ריאל ריסקה את הקלישאות

תמונת AI
אודי הירש

כל מאמן, שחקן, פרשן או אוהד כדורסל חוטא לפעמים בקלישאות. גם אני. לפעמים הן אפילו נכונות. אבל יש כאלו שהן פשוט לא. למשל, "להגנה אין יום רע", משפט שכמעט נעלם אבל בעבר היה נשלף כמעט מדי משחק בשלב מסוים. נו, נראה לכם שלהגנה של ולנסיה לא היה יום רע בחצי גמר הפיינל פור? יום רע לתפארת. ולריאל מדריד, שניצחה? אולי לא יום רע באופן מוחלט, אבל גם לא טוב במיוחד, אם זוכרים שיריבתה, זו שהפסידה, סיימה את המחצית הראשונה עם 56 נקודות ב-18 מ-26 מ-2. כשוולטר טבארס, העוגן שלך בצד הזה של המגרש, יושב בצד, וכשאפילו אלכס לן לא כשיר, הצבע יהיה פרוץ יותר. ולהגנה יהיה יום רע.

האזינו להירש מקריא את הטור6 דק׳

רק שריאל ניצחה, בגדול, מפני שריסקה קלישאת כדורסל אחרת, שנפוצה בעיקר במקומותינו: "קצב המשחק טוב לולנסיה". לכאורה, קל: יצירת המופת של פדרו מרטינז (והדברים נכתבים ברצינות גמורה), שהדהימה את אירופה והתעלתה על הציפיות המוקדמות בזכות קצב משחק רצחני, חילופי שחקנים בלתי פוסקים והגנה אגרסיבית (לא בהכרח מוצלחת) ובלי סוויצ'ים.

אז המשחק התנהל בקצב של ולנסיה, לחלוטין, במיוחד במחצית הראשונה. והתברר שהקצב הזה מצוין לריאל. היא יודעת לשחק לאט, מתודי וכירורגי, כפי שהוכיחה בסדרה נגד הפועל תל אביב, אבל אם רוצים לרוץ מולה, בטח כשטבארס לא בסביבה? אהלן וסהלן. פאקונדו קמפאצו נולד לזה, בערב אופייני של 8 אסיסטים (אבל גם 6 איבודים). גם הזוניה לא התנגד למגרש הפתוח אף פעם. תנו לטריי ליילס העצום את השלשה החופשית אחרי 6 שניות במקום אחרי 16, והוא פשוט יצלוף. כשרצים, הקבוצה היותר מוכשרת נהנית מזה בדרך כלל. וריאל הרבה יותר מוכשרת.

זה היה מפגש בין שני מאמנים בני 66, שכבר נפגשו בגמר גביע קוראץ' ב-1990, שבו בדאלונה של מרטינז גברה על סקאבוליני פזארו של סקריולו. מאז המסלולים של שניהם היו שונים בתכלית - סקריולו האלגנטי שפך טונות של ג'ל על שיערו בעודו פוסע בדרך המלך, בין קבוצות גדולות לנבחרות ענק; מרטינז עבר בדרך כלל בתחנות זעירות ועניות. כשמישהו עובר דרך כמו של מרטינז הוא צריך להיות יצירתי ולמצוא דרך לגשר על הפערים הכספיים, ואכן בעונות האחרונות הוא התקבע על הראן אנד גאן המודרני, זה שאנחנו מכנים "אסכולת פאריז בסקטבול". כך ולנסיה השאירה מאחור קבוצות עשירות בהרבה במהלך העונה הרגילה. כשאתה פוגש קבוצה שמשחקת בקצב הזה בעונה הרגילה, קשה מאוד להתכונן ולשנות משהו, ומרטינז ניצל זאת. סקריולו, לעומת זאת, אימץ בדרך כלל פתרונות נקודתיים יותר - ככה זה כשהכשרון בדרך כלל בצד שלך. אתמול, הפתרונות הנקודתיים ניצחו את השיטה הגורפת.

הגנתית, סקריולו שלף אתמול כבר ברבע הראשון דברים שהתרגלנו לראות ממאמנים ישראלים: אלמנטים של מסקינג - אזורית שעוברת לאישית במהלך ההתקפה של היריבה, כשאבלדה מתביית על ז'אן מונטרו ומונע ממנו את הכדור. הייתה שם גם אזורית סטנדרטית יותר, 3:2 (שלושה מלפנים, שניים מאחור), והכל כדי לפגוע בקצב של ולנסיה ולשבש את הרצון שלה לתקוף בכל פוזשן כמה שיותר מהר. זו הייתה הבעיה הקטנה של מרטינז. הגדולה יותר, באופן משמעותי, הייתה שהוא דבק באסטרטגיה הקבועה שלו בהגנה: אין טראפים על הלואו פוסט, והגנת הלפ אנד ריקאבר (עזרה וחזרה) על הפיק אנד רול. אז הזוניה העניש אותו מיד בתחילת המשחק, כשלקח פעם אחר פעם את השומר האישי שלו, ברנקו באדיו, עם הגב לסל וסיים בסלים קלים, כשהבונוס הוא שתי עבירות מהירות לסנגלי שהורידו אותו לספסל אחרי 2:24 דקות והוציאו אותו מהמשחק. משום מה, הטראפים הגיעו רק לעבר גבי דק שעלה מהספסל, ורק ברבע האחרון נזכר מרטינז להביא שמירה כפולה גם על הסקורר הקרואטי.

לגבי הפיק אנד רול - לגבוהים האיטיים של ולנסיה, בעיקר נייט ריברס, לא היה סיכוי בחיפוי על קמפאצו שברצותו ידפוק שלשה וברצותו ימצא את הגבוה שחסם לדאנק קל. בהמשך, כשקאם טיילור עשה טאג בצבע - כלומר עצר את הגבוה שחסם בפיק אנד רול והיה חופשי - ריאל מצאה את הזוניה לשלשה. הרוטציות גם אפשרו לריאל לשלוט בריבאונד באופן כמעט מביך - 48:31, עם 19 כדורים חוזרים בהתקפה מול 22 בלבד בהגנה של ולנסיה. בלי השיטה מרטינז לא היה מגיע לפיינל פור, אבל היא גם זו שהפכה את הגמר והגביע לארץ המובטחת שלא ידרוך בה.

למען ההגינות, צריך לומר שפערי הכישרון תהומיים. ריאל מלאה בשחקני כדורסל מענגים. מעבר לקמפאצו, ליילס והזוניה, גבי דק הפך לזקן חכם, שמשחק בחסכוניות, מתמצא מתחת לסל ויעיל עד להכאיב, עם 16 נקודות ו-8 ריבאונדים. תאו מאלדון הוא כוכב יורוליג אמיתי שעולה מהספסל, פריבילגיה שקשה לתאר. ואנדרס פליז הפנטסטי, השם הכי פחות גדול ברוטציה, מפציץ 3 מ-4 משלוש וייתן את הלב בכל שניה על הפרקט. בכלל, 11 מ-19 משלוש במחצית הראשונה הם לא רק מחדל של ולנסיה, אלא מעידים שריאל ממש ממש טובה בכדורסל. באופן לא הוגן כמעט.

אלא שהפציעה העצובה של אוסמן גארובה, ה-5 האחרון בסגל של סקריולו, שבשקט עשה אתמול את הפלוס/ מינוס הטוב בקבוצה (17+), משאירה את הספרדים עם נחיתות עצומה מול הגודל המפחיד של אולימפיאקוס. גם פערי הכישרון מולנסיה כבר לא יהיו בתוקף. ברצוקאס כבר הפסיד גמר לריאל שהגיעה כקבוצה הפחות טובה, ובלמה את ההתקפה שלו עם אזורית בונקר במשך 40 דקות. ייתכן שסקריולו ינסה את מה שעבד לקודמו לתפקיד, צ'וס מתאו, רק שיהיה עליו לעשות זאת מול האדומים המוטרפים שממלאים את יציעי היריבה העירונית. התואר היחידי שחסר בארון העמוס שלו הוא היורוליג. כדי להשיג אותו, הוא יצטרך למצוא פתרונות מעמדה לא מוכרת: אנדרדוג. 

דברו איתנו

יש לכם הערות או הארות על הטור?
בואו לפגוש אותנו ולהגיב ברשתות החברתיות.
אנחנו זמינים בכל הפלטפורמות. חפשו הדיסקו

אודי הירש

קוראים לי אודי ואני מכור. מכור לכדורסל. גדלתי בבית של כדורסל, אבא שלי היה הסנטר האימתני של הפועל קרית חיים והפועל חיפה בליגה הלאומית, אז הליגה ראשונה. שיחקתי כדורסל במחלקת הנוער של מכבי ראשון ובבוגרים של הפועל נס ציונה (פחות טובים מהיום, בסך הכל עלינו מליגה ב' לליגה א'). אימנתי במחלקות הנוער של מכבי ראשון והפועל ירושלים (כולל זכייה היסטורית למחצה בגביע הפועל). הייתי סקאוט של נבחרת ישראל והפועל ירושלים (בצוותא עם אחד, שי האוזמן).  פעילות הכדורסל שאני מתמיד בה הכי הרבה שנים היא כתיבה. תחילה בשם המשחק, ירחון הספורט המנוח, שהייתי סגן העורך שלו; במקומון כל הזמן של מעריב בירושלים (שם למדתי שאסור לענות לחסומים, זה בוודאי ארז אדלשטיין שזועם על טור שלי) ובהמשך בוואלה ספורט ובהארץ ספורט. ובתוך העיסוק בכדורסל, יש לי כמה אובססיות בואכה סטיות: אני חייב לדעת את ספר התרגילים של כל קבוצה שאני רואה, לשנן אותו ולהשוות אותו לקבוצות מהעבר, על אף שמזמן הבנתי שתרגילים זה לא מאוד חשוב. אני חוזר הרבה למשחקים מהאייטיז והניינטיז כדי להבין עד כמה הכדורסל השתנה מאז. לסבנטיז ולסיקסטיז אני לא חוזר - מה ששיחקו אז לא ממש עונה להגדרה המודרנית של כדורסל, עמכם הסליחה. סטיה נוספת, מביכה במיוחד: צפייה באליפויות נוער וקדטים ביוטיוב, ולא רק במשחקים של ישראל, כדי לגלות כוכבים חדשים, או סתם לראות איך מלמדים היום כדורסל ברחבי אירופה.  חוץ מזה, יורוליג זה החיים, ליגת העל זה משלנו וגם NBA זה אחלה. אפילו בעונה הרגילה. טוב, חוץ מוושינגטון ושארלוט, אבל כן כולל ברוקלין.  בקיצור, בין השורות, הבנתם: אני מכור לכדורסל.