופרלטיבים ההתקפיים, מה שהביא אותה לפיינל פור השנה היא ההגנה. על ההתעללות ביוסטון כבר הרחבתי, אבל גם איווה לא ליקקה דבש מול הכוח היוגוסלבי של ברד אנדרווד.

אם נחזור שניה לצד שבו קולעים, הניצחון הקשה שלה על איווה ששלח אותה לפיינל פור הוא אנטי-תזה לכל מה שמאפיין אותה בהתקפה, מה שרק מוכיח עד כמה מסוכנת ומגוונת הקבוצה הזו. הזריקות מבחוץ לא נכנסו (3/17 עלובים במיוחד), אז הפתרונות הגיעו ממקומות לא צפויים: ריבאונד התקפה, משחק פנים וחציבת נקודות מקו העונשין. קיטון ווגלר הוא טאלנט התקפי נדיר, והקבוצה מספקת לו את הריווח והשקט לעבוד ולייצר לעצמו. ממש כמו בפוזשן הזה, בו הוא מתעלל בשחקן יריב ומשחיל שלשה אחרי מהלך שאין לי איך לתאר אותו חוץ מריקוד.

קונטיקט

רגע של כנות - הטור הזה נכתב במקביל לרבע הגמר האחרון, שהפגיש בין דיוק ליוקון. הייתה פה כותרת ופסקת פתיחה מחמיאה לחבורה של ג'ון שאייר, על עוד מוקש משמעותי שהיא הצליחה להסיר בדרך לפיינל פור. כשההפרש עלה ל-19 כבר הפסקה התפתחה לשתי פסקאות, עם תיאוריות והסברים על הדברים שנתנו לבלו-דווילס את הנצחון. אבל פרשנויות לחוד ומציאות לחוד. דיוק נחנקה בדקות האחרונה ואפשרה ליוקון לנגוס בהפרש, שעמד בשיאו על 19 נקודות, עד לרגע הבא:

ההאסקיס של דן הארלי עמדו על 1/16 ל-3 במהלך המשחק, ואז קלעו 4 מ-5 הזריקות האחרונות שלהם מחוץ לקשת. קלאץ'. את הפרחים הארלי צריך לשלוח לסנטר שלו, טאריס ריד ג'וניור, שהחזיק אותו במשחק עם 26 נקודות ב10/16 מהשדה והיה היחיד שתפקד ביוקון בהמון רגעים מתים.

האיבוד הטראגי של קיידן בוזר במהלך האחרון יעיב על משחק אדיר שהוא נתן, אבל מסמן את הבעיות בקו האחורי של דיוק, שלא הצליחה להתמודד עם הכאוס והלחץ שהפעילה קונטיקט בשניות הסיום. אם כל מה שיש לך למכור בדקות הסיום זה פורוורד שלוקחים כדורים לטבעת בכדרור - אתה בבעיה. קיילב פוסטר, הגארד שחזר מניתוח לשמינית הגמר והיה האקס פקטור בדרך לנצחון, לא הצליח לייצר אלטרנטיבה אמיתית לקמרון בוזר במאני טיים, וכשאתה צפוי - אתה עציר. אחח, איך שנרטיבים משתנים ברגע. איזה פרשן שרלטן. יופי של דרמה לקינוח, אבל יוקון להערכתי היא החלשה מבין הארבע שייאבקו על הכתר. 

הזווית הישראלית

בגזרה הישראלית זמן לסכם. עם ההפסדים של מאייר ובורג, נפרדנו לחלוטין מכל הנציגים שלנו בטורניר המכללות. כבודם של הנציגים בטורנירים האחרים במקומם מונח, אבל בשלה העת לשאול שאלות: האם ההרפתקה הזאת הצדיקה את עצמה? האם השחקנים האלה ייצאו בסוף השנה טובים יותר מאלה שנכנסו אליה? 

השאלה הזו הזינה לא מעט דיוני רשת יצריים בימים האחרונים. בשבועות הקרובים נעסוק בה בהרחבה. בטור הזה, תרשו לי, נתייחס פרטנית לשני הנציגים האחרונים ששרדו בעונה הזו - עומר מאייר ואיתן בורג.

עומר מאייר

מלאכת הדבקת הטייטלים לעונת 2025/26 של עומר מאייר לא פשוטה בכלל. הסיבה היא שבניגוד לשאר השחקנים, נדמה שמאייר הגיע כדי לייצר תהליך לטווח הבינוני שיקרב אותו לדראפט. הוא הגיע כשחקן שנה ראשונה לקבוצה איכותית ומחוברת, ושיחק כמחליף של מלך האסיסטים בכל הזמנים של ליגת המכללות. חתיכת משימה קשה. המסקנה המתבקשת היא שההחלטה של מאייר להגיע לפרדו בקיץ הגיעה כדי להכין את הקרקע להשתלטות עתידית על הקבוצה שתקרב אותו לדראפט 2027, ולא כדי להוביל מן הרגע הראשון. הבחירה הזו שנויה במחלוקת בעיניי בעיקר בגלל איך שהעונה הקודמת של מאייר התפתחה במכבי תל אביב.

מיעוט ההזדמנויות שקיבל השנייה מייצר רצף של שנתיים מלאות של עמידה במקום מבחינה מקצועית. תסריט שלא היה קורה אם היה בוחר להוביל קבוצת דרג שני בליגה שלנו (והיו לו לפחות 20 דקות מובטחות בכל קבוצה בליגה שאיננה מתל אביב או מירושלים). בטורניר הוא קיבל דקות מועטות, רובן לצד סמית', ולא השפיע על אף אחד מהמשחקים בצורה כלשהי. אני באמת לא יכול לשים את האצבע על אלמנט אחד בו הוא עשה קפיצה כלשהי בשנה הזו. הייתי רוצה לראות אותו מייצר יותר לאחרים. מקבל החלטות. מגיע לטבעת. ושחררו אותי מפרשמן או לא פרשמן, בחייאת. על העונה הבאה מונח משקל מטורף. התהליך שלו בפרדו עדיין לא הסתיים אז נמנע, בשלב זה, מהכרעות. 

איתן בורג 

איזו עונה קשה עברה על איתן בורג, אחרי שעזב משבצת של שחקן מוביל ודומיננטי בליגה שלנו בדרכו אל הלא נודע. בורג היה לחלקים ארוכים מידי מהעונה הזאת שחקן שלא רלוונטי להתרחשויות. כזה שנמחק ע"י המאמן שלו ולא מקבל קרדיט ברוטציה. כזה שמלקט את הדקות במשורה ולא נוטל חלק בשום דבר ממה שקורה בהתקפה. רחוק מאוד מהציפיות של כולם, ואני מעריך שגם מהציפיות שלו מהעצמו.

לצד זאת, אסור להקל ראש בתהליך המנטאלי שעבר עליו העונה, שאת אותותיו ראו היטב על הפרקט במשחקים האחרונים בטורניר. ברמת הניסיון, אני בטוח שהוא יצא מהעונה הזאת שחקן שלם ובוגר הרבה יותר. לא בטוח שזה ינחם אותו, אבל בוודאות יעזור לו בהמשך הקריירה. בשמינית וברבע ראינו שחקן שנלחם על הדקות שלו על הפרקט דרך המאמץ ההגנתי. רודף אחרי השחקנים, נאבק באגרסיביות לא אופיינית בתוך הצבע. סופג מגע. מחזיק ברגליים. בכל שנותיו בארץ לא ראיתי אותו מחויב הגנתית באופן הזה.

ההחלטה לא להישבר ולהמשיך להילחם, למרות פלרטוטים חוזרים ונשנים מארץ הקודש - ראויה להערכה, ומלמדת על היכולת שלו להיות חלק מסגלים עמוקים של קבוצות מנצחות ולהתאים את עצמו לסיטואציות משתנות. הדרך לאחת הגדולות סלולה. 

יאללה, תביאו לנו את הפיינל פור.