יש יתרונות בלהיות הפועל ירושלים של העונות האחרונות. בעיקר בגזרת תשומת הלב הציבורית. היא קטנה יחסית. הפועל תל אביב של עופר ינאי שואבת את רוב החמצן בחדר הקטן למדי שהוא הכדורסל הישראלי, מכבי תל אביב לוקחת לעצמה את מה שנשאר, בעוד הקבוצה של אדלסון קצת נשכחת, גם בזכות שקט תעשייתי הנגזר מאופיים הנחבא אל הכלים של ראשיה, מהבעלים ועד המאמן, וגם עקב גלות למסגרות שידור נידחות יחסית ביורוקאפ - אפליקציית ישראל היום אשתקד, צ'רלטון (שמושכת אליה בעיקר אוהדי כדורגל) העונה. כשלא נמצאים בתודעה, הפסד הוא לא אסון ומשברים חולפים חיש קל. כמה נוח, כמה קל.

האזינו להירש מקריא את הטור

6:38

כשרחוקים מהעין ומהלב, אפשר להחליק הפסד לבחצ'שהיר 94:82, אחרי שבועות ארוכים של דריסת היורוקאפ וכשהמקום הראשון בבית עדיין ריאלי לחלוטין. הטורקים חזקים והמשחק נערך בבלגרד הנייטרלית. קורה. אבל כמי שצפה במשחק, פעמיים, כדאי להבהיר: אין הפסדים טובים, אבל ההפסד הזה היה רע. ממש רע. כמה רע? ירושלים הובילה 29:41 אחרי פולו דאנק של ג'סטין סמית 6:10 דקות לסיום הרבע השני. יובל זוסמן עוד מסר רע לניסיון דאנק נוסף של סמית, ומשם הטורקים רצו 41:65 עד הסיום. זה לא היה מחזה יפה.

במקרה של קסיוס וינסטון, אפילו מכוער. ברצף כמעט לא סביר של פעולות רעות שנמשכו כ-2 דקות, בין 4:30 דקות לסיום הרבע השלישי ועד 2:29 לסופו, הוא חטף גג כפול מכיילב הומסלי ובלסה קופריביצה, איבד כדור תוך חדירה לסל ולקינוח חטף גג נוסף מטיילר קוואנו. הרצף הזה התחיל ב-54:60 לטורקים והסתיים ב-54:65, אחרי עוד שני סלים קלים של מלאכי פלין האיום. הרצף הזה גם קיפל אליו את הנקודה המטרידה באמת בהפסד - התחושה שלפחות באופן פומבי, בירושלים מאמינים שאפשר להסתדר עם כל תכונה בעייתית בסגל שלהם, החל מקבלת ההחלטות המפוקפקת של הגארד המחליף עד לאנמיות המקוממת של השחקנים בעמדות 3-4, ישראלים וצברים, ובסוף יהיה בסדר. בסוף ניקח יורוקאפ. אחרי אתמול, ההנחה הזאת מוטלת בספק.

תזכורת: קליק ראשון על הוידאו יתן לכם את המהלך המדובר. כדי לצפות בפעם השניה, תצטרכו ללכת לזמן הסרטון הנכון, כפי שמוצג בסיום הפיסקה

צריך לומר שבמהלך הרבע הראשון גם אני חשבתי שיהיה בסדר, לירושלים. המהלך הראשון במשחק היה פיק אנד רול עם בק פיק, יעני פיק אנד רול ספרדי, כשוויילי חוסם לקרינגטון ואז מתגלגל לסל על חסימה גבית של הארפר. נגמר באלי הופ קל, כששלושה שחקנים של בחצ'שהיר, ובראשם טרוויון וויליאמס התמהוני, מתנגשים זה בזה כמו פינים בבאולינג. זה בדיוק מה שסיפרו לנו על הקבוצה הזאת בעת האחרונה - מפסידה בבית למנרסה, מפסידה בליגה הטורקית, נראית רע. (0:02)

וויליאמס שוב שמר רע בפיק אנד רול של וינסטון וג'סטין סמית שהסתיים בליי אפ קל, קרינגטון חדר מול התקפה עומדת לליי אפ קל, דפק שתי שלשות במתפרצת, נמרוד לוי קלע בחצי הוק (!) ויובל זוסמן נראה חד, עם חדירה ושלשה עם יד על הפרצוף. עבר לו בהמשך. ג'ארד הארפר דפק כרטיס כהרגלו. מנגד, הטורקים היו מבולבלים בהתקפה, עם ריווח מהגיהנום. (1:12)

כשהאנטר הייל בזבז יתרון מספרי ואיבד כדור במסירה רעה לפלין, איבוד שהסתיים באלי הופ של סמית ממסירה של מובלי, התוצאה עלתה ל-24:13 וזה היה נראה כמו עוד משחק יורוקאפ טיפוסי של המארחים הגולים - מאומנים יותר, רוצים יותר, בריאים יותר מנטלית מהיריבה. (1:50)

הבעיה היא שבניגוד למרבית קבוצות היורוקאפ, לבחצ'שהיר יש כישרון. בשפע. את הקאמבק התחיל דווקא הרכש הטרי מטרפאני שארק המתרסקת, ג'ורדן פורד התזזיתי, שהכניס קצת מרץ להתקפה המקובעת בשתי חדירות. ברבע השני, בחצ'שהיר נגסה ביתרון עד לשיוויון בהפסקה בעיקר כי השלשות התחילו להיכנס: פלין עם שלוש רצופות, אחר כך קוואנו מסר לטוני למאט מיצ'ל על הבייסליין לעוד שלשה מהפינה, ואז הביגמן האמריקאי קינח עם אחת משלו. ואז גם אפשר היה להבחין בבקיעים הגנתיים בירושלים, כמו כשאנתוני לאמב בהה במיטשל באמצע הרחבה וחטף חיתוך של מתיאש פוניטקה החכם שהסתיים בדאנק. (4:03)

הרבע השלישי עמד בסימן החלטה הגנתית חכמה (ומאוחרת) של מרקו באראץ', המאמן הסרבי של בחצ'שהיר, שהפקיד את מיצ'ל הגברתן לשמור על הארפר ולהעלים אותו. בצד השני הגיע תורו של כיילב הומסלי, שחקן עם ארגזים של כישרון, שכבר ניצח את ירושלים ברבע גמר המפעל אשתקד עם גראן קנאריה, גם אז בבלגרד. ההתפוצצות שלו גם העידה על ההתרסקות ההגנתית של ירושלים. הנה כאן, בתרגיל אאוט של הטורקים, הומסלי מקבל חסימה ראשונה מקוואנו וקוטף את הכדור מוויליאמס בהנדאוף, תנועה הידועה בשם "שיקגו" או "זום". קרינגטון נע על הגב שלו כדי להימנע מהחסימות, ובמקרה הזה ויילי אמור לעזור על החדירה. רק שהסנטר הירושלמי משקיף בעניין, והומסלי מסיים בליי אפ קל. (4:34)

עוד פאשלה הגנתית? בבקשה. תחילת הרבע הרביעי, קצת אחרי שהאנטר הייל קלע שלשה בפיק אנד רול חופשי למדי, כנראה הימור שנובע מ-34 אחוז עונתיים מחוץ לקשת. זמן להסיק מסקנות? להפך. הפעם הייל הוא החוסם המיועד בפיק אנד רול הספרדי, רק שבמקום לחסום הוא נע כדי לפתוח זווית מסירה נוחה לפורד הרכז. מישהו כאן לא עושה את העבודה שלו. אולי ויילי שמחכה לקופרביצה בצבע למרות שזוסמן עשה עליו סוויץ'. בכל מקרה, את הייל אף אחד לא מכסה, והדרך לשלשה קלה קצרה. (5:38)

אלא שהנקודה המטרידה באמת בירושלים היא התקפית. התחלנו בטעויות ההן של וינסטון, ונסיים בהן. באראץ' הוא לא היחיד שמבין מה החוזקות של ירושלים וינסה לנטרל אותן. ביום שבו הארפר קולע ב-4 מ-15 מהשדה, ושבו גם וינסטון נבלם, כאמור, הכדור צריך לזוז לשחקני המשנה של ירושלים. מעבר ליום קליעה מחריד של 3 מ-19 משלוש של כל מי שאינו קאדין קרינגטון (4 מ-7), ירושלים רשמה נתון מביך של 14 אסיסטים ו-13 איבודים. זה קרה בעיקר כי שחקנים כוינסטון ניסו בכוח במקום למסור. מנגד, צריך לומר שבעיית התרומה של ירושלים בעמדות הפורוורד היא לא בהכרח תוצאה של היעדר מסירות. ייתכן מאוד שזוסמן, לאמב, מובלי ולוי היו אנמיים כי זה המקסימום שהם יכולים לתת. כדי לקחת את היורוקאפ, אלון יצטרך לגרום למישהו מהם, או לכמה מהם, להתעלות. לחץ חיצוני לא יעזור לו. הוא פשוט לא קיים.

שיתוף:

רוצה להמשיך לקרוא?

יש לנו מחיר מבצע, שנתי או חודשי, במיוחד בשבילך.

נכנסים ועושים מנוי. ממש כאן

כאן

מנוי משלם? להתחברות לחץ

דברו איתנו

יש לכם הערות או הארות על הטור?

בואו לפגוש אותנו ולהגיב ברשתות החברתיות.

אנחנו זמינים בכל הפלטפורמות. חפשו הדיסקו

אודי הירש

קוראים לי אודי ואני מכור. מכור לכדורסל.
גדלתי בבית של כדורסל, אבא שלי היה הסנטר האימתני של הפועל קרית חיים והפועל חיפה בליגה הלאומית, אז הליגה ראשונה. שיחקתי כדורסל במחלקת הנוער של מכבי ראשון ובבוגרים של הפועל נס ציונה (פחות טובים מהיום, בסך הכל עלינו מליגה ב' לליגה א'). אימנתי במחלקות הנוער של מכבי ראשון והפועל ירושלים (כולל זכייה היסטורית למחצה בגביע הפועל). הייתי סקאוט של נבחרת ישראל והפועל ירושלים (בצוותא עם אחד, שי האוזמן).
פעילות הכדורסל שאני מתמיד בה הכי הרבה שנים היא כתיבה. תחילה בשם המשחק, ירחון הספורט המנוח, שהייתי סגן העורך שלו; במקומון כל הזמן של מעריב בירושלים (שם למדתי שאסור לענות לחסומים, זה בוודאי ארז אדלשטיין שזועם על טור שלי) ובהמשך בוואלה ספורט ובהארץ ספורט. ובתוך העיסוק בכדורסל, יש לי כמה אובססיות בואכה סטיות: אני חייב לדעת את ספר התרגילים של כל קבוצה שאני רואה, לשנן אותו ולהשוות אותו לקבוצות מהעבר, על אף שמזמן הבנתי שתרגילים זה לא מאוד חשוב. אני חוזר הרבה למשחקים מהאייטיז והניינטיז כדי להבין עד כמה הכדורסל השתנה מאז. לסבנטיז ולסיקסטיז אני לא חוזר - מה ששיחקו אז לא ממש עונה להגדרה המודרנית של כדורסל, עמכם הסליחה. סטיה נוספת, מביכה במיוחד: צפייה באליפויות נוער וקדטים ביוטיוב, ולא רק במשחקים של ישראל, כדי לגלות כוכבים חדשים, או סתם לראות איך מלמדים היום כדורסל ברחבי אירופה.
חוץ מזה, יורוליג זה החיים, ליגת העל זה משלנו וגם NBA זה אחלה. אפילו בעונה הרגילה. טוב, חוץ מוושינגטון ושארלוט, אבל כן כולל ברוקלין.
בקיצור, בין השורות, הבנתם: אני מכור לכדורסל.